משתתפים: שחר סגל, עילי בוטנר, רועי בר-נתן.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 30/01/2024.
[חסות]
קריין: באות בזמן, הפרלמנט, דליה גוטמן, עם עילי בוטנר, שחר סגל ורועי בר נתן.
דליה: טוב, אני לא יודעת, אתם שמחים מדי לטעמי היום.
שחר: לא, אנחנו מיד מסדרים את זה.
דליה: זהו.
רועי: רק למראית עין.
דליה: רק למראית עין?
רועי: בטח.
דליה: לא, כי שום דבר לא משמח.
שחר: בטח שלא.
דליה: אוקיי, בסדר. אני פשוט רוצה, אני מודה, אני רוצה לפתוח במשהו של נוגה פרידמן, זאת שכותבת בפייסבוק את היומן אֵבֶל, שהיא מרתקת, שבן הזוג שלה, עידו רוזנטל, נפל ביום הראשון בקרב על יד קיבוץ עלומים, קיבוץ דתי, ומאז, יש לה שלושה ילדים, לא מאז, אלא יש לה שלושה ילדים, ומאז היא כותבת בפייסבוק. נחישות ואומץ לב, אני נורא נורא מכבדת אותו, נורא נורא מכבדת אותו, הכי לא בנאלית, ואתם יודעים מה, במובן מסוים פתאומית לעד, אבל במובן הטוב, במובן הטוב.
היא אתמול דיברה, נאמה, בכיכר הבימה בהפגנה, והיא אמרה ככה: אני רוצה לפנות למר בנימין נתניהו, ואני רוצה שתקשיב לי. תפסיק את כל מה שאתה עושה עכשיו, תיכנס לחדר, תתחיל להתאבל ולבכות על החטופות והחטופים והנופלים והפצועים והפצועות והמשפחות המפורקות שנשארו מאחור, כמו שאני הולכת להמשיך לעשות עכשיו על עידו, אהבת חיי, שהיה אומנם לוחם, אבל כזה שלא רצה לחיות על חרבו. וכאלה לוחמים אנחנו צריכים לחפש לעצמנו עכשיו, בבחירות הבאות. כמובן, שהיא אמרה את זה
רועי: בתוך בכי.
דליה: בתוך בכי, בדיוק. כמובן, שמעת את זה? בדיוק, הייתה מאוד מאוד מרשימה.
שחר: זה באמת נורא מרגיז בו.
דליה: ואחר כך, זה היה בזמן,
שחר: אבל זה כאילו לא מגיע אליו, אתה יכול להיטרף מזה, שאתה אומר, אלוהים אדירים, מה, אתה לא יודע מה היה, אתה לא יודע מה היה כאן?
רועי: גם אין עקומת למידה.
שחר: אתה אחראי.
דליה: השאלה אם הוא לא יודע.
רועי: הוא לא משתפר בהופעות המרתיחות, הם רק מרתיחות.
שחר: עוד מחסום, עוד מחסום, זה לא מגיע.
דליה: שאלה, עוד נחזור על זה. אני שואלת אם זה לא מגיע אליו באמת, או שזה מגיע והוא מתעלם, אני לא יודעת.
רועי: מהצד זה נראה שהוא...
שחר: תגידי לי, אם זה היה מגיע, האם הוא יכול להמשיך?
רועי: ככה, ככה להמשיך.
שחר: אני שואלת אותך באמת, האם אפשר להמשיך?
דליה: תראו, בזמן שנוגה אמרה את מה שהיא אמרה, נוגה פרידמן, אתמול בכיכר הבימה, הוא עשה מסיבת עיתונאים, נכון?
שחר: כן, אבל אני ראיתי את מסיבת העיתונאים.
רועי: ומחפירה.
דליה: ומה שהוא אמר, ומחפירה, ומה שהוא אמר למשפחות החטופים, שוב, כמו שאשתו אמרה, אל תתראיינו, זה מפריע, אתם עושים נזק.
רועי: אתם מפריעים.
דליה: אני אומרת לך, את הדברים הכי חמורים ונוקבים כתב רוגל אלפר, אז כשהיא ביקשה מהם לא להתראיין. הם מבקשים מהם לחדול מהפעולה היחידה שנותנת להם תחושה שהם מסוגלים להשפיע על גורל יקיריהם, המשפחות האלה. מבקשים מהם לאטום אוזניים מאנשים למודי עבר מר, כמו תמי ארד, שהיא תמיד התחרטה על שנות השתיקה התקשורתית שלה. בעצם מבקשים אותם לנתק עצמם מהחברה הישראלית שזקוקה לשמוע אותם, ומכלי התקשורת שמציעים להם במה להשמיע את קולם. למעשה, מבקשים להם להתנתק מההוויה הישראלית ולהיעלם מהתודעה. פשוט לסתום את הפה. ישראל פוסט שבעה באוקטובר בלא ראיונות עם משפחות החטופים איננה אותה ישראל. מדובר בנדבך מהותי לזהות הקולקטיבית בחוויה הישראלית. אני אומרת לכם שוב, ואמרתי את זה בפעם שעברה ואתם הסכמתם איתי, ואתה אמרת חרפה - אם לא נחזיר את החטופים, החברה הישראלית לא תתאושש מזה. לא נתאושש מזה.
שחר: הם גם בעיניי גם כל כך מנומסים שזה אי אפשר לתאר. מה שאני הייתי עושה, וכל אחד אומר לעצמו, מה שאני הייתי עושה.
דליה: מה היית עושה? יותר ממה שהם עושים?
שחר: כי אתה חושב מיד, אני א', ומיד אני חושבת על אלימות. יכול להיות שלא הייתי עושה את זה באמת, אבל אני חושבת מיד על אלימות.
דליה: לא, אני שואלת אותך ורבלית מה הייתי עושה.
שחר: אני אומרת באמת.
דליה: אבל את לא היית עושה.
שחר: מה זה ורבלית? לא, אין, אבל זה מה שהם עושים, זה בדיוק העניין. החוסר אונים, מה אתה עושה איתו? לאן תקחי את חוסר האונים הזה? אז את לוקחת את זה לכל מה שיש לך לתת. אז הם חוסמים את הכביש, אז עוצרים אותם, אז יש בן אדם שבילה את הלילה במעצר, הלילה אגב, עד הבוקר.
דליה: אה, לא ידעתי.
שחר: כן, בגלל שישר הביאו פרשים. איזה פרשים, מי הוציא סוס אתמול בלילה ליד קפלן, כשזו ההפגנה? באמת אני שואלת, מי, מי, אני יודעת מי אגב, ודאי. אבל רוח המפקד בן גביר. אז היו סוסים כבר בפעם הראשונה, שנעמדים אנשים בקפלן. כן, זה נורמלי?
דליה: נכון.
שחר: מה פתאום?
דליה: נכון.
שחר: וגם בגדול, מדהים שלא כולם כבר ברחוב.
דליה: אני באמת לא מבינה את זה, אבל זה גם מארגני המחאה אשמים, אני לא יודעת.
שחר: לא, וגם העצב, נו, וגם אנשים הם בשכול, וגם אנשים חושבים, אוכלים להם את הראש במקביל - מלחמה זה לא הזמן, זה לא הזמן, יש החיילים שלנו, זה מחליש, זה לא מחליש. נו, הכול מאוד מבלבל.
דליה: כדי שלא תגידו שאני חופרת, כי אני הרי חופרת, ואוכלת ראש. אגב, בכל הסלנג הכי אני אוהבת אוכלת ראש. לאכול ראש זה כל כך נכון, זה כל כך גרפי, זה כל כך, אתה מבין את הביטוי הזה. זה מדויק. בקיצור, שלא תגידו שאני אוכלת את הראש, אז רק דבר אחד. אתם יודעים שאני אוהבת את מוסף 'הארץ', וגם אני אוהבת את השערים של מוסף 'הארץ', ויש פה, במוסף 'הארץ' של השבוע הזה, יש כאן צילום של אליהו הרשקוביץ, תכף אני אדבר על תערוכה מצוינת שראיתי במוזיאון ישראל של צילומי עיתונות, מזעזעת ומצוינת כאחת, ממש אבל, אז מוסף 'הארץ' ככה, תראו כמה זה מקורי - תמונה של עץ שענף אחד שלו כרות ונפל, ואלון עידן כותב את מה שהוא כותב על השער של העיתון. ביום שני בארבע אחרי הצהריים מתמוטט מבנה בעזה, 21 חיילים נהרגו. בשמונה בערב הפועל נגד בית"ר בבלומפילד, אלפי אוהדים, קללות, רימוני עשן, חגיגות ניצחון, בתשע וחצי הכוכב הבא בערוץ 12, ביצוע מדהים, אין דברים כאלה, מחיאות כפיים, התרגשות.
הדבר הזה פשוט לא יחזיק, זה יקרוס, במידה מסוימת זה כבר קרס, כי אנחנו מתעקשים לברוח, להדחיק, לשכוח, לחיות על המינוס, לדמיין שאפשר לחזור אחורה, לחיים הקודמים, לפיצול המרהיב והמסוכן בין מציאות לדמיון, להאמין שאיכשהו זה יסתדר, וגם אם זה לא יסתדר, נסתדר כי טכנולוגיה וגניוס יהודי, ואור לגויים, והדמוקרטיה היחידה, וכל יתר הקלישאות שעליהם נבנו לחיים שלנו כאן. ובכן, הגיע הרגע שבו חייבים לחיות את הבעיה, ממש לחיות בתוכה, לפתור אותה, הרי אנחנו יודעים בדיוק מהי, אחרת זה פשוט לא יחזיק, זה המשך למה שאלון עידן כתב כבר לפני שלושה שבועות, שאנחנו צריכים לשהות בתוך,
שחר: על ההחלטה וזה.
דליה: כן.
שחר: זה, אבל הכוכב הבא זה, זה בזמן שעוד לא ידעו, צריך להגיד.
דליה: אבל השמועה רחשה כבר לגמרי.
שחר: השמועה רחשה אצל מי שהיא רחשה, והיא לא רחשה אצל מי שהיא לא רחשה, ואני לא בעד זה או נגד זה, אני רק אומרת, טכנית, הכי טכנית, לו אתה לא משדר את 'הכוכב הבא' באותו יום, אתה צריך להגיד למה אתה לא משדר את 'הכוכב הבא' באותו יום. באותו רגע אתה לא יכול להגיד למה אתה לא משדר את 'הכוכב הבא' באותו יום, אחרי שעשית פרומואים בטירוף ל'כוכב הבא' באותו יום.
דליה: רגע, זה היה יום שני?
רועי: לא, זה היום שלישי, ורק ביום, סליחה, ביום שני בלילה שודר 'הכוכב הבא', ורק בשלישי בבוקר הודיעו.
שחר: הודיעו. כן, עכשיו עד שלא מודיעים, אז לא מודיעים, אז הם כן עומדים בחוקים, אני לא, אתם יודעים, לא איזו אוהדת גדולה של הבחירות של הדברים האלה, אבל רק אומרת.
דליה: אבל גם דובר צה"ל, דניאל הגרי, הרי עלה ביום שלישי ואמר, יש בעיה עם השמועות האלה, מוכרחים לרסן את זה. כי ביום שני, אני אומרת לך, ביום שני, חצי מדינה ידעה.
שחר: ידעה, אבל חצי השני לא ידע, ולכן אי אפשר היה לא לשדר 'הכוכב הבא' בלי להגיד למה.
דליה: אוקיי.
שחר: ואי אפשר היה להגיד למה, אני רק אומרת.
דליה: אין לי טענה, אין לי טענה.
עילי: ואולי הוא אומר פה משהו שהוא יותר עמוק טיפה.
דליה: שמה?
רועי: הגרי?
דליה ועילי ביחד: לא, אלון עידן.
דליה: שמה?
עילי: שהכול חולף, הכול לא מחזיק, שום דבר לא מחזיק.
דליה: שום אסון גם?
עילי: 21 חיילים נהרגים, ועולם כמנהגו נוהג.
דליה: נכון.
שחר: אגב, 24, כי שלושה חלפו מהבוקר, ואז היו ה-21, וכבר אין את השלושה האלה.
עילי: אז אין את השלושה.
דליה: נכון.
עילי: הכול חולה, הכול לא מחזיק. עכשיו זה גם מתחבר באיזשהו אופן למה שדיברתם מקודם, על החטופים למשל. אני כל הזמן חושב על תקופת, על ימי גלעד שליט. אתם זוכרים?
דליה: בטח.
עילי: היינו בצעדות, אני זוכר, כל הופעה הקדשנו שיר.
שחר: הבלונים, כל הרחוב, בלונים.
עילי: הבלון. הייתה דמות שנקשרת אליה. היה משהו שנקשרת אליו. פנים, משפחה. פה יש כל כך הרבה. את אומרת לאנשים לצאת לרחובות, אנשים מחפשים, אנחנו נקשרים לביבסים. יש שם משהו שקושר אותנו נורא.
דליה: נכון.
עילי: אתם מבינים מה אני אומר?
שחר: עידן עמדי, בגלל זה עידן עמדי גם.
דליה: סיפור יחיד.
עילי: או לדוגמה, סיפור עידן עמדי.
שחר: כן, יש טריליון פצועים, אבל יש את עידן עמדי. יש לזה פנים.
עילי: יש פנים.
שחר: זה ברור שצריך פנים.
עילי: כן, ברור.
עילי: כמה כמוהו, עוד אלפים.
דליה: אבל עילי, במובן הזה התקשורת, לפי דעתי, עושה עבודה נהדרת. כלומר, כמעט אין מהדורה בערוץ כלשהו שאין פנים חדשות של משפחה, של חטוף.
שחר: חדשות זה לא טוב.
דליה: למה?
שחר: כי פנים חדשים זה, כי, כי, לא, הם עושים את מה שצריך, צריך לעשות.
דליה: לא, איזה אמצעי יש לך לחשוף פנים?
שחר: לא, רק מבחינה קרה שיווקית, זאת הכוונה. לא, צריך להראות את כולם, וכולם הם אנשים, ויש להם חיים, שלא יצא חלילה איזה, שאני פה צינית בעניין הזה. אני רק אומרת, ששיווק הוא ציני, ונגיד, מהלך גלעד שליט הוא דבר מאוד מדובר, מתמיד מזה, כי עשו מהלך מאוד מאוד טוב שם, איך הצליחו להפוך שבוי, חייל לזה, קראו לו ילד, הוא היה הילד של כולנו, קראו לו ככה, והיה לו פנים, והפנים היו של הדבר החלש הזה, שאתה רוצה להיות שם בשבילו והמסכן והזה, הוא הכול עסק בזה וזה.
דליה: בסדר, אבל אני שואלת שאלה אחרת, מה לעשות, יש יותר ממאה, אז מה עושים?
שחר: נכון.
דליה: מה עושים?
שחר: בסדר, אנחנו עושים הכול, כל הזמן עכשיו, ועדיין לא מי שצריך לעשות, עושה כל מי שמסביב, חוץ מהאנשים שעוסקים בזה.
דליה: חבר טוב שאל אותי, שאתם מכירים, שאל אותי, נו דליה, מתי אתם עושים שבת שירה? אמרתי עד שהחטופים לא חוזרים אני לא עושה. הוא הסתכל עליי ברחמים. מה יהיה? מה יהיה? זה הדבר הראשון שצריך לעשות, אני אין לי דרך, ואין לי, אני רק יודעת שאם ההנהגה והממשלה היו נחושים, זה היה נעשה. אם היו אומרים שזאת המטרה הראשונה, זה היה נעשה. אנחנו רואים עוול מתרחש לנגד עינינו, וכמו שאלון עידן אומר, ואנחנו ממשיכים ללכת למשחקי כדורגל, ולשמוח ולהצגות, אז מה? אז ככה לא נגיע לשום תוצאה. ולא נגיע גם לשום תוצאה.
שחר: את פוגשת לראשונה פוליטיקה בחייך, דליה?
דליה: אני לא יודעת, אבל זה נורא.
שחר: כנראה, את מאוכזבת מזה שפוליטיקה מנהלת את חיינו, אבל פוליטיקה מנהלת את חיינו.
רועי: שמעתי את סמוטריץ' אומר בראיון, גם באמת, היה מחדל בשבעה באוקטובר, זה לא נעשה בכוונה.
שחר: כן, הייתה תקלה. המילים אחר כך - הייתה תקלה, הייתה תקלה.
דליה: לא, זה לא יאומן.
שחר: זה לא נעשה, זה לא בכוונה. אה, אז אוקיי, אין בעיה.
רועי: לא נעשה בכוונה.
שחר: כי זה גם לא קשור אליו. קרה דבר, זה לא קשור אליו בשום רמה, לאף אחד מהמנהיגים.
רועי: אל תגזימו.
דליה: אני פשוט מצדיקה נורא את אלון עידן, שאומר שנורמליות היא לא מנוע לכלום. אנחנו לא נגיע לכלום אם אנחנו לא נצא מדרכנו, נשבור את המסגרות, את אורח החיים, ונעשה משהו אחר. אני לא יודעת, מה עוד צריך להאמר שלא נאמר? זה באמת, קטסטרופה. אז אתמול, הרי אני יודעת שאני צריכה לספק תוכן,
שחר: בדיוק.
דליה: אז סוף השבוע, הלך סוף השבוע כבר.
שחר: או כמו שאמרת לי, התיישבתי ליד שולחן הכתיבה, ככה היא אמרה לי - התיישבתי ליד שולחן הכתיבה
דליה: לא, בדיוק ככה. הוא רץ, הוא עם ארבעת הילדים ומופיע כמו משוגע, את עם התאומים, ואני אומרת, מה יהיה, מה יהיה? ואז, ואז, אומרת לי חברה, הדס ריבה, שאתם מכירים אותה,
שחר: בהחלט.
דליה: שיש תערוכה נהדרת במוזיאון ארץ ישראל. שמוזיאון ארץ ישראל, אגב, בעיניי, הוא מקום נפלא בתל אביב. יש לו גם בוסתן עכשיו.
שחר: ועכשיו יש דברים חדשים נהדרים.
דליה: עכשיו יש דברים חדשים נהדרים. התקשרתי, אמרתי - הדס, אנחנו רוצים לבוא, צחקי ואני, לסיור, אם יש מקום באחת. באנו למוזיאון ארץ ישראל, חשבתי, גשם שוטף, חשבתי, יופי, נהיה לבד, יהיה אינטימי. מאות אנשים. זה נורא מעודד, אגב. למה זה מעודד? הרי הרגע אמרתי משהו אחר.
שחר: אמרת שאת לא רוצה חיים רגילים.
דליה: נכון, אבל זה לא חיים רגילים, כי הם באו לראות צילומי המלחמה. הם באו לראות צילומים של השבעה באוקטובר, שזה בעיניי פלא גדול. הרי הם רואים את זה, אנחנו חשופים לזה כל הזמן, והם יוצאים מהבית ובאים למוזיאון ארץ ישראל כדי לראות את זה במו עיניהם. עכשיו, מדובר בתערוכה שנקראת 'עדות מקומית', שהיא תערוכה של צילום עיתונאי, שהיא מתקיימת כבר 20 שנה. אגב, היא מתקיימת עם הארגון שנקרא וולד פרס, זאת אומרת, הארגון הבינלאומי של צלמי עיתונות. בשישה באוקטובר, ביום שישי, הוועדה שקבעה את התכנים של התערוכה הזאת סיימה לעבוד. הנה, יש לנו תערוכה נהדרת.
שחר: כמו כולם, הכל התחיל מחדש.
דליה: בדיוק. התוהו ובוהו, שצור גואטה כתב עליו, התחיל בשבת. פתאום הם ראו שאין טעם לכל מה שהם החליטו עליו, ופנו לצלמים לשלוח אליהם צילומים שצולמו בשבעה באוקטובר, ואחר כך, בימים הראשונים של המלחמה. קיבלו כ-300 כאלה או יותר, בחרו 300, ועשו תערוכה. אתה נכנס, אתה רואה קיר עם סטילס, עוברים אחד אחרי השני, המון אנשים מתגודדים ומסתכלים. דברים שאתה רואה כל יום בטלוויזיה, הם עומדים כאילו שהם רואים את זה לראשונה, במין, פתאום הייתה לי הרגשה, אני מקווה שאני לא מתפייטת סתם, של איזה יזכור קטן שהם עושים בליבם, איזה דקה דומייה כזאת, שהם… דממה, ורואים את התמונות על מסך ענק חולפות אחת אחרי השנייה, התמונה הראשונה היא של רועי עידן.
רועי: רציתי לומר, רועי עידן, הבחור שנרצח.
דליה: רועי עידן, הבחור צלם של Ynet וידיעות, נכון.
רועי: אשתו, סמדר.
דליה: נכון מאוד, שהוא מכפר עזה, והוא צילם, נדמה לי ב-6.40 בבוקר, את הרחפנים,
עילי: את הרחפנים.
דליה: את הרחפנים, בדיוק, את חוליית המחבלים שבאה ברחפן, הצילום הזה הוא הראשון שפותח את כל הצילומים בתערוכה, צילום אדיר.
שחר: תארו לכם.
דליה: תארו לכם, וכמו שאת אומרת, רועי עידן, סמדר והוא נהרגו, נרצחו באותה שבת, הילדים שלהם,
עילי: אביגיל, אביגיל.
דליה: בדיוק, אביגיל הקטנה בת הארבע, נפלה, אה, נחטפה יחד עם השכנים שלהם, ילדה שההורים שלה נרצחו וראתה מה קורה. לא, זה אי אפשר לתאר. מיכאל ועמליה, הילדים, בן תשע ובת שש, התחבאו בארון, ארבע עשרה שעות, סמוטריץ', ארבע עשרה שעות,
שחר: תקלה, הוא אמר שזאת תקלה, הוא לא בכוונה אבל, הוא לא מתעלם.
דליה: נכון, לא בכוונה, אוקיי, בדיוק. ועכשיו יש שלושה יתומים, אביגיל חזרה אלינו, תודה לאל, בסוף נובמבר, עכשיו יש שלושה יתומים, איך תגדל שלושה יתומים? בקיצור, רועי עידן, ארגון העיתונאים גם השיק פרס על שמו, הצלם של ויידה, של Ynet, הצילום הראשון בכל הצילומים האלה הם שלו.
אחר כך יש עוד תערוכה קטנה, של לביא ליפשיץ, שגם, חייל שנפל, חייל ממודיעין, שגם נפל בקרב ברצועת עזה, יש תערוכה קטנה על שמו, צילומים נהדרים, ויש עוד קטע נהדר, שבו שומעים ראיונות עם הצלמים, חלק מהצלמים שמשתתפים בתערוכה. אני באופן מיוחד נורא אוהבת את המייקינג אוף, זאת אומרת נורא מעניין אותי - איך צילמתי, מה התכוונתי, מה יצא, מה לא יצא, בקיצור, את כל העשייה, זה נורא נורא מעניין, וביניהם יש גם, מדברת, אבישג שאר-ישוב, אתם זוכרים שהיא צילמה את נוגה פרידמן בשער 'הארץ', עם הדמעה בפרופיל שלה, אז אבישג שאר-ישוב, שאז תמי ליטני אמרה לי, "דליה, זאת אחת הצלמות הכי חשובות היום," וזיו קורן, בקיצור, יש שם מקום ששומעים ראיונות עם צלמים, ורואים תמונות שלהם, והסברים. תערוכה מאלפת, אני רק רוצה לתת קרדיטים כי עבדו עליה הרבה אנשים, אז מי שאצרה את זה זה ענת סרגוסטי, שהייתה בעצמה צלמת עיתונות, אמיצת לב, והמנהלת של זה, זה דנה וולפיילר-ללקין, עמי שטייניץ, וורדי כהנא, שאתם מכירים אותה,
עילי: ודאי, אשתו של דני וסלי.
דליה: אשתו של דני וסלי, בדיוק, צלמת נפלאה, אלה האוצרים בעצם, ואלה, זאת הוועדה שהחליטה איזה צילומים היו. אז גם הלכתי לעשות שיעורים, אני מודה, אתמול, אבל יצאתי בהחלט עם חוויה מאוד עזה, ממש, ואני אלך עוד פעם, כי את כל הראיונות לא שמעתי, שמעתי רק חלק, אני אלך עוד פעם בשביל לראות את הראיונות, להקשיב וככה, כמו שאמא שלי הייתה אומרת - שמשהו ייכנס לראש.
שחר: אני הייתי בהצגה השבוע.
דליה: אה, איזה?
שחר: תרבות?
דליה: אז את חוזרת לנורמליות.
שחר: אני, בואי, אחרי שאני אספר איפה הייתי, תגידי אם זה נורמלי בעינייך.
דליה: טוב, אוקיי, בסדר.
שחר: אני הייתי… קודם כל צריך להגיד, אני לא אחראית על התרבות בבית, ודאי לא מתחום התיאטרון.
דליה: מה אומרת ההצהרה הזאת?
שחר: אני מתנערת ממה שהלכתי אליו, רק רגע. (צוחקים) תני לי להתנער כמו שצריך.
דליה: להתנער?
שחר: לא, לא באמת. רגע, אני אסביר. אוקיי, לא להתנער, אוקיי. כרטיסים שקיבל אורניום, ליום הולדתו.
דליה: אורניום זה אורָן, כן?
שחר: אורניום, אורניום. אורניום, צחקי אנחנו אומרים איך קוראים לו עוד צחקי.
דליה: נכון, בסדר. אוקיי.
שחר: בסדר גמור. אז יש בתיאטרון, בתיאטרון יפו, עושים עכשיו את 'מלכת האמבטיה'.
דליה: חנוך לוין.
שחר: חנוך לוין.
דליה: כן.
שחר: שחקנים ערבים מבצעים את 'מלכת האמבטיה'.
דליה: מעניין.
שחר: עכשיו, אני באופן כללי, באמת תיאטרון זה, ברוב המקרים, הרבה פעמים זה גדול עליי. רפרטואריות, נניח, וזה, ככל שהולכים אחרי הרפרטואריות, זזים עוד לכיוון עכו, מאבדים אותי כאילו בדרך.
דליה: אוקיי. אז יש בעיה, כי אנחנו כולנו הולכים לפרימיירה של עילי, של בלוז לחופש הגדול, בתיאטרון.
שחר: זה משפחה.
דליה: אוקיי, בסדר.
שחר: זה עולם אחר, זה מבוסס על סרט שאני אוהבת, זה כל מה שהופך את זה לדבר, זה מוזיקה מעכשיו, יוצרים אהובים. בואי. אני לא הייתי מכניסה את זה לרפרטוארי. כללי, אף אחד לא אומר שם אדוארד, באף רגע.
דליה: אדוארד, אדוארד.
שחר: כן, או רוברט, או לא יודעת מה שאומרים, אבל תהיה אדוארד. בסדר.
דליה: אוקיי.
שחר: אז רק אומרת, עכשיו, זה באמת מאוד מאתגר, בסדר? ההצגה היא מראש הלא הייתה הצגה ביקורתית ברמה שהציבור פה לא יכול היה להכיל כבר כשהיא יצאה, נכון?
דליה: נכון.
שחר: היא יצאה אחרי ששת הימים, כלומר, היא יצאה כשעוד איכשהו, אם מתישהו יכולנו לקבל ביקורת על עצמנו ועל היחס שלנו לערבים, זה היה אז. משום שהיינו, כאילו, במצב הכי חזק שלנו. ואני הלכתי עכשיו לשמוע את הטקסטים האלה, עכשיו אנחנו לא אחרי 67', אנחנו אפילו לא אחרי 73', אנחנו אחרי היותר גרוע, ה-plus one של 73', עכשיו, וזה מבוצע על ידי אנשים ערבים, שהם כמובן מחצינים גם את הדבר, כי זה הדבר.
רועי: כן, זו הקונספציה בעצם.
שחר: כן. מאוד מאתגר, בשבילי, מאוד מאתגר.
רועי: כן.
שחר: הקהל לא חש מאותגר מסביבי, לדעתי, אבל זה היה מאתגר. הרי, יש שם כמה סוגים של ביקורת על עצמנו, ויש ביקורת שיותר כזה סמי-תרבותית כזאת, יותר קל, בדברים שהם ממש ממש על ערבים, כן? אז המלצר שכאילו, וואו, אתה זה, ממש הולך על שתיים, מה? כאילו, וכל מיני כאלה, כאילו, על זה שהוא ממש בן אדם.
דליה: מה, לא הבנתי, לא הבנתי.
שחר: יש קטע שהוא על מלצר ערבי שמגיע, והדמויות במקור של חנוך לוין יושבים היהודים, ישראלים, ומדברים על המלצר, והכול זה על, בסרקזם מאוד קיצוני כזה, על איך הוא וואו, ממש בן אדם, רק בדרך חנוך לוינית כזאת וזה. עכשיו, יושבים ארבע שחקנים, הם ערבים, על המלצר הערבי, ו… הכול עולה עוד שתי רמות, כאילו, בביקורת של הקטסטרופה, כן? ו… אני רוצה להגיד שחשבתי תוך כדי על פה, על פה, למה? כי… כי חשבתי שזה בול מה שרציתי להגיד שבוע קודם, על ה… על מה שמכנות את עצמן דוסיות שכותבות לנו. שזה בדיוק הדבר ש… שחלק ניכר מהביקורת הזאת יש לי אותה לגמרי, עלינו. והיחס שלנו, ולערביי ישראל ודאי, וכל מיני דברים כאלה וזה וזה, בכל מיני רגעים, ברור. וגזענות, ברור שזה מה שאני חושבת נגדה וככה. והרגע הזה… אבל ההקשר, יש לו כוח. ולנו, כאילו לחנוך לוין, לנו מותר להגיד את הביקורת הזאת עלינו. אבל עכשיו, כשפתאום מבטאים את זה אנשים ערבים עלינו, אה, אה, עד כאן.
דליה: מה זאת אומרת?
שחר: זה מחזיר אותי קצת לקבוצה שלי. בלית ברירה, זה כמעט טבעי לי. אני נלחמת בזה ואני אומרת לעצמי, בואי.
רועי: את שמה את עצמך ב...
שחר: לרגעים קשה לשמוע את זה ממישהו שהוא לא כביקורת עצמית, אלא כביקורת חיצונית עליך.
רועי: כן.
שחר: זה מה שאמרתי בפעם שעברה, שכשאנחנו יושבים פה כאילו החילונים, באים להגיד ביקורת על דתיים, איך הם לא נלחמים וזה וזה וזה.
דליה: אבל לא אמרנו את זה.
שחר: אז הם שומעים… ככה הם שומעות את זה ושומעים את זה.
דליה: לא, אני, רגע, סליחה, אני רוצה להתעכב...
שחר: ובדיוק אמרתי את זה שכשיש ביקורת על דתיים, הם ישר מסתכלים על עצמם כחלק מהקבוצה הזאת ומגנים עליה. בזמן שאם לא מבחוץ מישהו היה מעביר את הביקורת, אז להם יש ביקורת מאוד גדולה על עצמם. זה רק מה שאמרתי.
רועי: שהם אומרים, הביטוי שהם אומרים על הביקורת של יוסי שריד, הם אומרים פצעי אוהב.
דליה: נכון.
רועי: זוכרת?
דליה: נכון. פצעי אוהב.
רועי: זה גדול.
שחר: כן. בתוכו מותר לך כאילו, ואם זה פחות פשוט… זהו. רק אומרת, זה היה מאוד יפה. מוזיקה מדהימה, שחקנים מעולים.
דליה: מי כתב את המוזיקה?
שחר: לא יודעת כלום.
דליה: מעניין. אה, אוקיי. איך זה קשור להתחלה? איך זה קשור להתחלה? רגע. קודם כל, זה מציג בתיאטרון הערבי-יהודי, נכון?
שחר: נכון.
דליה: וזה 'את ואני במלחמה הבאה'?
רועי: לא, 'מלכת האמבטיה'.
דליה: 'מלכת האמבטיה' של חנוך לוין, וזה ביפו, וזה.
רועי: נכון.
דליה: א', אני אלך בטוח.
שחר: יופי.
דליה: אבל אני רוצה לשאול אותך...
שחר: אני תהיתי איך לא היית, אגב.
דליה: לא הייתי, את לא אמרת לי.
רועי: לא ידענו.
שחר: אני נכנסת ואמרתי, כולם פה דליה גוטמן.
שחר: לא בא לי להעליב, את אחת ויחידה, אבל אמרתי כולם פה דליה גוטמן.
דליה: אז למה לא אמרת לי? למה לא התקשרת? כמעט אמרתי הרמת טלפון.
רועי: היו לה שני כרטיסי מתנה, אורניום.
דליה: אה, איך זה מתקשר להתחלה שאת לא אחראית על התרבות בבית, לא הבנתי.
שחר: אני לא הייתי מזמינה את זה.
רועי: היא לא הייתה הולכת על זה.
דליה: אהה.
שחר: לא הייתי. אין את הרגע שאני אומרת לעצמי - למה נלך עכשיו, למה אני אקום מהספה שלי הנעימה מאוד ואלך לאן, ואז 60 דרגות צריך להגיע עד לשם.
דליה: אני מעריצה את אורניום.
שחר: האם תקומי? לא. האם תלכי לאן שהוא? לא. האם זה יהיה לתיאטרון? לא. האם זה יהיה לא לתיאטרון? זה כן, האם זה יהיה למ… לא.
רועי: כמובן פרמטר נוסף, זמן ההצגה. אני מודה שאני כבר נמצא בשלב שאם ההצגה היא, והייתי עכשיו לפני שבוע, בהצגה של שלוש שעות. היא נהדרת, מוצלחת.
עילי: הפסקה?
דליה: איזה?
רועי: הפסקה כוללת. ריצ'רד השלישי, שזה באמת מופת והכל, ואיתי טירן, שלוש שעות. חבר'ה, אני אומר לך, אני אגיד לכם, הפרפראזה הזו, הייתי בלונדון, בהצגה שלוש אחיות, אמרנו בסוף ההצגה, שלוש אחיות צריכות לפנות אותנו מהאולם. (צוחקים) זה בלתי אפשרי, ההצגה של ארבע וחצי שעות.
דליה: אבל אתה ראית שש וחצי שעות את 'חיים קטנים'?
רועי: אז אני לא בנוי לזה, כי החיים קטנים.
דליה: אבל היית אז.
רועי: החיים קצרים.
דליה: החיים קצרים.
רועי: שני חלקים. אי, זה צריך לראות נורא, יש The inheritance, היורשים, או איך שקוראים לזה, זה הצגה בשני חלקים, כל אחד שלוש שעות. אתה יכול לראות את זה בשני ימים.
דליה: רגע, שם ההצגה לא חיים קטנים?
רועי: לא, זו הצגה אחרת שראיתי, שהיא ריתקה אותנו.
דליה: שכמה שעות?
רועי: שני חלקים, כל אחד שלוש שעות.
דליה: אה, קטסטרופה.
רועי: נורא נהנינו.
שחר: אני פיזית, אני עושה נזק במקום או משהו.
רועי: אני יודע, אני יודע.
שחר: אני גם פה ישבתי, והיו כיסאות, כשהתיישבנו, ממש אמרתי לעצמי, וואו, יחסית, ממש כיסאות טובים, נוח מאוד, ממש ככה. חשבתי לעצמי, יחסית, לארעיות הכללית של האירוע, וואו, כיסאות ממש נוחים. עברו, אמיתי, חמש דקות פנימה, נהיה לי עצבים ברגליים, כמו איזה, והיה לי, ואמרתי לאורן, אני אמא שלי, יש לי בעיה, אני אמא שלי.
דליה: באיזה מובן?
שחר: שהיא לא יכולה לשבת, ופיזית בגוף נהיה לי שאני לא יכולה לשבת, אני משנה עוד פעם, רגל על רגל, רגל על רגל, את הרגל השנייה, אמרתי, חושבים עליי דברים בטח.
דליה: שחר, ממה…
רועי: שחר ואני התיישבנו לפני עשר שנים בהצגה, והכיסא היה לא תקין.
שחר: אה, טוב, זה היה צרחות.
רועי: אבל בשנייה שזה קרה, הכיסא לא בסדר, אבל היא לא רצתה שזה יפריע לשאר ה… ברגע שנכבה האור…, כיסא לא בסדר, אז הייתה שקועה בכיסא.
שחר: שקועה? הפוך! הייתי מעל כולם. זה הייתה המבוכה. ישבתי כאילו כיסא כמעט סגור, ואני עליו.
רועי: עכשיו נכבו האורות, זהו, אי אפשר.
(צוחקים)
דליה: אותי דווקא מעניין משהו אחר לגמרי, אגב. הצד הרכילותי שבי. יצאתם מהתיאטרון, מה אמרת לאורניום?
שחר: מה זאת אומרת?
דליה: למה קנית כרטיסים להצגה הזאת?
שחר: הוא לא קנה, הוא קיבל את זה, וגם הוא, זה בול משהו, זה מתנה מאוד מאוד מאוד טובה בשבילו.
דליה: למה?
שחר: הוא אוהב את זה מאוד.
דליה: אה.
שחר: הוא אוהב 'מלכת האמבטיה', הוא אוהב את הביקורת ככה, זה לא קשה לו באף רגע, הוא… מה זאת אומרת?
דליה: מה את אומרת? נראה לי שאני מתאימה לאורניום יותר משאת מתאימה לאורניום.
שחר: מאה אחוז, אני אדבר עם צחקי.
דליה: בדיוק.
רועי: פעם חבר משותף של יעל פוליאקוב ושלי הזמין אותנו להצגת תיאטרון, נכנסנו, התיישבנו, איך שהוא עולה הוא קורא לשחקן השני, והוא צועק, וונט פורס, יעל אומרת, וונט פורס? קום! מה מה? קום! וונט פורס? ופשוט הקימה את כל השורה, ולא החזקנו דקה בהצגה. הקימה את כולם, צילמה את זה תוך כדי.
(צוחקים)
דליה: באיזה הצגה, באיזה הצגה?
רועי: בית ברנדה אלבה,
דליה: (צוחקת) מה הייתה המילה הראשונה?
רועי: וונט פורס, הוא קרא לפרטנר שלו, בזה סיימנו את ה… השהות שלנו באולם.
דליה: קום היא אמרה, קום?
רועי: זה הרתיח אותה.
רועי: קום! וונט פורס? אתה מכיר מישהו וונט פורס? לא, אנחנו לא נהיה פה וניהנה. סיימנו.
דליה: אוי, זה גדול, זה גדול.
רועי: סיימנו.
דליה: אני רק רוצה לקלקל רגע את המסיבה שוב, להגיד לכם, לשבח את צחקי. הוא הסב את תשומת ליבי שבכניסה לתערוכה עדות מקומית במוזיאון ארץ ישראל, כתוב 'מלחמת שבעה באוקטובר'. הסתיימו הוויכוחים על איך קוראים לזה ולא. הנה, בבקשה, הוא אומר לי, 'מלחמת שבעה באוקטובר'. לפי דעתי, צחקי מהיום ילך לכל דבר, הצגה לילדים, שעשועון, קייטנה, כל מה שיהיה במוזיאון ארץ ישראל, רק כי הם החליטו - מלחמת שבעה באוקטובר, ולא היססו, ולא התייעצו, ולא מפחדים מאף אחד. זהו. טוב, יש ויכוח ציבורי קטן עכשיו, שאני הגיבורה שלו, וזה לא נעים לי, וזה לא טוב לי, אבל אני מודה שאני...
שחר: בוא נשמע.
דליה: אני אגיד לך מה. "דליה יקרה", כותבת לי ליאור זנבלי טאובה, נורא חמודה, היא גרה באילת. "אני מאוד אוהבת לשמוע אותך שרה עם הפרלמנט".
שחר: איזה שאלה?
דליה: בבקשה. "זה מזכיר לי את אמא שלי, שהייתה שרה מזויף ובפאתוס את 'בהרים כבר השמש מלהטת' בזמן שטיפת כלים", שאני מתה על השיר הזה אגב.
עילי (מתחיל לנגן ולשיר):
בהרים כבר השמש מלהטת.
דליה: אלתרמן, איזה שיר.
עילי והפרלמנט: (ממשיכים לשיר)
ובעמק עוד נוצץ הטל,
אנו אוהבים אותך, מולדת,
בשמחה, בשיר ובעמל.
ממורדות הלבנון עד ים המלח
נעבור אותך במחרשות,
אנו עוד ניטע לך ונבנה לך,
אנו נייפה אותך מאוד.
רועי: אני רק רוצה לומר, חבר'ה כי אתם שואלים, בקוריוז, בהדרן לתל אביב, 1984, את ערכת והפקת, כנראה שהיא (צוחקים) (הערת המתמללת: מתכוונים לדליה), עלו כל ראשי הערים
דליה: נכון.
רועי: המקבילים לצ'יץ'.
דליה: נכון.
רועי: כולל עמיר פרץ הצעיר עם השפם.
דליה: מקהלה של ראשי הערים.
רועי: ראשי הערים. עלו טדי קולק ואריה גוראל.
דליה: ומה הם שרו?
רועי: את השיר הזה.
דליה: אה, באמת? בהרים כבר השמש מלהטת?
רועי: כן.
דליה: אני משתגעת. את המוזיקה כתב דניאל סמבורסקי.
שחר: ככל הנראה אהבת את זה גם אז, אה?
דליה: אני משוגעת על השיר הזה.
עילי: יש גם (שר) שירת הנוער.
דליה: בטח.
(שרים)
שירת הנוער, שיר עתידנו
שיר התחדשות, בניין ועלייה.
מן הגולה ינהרו אחינו,
ארץ מולדת קמה לתחייה.
מי זה חולל הפלא, ארץ מולדת
מי זה הקים כל אלה, ארץ מולדת.
זו ידך, ידך היא הזורעת,
זו ידך, ידך היא הנוטעת,
כל עוד הנוער לנו במולדת,
קום יקום חזון עם ישראל.
רועי: אני לא יודע מאיפה אנחנו מכירים את זה. איפה זה נמצא אצלנו?
שחר: לא, זה משהו מילדות.
עילי: זה אצלנו בקיבוץ.
שחר: אני מכירה…
דליה: בקיבוץ? אבל זה גם היה בתנועות הנוער.
עילי: בקיבוץ היה לנו, סיפור קטן.
דליה: כן.
עילי: השיר הזה, כל חג, יום העצמאות, הילדים היו עובדים שלושה חודשים על הריקוד עם השיר הזה, עם 'שירת הנוער'. עכשיו, ההיי-לייט היה להיות המוביל בריקוד, להיות המוביל.
שחר: אני מתפללת שזה אתה. (צוחקים) אמן שזה יהיה אתה בסוף הסיפור.
עילי: זה כמו הצגה עם הפסקה, אנחנו אחרי ההפסקה נחזור (צוחקים). וכל שנה חיכיתי להיות המוביל, ולא נתנו לי לעולם.
דליה: לעולם?
עילי: להיות המוביל.
דליה: לא בסדר.
עילי: והשיר הזה, מצד אחד הוא מרגש אותי כי זה יום העצמאות ואנחנו הולכים עם הדגלים והזה, ומצד שני אני אף פעם לא מוביל. זה שיר נורא מרגש. הוא מרגש אותי עד דמעות. זה ביצוע אגב, של דודו זכאי, יקיר התוכנית.
דליה: זה שיר מרגש נורא.
עילי: אז אצלי משתלב גם עם…
שחר: אתה רוצה שנעשה עכשיו?
עילי: מה, עשינו הרגע.
שחר: לא שאתה תוביל, אתה תוביל.
עילי: אה, שאני אוביל? לא.
דליה: אני רוצה שנשיר שוב פעם 'שירת הנוער'. עשו לי טובה. זה מרגש אותי נורא.
עילי: כן? הסולם היה טוב לנו?
דליה: לא, יותר נמוך זה יכול להיות.
(שרים)
שירת הנוער, שיר עתידנו
שיר התחדשות, בניין ועלייה.
מן הגולה ינהרו אחינו,
ארץ מולדת קמה לתחיה.
מי זה חולל הפלא, ארץ מולדת
מי זה הקים כל אלה, ארץ מולדת.
זו ידך, ידך היא הזורעת,
זו ידך, ידך היא הנוטעת,
כל עוד הנוער לנו במולדת,
קום יקום חזון עם ישראל.
דליה: אין, אין, חבר'ס.
רועי: ואני גם רוצה לתקן, זה לא השיר ששרו ראשי הערים האחרים.
דליה: נכון, הם לא שרו.
שחר: הנה, אז היא צדקה.
רועי: זה היה, את לא רצית (מדברים ביחד)… על הנמל.
דליה: נכון.
שחר: מה הם שרו?
רועי: על הנמל, הם שרו את שיר הנמל.
שחר: אהה.
רועי: שיר הנמל.
דליה: איזה?
עילי: שגם של אלתרמן.
דליה: לא, לאה גולדברג, לאה גולדברג.
עילי: אנחנו נבנה, נקים.
דליה: אה.
שחר: (בפאתוס) פה נמל, פה נמל.
דליה: נכון.
(שרים)
אנו בונים פה נמל פה נמל
למרחקים מפליגות הספינות.
אלף ידיים פורקות ובונות,
אנו כובשים את החוף והגל
אנו בונים פה נמל פה נמל.
אנו כובשים את החוף והגל
אנו בונים פה נמל פה נמל.
(צוחקים)
דליה: חבר'ס, אני כל כך ציונית, בא לי לבכות, בא לי לבכות.
עילי: אנחנו, דיברנו לא מזמן על אה…
דליה: על מה?
עילי: על שירי זה, הלוך הלכה החבריא.
רועי: הלוך הלכה החבריא.
דליה: נכון.
רועי: נכון.
שחר: אני רוצה להגיד שקרה לי דבר בתחום השירה. (צוחקים) אני רוצה להגיד שקרה לי דבר בתחום השירה. עברתי תהליך. אני אגיד לך. אני היום, היום אני, בלי שמות, ירדנה ארזי, כי הייתי איתה ב... אולפן, אמיתי, אני שרתי איתה בחדר, בפניה, שיר שלה איתה ביחד, אני בשיר שלה.
רועי: איזה שיר?
שחר: זאת אומרת, תוך כדי עבודה, לא כאילו שרנו וזה, כאילו קצת אם לא, עבודה, והיה צריך לבחור שיר, ומישהו אחר אומר "איך זה הולך?", מה זה "איך זה הולך"? ואני שרה איתה. תאמין לי, זה לא היה קודם. לפי דעתי איבדתי את זה. אין לי גבולות, איבדתי את זה.
דליה: זה לא קרה בפודקאסט? זה לא תוצאה של הפודקאסט, זה שאת שרה?
שחר: בטח, איזה שאלה.
דליה: או קיי, אז עכשיו אני רוצה להמשיך להקריא לכם מה ש…
שחר: מה זה, פשוט שרה עם האדם את השיר של עצמו.
(מדברים ביחד)
דליה: אז מה שליאור זנדבליט-טאובה כותבת לי אחר כך, מזכיר לי - "אימא שלי, וכן הלאה, שהייתה שרה בפאתוס בזמן שטיפת כלים, מלבד זאת, אומר לך מה שאני אומרת לילדיי כשדורשים שאפסיק לשיר - ביום טוב זאת זכותי לשיר איפה ומתי שאני רוצה. תסתמו אוזניים. ביום רע, עוד לא קם מי שיסתום לי את הפה כשבא לי לשיר. זה לא פודקאסט שירה," היא אומרת, "זה פודקאסט להזרמת חמצן להרבה אנשים שנגמר להם האוויר."
עילי: זה יפה.
דליה: זה כל כך יפה לכתוב את זה. "אנא שירי במלוא לב וגרון. שבת שלום ושבוע טוב."
עילי: היא צודקת.
דליה: והיא צודקת. מה צודקת, אבל…
עילי: אבל בעיקר, על הכול היא צודקת. אגב…
דליה: נכון, אבל יש כאלה שאומרים לי ששניים שרים נורא יפה, עם שחר שלושה זה… מקסימום, ונורא יפה שאת נמנעת, אז מה אני אעשה.
שחר: לא, לא, להחליף חברים.
רועי: פעם בערב לסשה ארגוב, בקאמרי, כל הזמרים עולים, נ נ נ, ואני בקהל, עולה רבקה מיכאלי ואומרת "אני אשיר עכשיו את השיר זה וזה של סשה ארגוב. מי שרוצה לשמוע את המנגינה, שיתרכז באקורדיון".
(צוחקים)
דליה: שמה?
רועי: שיתרכז באקורדיון. זה היה אזהרת ה…
שחר: אזהרת השירה שלה.
דליה: איזה חמודה. אה, טוב, אני רוצה לספר לכם משהו אחר נורא נורא נחמד. אתם זוכרים, דווקא פיסקה, פיסקה אתם קוראים לו, עילי ורועי, שניכם, פיסקה? או קיי, אז כמו שסיפרתי כבר, יעל גבירץ, הבת של פיסקה האמיתי, מייסד 'צוותא' וכן הלאה, הרי יש את הקבוצה, הן קוראות לעצמן 'מסדרות בארי', שנסעו לקיבוץ בארי וניקו. הקבוצה הזאת התרחבה. היא כולל 200 גברים ונשים. מתוך זה מתנדבים משתי טייסות, שהצטרפו לניקוי וגינון, ועכשיו הם לא רק בבארי, אלא הם נוסעים לכפר עזה, לקיבוץ כפר עזה, עם הבעלים של הדירות שנשארו שלמות, והם מנקים ומחיים, איך אומרים, מחיים? גינות ועציצים ליד הבתים. קבוצה של 200 אנשים שנוסעת לנקות, ממש עם חומרי ניקוי, עם צבעים, מברשות וכן הלאה. זה ממש, לא יודעת, בעיניי זה… בקיצור אה… אתם זוכרים שדיברנו על השיר 'אותך' שאנחנו נורא אוהבים אותו? או קיי, אז יש פה סיפור אני חושבת.
רועי: כן?
דליה: לא, אורי אסף כתב את המילים, זה נורא יפה, והם שרו את זה בפסטיבל הזמר, נכון רועי?
רועי: אני לא יודע האמת.
דליה: זה גשר הירקון?
רועי: זה גשר הירקון. אני לא חושב שזה היה שיר בתחרות. אולי אני טועה, אולי הם לא, אני לא בקיא.
דליה: אבל הם שרים את זה נורא יפה.
עילי: הוא גם כתב את פרח הלילך.
רועי: נכון.
דליה: נכון.
רועי: ויגאל.
דליה: ויגאל גורדון כתב את הלחן, שהחבאתי פה בין הדפים בלי להתייעץ אתכם כל כך עוד שיר אחד שלו, נפשי יוצאת אליו ממש, אבל ל'אותך' של… אגב, לצערי יגאל גורדון לא איתנו.
רועי: נכון, אני חושב שהוא נטל את חייו.
דליה: נכון.
רועי: בגיל 39.
דליה: נכון.
רועי: זה מה שקראתי לאחרונה עליו.
דליה: נכון.
רועי: זה גם דבר.
דליה: נכון, נכון.
רועי: ו…
דליה: אסון כל כך גדול.
רועי: כל כך.
דליה: מוכשר כל כך.
רועי: לא מסתדר עם ה…
דליה: נכון.
רועי: והכי תמים.
דליה: נכון.
שחר: אגב, לא שיר להצטרף אליו.
דליה: למה?
שחר: לא, זה מלכודות.
רועי: אחד משירי מלכודות.
דליה: מלכודות?
רועי: כן, זה השיר שהוא מלכודת שירה.
דליה: בואו ננסה. תתחשבו בי בסולם אבל, תעשו לי טובה.
(שרים)
אותך, נזכרתי בך לעת ערבית
אותך, שקעה חמה כמו תמיד
ראשי פרחים הפכו צהוב לארגמן
סיפרו שבועת לבי לעננים
על גביע פיך אהי פרפר, פרפר קטן
רוחף בין שושנים
אותך, ביתך הקט שכן מול ים
אותך, היה שם עץ פריו כדם
צל ענפיו היה מסתור ללב ביישן
לילד שלחש לך בין עלים
על גביע פיך אהי פרפר, פרפר קטן
רוחף בין שושנים
אותך, גלי הים הרסו ביתך
אותך, רוחות קדים השכיחו שמך
האגדות עזבו כמוך ענפי הגן
רק סוד נשאר חרוט על הגזעים
על גביע פיך אהי פרפר, פרפר קטן
רוחף בין שושנים.
דליה: נפלא. עילי, אתה גיטריסט גאון.
רועי: אין מנגן כזה. אין גיטריסט כזה.
דליה: גיטריסט כמו עילי.
רועי: אין רגישות כזאת.
דליה: אין רגישות.
רועי: גם החלק, סליחה על ה…
שחר: ההיא, מי ידע שזה ההיא?
רועי: ההיא.
דליה: אני רוצה להגיד לכם משהו שקשור ב, היא,
שחר: היא.
דליה: אני, אה, שיבשתי, משהו שקשור ליגאל גורדון, שכמו שאמרנו, כתב לחן נפלא. השנה 1966, אתם אינכם בעולם עדיין, אגב, במובן מסוים אני מקנאה בכם, לא כי הפרידה שלי מהעולם הזה תהיה לפניכם, אלא כי החמצתם דברים שלא חייבים לחוות בשנים האלה.
שחר: אנחנו ממש מרגישים הפוך,
דליה: שמה?
שחר: שהחמצנו, בסבנטיז אפשר היה להיות.
רועי: כן.
דליה: באמת? מה החמצתם?
שחר: לא, עכשיו. אפשר היה לקחת הכל רגע ולחזור אחורה, ול…
רועי: תל אביב, מה זה סוערת, מה זה היה של שנות השישים, שבעים?
עילי: היינו משתלבים בברים.
(צוחקים)
רועי: עם בר-לב.
דליה: עם שמוליק קראוס.
שחר: למה לא?
דליה: שמוליק קראוס, למה עם בר-לב?
שחר: בדיוק.
רועי: משה דיין, מה, לא היינו,
דליה: מה שאני רוצה להגיד ככה. השנה 1966, כנראה שההורים שלכם אפילו לא נשואים עדיין,
רועי: נכון.
דליה: או קיי. אני כל כך מקנאה. (צוחקים) אחותי הייתה בגרעין 'צוקים' של החברה להגנת הטבע, והם הקימו את היאחזות חצבה, לא פחות ולא יותר, יחד עם גרעין של ההתיישבות העובדת, ואחר כך עברו לגרופית, אזרחו אותה, ואז ביטלו את גרופית כמקום יישוב, ואז עברו לעין גדי, לקיבוץ עין גדי, שם הדריכו את ידיעת הארץ. איך זה… אגב, המפקד שלהם גידי אילת, היה מפקד הגרעין, מפקד, אה, הם היו בנח"ל. למה זה קשור ליגאל גורדון? כי כשבאתי לבקר אותה פעם אחת, אה, אני מבוגרת ממנה, ונורא קינאתי שהם היו גרעין בנגב, וככה וככה, דברים שאני לא עשיתי, ואני זוכרת שהם סיפרו לי שלהקת הנח"ל אז, ב-66', אני לא יודעת מי זה היה, בטח טופול ואורי זוהר וככה.
רועי: לא, זה כבר אחרי.
דליה: ושאולי, לא? זה אחרי?
רועי: לא, אני חושב שזה יותר טוביה צפיר.
דליה: אה, ב-66'?
רועי: כן, כזה, אולי קצת טיפה אחרי.
דליה: יכול להיות, יכול להיות. להקת הנח"ל באה להופיע בגרופית, והם שרו את 'גוונים'. 'גוונים' זה שיר שיגאל גורדון הלחין וחיים קינן כתב את המילים. אני זוכרת את 'גוונים' הולך איתי בגרופית עם הגרעין של אחותי, עם ההווי הזה שקינאתי כל כך שאני לא חלק ממנו, זה ממש כאילו פיסת ארץ אחרת ופיסת הוואי אחרת, ומאז 'גוונים' בעיניי זה שיר השירים.
רועי: וואוו. ולי בכלל זה שיר משבת בבוקר.
עילי: גם לי משבת בבוקר.
רועי: שבת בבוקר של הילדות שלנו, עם הפתיח המיתולוגי של 'הגבעטרון' (מזמרים את הפתיח) העיבוד הזה, זה בשבילי, זה מרגיע אותי.
דליה: מה אתה אומר?
רועי: זה אומר לי שבת בבוקר הגיעה. נכון? ילדות.
עילי: לי זה טוסט, אבא שלי, טוסט, כאילו לימדו אותו, חבר שלו איציק מניר עציון לימד אותו שאם אתה שם בצל בתוך הטוסט זה סיפור אחר.
שחר: זה נהיה ביצה בקן ברגע הזה.
עילי: כן?
שחר: כן, בטח.
דליה: אוקיי.
(מזמרים את הפתיח, ואז שרים)
את שירנו כתבנו על פתק כחול,
אך איש לא שאל בשל מה.
ואת שאר השירים שמצאנו בחול -
רשמנו בדיו אדומה.
ובין כל השירים שחיפשנו לשווא,
גילינו אחד בלבן,
ואותו, שמאז נעלם ולא שב,
אהבנו בין אלף גוון.
לעיתים כשבא שוב החורף ללב,
עוברים על פנינו שירים -
ירוקים, ירוקים כמו שדה מלבלב
בבוקר לאור הם חוזרים.
לעולם לא נדע את צבעם השונה
של כל השירים בעולם,
כי הערב שבא ואלינו פונה,
צובע שחור את כולם.
רועי: זה קסם.
דליה: קסם.
שחר: לא, לעשות גם קול שני לידו, זה שלי (צוחקת)
עילי: ספרי על האקורד שפספסתי, פעמיים. לא שיש מאזינים מהקבוצה, שהם עוקבים אחרי הטעויות שלי.
שחר: באמת?
עילי: לא, הם מפרגנים.
רועי: כן?
עילי הם אומרים עליי דברים טובים, אבל אני, חשוב לי,
דליה: כן.
עילי: לא לטעות.
דליה: טוב, למרות שלא כולם אוהבים את זה, אז אני אגיד ככה: מתכתבים איתי, מתכתבות איתי בחורות נורא מתוקות, אחת מהן זה ענת אלפן-חזות, אני מקווה שאני אומרת נכון את השם שלה, היא כתבה לי את זה כבר בתחילת החודש ולא הקריאתי את זה, אני מקווה שאתם תזדהו עם זה, בקיצור. "דליה היקרה, אני כותבת לך אחרי התלבטויות רבות, אבל נדמה לי שחשוב שתדעו שלמרות שאני בן אדם פרטי מאוד," אה, "שאני כותבת למרות שאני אדם פרטי מאוד. שמי ענת, בת להורים קיבוצניקים, ונכדה לסבים שהקימו את קיבוץ העוגן ומעברות." לא פחות ולא יותר. "ואני מאזינה אדוקה לפודקאסט המשובח 'באות בזמן'. את עם הפרלמנט מרוממים את רוחי, ואני מוצאת את עצמי מחפשת הזדמנויות לנסיעה כדי להאזין ללא הפרעות. המציאות הבלתי נתפסת בה אנחנו חיים דוחקת אותי רחוק-רחוק ליכולת כלשהי להתמודד עם החדשות, עם הידיעות המכאיבות, ואני פיזית מרגישה כאב לב כל פעם כשאני בוחרת כן לשמוע או לראות את הדברים. עילי, אתה מוזיקאי על-חלל, שאתה צנוע ככה אבל אתה גאון. תודה לך על שירים שנכנסים ללב ונשארים בו וממלאים חללים ריקים. רועי, אתה כל כך מצחיק שכמעט לא הגיוני, שולט בצורה פנומנלית בכל חיי התרבות המפוארים שהיו לנו כאן.". בדיוק, כי אז היא עוד לא ידעה שלא תדע מי היה בלהקת הנח"ל ב-1966.
שחר: ושיר שהוא לא נכון בהדרן.
רועי: שיר לא נכון, אבל אני שמח בזה.
דליה: אוקיי, והיא כותבת עליך, "דבר שמעורר בי קנאה והשתאות גם יחד. שחר, את מוכשרת ואמיצה. אף אחד לא חשב על דבר כל כך פשוט, כמו פנייה בנקבה בכספומט." נכון, שזה הולך ומסתדר כנראה,
שחר: לא, בכספומט עוד אף אחד לא הרים את זה.
דליה: "אתם כולכם חדים, חריפים, מצחיקים וזה, ומייצגים," זה הכי חשוב, "את כל מה שאני הייתי שמה בתוך תכונות של חברים שאני בוחרת לחיים."
שחר: חמודה.
דליה: זה לא חמוד, תגידו?
שחר: מאוד מאוד.
עילי: גם זה שאנשים טורחים וכותבים שבוע אחרי שבוע, זה נהדר.
דליה: כותבים.
עילי: כותבים, זה נהדר.
דליה: לא, לא, סתם. עכשיו יש לי פה דבר, בחורה שאומרת לי דבר שנורא נוגע ללב. היא פעם כתבה, היה איזה ויכוח אם צריכים, יש אמהות שבהשקפת עולמן לא חושבות שחיילים צריכים לשרת בשטחים שישראל היא לא ריבון בהם, הם לא צריכות לתת לבנים שלהן ללכת לשם, והיא התרעמה ואמרה, אני אמא של שני חיילים, ואל תכניסו אותי לוויכוח הזה, זה קשה לי גם ככה, ואז היא כותבת לי, "היי דליה, זאת שוב אני, זאת שכתבה בזמנו על החיילים, כן לתת או לא לתת להם לשרת, אני עדיין מקשיבה, חלק מהפרקים השירים אף יותר מפעם אחת, ועל כך תודה אישית לכל אחד מכם. בקשה אחת בעיקר ביום הזה - את מרבה להשתמש במילה 'נורא' במובן החיובי. נורא נעים, נורא יפה וכולי. הימים האלה הם ימים נוראים בכל המובנים. רציתי לבקש שאת המילה 'נורא' תחליפי ב'מאוד'. מאוד נעים, מאוד יפה, ונשאיר את ה'נורא' לנורא. תודה. ענת. עדיין אמא לחיילים בזמן הנורא הזה."
שחר: מסכנה מאוד. זה נורא ואיום.
דליה: לא, זה נורא ואיום, אסור להגיד 'נורא'.
שחר: מותר ברע.
רועי: ברע מותר.
דליה: אה, ברע מותר?
שחר: נורא ואיום זה מותר.
רועי: מאוד ולא נורא.
דליה: האקדמיה בכלל אישרה את זה.
רועי: כן.
דליה: נכון, אבל עדיין, אוקיי. אני חייבת למצוא עוד דבר לפני שאני אגיד לכם אבל, שיש מקום נהדר, הם חברים שלי, גילוי נאות, חוות בת יער בעמוקה. יש שם מקום.
עילי: יש מסעדה גם טובה.
דליה: מסעדה נפלאה.
שחר: זה מן הידועות.
דליה: נפלאה, מן הידועות.
שחר: זה חברים שלך?
דליה: חברים שלי.
שחר: נו, למה לא נבוא, נאכל משהו.
דליה: זה מה שהם רוצים שתעשי אגב, זה בדיוק מה שאני עומדת להגיד עכשיו.
שחר: בבקשה, אני האדם לבוא.
דליה: המסעדה והחווה והסוסים.
שחר: הילדים שלי רואים סוסים.
דליה: בדיוק, בדיוק.
רועי: קדימה.
דליה: יש שם פעילויות גם. הם היו סגורים עד לפני שבוע, החליטו לפתוח. באו קצת אנשים, לא מעט, אבל הם לא יוכלו להתקיים אם לא יבואו הרבה אנשים. עמוקה, אגב, זה לא רחוק מראש פינה. אתם יודעים איפה זה בדיוק. אז אני סתם מספרת לכם. איתן לבל הוא הבעלים. מסעדה יוצאת מהכלל, ומקום לילדים נהדר. תצאו לבלות בחוות בת יער. זה יעזור גם לאנשים שעובדים שם וגם לעצמכם בשבתות.
שחר: יש לנו, אנחנו בעד, אנחנו צריכים פעילות בשבת, וגם אנחנו צריכים כזאת שהיא רחוקה מספיק בשביל שלא נצטרך עוד פעילות בשבת.
דליה: בדיוק.
שחר: חוק מספר אחת בגידול ילדים.
דליה: כן, אבל צריכים לנסוע.
שחר: לא עלינו לחזור בשעה ארבע, מה עשינו בזה? עוד פעם. מתחילים מחדש. תדעו לכם שרועי הוא היה אתמול, הוא היה אצלנו בבית.
רועי: מה זה, משמרת מלאה.
שחר: מה זה משמרת, שלוש למעשה משמרות. כאילו אחת מחוץ לבית ועוד שתיים בתוך הבית. כלומר הוא היה בצהריים, ונשאר עד אחרי שהוא הקריא את הסיפור של השינה.
עילי: לא מאמין.
שחר: עד הסרוויס השני. עד הסרוויס השני של הערב.
רועי: אבל יש עם מי לעבוד, זאת אומרת יש, הלקוחות שהם בני שש, הם, זה שמחה גדולה. אנחנו מדברים בגובה העיניים, יונתן ואדם שלנו, אז אני נהנה, זה מבוסס הנאה.
דליה: אתה זוכר משהו שהם אמרו?
רועי: אני זוכר. הקראתי להם בסוף לקראת השינה את נרקיס מלך הביצה, והסברתי קצת על לוין קיפניס, שאלו באיזה כיתה הוא, כל המילים, בסוף אמרתי, ואתם יודעים גם הרי מלך הביצה מבריא כשהוא מריח את הנרקיס. אמרתי להם אתם יודעים, גם כשאני חולה אני מריח נרקיס ומבריא, אז אדם אמר לי - אני מריח תה וזה עובר. פשוט ביטל לי את כל הקסם.
דליה: לא היית צריך לגייס את הנרקיס ואת לוין קיפניס.
רועי: ואת לוין קיפניס.
שחר: תה בבית. קצת קונקרטית. אבל הם, רק אגיד, לא, מה שאני רציתי בזה זה לא על הילדים שלי אלא על המבט מבחוץ של אדם, ובסוף באיזשהו שלב בלילה אז הוא אמר וואו, זה באמת הרבה פעולות.
רועי: הרצף.
דליה: מי, רועי אמר?
שחר: כן, זה באמת הרבה פעולות.
רועי: ובלי הפסקה. כל הזמן.
דליה: נכון. מה חשבת?
רועי: לא, זאת אומרת זה כל הזמן עיסוק במשהו. ואיך, ועוד תשומת לב למשהו. כל הזמן חזית.
דליה: כי הם גם שניים, זה גם,
שחר: לכולם יש עוד ילדים. בסדר, ועדיין וואו.
עילי: מדהים.
דליה: עילי, אתה הלכת עם הקטנה היום, סיפרת לנו, שעה, הלכת איתה, נכון, ששירי הייתה עסוקה, לא?
עילי: כן. שירי בראשון נרשמה לפילאטיס, יש לי שעה בבוקר, אני מסתובב, זה.
דליה: יפה מאוד. וסידורים ועזרה.
עילי: כן סידורים, קניות, כאילו מה שצריך. תחילת השבוע. האמת שיש לי סיפור, אבל הוא יכול להידחות לשבוע הבא.
דליה: לא, מה פתאום.
עילי: השבוע פתאום נזכרתי.
שחר: כן.
עילי: כי הזכרת מקודם את הטייסות. הייתי השבוע, הייתה לי הופעה. אני אגיד מראש - אני חלק בסיפור, אבל הוא לא עוסק בקידום שלי בשום צורה. אני רוצה שלא, שזה לא, שלא השווצתי.
רועי: עילי, טוב שאמרת.
שחר: אבל דליה כרגע קידמה.
דליה: בדיוק.
שחר: מסעדה של חברים.
עילי: בסדר.
דליה: אני אומרת שאני פעם קידמתי סרט שלי. מה זאת אומרת?
עילי: באמת שלא, אני חלק קטן בזה. אבל אתם תבינו את זה. הייתה לי הופעה השבוע באחד מבסיסי חיל האוויר בדרום הארץ. אגב, מותר להגיד שמות של זה?
שחר: אומרים הכול.
דליה: אומרים הכול.
עילי: בסדר.
שחר: בעובדה?
עילי: ברמון דווקא.
רועי: רמון. איפה שהיינו?
עילי: אנחנו היינו באחד, אני הייתי בבסיס הגדול יותר.
שחר: נניח בשלב הזה, האם אתה חושד שחמאס ו/או חיזבאללה לא יודעים איפה בסיסי חיל האוויר?
עילי: לא.
שחר: בשלב הזה.
עילי: אבל את זה אני תמיד אה זה. בקיצור, אנחנו באים מתארגנים, ואז מגיעה אליי מישהי, חמודה, צעירה איזה, אומרת לי אני חייבת מעיל כזה של זה. יכול להיות שהיא קצינה, אבל לא… והיה מאוד קר, ואומרת לי אני חייבת להראות לך משהו כזה. ואז היא מראה לי. והיא, כאן נכנס החלק שלי שבאמת הוא רק חלק מהסיפור, היא מראה לי התכתבות שלי איתה לפני איזה שלוש שנים, או משהו כזה, או ארבע שנים, שהיא כותבת לי. "היי. אני בקורס. ויצאתי לאפטר וראיתי שיש הופעה, הייתה איזושהי הופעה באיזה מקום ולא היו כרטיסים. ואני נורא אוהבת את השירים וזה וזה, אולי במקרה יש אפשרות לזה. ועניתי לה. ישר נרגעתי כי ראיתי שעניתי לה, והשארתי לה זוג כרטיסים.
שחר: איזה לחץ אם אמרת לה לא, אה?
עילי: כן, וגם אם לא עניתי זה עוד יותר פדיחה. עניתי, וגם לא רק שעניתי, אמרתי בטח וזה, חיילת, השארתי לה זוג כרטיסים. ואז היא מראה לי וידיואים מתוך ההופעה, היא מצלמת, כמה היא נהנית וזה וזה. ואני אומר לה, אוקיי, ומה, ומה את עושה? מה את עושה עכשיו? מה זה? ואז היא מורידה את הזה ואומרת לי - אני נווטת קרב.
דליה: מה אתה אומר.
רועי: איזה מדהים.
עילי: וואו, ממש.
דליה: מדהים.
עילי: נכון.
דליה: מדהים.
עילי: קוראים לה, מותר להגיד את השם?
רועי: כן.
דליה: לא. לא.
שחר: תן אות ראשונה.
דליה: אות ראשונה.
עילי: נקרא לה סרן ר'. ואמרתי לה ר', זה ברור לך שהאירוע הזה ממשיך על הבמה, והעליתי אותה לאיזה שיר. עשינו ביחד שיר.
דליה: היא שרה טוב?
עילי: כזאת מתוקה.
שחר: מה זה, היא כזה טובה בהכל.
דליה: היא טובה בהל.
שחר: הן טובות בהכל.
דליה: הן טובות בהכל.
עילי: ממש.
דליה: נווטת שרה. איזה שיר היא שרה, אתה זוכר? שיר שלך?
עילי: כן.
דליה: אה, יפה מאוד.
עילי: היא שרה כזה וזה וזה. היה מקסים.
רועי: ענק.
עילי: זהו.
דליה: אז עזרת לה לפני שידעת שהיא תהיה נווטת?
עילי: היא אמרה אני בקורס בצבא, ויצאתי לאיזה… הכל בענווה, וזה, אני בקורס בצבא, ויצאתי לאפטר וראיתי…
שחר: זה מסביר, אגב, למה זה היה כזה עניין שהיא יוצאת. רציתי להגיד, בוא, מה, אנשים, כל חייל עכשיו שולח כאילו… אבל היא יצאה פעם בטריליון שנה לאורך שלוש שנים או מה.
עילי: גם הכול בצנעה וזה.
דליה: אני נווטת.
עילי: משהו משהו.
דליה: כולם עושים הכל בענווה חוץ ממני. אני ממש…
(צוחקים)
דליה: לא, פעם אחת שאני אהיה, איך אתה מסגל לעצמך את הענוות הזאת? איך אתה נהיה עניו פתאום? אם אתה לא, אם אתה לא עניו? למשל, אני רוצה להגיד, אנחנו מקליטים היום ביום ראשון, ואתם יודעים שהסרט שלי על ילדי טהרן מוקרן 24 שעות עד יום חמישי האחד בפברואר, זאת אומרת השבוע, סוף השבוע, ואתם יודעים שהערב בתשע אני מופיעה בשיחת זום ואוכלת לאנשים את הראש על הסרט הזה. איתי יחד תהיה גם.
רועי: אחותו.
דליה: נכון, אילנה רפאלי בת התשעים, אחותו של יאנוש בן גל, ילדת טהרן שאמרתי לכם שהם עלו לארץ.
שחר: מתי זה?
דליה: היום בתשע.
שחר: אבל אבא שלי צריך.
דליה: דרך אגב זה גם מוקלט, ואפשר לראות אחר כך את השיחה איתי, כלומר, אבל זה נורא נורא מרגש אותי כל הדבר הזה, עד כדי כך שלא רק שאני לא ענווה אלא ש…
שחר: אבל התכוננת, התכוננת?
דליה: אל תלחיצי, כי אני מה זה התכוננתי.
שחר: באמת? נראה לי נולדת מוכנה.
דליה: לא.
רועי: היא שולטת בזה 15 שנה.
דליה: נכון.
שחר: זה מה שאני אומרת.
דליה: אבל בכל זאת, את יודעת, אנשים נרשמים, רוצים לראות את זה, כמו שאת אומרת תוכן, אז אני.
שחר: אבל יש כבר תוכן, אז תתני להם את התוכן. את לא צריכה באמת ל….
דליה: זה נכון, אבל למשל אחד הדברים המעניינים מאוד, רק את זה אני אוכל לכם את הראש על זה - ילדי טהרן הגיעו למצרים מטהרן, היו קצת בטהרן, התייחסו אליהם מאוד יפה שם בטהרן, אז הם היו הגיבור הטוב, והגיעו למצרים. מפורט סעיד, תראו מה יהיה אם יהיה פה שלום, מפורט סעיד הם באו באותה רכבת שעוברת מפורט סעיד לקנטרה, מקנטרה לרפיח, מרפיח לעזה, מעזה לאשקלון, מאשקלון לרחובות, מרחובות ללוד, מלוד הגיעו לעתלית למקום שהם היו צריכים להיות. ברכבת אחת, קו אחד שיוצא מפורט סעיד ומגיע ללוד וכמובן לעתלית וגם אחר כך לחיפה. וכן הלאה. מי שעזר לי בזה זה ד"ר מוטקה נאור, שהוא יודע הכול.
שחר: את יודעת שזה ביום שבו דווח על זה שהמצב של ישראל, בעקבות היחס של ממשלת ישראל, אם אתם רוצים לכלול את כולם, והאיש הזה, ראש הממשלה שלכם ביבי נתניהו, אם אתם רוצים להיות יותר ספציפיים, עשרים שנה לא היה שפל כזה ביחסים עם מצרים, כן?
רועי: הוא לא מוכן לדבר איתו.
שחר: הוא נותן את כל מה שיש לו. פשוט אי אפשר לתאר.
דליה: הרבה הישגים.
שחר: הרבה הישגים.
רועי: הוא לא מחמיץ.
דליה: לא, הוא לא מחמיץ. בקיצור, רציתי לספר לכם על הרכבת הפלסטינית, שיהיה שלום היא רכבת ממצרים עד אלינו וכולל ירדן. עכשיו סתם איזה וידוי קטן, אני חייבת לעשות את זה למרות שיחשבו שהשתגעתי. אתם שניכם בחורים, נכון?
רועי: ככה זה.
דליה: כן, לובשים בטלדרס, סוודר, זה ככה, אני ככה, אני נאבקת עם השל הזה הארור כבר כל הפרק, אני לא מרוכזת בגללו, אני מסדרת אותו, אולי אני אצא אחר כך איום ונורא ויגידו לי "אז למה לא הסתכלת קודם". התייעצתי עם שחר גם לפני הפרק - כן של או לא של.
שחר: אבל אמרתי לך באגביות. זה אגביות?
דליה: כן. זה לא אגב? אני לא מבינה. כל… אתם רואים גבר שמתעסק עם בגד שלו במשך שעה? זה נורא מעצבן אותי.
שחר: התשובה היא כבר מאוד… חל שינוי.
דליה: מה?
שחר: הם מתעסקים עם הכל.
דליה: שחר, לא כמונו, תעשי לי טובה.
שחר: מי זה כמונו? בואי. אני ממעיטה מאוד, אביזרים ועוד כל מיני…
עילי: מה, יש צדדים?
רועי: מה, יש צדדים?
עילי: איזה צד יוצא זה? מודעות?
רועי: איזה שאלה.
דליה: לגמרי.
שחר: אני אגיד לך יותר. יש תופעה חדשה.
דליה: כן.
שחר: (בלחש) סתם אם כאילו. בנים שהם מגיעים עייפים לעבודה. זה דבר חדש.
דליה: מה זאת אומרת?
רועי: מה זאת אומרת?
שחר: זה לא היה. אני נגיד 25 שנה או כמה, לא יודעת, כמעט, אז נגיד מתוך זה 20 שנה אני בחדרי כותבים, בסדר? חדרי כותבים זה מקום מאוד גברי. הרוב המוחץ של הכותבים, ודאי לפני 20 שנה, רק גברים. עכשיו יש כאילו קצת יותר נשים עוד איכשהו, אבל גם, חלק מהחדרים, איך לומר - בכלל בלי. זה משפיע על הכול, נכון? על האווירה וזה. בנים הם באים ערניים לעבודה. כשצעירים אז כולם יחסית באים סבבה, ואחר כך מתקדמים עם השנים ואז בנות מתחילות לעשות ילדים, ואז הן מתחילות לשאת בעול או של הדבר הזה, בנטל.
דליה: לבדן, לבדן.
שחר: אבל ממשיכות כאילו לבוא לעבודה כאילו ולנסות לעשות כאילו כל זה לא קרה, ואז הן עייפות ביום ומסביבן בנים ערניים. אוקיי? שזה לא קשור אליהם. חלקם נולדו להם בזמן הזה גם ילדים, רק זה לא קשור אליהם.
דליה: ברור.
שחר: זה היה פעם. ובכן חל שינוי. זה ממש מדהים.
דליה: חלוקה בנטל.
שחר: הם עייפים. באים בנים גם עייפים בבוקר. וזה גורר גם שהשיח הוא נהיה לג'יט כאילו השיח אבאוט, כאילו האם אתה עייף בגלל זה נהיה לגיטימי מזה.
רועי: כי קמת בלילה לילדים.
שחר: אבל עדיין אומרים את זה - (בקול עבה) אז היום כן ישנת? הלילה כן ישנת?
דליה: אה, הם קמים במקום האמהות?
שחר: תראי, אז אני, לא יודעת. לא ניהלתי את השיח הזה שם רק הייתי בהלם, כאילו צופה בזה מצד, ומדהים בעיניי וזה, אבל אני לא בטוחה שזה במקום אישה עייפה. יכול להיות שזה בנוסף לאישה עייפה. אבל גם אם זה בנוסף.
דליה: יפה מאוד, התקדמות.
שחר: היא פחות עצובה ובודדה לפחות, עייפה אבל היא יותר בכיף כאילו.
דליה: יפה מאוד.
שחר: ממש מדהים.
דליה: לסיום, כותבת לי אפרת רוחין - "מאזינה קבועה, אוהבת את הפודקאסט, מנעד הרגשות שהשיחות מניעות אצלי הוא אדיר. דומעת וצוחקת. זה החיים עצמם. בילדותי גדלתי בקיבוץ עלומים, קיבוץ דתי, 2 קילומטר מבארי. השיחות שלכם מחברות אותי, ומניחה שעוד רבים לישראליות הרב-גונית, מעודדת חמלה, רגישות ועשיית טוב, וליווי שמלווה במעשים קטנים. אני צורכת את הפודקאסט במנות קטנות כדי שיישאר לי. תודה לכם."
שחר: מהממת.
דליה: כן.
דליה: זה בשביל… היום אני אפרד מהפוזה שלי של זה. נחל התנינים. שיר שאני משוגעת עליו. אנחנו נסיים בזה חברים. כמובן שהוא מייד מייצר דמעות. אהוד מנור ונחצ'ה היימן.
(שרים)
שוב אני כאן לידך
ושוב הולם ליבי איתך,
אך איפה הם כולם,
אותם ילדי השמש?
הסירות כולן טבעו
וחברי כולם נסעו,
גשרון העץ שהתמוטט
עוד מטייל בין שתי גדותיך.
התזכור את השמיים
שטיילו על פני המים,
את הכוכבים שרחצו בין קני הסוף?
התזכור שירי ירח
וחצב בודד פורח,
את המחצבה שהתעטפה באור כסוף?
צליל מוכר קולטות אוזניי,
אני עוצם את שתי עיניי,
לאן הם נעלמו, פעמוני הכסף?
כשהייתה כאן מדורה,
עלה עשן, עלתה שירה,
ובאחת אחר חצות,
זוכר, גילינו את החושך.
התזכור את השמיים...
הכרמל ניצב איתן,
ירוק צבעו של התלתן,
מימיך לעולם זורמים (זורמים) בנחת.
גם היום כמו אתמול
ימינה כביש ועץ משמאל,
ורק עיניים אחרות
אני רואה בתוך המים.
התזכור את השמיים...
דליה: וואיי חברים, כמה נעים לי שאני מכירה אותכם, את שחר ואת עילי ואת רועי, וכמו שאסתרקה לין מקבוצת כינרת אומרת, תגידי להם שגם אני אוהבת אותם, לא רק שאת אוהבת אותם. אז אני אוהבת אתכם, אנחנו נפגשים פה בעוד שבוע, עם מרירויות חדשות.
שחר: בהחלט, נאסוף, זה לא קשה.
דליה: בואו, לא קשה, לא קשה.
רועי: וונט פורס, קום!
(צוחקים)
דליה: איך היא אמרה - קום! ועל המילה הראשונה.
רועי: המילה הראשונה.
(צוחקים)
דליה: לא אמרת לה אולי יהיה לזה המשך?
רועי: לא, לא, אי אפשר היה.
דליה: קום! קום!
(מתגלגלים מצחוק)
דליה: ביי חברים. אני אוהבת אתכם.
שחר: ביי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments