top of page

באות בזמן - פרק 33 נורית הולכת עם מה שהטכנולוגיה מציעה | דליה נזכרת בפעם שבה הלכו לה בבית צבים | נורית מתגעגעת ליונתן ושולחת לו וואטסאפ - חלק א

נורית הזמינה מכשיר שמיעה ומסתבר שזה לא מגבר. ערב אנימציה מיוחד שמוקדש ליונתן גפן ודליה נזכרת בפעם שאלדד זיו הגיע אליה הביתה עם צבים. נורית הולכת ל׳אמצע׳ בבית ליסין ונזכרת במלכודת שנקראת ׳בדידות בזוגיות׳. הדבר הכי נוראי בעולם אליבא דנורית זה חזייה. דליה נוסעת לנען ובדרך היא אוספת חומרים לפודקאסט. נורית מתגעגעת ליונתן ולא משאירה עין אחת יבשה.



 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/08/2023.


[חסות]

(פתיח)

שלום לכם מאזינות ומאזיני באות בזמן, יש לנו הפתעה בשבילכם. אחרי הרבה ציפייה והרבה בקשות, אנחנו פותחים קופות. מוזיאון תל אביב, אולם אסיא, 13/09, שמונה בערב. הלינק לרכישה בתיאור הפרק.

נורית גפן ודליה גוטמן - באות בזמן. מבית אול אין, הבית של הפודקאסטים. תודה.

דליה: טוב, נורית, התחלנו, נכנסנו לאירוע. אה, בעצם אמרתי שאני לא רוצה לצטט אותו בשום דבר. שום אירוע, שום נכנסנו, תשכחי מזה.

נורית: (צוחקת)

דליה: לא, אני לא, אני… את יודעת, אני… את יודעת מה? אני אשאל מה שלומך, אבל אני חושבת שאני יודעת מה שלומך.

נורית: את לא רואה?

דליה: אני רואה. אני קמה ונאנחת, וזה נורא קשה לי המצב הזה, אני שומעת את עצמי נאנחת בקול… זה לא חיים, זה לא איכות חיים. אני לא רוצה שיהיה המצב הזה יותר. וזה רק הולך ונעשה יותר גרוע, לפי דעתי.

נורית: נכון.

דליה: היום פתחתי את עיתון הארץ, פעם ניסים אלוני אמר, החזיק עיתון ואמר, כאילו ששד ערך היום את העיתון. אז זה כאילו ששד ערך היום את העיתון. זה וזה וזה, ועוד מפלגת נֹעם אומרים שהלהט"בים הם סכנה בכלל.

נורית: ראית?

דליה: אני ממש, אני, אני, אני לא יודעת מה יהיה…אם יש אדם חשוך כזה, כמו הרב טאו, שאומר את מה שהוא אומר על הלהט"בים. אני לא, אני… זה לא יכול שאף… זה לא יכול… זה לא יכול להיות שלא יגיבו על זה, זה לא. עוד מעט הוא יגיד גם עלינו. עוד מעט הוא יגיד את זה על כל מי שמסיים אוניברסיטה.

נורית: נכון.

דליה: עוד מעט הוא יגיד את זה על כל מי שקורא ספרות יפה. הכל יכול להיות, אם הוא אומר את זה על הלהט"בים. זה שנות דור אחרונית, אין לי חשק לזה, אין לי חשק לקום ולראות את העיתון ככה, את מבינה? לא, אני ממש לא רוצה. אני אגיד לך מה אני עושה בזמן האחרון אבל, יש, אמרתי לך, תוכנית נורא נחמדה, 'מה שתגידו' בכאן 11.

נורית: אני יודעת, כן.

דליה: אז יש בין הזוגות שמגיבים על האקטואליה, יש מני גוזמן ואלי ביטן. הם היו… הם… היום הם חובשי כיפות, והם עיתונאים, אבל אני לא יודעת אם עדיין חרדים. אבל הם היו במוסדות חינוך חרדיים, אז כשהם אומרים משהו נורא נוח לי לצטט אותם. הם אומרים, מה פתאום חולדאי, שאגב אני רוצה שיהיה ראש עיר לעולמים, אבל זה עניין אחר, מה פתאום חולדאי חונך את כיכר הדמוקרטיה בתל אביב? הרי אין דמוקרטיה. זה כאילו שְברהט יחנכו את כיכר האכיפה, כאילו שבביתר עילית יהיה רחוב העבודה. מבינה? אותו דבר זה כיכר הדמוקרטיה, אותו דבר.

נורית: כן.

דליה: הם מעלים חיוך… דרך אגב, אני רוצה להגיד לך משהו בהקשר שלהם. אני בבורותי, כשהחמאנו ליאיר שרקי, אמרתי שהוא חרדי, והוא ממש לא חרדי. זה ממש בורות להגיד את זה, אני מתנצלת.

נורית: אני לא יודעת, הוא עם פאות ארוכות כאלה.

דליה: הוא לא חרדי, הוא מבית לאומי דתי, כלומר… לאומי דתי או ציוני דתי, לא המפלגה חלילה, אלא המגזר.

נורית: אז למה הפאות?

דליה: לא יודעת, אבל הוא לא חרדי, זה טעות להגיד שכן. אז עכשיו אני מבקשת את סליחתו, תיקנתי את זה.

נורית: אוקיי, אוקיי.

דליה: בקיצור, אז היה שבוע של אנחות וגניחות, ואני שואלת עצמי אם אנחנו צריכות לדבר על פוליטיקה? אם אנחנו לא צריכות לדבר על פוליטיקה? כי מצד אחד יש אנשים שרוצים את זה כי הם מזדהים איתנו, ומצד אחד יש אנשים שאומרים, 'די, אני כבר לא יכול יותר'. אני מודה שבעיניי לפרוק מועקה וכן לדבר על זה... אבל אני מוכנה לקבל, אם תגידי לי לא, אז לא נדבר על זה.

נורית: תשמעי, אני כל היום בתוך זה, את מבינה? אבל יש משהו כקרן אור, זה שתרם לקֹהלת, המיליארדר היהודי.

דליה: נכון? דנצ'יק, נכון?

נורית: כן. 

דליה: נכון. הפסיק לתרום לקֹהלת.

נורית: כי הוא פתאום ראה מה זה מעולל לנו פה. הוא יושב באמריקה, את מבינה? מה קורה?

דליה: הפעילה הישראלית שהפגינה על יד הבית שלו, ועשתה את העבודה.

נורית: כן, רביב דיבר איתה אתמול, היא נהדרת.

דליה: והם עשו עבודה מצוינת.

נורית: מצוינת.

דליה: יחד עם שני גרנות שארגנה את כל העניין הזה.

נורית: מה שאני...

דליה: הוא כאילו הושפע מה...

נורית: לא רק זה. הוא יודע איך לעשות כסף, את מבינה?

דליה: כן.

נורית: והוא גם יודע לפתור כנראה בעיות, ומה שהם עשו מול הבית שלו… העיפו אותם מהבית שלו, כי זה שלו פרטי השביל הזה, הרחוב הזה שלו פרטי. אבל תראי מה קרה. הישראלים באמת… היהודים, הישראלים, יש להם משהו באמת שונה, משאר העולם. ממש, כי יש עוד מיעוטים בעולם.

דליה: נכון.

נורית: כמונו. אבל יש משהו בנו טבוע. שהם חשבו שיוכלו להעביר את ההפיכה המשטרית הזאת מהר, מהר, מהר. ופתאום רואים… עכשיו, אלה שבחוץ לארץ, והמון חברים וחברות שלי, ומשפחה, כל הישראלים, היהודים שבחוץ לארץ, מאוד ימנים, מאוד מאוד. למה? כי הם אומרים, יש לנו מקום לאן לברוח, שישראל תהיה חזקה תמיד, כי אנחנו יש לנו לאן לברוח. מה הם רואים? אבל מה פתאום הם רואים?

דליה: לי יש משפחה אמריקאית מאוד לא ימנית.

נורי: לא, בסדר. לי יש הרבה ימנים, המון. ואני אומרת להם, אתם יושבים פה, אתם לא יודעים מה הולך בארץ. אנחנו צריכים מקום שאפשר לבוא אליו.

אבל הם פתאום רואים שישראל נשמטת להם מתחת לרגליים, ועוד מעט אין להם לאף… לברוח, והם יהיו שם. אז הוא, אני חושבת, המיליארדר הזה, מקהלת, שמסתבר שכל ההפיכה המשטרית התחילה ממנו. מהכספים, מהרעיונות. 

דליה: מהתמיכה שלו.

נורית: מהרעיונות, מהכל. לבינ… איתו.

דליה: כן, אבל הוא לא ההוגה דעות.

נורית: לא, הוא לא ההוגה, אבל יש לו פאנל. אבל מה שאני אומרת, הוא פתאום נבהל, והוא לא מכיר אותן, כי הוא יושב בפילדלפיה, אני לא יודעת איפה הוא יושב. והוא לא מבין שהוא תורם, והוא אומר, אבל פה יושבים אנשים אחרים לגמרי. והוא לא מבין שיכול… המדינה יכולה ללכת פייפן.

דליה : אין ספק שהפסקת התרומה הזאת הייתה נורא נורא קריטית.

נורית: מאוד, תראי מה קרה.

דליה: וגם, אני מודה ש...

נורית: אולי גם 'אם תרצו' ילכו, ואולי גם עוד כאלה.

דליה: אותי היא משמחת מאוד. אני רוצה להגיד לך משהו, לכן, מה שקורה, חשבתי לעצמי, שהרי אנחנו הולכים במוצאי שבת למחאה, כמו שהולכים לפעולה בתנועה. יש שעה מסוימת, מתלבשים, הולכים.

נורית: כן.

דליה: זה… מה שמנחם בזה שיש שם סולידריות. סולידריות שפעם הייתה בארץ והלכה והתפוגגה, וסולידריות לי, נפשית, נורא נורא טובה, היא נורא נורא מנחמת אותי. אני אוהבת את זה, זה נעים לי, זה כאילו מחבק אותי. כשאתה פוגש אנשים במחאה, אנשים שיכול להיות שבהרבה דברים אני בכלל לא מסכימה איתם, אבל העניין הזה, העקרוני, של הדמוקרטיה וההפיכה, זה יוצר סולידריות, ואנשים מדברים אחד עם השני, גם כשהם לא מכירים אחד את השני.

נורית: זה נהדר.

דליה: את לא יודעת כמה זה... עכשיו כמובן, שגם השבוע, המון אנשים מגיעים לדה וינצ'י פינת קפלן. אנחנו שומעים אתכם בריצה, אנחנו שומעים אתכן בספא, אנחנו שרוכבים על אופניים, אנחנו שומעים אתכם, אנחנו באוטו אנחנו לא מחמיצים אף פרק. אמא וילדה, משפחה שלמה, ממש אנשים רואים...

נורית: את מספרת את זה… הייתי בהצגה, אני אדבר עליה אחרי כך קצת, אז מישהי ניגשה אליי ואמרה לי, החזה שלך נורא… החזה שלך נמוך קצת, אפשר להרים לך את הכתפייה? וגבר ניגש אליי ואמר לי, אפשר לסגור לך כפתור?

דליה: כן, מותר, מותר.

נורית: מותר לסגור, אמרתי להם, חבר'ה, באתי עם חזייה היום להצגה, אני פשוט… אני מכבדת, לא רוצה לטמא את ההיכל של ציפי פינס, אז באתי עם חזייה, כי היא תמיד לבושה טיפ טופ ממש מהז'ורנל.

דליה: רק לסיים משהו שהתחלתי בפעם שעברה, זה יהיה מאוד מאוד בקיצור, את זוכרת שאמרתי לך על פרסומות אלימות?

נורית: כן.

דליה: אוקיי. את ראית את הפרסומת על שלבקת חוגרת?

נורית: הייתה לי.

דליה: אז סמדר חברה שלי מתקשרת ואומרת, תפתחי, תפתחי. אני אומרת לך, את לא ראית פרסומת יותר מפחידה. מה… הטקסט שכתוב: "זה מכאיב לך כמו הרבה מסמרים בגוף".

נורית: אמת.

דליה: ויש קלוז-אפ של מסמרים מפלדה ענקיים, שננעצים לך בתוך הגוף.

נורית: אמת.

דליה: זה לא משנה, אני לא רוצה שיבהילו אותי.

נורית: אבל דליה?

דליה: וכל העור מלא שלפוחיות ענקיות.

נורית: דליה? שלבקת חוגרת? היה לי.

דליה: אבל את מקלקלת לי את הכמ… אני רוצה שהם…

נורית: אה!

דליה: לא, אני אגיד לך למה.

נורית: למה?

דליה: אני רוצה שהם ישפיעו עליי בדרכי נועם, שיגידו לי: תקשיבי, זה מחלה קשה מאוד…

נורית: את לא מבינה איזה.

דליה: צפוי לך סבל, את לא מבינה איזה סבל. אבל אני לא רוצה שהם ימחישו לי את זה בתמונות, כי גם ככה אני מבועתת ומבוהלת.

נורית: מה הם רוצים אבל בעצם להגיד לך בפרסומת?

דליה: חיסון.

נורית: אה, יש חיסון לזה?

דליה: הם מוכרים חיסון לשלבקת חוגרת.

נורית: אבל אם היה לי, אני כבר מחוסנת?

דליה: אני חושבת שכן, גם אני כבר עשיתי את זה. אני כמעט בטוחה…

נורית: הייתה לך שלבקת?

דליה: לא, לא, עשינו חיסון, צח'קי ואני עשינו חיסון. ועוד דבר נחמד ומהותי, ואחר כך אני אשאל אותך על הבדיקת שמיעה שלך, כי עשית בדיקת שמיעה בשבוע שעבר.

נורית: לא, לא את הבדיקה. אתמול הלכתי רק לייעוץ, כי עברתי חברה. הייתי כבר לפני שנתיים באיזה חברה, באיזו חברה, ולא התאים לי. גם אני חושבת שהקלינאית תקשורת… הייתה מתוקה, אבל אני לא יודעת, אני צריכה...

דליה: ועכשיו את במקום אחר?

נורית: עכשיו אני במקום אחר.

דליה: אוקיי.

נורית: והיא הייתה מאוד… היא אישה עם 35 שנה ניסיון כבר, קלינאית תקשורת, הייתה לה המון סבלנות אליי. לצעירים אין סבלנות ל… אני לא אגיד בגללך 'לזקנים', למבוגרים. ואמרתי, לפני שבאתי אליהם, כי יש לי כל מיני מקומות שאני יכולה לבחור, אמרתי למזכירה, אני צריכה מישהי עם המון המון סבלנות לזקנה. אני לא קולטת מהר, אני צריכה...

דליה: והיא נתנה לך אחר?

נורית: והיא נתנה לי מישהי נהדרת, שישבה איתי, והרגשתי נורא בנינוחות, כי ידעתי שהיא לא ממהרת אותי, היא לא רוצה שאני אתפוס מהר. ושאלתי שאלות, והיא הזמינה לי את המכשיר, ואני אבוא בעוד שבועיים, ואז יתחילו להתאים לי. אבל היא גם אמרה לי, שפעם ראשונה… היא אומרת לי, זה לא טוב שבאת פעם אחת וזהו. זה יכול לקחת חודש, חודשיים עד שההתאמה...

דליה: מה את אומרת?

נורית: כן!

דליה: זה מה שמחכה לי.

נורית: מְכַוְּנִים, ומסתכלים, ומה… זאת אומרת, זה לוקח זמן.

דליה: זה מה שמחכה לי.

נורית: היא אמרה לי משהו נורא חשוב גם על הזה. זה לא מַגְבֵּר, היא אמרה לי.

דליה: כן, אמרת לי בפעם שעברה.

נורית: כן אמרתי? זה לא מגבר. זה מכשיר שמיעה, לא מגבר.

דליה: אני זוכרת שיונתן היה בין הראשונים שהיה לו מכשיר שמיעה, והערצתי אותו על האומץ. הערצתי אותו!

נורית: אנחנו הולכים עם הטכנולוגיה. מה שהטכנולוגיה מציעה לי, אני לוקחת.

דליה: אבל הוא היה צעיר, את יודעת… זה היה לפני 20 שנה.

נורית: נכון, אבל כל הכבוד לו. נכון.

דליה: מאוד.

נורית: אז מה קרה עם יונתן? הוא איבד את כולם. הוא היה מוציא אותם, כי היה לו רעש מדי, אז הוא לא היה שומע כלום. אם אתה כבר שם מכשיר, אז תשים.

דליה: נכון.

נורית: וצריכים נורא להתרגל לזה.

דליה: כן, זה אמרו לי, זה מין טירונות כזאת.

נורית: כן, צריכים טירונות של מכשיר שמיעה, ואני נורא בעד. כי בואו חבר'ה, להגיד מה, מה, מה, מה, כמה?

דליה: לא, לא, זה סופי אצלי, אני הולכת ועושה את זה. את אמרת לי, כשאת רוצה ככה לבהות… שאני בוהה בפרסומות, וצח'קי אומר, 'מה אכפת לך? אנחנו נחים כשאנחנו רואים פרסומות'. כי אני אומרת לו, תראה מה אנחנו רואים. בריכוז, אנחנו שותקים ורואים פרסומות. אז הוא אמר לי… אז את אמרת שאת רואה סרטים מצוירים, נכון?

נורית: נכון.

דליה: אז יש לי הפתעה בשבילך.

נורית: (צוחקת). מה?

דליה: כן, חשבתי… איך… איזה סרט את רואה?

נורית: טום וג'רי.

דליה: טום וג'רי זה אנימציה?

נורית: כן, לגמרי.

דליה: אז יש לי הפתעה מאוד יפה, עם… בסוֹפה, יש אפילו תוּפין מיוחד במינו.

נורית: הווו אני אוהבת תוּפינים.

דליה: מה ההפתעה? שביום שלישי - מחר… אנחנו מקליטות ביום שני…

נורית: יש הקומקסאיות עכשיו…

דליה: מחר יש אנִימִיקְס, פסטיבל אנימיקס…

נורית: אנימיקס! קראתי ראיון איתם.

דליה: בסינמטק תל אביב ושם יש קומיקס, סרטי אנימציה וקריקטורות. זה פסטיבל נהדר.

נורית: ראיתי.

דליה: מתחיל השבוע, מחר. וגם אפילו סדנאות בסינמטק. ובמוצאי שבת יהיה ערב מיוחד בפסטיבל אנימיקס. דרך אגב, אנימיקס זה אנימציה ומיקס.

נורית: כן, כן.

דליה: אז בפסטיבל אנימיקס יהיה במוצאי שבת ערב מיוחד שיוקדש ליונתן גפן.

נורית: כן, כן, ראיתי. נכון.

דליה: לציורים, לאנימציה שעשו לספרים שלו, ובין היתר ידבר שם גם החבר שלו הטוב, אלדד זיו.

נורית: אה, אלדד זיו. בטח, בטח.

דליה: שהוא ביים גם כמה הצגות של יונתן, הצגות נהדרות.

נורית: וגם תהיה שם בטח אילנה זפרן, שהיא עושה את ה… ב־'הארץ', בעמוד הראשון היא עושה.

דליה: נכון, נכון. אז מה שרציתי להגיד לך… שהפסטיבל הזה, דרך אגב, הוא טוב גם להורים וילדים. אבל זה גם טוב למבוגרים, יש שם דברים נפלאים ממש.

נורית: אני אוהבת שיש שם הרבה נשים הפעם.

דליה: נכון.

נורית: לא גברים.

דליה: נכון.

נורית: פעם זה היה מאוד של גברים. את יודעת דוש…

דליה: נכון. אפילו מפיקת הפסטיבל…

נורית: וְלוּריה וכל אלה.

דליה: אפילו המפיקה היא גלית ברסקי. שהיא נתנה לי את כל החומרים האלה ואני אומרת לך, אני עומדת ללכת כמעט… לא כמעט, אבל להרבה אירועים…

נורית: אני פחות אוהבת. (צוחקת).

דליה: כי זה יפוגג לי את המועקה, את יודעת, אני… זה יסיח את דעתי, בואי נגיד ככה. עכשיו, אלדד זיו, שידבר בערב של יונתן…

נורית: כן… מקסים.

דליה: לפני בטח שלושים שנה, יום אחד הוא חזר מארה״ב, ואז עבדתי בטלוויזיה, הוא אמר, דליה, אני רוצה לבוא להראות לך, אני עושה מופע עם צבים שיש עליהם צבעים זרחניים.

נורית: נכון.

דליה: אז גרנו בהקליר, נועה הייתה בת שמונה. במוצאי שבת הגיעו אלדד זיו…

נורית: ומי עוד? שולי?

דליה: לא. ואלון אולארצ'יק שכתב את המוזיקה. הם מילאו את הבית בצבים, נורית, אני נבעתתי ממש, נועה צהלה, הם התחילו לזחול על הארץ, והם כיבו את האור, כדי שנראה את הצבעים הזרחניים שלהם…

נורית: אני… אני יש לי בעיה עם זה.

דליה: ולהצגה הזאת הם קראו: 'מוציא את הראש ומכניס חזרה'. (צוחקת).

נורית: נהדר! גדול! (צוחקת).

דליה: כל כך חמוד! עשו לנו מופע מיוחד של צבים. אז זהו, אז אלדד ידבר גם בפסטיבל אנימיקס בסינמטק תל אביב, וזה מה שרציתי לשמח אותך, חשבתי שאולי את לא יודעת על הערב ליונתן.

נורית: אני יודעת, ו...

דליה: אז עכשיו אני רוצה שתגידי לי, כי אמרתי שאת הולכת להצגה בבית ליסין.

נורית: לא, הלכתי כבר.

דליה: נכון, אז איך הייתה ההצגה?

נורית: הלכתי להצגה.

דליה: איך קוראים לה?

נורית: אני אגיד לך איך קור… 'אמצע'.

דליה: כן.

נורית: אז אני נגיד את השמות הפעם, לא כמו ששכחתי. זה הצגה לשניים; מאיה דגן, ואמיר קריאף. כן?

דליה: יפה, כן.

נורית: רגע, אם אני כבר אומרת, זה מאת דיוויד אולדריג' ותרגם את זה עידו ריקלין, וביימה את זה איה קפלן. ו… אני רוצה להגיד לך, יש לי בעיה עם הצגות של שני שחקנים רק, או את זוכרת פעם היה תיאטרון החדר? אני זוכרת שפעם הייתי עם יונתן בתיאטרון החדר, והשחקן, פשוט מלק לאפרוח את הראש.

דליה: אוי ואבוי לי.

נורית: תיאטרון החדר זה בסלון של האנשים.

דליה: אוי ואבוי.

נורית: אני שאני הולכת להצגה, אני רוצה לצאת, לראות אנשים, לראות… אני לא באה לראות סלון של מישהו אחר. מאוד חשוב לי. וחוץ מזה, בהצגה יש מוזיקה, יש תפאורה, יש תלבושות, יש… את יודעת… תאורה נהדרת, יש המון דברים שאני נהנית בהצגה. וההצגה הזאת, 'אמצע', הם משחקים נהדר. אני רוצה להגיד לך, זה על זוג נשוי עם ילדה, שפתאום האישה אומרת לבעלה…

דליה: 'נגמר'.

נורית: 'אני לא אוהבת אותך יותר'.

דליה: ברור.

נורית: ככה נפתחת ההצגה.

דליה: פחד מוות. כן. 

נורית: היא במטבח, רק במטבח, הסצנה במטבח. ואיך זה מתפתח? ואת רואה אישה שאומרת: 'אני לא אוהבת אותך יותר', והוא לא שומע. הוא… 'צריך להוציא עוף להפשיר'… הוא עושה זה… והיא אומרת לו 'אני לא אוהבת אותך יותר'. ואני רוצה להגיד לך…

דליה: מתחילת דרמה.

נורית: דרמה, והם מדברים שמה על הכל.

דליה: זה היה מעניין?

נורית: זה היה מאוד מעניין, כי הם מדברים, את יודעת, היא אומרת לו, 'התפשרתי'. היא זורקת לו כל מיני מילים כאלה, הוא בכלל לא שם לב, כי הוא לא מוכן בכלל לשמוע, הוא בשלו. עד שהיא תופסת אותו, היא מדברת אליו, 'תשמע, תראה מה אני אומרת לך'. אני לא אספר, אני לא אגלה לכם את הכל, אבל היא אומרת, היא אמרה משהו נורא, שאני אמרתי אותו מזמן ולא מדברים על זה מספיק: שבדידות בזוג, זאת הבדידות הכי קשה, הכי קשה שיש.

דליה: מלכודת ממש.

נורית: מלכודת, ממש מלכודת, אני יודעת? מתוקה? לא יודעת כשחושבים…

דליה: לא. ממש לא מתוקה.

נורית: לא, אני אומרת שאת מתחתנת את אומרת, 'אני לא אהיה בודדה', נכון? 

דליה: אה, ברור.

נורית: אני אתחתן, אני לא אהיה בודדה. שאומרים לי, 'למה את לבד?' הם לא מבינים שיש הבדל בין לבד לבדידות. אני מעולם לא הייתי בודדה, כי אני לא יכולה להיות בודדה, את מבינה? היום גם הבדידות, כבר, היא אחרת מה שהייתה פעם. כי היום יש לך הכל בבית, הכל. אז היא אומרת לו 'אני בודדה, אני בודדה, אני… אני… הבדידות הורגת אותי'. והוא לא מבין על מה היא מדברת, כי הוא אוהב אותה, והם זוג. ויש שם בדידות תהומית. והיא אומרת… והיא אמרה לו שהיא התפשרה. אחר כך, היא מעזה להגיד לו שמאז שהילדה נולדה, היא כנראה הייתה בבית כמה שנים, ואת יודעת, מה? את מניקה, ואת מבשלת, ואת הולכת עם הילדה לגינה, אני לא צריכה להגיד לך שזה נורא...

דליה: כל הזמן חמש וחצי.

נורית: כן, כמו שדיברת פעם, סיפרת, אני לא עשיתי את זה עם הילדים - גינות.

דליה: הזמן לא עובר. כל הזמן חמש וחצי.

נורית: חמש וחצי, זה נורא. והיא מדברת על זה, ולא מדברים על זה, ולא מספרים לנו. שהתחתנת וילדתי, אמרתי לאמא שלי, 'תגידי, למה לא סיפרת לי מה זה בדיוק נישואין? למה לא סיפרת לי מה זה בדיוק? אמרת לי שיהיה לך ילד יהיה אור בבית. היה לי אור שלוש שנים שלא ישנתי, אמרתי, רציתי חושך, לא היה חושך, למה לא סיפרת לי שיש בדידות בזוג נוראית?'

דליה: אז בהצגה הזאת יש… מציעים איזה פתרון, או איך זה מתפתח?

נורית: אני לא אגלה, אבל מה שאני אומרת, את רואה את כל הגלגול מההתחלה שהיא מתחילה, להגיד, והוא בכלל מתכחש, מה זה מתכחש? כאילו בפלנטה אחרת וזאת לא אשתו שעומדת אלא חייזר. ולאט לאט זה מחלחל לו, והוא מתחיל, והוא גם יוצא מגדרו, והוא גם מתחיל לצעוק, והוא גם מתחיל… את יודעת, ו...

דליה: אז יש דינמיקה, יש...

נורית: ומתחילה דינמיקה שהיא חשובה נורא.

דליה: מתחיל תהליך.

נורית: תהליך, בדיוק תהליך.

דליה: בדיוק.

נורית: אני לא אגיד מה... את הסוף, כמובן.

דליה: כן.

נורית: אבל הם עושים שם עבודה נהדרת. דרך אגב, מאוד אהבתי את המוזיקה, מאוד מאוד. ומה להגיד לך? אני מגיעה לבית לסין, אז לא נעים לי מציפי פינס, כי ציפי פינס היא כמו אחת מאֵל שהוציאו אותה מהז'ורנל, מווג. ואני, את יודעת איך אני באה עם הסמרטוטים...

דליה: כן, אמרת את זה, בהת… שהתחלנו אמרת שבאת ככה...

נורית: אז אני בגלל שאני מפחדת ממנה...

דליה: בדיוק.

נורית: אז אני נורא משתדלת, אז אני לובשת חזייה רק לכבודה.

דליה: ודיברנו על זה בהתחלה.

נורית: דיברנו, אבל לא רק זה… לא רק זה, ברגע שהאורות כבים, אני מורידה את החזייה, שלא תחשבי.

דליה: אוקיי.

נורית: לא, אי אפשר לראות הצגה או אופרה או...

דליה: איך זה תמיד מגיע לחזייה? זה נורא מעניין אותי, איכשהו כל דבר מגיע לחזייה.

נורית: איך? להגיד לך? כי זה הדבר הכי נורא בעולם, חזייה. זה משהו נוראי, לא טבעי, ולמה אני צריכה שהחזה שלי יעמוד למעלה? למה? למה שהם לא ירימו את שלהם?

דליה: אני אגיד לך מה, כמעט אין פרק שאנחנו לא מדברים על חזייה. בואי ננסה פעם אחת, פרק אחד שלא מדברים על חזייה.

נורית: הייתי בהצגה, אז כשאני הולכת להצגה אני לובשת חזייה.

דליה: אבל אני יכולה להצחיק אותך בקשר לחזייה, דווקא. שעשו לאישה אחת שאת מכירה, אני לא אגיד את שמה, מסיבת יום הולדת, ובעלה שלח אותה להצגה יומית עם חברה, ואסף את כל החברים בבית. והם עלו, חזרו הביתה, ונכנסו למעלית, והוא אמר לה… לחברה בטלפון, 'אני מכבה את האורות, כולם מחכים לכם'. ובמעלית כשהן עולות, אז האישה, כלת השמחה, אומרת לה, 'תקשיבי, אני לא יכולה עוד רגע יותר, אני מורידה את החזייה', והיא נכנסה לבית, והעלו את האורות, והיא עם חזייה ביד. ככה זה הייתה מסיבת יום ההולדת, שבעלה חלם ותכנן לפרטי פרטים.

נורית: אבל בעיניי זה נהדר.

דליה: מה, בסדר, אני לא אמרתי שזה לא נהדר.

נורית: רגע, היא התבאסה? היא השתגעה?

דליה: היא… לא היה נעים, לא היה טוב לה.

נורית: לא היה טוב לה?

דליה: את יודעת, אתה רוצה לבוא הכי נאה.

נורית: נכון, הכי נאה, הכי יפה.

דליה: אתה לא רוצה לְבוּשׁ… את יודעת… רשלן.

נורית: אבל כאן...

דליה: לא, בסדר, אני רק אומרת לך שיש...

נורית: אני חושבת שצריכים באמת להתחיל לחנך את הבנות, ללמד אותן, הצעירות, לא ללבוש חזייה.

דליה: אוקיי, בואי, אני...

נורית: אני יודעת שאת לא אוהבת את זה. אני יודעת שאת לא אוהבת את זה.

דליה: לא, זה לא עניין של לא אוהבת. אנחנו כל פרק מגיעים לחזייה, בואי נְתַרְגֵל.

נורית: כנראה זה דבר שנורא… שזה הרג אותי כל החיים.

דליה: נתרגל… אבל כבר הבנתי את העניין הזה.

נורית: אבל אני הגעתי לנחלה, ואני כבר לא רוצה ללבוש חזייה, ושלא יהרגו אותי עם זה.

דליה: אני כבר מבינה את זה, זהו. אני יודעת שאת לא אוהבת את זה.

נורית: לא, את לא הבנת!, לא את לא הבנת!.

דליה: ועוד איך אני מבינה? מה שאני רוצה להגיד לך, אבל זה דבר אחר.

נורית: כן?

דליה: שהשבוע הזמינו אותנו, אותי ואת צח'קי, לאירוע של "נשים עושות שלום" בקיבוץ נען. ושם ארחוּ, בכינוס הזה, מנהיגה של תנועה של נשים פלסטיניות, שנקראות… רגע תכף אני אגיד לך את השם שלהן, רגע סליחה, תכף אני אראה, משהו עם שמש. שם דווקא מאוד יפה, אבל האישה הזאת, רים חג'אג'רה.

נורית: כן.

דליה: מדהיישה, מחנה פליטים על יד בית לחם.

נורית: כן.

דליה: הם כאילו, 'נשות השמש', הם כאילו תנועה אחות לנשים עושות שלום. אני לראשונה נחשפתי, כלומר, אני מקבלת מהם חומרים מנשים עושות שלום, אבל אף פעם לא באמת הבנתי מה הן עושות. זה עשה עלי רושם כביר, הפעילות שלהן שהן פרטו שם, והאישה הזאת, רים חג'אג'רה, סיפרה על אורח חיים של אישה במחנה פליטים. שאין להן מים.

נורית: אין להן חשמל?

דליה: אין להן חשמל, הם לא יכולים לארח. כשהם מארחים, כל אחד מביא את הכלים שלו מהבית, כי אי אפשר לשטוף כלים אחרי שכולם הולכים. יש פעם בשבועיים, ממלאים להן את ה...

נורית: עכשיו שמעתי שהם מתארגנים אבל, קבוצה, אחרי שסתמו להן, נדמה לי את הבאר, המתנחלים. מביאים להן מים, מביאים להן עכשיו מים, כן.

דליה: יפה מאוד.

נורית: ואלה… כאלה, כאלה שמתארגנים, מביאים להן מים.

דליה: אני אומרת לך, נורית, אני… אתה חושב, מה יהיה, מה יהיה? ופתאום חשבתי, אולי זו מחשבה קצת פשטנית, על היציאה מלבנון בשנת 2000, שנכון שצה"ל עשה את זה, וברק היה שר הביטחון וכן הלאה, וכל המגנון הזה החליטו על זה, אבל ישבו באולפן כל יום, בקול ישראל, כרמלה מנשה ושלי יחימוביץ', ודיברו רק על דבר אחד, על היציאה מלבנון, רק על דבר אחד, ולהם יש חלק ביציאה מלבנון, לשתי הנשים האלה.

נורית: כן.

דליה: חוץ מכל המנגנון כמובן, והחלטות המדיניות, שהיו ליציאה מלבנון. אז אני אומרת, גם פה הנשים האלה, תנועת הנשים הזאת, יכול להיות שפתאום תביא איזשהו רעיון של הידברות, של אני לא יודעת...

נורית: מה עם ארבע אמהות, את לא זוכרת?

דליה: הם, הם, אני סליחה, הייתי צריכה להזכיר אותם, הם...

נורית: ארבע אמהות, נכון.

דליה: הם, ושלי יחימוביץ' וכרמלה. כרמלה מנשה ושלי יחימוביץ' טיפחו את ארבע אמהות דרך הראיונות ברדיו.

נורית: כן.

דליה: את צודקת מאוד.

נורית: כן.

דליה: והנשים האלה, הן לקחו חלק ב...

נורית: וְווטְשׁ? וְווטְשׁ?

דליה: מחסום ווטש זה הרבה זמן, אבל הם לא ביציאה מלבנון. ביציאה מלבנון, הייתה, היה חלק, אני אומרת, לארבע אמהות. כמובן, אני מתנצלת שלא אמרתי אותם ראשונות.

נורית: לא, לא נורא, בסדר.

דליה: לא, כרמלה מנשה ושלי יחימוביץ'... אז אני אומרת, גם פה, יכול להיות שהנשים האלה, שראיתי בקיבוץ נען.

נורית: כן.

דליה: הם, הם פתאום יביאו למהפך בדעת הקהל.

נורית: אבל הנה, כבר יש מהפך!

דליה: נכון, אבל זה לא מהפך מוחלט.

נורית: הפרופסורית שם בפילדלפיה, שהם עמדו...

דליה: נכון, נכון.

נורית: אין שם הרבה דרך אגב, אין להם הרבה שם בהפגנה.

דליה: לא, היו ארבעים חמישים, היו, כן, נכון.

נורית: נו, זה בחייך, לעומת כאן.

דליה: ברור.

נורית: ותראי, הוא שינה את דעתו.

דליה: כן.

נורית: אז הנה, את רואה שהם עושים משהו.

דליה: אבל פה צריכה לשנות דעתם של… דעתו של גוש, של מחנה פוליטי שלם, זה לא ככה, זה לא של איש אחד.

נורית: אני לא משווה.

דליה: לא, נכון, אני אומרת.

נורית: אבל הנה, אבל הנה, יש התקדמות, יש התקדמות.

דליה: : יש, יש, אבל מה שאני רוצה להגיד לה...

נורית: והנשים באדום, הנשים באדום...

דליה: נורא מרשימות.

נורית: נכון?

דליה: נורא מרשימות. מה שאני רוצה להגיד לך, כשנסענו לנען, יצאנו בשעה… זה התחיל בשש, יצאנו בשעה חמש. אמרתי, צח'קי, בוא נצא מוקדם, כי הוא תמיד יוצא מאוחר, דרך אגב, ותמיד מאחרים. אני אומרת בוא נצא…

נורית: אולי הוא היה יכול להיות בעלי. (צוחקת).

דליה: בוא נוצא… בוא נצא מוקדם, אני אומרת לו. ואם לא, לכל היותר… כמובן שהיו פקקים, זה לא היה מוקדם, וככה וככה…

נורית: כן.

דליה: אנחנו מתיישבים, ואני… הוא מתחיל לדבר עם הוויז, צח'קי.

נורית: כן.

דליה: אני מוציאה פנקס, ומתחילה לרשום. הוא אומר, 'את אוספת חומרים לפודקאסט?', אני אומרת, בוודאי, זה זהב טהור. הוא אומר, 'אבל למה את לא משתתפת בצערי? תראי מה אני עובר עם הוויזית הזאת'. אמרתי, מה… הוא אומר, 'כל דבר היא אומרת פעמיים. בכיכר, תמשיך ישר. בכיכר, תמשיך ישר'. ואז הוא אומר לה, 'אל תגידי לי פעמיים, אני שמעתי, אני מבין'. הוא מתווכח עם הוויזית כל הזמן. אז אני אומרת, פה יש איזה עניין אמרתי, שאני צריכה להעסיק אותו. ואז אמרתי לו, תגיד, אתה לא רואה שרזיתי? אז הוא אומר, 'דווקא כן'. אז אמרתי לו, אז למה אתה לא אומר לי? הוא אומר, 'כי אני שומר את המידע הזה לעצמי, במקרה שיהיה ויכוח, אני אשבור את המתח עם מחמאה. אבל אני מקווה שתהיי רזה עדיין'. את מבינה?

נורית: (צוחקת).

דליה: מילא את הדלי עם חלב ושפך אותו. 'אני מקווה שתהיה עדיין רזה'. לא, זה אי אפשר לתאר. ואז הוא אומר לי ככה, אמרתי לו, תשמע, הוויזית אומרת שיש שוטרים בדרך. שיזהר.

נורית: (צוחקת). כן. 

דליה: אז הוא מתחיל כמו ילד במחאה, הוא אומר ככה, 'שוטר לפניך', אני אומר… ההיא אומרת, 'שוטר לפניך'. אני אומרת לו, אתה נבהל? הוא אומר, לא, אני כמו בהפגנות: 'שוטר, שוטר, על מי אתה שומר?' שוטר, שוטר, ככה צועקים, על מי אתה שומר?

נורית: (צוחקת).

דליה: אני, פתאום הוא רואה שלט: "רמלה דרום", הוא אומר, 'אני, זה מבלבל אותי. אני צריך לנען, למה אתם מטעים? הכל אישי, הכל אישי'. אני אומרת לך, הגענו לנען, הפנקס היה מלא דברים שצח'קי אמר בדרך. 

נורית: אה, נהדר.

דליה: מה, היה לי מצב רוח נפלא. טמנתי את הפנקס בתיק, אמרתי, אוקיי, יש לי כבר התחלה של דברים לפודקאסט. אבל זה באמת היה, איזה נשות השמש עם נשים עושות שלום.

נורית: וואו, נשות השמש.

דליה: נשות השמש והפלסטינאיות. ותודה לְלַלי מנען שהזמינה אותי.

נורית: יפה מאוד, ויש גם עכשיו את הפורום ההורים השכולים, הפלסטינים והיהודים.

דליה: נכון, שאסור להכניס את זה לבתי ספר.

נורית: שאסור להכניס, וכן, ושירה מאוד פעילה בזה.

דליה: איזה יופי.

נורית: והפעם האחרונה שיונתן הקריא שיר זה היה… שירה לקחה אותו, ליום הזיכרון האחרון שהיה.

דליה: אני זוכרת.

נורית: וזהו, וזה היה הסוף.

דליה: זה היה יומיים לפני מותו, לא?

נורית: לא.

דליה: שבוע?

נורית: אחר כך.

דליה:  קרוב מאוד.

נורית: כן, כן, כן.

דליה: קרוב מאוד. זה היה אחרי פסח?

נורית: אחרי פסח, נכון.

דליה: בדיוק, וגם אחרי.

נורית: זה היה פעם האחרונה, באמת שבוע לפני, הוא מת.

דליה: נכון, הופעה פומבית אחרונה שלו.

נורית: ובאמת היא אמרה לו… והוא אמר, אני לא רוצה. הוא לא רצה כל כך.

דליה: אני זוכרת.

נורית: לא, בגלל שהוא כבר לא הרגיש… הוא לא הרגיש טוב. אמרה לו, 'אבא אתה מוכרח, אתה הפנים, אתה מייצג אותם'.

דליה: אני זוכרת. תגידי, את חולמת עליו?

נורית: אני לא חולמת כלום. ואם אני חולמת, אני לא זוכרת כלום. אבל מה שעשיתי… את לא תאמיני מה עשיתי. אני, לפני שבוע, נפגשתי עם חברה שהיא חולה סרטן, חברה מאוד מאוד מאוד טובה, וישבנו בקפה שעתיים ודיברנו כי… היא אומרת… היא מחר נכנסת לניתוח, סרטן השד, פעם שנייה. ואני לא אגיד את שמה.

דליה: אבל יש אופטימיות? זאת אומרת…

נורית: כן, יש אופטימיות. היא אמרה לי, כן, יש אופטימיות. אבל ישבנו שעתיים, וחיבקתי אותה. והתנשקנו, ואני כל כך אוהבת אותה, ואנחנו חברות כל כך טובות. וליוויתי אותה הביתה, ומחר היא עוברת את הניתוח, היום היא התאשפזה. אז היה לי מאוד רע, והלכתי ברחוב, והתחלתי לבכות, אחרי שנפרדתי ממנה. לא הראתי לה, הצחקתי אותה, את יודעת, ועודדתי אותה. ופתאום הרגשתי ממש חרא, אני לא יודעת איך להסביר לך. כי אמרתי, במקרה אין לי סרטן, במקרה, את יודעת, זה הכל מזל, דרך אגב, הסרטן. ופתאום נזכרתי ביונתן, וכל כך התגעגעתי כי רציתי להתקשר אליו, להגיד לו, הוא מכיר טוב… היא חברה טובה טובה שלי, להגיד לו מה קורה. ואת לא תאמיני מה עשיתי.

דליה: מה?

נורית: מנחשת?

דליה: לא, לא נסעת לנהלל?

נורית: לא, מה פתאום.

דליה: אוקיי. מה עשית?

נורית: שלחתי לו לוואטסאפ. (צוחקת).

דליה: איזה חמוד, זה נורא חמוד.

נורית: הוצאתי את הטלפון.

דליה: זה נורא חמוד.

נורית: אמרתי, אני מוכרחה לדבר איתו. שלח… (צוחקת) הוצאתי את הטלפון. חיפשתי אותו, כי הוא כבר נורא למטה בוואטסאפ, כבר אין התכתבויות כבר.

דליה: כי כבר מזמן מזמן.

נורית: מזמן.

דליה: … דיברת איתו.

נורית: אז הוא ירד נורא, אבל מה, יש כזה סידור בפלאפון שתדעי לך, שלושה רק את יכולה. לשים אותם על ההתחלה בוואטסאפ. עם נעץ, יש נעץ.

דליה: אה, יופי.

נורית: אני אראה לך.

דליה: אוקיי.

נורית: אז שמתי את הילדים.

דליה: העלת אותו למעלה.

נורית: והעלתי אותו למעלה, שאני אראה את השם שלו מההתחלה.

דליה: אה, איזה יופי.

נורית: כי חיפשתי אותו, לא מצאתי אותו.

דליה: איזה יופי.

נורית: ואז כתבתי לו: "יונוש, אני נורא, נורא מתגעגעת", עם אימוג'י של לב, ושלחתי. אבל פתאום אני אומרת מה את מטומטמת? (צוחקת).

דליה: ולא קיבלת תשובה.

נורית: (צוחקת) אמרתי, אולי אני אקבל תשובה, אבל עכשיו מה? הטלפון אצל אחד הילדים, אני לא אגיד אצל מי, ויום אחד, אחד הילדים יפתח את הפלאפון, כי לא נגעו בפלאפון אני יודעת.

דליה: של יונתן?

נורית: של יונתן.

דליה: אה, הבנתי.

נורית: עוד בשוק.

דליה: אוקיי.

נורית: הילדים עוד בשוק.

דליה: אוקיי.

נורית: כל אחד מתאבל, נורא מוזר, איך כל אחד מתאבל אחרת לגמרי.

דליה: תגידי לי.

נורית: כל אחד אחרת.

דליה: מה זאת אומרת?

נורית: אביב כבר עושה ערב לכבוד יונתן בקיסריה, אין כרטיסים בעשר דקות ראשונות. הוא הביא אומנים הכי הכי הכי. ועכשיו הוא עושה סרט דקומנטרי על יונתן, שאני מחרתיים מצטלמת אליו. הוא ככה, הוא כל הזמן מדבר על יונתן, הוא מופיע.

דליה: כאילו אַקְטִינְג.

נורית: אקטינג, כן, בדיוק. עשייה, עשייה, עשייה.

דליה: כן, כן.

נורית: והבנות ואני, אנחנו בוכות. כל הזמן בוכות - נזכרות, בוכות - נזכרות. וזה נורא מעניין באמת איך… אבל כל הזמן מדברים עליו.

דליה: כל אחד בדרכו.

נורית: אבל גם כל הזמן מזכירים אותו, את מבינה?

דליה: ברור.

נורית: גם צוחקים עליו וכל זה.

דליה: ברור, ברור.

נורית: אבל זה… אז אמרתי, יום אחד הם יפתחו את הפלאפון, והם פתאום יראו תכתובת… כאילו...

דליה: ממך. בדיוק.

נורית: עכשווית, כאילו.

דליה: נכון.

נורית: כי הוא למעלה.

דליה: נכון.

נורית: כי אני מעלה אותו למעלה.

דליה: ממך ומאחרים גם, כאילו.

נורית: כן, לא, זה בטח.

דליה: כן.

נורית: ואת יודעת, אף אחד לא חושב שהוא ימות, הפלאפון שלך…

דליה: נכון, זו שאלה.

נורית: ילך ל… עכשיו מה קורה? בהתכתבות שלי ושל יונתן אנחנו לכלכנו המון על הילדים. רוב ההתכתבות הייתה לכלוכים. צחקנו עליהם, ירדנו עליהם, שנאנו אותם, אהבנו אותם, אבל עשינו מהם… מה זה צחקנו…

דליה: עכשיו הם יראו את זה.

נורית: עכשיו הפאניקה שלי, שהם יפתחו והם יתחילו לקרוא את כל ההתכתבות, והם ידעו מה חשבנו עליהם כל השנים.

דליה: אוי ואבוי לי.

נורית: אז אני אומרת, צריכים לחשוב טוב טוב, לפני שמלכלכים את הילדים, שזה בסוף עובר לילדים, הפלאפון שלך.

דליה: לא, בכלל, מה עושים עם כל ה… עם כל הוואטסאפים האלה?

נורית: אז אני… אני אגיד לך מה עשיתי.

דליה: כן?

נורית: קודם כל, יש שעון לחודש… לשלושה חודשים, ונעלם הוואטסאפ אם את לא משתמשת בו.

דליה: אה, מעניין.

נורית: כן.

נורית: עלה לי שעון, אמרתי, אני לא רוצה למחוק את ההתכתבות שלי איתו.

דליה: רעיון טוב.

לחלק ב' לחצו כאן.


 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

12 views0 comments

Comments


bottom of page