חילוניות בכאן 11 וקוֹלהּ של יהודית רביץ. דליה מתקפת את הרב-קו ונורית תוהה למה בכלל מדברים אליה באוטובוס. נורית לא זוכרת הרבה מאביהּ שמת בצעירותה, אבל היא פוקדת מדי שנה את קברו. מאזינה כותבת לדליה הודעה פרטית שתגרום לכם לחשוב על היחסים עם ההורים המבוגרים שלכם. וגם יוצאת לבדוק: הונאות זקנים ורגשות אשם. וגם: איפה היה פולי מהגשש כשאזעקה ראשונה נשמעה ברמת-גן?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/09/2023.
נורית: נכון, זה חשוב.
דליה: להתקרב לאמא שלה, בלי שהתכוונו לזה בכלל.
נורית: נכון, זה הכי חשוב.
דליה: אגב, גם נועה הייתה ב…
נורית: נועה צילמה את כל המופע.
דליה: נועה צילמה, בדיוק.
נורית: את הסתכלת, ראית כבר את הצילומים והכל?
דליה: לא. מה פתאום, אני עוד אראה הרבה זמן את הצילומים…
נורית: [צוחקת]
דליה: אני לא אוהבת לראות אותי מצולמת, אני רק רואה דברים איומים ונוראים, אבל שמחתי שהיא… את יודעת. שהיא… שהיא…
נורית: מאוד. מה?
דליה: שהיא נהנתה, שאמרה לי שהיא…
נורית: כן.
דליה: את יודעת, זה היה ביקורת הכי…
נורית: נועה, נועה, תשמעי, היא מקסימה.
דליה: כן, נכון. אבל.
נורית: היא מקסימה.
דליה: נכון. אבל הכי אנחנו מפחדות מהילדים שלנו, נורית, את יודעת.
נורית: מהילדים שלנו, נכון.
דליה: בדיוק, אז כשהילדים שלנו נהנים [נורית מצחקקת] אז זה כאילו ש…
נורית: כן.
דליה: בקיצור.
נורית: הצלחנו.
דליה: אממ. אה בעניין הזה, כן, אני חושבת שבעניין הזה, כן. אהה… אני רוצה להגיד לך על, לא, לא, לפני כן אני רוצה… את אמרת שיש לך… שקיבלת המון טלפונים לפני ראש השנה.
נורית: אהה. על העמותות.
דליה: בדיוק, וזה מעצבן אותי!
נורית: [מצחקקת] אני שמחה שאני לא לבד.
דליה: אני רותחת מזה. לא, מה זה את לא לבד, אני מסכימה עם כל מילה. אבל אני רוצה שתגידי את הדבר…
נורית: אני. אני…
דליה: מבלי שאני אתעצבן.
נורית: טוב. רגע. נכון, את בטח מכירה את זה גם, יש לי טלפון קווי, ויש לי פל… כי אני בדירה שכורה, יש קווי של הדירה השכורה, על שם בעלת הבית. אבל אני יודעת, והוא שותק כל השנה, כי יש לי פלאפון, כל החברים שלי. ואם הוא מצלצל, אני יודעת שזו עמותה.
דליה: [מצחקקת]
נורית: או תדליקי נרות…
דליה: נכון.
נורית: או תתרמי. אז אני לא עונה לטלפון אף פעם. אף פעם.
דליה: מצוין. כן.
נורית: לפני, בראש השנה ובפסח מתחילים לטלפון אלי מכל העמותות. כל מיני עמותות, תתרמי לאוכל, למזון וזה. והשנה, אני לא יודעת מה קרה לי.
דליה: רגע, הם טלפנו לקווי או לפלאפון?
נורית: לקווי, לא. זהו, תמיד הם התקשרו לקווי, ואני יודעת, אני לא עונה לקווי…
דליה: נכון.
נורית: כי זה רק העמותות.
דליה: נכון.
נורית: עכשיו, הם התחכמו, הם השיגו את הטלפון שלי. אני לא יודעת, הם לא יודעים מי אני, את מבינה?
דליה: ברור.
נורית: אבל הם אמרו, זה הטלפון, יש לך בטח, כי אפשר לקבל ב-144 נדמה לי…
דליה: נכון.
נורית: את הפלאפון.
דליה: נכון.
נורית: פתאום כולם עברו לפלאפון! אז יש כאלה שלא עונים ללא, לחסוי. יש כאלה שלא עונים, נכון?
דליה: את עונה לחסוי?
נורית: אני תמיד עונה.
דליה: אני לא.
נורית: תמיד אני עונה.
דליה: כי זאת צרה, זאת צרה.
נורית: אבל אין מה לעשות, כי יש אני, יש את שלי, אבל יש אנשים שרוצים לפנות אליי, את יודעת…
דליה: נכון, אולי צריכים את עזרתך גם.
נורית: בדיוק, אני לא, אז אני, אני עונה תמיד.
דליה: אוקיי.
נורית: אני עונה.
דליה: אוקיי.
נורית: ועכשיו הבנתי שאני הולכת לאכול אותה עכשיו.
דליה: [צוחקת]
נורית: ואז באמת עניתי פעם, פעמיים, שלוש.
דליה: כן.
נורית: ואני רוצה להגיד לך…
דליה: כן?
נורית: שכל שנה, פעמיים בשנה, אני תמיד תרמתי, בסופר, את זוכרת בסופר? תמלאי ארגז…
דליה: אני לא, אני לא.
נורית: ל"לתת", אני תמיד בסופרים…
דליה: אוקיי.
נורית: "לתת", תמיד נתתי.
דליה: אוקיי.
נורית: והעמסתי כל מיני מצרכים וזה, תמיד. אני כבר לא הולכת לסופרים, אבל מהבית.
דליה: אוקיי.
נורית: תתרמי לעניים, תתני לזה. ואני, והחלטתי השנה, אמרתי, אני תורמת השנה, תרמתי רק לציירים, לאמנים שמציירים בפה וברגל. אני תורמת ל'תנו לחיות לחיות", ולפעמים שמטלפנים לי לעיוורים. רק להם אני תורמת. אבל אני יותר מזה, אני לא. ופעם תרמתי המון, להמון, "לתת", וכל אלה, את יודעת?
דליה: ברור.
נורית: ואני השנה החלטתי שאני… אבל מה, התחלתי לצעוק על האלה, המסכנות, הטלפניות.
דליה: כן.
נורית: שהן בסך הכול טלפניות.
דליה: נכון. [צוחקת]
נורית: לא יכולתי, לא יכולתי.
דליה: נכון.
נורית: התרגזתי.
דליה: אני מבינה אותך.
נורית: ואמרתי לה, החלטתי, אני התחלתי להגיד לה, אמרתי לה - תשמעי גברתי, אני משלמת מיסים, מלא, ואני אומרת לכולם שאני משלמת מיסים כדי שיהיה לעניים אוכל, נכון? ולבתי חו…
דליה: שהממשלה תחלק.
נורית: בדיוק, לבתי חולים, לכוח אדם בבתי חולים, לחולי סרטן, לילדים עם צרכים מיוחדים. לאלה אני… להוסטלים, שיקימו הוסטלים. ומאחר ואני לא יכולה לקבוע לאן המיסים שלי הולכים, ואני יודעת לאן הם הולכים, כי אני קוראת ואני רואה לאן הכסף שלי הולך - להתנחלויות, לכוללים, לאברכים שלא לומדים ולא עובדים, לא לאברכים שעובדים ולומדים. אני החלטתי - שיפנו לממשלה ויבקשו מהם כסף. כל העמותות לטלפן לממשלה - איפה הכסף? שש"ס מחלקת…
דליה: ואמרת את זה לטלפניות?
נורית: אמרתי את זה לטלפניות. ש"ס מחלקים תלושי מזון בסך מיליונים!
דליה: נכון.
נורית: ומסתבר שמשלמים רק לש"סניקים, לא לניצולי שואה, ולא לעניים חילוניים. רק לבייס שלו הוא מחלק. ואנחנו יודעים את זה, אבל זה הכסף שלי שהוא מחלק להם! אם הייתי יודעת, אם הייתי יכולה להגיד, אני רוצה שהכסף שלי, המיסים שלי, ילכו לזה וזה וזה, הייתי משלמת. עכשיו אמרתי להם, עכשיו אני רוצה להגיד לך משהו הכי נורא. טילפנו לי מתל השומר, שזה בית חולים ציבורי, המחלקה האונקולוגית לילדים.
דליה: מה את אומרת?!
נורית: את לא תאמיני.
דליה: מה הם אמרו?
נורית: שאני אתרום לילדים חולי סרטן.
דליה: מה את אומרת?!
נורית: במחלקה של תל השומר. אני התפוצצתי מכעס. אמרתי, תל השומר מחלקה אונקולוגית לילדים צריכים לטלפן לי, לבקש כסף לילדים חולי סרטן? אתם לא מתביישים?
דליה: אבל נורית, יש לי משהו להגיד לך.
נורית: אז רגע, אני רוצה להגיד לך.
דליה: אולי זה מרמה.
נורית: אני אמרתי… מה?
דליה: אולי זה הונאה ומישהו מתרים, אומר לך שהוא מתרים לילדים חולי סרטן לתל השומר, והוא לא מתרים לילדים חולי סרטן מתל השומר? יכול מאוד להיות שזה.
נורית: יווו!
דליה: בטח. יכול להיות שמישהו…
נורית: לא חשבתי לרגע!
דליה: בטח! זה יכול להיות הונאה. בוודאי!
נורית: דליה, הרגת אותי עכשיו.
דליה: בוודאי. את רק נותנת כרטיס אשראי, את לא מקבלת קבלה שכתובה עליה "תל השומר".
נורית: נכון. כלום. כלום!
דליה: הונאה. הונאה.
נורית: עכשיו הרגת אותי.
דליה: הונאה, חבל לי על תל השומר, להטיל בהם דופי. זה ממש לא תל השומר. זה הונאה, מישהו רצה את כרטיס האשראי שלך.
נורית: מי יעז? מי יעז?
דליה: מה זה מי יעז? הנוכלים יעזו.
נורית: יגידו, המחלקה האונקולוגית לילדים חולי סרטן?
דליה: נורית, אני כמעט בטוחה שזו טעות. מישהו רצה להונות אותך.
נורית: אני מקווה שזו טעות. להגיד לך למה?
דליה: בטוח.
נורית: אני צעקתי עליה.
דליה: טוב מאוד.
נורית: אמרתי לה - את לא מתביישת? אתם בית חולים ציבורי, אני צריכה לשלם לכם?
דליה: טוב מאוד.
נורית: אני משלמת במיסים שלי את המשכורות שלכם.
דליה: נכון.
נורית: אני צריכה גם לתת לכם בחגים?
דליה: נכון.
נורית: ואני אמרתי לה גם, עוד פעם, אני צרחתי עליה.
דליה: מה היא אמרה?
נורית: אמרתי לה - תפני למתנחלים שעושים להם כבישים עוקפי שטחים כבושים, תפני לכל המתנחלים, אמרתי לה, שיתרמו למחלקה האונקולוגית לסרטן לילדים. כי כל הכסף שאני נותנת, במקום לבוא אליכם, לילדים, לאנשים חולי הסרטן שאני רוצה לתרום, ואני תורמת תמיד, תפני למתנחלים שלוקחים כסף לכבישים עוקפי ערבים.
דליה: נורית'קה, אני לוקחת על עצמי.
נורית: אני לא…
דליה: אני לוקחת על עצמי…
נורית: אני צעקתי עליה.
דליה: לברר את זה. אני לוקחת על עצמי.
נורית: את רצינית?
דליה: כן.
נורית: יא!
דליה: אני אצלצל למחלקה האונקולוגית לילדים בתל השומר.
נורית: האונקולוגית לילדים בתל השומר?
דליה: כן, אני אשאל אם הייתה התרמה מטעמם לפני החג. נורית, מישהו רצה, נוכל רצה להונות אותך. הרי הוא לא נותן לך קבלה. את רק אומרת לו את מספר כרטיס האשראי שלך.
נורית: נכון, תמיד. גם ל"לתת" הייתי תמיד נותנת ולא קיבלתי קבלות.
דליה: אבל… רע מאוד. מי יודע לאן זה הלך?
נורית: את יודעת כמה תרמתי בשנה שעברה?
דליה: לא, אבל מי יודע לאן זה הלך?
נורית: יו, אני ממש פתי.
דליה: אני רוצה תמיד קב… תראי, כשאני בסופר, כבר אמרתי את זה, אני לא רוצה לחזור על זה.
נורית: לא, בסופר אני ממלאה ואני יודעת, אני רואה את הנוער העובד, אני רואה את צופים.
דליה: בסופר היא אומרת לי, לא, בסופר היא אומרת לי - את רוצה עשרה שקלים לתת?
נורית: אה, זה תמיד אני תורמת, כן.
דליה: את רוצה עשרה שקלים ל…? אני אומרת, לא, למי זה? היא אומרת, אני לא יודעת.
נורית: יש… אההה.
דליה: לא, היא מצרפת את זה לחשבון שלי. היא מבקשת עשרה שקלים.
נורית: נכון, נכון.
דליה: אני אומרת, לא. היא אומרת… אני אומרת לה, למי זה? היא אומרת, אני לא יודעת, זה הסופר.
נורית: אהה.
דליה: אמרתי, לא, אני תורמת רק למי שאני יודעת שאני תורמת.
נורית: נכון.
דליה: נורית, בעניין הזה של תל השומר, יש פה הונאה.
נורית: את בטוחה, דליה?
דליה: לא, אני לא בטוחה. אני כמעט בטוחה, אני לא מאמינה שהם היו מעזים, ואני לוקחת על עצמי לברר לפעם הבאה.
נורית: הנה, תראי מה רשמתי.
דליה: נורית, זה, אז זה…
נורית: אני יודעת. האמת להגיד לך…
דליה: זה אזהרה להמון אזרחים, שישמעו אותנו וידעו שלא יכול להיות שמתל השומר עושים התרמה. תבדקו היטב ואל תתרמו.
נורית: מחלקה האונקולוגית של הילדים!
דליה: בכלל, כן.
נורית: לשבת לי על המצפון שזה ילדים!
דליה: זה העניין בדיוק, לעורר את רחמייך.
נורית: אבל תראי כמה אני כעסתי.
דליה: נכון, זה מה שהם…
נורית: כי כבר הטריפו אותי קודם, כל העמותות האלה.
דליה: אבל זה מה שהם רוצים.
נורית: ברגע שאנחנו לא נתרום לעמותות האלה, אני פתאום נפלו…
דליה: נורית, יש פה…
נורית: לא, לפני שנים שהכל היה בסדר אז תרמתי תמיד, כל החיים אני תורמת!
דליה: כן.
נורית: בלי קבלות, בלי כלום. אבל מה שאני אומרת, עכשיו אני חושבת שלא צריכים לתרום גרוש, כי אנחנו יודעים לאן הכספים הקואליציונים הולכים!
דליה: נורית, אני שמחה שסיפרת לי, כי אני אומרת לך, יש פה הונאה, יש פה נוכלות! ואני בטוחה שעושים את זה להרבה אנשים.
נורית: את הרגת אותי עכשיו לגמרי. אני אומרת לך את האמת.
דליה: נכון. יש פה הרבה אנשים שמשלמים כסף, שתורמים.
נורית: מרגיז אותי נורא. אני פתי, אני פתי.
דליה: לא, את לא פתי, את בן אדם הגון, ומולך עומדים נוכלים.
נורית: לא חשבתי לרגע שזה לא נכון, את מאמינה לי?
דליה: אני לוקחת על עצמי… בטח שלא, כי את תמימה. אני לוקחת על עצמי לברר את זה מול תל השומר, לפני שאנחנו מטילים בהם דופי ואומרים איך הם מעזים.
נורית: אני כעסתי על תל השומר.
דליה: מה פתאום, הם לא יודעים את זה בכלל, זה לא הולך אליהם.
נורית: איך אתם… איך אתם… מה?!
דליה: מישהו מחייג. את לא רואה אותו, את לא רואה מסמך, את לא רואה כלום.
נורית: נכון.
דליה: הוא אומר לך שזה לתל השומר, הוא יכול להגיד לך שזה למישהו אחר באותה מידה.
נורית: יוו, יוו!
דליה: ואת נותנת את כרטיס האשראי. צריך נורא להיזהר. מה זה הדבר הזה?
נורית: עוד רגע הייתי נותנת כרטיס האשראי.
דליה: מה? לא בא בחשבון.
נורית: כי זה ילדים חולי סרטן.
דליה: לא, אין, אין. נורית, לא יהיה דבר כזה.
נורית: אותו דבר גם על האוכל, שהם רוצים אוכל ואוכל ואוכל ואוכל, אני יודעת למי אני נותנת?
דליה: לא יהיה דבר, אין מצב שיהיה דבר כזה, אני אומרת לך. טוב שסיפרת לי, טוב ש…
נורית: יוו, פקחת את עיניי.
דליה: נכון, אני לוקחת על עצמי לברר את זה באופן ישיר מולם.
נורית: איך תבררי את זה?
נורית: אל תדאגי, כן, לא כל כך קשה.
נורית: את מכירה מתל השומר?
דליה: לא, אני אכיר. לא כל כך קשה, את יודעת. [צוחקות] לא, מה הבעיה? אני אשאל עם מי אפשר לדבר, מי מנהל המחלקה או מנהל אדמיניסטרטיבי. אני אציג את עצמי.
נורית: רגע, ואם זה אמיתי?
דליה: אני אגיד לך שטעיתי, אבל זה לא.
נורית: אם זה אמיתי?
דליה: זה לא אמיתי.
נורית: תראי לאן הגענו.
דליה: נורית, אבל…
נורית: שתל השומר פושט את הרגל?
דליה: אל תתרגזי כי אני אומרת לך שאני צודקת, חבל שתתרגזי.
נורית: הלוואי ואת צודקת. ואם את לא צודקת?
דליה: את כבר למפרע עכשיו מתרגזת.
נורית: [צוחקת]
דליה: לא, כמו אבא שלי. אז עכשיו את כבר מתרגזת, את לא רוצה להחמיץ את ההזדמנות להתרגז? זה לא משנה אם זה נכון או לא, את רוצה להתרגז.
נורית: לא, זה אני מפחדת, כי אם תל השומר אין לו כסף, אני לא יודעת מה יהיה.
דליה: נורית, אל תטילי דופי בתל השומר.
נורית: אני אלך לבית חולים אחר.
דליה: אל תטילי דופי בתל השומר.
נורית: שיש להם כסף.
דליה: זאת הונאה, זה נשמע כמו הונאה, יש לזה ריח של הונאה. אני מבטיחה לך לברר את זה. בינתיים בואי נניח לתל השומר.
נורית: אוקיי, בסדר.
דליה: עד שאני אומרת לך מה הם ענו לי.
נורית: לא, אני, יש לי המון להגיד דברים טובים על תל השומר. בילדותי, שהם טיפלו בי, אני…
דליה: אז בדיוק. דרך אגב, אף פעם לא סיפרת לי…
נורית: מה?
דליה: על העניין הזה עם הגב. כמה זמן שכבת וכמה זמן…
נורית: [צוחקת] אם אני אראה לך צילום שלי איך הייתי…
דליה: כן?
נורית: את לא תאמיני. הייתי כמו שה, שה שהולכים לשים אותו על שיפוד, על מדורה, ככה שהוא…
דליה: מה זה היה, זה גנטי? מה זה היה?
נורית: גנטי. קיבלתי את זה מהמשפחה של אבא שלי הפולנים.
דליה: ומה, זה חטוטרת כאילו, על הגב?
נורית: זה חטוטרת. זה לא, פחות חטוטרת, יותר הליכה, כתף נמוכה צד אחד ואגן גבוה צד שני, זה S, כמו S, זה לא החוצה, יש גם בחוץ. אם תחבקי אותי, תרגישי את הגיבנת. אז זה S כזה, ואני עברתי בגיל 17 ניתוח מאוד קשה. שמונה שעות ניתוח. והייתי די בין הראשונות בשיטה הזאת. דוקטור כצנלסון, הוא היה רופא אורטופד, הייתי אני ורותי ענבר, האמא של הסופר ענברי, ענברי?
דליה: אה, אסף.
נורית: אסף ענברי, אמא שלו.
דליה: כן, כן.
נורית: עברנו ביחד את זה, אני ואימא שלו, בתל השומר, היא עברה את זה פעמיים.
דליה: זה ניתוח מסובך, לא?
נורית: מאוד מסובך. אמי הייתה אלמנה אז, הייתה צריכה לחתום שאני יכולה להישאר משותקת, כי פותחים לי את כל עמוד השדרה.
דליה: איזה אומץ היה לה, כל הכבוד.
נורית: היה לה מאוד אומץ, אבל הוא אמר, אם אני לא אעשה את הניתוח בגיל 17, לאט לאט אני אתעקם וזה ילחץ לי על איברים פנימיים, ואני אהיה עקומה ועקומה ועקומה. והכניסו אותי, שמו את הגבס בתלייה, תלו אותי זרועות ורגליים, כמו שכבש תולים מעל המדורה, כך אני שכבתי.
דליה: כמה זמן ככה שכבת?
נורית: שעה עד שגמרו לעשות לי את הגבס.
דליה: ומאחורייך לא הייתה מיטה? כלומר, ממש באוויר?
נורית: הייתי תלויה באוויר.
דליה: מה את אומרת.
נורית: כמו שמשפדים כבש שלם ככה.
דליה: אוקיי, אוקיי.
נורית: ולקחו לי גם יד בריאה ימין ורגל בריאה ימין, גם אותה שמו בגבס ככה ואת הרגל, ושמו בין זה לזה מקל, ובבוקר היו הופכים אותי על הגב, בלילה על הבטן. לא הגעתי עם הידיים. היו לי רק יד שמאל ויד, ורגל ימין משוחררים, לא הגעתי לחלק התחתון של הגוף שלי בכלל, אז חצי שנה רק בסיר עשיתי, לא יכולתי להתרחץ, רחצו לי רק את הרגל ואת הראש וחפפו לי רק במיטה.
דליה: איפה, בבית חולים או בבית?
נורית: לא. בהתחלה שכבתי כשבועיים-שלושה בבית חולים.
דליה: בתל השומר.
נורית: נפתח לי תפר. אה, שניתחו אותי, עשו לי את זה לפני הניתוח כמה שבועות, ואז פתחו לי בניתוח פתח בגבס, הורידו אותו…
דליה: או-וואה.
נורית: את כל המכסה של הגבס, ניתחו אותי והחזירו את המכסה, ואז הלכתי גם עוד איזה שבועיים בתל השומר, ואז בבית חצי שנה.
דליה: שכבת במיטה?
נורית: שכבתי במיטה, רק יד ימין ורגל שמאל בחוץ, ויש לי תמונה ואני אראה לך, את לא תאמיני.
דליה: ולא פחדת שמה יהיה בסוף?
נורית: לא ידענו.
דליה: כן.
נורית: לא ידענו כלום. היינו הראשונות, די הראשונות שעשו להם את הניתוח הזה.
דליה: ועשו לך ביקורת כל הזמן, כאילו מתי כבר לא…
נורית: אין מה לעשות ביקורת. חצי שנה כצנלסון אמר…
דליה: כן?
נורית: שהיה רופא מצוין.
דליה: כן.
נורית: דוקטור כצנלסון מתל השומר. הוא בא מסין, הוא למד את כל זה מסין, את מבינה? הוא בא, ואחי גם…
דליה: הוא היה בעלה של מריאסה בת-מרים, הבת של יוכבד בת-מרים, המשוררת.
נורית: נכון, נכון, נכון.
דליה: מריאסה עשתה לי את הבדיקה, כשהייתי בהריון, עשתה לי בדיקת מי שפיר.
נורית: יו, ואת יודעת…
דליה: היא הייתה במחלקה הגנטית, גנטיקאית בתל השומר.
נורית: יו, איזה סיפור. ויוכבד בת-מרים, יונתן, שהוא בא העירה, רות דיין שכרה לו חדר בבניין של יוכבד בת-מרים.
דליה: מה את אומרת?
נורית: ויוכבד מאוד אהבה את יונתן, הם היו חברים.
דליה: כי זוריק, הבן שלה, נפל במלחמת השחרור.
נורית: נכון.
דליה: האח של מריאסה.
נורית: אז אני אומרת שהם היו חברים. היא נורא אהבה את יונתן, ויונתן אהב אותה.
דליה: מה את אומרת?
נורית: עכשיו, כצנלסון היה ה-רופא. ואני זוכרת שדוקטור מנדס היה, יו, אני לא יודעת בן כמה הוא היום, בן 85, 90? הוא היה סטודנט שגמר את הלימודים. התאהבתי בו, בסטודנט.
דליה: ברור, מתאהבים ברופא.
נורית: הוא כאילו עבד עם כצנלסון, וכצנלסון היה מאוד קשה, לא קל. ומנדס היה המזור שלי שם בבית חולים. הוא היה ניגש אלי, יושב לידי, מסביר לי, מדבר איתי. אני לא יודעת, אם דוקטור מנדס שומע אותי, הוא אורטופד, בטח הוא כבר לא עובד. [מצחקקת] אם אני בת 80 עוד שנה, הוא כבר בן 90, אני יודעת? הוא היה אחרי הלימודים. הוא היה סטאז'ר אני חושבת. או שהוא היה רופא כבר. הוא נורא עזר לי. ואחרי זה שלחו אותי הביתה. והיה אצלי מסיבות כל יום. כל החבר'ה, כל החבר'ה. אבל מה שסיפרתי, ש… למה התחלתי עם זה? [צוחקת]
דליה: לא, אני התחלתי לשאול אותך בגלל תל השומר. אבל מה שאני רוצה לשאול אותך, באיזה שלב הרשו לך בעצם לרדת מהמיטה? זאת אומרת…
נורית: [צוחקת] זה אני אספר לך. יש לי הרי את הנושא שאת לא רוצה שאני אספר עליו.
דליה: נכון.
נורית: אבל אני אסיים איתו, הוא יהיה הפינאלה.
דליה: אוקיי, אוקיי, אוקיי, בסדר. לא, אבל כמה זמן… אוקיי, אני שואלת לך אחרת, כדי לא…
נורית: לקח לי איזה חודשיים בערך שיקום. ברגע שהורידו לי את הגבס, אה, נפתח לי תפר בגבס, אז הסרחתי מדם, אי אפשר לגשת לתפר הזה, אי אפשר לתקן אותו, היה לי מזלג ארוך ארוך ארוך, והיו דוחפים לי אותו בגב וברגל וביד, לגרד. ובגלל הדם אי אפשר היה לטפל בזה, אז הסרחתי מדם בתל השומר, ושכבתי שם עד ש… עכשיו, שלקחו אותי להוריד את הגבס, את לא מבינה איזה פחד זה, זה עם מסור, מורידים לך את כל הגבס מכל הגוף. שקלתי 20 קילו.
דליה: אה? [בהלם]
נורית: כי אני, את לא מבינה. עכשיו, את לא יכולה לשכב על סדין, כי את שכבת בגבס כל כך הרבה, חצי שנה. את לא מבינה. ואני אספר לך מה קרה, שהוציאו אותי בפעם הבאה מהגבס, איך המערכות השתבשו, בגלל ששכבתי חצי שנה ולא הלכתי ולא ישבתי. ולמדתי לשבת.
דליה: מתי ידעו שזה בסדר? מה היה הסימן שזה בסדר?
נורית: לא, ישר אחרי הגבס, מה נראה לך, גמרתי? אני מגיל 14 הייתי עם גבסי הליכה עד כאן, כדי שאני אוכל ללכת ללמוד.
דליה: עד הסנטר.
נורית: אז הייתי הולכת ללמוד, הייתי בתיכון, עם כאלה, מורידים, אני מתעקמת עוד פעם. שמים, אני מתיישרת. אחרי חודש… עד שכצנלסון אמר - היא מאוד גמישה, בגלל הגמישות יתר שלה, צריכים לעשות לה ניתוח.
דליה: אוקיי. מתי היית בסדר? מתי יצאת מכל הדבר הזה?
נורית: אני לא יצאתי עוד הרבה שנים, עד גיל 21 בערך, מה? כי נתנו לי אחרי הגבס ישר חגורה. קוראים לזה חגורת הרינגטון, רינגטון, כזאתי, היא מחזיקה לך את הראש עם הכל ברזלים עד האגן. הלכתי שנתיים עם החגורה הזאת.
דליה: מה את אומרת?
נורית: ורק אחר כך הורידו לי גם אותה, וזהו.
דליה: ואז ראו שהניתוח הצליח.
נורית: והניתוח, אני התעקמתי עוד קצת אחרי זה, קצת, אבל קצת.
דליה: אוקיי.
נורית: כי לקחו לי עצם מכאן…
דליה: אוקיי.
נורית: מהאגן…
דליה: אוקיי.
נורית: לקחו לי עצם, זה עוד ניתוח.
דליה: אוקיי.
נורית: עשו ממנה צ'יפס, ומתחו אותי, שמתחו אותי, היו לי בין החוליות, היו לי רווחים, שמו אותם בין הרווחים, יש לי חמש חוליות קשורות עם עצם. למעלה, ליתר ביטחון, הוא קשר לי עם חוט ברזל כמה חוליות.
דליה: או-ווה.
נורית: כן, את רואה את זה בצילום, כמו חוט תיל כזה, כזה.
דליה: שזה איננו כבר, כמובן.
נורית: ישנו שם.
דליה: אה, זה ישנו?
נורית: בוודאי.
דליה: אז כשאת עוברת בבדיקה ביטחונית?
נורית: אסור לי לעשות MRI, למשל, אף פעם בחיים.
דליה: מה את אומרת?
נורית: כן. MRI.
דליה: ובדיקת ביטחון…
נורית: CT אני יכולה.
דליה: …בשדה התעופה, רואים?
נורית: זה לא, זה אני יכולה.
דליה: אוקיי.
נורית: MRI אסור לי.
דליה: אוקיי.
נורית: אבל שאביב, אביב קיבל את זה בירושה ממני, בתורשה. והניתוח של אביב אמנם ארך המון זמן, גם המון, כי הוא איבד, לא יודעת מה קרה, לא אמרו לי עד הסוף. אותו ניתח דוקטור, היום פרופסור גיפשטיין, שהוא היה מומחה, הגיע מאמריקה צעיר, לניתוחי גב, והוא באמת, הוא היה מקסים, דוקטור גיפשטיין, ואז, את לא מבינה, הוא ניתח אותו, שם לו שני עמודים, אין גבס, אין כלום, לפני, אין אחרי, אני רואה, הוא יוצא מהחדר הניתוח, שני, הוא שם לו שני מוטות לאורך כל הגב, תחבושת. אמרתי, מה זה, ככה? וזהו, ולמחרת הקימו אותו מהמיטה, שיישב, ויילך.
דליה: נהדר.
נורית: אני למדתי לשבת איזה שבועיים עד שהושיבו אותי בכלל.
דליה: נהדר.
נורית: קודם רגל אחת, עד שהושיבו אותי זה לקח שבועיים. הוא ישר. אמרתי - מה אתה מקים אותו?
דליה: נהדר.
נורית: הוא אמר, כן, והלך הבית אחרי שבועיים, נגמר. [דליה מצחקקת] את מבינה? היום זה השתכלל.
דליה: הקידמה של ה… הקידמה של הזה… נורית'קה, תקשיבי, אנחנו, אני רוצה שנדבר.
נורית: אבל לא התכוונו לדבר על זה. למה דיברנו?
דליה: אנחנו בעוד שבוע, בעוד פחות משבוע זה יום כיפור. אנחנו בעצם עכשיו בימים הנוראים…
נורית: נכון, נכון מאוד.
דליה: שבין ראש השנה ויום כיפור. אצלנו בבית אי אפשר לטעות שזה, ערב יום כיפור מתקרב, כי צחקי כי רק עוסק בדבר הזה, ו-50 שנה למלחמת יום כיפור.
נורית: אני מבינה אותו. מבינה אותו לגמרי.
דליה: אז אני רוצה שנדבר על זה, אבל בגלל זה אני רוצה להקדים היום את פינת הסלנג, ולעשות אותה עכשיו.
נורית: תסדרי את ה…
נורית: כן, ולעשות אותה עכשיו.
קריינית: "יומן הסלנג."
קריין: "של דליה ונורית."
קריינית: "אוקיי, מתחילים."
דליה: אני אתחיל בסיפור. אני ראיתי את הסדרה סובייצקה ב"כאן 11".
נורית: כן.
דליה: קורעת לב, שוברת לב.
נורית: הקלטתי. הכל אני מקליטה.
דליה: נורית, זה כל כך יפה. זה על מהגרים, ומהגרים דור ראשון, ומהגרים דור שני.
נורית: כן, קראתי על זה.
דליה: של העלייה מברית המועצות, אבל זה נכון לכל הגירה שהיא. ויש שם… מה זה להיות מהגר ומה זה להיות ילד של מהגר.
נורית: וואה.
דליה: לא, זה דברים שאנחנו ממש לא יודעים.
נורית: כן?
דליה: כתוב ברגישות, פשוט יוצא מהכלל. זה סדרה קומית ב"כאן 11". ומי שכתב ויצר אותה זה דנה אברמוביץ', שהיא גם בת של עולי ברית המועצות, והבמאית ענת סטלינסקי. מה שאני רוצה להגיד, כל הסדרה הזאת עכשיו ביוטיוב, "סובייצקה". ומה שאני רוצה להגיד על זה שיש שם שחקנית יוצאת מהכלל, שממש לא הכרתי אותה.
נורית: כן?
דליה: סוזנה פפיאן.
נורית: כן?
דליה: נפלאה. ובסוף הסדרה, בפרק 8, היא פוגשת על המדרגות באוניברסיטה חבר שכנראה היא מרגישה משהו כלפיו.
נורית: כן?
דליה: והוא אומר לה משהו, והיא אומרת לו - אז תעשה לי לייק בטינדר. היא אומרת לו - עשיתי לך לייק בטינדר, ולא עשית, לא החזרת לי לייק.
נורית: כן.
דליה: אז אם אתה באמת אומר שאתה מחבב אותי, תעשה לי לייק בטינדר.
נורית: כן.
דליה: אז הוא אומר לה - אני אעשה לך סופר לייק. אז היא אומרת לו - איח, זה קריפי.
נורית: [מצחקקת]
דליה: ככה מדברים!
נורית: קריפי.
דליה: אז הוא אומר לה - סופר לייק זה קריפ? אז היא אומרת - זה ברמת הלקנסל אותך.
נורית: מה?!
דליה: כן. עכשיו, אם את מנחשת מה זה לקנסל, אני קונה לך כל מה שאת רוצה.
נורית: [מצחקקת]
דליה: מה זה לקנסל, נורית?
נורית: לקנוס אותו?
דליה: לא. לא. אבל זה כיוון.
נורית: זה קו"ף, נו"ן, סמ"ך.
דליה: לא. אז היום…
נורית: קנס.
דליה: לא, אז היום צלצלתי לאמיר מהדרמה ב"כאן 11".
נורית: כן.
דליה: ואמרתי לו - תעשה לי טובה, תסביר לי את הדבר הזה. הוא אומר, דליה. היא אומרת לו, איח זה קריפי, זאת אומרת, זה מפחיד.
נורית: קריפי אני יודעת.
דליה: כן. והוא אומר, סופר לייק זה קריפ? זאת אומרת, אם אני אעשה לך סופר לייק, זה מפחיד?
נורית: כן, מה זה סופר לייק?
דליה: זה כנראה שני לייקים בטינדר.
נורית: אה, אוקיי.
דליה: ואז היא אומרת - זה ברמת הלקנסל אותך. זאת אומרת, זה ברמת הלקנסל אותך, לקנסל, מ-to cancel, לבטל.
נורית: לבטל!
דליה: בדיוק. אני אומרת לו - אמיר תגיד, אתה אומר לחברים שלך, אני אקנסל את זה, אני לא אקנסל את זה? הוא אומר, מה זאת אומרת, חופשי אני משתמש בזה. אז פתאום מצאתי דיאלוג ב"סובייצקה", בסדרה הנהדרת הזאת, שכמעט לא הבנתי ממנו אף מילה. עכשיו, בפעם הקודמת אמרתי שבטינדר יש, בחורות לפעמים מנהלות שיחות בכתב עם ארבעה בחורים במקביל…
נורית: כן, נכון.
דליה: ושמזה נוצר מושג. עכשיו, אני כמובן טעיתי, ואמרתי ביטוי לא נכון. אמרתי, הגיתי אותו לא נכון.
נורית: כן?
דליה: אתה כותב במקביל…
נורית: נכון.
דליה: זאת אומרת, אתה מקמבל, אתה ממקבל ולא מקמבל כמו שאני אמרתי.
נורית: למה לא נכון מקמבל?
דליה: כי ככה הם אומרים, ממקבל. והמון העירו לי על זה, והנה אני מתקנת, ואוי לכם אם תגידו לי שגם תיקנתי לא נכון [נורית צוחקת] כי אין לי סבלנות אליכם יותר. הנה תיקנתי, ממקבל וזהו, יותר מזה אני לא עוסקת בזה.
נורית: ממקבל?
דליה: ממקבל, כי זה…
נורית: ומה את אמרת?
דליה: עושים אנשים. אני אמרתי מקמבל, וזה באמת לא נכון, זה ממקביל.
נורית: נכון, הבנתי.
דליה: במקביל, אז צריכים להגיד - ממקבלים.
נורית: ממקבלים. הבנתי.
דליה: יש בחורות שממקבלות, וכותבות לכמה בחורים במקביל.
נורית: הבנתי. [צוחקת]
דליה: אוי ואבוי לכם, אם עכשיו גם טעיתי, אני יותר לא מתקנת, גם ככה זה קשה, והתאמנתי על זה בבית. ממש, זה היה קומי, מה שקרה בבית.
נורית: [צוחקת] בחיים זה לא יצא לי מהפה. המילה הזאת לא תצא לי מהפה.
דליה: ברור שלא, אבל עכשיו אני רוצה להגיד את פינת הסלנג…
נורית: כן.
דליה: של שחר סגל, שנתנה לנו, שעשינו את זה במוזיאון, אבל לא עשינו את זה בפודקאסט.
נורית: כן.
דליה: אז עכשיו אני אומרת ככה - שורף, שורף להם, זה ה"כואב להם" החדש. פעם היו אומרים - כואב לך שטוב לי? או, מה כואב לך? ועכשיו, שורף לך שאנחנו שוב בחו"ל? זה בא מעולם הקנאה וצרות העין. [צוחקות] אז אם מישהו, מישהו שואל אותך, מישהו אומר לך משהו, את יכולה להגיד לו - זה שורף לך?
נורית: שורף לך?
דליה: נגיד, את אומרת למישהו - תשמע אני בתקופה נורא טובה.
נורית: נהדרת.
דליה: אז, והוא אומר, מביע משהו.
נורית: כן?
דליה: אז את יכולה להגיד - תקשיב, אני רואה שזה שורף לך שטוב לי. [צוחקות]
נורית: נורא.
דליה: שורף לך, נכון. ופה אני רוצה לציין עוד פעם מה שסיפרתי במוזיאון.
נורית: כן?
דליה: שכמה היית מתוקה, לא פחות ולא יותר.
נורית: תודה.
דליה: כשאמרתי לך פעם - נורית, את מקנאה? לא. את שמחה לאיד? לא. ואני, שאני כל היום מקנאה, וכל הזמן שמחה לאיד, חשבתי מה זה? היא מלאך, היא לא בן אדם.
נורית: [צוחקת] ממש מלאך.
דליה: ואז כעבור יום, היית נורא מתוקה, ואמרת לי - דליה, את יודעת מה? אני כן שמחה לאיד.
נורית: אבל לא, אני לא שמחה לאיד, אני הורגת אנשים.
דליה: בדיוק. בדיוק. [צוחקות] אז אני כן שמחה לאיד, אני הורגת אנשים. עכשיו אני רוצה…
נורית: עכשיו… כן.
דליה: הגענו לדבר העצוב.
נורית: בדיוק.
דליה: ערב יום כיפור. אני רוצה לשאול אותך מה את זוכרת, זה 50 שנה אחורנית, מה את זוכרת ממלחמת יום כיפור?
נורית: לא, אני חושבת שמגיע לך לספר.
דליה: לא, לא, כי לך יש סיפור מצחיק, אז נתחיל…
נורית: אני אספר את ה… אני לא יודע אם זה מצחיק, אבל זה…
דליה: פולי זה מצחיק.
נורית: פולי זה מצחיק.
דליה: כן.
נורית: אז אני ויונתן גרנו ברמת גן, ברחוב ביאליק, וקבענו עם פולי, פוליאקוב, שהוא יבוא אלינו ביום כיפור, בשתיים שהוא יהיה אצלנו.
דליה: ברגל.
נורית: ברגל. הם גרו בבבלי. והוא אמר - אני אבוא אליכם ברגל, אני אעשה הליכה ואני אבוא. וחיכינו לפולי. [מגחכת] פולי מהגשש אני מתכוונת. ופתאום הייתה אזעקה, ומסתבר, בדיעבד, שפולי כבר היה, כמה ממש, הוא כבר היה, גרנו בביאליק למעלה, ליד כופר היישוב, למעלה, פולי כבר היה ממש בכופר היישוב ושם תפסה אותו האזעקה, וכולם רצו למקלט הציבורי, ופולי גם רץ למקלט הציבורי.
דליה: [מצחקקת] כן.
דליה: תארי לך פולי מהגששים שהוא היה…
דליה: הוא היה חרדתי.
נורית: הם היו, אבל בשיאם, הם היו הכי.
דליה: בשיאם.
נורית: הוא עומד עם תושבי רמת גן.
דליה: כן, במקלט ציבורי.
נורית: מקלט ציבורי, ואם הוא היה הולך עוד רבע שעה הוא היה מגיע אלינו הביתה, הוא כבר היה אצלנו.
דליה: אבל הוא פחד.
נורית: אמרתי, וואי, איפה פולי? הוא בדרך, הוא עכשיו בדרך, אני מקווה ש… ולא הבנו מה קרה, לא הבנו!
דליה: את יודעת שפולי היה במיוחד חרדתי. וגם…
נורית: אני יודעת.
דליה: לגברי יש סיפור נהדר עליו.
נורית: מה?
דליה: יום אחד, פולי מצלצל אליו באחת בלילה, לגברי בנאי, ואומר - תקשיב, אני רותח, חם לי, אני לא יודע מה זה, אולי קדחת, אולי שפעת, אני חייב חדר מיון. גברי בא באחת בלילה, לוקח את פולי לחדר המיון.
נורית: כן?
דליה: באים לחדר המיון, הרופא רואה את פולי, הוא אומר לו בנחת - תוריד בקשה את המעיל. [נורית צוחקת] פולי מוריד את המעיל. תוריד בקשה את הבטלרס. פולי מוריד את הבטלרס. תוריד בקשה את הסוודר. פולי מוריד את הסוודר.
נורית: [צוחקת] אוי, אני לא מאמינה. אני לא מאמינה.
דליה: הוא אומר, דוקטור, אבל אני מרגיש לא טוב. הוא אומר, תוריד עכשיו את החולצת פלנל. הוא מוריד את החולצת פלנל. תוריד את הגופייה. הוא מוריד את הגופייה. איך אתה מרגיש עכשיו? פולי אומר - עכשיו אני מרגיש יותר טוב. הוא אומר - אז לכו הביתה. באחת בלילה.
נורית: [צוחקת] אוי!
דליה: פולי היה חרדתי. כל הזמן הוא היה בטוח שהוא חולה, וש… ואת יודעת, זה בן אדם שהיה צריך לבחור, לפגוש קהל מדי ערב, קהל! ולזכור טקסטים, זה עבודה נורא קשה, והוא היה חרדתי נורא. אז אין, אין, אני לא מתפלאה עליו שהוא בחר ללכת למקלט הציבורי, בדיוק.
נורית: [צוחקת]
דליה: תגידי, ויונתן היה מגויס? בני כמה היו הילדים?
נורית: נדמה לי שנתיים, היא הייתה בת ארבע, שירה, ממש תינוקות.
דליה: ואביב?
נורית: אביב היה ילד, בן שנתיים.
דליה: אה, אוקיי.
נורית: אני לא יודעת בדיוק, הם היו קטנים נורא.
דליה: לא חשוב, כן.
נורית: אבל, ואמרנו, טוב, יונתן, בינתיים יונתן היה בבית. איפה? עברו שעתיים, דפיקות בדלת, לקחו אותו, יאללה, זהו, לא ראיתי אותו יותר.
דליה: כמה זמן?
נורית: איזה חודשיים, המון זמן לא ראיתי אותו, המון, המון, המון. עכשיו, מה הבעיה שלי הייתה, איומה, בדיעבד? לא ידעתי, אני לא הייתי בצבא.
דליה: כן.
נורית: בגלל הניתוח גב ששכבתי את ה… כל האלה.
דליה: ברור, ברור.
נורית: לא הייתי בצבא. הייתי צריכה לצאת לנח"ל עם הצופים. ואז אני לא יודעת בצבא מה הולך, איך הולך, כלום אני לא יודעת. ואז לא הבנתי שבמלחמה אפשר לשלוח מכתבים ללוחמים בחזית, וגם חבילות עם ממתקים ודברים טובים, ותמונות והכל, לא ידעתי. ואף אחד גם לא אמר לי. ויונתן המסכן, היה בתעלה, ופשוט כולם קיבלו חבילות ומכתבים, ורק אני, אני לא שלחתי לו כלום. [דליה צוחקת] הוא לא קיבל כלום ממני מהילדים.
דליה: אוי ואבוי.
נורית: עד שטלפנו לי…
דליה: כן?
נורית: באמצע המלחמה…
דליה: כן?
נורית: ואמרו לי - נורית, יונתן לא מקבל כלום. כולם מקבלים, והוא לא מקבל כלום.
דליה: אוי ואבוי.
נורית: אמרתי, אבל אני לא ידעתי שאפשר, איך אני שולחת לחזית? אמרו - תכיני חבילה, תכיני זה. אני יכולה גם לכתוב? בטח, בוודאי שאת יכולה לכתוב. לא ידעתי. ואז התחלתי לכתוב. [צוחקת] הכנתי לו חבילות, והגדלתי והזמנתי, אני זוכרת, צלם "מעריב" היה, יצחק ישמח, שהוא חזר בתשובה אחר כך. נורא אהבנו אותו. הוא היה חבר טוב של יונתן, והוא היה צלם עיתונות.
דליה: איזה יופי. כן?
נורית: אני לא יודעת מה, אני לא יודעת איפה הוא היום, אני לא יודעת. והוא בא וצילם אותי ואת הילדים. שלחתי לו… את הילדים ואת הכל, שלחתי לו. אבל מסכן, זה היה לקראת סוף המלחמה ששלחתי לו את כל הדברים. אני לא ידעתי שהמסכן הזה לא קיבל כלום מהבית.
דליה: ולא קיבלת ממנו דרישות שלום?
נורית: אני חושבת שקיבלתי איזה גלויה או משהו, אבל… לא יודעת, לא יודעת מה חשבתי אז. לא היה לי ניסיון. תראי, אמנם עברתי את ששת הימים…
דליה: ברור.
נורית: אבל אף אחד מהמשפחה שלי לא היה בששת הימים, כי אבא שלי כבר נפטר, ואחי… אחי היה…
דליה: תגידי, במלחמת יום כיפור, אמא שלו עדיין הייתה?
נורית: של יונתן?
דליה: כן.
נורית: אני חושבת…
דליה: את לא זוכרת.
נורית: אני חושבת שלא.
דליה: לא. וכעבור כמה זמן הוא חזר, את זוכרת?
נורית: לא. הוא היה, הוא היה המון זמן שם במלחמה. הוא לא היה הרבה זמן בבית. וכמובן שהוא חזר אחר, אחר לגמרי. יצא מישהו אחד, וחזר מישהו אחר לגמרי, שלא ידעו, הלום קרב.
דליה: לא מאובחן.
נורית: לא מאובחן. לא ידענו מה זה הלם קרב אז, לא ידענו הרי. ולא ידעתי מה קרה לו! לא ידעתי, טוב, כולם נלחמים, אמרתי לו, מה קרה? שאור פתוח וצעקות ופחדים, ונדמה לי שהשתייה התחילה גם אז, את יודעת, ש…
דליה: מה את אומרת?
נורית: כן, שכבר הוא לא עמד בזה. הוא לא עמד בזה. זה היה אדם שונה לגמרי. אם הוא היה בטיפול אז, אם היו נותנים לו טיפול…
דליה: הוא היה ניצל.
נורית: הוא היה ניצל, והוא היה בן אדם אחר לגמרי. הוא היה יותר שמח, הוא היה יותר אה… באמת עצוב נורא אחרי המלחמה שלא טיפלו בהלומי הקרב.
דליה: דורות!
נורית: לא זיהו, לא זיהו. בששת הימים לא היו הלומי קרב?
דליה: עשרות אלפים מתהלכים ואנחנו לא יודעים שהם הלומי קרב.
נורית: נכון, לא יודעים.
דליה: כן.
נורית: מתים מהלכים, לא יודעים את זה.
דליה: לגמרי, לגמרי.
נורית: עושים הצגות, ועושים זה, ומתחתנים, ועם הילדים.
דליה: משלמים מחירים כל החיים ולא יודעים שהם הלומי קרב.
נורית: ולא נותנים להם כסף, ולא תומכים בהם.
דליה: נורא.
נורית: בטיפול לכל החיים, לכל החיים, פעמיים בשבוע, שלוש, ארבע.
דליה: אני חושבת שמאוד התקדמו בזה, אבל עדיין.
נורית: עכשיו התקדמו בזה.
דליה: כן, כן.
נורית: אבל גם, אז למה הם שורפים את עצמם עכשיו?
דליה: לא, תקשיבי…
נורית: את לא מבינה.
דליה: יש לי סיפור מאוד קשה על צחקי.
נורית: אז תספרי אותו.
דליה: צחקי שהיה בשיקום.
נורית: תספרי אותו.
דליה: אחרי שהוא נפצע, לפני המלחמה.
נורית: כן.
דליה: הוא היה בשיקום, והוא בא עם קביים למשרד השיקום בחיפה…
נורית: כן.
דליה: כדי לסדר את כל העניינים הכספיים וכן הלאה.
נורית: כן?
דליה: והשאלה הראשונה ששאלו אותו - אתה קנית עכשיו את הקביים האלה פה בחנות על יד?
נורית: לא, נורא ואיום, איזו שאלה.
דליה: את מבינה?
נורית: איך אפשר לשאול כזאת שאלה?
דליה: את מבינה? משרד השיקום.
נורית: החשדנים.
דליה: משרד הביטחון. אני חושבת שזה השתנה מאוד מאז, אבל בכל זאת זה ממש…
נורית: זה לתת לך הרגשה של חשדנות.
דליה: לא, זה פשוט נורא. הוא היה מוכה, הוא היה… מה שאני רוצה להגיד לך, שהוא כמובן לוקח את 50 שנה ליום כיפור נורא נורא קשה.
נורית: ודאי.
דליה: ואני רוצה להראות לך ספר שחבר שלו הוציא לקראת, לפני שלוש שנים. את רואה? "בשדה הקרב של הזיכרון".
נורית: "של הזיכרון, כרוניקה של פוסט טראומה".
דליה: כן, זה של צחקי. אבל הספר המקורי הוא "בשדה הקרב של הזיכרון".
נורית: כן.
דליה: לפני שלוש שנים, לקראת יום כיפור, חבר של צחקי, עופר פירעם, יזם ומימן.
נורית: כן?
דליה: זה לא עניין של מה בכך, ספר ובו 53 ראיונות של לוחמי שריון ממלחמת יום כיפור. מי שראיין אותם וכתב את זה אחר כך, את מה שהם אמרו, את העדות שלהם, היה תומר לויסמן.
נורית: כן.
דליה: עכשיו, יש סיפור נורא מעניין על היזם של הספר הזה. במלחמת יום כיפור, הוא, עופר פירעם, לחם בסיני, ואבא שלו לחם קרוב אליו.
נורית: כן.
דליה: אבא שלו לחם קרוב אליו כמפקד גדוד טנקים במילואים. ערב צליחת תעלת סואץ, הופיעה לפניהם הזמרת יפה ירקוני.
נורית: [מגחכת]
דליה: היא הופיעה על יד החווה הסינית על שפת התעלה.
נורית: כן.
דליה: מפקד הגדוד, נתן פירעם, אבא של עופר שיזם את הספר, עזר ליפה לעלות על הטנק והציג אותה בפני אלפי הלוחמים. בסוף ההופעה, מי שעזר לה לרדת בצד השני, מהטנק, היה הצוער עופר פירעם, שלא ידע שאבא שלו העלה אותה על הטנק, ושהם יחד באותו מקום.
נורית: מה?
דליה: כן, שהם יחד באותו מקום. רק שנה אחרי המלחמה התברר במקרה בכנס לוחמים, שהצוער שעזר ליפה ירקוני הוא עופר פירעם בנו של נתן פירעם, שעזר לה לעלות על אותו טנק.
נורית: משני הצדדים?
דליה: כן!
נורית: הם לא יודעים אחד על השני.
דליה: לא יודעים אחד מהשני. על שפת תעלת סואץ.
נורית: לא, איזה סיפור.
דליה: עכשיו, בימים שאחרי ההופעה הם ייפצעו שניהם, גם האב וגם הבן, מאוד קשה. עופר, הבן, סירב להתאשפז, והוא חזר להילחם. סליחה, פונה ל"סורוקה", ואבא שלו סירב להתפנות והמשיך להילחם. אבא ובן.
נורית: והם לא ידעו שהם שם?
דליה: לא ידעו, לא. עכשיו, הספר הזה שאני מראה לך, שיזם עופר פירעם, "בשדה הקרב של הזיכרון", לפני שלוש שנים, ריגש מאוד את הלוחמים, וצחקי עשה לו מנהג - כל שבת בבוקר…
נורית: כן?
דליה: הוא היה קם ב-6 בבוקר, קורא פרק מהספר, עדות של אחד הלוחמים, וכותב את התגובה שלו לפרק הזה.
נורית: צחקי.
דליה: צחקי. ושולח כל שבת את התגובה שלו לפרק המסוים הזה, בקבוצת הוואטסאפ של הספר הזה.
נורית: וואי, איזה יפה.
דליה: וכשהוא שבת אחת דילג, אז 'נו, נו, למה אתה לא כותב, נו, נו?'
נורית: כן.
דליה: בסופו של דבר, עכשיו, 50 שנה למלחמת יום כיפור, עופר פירעם, יזם שוב, ואמר לצחקי - אני רוצה ספר, חוברת, ספר לחוד, עם התגובות שלך…
נורית: כן?
דליה: לעדויות שבספר המקורי.
נורית: כן.
דליה: ואכן צחקי כתב את התגובות, ריכז את התגובות שלו, והוציאו ספר נוסף, "בשדה הקרב של הזיכרון - כרוניקה של פוסט טראומה".
נורית: אהה, הבנתי עכשיו.
דליה: כאילו, צחקי כותב על הפוסט טראומה, על מה שהוא קרא בפרקים האלה, "כותב על חבריו, צחקי שריג, התחבר ומימש עופר פירעם" וכן הלאה.
נורית: איפה אפשר להשיג את זה?
דליה: קודם כל, אני אשיג לך. ימכרו את זה, עושים השקה של זה בקיבוץ גן שמואל בעוד שבועיים.
נורית: אז זה חשוב שתגידי.
דליה: אני אגיד לך.
נורית: לא לי, אני כבר לא.
דליה: אז אני אגיד לך, זה ממש יוצא מהכלל.
נורית: הלום הקרב שלי כבר מתחת לאדמה.
דליה: את צודקת. ואני רוצה רגע להקריא עכשיו קטע מהתגובה של צחקי לפרק של עוזי צוובנר.
נורית: כן.
דליה: אחד הלוחמים, שהפרק שלו בספר הזה, שאחיו היחידי נפל במלחמת יום כיפור, ועוזי, שלחם גם במלחמת יום כיפור, ידע את זה אחרון.
נורית: לא יאמן.
דליה: ככה צחקי כותב על הפרק של עוזי צוובנר, שאגב, באופן אישי אני אוהבת נורא את עוזי צוובנר.
נורית: זה אורי צבי גרינברג.
דליה: את עוזי צוובנר.
נורית: עוזי?
דליה: צוובנר.
נורית: אה, אוקיי.
דליה: וכשאני פוגשת את עוזי לעיתים רחוקות, אני לא יודעת, זה בן אדם, אני לא יודעת להסביר את זה, שהלב יוצא אליו.
נורית: כן.
דליה: בן אדם שמתחיל לדבר איתי ויש לי דמעות.
נורית: כן.
דליה: פשוט לא יתואר. וכאמור, אחיו היחיד, יונתי, נהרג באותה מלחמה.
נורית: כן.
דליה: והוא ידע על זה אחרון. ומה שצחקי כותב על הפרק הזה - "רק הרבה זמן אחר כך, יגיד שמשון לעוזי צוובנר, זה שמשון הג'ינג'י, הטען-קשר שלו מדפנה, כשהגענו, הבנו שזה התאג"ד של גדוד 9, וגילינו שאחיך נהרג, והטנק שלו מאחוריך. לא ידענו אם אתה יודע כבר, ולמקרה שלא, אף אחד לא רצה להיות השליח. ואתה, עוזי, פונית לבלוזה במשאית זבל מצחינה, מהתאג"ד, אשר בו שכב אחיו ההרוג המכוסה בשמיכה. ואחרי שלושה שבועות באשפוז, רק בבית ההבראה באשקלון, יגידו לו, לעוזי. ועוד הוא מחכה לאחיו הגדול יונתי, כדי לספר לו שגם הוא, עוזי, האח הקטן, היה די גיבור במלחמה, יבוא מישהו ויאמר לו - עוזי, אתה יודע שיונתי נהרג. ככה, בסימן קריאה בסוף, לא בסימן שאלה. כולם ידעו, כבר בתאג"ד בסיני, בחדר בבית החולים, בבית ההבראה, רק לעוזי הקטן לא סיפרו שאחיו היחידי נהרג. תמצית האימה". צחקי כותב על זה.
נורית: אויש. ממש.
דליה: כן, אז זה יום כיפור.
נורית: יא-אללה.
דליה: ולסיום, אנחנו קוראות לזה תמיד גומת חן, אבל זה ממש לא גומת חן היום, זאת גומת חן עצובה.
נורית: כן.
דליה: את מכירה את זה? זה מה שאברהם בלבן כתב.
נורית: כן.
דליה: אה… את אמרת לי כבר שאת מכירה את זה, אז אני…
נורית: אני לא אספר שיונתן כתב הצגה.
דליה: שמה יונתן?
נורית: שיונתן כתב הצגה.
דליה: אה כן, אני רוצה שתספרי את זה עכשיו, כן.
נורית: אז עכשיו אני יכולה, יש זמן?
דליה: כן, בוודאי.
נורית: את בטוחה ש…
דליה: ברור, אני גם ראיתי את ההצגה הזאת.
נורית: אז זהו. אז יונתן כתב הצגה לקאמרי, "ג'וני הלך", והוא כתב את זה על חבר הכי טוב שלו, שהוא אח שכול, החבר שלו.
דליה: אלדד זיו ביים, נכון?
נורית: ואלדד זיו ביים, נכון.
דליה: נכון.
נורית: אני יכולה, אני אקריא את זה, כי אני… כי זה היה נורא מזמן, רק שנייה, רק שנייה, דקה, רגע.
דליה: בסדר.
נורית: אני אקריא את זה.
דליה: אוקיי.
נורית: אז יונתן גפן כתב, אלדד זיו ביים, משתתפים, את צדקת, אני טעיתי.
דליה: מי?
נורית: משתתפים - יפתח קליין…
דליה: נכון.
נורית: יוסף כרמון…
דליה: נכון.
נורית: שרה פון שוורצה…
דליה: היא הייתה נהדרת.
נורית: גאולה נוני…
דליה: נכון.
נורית: ארז כהנא, אילנה באואר ומיטל חאייק. עכשיו אני רוצה, אני אקריא רק, בסדר? כי אני לא אדע להגיד את זה, מה שיונתן כתב. הוא כתב את זה לכבוד החבר שלו, שהוא אח שכול, והוא אמר תמיד, הוא סיפר לי תמיד, למה רק מדברים על ההורים השכולים ולא על המשפחה, על האחים והאחיות השכולות.
דליה: גם אני למדתי את זה רק מצחקי.
נורית: בדיוק, את למדת את זה מצחקי.
דליה: נכון.
נורית: ויונתן למד את זה מהחבר טוב שלו.
דליה: החבר שעוד איתנו, כמובן.
נורית: שעוד איתנו, ודאי, אני לא אגיד את שמו.
דליה: לא, לא.
נורית: הוא מאוד איש צנוע.
דליה: כן.
נורית: הוא כתב - "אחרי שהרופאים אומרים לגבריאל פלד, האלכוהוליסט, שאם לא יפסיק לשתות הוא ימות, הוא מנסה לשחזר את חייו. במסע ארוך לעברו, הוא מגלה שחייו היו כישלון אחד ממושך, שרק השתייה הייתה יכולה להשכיח אותו מדי פעם. עד כה גבריאל לא חי את חייו שלו, אלא את חיי אחיו המת, שנהרג מאש ידידותית במלחמת יום הכיפורים. ההורים שלו, אבא מוניה, שהיה מראשי המוסד וסגן שר המשפט, הקדיש את חייו לביטחון המדינה, ולא נשאר לו זמן לביטחון ילדיו. אמא עליזה, האבירה בעלת פני היגון, שֶׁכּוּלה מקצועית, מאותה נשים קורבניות, על מזבח השקרים והסודות של הבעל הגיבור, שניהם לא מסתירים את אכזבתם על כך שהאח הלא נכון מת".
דליה: אויש.
נורית: "גליה, אשתו של גבריאל, שהייתה נשואה לרפאל, אחיו המת של גבריאל, נחנקת גם היא לאפליית המשפחה, [כך במקור] לאפליית משפחת האבל הנצחי, שבה תמיד יש מקום לעוד נפש פצועה. בבר הקבוע של גבריאל, היכן ששירז הברמנית החביבה שומרת עליו כמו אמא, פוגש רפאל השיכור את בטי הצעירה, שחקנית טלנובלות צעירה, שמוציאה אותו בכוח אהבת האמת שלה ממשפחת השכול החונקת, ועוזרת לו לחוות אהבה אמיתית בפעם הראשונה בחייו. גבריאל יוכל עכשיו להתחיל להגשים את החלומות שלו, שהיו לו ונשכחו, בארץ הגיבורים שבה עדיין המוות קדוש יותר מהחיים". לא טוב למות בעד ארצנו, טוב לחיות בעד ארצנו, זה אני הוספתי את המשפט הזה. זה יונתן כתב בתוכניה.
דליה: של ההצגה "ג'וני הלך" בקאמרי.
נורית: של ההצגה "ג'וני הלך" בקאמרי.
דליה: אני זוכרת אותה בתיאטרון הקאמרי, הצגה מצוינת.
נורית: בתיאטרון הקאמרי, כן. היו תגובות על זה גם כל מיני, שלא תחשבי זה הלך לו קל. ואני רק רוצה להגיד שזה רק, יש את השנה הזאת, זה היה ב…
דליה: אני חושבת ש-2004.
נורית: היה ב…
דליה: 2007 או 2004?
נורית: זה היה, רגע מתי זה היה? דקה.
דליה: אני חושבת שזה היה ב-2007.
נורית: לא, רגע, דקה, סתם, אני לא יודעת למה אני לא רואה את זה עכשיו, את השנה אני רוצה.
דליה: אני חושבת שזה…
נורית: "ג'וני הלך". ההצגה על עלתה על במת התיאטרון הקאמרי ב-7 למרץ 2009.
דליה: 2009, אוקיי, לא טעיתי הרבה.
נורית: רציתי…
דליה: כן, 2009.
נורית: כדאי שיחזירו אותה באמת אולי, באמת ש…
דליה: נכון.
נורית: בשביל האחים והאחיות השכולות.
דליה: הצגה מצוינת.
נורית: נכון. בזמנו, כן.
דליה: אני רוצה לסיום לקרוא את מה שאברהם בלבן כתב. [נחנקת מבכי] "12 באוקטובר 1978. בחנות השקם תל אביב, אישה שחוחה כותבת תאריך על צ'ק. כותבת, 12 לעשירי, 1973. 78', גברת, לא 73'! קורא הקופאי, צוחק, קופא על מקומו, מלחש. מה אפשר לעשות, גברת? מה אפשר לעשות?"
נורית: מה אפשר לעשות?
דליה: ניפגש בשבוע הבא נורית'קה.
נורית: כן.
דליה: ביי.
נורית: ביי.
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments