בפרק הזה, הבאתי לידי ביטוי את אחד הגילויים המרגשים ביותר שלי במהלך השנים של ההתפתחות התודעתית שאני עוברת, והוא: הכוח, העוצמה והיכולת של הפגיעות להשפיע על החיים שלנו, של אחרים ולייצר לנו אושר, סיפוק ושפע.
כל התובנות, דרכים שונות להסתכל על פגיעות וטיפים להתנהלות מעצימה בתוכה- נמצאים בפרק הזה.
בסוף הפרק ציינתי את ברנה בראון שחקרה את עוצמת הפגיעות ואפשר לצפות באחד הסרטונים הנצפים ביותר שבו היא הרצתה על הנושא בטד, והלמשיך ממנו לחפש ביוטיוב עוד סרטונים, הרצאות שלה, ההרצאות המוקלטות שניתן לצפות בהן בנטפליקס, לעקוב אחריה באינסטגרם ועוד.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 10/12/2022.
היי, אתן מאזינות לפודקאסט "עולם השפע", המקום בו תגלו איך לייצר את השפע הכלכלי, הזוגי, הבריאותי, החוויתי והרגשי שאתן רוצות בחיים שלכן, בעזרת התודעה שלכן ובאופן הרמוני שמחובר לרצון הנשמתי שלכן וליקום כולו.
אני דנה יעקב, מנחת הפודקאסט הזה, מורה רוחנית תודעתית, חוקרת את חוקיות היקום והתודעה כבר כמה עשורים, ומלמדת רק את מה שגיליתי וחוויתי שעובד בחיי. אם אתן נשים שאפתניות שרוצות לזמן שפע וניסים מתוך קלילות ושמחה, ולגלות מה עוד אפשרי עבורכן, הגעתן למקום הנכון. המטרה שלי בפודקאסט הזה היא להנגיש לכן ידע רוחני עמוק בצורה פשוטה, לתת לכן את הפרקטיקה, ההשראה, ביטחון והבהירות שיעזרו לכן לראות דברים אחרת ולחזק את תודעת השפע, כך שתוכלו לחיות חיים מלאים, מספקים, שמחים ושלווים יותר ממה שחלמתן. בואו נתחיל.
היום אני הולכת לדבר איתכם על נושא שפשוט הגיע אליי ברגע זה, [צוחקת] ממש ככה, והבנתי שזה נושא מאוד מאוד חשוב, שחשוב לי לדבר עליו. הנושא הוא איך אנחנו יכולות לאפשר לעצמנו להיות פגיעות ועדיין להרגיש חזקות. זאת אומרת, ממש להבין את העוצמה שבפגיעות. ולפני שאני אצלול לתוכן של הפרק הזה היום, אני שמחה לעדכן אתכן שכל מי שתשתף את הפרק הזה במידה ואהבתן ובמידה והתחברתן, כל מי שתשתף את הפרק ותתייג אותי, feelgood_shefa במדיה החברתית, בפייסבוק או באינסטגרם, תקבל ממני במתנה את המיני קורס, שלישיית השלווה, שזה בעצם כולל שלוש מדיטציות שיעזרו לכם להרגיש שלווה כל הדרך להגשמת הדברים שאתן רוצות להגשים בחיים שלכן. אז כל שיתוף יקבל את המיני קורס, במידה ועדיין לא קיבלתם. וזהו, בואו נצלול לתוכן של הפרק הזה.
אז בואו נדבר רגע על פגיעות. מה זו פגיעות? פגיעות היא תמיד יושבת על איזשהו כאב, שזו חוויית חיים מאוד טבעית, שכולנו כולנו כולנו חוות וחווינו, ואני מניחה שגם נחווה, כי זה חלק מהמכלול הזה של החוויה האנושית שלנו כאן, כנשמות שמתגלמות בגוף פיזי, שחווה לפעמים מחסור וחווה לפעמים חוסר גם באהבה ופחדים וכל מיני דברים בסגנון הזה. אז כאב זה חלק מחוויית החיים שלנו, ויחד עם זאת אפשר לקחת את הכאב למקום מעצים ולמקום שמקדם אותנו ושמרחיב את האפשרות שלנו לחוות יותר שפע בחיים שלנו. לעומת, אם אנחנו בעצם נדחוק את הכאב הזה לאיזושהי פינה, נתעלם ממנו ואז אנחנו נצמצם את עצמנו. אנחנו נדבר על זה קצת יותר לעומק היום. וחוויה של פגיעות, אז היא למעשה החוויה הרגשית של הכאב. כשכואב לנו, אנחנו לרוב נרגיש פגיעות.
למה אנחנו כל כך מפחדות מהפגיעות? למה? אני מרשה לעצמי להגיד, כי רוב האנשים שאני מכירה מפחדים מפגיעות וכמובן גם אני מכירה את זה מאוד מאוד מאוד מקרוב. אה… רוב החיים שלי פחדתי להראות את הפגיעות שלי כלפי חוץ, להביע אותה. ולקח לי הרבה מאוד זמן להבין שיש בה עוצמה מאוד מאוד מאוד חזקה, ולדעת איך להשתמש בה בסופו של דבר כדי גם לקדם דברים שאני רוצה בחיים שלי, לייצר יותר שפע בחיים שלי, דווקא עם ולמרות. ואפילו זה מעבר ל"למרות", להיעזר בפגיעות בשביל זה.
אז למה אנחנו כל כך מפחדות מפגיעות? רובנו למדנו שפגיעות היא סמל לחולשה. אנשים שנראים או נראו בעינינו פגיעים, הרבה פעמים חשבנו אותם לחלשים. וגם אם אולי לא חשבתם שאנשים מסוימים חלשים בגלל שהם פגיעים, יש משהו שמאוד מאוד הוטמע בחברה שלנו. ואני אתייחס ספציפית לחברה המערבית, אבל אני מאמינה שזה מתקיים בהרבה מאוד חברות אחרות.
שימו לב שהאנשים שנתפסים בעיניכם כחזקים, או בואו נגיד, בואו נלך על ה… על הנורמה החברתית, בסדר? איך החברה תופסת אנשים חזקים? אנשים חזקים הרבה פעמים נתפסים כחזקים כי יש בהם משהו שמשדר רמה, משדר קור, משדר רציונליות, חוסר רגש, ואז הרבה פעמים זה אנשים שמכיוון שהם כל כך רציונליים ופחות מרגישים, אז הם יכולים לעשות, לקחת כל מיני החלטות כאלה קרות ולקדם את עצמם ולקדם אנשים ולקדם דברים בעולם הזה, לאו דווקא ממקום רגשי. עכשיו, זה לאו דווקא תמיד תמיד נכון, כן? אבל אפשר להסתכל הרבה פעמים בסרטים. שימו לב, בסרטים שהאנשים החזקים בתוך הסרטים, ושאפשר לראות הרבה פעמים בטלוויזיה ובקולנוע, ברגע שהם חזקים, הם… יש בהם משהו מאוד מאוד קר. אפילו אנשים ש… בואו נגיד, אפילו הגיבורים של הסרטים, שהם כן פועלים מתוך הלב ומתוך הרגש והם כזה הרבה פעמים אנשים שהם כן יש להם עולם ערכים מאוד מאוד חזק וחשוב, ועדיין ברגע שהם עומדים מול איזשהו איום, הם הופכים להיות קרים, הם הופכים להיות כאילו מאוד רציונליים והם פועלים כמובן מתוך הערכים שלהם, אבל פחות ממקום רגשי, פחות ממקום פגיע.
עכשיו שימו לב, אני רוצה להפנות רגע לתשומת לבכם את העניין הזה. התכונה הזאת של הפגיעות יושבת על רגש, על העולם הרגשי שלנו. זאת אומרת שאנשים שבדרך כלל נתפסים בעינינו כחזקים או שרוב החברה תופסת אותם כחזקים, האנשים הרציונליים האלה הם אנשים שהם… שיש להם מטרה לנגד עיניהם, והם לא רואים בעיניים, וכל האמצעים סוג של מקדשים את המטרה, והם לא מטולטלים רגשית מכל דבר שקורה. האנשים האלה, שפועלים ממקום כזה, שנתפסים בעינינו הרבה פעמים כחזקים, זה האנשים שמה שהכי בולט בהם, דווקא התכונות הדומיננטיות שלהם, הן תכונות זכריות. עכשיו, חשוב לי להדגיש, תכונה זכרית זה לא אומר שהתכונה הזאת שייכת רק לגברים.
יש הרבה מאוד נשים עם התכונות ה… עם בכלל, באופן כללי, עם אנרגיה זכרית מאוד מאוד חזקה. למה? אלפי שנים, אולי אפילו יותר מאלפי שנים, היה דיכוי בעולם הזה של האנרגיה הנקבית. אז נכון, היה גם דיכוי של נשים מאותה סיבה, אבל לא רק. גם גברים שנחשבו למאוד מאוד רגשיים, דרמטיים, יותר מדי, נקרא לזה, אינטואיטיביים ופחות מדי רציונליים, היו נחשבים לחלשים. על אחת כמה וכמה נשים, שלרוב לנשים, לרוב הנשים, אני ככה ממש עושה איזושהי הכללה, התכונות הנקביות יותר דומיננטיות ואז זה מה שבסופו של דבר הוביל אותם, במשך אלפי שנים, להיות על הצד החלש של החברה, על המקום המדוכא. שימו לב, כל התפיסה הזאת שבעצם הייתה קיימת בעולם שלנו במשך אלפי שנים, הייתה תפיסה שהבעת רגשות היא בעצם הבעה של חולשה. בכי מעיד על חולשה. מתי אתם… מתי בכלל ראיתם גבר, גיבור של איזשהו סרט, מתחיל לבכות? גם אם גיבור של סרט מסוים בוכה, ואני לא מדברת על הסרטים… על סרטי הדרמה שהם באמת מראים מנעד יותר רחב של רגשות אנושיים. אני מדברת על למשל כל הסרטי גיבורי-על למיניהם.
הם אף פעם לא בוכים. הם לא בוכים. גם הגיבורי-על עם הכוונות הטובות והערכים הטובים, הם כאילו… תמיד איכשהו מצליחים לשמור על איזשהו פאסון ולהראות איזשהו כוח, מתוך המקום הזה ששום דבר לא מטלטל אותם. וגם אם הם כן מביעים פה ושם רגש, זה אף פעם לא מגיע לרמה עכשיו של בכי ומשהו ככה שובר לב או משהו כזה, נכון? וגם אם זה קורה, זה מאוד מאוד נדיר. רוב הסרטים שאני לפחות, אני באופן אישי מאוד אוהבת סרטי גיבורי-על, אני גם באופן כללי אוהבת הרבה מאוד סוגים של סרטים, וכן, אני מאוד נהנית לראות את הגיבורים החזקים האלה שנלחמים בכל ה… בכל הכביכול הרשעים כדי להגן על החלשים. אבל מי הם החלשים? תמיד אלה שבוכים בסרטים האלה הם באמת האנשים החלשים, שכביכול צריך להגן עליהם כי הם לא מסוגלים להגן על עצמם. שימו לב איזה תפיסת עולם מעניינת נוצרה במשך אלפי שנים, שבכי, כאב וכל סוג של הבעת רגשות של פגיעות, של אנחנו פגיעים, של משהו פגע בנו, זה סוג של חולשה. עכשיו, יש לזה גם איזשהו היגיון, כי אם משהו חיצוני יכול לפגוע בנו, אז אנחנו לא מספיק מחוברות, מחוברים לכוח הפנימי שלנו, ואז זה מה שבעצם מטלטל אותנו גם רגשית.
אבל זה חלק מהחוויה האנושית שהנשמה שלנו בחרה לחוות בתוך הגוף הפיזי שלנו. וזה מאוד מאוד מעניין שדווקא הבעה של פגיעות או כאב או בכי נראים לנו הרבה פעמים כחולשה, כשכעס נתפס כחוזק. כן, כעס הרבה פעמים נתפס בפנינו כחוזק. אני זוכרת שישבתי איזה ערב אחד וצפיתי באיזושהי סדרה עם בן הזוג שלי, דן. ובסדרה הייתה אישה, דווקא אישה, כן. בגלל זה מאוד מאוד חשוב לי שאם יש גברים שמאזינים לפודקאסט הזה, אני ממש ממש לא יורדת עליכם. יש גם לכם בתוככם, בתוך המנעד הרחב של מי שאתם, אנרגיה זכרית ואנרגיה נקבית, וזה לא קשור למין שלכם. אז הייתה אישה בסדרה הזאת שהיא כאילו התחילה להתאהב באיזה מישהו, אבל אז היה משהו שהיה לה חשוב יותר, יותר מהאהבה שלה לבן אדם הזה, והדבר הזה שהיה לה מאוד מאוד חשוב גרם לה להיות מאוד מאוד מכוונת מטרה. שוב, זה בעצם איזושהי תנועה שהיא יותר זכרית, בסדר? התנועה של האנרגיה הזכרית היא תנועה כזאת של מטרות ויעדים ולכוון למטרה ולא לראות בעיניים ולהיות מאוד רציונליים, כי זה באמת פחות המקום הרגשי, ופשוט לחתור למטרה. אז האישה הזאת, למרות שהיא אהבה גבר, והיה שם… הייתה שם איזושהי הבעת רגשות, כשהייתה לה מטרה לנגד עיניה, היא לא ראתה בעיניים והיא הייתה מוכנה לפגוע בגבר הזה ולפגוע בהרבה מאוד אנשים בדרך כדי להשיג את המטרה שלה. היה בה משהו מאוד רציונלי ופחות רגשי. ותוך כדי שאנחנו צופים בסדרה, דן אומר לי, "וואו, היא אישה ממש חזקה".
זאת אומרת, הוא התפעל מהחוזק שלה. הוא לא בהכרח הצדיק את מה שהיא עשתה, כן? כי היא עשתה הרבה מאוד דברים מאוד אכזריים, כן? הוא ממש לא הצדיק את זה. אבל מכיוון שהיא הייתה מאוד רציונלית, אז היא גם הייתה מאוד מאוד חכמה, היא הייתה מחוברת לצד המנטלי שלה ופחות לרגשי, והיא פעלה מתוך המקום הזה. אז היא פעלה באיזושהי חוכמה מאוד גדולה, אבל בהרבה פחות רגש ולא היה אכפת לה לפגוע באנשים בדרך. וכשהוא אמר לי את זה, כשהוא אמר "וואו, היא כזאת חזקה", חשבתי על זה רגע ואמרתי, רגע, למה? למה אתה חושב שהיא חזקה? מה, זה שהיא לא מרגישה? שהיא לא נותנת מקום לרגש שלה הופך אותה לחזקה? זה שהיא לא מאפשרת לעצמה לאהוב מישהו ולוותר על אולי איזושהי מטרה. או אפילו לא לוותר על המטרה, אולי למצוא דרך אחרת להגיע למטרה הזאת, מעיד על זה שהיא חזקה? ואז קלטתי, זה לא דן. דן מקסים. באמת, דן הוא אחד הגברים היותר נאורים ומפותחים שיצא לי לפגוש בחיי. לא סתם הוא הבן זוג שלי. אבל קלטתי שזו באמת איזושהי תפיסה של החברה האנושית שלנו. ואני לא רוצה להאשים פה אף אחד, כן? לא רוצה להאשים את דן ואת החברה האנושית, כי בפועל אני חלק מהדבר הזה. גם אני לרגע התחברתי למה שדן אמר. גם אני לרגע חשבתי, וואו, היא באמת אישה מאוד מאוד חזקה. והרבה פעמים כשאני רואה אנשים שהם… כל הגיבורים האלה שמצליחים איכשהו להתמודד עם הרגשות שלהם ולשים את הרגשות בצד ולהיות מאוד רציונליים וקרים כשהם צריכים לעשות איזושהי משימה ולא לראות בעיניים, הרבה פעמים הם נתפסים גם בעיניי כחזקים. אבל יש פה איזשהו עיוות, לא? תחשבו על זה רגע, זה קצת מעוות שאנחנו תופסים אנשים שמדכאים חלק בלתי נפרד מהמנעד הרחב האנושי שלהם ולא נותנים למקום הזה, זאת אומרת לדבר הזה מקום, זה ממש מעניין שאנחנו תופסים אותם כחזקים.
וזה בדיוק העניין. זאת אומרת, הרבה מאוד שנים החברה, אנחנו כחברה, התרגלנו לחשוב שהבעת רגש זו הבעה של חולשה, ורגש זה חולשה. ובמיוחד אם זה רגש של כאב ושל פגיעות ושל… [נאנחת] של רגע לעצור ולהגיד, אני כרגע צריכה שנייה לעבד את מה שעובר עליי, אני כרגע פגועה. כרגע משהו שקרה בחוץ נגע לי בנקודה מאוד כואבת ורגישה, ואני צריכה לתת לזה מקום.
מה? [צוחקת] מה, לתת לזה מקום? במשך, נראה לי, אלפי שנים אנשים לא נתנו מקום לחלק הרגשי הזה בתוכם. במקום זה, הם לקחו את הרגש הזה של הכאב והפגיעות ל… לפגוע באנשים אחרים, לתקוף, להראות כעס, להראות… אפילו לכסות קצת על הרגש שלהם כדי להראות את הכוח שלהם. ודרך זה שהם הראו את הכוח שלהם, שזה כוח מדומה, זה אפילו לא כוח אמיתי, הם בעצם שיחקו איזשהו משחק שהם יותר חזקים מאחרים, אז הם פשוט לא הראו רגשות. ואני חושבת שיש פה באמת איזשהו עיוות מאוד מאוד גדול שאני רוצה להשיב את זה שנייה לאיזשהו מקום אחר. כי במשך השנים, שגיליתי על עצמי שאני בן אדם פגיע, כמו כולנו, ושאני נפגעת לפעמים ושכואב לי לפעמים, שמתי לב שבכל פעם שממש ממש כאב לי, בכל דרך שניסיתי לכסות על הכאב, או שזה הפך לכעס שהרס ושיצר מתח והרבה כאב במערכות היחסים בחיים שלי, ובראש ובראשונה במערכת היחסים שלי עם עצמי. וזה תמיד הרגיש לי כאילו סוג של התנגדות לעצמי, זה תמיד כיווץ אותי, זה עשה לי לא טוב. זה רק הכניס אותי לבור עמוק יותר עם עצמי ולא עזר, זה לא עזר לי בשום דרך. גם אם כביכול כלפי חוץ זה היה נראה כאילו אני נורא נורא חזקה, ממש ממש לא הרגשתי חזקה, כי אנחנו לא יכולים לעבוד על עצמנו. בסוף, בסופו של דבר עמוק עמוק עמוק בפנים כולנו יודעים את האמת. כולנו יודעים שאם משהו פוגע בנו או כואב לנו, זה שם, לא יעזור לנו כמה ננסה לכסות על זה וכמה ננסה להציג איזושהי מסכה כלפי חוץ ולשחק איזשהו משחק, עמוק עמוק בפנים אנחנו נרגיש ונדע שאנחנו קצת משקרים לעצמנו. וזה מייצר חולשה הרבה יותר גדולה מהפגיעות עצמה. מאוד מאוד מעניין הדבר הזה.
עוד דבר שגילינו במהלך השנים, ואני ככה באמת הלכתי אחורה עם ההיסטוריה כדי להבין מה… מה הוביל אותנו לחשוב שפגיעות זה דבר לא טוב, דבר שאנחנו מנסים להסתיר בכל צורה שאפשר. חשבתי על זה שהרי בטבע, מי שורד? החזק, נכון? ובמשך אלפי שנים היה נדמה לנו שהחזק הוא הגבר. עכשיו, עוד פעם, אני לא באה לצאת עכשיו נגד גברים. אני אוהבת גברים, יש לי הרבה מאוד גברים מאוד מאוד קרובים לליבי בחיי, ויש לי המון כבוד לגברים. יש לי גם כבוד לאנרגיה הזכרית שקיימת בתוכי. המון כבוד. אני גם מאוד מאוד אוהבת אותה, אגב, שאנרגיה זכרית זה באמת כמו שאמרתי קודם, זו אנרגיה שיותר רציונלית, יותר קרה, יותר מכוונת למטרות, יותר משימתית. זו אנרגיה שהיא מקדמת, זו אנרגיה שמייצרת המון שינויים מדהימים בעולם הזה. ויחד עם זאת, הגברים ברמה הפיזיולוגית הם בנויים בצורה כזו שהם יותר חזקים פיזית מנשים.
לעומת זאת, האנרגיה הנקבית זו אנרגיה של רגש, המון רגש. עכשיו, איזה עוצמות יש לרגש. יש עוצמות מטורפות. הרגש זה מה שמאפשר לנו חוויה מלאה של החיים. הרגש זה מה שמאפשר לנו לשמוח, ליהנות ולהרגיש את האושר הזה מלהיות בכלל בחיים. הרגש זה התשוקה, התשוקה שמניעה אותנו בסופו של דבר לקבוע מטרות, יעדים ולעשות כל מיני פעולות פיזיות, משימות כאלה ואחרות כדי להגיע למטרות. זאת אומרת שבסופו של דבר מה שמניע אותנו בחיים זה קודם כול הרגש. כל השאר זה הדבר שקורה אחרי זה. אז אנחנו, אם אנחנו נדכא רגשות שלנו, אנחנו בעצם נצמצם את עצמנו, נצמצם את מי שאנחנו ונצמצם את האפשרות שלנו לחוות שפע גדול יותר בכל המנעד הרגשי שאנחנו יכולות לחוות.
אז ברגע שדיכאנו את הפגיעות כחברה, כן? דיכאנו חלק מהחוויה האנושית שלנו בתוכנו. ממש ככה, כי זה קיים, אי אפשר להתעלם מזה, זה קיים, לא יעזור. גם האנשים עם האנרגיה הכי זכרית בעולם, שזה גם גברים וגם נשים, לכולם ברמה זו או אחרת יש איזשהו רגש, אוקיי? זה חלק מהמכלול האנושי שלנו. ואם אנחנו נדכא את הרגשות הנמוכים יותר שלנו, ובמיוחד את הרגשות של הכאב, של הפגיעות, אנחנו בעצם מצמצמים את עצמנו. כשאנחנו מצמצמים ומצמצמות את עצמנו, אנחנו מצמצמות את כל האינסוף חוויות שאנחנו יכולות לחוות בחיים שלנו, ואז אנחנו מצמצמות את השפע. כי שפע זה לא רק כסף ולא רק זוגיות ולא רק מכונית יפה או חופשה מטורפת. שפע זה להרגיש את הדברים האלה. מה שווה לי עכשיו מיליארד שקלים בחשבון הבנק אם אני לא נהנית מהכסף הזה, אם אני לא אוהבת את מה שהכסף הזה מייצר לי? אם אני לא נהנית מהחוויות של החיים?
עכשיו, אני לא יכולה ליהנות במקסימום מהחוויה הזאת של החיים אם אני לא נותנת מקום לכל המנעד הרגשי שלי, זה פשוט לא יכול לעבוד בצורה הזאת. אנחנו חיות וחיים בעולם דואלי, בעולם שיש בו גם חושך וגם אור. בעולם שיש בו גם כאב וגם שמחה. גם פחד וגם אהבה. אנחנו לא יכולות בתוך העולם הדואלי הזה שאנחנו חיות בו לרצות לחוות שמחה ברמות הכי גבוהות של השמחה אם אנחנו לא נדע לאפשר לעצמנו לחוות עצב. ואותו דבר לגבי פגיעות. פגיעות, כמו שאמרתי, היא יושבת על כאב. אם לא נאפשר לעצמנו להרגיש ולחוות את הכאב של כל מיני דברים שמכאיבים לנו בתוך העולם והחיים האלה, אנחנו לא נוכל להיות פתוחות לחוות את השלמות הזאת של האושר, כי האושר טומן בחובו את הכול. כן, ממש ממש את הכול. אפשר לכאוב ועדיין להיות מאושרים. כן, ממש ממש ככה. אני אפילו קצת נמצאת באיזושהי חוויה כזאת כרגע. יש דברים שמכאיבים לי, אני מאפשרת לעצמי את הכאב. וכשאני מאפשרת לעצמי את הכאב, פתאום לכאב יש משמעות. כשאני מקבלת בתוכי את הכאב, המשמעות הזאת מתרחבת ומתעצמת ומייצרת איזושהי תחושה שהיא כאילו מעבר לכל הרגש הזה, של אושר, של אושר של שלמות, של שלמות שלי עם עצמי.
כשאני שלמה עם עצמי, אני מאוחדת עם כל החלקים שבתוכי, אני אוטומטית מאוחדת עם כל החלקים שביקום. אני מרגישה אהובה. כשאנחנו מאפשרות לעצמנו לאהוב גם את הכאב שלנו, וכן, אני יודעת, זה למתקדמות, אז זה בסדר, אנחנו… לוקח לפעמים זמן להגיע למצב שאנחנו יכולות גם לאהוב את הכאב. אגב, יש הבדל בין לאהוב משהו לבין להיאחז בו, כן? אני לא אומרת להיאחז בכאב, להתבוסס בו, לשקוע איתו למטה. יש שם גם רמה מסוימת של… כאילו, זה לא בדיוק אהבה, זה יותר פחד. אני מדברת על לאהוב את הכאב כי הוא חלק מהמכלול של מי שאנחנו. עכשיו, אם אנחנו נדכא את הכאב, שימו לב, כל דיכוי של חלק בתוכנו, הוא יושב על שיפוטיות, זאת אומרת שאני שופטת את הכאב שלי. אני שופטת אותו כמשהו לא טוב, כמשהו חלש, כמשהו שאסור לי להרגיש או שאני החלטתי שאני לא ארגיש, אבל זה שם. ואז בגלל שזה שם ואני שופטת אותו, אני בעצם מייצרת התנגדות פנימית.
אני ממש מייצרת התנגדות לכאב שלי, ולכל התנגדות פנימית יש מחיר. החלק הזה של הכאב, של הפגיעות, הוא לא נעלם, הוא פשוט במקום שהוא יבוא לידי ביטוי כמו שהוא בצורה הכי טהורה ונקייה שלו, הוא בא לידי ביטוי בצורות אחרות. הוא יכול לבוא לידי ביטוי בצורה של מחלה פיזית, כי הרבה פעמים הגוף שלנו הוא ממש מבטא כל מיני חלקים מדוכאים בתוכנו. אני לא רוצה להפחיד אתכם, כן? להפך, אני רוצה לעודד אתכם לאפשר לעצמכם להרגיש את כל מה שאתן מרגישות. ככל שנאפשר לעצמנו וניתן לעצמנו לגיטימציה להרגיש את הכאב, ככה זה פחות יתבטא בגוף הפיזי. הגוף הפיזי הוא פשוט מביא לידי ביטוי חלקים מדוכאים בתוכנו כי הם איכשהו צריכים לבוא לידי ביטוי בצורה זו או אחרת. עכשיו, אם זה לא מגיע לידי ביטוי כמחלה פיזית, זה לא חובה, זה לא תמיד חייב להגיע לידי ביטוי בצורה כזאת, הוא גם יכול להגיע לידי ביטוי, לבוא לידי ביטוי… כן, לא אומרים להגיע, אומרים לבוא. הוא יכול לבוא לידי ביטוי בכל מיני התנהגויות שמרחיקות אותנו מעצמנו ויוצרות מתח פנימי, דיכוי רגשי אחר ו/או אלימות.
עכשיו, אני אסביר לגבי הדיכוי הרגשי, אמרתי את זה קודם. אם אני בעצם מדכאת את הרגש הזה של הפגיעות, אז אני מצמצמת את מנעד הרגשות שאני יכולה להרגיש, ואז אני בעצם מצמצמת את האפשרות שלי גם לחוות את ההפך מפגיעות, שזה כוח מאוד מאוד גדול ושמחה מאוד מאוד מאוד גדולה ואושר, שזה מה שאמרתי קודם. אושר זה איזושהי… לפחות לפי ההגדרה שלי, זו באמת התחושה הזאת של השלמות. של אני שלמה ככה, כמו שאני, עם הכאב שלי.
ומה זה אומר אלימות? כשאני מדכאת את הכאב, אז אני מנסה לכסות עליו בצורה אחרת, והרבה פעמים הצורה הזאת יוצאת בצורה של כעס. עכשיו, כעס, אם אנחנו לא עושות איזושהי עבודה עם הכעס, הוא יכול להוביל למצב של ממש תוקפנות. והתוקפנות הזאת יכולה להוביל לשנאה. והשנאה הזאת יכולה להוביל לאלימות. אז אני לא אומרת שאם אנחנו מדכאות את הפגיעות שלנו, אנחנו באופן מובהק נהיה מאוד מאוד אלימות ברמה הפיזית, אבל אנחנו יכולות להיות אלימות ברמה הרגשית, אפילו כלפי עצמנו. אנחנו יכולות לעשות דברים לעצמנו שפוגעים בנו בסופו של דבר, ואנחנו גם יכולות לפגוע באנשים אחרים. הרבה פעמים אנשים… האנשים שהכי פוגעים באנשים אחרים הם אנשים שהם בעצמם פגיעים, פגועים ולא נותנים לעצמם את המקום להיות בחוויה הזאת של הפגיעות. כי שוב, כי זה מפחיד אותם, כי זה נראה להם כמו חוויה של חולשה וכו' וכו'.
אז איך זה נראה כשאנחנו מנסות להסתיר את הפגיעות שלנו? אז כמו שאמרתי קודם, זה יכול לבוא קודם כול לידי ביטוי על ידי כעס. אני מוצאת את עצמי, אחד מהדברים שגיליתי לגבי עצמי, עם כל העבודה הפנימית שאני… כל החפירות שלי בתוך עצמי שאני כל הזמן עושה, זה שבכל פעם שאני כועסת, והכעס שלי… אצלי, אני בן אדם ככה די אימפולסיבי. אז כשאני כועסת, האנשים הראשונים שחווים את הכעס שלי זה האנשים שהכי קרובים אליי בעולם. בדרך כלל זה יהיה דן, בן זוגי היקר, שבאמת מדהים איך הוא מצליח להכיל אותי הרבה פעמים בתוך הכעס שלי. ואם זה לא דן, אז זה המשפחה שלי. ואם זה לא המשפחה שלי, זה גם יכול לצאת על חברות ממש ממש קרובות שלי. אבל בסופו של דבר כן, כשאני כועסת, ואצלי הכעס הוא לא נשאר בתוכי, הוא איכשהו תמיד יוצא החוצה באיזושהי דרך.
אם לא עיבדתי ב-ע' את הכעס שלי, אז זה יכול גם לצאת החוצה בצורה שהיא לא כל כך נעימה, לא לי ולא לצד השני. והכעס הזה הוא יכול לצאת בהתפרצויות אלימות. ואני מעידה על עצמי שלא פעם הייתי אלימה. לאו דווקא אלימה עכשיו ברמה של להרביץ אנשים, כן? אולי כשהייתי ילדה אז הייתי קצת מרביצה ל… [צוחקת] לכל מיני אנשים שעצבנו אותי. בתור ילדה, כן? אבל היום, כשאני כועסת, אני יכולה ממש לפגוע בבן אדם שהכי קרוב אליי בעולם. אני יכולה לשפוט אותו, אני יכולה להאשים אותו בכל מיני דברים שהוא לא בהכרח עשה, כן? אבל כי אני כועסת, אז אני מחפשת משהו להוציא עליו את הכעס ולפגוע בו. כי אם אני לא אפגע במשהו חיצוני, אז אני אפגע בעצמי. באותה מידה אני כמובן יכולה גם לפגוע בעצמי, אבל מכיוון שאנחנו חיות… זה אפילו לא העולם שאנחנו חיות בו, אנחנו בחוויה כזאת של… בתוך היקום הזה של אחדות. אז כל כעס שמתפרץ כלפי חוץ וכביכול פוגע במישהו אחר, הוא תמיד תמיד תמיד יפגע גם בנו. כי כשמישהו אחר נפגע, משהו בתוכנו גם נפגע. ואנחנו יכולות כמה שאנחנו רוצות לספר לעצמנו סיפורים שהגנו על עצמנו ושפגענו כי אם לא היינו פוגעות, אז אנחנו היינו נפגעות.
אבל בפועל, אם תחשבו על זה לעומק, כל אדם שאי פעם אתן יודעות שפגעתן בו באופן מכוון וישיר, והרבה פעמים אנחנו גם מספרות לעצמנו סיפור שאנחנו לא עושות את זה בכוונה, אבל באותו רגע שאנחנו עושות את זה, זה מאוד בכוונה, פשוט לא תמיד אנחנו מודעות לכוונה שלנו. אז בכל פעם שזה קורה, תשימו לב איך אתן מרגישות. האם זה באמת מרגיש כל כך טוב ומספק ומשחרר? או שזה קצת כואב לכם גם לדעת שאתם אחראיות לכאב של מישהו אחר? עכשיו, בגדול, אנחנו לא באמת אחראיות לשום רגש של אף בן אדם אחר בעולם הזה, אנחנו… הבן אדם היחיד שאנחנו אחראיות לרגש שלו זה אנחנו. אבל בדיוק בגלל זה, אם אנחנו כועסות, אז במקום להוציא את הכעס על כל בן אדם וכל דבר שאנחנו באות איתו במגע, אולי שווה רגע לבדוק מה קורה עם הכעס הזה, על מה זה יושב? ואם תשאלו את עצמכם לעומק, כשאתן כועסות, מה באמת יושב מאחורי הכעס? אני מבטיחה לכן שככל שתשאלו את עצמכן יותר ויותר ויותר, אתם תגלו שמה שיושב שם זה כאב. איזשהו כאב, איזושהי פגיעות.
אז אתן מבינות למה חשוב שניתן מקום לפגיעות? כי אם אנחנו לא ניתן מקום לפגיעות, יצא מאיתנו כעס והכעס יכול להתפתח למצב של אלימות. אלימות כלפי עצמנו. אגב, זה גם יכול להיות… אלימות כלפי עצמנו יכולה להיות שיפוטיות אינסופית עצמית שמצמצמת אותנו, מדכאת אותנו ומכניסה אותנו למקום מאוד מאוד לא טוב עם עצמנו. זה גם יכול להיות פגיעה של התמכרויות למיניהם. הרבה פעמים התמכרויות לאוכל, לאלכוהול, לסמים וכדומה. אלה התמכרויות שנובעות הרבה פעמים מתוך הפחד שלנו לאפשר לעצמנו להרגיש את הפגיעות. כדי לא להרגיש את הפגיעות, אז אנחנו כביכול פוגעות בעצמנו בהסוואה של אבל הסם הזה עושה לי טוב, אבל האלכוהול הזה טוב לי, אבל בצורה הזו אני לא מרגישה את מה שאני מרגישה, אז זה מרגיש לי טוב יותר ונעים יותר. אבל גם לזה יש מחיר בסופו של דבר.
אז כמו שאמרתי, כל דיכוי פנימי יושב על שיפוטיות. ועוד דבר, כשאנחנו מנסות להסתיר את הפגיעות שלנו, אנחנו יכולות, אם אנחנו לא מבטאות את זה כלפי חוץ בצורה של כעס, זה יכול לבוא לידי ביטוי על ידי ניתוק רגשי. מה זה ניתוק רגשי? אני לא רוצה להרגיש. וניתוק רגשי זה גם יכול להוביל באמת להתמכרויות האלה שדיברתי עליהן קודם. אבל זה גם יכול להוביל למצב שאני פשוט לא מרגישה. קרה לכם פעם שאתם פשוט לא הרגשתם? בכל מיני סיטואציות שרציונלית המוח שלכם אומר, אבל רגע, אבל זו סיטואציה שאני אמורה להרגיש בה משהו, איך זה יכול להיות שאני לא מרגישה כלום? לא פחד, לא שמחה, לא עצב, לא כאב, לא כלום. כלום. זה ניתוק רגשי. זה איזשהו מנגנון הגנה שפיתחנו כדי שחס וחלילה לא נהיה פגיעות וחלשות לפי התפיסה שלנו.
אבל ניתוק רגשי, הבעיה איתו, שהוא א', מייצר חוסר תקשורת. קודם כול חוסר תקשורת עם עצמנו, אז אנחנו פחות מחוברות לעצמנו כשאנחנו מנותקות רגשית. וכשאנחנו פחות מחוברות לעצמנו, אז אנחנו פחות מחוברות למה אנחנו רוצות, לתשוקות שלנו, לדרך שלנו. אנחנו באמת באיזושהי חוויה, יכולות להיות ממש בחוויה של חיים של אפילו דיכאון, כי זה חוסר תשוקה, וזה חוסר בהירות. מעבר לחוויה הפנימית שלנו עם עצמנו, ניתוק רגשי יוצר מצב של חוסר תקשורת עם אנשים כלפי חוץ. אנחנו לא מתקשרות את מה שאנחנו מרגישות, כי אנחנו מנותקות מהרגש שלנו. הרבה פעמים זה גם יגרום לנו לרצות להתכנס בתוך עצמנו ובכלל לא לתקשר עם העולם. וכשאנחנו לא מתקשרות עם העולם, זה איזשהו צורך גם בסיסי אנושי לתקשר עם כל מה שאנחנו באות איתו במגע. אז אנחנו מנתקות את עצמנו מאנשים. אנחנו מנתקות את עצמנו מאנשים, מה שפוגע במערכות היחסים שלנו, ויכול להוביל גם לדיכאון.
זה דיכאון, זה דיכוי. זה פשוט דיכוי של רגשות. ופגיעות, שוב, זה אחד הרגשות המובהקים שיכולים להוביל לדיכאון, כי זה לא נעים להרגיש פגיעות או להרגיש את הכאב שיושב במקום הזה של הפגיעות. ועדיין, מה יותר לא נעים? [צוחקת] מה פחות נעים, הפגיעות או דיכאון? אם מישהי שמאזינה לי עכשיו חוותה אי פעם דיכאון, אני בטוחה ש… שלפעמים במצבים עמוקים של דיכאון, כל מה שרוצים זה פשוט להרגיש משהו, אפילו כאב. רק להרגיש. וזה באמת איזשהו משהו שיכול ליצור דיכאון עם הזמן. ואנחנו לא כאן כדי לחיות חיים של דיכאון, זו לא הסיבה שיש לנו מנעד רחב של רגשות. וככל שאנחנו נלמד את עצמנו לאפשר לרגשות את המקום שלהם, בצורה כמובן בריאה, ואני עוד מעט אדבר על זה, אז אנחנו נוכל לאפשר לעצמנו באמת באמת להיות שמחות ומאושרות, כי שמחה ואושר תמיד תמיד יושבות על האיפשור שלנו להרגיש גם את ההפך משמחה ואושר.
עוד דבר שנראה כלפי חוץ או בתחושה שלי, כן? כשאנחנו מנסות להסתיר את הפגיעות שלנו, זה יכול גם להיראות בצורה של צמצום עצמי. מה זה צמצום עצמי? זה יכול להיות מלא מלא מלא דברים. צמצום עצמי זה קודם כול באמת הימנעות מלהתנסות ולחוות כל מיני דברים, הימנעות מלהגשים כל מיני דברים שאנחנו רוצות להגשים כי חס וחלילה נהיה פגיעות ויכאב לנו בדרך. ואז אנחנו בעצם לא מגשימות את החלומות שלנו, את הדברים שאנחנו רוצות להגשים. אנחנו לא מזמנות את החיים שאנחנו רוצות לזמן, כי אנחנו לא מאפשרות לעצמנו להרגיש את המנעד הרחב הזה הרגשי. זה יכול להוביל למצב שאנחנו בריצוי מאוד מאוד גדול, כי זה יושב על איזושהי אמונה שככל שאני ארצה אנשים אחרים, ככה יאהבו אותי ואז לא תהיה לי סיבה לנסות להכיר את עצמי טוב יותר, לאהוב את עצמי יותר. כביכול, אם יאהבו אותי מבחוץ, זה ימלא לי את הצורך הזה באהבה עצמית. כשבפועל, הצורך הזה לעולם לא יתמלא, וזה גם משהו שיכול להוביל לצערי לדיכאון.
דבר נוסף שיכול לקרות זה שכשאנחנו, בעצם, אם אנחנו לא מרצות אנשים אחרים, אנחנו ממשיכות בעצם לשקר. לשקר לעצמנו, לשקר לאחרים, להראות כלפי חוץ שהכול טוב, הכול בסדר, אנחנו שמחות וטוב לנו, כשעמוק בפנים אנחנו יודעות את האמת, והאמת היא שלא טוב לנו. האמת היא שכואב לנו ואנחנו פשוט לא רוצות להרגיש את הכאב הזה. מה שיקרה בסופו של דבר במקום הזה, מעבר לתחושה הלא נעימה ולאושר המדומה שהוא באמת לא אושר, הוא יותר כמו שפיטה עצמית מתמדת, זה יכול להסתיים בסופו של דבר באיזושהי התפרצות. וכמו שאמרתי קודם, או התפרצות פיזית של איזושהי מחלה, שלא ברור מאיפה היא הגיעה, או התפרצות רגשית מאוד מאוד גדולה. זה יכול להוביל להתמוטטות עצבים, זה יכול להוביל לחרדות מאוד מאוד גדולות. זה יכול להוביל להצפה רגשית שאנחנו לא מבינות מאיפה היא הגיעה ולמה היא לא עוברת כבר. אז יש מחיר. יש מחיר לכל דיכוי של רגש.
אז נתתי לכם את הרקע. את הרקע, את הכותרת של הפודקאסט הזה, וזה איך להיות גאות ולהרגיש חזקות. אז אחרי שדיברתי על כל מה שהחוסר או הניסיון שלנו להסתיר את הפגיעות יכול להוביל אותנו, ואחרי שהבנו שאולי כדאי לאפשר לעצמנו להיות פגיעות, נכון? אולי הבנתם את זה, לא יודעת, זו המטרה שלי בכל אופן בפרק הזה, אז מה אנחנו עושות? מה אנחנו עושות כשעולה כאב, כשעולה איזושהי פגיעות?
אז דבר ראשון, אני ממש נותנת לכם את כל הדברים שעוזרים לי להתמודד עם התחושה הזאת של הפגיעות. אחד, זה קודם כל שימו לב, לפני שאנחנו עושות פעולות כאלה ואחרות עם הפגיעות שלנו, אנחנו רוצות להתחיל לשנות תפיסה. לשנות את התפיסה שלנו לגבי הפגיעות. להבין שפגיעות יושבת על כאב. ורק כשניתן ביטוי לכאב שהתעורר בתוכנו, נוכל לייצר משהו מהכאב הזה. אתן מכירות את התחושה הזאת שלפעמים יש איזשהו כאב, ואתן נותנות לו לגיטימציה והוא הופך להיות מין מלנכוליה נעימה כזאת? כן, כן, כאב יכול להיות נעים. [צוחקת] אתן מכירות את היופי שבכאב? אתן יודעות, האמנים הכי גדולים בעולם יצרו את היצירות בין הכי מדהימות שהם יכלו ליצור מתוך הכאב שלהם. אני יכולה לספר לכם שבצעירותי, איכשהו אני שמה לב שבשנים האחרונות אני פחות עושה את זה, אבל הרבה מאוד שנים הדרך שלי, וזו ממש הייתה איזושהי דרך טבעית שאפילו לא חשבתי עליה, הדרך שלי להתמודד עם דברים שמאוד מאוד הכאיבו לי, עם כל מיני חוויות מאוד מכאיבות ועם הפגיעות שהרגשתי הרבה פעמים בחיים, הייתה לכתוב שירים.
הייתי כותבת שירים ומלחינה אותם ומנגנת ושרה אותם עם הגיטרה. וזה היה מדהים. השירים הכי יפים שכתבתי, כתבתי אותם מהמקומות הכי פגיעים שלי. כשנתתי ביטוי למה שאני מרגישה, יצא מזה… ממש יצאו מזה יצירות מדהימות. אני חושבת שאפילו הרבה מהפוסטים הכי הכי הכי נוגעים שאי פעם כתבתי, נכתבו מתוך המקום, המקומות של הכאב שלי. כשאנחנו נותנות ביטוי, ואם אנחנו גם יודעות או מנתבות את הביטוי של הכאב ושל הפגיעות שלנו למקומות יצירתיים, אנחנו ממש עושות איזושהי התמרה לאנרגיה הזאת של הכאב, והופכות את זה למשהו יפה, למשהו מספק, למשהו מדהים. אז כן, [צוחקת], אז קצת לקחתי את זה למקום עכשיו של יצירה, ואני רוצה לחזור באמת. אז הדבר הראשון, הראשון הראשון הראשון, הכי הכי הכי חשוב זה לשנות את התפיסה שלנו לגבי הפגיעות. להזכיר לעצמנו שאם אנחנו נאפשר לעצמנו ונדע לבטא את הפגיעות והכאב שלנו מבלי לשפוט את עצמנו ואנשים אחרים, כן, כן, כן, אנחנו יכולות להרגיש פגיעות וכואבות ולא לשפוט, זה לגמרי אפשרי. לכאוב מבלי לשפוט את הכאב ומבלי לשפוט אנשים חיצוניים שכביכול גרמו לכאב.
הכאב הוא שלנו. זה שמישהו עשה משהו או אמר משהו שעורר בתוכי איזשהו כאב, לא אומר שהוא אשם בכאב שלי. אני כרגע חווה ומרגישה את הכאב. אז אם אנחנו נשנה את התפיסה לגבי הכאב, אנחנו נדע לבטא את הכאב כלפי חוץ בצורה לא שיפוטית, מה שייצר קשרים אינטימיים יותר קודם כל עם עצמנו ואחר כך עם אנשים אחרים. וזה דבר מדהים. אז אני אחזור לזה באחד מהסעיפים הבאים, אבל תזכרו את מה שאמרתי לגבי יצירת קשרים אינטימיים, ושהכול הכול הכול מתחיל משינוי התפיסה שלנו לגבי הכאב ולגבי הפגיעות. ממש לבחור להסתכל על הפגיעות כעל משהו שיכול להיות גם יפה ומעצים ומחזק קשרים עם עצמנו ועם העולם.
הדבר השני, שהוא קצת קשור לדבר הראשון. אז הדרך השנייה זה להבין שלאפשר לעצמנו להיות פגיעות נותן השראה לאחרים להיות פגיעים. זו אחת ההבנות הכי גדולות שגיליתי בחיים שלי, והאמת שגיליתי אותה במקרה כשפשוט איפשרתי לעצמי להיות פגיעה מול כל מיני אנשים שהכרתי, ומשהו מדהים קרה שם. זה פתח גם אותם, זה איפשר גם להם להרגיש פגיעים, והיה בזה משהו כל כך יפה ושלם, שנוצר בעצם בקשר, מערכת היחסים ביני לבין האנשים שפתחתי את הפגיעות שלי בפניהם. זאת אומרת, כשאנחנו מאפשרות לעצמנו, בכלל, כל דבר שאנחנו אי פעם נעשה ונאפשר לעצמנו, אנחנו באיזשהו אופן נותנות איזושהי השראה לאנשים שבסביבה שלנו שרואים את הדרך שלנו. עכשיו, תמיד יהיו אנשים שיבחרו להסתכל על זה ולשפוט אותנו ולהגיד, אוי, היא כזאת חלשה שהיא עכשיו פגיעה. אוי, היא כזאת… לא יודעת מה, מחפשת תשומת לב או כזה, לא יודעת, כל מיני דברים שאנשים יכולים להגיד. אבל בפועל, תמיד יהיו האנשים שיסתכלו עלינו ויתמלאו בהשראה. וממש יעריכו את האומץ הזה, שימו לב, האומץ לאפשר לעצמנו להיות פגיעות.
כי כן, זה מצחיק, כן? זה מצחיק שאנחנו חושבות שהאנשים החזקים זה האנשים שהם כאילו לא פגיעים ואין להם רגשות והם כאלה נורא רציונליים, אבל בפועל צריך הרבה מאוד אומץ, במיוחד בחברה שאנחנו חיות בה, לאפשר לעצמנו להרגיש ולהראות לכל העולם שכן, שאנחנו נפגעות ושכואב לנו. במיוחד בחברה שהרבה פעמים למדנו בה שפחות מעריכים את המקום הזה. זה יוצר הערכה של האנשים הנכונים, זה יוצר קרבה אל האנשים הנכונים. אינטימיות עם האנשים הנכונים. מי הם האנשים הנכונים? אלה שרוצים, רוצים גם להרגיש את החופשיות הזאת. זה ממש מייצר חופש. אם אני מאפשרת לעצמי להיות פגיעה, אני חופשייה. אני פחות מפחדת. אחד מהדברים הכי גדולים שגיליתי ככה במהלך השנים והעבודה הפנימית שלי עם עצמי, זה שמה שאיפשר לי להתגבר על כל מיני אתגרים בדרך וכביכול להיות מאוד מאוד אמיצה ולעשות דברים שהם מאוד מאוד הפחידו אותי, היו האיפשור שלי להיות פגיעה.
ההבנה שמקסימום אני אפגע ויכאב לי, וזה יהיה בסדר. וואו, איזה עוצמה יש בדבר הזה. [נאנחת] תנו לזה שנייה לשקוע. אז שוב, אז זה לזכור שכשאנחנו מאפשרות לעצמנו להיות פגיעות, אנחנו נותנות גם לגיטימציה לפגיעות בכלל בעולם הזה, אז אנחנו בסוג של גם מרפאות את העולם בדרך הזאת. וכן, יש לנו השפעה מטורפת על העולם כשאנחנו עושות עבודה פנימית עם עצמנו. ואנחנו בעצם נותנות השראה לאחרים גם להיות פגיעים, מה שמגביר את הקבלה העצמית שלנו, את הקבלה שלנו את עצמנו. ואת הקבלה שלנו אנשים אחרים, זאת אומרת, שימו לב, עוד דבר מאוד מעניין שקורה. כשאני מאפשרת מקום לכאב שלי, קל יותר לראות גם כאב של אנשים אחרים. ואז אנשים שבאים לתקוף אותי, זה נכון שאני כמובן… [צוחקת], חשוב לי להיות מאוד כנה איתכם. כשאנשים תוקפים אותי, האוטומט שלי זה קודם כול לכעוס עליהם ולרצות לתקוף בחזרה. האם אני עושה את זה? לא. היום הרבה פחות. הרבה הרבה הרבה פחות. למה? כי אני עוצרת, אני שואלת את עצמי, אוקיי, מה מכאיב לי עכשיו? וכשאני מזהה את הכאב שלי, קל לי יותר לזהות גם את הכאב של הצד השני. אם מישהו עכשיו תוקף אתכם, מנסה לפגוע בכם, לרוב, אולי אפילו במאה אחוז מהמקרים, אני מרשה לעצמי להגיד, זה יושב על איזשהו כאב שלו.
כשאנחנו נותנות לגיטימציה לכאב שלנו, לפגיעות שלנו, אנחנו יכולות לראות את הפגיעות של האנשים מסביבנו. יש לזה כוח מטורף. כשאני רואה פגיעות של מישהו שכביכול בא לתקוף אותי, א', הרבה יותר קל לי לקבל אותו. ב', אין לו יותר מה לתקוף. הרי אנשים שתוקפים, אני חוזרת אחורה למה שאמרתי קודם, אנשים שתוקפים, מתוך המקום הזה של הפגיעות, הם תוקפים כדי להסתיר את הפגיעות שלהם. אבל אם אני רואה את הפגיעות שלהם, אין להם יותר מה להסתיר, הם לא יכולים להסתיר את זה יותר. הם יכולים לנסות, אבל זה לא יעבוד להם. באיזשהו שלב הם ירימו ידיים והם יעזבו אותי לנפשי. וזה בדיוק העניין. זה מאוד עוצמתי, שימו לב כמה עוצמה יש לפגיעות הזו. והדבר הזה בסופו של דבר מגביר את ההרמוניה במערכות היחסים שלנו ומגביר את האהבה, כי יש פה איזושהי קבלה של הפגיעות לא רק של עצמנו, גם של אחרים, והקבלה זה ממש השער לאהבה. זה ממש מגביר את האהבה בעולם. איזה דבר מרגש? אני ממש מתרגשת כשאני חושבת על זה.
טוב, אני ממשיכה לדבר השלישי שאפשר לעשות, של איך להיות פגיעות ולהרגיש חזקות. אז הדבר השלישי זה לתת לעצמנו זמן לעבד את הרגשות שלנו. אז אם דיברתי קודם על זה שאנחנו רוצות לשנות את התפיסה, אנחנו רוצות להבין את הפגיעות בצורה אחרת, להסתכל על זה בצורה אחרת, עכשיו אני מדברת על לפני שאנחנו רצות לתקוף אנשים אחרים או להסתיר את הפגיעות שלנו או לכעוס או… או לא יודעת, לרצות כל מיני אנשים, תנו לעצמכם זמן לעצמכם לעבד את מה שאתן מרגישות. ואיך אנחנו מעבדות את הרגשות שלנו? פה נכנס גם ה… הסיפור שסיפרתי קודם על זה שבאמת הייתי כותבת שירים ומלחינה אותם, וזו הייתה הדרך שלי לעבד את הרגשות שלי, שבאמת הוציאה ממני משהו מאוד מאוד יצירתי. אבל אתן לא חייבות ליצור מזה משהו, כן? אם אתן רוצות, תיצרו משהו מהכאב שלכן, זו דרך מדהימה לעבד את הכאב. וכשאני אומרת לעבד, זה עם ע', כן? אני חוזרת על עצמי, אבל חשוב לי שלא נתבלבל כאן.
אתן יכולות פשוט לשבת ולכתוב. לכתוב את מה שאתן מרגישות, לראות שנייה את מה שאתן מרגישות, ממש, ככה שחור על גבי לבן או כחול על גבי לבן, תלוי באיזה עט אתן כותבות או עיפרון. בכל מקרה, לשבת, לכתוב אינטואיטיבית כל מה שעולה לכן, כל מה שאתן מרגישות, כל מה שיוצא מכן. לדבר לעצמכם. אם אתם פחות אנשים, נשים של כתיבה, אז תדברו לעצמכם. אתן יכולות אפילו להקליט את עצמכן. אני שמתי לב שהרבה מהלקוחות שלי, ששמתי לב שקשה להם ככה לשבת ולכתוב, אז פשוט הייתי מזמינה אותם להקליט לעצמם את עצמם. לעשות לעצמם או וידאו או הקלטות שמע כאלה בתוך קבוצה פרטית שלהם עם עצמם נגיד בווטסאפ. והן היו שומעות את עצמן וזה פשוט היה משחרר, משחרר הרבה מהכאב שלהן. עכשיו, זה לא אומר שהכאב משתחרר לגמרי במאה אחוז, אבל זה לגמרי נותן לו מקום. וכשאנחנו נותנות מקום לפגיעות שלנו, אז זה פשוט מוריד את המתח הפנימי, זה מוריד את ההתנגדות. אז אנחנו יכולות לדבר לעצמנו.
ובתוך הכתיבה, הדיבור, היצירה, אתן תשימו לב שהרבה פעמים זה קורה מעצמו, ואם לא, אז אתן פשוט יכולות לחקור את עצמכן ולשאול את עצמכן את השאלות שיובילו אתכם להבין מהו הכאב שמסתתר. תשאלו את עצמכם, מה כואב לי עכשיו? מה כואב לי עכשיו? זה תמיד תמיד תמיד איזשהו כאב שמסתתר מאחורי כל הדבר הזה. ואחרי שאנחנו מזהות את הכאב, אנחנו נותנות לו לגיטימציה. אנחנו לא מנסות לגרש אותו בכוח. אנחנו רואות אותו, מקבלות אותו, מסתכלות עליו כמו איזה… כמו הגרסה הילדית הקטנה שלנו, שרק… רק צריכה שנחבק אותה.
ואז, הדבר הרביעי, וזה ממש ככה הבא בתור, זה לשאול את עצמנו מה אני צריכה מעצמי עכשיו? מה אני צריך מעצמי עכשיו? מה אני צריכה לתת לעצמי עכשיו? באיזה אופן אני יכולה לאהוב את עצמי יותר עם הכאב הזה? כן, ממש עם הכאב. ואחרי שאנחנו שואלות את עצמנו מה אנחנו צריכות מעצמנו, אפשר גם לקחת את זה עוד שלב אחד קדימה ולשאול את עצמנו, מה אני צריכה מאחרים? מה אני צריכה מאחרים? האם אני צריכה אוזן קשבת? האם אני צריכה איזה מילה טובה? האם אני צריכה חיזוק? עכשיו, יכול להיות שלא תמיד נרגיש שיש לנו אנשים בסביבה שלנו שאנחנו מרגישות מספיק ככה פתוחות איתם ושנוח לנו לבקש, אבל אני ממש ממליצה לכם למצוא לפחות בן אדם אחד שאתן סומכות עליו מספיק שהוא יוכל להכיל אתכם ואת הכאב שלכם, ולבקש ממנו גם משהו שיכול לעזור לכם במקום שאתם נמצאות בו, בפגיעות שלכם. כן, בפגיעות יש הרבה… חלק מאוד מאוד חשוב של אמונה. להאמין שלמרות שאני פגיעה, אני חזקה. זה אפילו לא למרות. שבפגיעות שלי יש כוח. כוח מטורף. כי כשאני מסכימה להיות פגיעה, אני יכולה לעשות דברים שמאוד הפחידו אותי קודם. כי הרבה פעמים הפחד יושב על ה… רק ש… רק שאני לא אפגע, רק שלא יקרה לי משהו, רק שלא יכאב לי. אבל אם אני מסכימה להיות במקום הזה של הכאב והפגיעות, אז הפחד לא יכול עליי. יש בזה אומץ מאוד מאוד גדול.
אז הדבר החמישי, אחרי שאנחנו עושות את כל התהליך שממש תיארתי לכם פה עכשיו, זה לבדוק איך אנחנו מתקשרות את הפגיעות שלנו כלפי חוץ.
עכשיו שימו לב, זה רק בשלב החמישי. זה רק אחרי שעיבדנו את הכאב שיושב, שם, הבנו מה זה הכאב הזה, הבנו מה קורה בתוכנו. ומאוד מאוד חשוב, לקחנו אחריות על הכאב שלנו. זה לא אומר שמישהו בחוץ, שעשה משהו שבסופו של דבר עורר בנו כאב והוא בסדר, זה לא אומר לא לשים גבולות לאנשים שהם באופן קבוע נגיד פוגעים בנו או חוצים איזשהו קו אדום שלנו. אבל זה כן אומר לקחת אחריות על החלק שלנו בתוך המקום הזה. על החלק שבתוכנו שנפגע כרגע. כשאנחנו לוקחות אחריות, אז קל לנו יותר להביע את הפגיעות שלנו כלפי חוץ מבלי להאשים או לשפוט אנשים אחרים. בלב פתוח ובאמונה שהם יצליחו להחזיק את זה. שימו לב, הרבה פעמים האנשים שנדמה לנו שלא יכולים להכיל אותנו, הם לא יכולים להכיל אותנו כי אנחנו מלכתחילה לא האמנו שהם יכולים להכיל אותנו, כי כנראה שהתרגלנו לזה שהם אנשים לא מכילים וכו' וכו'.
אבל אם נבוא אליהם בגישה מאוד פתוחה, בלב פתוח, באהבה, כן, באהבה קודם כול לכאב שלנו ובאהבה אליהם, כלפיהם, מבלי לשפוט אותם, מבלי להגיד להם באיזה אופן הם פגעו בנו והם לא בסדר וכו' וכו', ורק לשתף אותם במה שאנחנו מרגישות, באמונה שהם יוכלו להחזיק את זה, אתם תראו איזה נס מטורף יכול לקרות שם. ואני ממליצה פה על עוד איזשהו משהו. אם הבן אדם שאנחנו בוחרות לשתף אותו הוא באיזשהו מקום קשור לכאב שלנו, לפני שאנחנו משתפות את האדם הזה, להסכים לראות את הכאב שלו. כי אם היה בו משהו שיצר איזושהי התנהגות של תקיפה שיצרה בתוכנו את הכאב, את הפגיעות, אז הוא גם פגיע. זה אומר שהיה בו משהו, איזשהו כאב שהוא לא יכל להכיל בתוכו, שהוא הוציא אותו עלינו. אם אנחנו נביע את מה שאנחנו מרגישות, בלי להגיד לבן אדם "כואב לך ובגלל זה אני יודעת שהתנהגת כמו שהתנהגת", כי אנחנו לא תמיד יכולות לדעת האם הבן אדם בכלל מודע לכאב של עצמו. אבל אם נצליח לזכור ולראות לנגד עינינו גם את הכאב של הצד השני ואת הפגיעות של הצד השני, וניתן לפגיעות הזאת לגיטימציה בתוכנו, לאו דווקא במילים, הבן אדם הזה ירגיש במקום בטוח יותר. ואם הוא ירגיש במקום בטוח יותר, אז הוא יהיה פתוח להקשיב לנו. והדבר הכי מדהים שיקרה שם, זה שזה פשוט ייצר מערכת יחסים הרבה יותר אינטימית, הרבה יותר קרובה, הרבה יותר אוהבת עם האדם השני. וזה הדבר הכי מרגש בעולם. זה יוצר כוח מטורף.
אני מקווה שאחרי שהקשבתם לפרק הזה, אתן מצליחות לראות כמה כוח וכמה עוצמה יש בפגיעות. כמה אהבה יש שם. וכמה האיפשור שלנו להרגיש פגיעות בינינו לבין עצמנו קודם כול, יכול להוביל גם לקשרים הרבה יותר קרובים, אבל גם לעולם טוב יותר, לעולם שיש בו יותר אהבה ויותר קבלה ויותר חמלה ויותר הכלה.
[נאנחת] זהו, אני מקווה שנהניתם ונתרמתם מהפרק הזה. אני מזכירה לכם, אם אהבתן, אתן מוזמנות לשתף אותו בכל פלטפורמה שאתן רוצות. בעיקר באינסטגרם ובפייסבוק, כי שם אני פשוט נמצאת. כל מי שתשתף ותתייג אותי, וחשוב התיוג כי בלי התיוג אני פשוט לא אדע, זה לא יעזור לי שתגידו לי ששיתפתם, אני צריכה שתשתפו ותתייגו אותי, feelgood_shefa, תקבל ממני במתנה את המיני קורס, שלישיית השלווה, שזה בעצם שלוש מדיטציות שיגבירו את השלווה שלכם כל הדרך להגשמת החיים המדהימים שמגיע לכם לחיות.
זהו, אז תודה רבה רבה רבה רבה שהייתם איתי. אתם גם תמיד מוזמנות לכתוב לי באינסטגרם מה… מה עורר בכם הפרק הזה. והדבר האחרון, לפני שאני מסיימת את הפרק, אני כן רוצה להפנות אתכם, כי יש מישהי שהיא ממש התפרסמה בזכות הדיבור שלה על פגיעות ולהראות באמת את העוצמה שבפגיעות, וקוראים לה ברנה בראון. אז אם אתן לא מכירות את ברנה בראון, אתן יכולות לראות מלא סרטונים שלה גם ביוטיוב, יש בנטפליקס שני לייבים, הרצאות שהיא העבירה. והיא ממש מדברת על זה כל כך יפה, ממקום כל כך פגיע ומרגש. אז אם בא לכם ככה להעמיק בזה קצת יותר, אז פשוט תחפשו את ברנה בראון, יש לה גם ספרים שהיא כתבה. זהו, כל הדברים גם כתובים כאן מתחת לפרק, אתם תוכלו באמת לקרוא ולראות איפה ו… איפה למצוא אותה וכזה.
אז זהו, אז תודה רבה שהייתם איתי ואנחנו נתראה כאן בפרק הבא.
[קטע מוזיקלי]
תודה רבה שהקדשתן את הזמן להאזין לפרק הזה. אם אהבתן את מה ששמעתן כאן היום, זה הזמן להעביר את השפע הלאה. אני הכי אשמח בעולם אם תפרגנו בדירוג הפודקאסט ובחוות דעת חיובית. ואם אתן מכירות אנשים שהתוכן הזה יכול לתרום להן, שתפו אותם. אם אתן עדיין לא עוקבות אחריי במדיה, תוכלו לקבל עוד טיפים, השראה והמון אנרגיות של שפע בעמוד האינסטגרם שלי, feelgood_shefa. או באתר שלי, feelgoodshefa.com. זה הזמן ללכת וליצור שפע וניסים בחיים שלכן. אוהבת.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
댓글