בפרקים הקודמים שמעתם כיצד דני לימור ופרדה אקלום פרצו את הדרך והחלו בהעלאת יהודי אתיופיה ארצה בטיסות מסחריות. בפרק זה תשמעו כיצד מצאו אנשי המוסד כפר נופש נטוש בסודן והפכוהו לבסיס לוגיסטי למבצעי עליה ימיים. בפרק תשמעו את סיפורם של יולה, לוחמת המוסד שהייתה ממנהלות הכפר ושל הרב ד"ר שרון שלום שהיה אז ילד בן תשע, פגש לראשונה את הים ולאחר עלייתו נאמר לו כי כל משפחתו נספתה. סוף הפרק מפתיע ומרגש. ממש. תודה ליולה ולרב ד"ר שרון שלום שהתראיינו לפרק.
עורכי ויוצרי הסדרה - נתן פוזניאק ויובל מלחי
תודה מיוחדת לדינה פוזניאק ורני שחר.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 29/04/2020.
יציאת אתיופיה, סדרה על ההיסטוריה של יהדות אתיופיה, המסע לסודאן והמבצעים החשאיים והמסוכנים להעלאת הקהילה למדינת ישראל.
מגיש יובל מלחי.
קטעים, פרק 391.
ברוכים הבאים לסדרה "יציאת אתיופיה", אני יובל מלחי. פרק מס' 7 – כפר הנופש, חלק ראשון מתוך שני חלקים.
בפרקים הקודמים שמעתם כיצד דני לימור ופרדה אקלום פרצו את הדרך והחלו בהעלאת יהודי אתיופיה ארצה בטיסות מסחריות. בפרק זה תשמעו כיצד מצאו אנשי המוסד כפר נופש נטוש בסודאן והפכו אותו לבסיס לוגיסטי למבצעי עלייה ימיים.
בפרק תשמעו את סיפורם של יולה, לוחמת המוסד, שהייתה ממנהלות הכפר ושל הרב ד"ר שרון שלום, שהיה אז ילד בן, 9 פגש לראשונה את הים ולאחר עלייתו נאמר לו כי כל משפחתו נספתה. סוף הפרק מפתיע ומרגש.
ד"ר שלום: והקהילה היהודית האתיופית זו קהילה שבאמת באה עם הכוחות הללו, יצאנו למסע והדבר שידענו והדבר שבעצם הסוד שלקחנו איתנו כי אנחנו הילדים של אברהם כי אברהם לימד אותנו. אברהם, האב הראשון של האומה היהודית, לימד אותנו שלך לך, לך, לך גם בקושי הגדול ביותר, לעולם אל תעצור. וכך אנחנו הלכנו, זה לא יציאה לקאמפ, זה לא הליכה עם מימיות. זה עם חמורים, זה עם סוסים. קשיים עצומים, זה לקבור מתים בדרך, בלי מים, בלי אוכל.
כמובן שיש לציין שזה לא שיש לנו מפה. אין מפה, הייתי בצבא ולמדנו איך בדיוק לנווט. זה לא מפה שאתה יודע בדיוק לאיפה ללכת, אלא זה אזימוט כללי. אתה הולך בערך לכיוון כללי והדרך היא לא דרך.
אני זוכר שבדרך עצרו אותנו אנשים עם נשק שבעצם התברר שהם היו שודדי דרכים. אני זוכר בעיניים שלי שהמבוגרים, שמגלה וגם הכייסים הולכים ומדברים איתם. לימים אני הבנתי שהשיחה הזו סגרו ביניהם שהשודדים האלה יהיו מורי הדרך שלנו עד שנגיע לסודאן וכשנגיע לסודאן, הם יקבלו את כל החמורים ואת כל הסוסים. עסקה מצוינת. לא אומר שכדאי להיות שודד, אבל במקרה הזה הם עשו עסקה טובה מאוד.
וכשאנחנו מגיעים לאחר מאות ק"מ ואפילו ל-1,000, מגיעים לסודאן, חציית הגבול מאתיופיה לסודאן מתרחשת בלילה, לא ביום. האמת שכמעט כל ההתקדמות שלנו הייתה בלילה ולא ביום. כשמגיעים ממש לגבול, השודדים ידעו בדיוק מתי החיילים מסתובבים, מתי רכב מגיע, הם ידעו את הכל. בעצם לא עברנו כולנו בנגלה אחת, זה קבוצות, קבוצות. קבוצה, קבוצה. וככה עברנו את הגבול, ממש לשכב בשקט.
פתאום תוך כדי שחוצים את הכביש, מגיע רכב. ואז צריך ממש לפנות במיידי את האנשים מהכביש ולשכב בשקט עד שהרכב עובר. וכך בעצם אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך סודאן. כשאנחנו מתגלים בתוך סודאן אז יש חוק בינלאומי שכבר הצלב האדום מטפל בנו, אנחנו כבר פליטים.
הסוד הזה של אברהם אבינו של "לך, לך" וגם בזמנים הקשים ביותר לעולם אל תעצור, זה גם היה נכון כשאנחנו מדברים בשהות שלנו בסודאן. התנאים שם תנאים, בעצם רוב הנספים לא היו בדרך, אלא נספו במחנות ההמתנה. איך הגדיר את זה איש מוסד? תאונה של מדינה, ככה אמר.
אנחנו ממתינים שם במחנות ההמתנה, בלגן גדול. היו גם איתי עוד כל מיני פליטים שבאו מאתיופיה שהם אינם יהודים וממתינים. מי נגד מי? אנחנו לא יודעים. איך ממשיכים הלאה? אמרו לנו תגיעו לסודאן. אנחנו לא יודעים איך להמשיך, אין הוראות. איך אוהבים להגיד במוסד? לא הייתה פקודת מבצע. מה אנחנו עושים? הגענו, נו?
ואז מתחילים את החיים שם. אני למשל עבדתי בתור מוכר שקיות. כמובן אמרו לנו שאסור לנו להגיד שאנחנו יהודים, עלינו לשמור על דיסקרטיות. אסור להתפלל בציבור עד כדי כך שאפילו בתי הקברות היו ביחד עם כולם. באתיופיה שמרנו על כך שבית הקברות יהיה יהודי, זה בית קברות ישראלי. באתיופיה לא הכרנו את המילה "יהודי", אלא "ישראל".
[מוזיקה]
יובל: הפתרון של מסמכים מזויפים והטסה לאירופה לא התאים לכמויות הפליטים היהודיים שמספרם הלך וגדל. דני לימור חיפש פתרון אחר. הוא ראה את האוטוסטרדה הגדולה הכחולה שחיברה בין סודאן וישראל, הלא היא ים סוף. הוא החל לסרוק את חופי סודאן כדי למצוא מקום מתאים לנחיתת ספינות שתאפשר העברת יהודים במספרים גדולים אל מדינת ישראל ודרך הים.
זו היא לוחמת המוסד, יולה.
יולה: התגבר הזרם משום שאנשים באתיופיה שמעו שהיהודים מתחילים לצאת והתחילו להציף את סודאן. היו חייבים למצוא איזושהי דרך להוציא אותם במסות יותר גדולות. הם החליטו לעשות תוכנית חילוץ ימי יחד עם השייטת. הכשירו את ה"בת גלים" שהייתה ספינה של חיל הים וצבעו אותה בצבעים אזרחיים. והתחילו תוכנית עם השייטת 13 להבריח את האנשים דרך אחד המפרצים בסודאן ישר לאזורים שלנו.
עכשיו הם עוד לא ידעו איך ומה. סודאן באותה תקופה הייתה מדינה שמאוד קשה לעבוד בה. זו לא מדינת תיירות ומדינה שאתה יכול לשכור שם רכבים. אין שם תחנת דלק שאתה יכול לקנות דלק בדרך. אתה צריך שיהיה לך הסבר טוב מאוד למה אתה עושה את מה שאתה עושה. דני עוד לא ידע בדיוק איך הוא יעשה את זה. הקטע הזה בתוכנית שלו לא היה בכלל מגובש. דני חיפש בכלל את המקומות שמהם הוא רק יבריח אותם, את המפרצים. לצורך כך, הוא לקח בחור בשם יונתן.
יובל: יונתן הוא איש המוסד, יונתן שפע, המוכר גם כ" פרוספר".
יולה: ויחד הם הסתובבו וחיפשו את החופים המתאימים להתחברות עם השייטת. ופתאום הם נופלים על מפרץ יפהפה ובמפרץ הזה יש קבוצה חצי סהר של בתים שהם לא דומים לשום דבר אחר שבונים בסודאן, כי בסודאן באותה תקופה זה היה או בנייני ממשל או פה ושם בנייני מגורים עשירים או חושות. ופתאום הם נופלים על בנייה מקסימה, בקתות כאלה מקסימות לבנות עם גגות אדומים, כשבמרכז היה מבנה גדול עם הרבה קשתות, זה נראה כמו חדר אוכל גדול. פשוט מקום שונה לחלוטין, יפהפה, מדליק.
התקרבו לשם, לא היה שם אף אחד, זה היה מקום נטוש לגמרי. ואז הם פוגשים איזה שומר בכניסה ומתחילים לשוחח איתו, שואלים אותו מה זה? מה פה? אז הוא מספר להם, "היו פה איטלקים, הם בנו פה כפר נופש לצוללים והתחילו לעשות עסקים, אבל יום אחד הם עזבו. לא היו להם עסקים."
אין שם תיירות כמעט בסודאן. זה לא עסק שהיה יכול להחזיק את עצמו. באמת יום אחד הם פשוט עזבו את זה ככה. והעסק הזה היה נטוש כמה שנים כבר.
לדני זה נפל מהשמיים, הנה התשובה! כאילו שמו לו את הפתרון. ישר הוא הבין שהוא צריך לחקור את המקום כי מקום כזה נותן לו גם אפשרות להסביר למה יש לו רכבים כי הוא צריך היה רכבים בשביל כל האנשים. למה רכבים? למה אנשים? למה הוא בכלל נמצא שם?
הוא הקים חברה שוויצרית בינלאומית שמתעסקת בתיירות, זנח את הכיסוי הקודם שלו שהיה אנתרופולוג ועכשיו החליט להיות איש עסקים ופנה לחברת התיירות הסודאנית, Corporation Tourist International The. מרב אינטרשניונל לא היו בכלל תיירים, אבל העיקר שהיא הייתה אינטרנשיונל. דני חכר את המקום והחליט להביא צוות להפעיל את המקום ככפר נופש.
כפר נופש צריך מדריכי צלילה, צריך אנשים, צריך לתפעל. עובדים היו מקומיים, זו לא הייתה בעיה, אבל מבחינת ניהול המקום הוא היה צריך אנשים. כשכבר התחיל לסדר את זה הוא הבין טוב מאוד שהוא צריך מישהו שהוא גם צולל וגם יכול לנהל את המקום מבחינת תיירים כי זה לא הולך ככה וככה הוא נפל עליי.
שמי יולה, נולדתי אמנם בגרמניה, אבל באתי לארץ בגיל 3. גדלתי בת"א, יצר הנדודים תמיד היה מאוד מודגש אצלי מגיל קטן. בתקופה שאנשים כמעט לא נסעו, אני כבר נסעתי לכל העולם כי היה לי סבא בחו"ל ואבא בחו"ל וכל מיני כאלה. זה סוג של חיידק שתמיד היה בי.
ולכן בשלב מסוים כל החלומות על הלימודים שמתי בצד כי התחלתי לעבוד ב"אל על" ונפתח בעיניי באמת העולם שהכי הכי מתאים לי וזה להיות כל הזמן באלפי מקומות ולעבור ממקום למקום. התחלתי באמת לעבוד ב"אל על" ועבדתי כמה שנים טובות ב"אל על". בין היתר כמובן, כיוון שמגיל אפס אני אוהבת את הים והייתי בצופי ים בנערותי כשהייתי בתיכון, החלום הזה לא פסק ובגיל 25 משכנתי את הבית שלי על מנת לקחת הלוואה ולקנות יאכטה שהייתה אז הגדולה ביותר שהייתה בארץ. זה היה לפני הרבה שנים. אני מדברת על מפרשית כזאת יפה.
את הסירה הזו הורדנו, אני והשותפים שלי, הורדנו לאילת ושם היינו הראשונים שהתחלנו לקחת תיירים למסעות לאי האלמוגים והסביבה. זה היה בסוף שנות ה-70, תחילת שנות ה-80. כמובן שלצלול זה היה בשבילי משהו חלום כזה שתמיד, תמיד רציתי. ובאמת התחלתי לצלול, פגשתי אז בחור שהיה מאבטח ב"אל על". הכרנו מהעבודה, הוא היה מדריך צלילה מקצועי, הוא עשה לי קורס צלילה וחרשנו את כל חופי סיני של אז כי אז סיני הייתה עדיין בידינו. הייתי לוקחת אתנחתות ויורדת הרבה לסיני. צללתי הרבה ועבדתי שם גם עם תיירות מקומית.
והוא נעלם. משהו שלא היה אופייני. בלי להגיד לי מה ולאן וכו'. אז אנחנו כבר, מי שגדל בארץ ומבין עניין, מבין שיש פה משהו שלא מדברים עליו. מדי פעם היו מגיעים אליי כל מיני מסרים מוזרים מכל מיני מקומות שלא ידעתי מה הם. יום אחד הוא מגיע לאילת, יחד איתו עוד בחור, הוא מציג לי איתו, שם הבחור השני זה דני והוא מאוד מאוד מתעניין בי. מה אני עושה? איך אני עושה? ויום שלם אנחנו נמצאים שם באילת, הולכים לצלול ביחד גם עם רובי. אני הייתי בטוחה כבר שהבן אדם מתעניין, גבר מתעניין בי.
אחרי שהתעניין, התעניין, התעניין, הוא שואל אותי אם אני רוצה לבוא לעבוד איתם. עכשיו אני חושדת אבל לא שואלים.
אז הוא אומר לי "אני עובד בשביל המוסד". אני מעמידה פנים, נונשלנטית ככה, אבל כמובן שהלב שלי צורח "כן! כן! בטח! בטח! בטח!"
נתן: אגב מה שם המשפחה של דני?
יולה: דני לימור. כשדני הציע לי לעבוד, הוא לא אמר לי כמובן שום פרטים כי הוא לא ידע אם יקבלו אותי, לא יקבלו אותי. אני צריכה לפגוש אותם, אותו ואת העוזר שלו בת"א, על מנת בכלל לראות אם אנחנו נלך לעבוד יחד. הם לא אמרו לי בכלל במה מדובר. כנראה מכל מיני רמזים או דברים באוויר, אבל לא ידעתי בכלל על האתיופים. זה לא שהם הגיעו ואנחנו ידענו.
ביום של הפגישה שלי עם דני והעוזר שלו בת"א, בעוד אני מתלבשת והעין שלי נופלת על עותק של הנשיונל ג'יאוגרפיק שהייתי מנויה אליו ואז שלחו לי את זה בדואר כל חודש. בדיוק באותו החודש הייתה שם כתבה על סודאן.
אני לא יודעת למה, אני לא יודעת מה, אני לוקחת את הנשיונל ג'יאוגרפיק הזה איתי לפגישה. אני באה לפגישה, הם יושבים בבית קפה. אני מגיעה ואני שמה להם את החוברת בנונשלנטיות על השולחן. הם כמעט בלעו את הלשון אבל עוד לא הבינו. אח"כ התחלנו לדבר, אחרי זה הסתבר שזה בסודאן.
אז אני הגעתי למקום כעובדת החברה והתפקיד שלי הרשמי היה מנהלת הכפר, מודירה כבירה, בעברית מנהלת גדולה. מבצעים התנהלו כל הזמן אבל לקראת המבצעים היו מגיעים חבר'ה, קבוצה של אנשים, עושים מבצע וחוזרים לארץ. שניים שלושה מאיתנו ישבו שם תקופות ארוכות כל הזמן והחזיקו את המקום גם בתקופות שבין המבצעים כי היה צריך לתפעל את המקום ולהכין את הציוד כל פעם לקראת מבצע ולהיות במקום. אי אפשר היה לנטוש את זה ולחזור כל פעם.
אתה מתפעל כפר נופש, אתה גם צריך להראות שהכיסוי עובד. אז אתה מדפיס ברושור ואתה מסדר את המקום כי היה במצב מאוד לא מסודר והכל כבר כמעט ירד. היה שם שרידים של ציוד אבל לא שווה שום דבר. היו צריכים להתקין למשל מזגנים.
אז מזגנים אתה לא קונה שם, כי לא היה בכלל. חיל הים הבריח לנו מזגנים שמחקו מהם את הכתובת של תדיראן והתקינו בבתים.
ואנחנו מושכים את הזמן כי אנחנו לא רוצים תיירים, אנחנו רק רוצים שיחשבו שאנחנו רוצים תיירים. אבל תיירים מתחילים להגיע. תיירים שמגיעים הם בכלל מפריעים לנו כי אנחנו במבצעים שלנו ובעניינים שלנו, אבל מגיעים תיירים. מה לעשות? צריך להתחיל לעבוד. מגיעים תיירים, מי הגיע? קודם כל הגיעו עובדי השגרירויות הזרות בחרטום. הם שמעו עלינו וזה המקום היחידי בכל סודאן הענקית שאפשר היה בכלל לבלות בו, הם התחילו להגיע.
אנשי שגרירות זה נספחים צבאיים שהם אנשי ביון, אתה חייב מה זה להיזהר. זה אנשים שמדברים שפות זרות, הם צריכים לראות שאתה מי שאתה. אתה לא יכול להעמיד פנים, אה בטח אני גרמני והגרמנית שלי זה משהו עילג שלמדתי, לא! וככה כל אחד מאיתנו, הכיסוי היה צריך להיות כמו שצריך. והיינו צריכים לעבוד עליהם ולהסביר להם מי ומה ושאלות וסקרנות ופשוט לשכנע שהם רגע אחד לא יחשבו שזה פרונט למשהו, שזה לא עסק אמיתי.
[מוזיקה]
יובל: היו תקלות שהעמידו את סיפור הכיסוי בסכנה. על אחד המקרים סיפר דני לימור בתוכנית, "המוסד סיפור כיסוי – כפר הנופש בסודאן" ששודר בערוץ 13.
"תיירי צלילה אלה אנשים שמוציאים הרבה כסף. כדי להגיע לכל פינה שבה אומרים, או יש פה מקום. אז הגיעו איטלקים וצרפתים וספרדים וקנדים. אותו קנדי היה יהודי אגב, הוא ביקש צלילה פרטית. מדריך היה מישהו שהוא עמד בכיסוי והיה קצין בשייטת 13. מתחת למים בצלילה יש סימנים מוסכמים בין צוללים. הסימנים המוסכמים של אנשי הצבא הם שונים. המדריך שואל אותך אם הכל בסדר? אז הוא עושה לך ככה, ואתה צריך לענות לו ככה. בצבא עושה לה ככה ואתה צריך לענות לו ככה."
יובל: רק להסביר את מה שרואים, בעולם הצלילה נהוג להגיד שהכל בסדר במגע של אגודל ואצבע [סימן אוקיי]. בשייטת מסמנים אוקיי עם האגודל בלבד.
דני: הכי קשה להם היה לעשות את הסוויץ' הזה. הוא היה ממדינה שיש בה קומנדו ימי רציני והוא אמר לו "מה פתאום עשית לי ככה? מה הרקע שלך?"
הוא הבין איזו טעות הוא עשה, אז הוא אמר "כן, אני שירתתי פעם בצבא."
כשיצאו מהמים, אז ההוא אומר לו, טוב הא? בעברית. אתה יוצא משעה מתחת למים, אתה קצת…
אז הוא אומר לו, "כן". ניגש אליי, אומר לי, "אני שרוף".
אמרתי לו "אוקיי, באיזה חדר הוא?"
נתן לי מספר חדר, דפקתי לו בדלת. הוא פותח, מתחיל לדבר איתי עברית. אמרתי לו "איי דונט אנדרסטנד".
עבר לאנגלית ואז הוא אומר לי "שמע, אני אתכם".
אמרתי לו "אתה הזמנת צלילה הערב, נכון? צלילת לילה ביקשת. ניקח אותך לריף ששם יש כרישים מסוג מסוים, הם אוהבים רק בשר כשר, שם אתה צולל הלילה."
אומר לי "לא, תראה, באמת לא התכוונתי. אני באמת, אני אוהב את ישראל". אמרתי לו "לא מעניין אותי. אתה פשוט תזכור שידנו ארוכה מאוד."
יובל: אז מה עושים במצב כזה?
דני: במקצוע הזה אתה מעדיף תמיד להימנע מאלימות, אבל המטרה היא למנוע שהיהודים האלה יתפסו או לוחמי השייטת.
יובל: אז?
דני: שמע, יש תאונות בצלילה.
יובל: בחזרה ליולה.
יולה: הגיעו כל מיני עובדים של חברות מהנדסים זרים, כל מיני חברות שפעלו שם. היו שם מכרות שעסקו בכרייה של כל מיני דברים וגם הגיעו אלינו ציידים מערב הסעודית שיצאו למדבר לצוד ניצים.
כשאני הגעתי, התחלתי לארגן כל מיני דברים. התחלתי לארגן את המטבח, התחלתי לארגן את הסדרים, כל מיני דברים שזה רק התחיל להתנהל כשאני הגעתי, אבל באמת זה היה צריך את היד המכוונת.
מתחילה לסדר את המקום בצורה יותר מקצועית ולי יש צוות של שלושה טבחים וצוות של שלוש חדרניות ונהגים ואתה מתחיל לתפעל אותם בצורה הרבה יותר אינטנסיבית ואתה צריך להחזיק מטבח.
אין שם כמעט לקנות שום דבר. אין שם אספקה טובה לא של בשר ולא של עופות. אכלנו הרבה דגים שדגנו בעצמנו. ירקות, ממש דברים הכי בסיסיים. אין מוצרי חלב, מוצרי חלב עשינו מאבקת חלב. הצלחתי אחרי כמה זמן להגיע לרמת אירוח שפשוט אין לתאר אותה. קודם כל, היו לי טבחים מוכשרים סודאנים שהצ'יף קוק הוא עבד בזמנו במחנות של הבריטים, אז היו לו כל מיני, הוא דיבר מין אנגלית שבורה. כשהיה רוצה לספר לי שמלצר גונב חסה, היה אומר "he is clafting" וכל הזמן היה משתכר. אבל היה ממש בשלן בחסד.
הדברים היו כל הזמן אותם דברים. הייתי מקפידה שאם בצהריים הייתה מנה ראשונה אדומה עם רוטב אדום, אז המנה העיקרית תהיה לבנה ובערב להפך. אבל אני הצלחתי להגיע למצב שתיירים לא אכלו יום אחרי יום את אותה המנה.
הכפר היה בכלל בשטח מדברי לחלוטין. זה לא שהיה משהו לבד. מהעיר הקרובה היה מרחק של 3 שעות נסיעה. הנסיעה לא בכביש, סתם בשבילים במדבר. כלומר, כל פעם שרציתי להביא משהו מהעיר הגדולה, הייתי נוסעת בשבילים חרוצים בחולות. היינו רחוקים מכל דבר. זה תנאים שאתה פשוט, אתה לומד להסתדר ממה שאין בכלל.
חשמל, היה לנו גנרטור, מים הבאנו במכלית מבארות רחוקים שהיינו שופכים את המים האלה לתוך מאגר מים, מין בריכה שהייתה לנו. הרבה פעמים כשהיה לי בית מלא, המאגר היה מתרוקן, מתרוקן והמשאית שהייתה נוסעת 4 שעות כיוון אחד ולמחרת 4 שעות בחזרה, לחיות שם היה ממש ללמוד להשתמש בדברים הכי פרימיטיביים. bare necessities, לא היו גבינות, המון דברים לא היו בכלל, בכלל. כך שהיה צריך הרבה המצאה על מנת להחזיק את המקום ברמה מסוימת כדי שתיראה לפחות מקצועי.
ויום אחד באחד מהפסחות [חג הפסחא] כשהמקום היה מלא בכל מיני שגרירויות, אמרה לי אשת שגריר מצרי שהיא נורא מעריכה את מה שאנחנו עושים פה, כי היא נמצאת בחרטום ושם יש כפליים ממה שיש בפורט סודאן והיא יודעת כמה זה קשה בכלל להגיע לרמת אירוח מהסוג הזה.
כשהמקום היה מלא, היו לנו 24 חדרים מלאים עם אנשים. 18 אנשי צוות מקומי והיינו בין 2-3 אנשים של החבר'ה שלנו, אני ועוד מדריך אחד או שניים. אנחנו הרגלנו אותם שיצאנו המון לצלילות לילה, על מנת שהפעילות הלילית שלנו לא תהיה מוזרה בעיניהם. כי כשהיינו יוצאים למבצע זה היה בלילה. אז תמיד המשוגעים האלה היו יוצאים בלילות ובאמת יצאנו לפחות פעם בשבוע לצלילת לילה על מנת שנרגיל אותם.
האמת שהכפר היה מלא בכריסמס ובפסחא, ככה הוא לא היה מלא. היו שלושה-ארבעה חדרים תפוסים. התפוסה לא הייתה גדולה. יכולנו להמשיך בפעילויות שלנו. לעיתים זה באמת נפל כשהכפר היה מלא. באותן תקופות שזה קרה. ואז היינו עובדים, עובדים, עובדים.
לקראת מבצע, החבר'ה היו מתקצבים ובאים טיפין, טיפין. לכל אחד יש כיסוי. זה היה רואה החשבון של החברה, מנהל תפעול, לכל אחד היה טייטל בחברה. בעצם כולם מגיעים וכולם לוקחים חלק במבצע, כולל אנחנו בכל מה שצריך. דני כמובן היה ה-CEO של החברה וזה היה ברור כשהוא מגיע כל פעם. אז ככה זה התנהל. כשנגמר המבצע הם היו עוזבים כל אחד, זה לפה, זה לשם, חלק ביחד, חלק לא ביחד, היו עוזבים את המקום.
האזור סביבנו שרץ מבריחים. היה המבריח הראשי, בחור מאוד עשיר מפורט סודאן שלימים, הידידות איתו הייתה מאוד חשובה. קודם כל, עצם העובדה שאני הגעתי, זה יצר איזה משהו, הוריד ממש מהמתח של הסביבה כי כשמגיעה בחורה, אז לא מסתכלים כ"כ מוזר על בחורה חבורת גברים שלא נראים בדיוק כמו אנשי עסקים. כשהגעתי ישר רף החשדנות ירד. נפתחו כל מיני דלתות שהיו סגורות בפניהם כי הייתי מן אטרקציה כזו, בטח בפורט סודאן, אצל מושל העיר, מפקד המשטרה ומנהל חברת הדלק, כולם יצאו מגדרם לעזור לי בניהול הכפר כי זה תיירות. כמובן, תמורת זה הם היו באים להתארח בחינם ומה לא.
מפקד המשטרה, הייתי ספקית הוויסקי שלו כי הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לקנות וויסקי בשוק השחור.
ובאותה צורה, גם התיידדתי מאוד עם המבריח הראשי. היה בחור עשיר שהמבריחים היו שלו באזורים שלנו. מה הם הבריחו? הבריחו מסודאן לג'דה, ערב הסעודית, כבשים, בשר ויש אומרים גם נשים, לא ראיתי במו עיניי. ובחזרה הם היו מבריחים אלקטרוניקה. והם פעלו שם בלילות. כך שהפעילות שלנו בלילות נראתה בעיני הסביבה כחלק מאותה פעילות, למרות שידעו שאנחנו יוצאים לצלילות לילה ואנחנו אוהבים לצלול וכמובן, כפר נופש.
השלטונות המקומיים מאוד חשדו בנו ונורא רצו לדעת מה קורה. הם שלחו כל הזמן מרגלים ובדיקות וגם עשו פשיטות על הכפר, פשיטות של אנשי צבא וחיפושים, אבל לא הצליחו כמובן למצוא שום דבר.
אני יכולתי להתכונן טוב לפשיטה יסודית שהם ערכו, למה? בדיוק בזכות הקשרים הטובים שלי עם אותו מבריח ראשי. המבריח, כל פעם לקראת עבודה בלילה, באיזשהו שלב הוא התחיל לבנות בית במרחק מהצד השני של המפרץ. כנראה איזה בית כזה לסוף שבוע. כל פעם היה בא אליי לכפר לשתות קפה והיה מבקש לקנות לחמניות. לי היה מטבח שעבד באופן שוטף, אז כשהיה מגיע הייתי מבקשת מהחבר'ה שלי שיאפו לו שק של לחמניות. את השק הזה הייתי נותנת לו, כמובן לא גובה תשלום ושולחת אותו לדרכו. ככה הפכנו לחברים מצוינים.
לילה אחד הוא מגיע בהיסטריה לכפר, מבקש מאחד העובדים בשקט לקרוא לי שאף אחד לא יראה ולא ישמע. הם קוראים לי לפינה אפלה ואז הוא אומר לי שהוא יודע שבבוקר הולכת להיות פשיטה על הכפר.
כל הלילה עסקנו בהסלקה והסתרה של כל ציוד מחשיד כולל בקבוקי אלכוהול שהיה לנו לאורחים שלנו ששמנו אותם בתוך שק, קשרנו אותם למצוף באמצע המפרץ.
ב-6 בבוקר דופקים לי בדלת, קוראים לי החוצה. אני רואה באמת כיתת חיילים סודאנים עומדת עם כלים שלופים והמפקד שלהם בסבר פנים חמורות. הם רוצים לעשות בדיקה בכפר והוא רוצה כמובן גם לעשות בדיקה בחדר שלי. אני אומרת לו בסדר, הוא שולח את כל החיילים להתחיל לחפש בכפר שלנו והוא נכנס אליי לחדר.
הוא נורא מתרגש, הוא בן אדם די צעיר, יש פה בחורה והוא לא רגיל להיות עם אישה לבד בחדר, אז הוא מתחיל לעשות כאילו פותח פה, פותח שם, אבל לא נעים לו. בשלב מסוים הוא מתיישב על כיסא ומתחיל לפטפט איתי וככה עוברות שעתיים והוא מדבר ומדברים והוא נורא מתרגש ומבטיח לי לחזור לבוא לבקר ולשתות קפה.
בקיצור, אחרי השעתיים האלה הוא עוזב את החדר, כמובן שהוא לא מצא שום דבר והיה אצלי ציוד קשר מאוד מוסתר, אמנם היטב, שלא לדבר על כמויות של כסף וכו'. עוזב את החדר, קורא לחיילים שלו והם עוזבים כלעומת שבאו, לא מצאו שום דבר.
נתן: שוחחתם באנגלית? אני מנחש.
יולה: כן, קצת אנגלית וקצת ערבית כי אז כבר הגעתי לשלב שיכולתי לדבר שפת יומיום בערבית מדוברת סודאנית. זה מצחיק כי מה שקורה, הגעתי לשם ואני הייתי גרמניה והמקומיים לא קלטו, התפעלו איך המודירה אימוחתמאם, כלומר, יש לה ראש טוב, איך היא קולטת כ"כ מהר את השפה.
לי היה מאוד קל כי עברית וערבית, איך שאתה מתחיל ואין לך ברירה, אתה מתחיל להשתלט על זה. אבל מה? אתה צריך להקפיד מאוד, מאוד לא לבטא אף מילה שאתה יודע מהארץ. כי העגה שלהם היא שונה לחלוטין, היא כמו מצרית, אז זה בכלל ביטויים אחרים. אסור היה לי לרגע אחד להוציא איזו מילה פלסטינית מהפה. אז צריך נורא לשים לב ורק לדבר את מה שאתה שומע מהם. אבל בכל זאת, הגעתי למצב שיכולתי לפטפט איתם. המודירה באמת תפסה את השפה מהר מאוד.
קודם כל, המבצעים התנהלו בצורה כזו. לקראת מבצע היו מתקבצים כל החבר'ה בכפר אצלנו, נניח בין 8-10 איש. למה? כי צריך לנהוג את הרכבים ולהביא את האנשים. הגיעו מהארץ דרך אירופה עם תיעוד כמובן זר והגיעו לכפר כשהם כולם מחופשים בכיסוי שלהם זה שהם פונקציונר בחברה.
אני לקראת המבצע כבר הייתי מכינה את כל הרכבים, אוספת דלק כי פה אין, הייתי אוספת שיהיה. והייתי דואגת מבעוד מועד לעבור על כל הרכבים שנהגים יעברו עליהם ויבדקו שהכל תקין. הייתי עושה את זה לא יומיים לפני מבצע, אלא שבוע- שבועיים שלא יקשרו את זה לשום דבר. אז הייתי דואגת לפזר את העבודה ככה, את כל ההכנות על פני תקופה שזה לא יהיה סמוך מדי להגעה של האנשים. אז עשינו את כל ההכנות האלה של הציוד.
הם היו מגיעים ועכשיו העבודה היא ככה, לוקחים את המשאית והטנדרים, צריך להתחיל לנסוע מהכפר לאזור המחנות. במחנות היו האתיופים בתוך מחנות פליטים כלליים שהסתירו שם את הזהות שלהם. רק הם עצמם והנשים שלהם והמנהיגים שלהם ידעו בדיוק מי שם יהודי ומי לא יהודי. כלומר, היו להם את אנשי הקשר שלהם. המנהיגים המקומיים היו נפגשים עם הנציגים שלנו במועד קבוע כל פעם ובמקום קבוע.
כשהיה בסוף מישהו מתממש ובא, אז היה להם בדיוק שעתיים לארגן קבוצה של כך וכך אנשים שהמספר היה ניתן להם באותו רגע. נניח "תביאו הפעם 150 איש, 250 איש", תלוי לפי כמות הרכבים והנהגים שהיו.
נסיעה לשם מהכפר שלנו זה 900 ק"מ. היו נוסעים יום ולילה, המון זמן. אוספים את האנשים וחוזרים את כל הדרך בחזרה. מה זה הדרך חזרה? דרך ארוכה מאוד שנוהגים רק בלילה כי ביום אסור שיראו אותך בכלל שאתה סוחב משהו, שלא יעצרו אותך. הדרך זרועה במחסומים של הצבא כי זאת הייתה מדינת צבא משטרה. לדני הייתה טכניקה מסוימת איך להגיע בלילה שזה בד"כ יום שישי בלילה, זה היום שנמצאים שם במספרים קטנים ועייפים וישנים.
אז הייתה לדני טכניקה מיוחדת להעסיק את השומרים ובאותו זמן הרכבים עם האנשים עוברים. לחבר'ה האתיופים שישבו מאחורה מתחת לברזנט, אם זה במשאית או בטנדרים הייתה הנחייה. כשהאוטו עוצר, אתם לא מוציאים הגה וכך היה. תינוקות, ילדים, נשים, זקנים. האוטו נעצר במחסום, שתיקה, כלום. קול לא יצא משם. כ"כ ממושמעים, הם היו כ"כ משתפי פעולה. באמת, במובן הזה הם פשוט אנשים נפלאים היו.
ואז מגיעים לקראת בוקר מגיעים לוואדי נסתר במדבר, מתחבאים שם. זה וואדי רחוק מכל יישוב, אין שם אף אחד. עושים שם חניה, מוציאים אוכל, מאכילים אותם, משקים אותם, נותנים להם מנוחה. בלילה לעוד נסיעה. ואז היו מגיעים באמצע הלילה לאזור החוף, מורידים אותם במפרץ שהוא צפונית לכפר שלנו, כמובן שלא מכניסים אותם לכפר בשום פנים ואופן, לא מתקרבים לאזור שלנו. מורידים אותם שם אל החוף. בחוף מגיעים אנשי הקומנדו הימי מהסירה שהם נמצאים עליה, אוספים אותם לסירות שלהם ומפליגים איתם אל האונייה. האונייה לוקחת אותם לישראל. ככה זה היה מתנהל.
[מוזיקה]
יובל: בשל גודלה של ה"בת גלים" והריפים, שוניות האלמוגים, לא יכלה ה"בת גלים" להתקרב לחוף. ספינות הגומי של השייטת עם העולים שטו במשך כשעתיים ויותר מהחוף לאונייה, בד"כ בים גלי שטלטל קשות את הסירות הקטנות והעמוסות בעולים, תוך כדי שגלים קרים מרטיבים את נוסעי הסירה.
כשהגיעו לאונייה לרוב הונפו הסירות באוויר והונחו על הסיפון הגבוה באמצעות מנוף. כשהים היה רגוע יותר, הסירות היו נכנסות ישר לבטן האונייה. זה ממש לא היה שיט תענוגות. שרון שלום, שהיה אז ילד בן 9 מספר על האירועים מנקודת מבטו.
ד"ר שלום: כמו שאמרתי, הרבה נספו שם, אבל בעיקר ילדים ואוכלוסייה בוגרת יותר. אמא שלי ז"ל על מנת להציל את החיים שלי החליטה באמת החלטה. הייתה אישה חכמה מאוד ואמיצה מאוד. החליטה לשלוח אותי ראשון לארץ ישראל.
ואז היא אומרת לי, "זאודה, מחר אתה עולה לירושלים, יבואו לפה אנשים וייקחו אותך".
האנשים הללו, כמובן התברר בסוף שאלו אנשי המוסד. ואכן למחרת, האדם הלבן מגיע, מה לעשות, הוא מגיע, אבל לא אלינו. אמרו לי שאני צריך להיות הבן של קרובי המשפחה ובעצם עכשיו הייתי חלק מהמשפחה שלהם. אז הם הגיעו לשם. עזבתי את ההורים שלי והייתי עכשיו איתם, כאילו הייתי הבן שלהם. דוד שלי שהגיע מאזור אחר באתיופיה שמעולם לא פגשתי אותו, פעם ראשונה שאני מכיר אותו. והם שמעו עליי היטב. מהצד השני הייתה הבת דודה השנייה של אמא שלי. משני הכיוונים הם קרובי משפחה. עכשיו הייתי הבן שלהם. איש המוסד מגיע לבית שם ומוציאים אותנו לאיזשהו מקום שם.
עוד אנשים ועוד אנשים מגיעים, חושך בלילה ואנחנו מתקדמים בשקט. אני זוכר שתוך כדי שהתקדמנו, היה עלינו לחצות כביש. זה כמה מאות אנשים. תוך כדי שחצינו את הכביש הגיע רכב. אני זוכר שאנשי המוסד נבהלו מאוד וסימנו בידיים, לפנות את הכביש ולשכב ארצה. לשמחתם, האתיופים מאוד ממושמעים. מיד פינינו את הכביש וכולנו שכבנו. הרכב עבר, הוא לא עצר, לא זיהה אותנו. לאחר שקט, סימנו לנו לקום ולהמשיך להתקדם.
ואז אני זוכר, אני מספר את זה בעיניים שלי, אני רואה שתי משאיות ועוד איזה טנדר לבן. מסמנים לנו בידיים, תעלו למעלה. אנחנו עולים. אני עולה לפינה של המשאית ומתיישב. אחרי כמה דקות, המשאית הייתה מלאה באפס מקום. היינו בערך כ-150 איש. צפוף, אי אפשר היה לזוז. אנשי המוסד כיסו אותנו ביריעת ברזנט, את כל המשאית מכל הכיוונים. קופסת סרדינים, אי אפשר לזוז, ישבו עליי כמה אנשים. ואז אמרנו לנו "שקט" ואנחנו ממשיכים לנסוע. כל זה בלילה ואני זוכר שכולם התחילו להקיא אחד על השני. גם עליי הקיאו, גם אני החזרתי, לא הייתי פראייר. אבל אף אחד לא התלונן. שקט מוחלט. פשוט משמעת יוצאת מן הכלל.
ותוך כדי הנסיעה הייתה גם אישה שילדה. אבל בזמן הזה אני זוכר שעצרו את המשאית באיזושהי פינה בין שתי גבעות או הרים. הורידו שם את כולנו ושם חילקו לנו שתייה ואוכל. אני חושב ששם אפילו שתיתי מיץ בפעם הראשונה שלי. מעולם לא שתיתי מיץ. וכששתיתי את המיץ, אז שאלתי את עצמי, למה המים מתוקים? וכמובן שעניתי לעצמי, כי המים מירושלים הם מים מתוקים. הולך להיות כיף בירושלים כמו שסבא שלי סיפר לי.
האישה ילדה במזל טוב, הכל שתינו, אכלנו והתבקשנו לחזור למשאית. עוד פעם כיסו אותנו, המשיכו לנסוע. אחרי כמה שעות של נסיעה, המשאית נעצרת. ובשלב הזה אנו לא רואים כלום, רק שומעים רעש מפחיד מאוד, מאוד שהרעיד והרטיט את הלבבות ואת כל הגוף מרוב פחד. ואז מישהו פותח את הצד האחורי של המשאית. יריעת ברזנט. הוא מסמן לנו לרדת.
אנחנו יורדים. אני מביט לכיוון הרעש ומה אני רואה? אני רואה הרבה, הרבה מים. מים שקופצים למעלה. זה היה ים. אני רק ראיתי את הגלים. ובוא נאמר שלראות את המראה הזה בעיניים של ילד בן, 9 פחות או יותר לבד, שהגלים הגבוהים שהגיעו מים סוף, הים האדום, בלי להבין שאלה הם גלים. הם אמנם מתקרבים אליך, אבל בסה"כ הם נעצרים בחוף. זה פחד אימים. כי אדם רואה גלים ונחמד, אבל אם אתה לא מבין שהגלים האלה הם רק באים ועוצרים בסך הכל בחוף. זה פחד אימים! אתה מתחיל לרעוד.
על אף שאנשי המוסד היו איתנו שם, אבל היו מעטים במספר. אבל הדבר המרתק ביותר זה שפתאום מאותו ים עולים אנשים כמו מלאכים כבני אדם עם סירות גומי ואלה היו השייטת, הקומנדו הימי שייטת 13. הם באים מהר עם תחפושות כאלה.
הם מניחים אותנו על סירות גומי, קושרים אותנו חזק, אבל זה היה ממש מהר מאוד ונכנסים פנימה לתוך הים. אני זוכר שממש רעדתי ורטובים, הייתי רטוב לחלוטין במים. אפילו הסתכלתי כל הזמן, היו עושים סימנים כאלה. אני הייתי שם לב לכל דבר. שמתי לב ממש לכל תנועה שלהם. עניין אותי, הייתי סקרן מאוד, מאוד. ואז מה שקרה שלא רואים כלום, חושך, רטובים לחלוטין.
נתן: רטובים מהגלים?
ד"ר שלום: רטובים מהגלים, כן. ואז באיזשהו שלב מגיע משהו מלמעלה ומרים את סירת הגומי ואנחנו באוויר. תוך שנייה או תוך כמה דקות באוויר, מורידים אותנו ואנחנו מוצאים את עצמנו פתאום במקום מואר מאוד, לא מבינים מה זה. אין שום מושג מה זה. והיו
כאלה שחשבו שהם הגיעו לירושלים. ובעצם זו הייתה אונייה גדולה מאוד שנקראה "בת גלים".
כל מי שהגיע לשם אמר, "הנה ירושלים". כולם נופלים על הרצפה, מנשקים את הרצפה. כ"כ מתרגשים שהחיינו והקימנו והגענו לזמן הזה. והנה אנשים הולכים לישון בהבנה שהם הגיעו לירושלים.
וכשקמנו בבוקר, אנחנו מסתובבים, רואים והנה אנחנו בלב הים, ים סוף.
[מוזיקה]
יובל: פעילות הצבא הסודאני כנגד המבריחים העמידה פעם את העולים, אנשי המוסד וחיילי שייטת 13 בסיכון ממשי. במרץ 1982 במבצע השלישי, הגיעו 16 סירות גומי של השייטת לחוף. על החוף חיכו כ-180 יהודים אתיופים כאשר לפתע התעורר מכשיר הקשר ודיווח "אנחנו לא לבד". איש תצפית שהציב דני לימור, זיהה תנועה של כוח סודאני חמוש המתקרב אליהם. הסודאנים חיפשו מבריחים שפעלו באותו אזור.
15 סירות הועמסו מיד בעולים והחלו להפליג לתוך הים. אולם, סירה אחת עמוסה בעולים רבים נתקעה על החוף. אחד החיילים הסודאנים החל לרוץ לעברה ופתח באש לכיוון הסירות. לוחמי השייטת היו עם הנשקים בידם, אך על פי ההוראות לא השיבו אש. היה חשש אמיתי שייפתח במקום קרב שהיה מביא להרוגים מבין העולים ולהפסקת המבצעים.
החייל הסודאני החל לרוץ לסירה התקועה ואחריו מחלקת החיילים הסודאנים. בניסיון להרוויח זמן, תיקל דני לימור את החייל והחל מאבק ביניהם. תוך כדי המאבק הצליחו הלוחמים לדחוף את הסירה התקועה לים ולהפליג.
שאר החיילים הסודאנים הגיעו אל דני והחייל והרימו את דני בכוח. הוא נעמד בידיים מורמות כאשר מסביבו מעגל של חיילים מכוונים נשק לעברו.
דני החל לצעוק על הקצין הסודאני "מה זה? יורים? אתם משוגעים? אני עובד עם משרד התיירות הסודאני. יש פה תיירים בצלילת לילה."
לשאלת הקצין הסודאני מי היו בסירות? אמר דני שאינו יודע, הם באו מהים וחזרו לשם. דני אמר לקצין הסודאני שהוא הולך לדווח על האירוע למפקד חיל הים, האלוף יוסוף.
הקצין הסודאני היה מופתע. הוא שאל את דני, "מה אתה מכיר אותו?"
דני ענה לו בביטחון "כן, כל שבוע אני אצלו, אני אתלונן עליך. אני כאזרח לא יכול לשמוע ירי כשיש לי תיירים פה, אי אפשר לחיות עם זה. אני אסגור את הכפר ואלך מפה".
האיום היה ממשי. הכפר היה מוכר בכל האזור והקצין הכיר את חשיבותו לתיירות המקומית. הקצין שציפה לתפוס מבריחים, הורה לחיילים להוריד את נשקם ושחרר את דני.
בארץ הבינו שהמבצעים הימיים מסוכנים מדי. מאות הקילומטרים, המחסומים הרבים, החיילים הסודאנים שמחפשים מבריחים לאורך החופים. ולאחר התייעצויות, החליטו לעבור למבצעים אוויריים.
הייתה רק בעיה אחת. שני רדארים צבאיים בסודאן איימו לחשוף את המטוסים. איך לעזאזל מנטרלים אותם או מבינים עד כמה הם מבצעיים?
יולה: אבל לקראת המבצעים האוויריים, המטה היה מאוד מודאג מהרדארים. אנחנו ידענו שהרדארים לא עובדים. למה? כמו שאמרתי, היו לנו כל מיני אורחים והם היו עובדי שגרירות. בין עובדי השגרירות זה הרבה פעמים נספחים צבאיים שאנחנו יודעים מאיזה תחום הם באים בד"כ.
היה לנו חבר נורא טוב, היה אורח קבוע מהתחלה, הנספח הצבאי הצרפתי. הוא נורא התיידד איתנו וכל הזמן סיפר לנו סיפורים והיה מספר לנו כל מיני דברים על חיל הים המקומי. תמיד העמדנו פנים. היה מספר לנו כל מיני דברים על ישראל והעמדנו פנים, אה מה? באמת? כאילו זה לא נוגע אלינו יותר מדי .
ובין היתר הוא סיפר איזה ציוד יש לחיל הים שם ושאלנו לתומנו על הרדארים שם כי היה מחנה צבאי על החוף בקטע שבין פורט סודאן לכפר שלנו במרחק איזה שעה וחצי נסיעה מאיתנו דרומה לכיוון פורט סודאן. כפי שאמרתי קודם, פורט סודאן היה מרחק של שעתיים וחצי-שלוש שעות תלוי איזו דרך אתה לוקח ומה מצב החולות.
הוא סיפר לנו שיש שני רדארים שלא עובדים בכלל, הם לא בשימוש. אבל החלו המבצעים והמטה חשש מאוד. מאוד רצו לדעת מה קורה עם הרדארים. הבנתי שאין ברירה, אין דבר יותר טוב ממראה עיניים. צריך לראות את הרדארים בעיניים, אחרת אנחנו לא נדע מה קורה. מה יותר טבעי ממני? שאני אלך לראות כמובן לבד ללא ליווי.
אני לוקחת את הרכב, אני מחליטה לנסוע ישר אל המחנה. אני מגיעה לשער הצפוני של המחנה. בד"כ היינו נוסעים לא רחוק מהמחנה, אבל יותר בתוך המדינה כי המחנה היה ממש על שפת הים. וחוצים את האזור הזה בשביל להגיע לפורט סודאן. הפעם לקחתי את החולות שמובילים ישר למחנה.
אני מגיעה לשער הצפוני של המחנה, עוצר אותי חייל סודאני, אז אני מעמידה פנים שאני בדרך לפורט סודאן, איבדתי את הדרך. אישה במצוקה ממש. עוד אני מעמידה פנים, אומר "תחכי, תחכי" וקורא למפקד שלו.
מגיע מפקד המחנה, רואה את המודירה שכולם מכירים כי הם רואים אותי מסתובבת במדבר ברכבים, כולם יודעים מי אני. גם אני מגיעה לפורט סודאן, כולם מתעלפים מזה שאני מגיעה לפורט סודאן. כי זה מן פאטה מורגנה. אישה במדבר מגיעה זה לא איזה משהו שקורה להם. לא מסתובבות שם כל מיני נשים ברכבים, אז ידעו מי אני.
הוא מגיע המפקד ואני מסבירה לו, תשמע, אני מרגישה מטומטמת, אני טעיתי בדרך. אני בדרך לפורט סודאן והגעתי הנה. "אין בעיה", נכנס, מתיישב לידי ברכב. מבקש לפתוח את השער. פותחים את השער, אנחנו נכנסים לתוך המחנה, למרכז המחנה, אנחנו עוברים ליד הרדארים. אני רואה שני מונסטרים ענקיים שהם חלודים, אין סיכוי שאיזשהו ניצוץ של חשמל יעבור שם. היה ברור לגמרי שהם לא פועלים ולא שום דבר. הוריד אותי אחר כבוד בשער הדרומי, המשכתי לדרכי ויכולתי בבטחה לדווח למטה שהרדארים הם לא סכנה.
יובל: עוד על העלאת יהודי אתיופיה באמצעות מטוסי ההרקולס, באחד הפרקים הקרובים.
ד"ר שלום: לאחר כמה חודשים שהייתי בישראל, אח"כ הייתי גם בפנימייה אז שמעתי שההורים שלי כבר אינם בין החיים. הגיעו שמועות שכולם נספו בסודאן. כפי שאמרתי בהתחלה, שאנחנו הילדים, הצאצאים של אברהם אבינו. שהוא לימד אותנו, "לך לך ולעולם אל תעצור". אז כמובן שהמשכתי ללכת ולא לעצור ובפנימייה באמת עזרו לי מאוד. בעצם באיזשהו מקום, אפרופו הרגלים, אתה מתרגל לחיות לבד.
שנתיים לאחר מכן, פתאום אני שומע ברמקול של הפנימייה "שרון, תגיע מיד למשרד שלי" וזה היה המנהל, ברוך ואזה.
אני ממש כולי ברחימו ודחילו ואני כולי רועד, ואני אומר, למה המנהל קורא לי למשרד? ממש פחדתי מאוד. ואני הולך ככה באיטיות בצעדים איטיים וממתין, נכנס אליו למשרד עם פניי נפולות כלפי מטה כי חשבתי שאני הולך לחטוף עכשיו על משהו שעשיתי.
ואז הוא אומר לי "תסתכל עליי". כי בתרבות האתיופית לא מסתכלים לסמכות, אלא מסתכלים לרצפה. היה לי מאוד קשה להסתכל, במיוחד כשחשבתי שאני הולך לחטוף עוד יותר מהסמכות.
ואז הוא אומר לי "אני רוצה להגיד לך משהו. ההודעה שקיבלת לפני שנתיים, למעשה הייתה טעות. ההורים שלך, המשפחה שלך עדיין בחיים" ואתמול הייתה עלייה מאוד גדולה, לימים יקרא "מבצע משה". הם עכשיו מחכים לך בריאים ושלמים במרכז הקליטה שנקרא "אור עקיבא".
זה היה באמת תחיית המתים. כשאני מתפלל היום ברוך אתה השם מחייה המתים, אני ממש נזכר ברגעים הללו. ואז המדריך, גבי אוחיון, הסיע אותי לפגוש את ההורים שלי. שם בעצם נפגשנו באור עקיבא במרכז הקליטה. כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה, עוד לא אבדה תקוותנו. זה הסיפור של העם היהודי. אנחנו סוגרים מעגל ופותחים מעגל.
לפני כמה שנים קיבלתי טלפון. הטלפון הזה היה מדני, דני לימור. "שלום, מדבר דני, מה נשמע? מה שלומך? איזה כיף." אומר דני "תקשיב, אני הייתי המפקד שלך בסודאן ואני עזרתי לך להגיע לירושלים. אני מבקש ממך בקשה, שאתה תהיה עכשיו המפקד שלי. אני מכניס את בני לחופה ואני רוצה שאתה תערוך את החופה והקידושים" הוא אמר "אנחנו רוצים לסגור מעגל". וכך היה.
כשעמדנו מתחת לחופה ופתאום סגירת המעגל הזאת, כולנו ממש, כולם שם בכו. זה הסיפור, זה הסיפור של העם היהודי.
[מוזיקה]
יובל: זהו. עד כאן החלק הראשון של כפר הנופש בסודאן.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments