בפרק היום נורית מספרת על הפעם שבה רב, בקברי צדיקים, בירך אותה שהיא תפסיק לעשן והיא באמת הפסיקה. מאז, היא מאמינה באנרגיה של אנשים. דילן על חבר אחד שמאמין בכם והזלזול של הדור המבוגר בדור הצעיר.
לצפייה עם כתוביות:
תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/05/2024.
נורית: פתח בני.
דילן: אוקיי.
נורית: כדי לעזור להמון אחרים.
דילן: אוקיי, אז היו לי שנים עם ביטחון עצמי נורא נמוך. זה תלוי בסביבה שאתה מסתובב איתה, מה אומרים עליך, איך אתה מרגיש, מה האנרגיה שאתה מרגיש, איך הם מאמינים בך, האמת. אבל ה-turn point המשמעותי זה כשאתה מוצא חבר אחד, אחד, בן אדם אחד בעולם…
נורית: כן.
דילן: שאתה באמת… ולא משפחה, חבר, מישהו חיצוני.
נורית: לא משפחה, נכון.
דילן: שאתה מרגיש שהוא מאמין בך.
נורית: נכון.
דילן: אתה מרגיש שהוא מאמין בך, שהוא רואה אותך, שהוא רואה כמה אתה שווה, והוא מאמין שאתה יכול לממש את כמה שאתה שווה. זה הרגע ששינה את החיים שלי. ומאותו הרגע אני בן אדם אחר. זה לא קשור לפודקאסט, הרבה הרבה לפני. אז מאותו הרגע, אם הייתם… אם הייתם אומרים לי לעשות את הפודקאסט הזה לפני ארבע שנים…
נורית: כן.
דילן: כנראה שלא הייתי עושה אותו.
נורית: לא, כי עוד לא היית בשל.
דילן: אבל אפילו… אפילו נגיד, אם הייתי ארבע שנים היום עם הביטחון העצמי של לפני ארבע שנים, לא הייתי מצליח לעשות אותו. כי הייתי מרגיש שאני לא שווה מספיק כדי לעשות אותו. [שותק כמה שניות] המון דברים היו נראים לי בלתי אפשריים, היה לי המון boundaries במוח שלי ש…
נורית: כן.
דילן: …אולצו להיות בגלל הסביבה שבה הייתי.
נורית: כן.
דילן: לפחות הסביבה שבה הרגשתי שהייתי.
נורית: כן.
דילן: ברגע שמצאתי את החבר האחד הזה, זהו, הכול נפתח, הסכרים נפתחו. מצאתי עוד חברים, והרגשתי שעוד אנשים מאמינים בי, שאולי היו כבר חברים שלי.
נורית: כן.
דילן: ובאמת, אז אני אומר לכל מי שצופה בנו כרגע…
נורית: כן.
דילן: שתלכו לחפש את החבר האחד הזה, אם אתם לא מרגישים מספיק שווים.
נורית: כן.
דילן: תלכו לחפש את החבר האחד הזה.
נורית: כן.
דילן: כי הוא גם אי שם מחפש אתכם.
נורית: וואי, אהה… כל כך יפה. כל כך… אני בוכה עוד רגע. כי זה נכון. צריכים בן אדם אחד שיגיד שהוא מאמין בך.
דילן: זה מדהים.
נורית: מורה אחד שיגיד לך בכיתה, "אני מאמין בך".
דילן: זה היה לי חסר כל כך הרבה ש…
נורית: לא אמרו לי את זה אף פעם. המורים אז לא ידעו להגיד, "אני מאמין בך".
דילן: אני אגיד לך שבמערכת החינוך גם נתקלתי עם זה? אוי… [נאנח]
נורית: אתה יודע, המון קורה במערכת החינוך שהמורים לא יודעים להגיד לילד שהוא חלש. הייתי חלשה. ואם מורה הייתה, אחת, הייתה אומרת לי: "נורית, אני מאמינה בך. יש לך יכולות". והנה גמרתי, יש לי B.A. בפילוסופיה.
דילן: ו… ואת… עובדה. בואי, רגע, רגע, שנייה, אני חוזר.
נורית: לא נתנו לי שום צ'אנס.
דילן: בגיל 70, צברת ביטחון עצמי. עכשיו את בת 80, את עם פודקאסטים הכי מצליחים שיש. את בפאנלים, את ב… הגעת להישגים פסיכיים, שברמה שאומרים לי ברחוב, אותו כמות פעמים שאומרים לי שאוהבים את אבא שלי, אותה כמות פעמים אומרים לי שהם אוהבים את סבתא שלי. ההצלחה המאוחרת של גיל 80, 70 ומשהו, זה פסיכי, והכל נגזרת של הביטחון העצמי שנבנה.
נורית: [צוחקת] לגמרי ביטחון עצמי.
דילן: מהרגע שיש אצלי ביטחון עצמי, מהאחד הזה שמאמין בי, שנוספו אליו עוד חברים שאני מרגיש שאני… מאמינים בי, ורואים מה יש בי, ורואים מה יש לי להציע ו…
נורית: רואים מי אתה.
דילן: רואים מי אני.
נורית: בלי המסכות.
דילן: מבינים אותי.
נורית: בלי המסכות.
דילן: אני לא צריך אף מסכה לידם.
נורית: זה מה שנהדר, אתה יכול להשתחרר מהמסכות. כי ברגע שאנחנו יוצאים מהבית, אנחנו עוטים מסכה.
דילן: כי הכי מזעזע זה חברים שאתה… ברגע שאתה מרגיש מספיק נוח, זה קרה לי.
נורית: בנעלי בית.
דילן: הרגשתי איתם מספיק נוח בטעות ללכת בנעלי בית.
נורית: כן,
דילן: והם צחקו, והם כאילו אמרו כזה 'וואלה, לא מתאים'.
נורית: באמת?
דילן: כן. הם לא אהבו את מה שיש לי להציע בלי המסכה.
נורית: אז הם לא חברים, הם לא מתאימים לך.
דילן: וברגע שאמרתי, אני אלך עם אנשים רק שמאמינים בי 100% מהזמן.
נורית: שנעים להם איתך.
דילן: שנעים להם איתי.
נורית: שאתה יכול… שאתה יכול להיות בלי המסכות.
דילן: זה הרגע…
נורית: שאתה יכול להראות את הפגמים, את החולשות שלך.
דילן: זה הרגע שהתחלתי… לפעמים, לא תמיד. יש גם ימים חרא.
נורית: כן.
דילן: אבל, היו ימים ש… היה לי תקופות של דיכאון ותקופות של עצב.
נורית: נורמלי.
דילן: ברגע שיש לי את האנשים שמאמינים בי, אני יכול לפעמים, במקרים… ואני לא רוצה עכשיו שזה ישמע כסיפור הצלחה, אבל אני… אני יכול לישון עם חיוך.
נורית: זה כיף, איזה כיף.
דילן: וזה הרגע שבו כאילו, זה האבן הכי משמעותית שירדה לי מהלב אי פעם.
נורית: זה הכי, זה הכי חשוב.
דילן: כן.
נורית: שיש לך אחת או אחד, לא משנה.
דילן: נכון.
נורית: שאתה יודע שאתה יכול להראות את… את עצמך במילו… במילואך [כך במקור], אני לא יודעת איך אומרים את זה. זה אני, זה בלי מסכות, בלי הגנות, בלי כלום. אתה נו… אבל מצד שני שאתה מוריד הגנות, כשאני הייתי מורידה את ההגנות לפני מישהי, שהסתבר שהיא לא חברה טובה, וגילתה את כל הסודות שלי לכולם, כשאני מורידה הגנות, אני חשופה בצריח.
דילן: נכון.
נורית: אז אתה יכול לקבל, יורדים מתחת לחגורה, איפה שאתה הכי-הכי שם, פגיע. אבל אתה יודע מה עוד אתה מקבל אבל?
דילן: כן.
נורית: מצד שני, כשאתה עומד בטנק, חשוף בצריח, אתה גם רואה את כולם, אתה לומד הרבה דברים. מספרים לך… ברגע שאני מורידה הגנה או… או משהו, אנשים מספרים לי דברים.
דילן: זה מדהים, זה מדהים.
נורית: נכון?
דילן: אבל אני גם אומר, רגע, שנייה, אני אוסיף על זה.
נורית: כן, כן, אז תגיד על זה, כן.
דילן: שלפעמים אנשים מפחדים לעלות מהטנק, שיראו עליהם הכל.
נורית: בדיוק, להיות חשוף בצריח, זה נקרא.
דילן: להיות חשוף בצריח.
נורית: נכון.
דילן: ובעצם, אני לא האמנתי שיכול להיות מישהו שיקבל אותי ככה כמו שאני לגמרי, לגמרי.
נורית: לגמרי.
דילן: על כל סעיף שהוא.
נורית: כן. לא האמנת.
דילן: לא האמנתי. ברגע שהיה אחד…
נורית: אז נשארת בתוך הטנק.
דילן: נשארתי בתוך הטנק, לא עליתי מבפנים.
נורית: אף אחד גם לא ראה אותך.
דילן: אף אחד לא ראה אותי.
נורית: גם אתה לא ראית אחרים, זה ההבדל.
דילן: נהייתי נורא שקט פתאום.
נורית: מופנם, עם עצמך.
דילן: מופנם. לא האמנתי שיגיע יום ואני אדבר, ואני… אציג את עצמי, לא רק כאן, בכללי בחיים.
נורית: כן.
דילן: שאני ארגיש שלם עם עצמי להיות כמו שאני.
נורית: כן.
דילן: ויראו אותי כמו שאני. וברגע שאני… יכול להיות עם בן אדם אחד ככה, זה פותח לך עולמות. ו… אפילו אם אתם לא מאמינים שיש כזה בן אדם - יש כזה בן אדם, הוא מחפש אותכם. וזה המשפט הכי חשוב שאני יכול להגיד לכולם. זה באמת עצה שאני אומר מדברים שחוויתי על בשרי.
נורית: כן.
דילן: תאמינו, יש כזה אחד. פשוט תחפשו קצת יותר טוב, כי הוא גם מחפש אותכם. אולי הוא מחפש אותכם מספיק… אולי הוא לא מחפש אותכם מספיק טוב, אבל… [שואף אוויר] זה כל כך חשוב, וואו.
נורית: כן, צריכים לעשות הרבה ניסיונות.
דילן: זה life changing.
נורית: זה גם עושים הרבה ניסיונות.
דילן: כן.
נורית: כי אתה מתחבר עם זה ועם זאת ועם זה ועם זאת.
דילן: נכון.
נורית: ואתה פתאום רואה, פה יש זיופים.
דילן: אבל זה כל החיים.
נורית: זה כל החיים ככה, אבל בסוף יש, אתה כן מוצא את החבר או החברה, זה לא משנה, ידידה.
דילן: לא, לא משנה.
נורית: אני מתכוונת על ידידה.
דילן: ברור.
נורית: ידיד או ידידה. שזה, אתה יכול…
דילן: זה יותר מידיד או ידידה.
נורית: אפילו יותר, נכון, נכון.
דילן: זה… לא… לא יודע אם להגדיר את זה soulmate, כי אני… אבל זה חבר אמת.
נורית: אמת, חבר אמת. זה לא… זה לא אהבה, אהבה של התאהבות, אתה יודע.
דילן: לא, שונה לחלוטין.
נורית: בדיוק, זה נקי, נקי לגמרי.
דילן: נקי.
נורית: בדיוק. ואת זה, היה לי… היה לי מאוד מאוחר את זה. אני נורא, אני… אני גם שמתי לב לעוד, למשהו.
דילן: כן.
נורית: שתזכור את זה שאני אומר לך. כשאתה מספר על עצמך דברים שלא… לא ניצחונות, אתה יודע, דברים קשים וזה. אנשים נפתחים אליך, וגם מורידים מעצמם ומספרים לך דברים.
דילן: נכון.
נורית: אם אתה נותן את עצמך, הנה, נתתי את עצמי, תן לי עכשיו אתה מעצמך משהו. וככה זה הולך, אני מורידה מסכה, אתה מוריד מסכה, וככה אתם מתקרבים. ואם יש לך חבר שיודע את כל הפאקים שלך והחולשות שלך, ושם הוא תוקע אותך, כשהוא… כשאתם רבים או מרגיז אותך, הוא הולך למקומות האלה של החולשה שלך, ושם הוא תוקע אותך, זה… אומרים "לרדת מתחת לחגורה". וזה עשו לי המון. שאני אומרת לחברה…
דילן: הכי נורא.
נורית: …את הלכת ופגעת.
דילן: זה הכי כואב.
נורית: זה הכי כואב, כי אני גיליתי לך את החולשה הכי גדולה שלי, ואת שם הולכת, מכניסה לי אצבע.
דילן: זה כזה כמו נשיא ארצות הברית, שיש את הכפתור האדום.
נורית: בדיוק.
דילן: אז את נותנת את הכפתור האדום של עצמך לחברה הכי טובה שלך, וזה ברור שאתה לא… שהיא לא תלחץ על זה, כי היא חברה טובה.
נורית: היא לעולם לא תלחץ עליו. כמו הטוב, כמו הטוב. [צוחקת] אתה יודע.
דילן: אבל יש אנ… יש אנשים… יש אנשים שמסכימים את הכפתור הזה ככה.
נורית: נורא.
דילן: וחוויתי כאלה.
נורית: גם אני. מי שלחץ על הכפתור האדום.
דילן: לא
נורית: זה כאילו שהוא לחץ על הכפתור של ה… של הפצצה האטומית.
דילן: כן.
נורית: לא נוגעים בו.
דילן: לא נוגעים.
נורית: גיליתי לך איפה הכפתור האדום שלי, אתה לא… לא נוגעים.
דילן: לא נוגע.
נורית: לא נוגע.
דילן: ואם בטעות מתפלק לך עליו, אתה מיד מיד מיד מתנצל.
נורית: מתנצל, אלף התנצלויות.
דילן: וגם אני, אם אני מרגיש שנגעתי באיזה כפתור אדום של מישהו אחר בטעות.
נורית: בדיוק.
דילן: מה שראיתי את זה אחרת, אז אני ישר… אני ישר אתנצל, ולפעמים הוא כאילו, וואלה, אתה מגזים בהתנצלות שלך, אבל פשוט אני יודע כמה זה כואב.
נורית: יותר טוב שזה יהיה שאתה מגזים, כן.
דילן: אני יודע כמה זה כואב.
נורית: נכון.
דילן: אז אני באמת אומר סליחה, כי אני באמת מרגיש, אני לא יכול לישון ב… אחרי שאני מכאיב לחבר, זה קרה לי לאחרונה.
נורית: כן.
דילן: אחרי שבאמת אני מרגיש שמישהו נפגע ממני.
נורית: כן.
דילן: אני לא יכול לישון בראש שקט. אני תמיד, אני אחשוב על זה.
נורית: אני מבינה אותך.
דילן: כי אני לא יכול לחשוב על המחשבה שמישהו כרגע פגוע, ממה שאני אמרתי, ויכולתי למנוע את זה.
נורית: כן, וזה היה לא בכוונה.
דילן: וזה היה… זה היה לא בכוונה, זה לא… לא רציתי לפגוע בו ככה.
נורית: אנחנו עושים המון לא בכוונה. אבל זה יפה שאתה יודע להתנצל ויודע לבקש סליחה.
דילן: בזכותך, בזכותך לחלוטין, בזכותך.
נורית: אני ככה גידלתי את הילדים.
דילן: אני חושב שהצלחת יותר איתי מאשר עם הילדים שלך.
נורית: איתך [בחיוך], יותר איתך, כי הם לא כל כך הקשיבו לי. [צוחקת] חולרות!
דילן: זה יותר קשה להקשיב לאמא מאשר לסבתא.
נורית: כן, תמיד יותר קל להקשיב ל… גם אביב עם אמא שלי היה…
דילן: כן.
נורית: גילה לה את כל הסודות, לי הוא לא גילה.
דילן: אבל יש הבדל מאוד גדול בינך לבין אמא שלך.
נורית: ביני לבין אמא שלי?
דילן: מאוד.
נורית: אתה לא הכרת אותה.
דילן: אבל אני מכיר מספיק מהסיפורים. היא הייתה נוטרת טינה יותר, ממך.
נורית: לא, היא הייתה יותר…
דילן: ההפך.
נורית: לא, היא הייתה… שנייה, היא הייתה… הייתי מטלפנתי לה, ואמרתי, "אמא, אהלן", "אהלן". "מה, הכל בסדר?" "כן" [בטון מאופק]. אתה כבר רואה בטון דיבור שלה שהיא רוצה להרוג אותך [בחיוך]. "אמא, מה קרה?", "כלום". אמרתי, "אמא, קרה משהו שאת ככה עונה לי?", "כלום". אמרתי, אז… אז הייתי אומרת לה, והייתה סוגרת את הטלפון. אז אמרתי, "אמא, אם את לא תגידי לי איפה פגעתי בך, איך אני אדע להבא לא לפגוע שמה? אז אני אפגע בך עוד פעם לא בכוונה, כי לא פגעתי בך בכוונה. אבל את כועסת עליי, ובמקום שתגידי לי, אני כועסת עליך בגלל זה וזה וזה, אני אלמד ואני לא אגע"… הנה, הכפתור האדום. אני לא אגע בכפתור האדום הזה. אבל אתה אומר, מה, אני יָדעונית? מה, אני קוסמת? מה, אני מנחשת?
דילן: נכון, נכון.
נורית: "את מוכרחה להגיד לי. מה, ממה נעלבת ממני?". והייתה לנו שיחה כזאת איומה, קשה נורא לי ולאמא שלי. ומה היא אומרת לי? עד שכבר התרצתה שם, צעקתי עליה. אמרתי, "אני אעשה את זה עוד פעם", אמרתי לה. "אם את לא אומרת לי, כי אני לא יודעת מה עשיתי".
דילן: נכון.
נורית: היא אמרה לי, "את לא טלפנת לי שבועיים. והייתי לבד ובכיתי". תשמע, נקרע לי הלב. אמרתי, "אמא, אז מה הבעיה? למה לא טלפנת להגיד לי?". היא אמרה לי, "חיכיתי לך שנראה מתי תטלפני לי". וזה קרה, כנראה הייתי מפיקה, הייתי כל כך עסוקה וזה, לא יצא, אני לא יודעת. והיא נעלבה. בחיים זה לא קרה יותר. כל יום טלפנתי לה, אתה מבין? אבל תדבר.
דילן: נכון.
נורית: דו שיח! לדבר, לדבר. אצלי מתחת לשטיח מבריק. כי הכול, אומרים… שמטאטאים את הכול מתחת לשטיח, אתה מכיר את זה?
דילן: כן. לפעמים זה יוצא גם לי.
נורית: לטאטא מתחת לשטיח.
דילן: כן.
נורית: זה קשה… קשה, זה קשה שיהיה… שיהיה נקי מתחת לשטיח.
דילן: נכון.
נורית: קשה מאוד מאוד.
דילן: אני שואף להיות כמוך, אבל זה…
נורית: אבל שלא תחשוב שזה קל. גם אני טיטאתי מתחת לשטיח המון דברים. כי זה כאילו, אני לא רוצה לראות את זה, אני לא רוצה לדבר על זה. ואני… גמרנו.
דילן: נכון.
נורית: אבל זה לא טוב. תפתח את הפצע, תפתח את המוגלה, תצעק, תבכה, תריבו. אבל זה נפתח, זה יצא. ואתה יודע מה? יש לי חברה שהיה לה סרטן, היא קיבלה שאלון עם אלף שאלות. אחת השאלות הייתה: 'את מביעה כעס? את אומרת מה מכעיס אותך?'. על הדברים האלה, שאתה לא אומר מה מכעיס אותך…
דילן: כעס אגור, זה סרטן לנפש.
נורית: ו… ו… ומזה מקבלים סרטן.
דילן: כן. גם זה… הוכח כאילו…
נורית: הוכח.
דילן: כי אני אומר שזה סרטן לנפש, כי זה משפיע עליך, זה תוקף את עצמך.
נורית: על הנפש, נו זה לא משנה, זה הנפש, אתה נהיה… אתה נהיה חולה.
דילן: אני… כן.
נורית: אבל זה נורא קשה. עכשיו אני אגיד לך עוד משהו על אנשים. אנשים נורא אוהבים להתוודות [בחיוך] ולספר על עצמם דברים, נורא. אנשים מתים לדבר. והם מפחדים, אתה מבין?
דילן: נכון.
נורית: למה הולכים לכומר? למה הולכים לרבי? למה הולכים לקאדי? אתה יודע איזה תפקידים יש לשלושת אלה? הכומר, כמה באים להתוודות, אתה יודע, מאחורי הפרגוד.
דילן: כן, כן,
נורית: 'רצחתי, עשיתי ככה'. הכומר לא הולך למשטרה לספר שהוא רצח.
דילן: נראה לי אבל יש חוק שאם זה משהו… אם הוא אומר שהוא רצח, אז הכומר כנראה…
נורית: אתה רציני, כן? כי אני… כי אני… אני הרי יודעת שאפשר להגיד הכל לכומר, והוא לא יכול ללכת.
דילן: לא, לא, יש… יש איזה גבול.
נורית: אז אני לא ידעתי. אבל זה… אבל דברים, נגיד, לא, לא רצח. בגדתי, בסדר?
דילן: כן, זה אפשר.
נורית: אתה יודע כמה זה מקל שהבן אדם בא לכומר? הוא לא רואה אותך. 'בגדתי באשתי, בגדתי בזה, בזה, בזה', והוא הולך הביתה ושורק, מבסוט. [צוחקת]
דילן: הנצרות פשוט הביאה… היה לה איזה סטארט-אפ חדש מדהים של פסיכולוג.
נורית: [צוחקת] נכון, שזה כומר, כי לא היו פסיכולוגים אז, רק אנשי דת.
דילן: כן, אז זה הסטארט-אפ שלהם.
נורית: אבל תראה כמה… אבל תבין כמה אנשים…
דילן: לגמרי.
נורית …צריכים לדבר ולפרוק.
דילן: כן.
נורית: אבל… אז אם אתה פורק את שלך למישהו, או למישהי, הם יעזו לפרוק אצלך.
דילן: אוקיי. אז אני אעבור רגע לנושא הבא, שזה מה שאני רוצה קצת… להסביר לכל המבוגרים. הייתי ב"ועידת האנשים של המדינה", של Ynet. קודם כל, תודה שהזמינו אותי, אבל…
נורית: ואמרת שם משפט אחד הכי גדול.
דילן: לא, כן, אבל זה בדיוק מה שאני רוצה לדבר עליו. הגיעו אליי עם שאלה, מאוד מוזרה. כאילו, "דור הטיקטוק", הדור הזה שלא עושה כלום, דור לא חשוב, אני… ואני חושב שזה נורא נורא פוגע בי.
נורית: נכון.
דילן: נכון אבא אמר כל הזמן "דור מזוין"?
נורית: נכון, כל החיים.
דילן: ורוצים שינוי?
נורית: כל החיים.
דילן: אז אני אומר לכולם, שאנחנו דור לא מזוין.
נורית: נכון. [בחיוך]
דילן: ואנחנו השינוי שכולם רוצים.
נורית: כל כך יפה…
דילן: ואנחנו נשנה את מה שהדור המזוין עשה.
נורית: אז מה שאבא שלך צעק, יש פרי.
דילן: כן, יש פרי.
נורית: נושא פירות.
דילן: נושא פירות. כי לפי דעתי, אם אנחנו קוראים לכל אלה שלוחמים כרגע בעזה, והם מחרפים את חייהם למען תושבי ישראל, כל האלה שמתנדבים במלונות המפונים, ילדים מפונים, ילדים שהמשפחה שלהם חטופה.
נורית: החקלאות.
דילן: ילדים שאיבדו את משפחתם. לכולם אנחנו קוראים "דור מזוין", "דור הטיקטוק", אז אנחנו נמצאים בבעיה קשה מאוד.
נורית: נכון. כי מזלזלים בכם.
דילן: אנחנו דור מדהים. וצריך למנף אותו.
נורית: נכון.
דילן: צריך שנהיה מאוחדים הדור שלנו, שלא נשנא אחד את השני כמו שהדורות האחרים הביאו לנו.
נורית: נכון.
דילן: הדורות הקודמים הביאו לנו שסע מאוד גדול שאנחנו צריכים לכפר עליו. כל אחד צריך לקחת עליו. אפילו אם אני לא אוהב את הבן אדם הזה.
נורית: כן.
דילן: אני לא מסכים עם מה שהוא אומר.
נורית: כן.
דילן: אני אכבד אותו, כי עצם הוא כבן אדם. כולנו שווים, אני לא יותר טוב מאף אחד. לא מההוא בבני ברק, לא מהדרוזי בעיספיא, [כך במקור] לא מהערבי מנצרת ולא… מאף אחד.
נורית: נכון. נכון.
דילן: אני לא טוב יותר מאף אחד, אנחנו כולנו שווים.
נורית: אך שונים.
דילן: אך שונים.
נורית: נכון.
דילן: מעצם היותנו בני אדם.
נורית: נכון.
דילן: ולכן אנחנו כ… הדור הזה שמוכיח גבורה, שמוכיח יכולת ליזום.
נורית: כן.
דילן: שמוכיח יכולת לפעול.
נורית: כן.
דילן: אנחנו צריכים לגשר על כל מה שהדורות הקודמים, המזוינים, הביאו לנו את המצב המזוין שיש לנו כרגע.
נורית: לגמרי.
דילן: אנחנו צריכים לגשר עליו.
נורית: נכון, זה אתה.
דילן: וזו המשימה שלנו, כדור.
נורית: נכון.
דילן: לגשר, לאחד. עכשיו, יש לי ביקורת על הממשלה, יש לי ביקורת על המון דברים. אבל בסופו של יום, אין לנו דרך אמיתית לצאת עם זה, אם לא נדע לגשר על הפערים.
נורית: כן.
דילן: לשבת ביחד, ולהרים את המדינה הזאת מחדש.
נורית: אתה מאמין?
דילן: אני מאמין. כי אין לי מה לעשות אם אני לא אאמין. זה מה שמחזיק אותי. אני אוהב את המדינה הזאת בצורה…
נורית: גם אני.
דילן: …לא הגיונית. אני לא מרגיש שייך לאף מקום בעולם חוץ מלמדינה הזאת, אני רואה את…
נורית: ואתה אוהב לטייל.
דילן: מה?
נורית: ואתה מטייל ואתה רואה.
דילן: ואני מטייל.
נורית: ורואה תרבויות.
דילן: אני לא רואה את עצמי מגדל ילדים באף מדינה אחרת חוץ מהמדינה הזאת.
נורית: כן.
דילן: החלום שלי זה לגדל ילדים באיזה מושב בצפון, זה החלום שלי, שעכשיו… שעכשיו אני רואה את המפונים…
נורית: אין צפון, אין דרום.
דילן: שנייה. אני רואה את המושבים האלה מפונים, וזה עושה לי כואב בלב, כי רק לפני כמה חודשים עברתי שם בקיץ ואמרתי, וואלה, זה המקום שאני רוצה לגדל את הילדים שלי בו.
נורית: כן.
דילן: ולראות אותו עכשיו כל כך משוסע וכל כך מופרד.
נורית: נטוש.
דילן: לא הצפון דווקא, כל המדינה הזאת, כל השנאה. זה כואב לי בלב, ואני חושב שכולנו צריכים רגע, עכשיו יום הזיכרון בדיוק היה, [לוקח אוויר] להתייחד עם כל המשפחות שחלקן… יש פה משפחות שחלקן שכולות חדשות.
נורית: חדשות לגמרי.
דילן: שהשכול ביקר בהן פעם ראשונה.
נורית: נכון.
דילן: וחלקם חטופים בעזה, יש… באמת, יש פה סיפורים מזעזעים.
נורית: נכון.
דילן: ובגלל כל הסיפורים המזעזעים שעברנו, אנחנו צריכים למצוא רגע, להתאחד, להתייחד עם הכאב של כל אחד.
נורית: כן.
דילן: ולהבין שאין לנו מדינה אחרת, וזה המקום שלנו. והנס שנקרא "ישראל", שנבנה כאן כל כך הרבה שנים ובנינו אותו למצב שהוא נמצא היום, אנחנו הדור…
נורית: כן.
דילן: שצריך להקים אותו מחדש, ולא לשכוח מי אנחנו. אנחנו מדינה קטנה במזרח התיכון שהפכה להיות מערבית, שהפכה להיות מדינה מדהימה שהיא באמת…
נורית: סטארט-אפ.
דילן: "סטארט-אפ ניישן".
נורית: נכון.
דילן: פסיכי, מה שבנינו כאן. ההמצאות שאנחנו מביאים לעולם הזה, זה דבר לא הגיוני. אני לא חושב שאף אחד כאן מבין את מה… ה-change שהמדינה שלנו עושה.
נורית: נכון, נכון.
דילן: צריכים לעמוד על שלנו, להבין מה אנחנו שווים כמדינה.
נורית: כן.
דילן: ולהבין שיש לנו על מה להילחם. אז זהו, אנחנו לא דור מזוין, ואנחנו השינוי.
נורית: איזה כיף, איזה כיף לשמוע את זה. [בחיוך]
דילן: עכשיו, במעבר חד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד.
נורית: חד לחלוטין. [צוחקת]
דילן: יש לי משהו שיש לי איזה אישיו, קשה לי לשקר לאנשים ברחוב. עכשיו, זה קרה לנו עכשיו בטלפון.
נורית: די. [צוחקת]
דילן: זה קרה לי שלשום ברחוב.
נורית: אוי ואבוי.
דילן: מישהי באה אליי, מחבקת אותי, אומרת לי, "וואו, אני זוכרת אותך ככה. נו, תגיד". הרגע הכי נורא, שכל הגוף שלך רועד בו, שהיא אומרת, "נו, תגיד".
נורית: "נו, מי אני?"
דילן: "נו, תגיד, מאיפה אנחנו מכירים?".
נורית: נורא.
דילן: ואתה יושב שם ככה.
נורית: [צוחקת]
דילן: מאיפה באת? למה את שואלת אותי את זה? את רוצה באמת להכאיב? כאילו, מה?
נורית: בדיוק, כן.
דילן: זה יעזור לך לראות אותי, כאילו, ככה נכשל ולא לדעת מאיפה אני מכיר אותך?
נורית: זה נורא, נורא [צוחקת]. עשו לי את זה המון. הסבא שלך עשה לי את זה המון.
דילן: ספרי.
נורית: שהיינו יום אחד במסיבה אצל יונה ומוטי קירשנבאום, ו… וניגש אלינו זוג. ואז אבא… סבא, הכיר אותם כנראה טוב. אני… אני לא ידעתי בדיוק מי הם. ו… ו"אהלן", אמרתי גם כן, "אהלן", חיבקתי אותה, חיבקתי אותו. ואז יונתן אומר לי, "את יודעת מי הם?". [צוחקת]
דילן: מול האנשים.
נורית: מול האנשים האלה.
דילן: וואו, קיצוני, הייתי מת במקום. זה הדבר שאני הכי שונא שעושים לי.
נורית: זה… הוא שתל אותי באדמה.
דילן: וואו.
נורית: אהה… אהה… זה הדבר הכי נורא שאפשר לעשות לך. או שאתה פוגש ברחוב מישהי, והיא אומרת לי, "אהלן נורית". אני נורא נחמדה, "שלום, שלום, מה נשמע?" וזה. והיא אומרת לי, "את יודעת מי אני?". למה? למה את שואלת אותי?
דילן: למה לעשות את זה?
נורית: למה את שואלת אותי? למה לעשות את זה?
דילן: את רוצה לראות אותי כאילו נכשל?
נורית: בדיוק, למה? להגיד לך: "לא, אני לא זוכרת אותך"?
דילן: פעם הבאה פשוט צריך להגיד להם: "לא". [אומרים ביחד] ולהמשיך ללכת בכיוון השני.
נורית: [צוחקת] לא, לא השארת עליי שום רושם כנראה, אני לא זוכרת אותך.
דילן: כאילו, מילא תבואי ותגידי מאיפה את ולמה אנחנו מכירים קודם.
נורית: כן…
דילן: למה להשאיר אותי במצב המביך ש…
נורית: אני…
דילן: המביך, שאני מנסה לגלול בגלריה של המוח שלי, [נורית צוחקת] ולחשוב מאיפה אני זוכר אותך, כי הפרצוף כן מצלצל.
נורית: כן.
דילן: והקול נשמע מוכר.
נורית: אבל השם. אבל איפה, מאיפה? מ… קורה.
דילן: אבל לא מאיפה. מי את בכלל, כאילו?
נורית: אז… אז… את יודעת…
דילן: אני לא אומר את זה בטון מתנשא, אני אומר את זה בטון כאילו…
נורית: לא, בדיוק,
דילן: למה את חושבת… בסדר שאת זוכרת אותי, אבל קודם תגידי לי.
נורית: בדיוק, עכשיו מה אני עושה כשאני באה…
דילן: את רואה שאני מתקשה.
נורית: [צוחקת] כן, מה אני עושה? תלמד ממני, מסבתא.
דילן: כן.
נורית: כשאתה רואה מישהו… כשאני פוגשת מישהו, אני ישר אומרת לו, "היי, זאת נורית גפן". אתה מבין? אני אומרת, נותנת כמה נתונים עליי. "מרמת גן, עם הגיבנת, צופים, בבית ספר דתי, בני עקיבא". אני נותנת המון סימנים שהם לא יובכו, אתה מבין?
דילן: כן.
נורית: תמיד אני אומרת ישר את השם שלי, ישר, קודם כל את השם. כי אתה לא זוכר שמות בדרך כלל, נכון? אתה זוכר פרצוף, שם לא. "היי, נורית גפן".
דילן: חכם, חכם.
נורית: תמיד, תמיד תגיד.
דילן: אז אני אעשה את זה, כי זה גם קרה לי כמה פעמים, שאני הייתי את זה ש…
נורית: שאתה לא יודע את השם שלו.
דילן: לא, הייתי גם את זה ששואל מישהו אחר.
נורית: כשאתה שואל… [צוחקת]
דילן: שאני מביך מישהו אחר. כי אני אומר לו "שלום", ואני רואה על הפנים שלו שהוא לא מזהה אותי.
נורית: זהו, זהו.
דילן: ואני הכרתי אותו קודם.
נורית: כן, אז מה, שישר, אתה אומר, "אני דילן"…
דילן: אני אגיד מהיום.
נורית: בהומור, בהומור. כן. "אה, אני דילן, אני זה…", אתה יודע. ואם אתה יודע מיהו, אז אתה יכול להגיד לו.
דילן: כן, "אה! זוכר את ה…".
נורית: תעזור, תעזור, תעזור לו. שלא…
דילן: אז אני אומר לכולם, תעזרו.
נורית: תעזרו.
דילן: תעזרו, זהו.
נורית: לא להפיל בפח.
דילן: זה המצב הכי מביך בעולם.
נורית: נכון. ואנחנו לא זוכרים, וקורא לנו את זה.
דילן: נכון.
נורית: ואנחנו משקרים באמת המון פעמים.
דילן: המצב שאתה עומד פנים מול פנים עם מישהו, שחושב שאתה מזהה אותו ואתה לא מזהה אותו בכלל, זה המצב הכי מביך בעולם. יותר מביך מאלה ששואלים כאילו מאיפה אתה מכיר אותי.
נורית: [צוחקת] נכון, נורא ואיום.
דילן: כן.
נורית: שמישהו מכיר אותי, "היי, נורית, מה שלום אמא, מה שלום זה?", אני מבינה שהיא מכירה את המשפחה. אין לי מושג מי זאת האישה הזאת. והיא ממשיכה וזה. "את יודעת מי אני?", אני לא יכולה… [צוחקת] אני לא יכולה לשאול. אתה רואה מה קורה? אני לא יכולה לשאול. "את יודעת מי אני?", אז מה אני… "לא".
דילן: לא. אין לי מושג פשוט.
נורית: אין לי מושג מי את, אם אני לא זוכרת מי את, כנראה לא השארת עלי רושם כבר אז. [צוחקת]
דילן: עצוב.
נורית: ככה צריכים להגיד להם. נכון?
דילן: נכון.
נורית: נכון. [צוחקת]
דילן: אירוויזיון?
נורית: אירוויזיון, אני ראיתי את זה…
דילן: אתמול נשארתי עד מאוחר מאוד.
נורית: אני עד הסוף ב… זה…
דילן: זה תחרות שלא מעניינת אותי לרוב.
נורית: קרקס, מיצגים, זה לא שירה בכלל.
דילן: אני אוהב את ההצבעות כי זה נורא מעניין. זה נורא פוליטי, אני כל הזמן מהמר איזה מדינה תקבל את ההצבעה מהמדינה, לרוב אני צודק.
נורית: כן.
דילן: זה נורא פוליטי.
נורית: אני… הכל פוליטי, נכון. הכול.
דילן: עכשיו, מה שקרה זה בעיניי נורא. השיר שלנו, השיר שלנו היה שיר שמיועד לשופטים.
נורית: כן.
דילן: שיר שנשמע… וכל המדינות הצביעו לשוויץ ב-move… כאילו, זה באמת הצבעה של האו"ם.
נורית: אבל אני אגיד לך משהו?
דילן: מה?
נורית: אני כל כך שמחתי שהוא זכה. היא.
דילן: הוא לא אוהב אותנו, אבל…
נורית: הוא לא צריך לאהוב אותי. אני… אני לא הסתכלתי שהוא אוהב אותי או לא אוהב אותי.
דילן: אמרת, כאילו, נטו מהבן אדם שהוא, היא.
נורית: אני הסתכלתי לבן אדם, שזאת הוא והיא.
דילן: נכון.
נורית: היא א-בינארית. קראתי היום בגוגל קצת על הא-בינארי. אנחנו קיבלנו אתמול הצצה לעתיד. לשם המין האנושי…
דילן: אני לא… אני לא מאמין שזה העתיד.
נורית: אתה, אתה לא… אתה לא מאמין?
דילן: זו איזושהי קליפה שמתקלפת, ויש אור פתאום על אנשים שמרגישים שונה. אבל אני אגיד לך, אני לא מרגיש… אני… אף אחד לא יהיה… זה לא שכולם יהיו א-בינארים בעתיד.
נורית: אני לא אומרת, אבל, אבל זה עוד ענף.
דילן: זה עוד ענף.
נורית: א-בינארי. ואני אמרתי, אני כבר הרגשתי שזה העתיד. והקהל בחר בעתיד. לא ב… ב… אלה עוד ש… ה… כל האלה, ה… ה… המזרח אירופה, עוד עם התלבושות המסורתיות.
דילן: מגניב.
נורית: מלפני… אני מתה על ה… הקולות שלהם וזה. אבל די, תתקדמו.
דילן: אבל…
נורית: אהה… אנחנו בעתיד.
דילן: אבל היה נורא נורא קל לכל השופטים, המדינות, על אף ש… בסדר, אני מבין אותך, מה את אומרת, שהבן אדם הזה הוא א-בינארי. אבל…
נורית: אבל לשם הולכים.
דילן: אבל שנייה, אבל השיר שלה לא היה…
נורית: לא, אני אגיד לך עוד… רגע, אני אגיד לך עוד משהו.
דילן: השיר שלה לא היה כזה מדהים.
נורית: לא היה מדהים בכלל.
דילן: אבל זה שכל המדינות, שכל השופטים הצביעו, הקהל לא הצביע להם ראשון.
נורית: הקהל לא, אני יודעת. השופטים עשו אהה… זה, כולם הצביעו ביחד לאותה… נמו?
נורית: נמו, שזו היא.
דילן: כולם, כולם הצביעו לו.
נורית: היא גם אישה וגם גבר.
דילן: אז אני היום פונה אליה לא כהיא והוא. אז כולם הצביעו לו.
נורית: כן.
דילן: ומה שקרה זה, שזה move, לפי דעתי, נורא פחדני. כשמצביעים למדינה הכי ניטרלית באירופה, שוויץ.
נורית: כן, כי הם נייטרלים, נכון.
דילן: לבן אדם, בת אדם, שהיא כאילו א-בינארי, שזה מאוד מאוד מזדהה עם מה שהאירוויזיון רוצה להעביר.
נורית: בעיניי זה… אני נורא אוהבת את זה.
דילן: לפי דעתי זה נורא הוזיל את התחרות, לא בגלל… מילא היה לה-לו שיר טוב, זה שהופכים הכול לעניין פוליטי, במה אתה רוצה להשיג.
נורית: זה משהו אחר.
דילן: למה אתה רוצה שינצח, איך זה יעזור לך להעביר את המסר שאתה רוצה להעביר. זה בעיניי הרגע שבו המוזיקה מתה.
נורית: המוזיקה… המוזיקה כבר מתה מזמן שם. אבל מה שאני אהבתי, בגלל… בגלל ש… שהוא… אני… אני… מה ש… ש… למשל, הגייז והלסביות, הם כבר ירדו דור [בחיוך]. הם כבר לא מעניינים כל כך, לא נעים לי להגיד.
דילן: לא, הדור שלי, תופש אותם, דווקא כן.
נורית: אבל בעיניי, הדור,
דילן: אני יודע, אצלך…
נורית: הטרנסים, הטרנסים.
דילן: הסתכלתי בדיוק על איזו סטטיסטיקה.
נורית: כן.
דילן: של כמה נשים, כאילו, בכל state בארצות הברית, היו בעד gay marriage, כאילו, בין נשים ונשים ובין גברים וגברים.
נורית: בדיוק, שזה נראה לי הכי טבעי גם.
דילן: אז היום הדור שלי כבר תפס את זה כדבר כשורה, רגיל לחלוטין.
נורית: בדיוק, בדיוק.
דילן: הדור שלך תפש את זה כדבר כל כך…
נורית: נורא.
דילן: לא הגיוני.
נורית: לא הגיוני. ואני כבר התקדמתי ממך, גם.
דילן: כן.
נורית: שכבר הגייז והלסביות ירדו דור אצלי כבר.
דילן: כן.
נורית: הם כבר לא מעניינים אותי.
דילן: נכון.
נורית: ומי ש… אלה, הטרנס…
דילן: לא בקטע רע, כמובן.
נורית: לא, לא בקטע רע, בקטע טוב.
דילן: בקטע טוב.
נורית: לא, שהם רגילים, הם רגילים.
דילן: כן.
נורית: כל העולם העתיק היו גייז ולסביות. כל העולם העתיק, ואף אחד לא עשה מזה עניין. אהה… אהה… סוקרטס היה נשוי לאשתו…
דילן: יהונתן ודוד.
נורית: [בחיוך] דוד ויהונתן, [צוחקת] שיר האהבה. אני בעד, אני בעד ערבובים, אני בעד לשנות. אני אוהבת… אני אוהבת ששינויים כל… שאנשים משתנים.
דילן: כן.
נורית: והטרנסיות והטרנסים בעיניי הם נהדרים. עכשיו אלה, אלה חדשים.
דילן: שנייה, רגע, רגע, רגע.
נורית: הוא חדש, הא-בינארי.
דילן: את אוהבת אולי כל כך שינויים, כי כל החיים שלך קיווית להשתנות?
נורית: אתה יודע מה? לא חשבתי על זה. יכול להיות… לא, כי כל החיים שלי… כל החיים שלי העמדתי פנים.
דילן: אולי בגלל זה את כל כך אוהבת שינויים?
נורית: אולי, כן. אני רוצה להיות אני.
דילן: את אוהבת מאוד ליברליזם, כי זה נותן לך להיות מי שאת.
נורית: בדיוק.
דילן: אולי זה בגלל שהרגשת שאת כלואה באיזושהי מסכה?
נורית: בהרבה מסכות הייתי כלואה, כן.
דילן: שאת איזה שחקנית בהצגה כלשהי, של מישהו אחר?
נורית: לגמרי, לגמרי שחקנית. וכולנו שחקנים. וכל העולם הוא במה.
דילן: ואחרי שעשית שינוי.
נורית: והשינוי, ואני אוהבת…
דילן: ואת הרגשת שאת שלמה עם השינוי שלך.
נורית: כן. היום אני…
דילן: אז לכן את תומכת בכל אלה שרוצים לעשות את השינוי שלהם?
נורית: שינוי. וכן, מאוד. הטרנסיות והטרנסים…
דילן: מדהים.
נורית: …והאלה, והקווירים, וזאת, וזה, והילדה שאמרתי לך במספרה שפגשתי, שהיא חתול. תהיי חתול.
דילן: את יודעת, שנייה רגע. אני אומר לך, עם זה קשה לי.
נורית: למה קשה לך?
דילן: כי זה לא בן אדם. כשאתה רוצה להיות משהו שהוא לא בן אדם, זה לא…
נורית: היא חיה, מה קרה? מה קרה?
דילן: אבל היא לא חיה.
נורית: היא חיה.
דילן: לא, כי מגדר זה… זה משהו שתלוי בהורמונים, זה יכול להשתנות, אתה מרגיש…
נורית: בסדר, זה יכול להשתנות, יכול להיות שמחר היא תרצה להיות משהו אחר, תנו לה להיות חתול. והסבתא שלה, היא באה עם הסבתא שלה למספרה. הסבתא שלה הייתה נהדרת.
דילן: זה מדהים.
נורית: היא שמה זנב, ואוזניים של חתול, וכפות, ונעליים.
דילן: אבל אני מודה, סליחה, אני מאוד ליברלי, קשה יהיה לי לקבל את זה.
נורית: את החתול.
דילן: קשה לי לקבל.
נורית: אני חיבקתי אותה, אני נישקתי אותה, וגם צילמתי אותה.
דילן: אני יודע.
נורית: ואמרתי לסבתא שהיא נהדרת, שהיא מקבלת ככה את הנכדה שלה.
דילן: זה מדהים, זה מדהים.
נורית: עכשיו היא חתול, מחר היא תהיה משהו אחר. אהה… אתה יודע, גם הבת של בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי, ה… הגדולה שלהם.
דילן: אוקיי.
נורית: היא החליטה שהיא… היא… גבר, היא לא אישה.
דילן: אבל זה לגמרי, זה אני… זה אני מבין ומחבק.
נורית: ואתה יודע מה קרה? ואתה יודע…
דילן: אבל שזה חיה, זה בעייתי בעיניי.
נורית: בסדר. אני כל כך אהבתי אותם, את שניהם, זה היה מזמן, שהיא החליטה שהיא בן. והם קיבלו את זה עד הסוף. אתה יודע, זה בעיניי גדולת נפש [כך במקור]. והיום אני רואה אותה, היא לבשה רק חליפות ורק עניבות ורק זה… וקצוץ קצוץ. פתאום עכשיו אני רואה אותה עם שמלות, על עקבים, עם שיער ארוך [בחיוך].זה מראה לך…
דילן: שאנשים יכולים להשתנות.
נורית: כן.
דילן: ואולי זה לא משהו…
נורית: גם… גם אם הם לא משתנים.
דילן: ברור.
דילן: תנו לילד להיות מה שהוא.
דילן: מה שהוא מרגיש.
נורית: לכו איתו, תעשו… הוא רוצה להיות בת? הבן שלך רוצה להיות בת? תעשה אותו את הבת הכי נהדרת בעולם.
דילן: נכון.
נורית: זה מה שאני אומרת, לכו עם הילד, הוא לא אתם. כי הם חושבים, "מה זה, מה זה מעיד עלינו?". הוא לא אתם. הוא שלו, של עצמו.
דילן: [מהמהם בהסכמה]
נורית: בגלל זה שמחתי שהוא עלה לבמה [צוחקת], והיא עלתה לבמה. אני לא יודעת איך פונים אליו, פעם הוא בן, פעם הוא בת, אני לא יודעת. אתה אמרת לי שעכשיו עושים שירותים משותפים כבר לבנים ובנות.
דילן: נכון.
נורית: כי לאן הוא ייכנס עכשיו לשירותים?
דילן: יש אצלנו בבית ספר פשוט שירותים לא מגדריים.
נורית: אז… אז מי נכנס לשם?
דילן: כולם, כל מי שרוצה. כל מי שלא מזדהה כמגדר ולא נעים לו להיכנס לבנות.
נורית: פנטסטי, פנטסטי.
דילן: אבל עדיין, אני אומר שישאר בנים-בנות, ויהיה גם משהו של מי שלא מזדהה ככה או ככה.
נורית: לא, שלא ישאר בנים-בנות.
דילן: אבל אם בנות לא מרגישות בנוח להיות בתא עם…
נורית: חכה, זה הדור הזה. מה יהיה בדור הבא?
דילן: בסדר. בואי נחכה ונראה.
נורית: המגדרים, המגדר ישתנה לגמרי, אני אומרת לך, זה יהיה…
דילן: אני אומר…
נורית: אנחנו נהיה, לא אני, אני אהיה מתחת לאדמה. אתם תהיו יצורים אחרים לגמרי.
דילן: אוקיי. היה לי שיחה באמת מדהימה איתך, אבל אני חושב שאנחנו חורגים מהזמן בצורה…
נורית: [צוחקת] אוקיי.
דילן: …גם פנטסטית.
נורית: אוי, זה לא טוב, אתה המנחה, אתה צריך לשים לב.
דילן: הנה, שמתי, שמתי לב.
נורית: למה? כמה חרגנו?
דילן: אנחנו איזה שעה ועשרים.
נורית: אתה רציני? מה, אתם לא אומרים לנו שם?
דילן: לא, נראה לי הם ממש נהנו מהשיחה שלנו פשוט.
נורית: לדעתי הם בכלל לא הקשיבו לנו. [צוחקת]
דילן: אז בואי נעשה קלוז'ר, נעשה קלוז'ר.
נורית: תעשה קלוז'ר. איך עושים קלוז'ר?
דילן: סבתא, שנייה, אני אעשה זה. יאללה, סבתא, ניפגש לפרק שישי.
נורית: כן.
דילן: היה לי מאוד נעים לדבר איתך היום. שמחתי שאנחנו עוסקים בנושאים יותר רגשיים ופחות אקטואליים.
נורית: נכון.
דילן: כי לפעמים זה חשוב להרגיש שמישהו… אני חושב שכולם יכולים להת… להת… להבין את מה שאמרנו.
נורית: כולם.
דילן: כן, ולהזדהות איתו.
נורית: אנשים יכולים להזדהות, זה מה שחשוב.
דילן: זה הכי חשוב. יותר מכל נושא אקטואלי שנדבר.
נורית: כי אקטואליה, כל העולם מדבר על אקטואליה.
דילן: בסופו של דבר, מה שאמרנו כאן לפי דעתי, זה מה שאנשים רוצים לשמוע.
נורית: נכון, ואנחנו עוזרים להם, אני חושבת, מאוד.
דילן: אז אני רוצה מהיום, שכמעט כל פודקאסט…
נורית: מה?
דילן: כמו שהיה לי היום כמה מונולוגים שהיה לי חשוב להעביר…
נורית: אתה מביא מונולוגים?
דילן: לא, אני מביא דברים שאני רוצה לספר עליהם לאנשים אחרים, כי דברים שההבנה שלהם נורא עזרה לי בחיים.
נורית: אני כל כך שמחה.
דילן: אז לתת יד למי שכרגע במקום, במקום שהייתי לא מזמן.
נורית: שאתה היית לא מזמן, נכון.
דילן: כן. יאללה.
נורית: וואי, יפה מאוד, יפה מאוד.
[מוזיקת רקע]
דילן: ניפגש לפרק שישי.
נורית: כן, בטח.
דילן: יש לנו הרבה פרקים, יאללה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Kommentare