גיקונומי - פרק #554 - יאיר אגמון יוצר מהלב- חלק ב
- הילית בירנבוים מדבדייב
- Nov 9, 2024
- 28 min read
יאיר אגמון הוא קולנוען, סופר, תסריטאי, עיתונאי, בעל טור ב״מקור ראשון״, אושיית פייסבוק/אינסטגרם ומורה לקולנוע ותסריטאות. בשנים האחרונות הספיק להוציא חמישה ספרים, לביים סרטים דוקומנטריים וגם חמש עונות של הסידרה ״הטרמפיסטים״. סגנון הכתיבה והיצירה שלו, שמתעסק ברגשות ובחוויות החיים העוצמתיות שלו הפכו אותו לאחד היוצרים המרתקים שפועלים היום במדיה הישראלית. על מה דיברנו: רבי נחמן מברסלב, טרמפיסטים, קרנות קולנוע, פרוייקטים שקרו וכאלה שלא, שיזינג, לידה שקטה, נויחל וחיה, רגשות, המצב הפוליטי בארץ ועוד הרבה דברים. הישארו אחרי אות הסיום לחפירה השבועית שלי
תאריך עליית הפרק לאוויר: 17/05/2022.
דורון: ודיברתם שם הרבה על העניין של פשוט לבוא ולבקש כסף מהקהל. התקדם אצלך משהו בעניין הזה?
יאיר: לא, אני לא מסוגל להגיד לאנשים לשלם על ה"מוצר" שלי במרכאות. אני כן אגיד להם לקנות את הספר שלי מההוצאה ההיא וההיא. כלומר, זה, נגיד, משהו שאין לי בעיה לעשות. וזה קרה לי פעם אחת עם הסרט שלי על אוּמן שעשיתי, עשיתי סרט על אומן מאז…
דורון: נכון.
יאיר: גם סיפרתי על זה אז בפודקאסט.
דורון: נכון, נכון, שניסית אז להפיק אותו, לערוך.
יאיר: כן, אבל גם אז לא ביקשתי כסף מהקהל כדי לעשות את הסרט, אלא ביקשתי מהקהל לצפות בסרט בתשלום. יש הבדל, כאילו, במעמד.
דורון: אוקיי.
יאיר: כאילו, לקחתי הלוואה, הפקתי את הסרט, והצעתי אותו לצפייה.
דורון: זה היה משתלם?
יאיר: זה היה מאוד משתלם.
דורון: ואתה חושב לעשות ככה סרטים גם בהמשך?
יאיר: לא, כי זה היה משתלם אך גזל ממני אנרגיות נפשיות משוגעות. כלומר, אני מעדיף לקבל כסף… סרט זה דבר יקר. זה דבר שאיך שלא תסובב אותו, אתה יוצא ממנו עם 300 אלף שקל, 150 אלף שקל, אם אתה ממש ממש קמצן.
דורון: כן.
יאיר: אני מדבר על סרט דוקומנטרי באורך מלא.
דורון: כן.
יאיר: כי מה לעשות? משמרות עריכה עולות כסף, ומשמרות סאונד עולות כסף, וימי צילום עולים כסף, וגרפיקה וכתוביות, וצבע ופוסטר, זה דברים שעולים כסף. אמממ… וזה מתיש מאוד לנסות להשיג את הכסף הזה בדרך… כלומר, אנחנו לא בארצות הברית שיש מלא כסף, ואולפנים, ומלא קהל, ומלא זה. המודל פה הוא אחר, כאילו, אין הרבה קהל, אין הרבה צרכנים. אני אתן לך דוגמה, יש עכשיו סרט שאני נורא נורא רוצה לעשות. סרט עלילתי, שמבוסס על הלידה השקטה שאשתי ואני עברנו. ומאוד, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד… כאילו, אני מאוד מחובר אליו, אובייסלי…
דורון: כן.
יאיר: הוא גם טוב. איך אני יודע שהוא טוב? כי הגשתי איתו כבר לכמה מקומות, וכולם… וכל החוות דעת של הלקטורים שקראו את זה מדהימות. ועדיין, כל פעם שאני מגיע למעמד הפרזנטציה, אני לא מצליח להשיג לו מימון. לא מצליח.
דורון: מה אתה חושב קורה שם?
יאיר: אם אני אגיד מה קורה שם, את דעתי, אז אני לא אקבל…
דורון: לא, לא, לא דעת… אוקיי, הבנתי.
יאיר: אבל מה אני חושב שקורה שם? פוליטיקה. כאילו, לא יודע, זה, מה אני יודע? או שיש שם…
דורון: אבל אתה… אתה גולדן בוי. אתה… אתה יודע, סם שפיגל, מצטיין טרייבקה.
יאיר: אבל תשמע, אני מתחרה שם מול הבמאים הכי גדולים בישראל, כאילו, שהם גם רוצים לעשות סרט.
דורון: כן.
יאיר: בדיוק כמוני. ואני מקבל לא בדיוק כמוהם. כלומר, אני לא חושב… יש… על כל הגשה בהקרנות האלה, יש נגיד ארבעה סרטים שמקבלים ואיזה 200 הגשות, זה המספרים. אז, אתה מבין? זה צריך להיות מטורף כדי להצליח להשיג את המימון הזה.
דורון: כשאתה רואה בסוף את הסרטים שכן נעשים, אתה מבין… אתה מבין למה בך לא בחרו? אתה מרגיש שכאילו, התוצרים שיוצאים מהקרנות האלה הם כאלה טובים?
יאיר: תשמע, זה, אני לא יודע… אני לא יודע אם הסרט שלי יוצא כזה טוב. לעשות סרט זה דבר מאוד מאוד קשה. האם אני רואה את הסרטים של התעשייה הישראלית, ואני חושב שהם טובים? התשובה היא כן. אני גאה מאוד מאוד להיות חלק מהתעשייה הזאת. אני חושב שהמוצרים הם ברמה גבוהה, בעלות נמוכה, מצולמים מדהים, משוחקים מדהים.
דורון: כן.
יאיר: לא צריך שאני אגיד את זה, נראה לי הפסטיבלים בחו"ל מוכיחים את זה היטב. זה לא משנה את זה שיש לי סיפור לספר, הלו. אבל נגיד סרט עלילתי, אני לא יכול להשיג מימון לבד. כאילו, אני לא יכול, אין לי את ה… מה, אני צריך… אני צריך מיליון שקל!
דורון: כן.
יאיר: איך אני אשיג עכשיו מיליון שקל?
דורון: זה מה שצריך בשביל עלילתי בישראל?
יאיר: עלילתי דל תקציב [דורון צוחק] דל, דל, דל, דל תקציב.
דורון: כן, אני שמעתי ש"שעת נעילה", כל פרק שם עלה מיליון שקל.
יאיר: בדיוק.
דורון: או אפילו יותר.
יאיר: נכון, זה הגיוני מאוד.
דורון: כן.
יאיר: אז בוודאי, בוודאי שעולה כסף.
דורון: ומה עם לעשות חגי לוי ולעבור לחו"ל?
יאיר: אני לא… אני לא יודע לעשות דבר כזה. כאילו, וגם צריך להגיד שחגי לוי הצליח מאוד בישראל, ואז עבר לחו"ל.
דורון: נכון, אבל גם אתה כבר הצלחת מאוד בישראל, יש לך חמש עונות של…
יאיר: סדרת רשת.
דורון: כן, אבל עדיין, תוכן זה תוכן, בן אדם. למי אכפת סדרת רשת?
יאיר: לא… זה…
דורון: אפשר לחשוב שכולם רואים את זה היום…
יאיר: עובדה שאף אחד לא התקשר אליי מאולפני פרמונט ואמר לי "בוא, תעשה", כאילו, אתה מבין? לא…
דורון: כן, כן, כן.
יאיר: אני… תשמע, לי יש סיפורים לספר, וכל שביל שבהם אני אמצא את ה… כלומר, כל שביל שאני, שבו אני אוכל לספר אותם, אני אצעד בו. וכרגע השביל שאני מכיר הוא השביל של התעשייה הישראלית, של הגופי שידור, קרנות, פרזנטציות, הגשות. ככה…
דורון: זה האקו סיסטם.
יאיר: אתה מתחנן לכסף. ואם יפתח לי שביל אחר, שיביא לי כסף לעשות את הסרט שלי, מה זה? זה יהיה מטורף.
דורון: אתה חושב שיש לזה סיכוי בישראל? שטלוויזיה מסחר… אתה יודע, אני מנסה להסתכל על הדבר הזה ואני אומר, אוקיי, איך זה יכול להיות טוב יותר? איך יכול להשתנות משהו, שמצד אחד יש לו את הסוציאליזם הבולשביקי של - המדינה נותנת כסף ללקטורים, ולקטורים קובעים מה יהיה בקולנועים, ומצד שני, יש לך ערוצים מסחריים שממש מחראים את הכל בפרסומות וברדוד ופופולרי וזה, רק כדי שיצפו בהם. אבל יש עוד עולם שלם. אתה יודע, תחשוב, רוב הישראלים, אני מעריך, אני לא יודע להגיד את זה בוודאות, אבל לדעתי, רוב הישראלים היום רואים את התוכן שלהם בפלטפורמות שהם לא הפלטפורמות האלה. הם לא רואים בקולנוע בישראל, והם לא רואים בערוצי המיינסטרים. הם רואים ברשת, בוודאי צעירים, כל הקהלים הצעירים זה טיק טוק, זה יוטיוב, זה רשתות חברתיות, אינסטגרם, זה לא המקומות שבהם הגופים האלה מייצרים את התוכן.
יאיר: אבל עדיין יש לך אחוזי רייטינג משוגעים, נגיד ל"חתונמי". אתה יודע, יש עוד שעה ורבע, יש פרק של "חתונמי" שמשודר, ויהיה לו 29% רייטינג, כמו פעם, כמו דודו טופז.
דורון: כן, אבל כמה אנשים זה?
יאיר: לא יודע, מיליונים. לא יודע, אני לא יודע, מאות אלפים.
דורון: אני לא חושב. אני לא יודע את זה בוודאות, אבל תקשיב, כל המגזר החרדי והדתי-לאומי רואה "חתונמי"? כנראה שפחות.
יאיר: לדעתי כן. בטלגרם.
דורון: אה, באמת?! [צוחק] באמת? הבנתי.
יאיר: אני לא יודע, אני לא יודע, אין לי מושג. אני יודע שנגיד אה… זה נכון שתוכן עכשיו מגיע בצורה אחרת, אבל אנחנו לא מדברים על תוכן, אנחנו מדברים על כסף לתוכן.
דורון: כן.
יאיר: וכסף לתוכן, אמממ… אין לי מושג מה המודל הכי טוב להגיע אליו. אני יכול להגיד לך שכיוצר, שהוא יחסית מאוד מאוד מצליח, אתה יודע, אני מצליח לעשות את הפרויקט.
דורון: בטח.
יאיר: אני מקבל "כן"-ים. עדיין, החוויה היא חוויה של תסכול והשפלה, ואתה לא מספיק טוב. זאת החוויה, זה ההוויה המהותית שלי.
דורון: וואו. זה מבאס נורא.
יאיר: כן. אם אני אראה לך את הדסקטופ שלי, אתה תראה בו 4 תיקיות. יש פה תיקייה שקוראים לה "פרויקטים שקורים", שיש בתוכה, נגיד, איזה שישה דברים, שהם עכשיו, כאילו, בשלבי עשייה שונים. יש בה תיקיה שנקראת "פרויקטים שיקרו", שהיא מפוצצת בדברים שאני מקווה איכשהו שהם יום אחד יקרו. יש פה את התיקייה שנקראת "פרויקטים שקרו", כלומר, דברים שכבר צילמתי, כבר הפקתי, כבר נגמרו, זהו, הם מאחוריי, ויש פה את התיקייה הטראגית, בשמה "פרויקטים שלא יקרו", שזה כבר הגשתי אותם שלוש פעמים וכבר כולם אמרו לי "לא".
דורון: היא הכי מסקרנת אותי, אתה יכול לספר לי מה יש בה?
יאיר: בוא נראה, "פרויקטים שלא יקרו". יש בה סדרה על הסכסוך שרציתי לעשות.
דורון: לא… לא זאת על השפה.
יאיר: לא זאת, אבל אתה מבין? זה בעצם אומר שזה קרה. יש בו סרט VR שרציתי לעשות.
דורון: VR?!
יאיר: יש בו… VR, כן.
דורון: איפה? כאילו במה…
יאיר: ביד ושם, ביד ושם. רציתי לעשות סיור…
דורון: כאילו, מסע VR ביד ושם.
יאיר: יש בו…
דורון: למה שזה לא יקרה?
יאיר: לא יודע, הגשתי, ביקשתי, זה… פניתי, לא קרה.
דורון: הבנתי. אתה הדרכת ביד ושם.
יאיר: נכון.
דורון: וזרקו אותך משם, רבת עם המנהלת. [צוחק]
יאיר: עשו לי התעמרות במקום העבודה.
דורון: באמת?!
יאיר: באמת.
דורון: מה זה התעמרות? מה אמרו לך?
יאיר: לא, התעללו בי חודשים, אני ממש אה… אני ממש מצולק. תדע לך שאתה תשים אותי ביד ושם עכשיו, אני אתכווץ כמו בן אדם שעבר…
דורון: שואה.
יאיר: טראומה מאוד רצינית…
דורון: סתם. אני… זה לא…
יאיר: כמו שבן אדם שעבר שואה [דורון צוחק]. אה… באמת, אני עברתי שמה…
דורון: אתה מודע לאלמנט הקומי שאתה עובד בבית השואה… ביד ושם…
יאיר: זה לא יאומן.
דורון: ומי שמתעללת בך, ואתה חושב לעצמך…
יאיר: זה לא יאומן. זה לא יאומן. שמע, אם זה היה מצחיק, זה היה מצחיק. סתם, אני צוחק. זה באמת מטורף, כי המקום הזה, אני מכיר אותו היטב, הוא כל כך רקוב. אתה לא מאמין.
דורון: מה רקוב בו?
יאיר: כאילו… המקום. יד ושם הוא מקום רקוב, כמקום עבודה. מקום מגעיל, מקום עם אנשים קשוחים, מקום שהדרך בו למעלה רצופה בלרצוח אנשים אחרים, מקום ללא נדיבות. אני אומר את זה loud and clear, אני מכיר את יד ושם, מכיר את המסדרונות של יד ושם, מכיר את המנהלים והמנהלות ביד ושם, ואני אומר לך, המקום הזה, משהו שם חולה מהיסוד.
דורון: וואו.
יאיר: אני אומר לך, אני מכיר את זה…
דורון: זה נשמע נורא.
יאיר: זה מטורף, זה מטורף, זה מטורף.
דורון: כמה זמן עבדת שם?
יאיר: עבדתי שם איזה ארבע שנים.
דורון: וכמה זמן הייתה… הייתה… אתה יודע, החלק הממש גרוע שבגללו בסוף עזבת?
יאיר: תשמע, אני עברתי שם התעמרות, לא בצחוק. כאילו, אני הייתי אחד המדריכים הכי מוערכים שם, והייתה שם מנהלת שהחליטה שאני לא בא לה בטוב, בלי שום סיבה, והיא פשוט החליטה להפיל אותי. כאילו, היא החליטה - "הוא לא יעבוד פה". היא עשתה את זה בצורה הכי הזויה בעולם. יש לי מיילים ששלחתי למנכ"ל יד ושם [דורון משתעל] עם הוכחות שאני צודק. אתה יודע, עם משובים, עם דברים, שסתם מתעמרים בי. והוא כתב לי "אין מה לעשות". כאילו, אפילו הוא אמר לי "צר לי, צר לי, זה… מה לעשות? אני רק מילאתי פקודות". סתם. מקום מאוד מאוד מאוד רע, מאוד רע.
דורון: ואז החלטת לעזוב?
יאיר: כמקום עבודה. ואני אגיד עוד משהו, שזה מוזיאון מדהים. כלומר, אחת העבודות הכי מרגשות שהיו לי בחיים. כמוזיאון-מוזיאון, כמוזיאון, פשוט מקום מדהים. כל כך הרבה מחשבה יש בו, וכל כך הרבה חוכמה יש בו.
דורון: אני לא יכול לתאר לך כמה אירוניה וסרקזם יש במה שאתה מתאר כרגע. זה כאילו… [מתחיל לצחוק]
יאיר: נכון.
דורון: זה ממש מפוצץ לי את המוח.
יאיר: אתה לא צריך להגיד לי, זה… אני חייתי את זה. [דורון צוחק]
דורון: זה פשוט נורא. יואו.
יאיר: זה מטורף, זה מטורף.
דורון: ויש לך חברים שעוד עובדים שם? אתה עוד בקשר עם אנשים?
יאיר: אני בקשר עם עוד אנשים שעובדים שם. אני בעיקר, אתה יודע, פעם כתבתי על זה משהו, ופתאום הגיעו לי לפייסבוק, יעני… ערימות של סיפורים…
דורון: בקיצור, אתה סופר את הדקות לפרק של "עובדה" על מה שקורה ביד ושם, זה מה שאתה אומר.
יאיר: אני לא חושב שזה יהיה ככה, כי…
דורון: עומרי אסנהיים לא יפתח את הקופת שרצים הזאת אף פעם?
יאיר: זה לא כזאת קופת שרצים, זה פשוט מקום עבודה מחורבן, עם יחס אנושי קשוח ביותר. זה דבר ששווה כותרת? אני לא חושב. כאילו, גם הסיפור…
דורון: אני לא יודע, תראה, בתאגיד עשו מזה בלגן לא נורמלי.
יאיר: אבל זה לא ברמה כזאת. זה פשוט במקום… זה לא ברמה של כזה… זה פשוט מקום מגעיל כזה. קשה להסביר את זה. הכל… זה נשמע שוב מצחיק, אבל הכל חוקי שם. כאילו, הכל בסדר.
דורון: הכל כשר… [מתפרץ בצחוק] תקשיב, אני לא יכול להירגע מזה.
יאיר: זה מצחיק…
דורון: קישון כתב המון על המקומות האלה, שבהם איזה פקיד קטן עם כוס התה שלו, הופך לדיקטטור מרושע.
יאיר: זה ממש ככה.
דורון: זה כאילו סצנה קלאסית. זה The Office עשו על זה… The Office עשו את זה על הרבה דברים. הפקיד המתעמר, זה דמות קלאסית בספרות ובתוכן המודרני.
יאיר: כשיש לך בנוף הזה את השואה, את שואת העם היהודי…
דורון: בדיוק! אתה אומר, אם יש מקום שצריכה להיות בו חמלה לבני אדם, ולא! אפילו שם יש התעמרויות.
יאיר: כן.
דורון: אז כש…
יאיר: תשמע, אני מקווה להגיע למצב נפשי שאני אוכל לצחוק איתך על זה ב… לא…
דורון: אני נורא מצטער שאני צוחק, אני מקווה שאתה לא נעלב מזה…
יאיר: לא, לא, לא, לא.
דורון: אני פשוט לא יכול שלא. זה סיטואציה כל כך הומוריסטית. אתה קולנוען, אתה אמור להעריך את זה.
יאיר: אני מאוד מעריך את זה, אני רק אומר לך שאני עדיין, באמת, בלי צחוק, אני עדיין בטראומה מהיחס שקיבלתי שם.
דורון: כשמישהו היה מתעמר בך, אז היית משווה אותם לגסטאפו?
יאיר: לא. [דורון מתפרץ בצחוק] הייתי משווה את זה… לא, באמת. זה נשמע מצחיק, אבל בסוף זה מקום עבודה. כמו מקום עבודה.
דורון: כן, לא, לא. זה בוודאי אמור להיות מקום עבודה מכובד.
יאיר: כן…
דורון: פשוט קשה לא להיות אירוני. אני, את השירות הצבאי שלי עשיתי בבסיס צבאי ש… שתמיד הזכיר לי יותר פרקים מהסדרה "מאש" מאשר כל דבר אחר. אתה יודע, עם איזה רס"ר ש… הבסיס בתכל'ס היה בסיס עירוני. הייתי ג'ובניק, היינו תקועים במרכז הכרמל בחיפה. והיו שמה כל מיני קצינים פליטים של יחידות שדה, שהיו באים בשלוש לפנות בוקר לבדוק שאנחנו לא נרדמים בש"ג. ובן אדם, אנחנו פאקינג על שדרות הנשיא בחיפה. כאילו… "לא, לא, אתם לא יודעים מי יכול להגיע באמצע הליל…" אוקיי, אוקיי. כאילו, קשה היה לא לראות את האירוניה ואת ההומור בדבר הזה. ובאמת, הם היו אנשים קצת מסובבים. כאילו, אתה אומר, אוקיי, זה… אם אתה לא מסוגל לראות את ההומור שבקיום שלך בתור בן אדם שבא ובודק את המוכנות ואת הערנות של חיילים במרכז הכרמל, אז אחי, זה ממש גבעת חלפון. אממ…
יאיר: כן, אז שמע, זה… מצחיק שהגענו ליד ושם, אבל אני בהחלט עבדתי ביד ושם, ובהחלט הייתי שמח להמשיך לעבוד שם. תדע לך. כאילו, מאוד אהבתי את העבודה הזאת. זה היה העבודה שהייתי מחובר אליה.
דורון: אבל עשית את זה במקביל לקריירה הקולנועית שלך או ש…
יאיר: לא, עשיתי את זה כשהייתי סטודנט. זה כאילו התחיל כעבודת סטודנט.
דורון: בסם שפיגל?
יאיר: הייתי שם… כן.
דורון: אוקיי.
יאיר: הייתי שם כזה שלושה ימים בשבוע, לימדתי. זה היה לי נורא נורא משמעותי. וגם אחרי הלימודים, אז קצת המשכתי. ואז העיפו אותי.
דורון: מעניין. תגיד, מי המודלים לחיקוי שלך? כשאתה מסתכל היום בעולם, או בארץ או בחו"ל, ואתה אומר: בואנה, זה המודל, זה קריירה, זה התוכן, זה היצירה.
יאיר: זו שאלה טובה, כי אני… יש לי הרבה כובעים, הרבה עניינים. כאילו, אני גם כותב ספרים, אני גם… אני מאוד מאוד מאוד מעריץ את חגי לוי כיוצר. כאילו, זה ממש מרגיש שיש לו כזה קול, ושהוא הגיע למצב שמה שהוא יעשה, יתנו לו לעשות את זה, וגם זה יהיה טוב. כאילו, אני רוצה להגיע למין מצב כזה אומנותי, שכבר גם יש לי קול, וגם הקול הזה יכול לצאת. כלומר, יש לי איפה להשמיע אותו. כרגע החוויה שלי היא שאני לא יודע מה הקול שלי, וש… כבמאי, ושאני מאוד מתקשה להוציא אותו כבמאי.
דורון: אתה יודע, מבחינת הגיל, אם אתה משווה את עצמך לחגי לוי, בגיל שלך, כי חגי לוי בכל זאת, לא יודע מה, 10, 15, 20 שנה מעליך.
יאיר: כן.
דורון: אתה יודע, גם התוכן שלו עוד היה בוסר. היה משהו נורא חזק בדברים המוקדמים שלו, אבל בוסרי. אתה משווה את זה לדברים שהוא עשה בשנה האחרונה ב-HBO ובטלוויזיה האמריקאית, אתה יודע, הוא מן הסתם עובד עם אנשים הרבה יותר מקצועיים, עם תקציבים הרבה יותר גדולים. הקראפט, העשייה עצמה, היא נראית מדהימה.
יאיר: נכון.
דורון: אז אתה משווה את עצמך ואתה עדיין מרגיש בחסך? אתה עדיין מרגיש ש…
יאיר: לא, לא, שאלת אותי מי מודל לחיקוי. כאילו, אני מדמיין… אני מדמיין בעיניי…
דורון: זה המסלול, אתה אומר.
יאיר: זה שאני מקווה להגיע למצב שבו היצירה שלי היא יצירה שקל לי ל… אני לא יודע אם קל לו, אבל שכאילו, זה לא מלחמה מטורפת להשיג לה מימון, ושיש לו קול. זה כל כך יפה, הקול הזה שלו.
דורון: נכון. ראית את "תמונות מחיי נישואים"?
יאיר: ראיתי הכל, לדעתי ראיתי הכל שלו.
דורון: מה חשבת?
יאיר: אני בעיקר, את "הנערים" מאוד אהבתי דווקא…
דורון: ברור.
יאיר: זה מבחינתי הטופ, כאילו, יותר טוב מ"תמונות מחיי"… "הנערים" מבחינתי זה מין פסגה של יצירה שמצליח להביא גם ready made מתוך המציאות, יחד עם רגשות כל כך זה, ביחד עם מורכבות כל כך יפה.
דורון: כן.
יאיר: ממש סדרה שהייתי מסיים אותה [מתנשף] בלי אוויר. הייתי ככה… הייתי כל פרק, הייתי ככה, מתכווץ עם עצמי.
דורון: ולישראלים, אני חושב שקשה נורא לראות את הדבר הזה.
יאיר: מטורף, מסכים.
דורון: להבדיל אלפי הבדלות, אבל לי היה, כשיצא "שעת נעילה", אז לא הייתי מסוגל לראות פרק רצוף. הייתי חייב לעצור אחת לרבע שעה-עשרים דקות, פשוט לא יכולתי לראות את הפרקים.
יאיר: כן, הכל נחנק.
דורון: כן, זה פוגע כל כך קרוב לבית. כאילו, אני מכיר… אני מכיר… הורים של חברים שלי, זה אנשים שהיו שם.
יאיר: כן, מטורף.
דורון: באמת מטורף. תגיד, ומה הדברים הבאים שאתה מתרגש לקראתם?
יאיר: אני עובד עכשיו על כזה… המודל האמנותי שלי הוא לעבוד על הרבה דברים במקביל, ולקוות שמשהו מהם יתפוס, כי אני לא…
דורון: "שלח לחמך".
יאיר: כן, אני ב"שלח לחמך". אז כמו שאמרתי, יש לי סדרה חדשה על הסכסוך שאני עובד עליה. אני מאוד מאוד מתרגש לקראתה, היא עכשיו בעריכות.
דורון: זאת אומרת שהיא כבר עברה ומומנה, ויש את התקציב לסגור הכל.
יאיר: כן.
דורון: אתה יודע מתי זה ישודר?
יאיר: אנחנו צריכים עוד תקציב, אבל כן, יש משהו. מתי זה ישודר? אני לא יודע. לדעתי תוך כמה חודשים.
דורון: אוקיי.
יאיר: יש לי את הסרט שסיפרתי לך עליו, שאני… הוא כבר כתוב, אני רק רוצה שהוא… להשיג לו מימון, וזה נורא מעסיק אותי. אני עובד עכשיו על איזשהו פרויקט שמבוסס על האסון בנחל צפית.
דורון: אוי יו יוי. וואו.
יאיר: כן. זה סיפור שתפס אותי [דורון נושף] ואני עכשיו מנסה להבין אם הוא יכול להיות משהו עלילתי בכלל, כאילו לא רק דוקומנטרי, כי נורא קשה להשיג את האנשים כדי לדבר איתם על הדבר הזה.
דורון: אתה יודע, זה כאילו דבר טריוויאלי, אבל זה תנועה נורא חשובה בתרבות של מדינה, שיעשו תוכן מהאירועים ביומיום.
יאיר: כן.
דורון: בארצות הברית זה כאילו עניין דיפולטי. יש איזו קטסטרופה, מאסון התאומים ועד אה… תעשיית התוכן מיד מתחילה לעבוד.
יאיר: כן, נכון.
דורון: מיד מתחילה לעבוד. חותמת הסכמים עם האנשים שיתנו את הסיפורים, כאילו, יש ממש…
יאיר: כן, כן.
דורון: מכונה משומנת שמתפעלת את הפקת התוכן על כל דבר גדול שקורה. יש עכשיו את המשפט של ג'וני דפ ואמבר הרד?
יאיר: כן.
דורון: שלא יהיה ספק שאנחנו… שהוליווד כבר עובדת כדי לייצר את הסרטים על זה.
יאיר: כן. אז אה… אצלי זה…
דורון: בישראל זה התחיל לקרות רק בחמש שנים ה… חמש, אולי עשר שנים האחרונות, לא לפני זה.
יאיר: כן. אז אצלי זה התחיל בצורה מאוד אורגנית, שאני, באמת, הסיפור הזה תפס אותי ברמה רגשית שלא קרה לי, בעצם, אי פעם נראה לי. בחיים לא קרה לי שסיפור כל כך העסיק אותי. ואני התחלתי לחקור אותו, התחלתי לפגוש אנשים, התחלתי לדבר, ובמשך… אני כבר שנתיים בזה, כן?
דורון: מה בעיניך הסיפור שיש לספר שם?
יאיר: תשמע, זו שאלה מורכבת וכבדה. אבל בגדול אני חושב שיש פה סיפור שמחזיק בתוכו משהו עמוק מאוד על החברה הישראלית, על התרבות הישראלית, על איך אנחנו תופסים… יש פה קווים מגדריים נורא חזקים בסיפור, כאילו גבריות מול נשיות. אפילו ברמה של הפריימינג, אפילו ברמה של ה… אם אתה מסתכל על מה קרה, שיש שם…
דורון: מי מת ומי חי.
יאיר: 9 בנות ובן שנהרגו…
דורון: כן.
יאיר: מדריכה שהושתקה, מנהל, גבר כזה שלא קיבל את דבריה. יש פה המון המון… וכל הקונספט הזה של מכינה, הוא מרחב מאוד מעניין, כמרחב מגדרי, מרחב מעניין.
דורון: אני מקווה שזה יקרה.
יאיר: וואי וואי.
דורון: זה נשמע שאתה תעשה מזה משהו מאוד מאוד מעניין. טוב, יאיר, בפרקים מסוג אלה, למעשה בכל הפרקים, יש לנו, לפודקאסט הזה יש קבוצת פייסבוק שנקראת "פורום החיים עצמם של גיקונומי"…
יאיר: אוקיי.
דורון: ואני מפרסם שמה… גם אני וגם ראם שמקליט פרקים במקביל אליי, מפרסמים שמה מי הולכים להיות האורחים, ומציעים למאזינים הקבועים שלנו לשאול שאלות. מי שאגב שומע אותנו עכשיו ולא נמצא בקבוצה הזאת, אז אני ממליץ בחום שיצטרף. ואני רוצה לשאול אותך כמה מהשאלות שעלו שם, רק תן לי שנייה אחת לפתוח את זה.
יאיר: שאלות מהקהל, מה שנקרא.
דורון: בדיוק, שאלות מהקהל. זה היה טקסט מאוד ארוך שמשמעותו בסוף - שאלות מהקהל. אני רוצה להתחיל דווקא ממשהו הכי בנאלי, מה זה "שיזינג"? זאת אומרת, אני יודע שזאת אשתך, אבל מאיפה זה הגיע?
יאיר: אה, אוקיי. אז "שיזינג" זה מותג התכשיטים של אשתי.
דורון: כן.
יאיר: ששמה שירה זינגר. שירה זינגר.
דורון: זהו? קיצור?
יאיר: שי-רה זינג-גר.
דורון: מעולה.
יאיר: זה שם שאני המצאתי.
דורון: איך הכרת את אשתך, אם אני יכול לשאול?
יאיר: בטח שאתה יכול לשאול. בגדול, חברים שידכו בינינו, אבל הרקע לפני שהחברים שידכו בינינו, זה שאני הייתי באיזה אירוע כזה של דתיים, היא הייתה אז במדרשה, אני הייתי אז תלמיד ישיבה, והיה ערב לימוד משותף לישיבה ולמדרשה. שזה בעצם הרגע הכי שמח בחיים של כל בן אדם, להיות עם בנות באירוע מסודר כזה. כאילו, אני מתכוון כנער דתי. זה היה מבחינתי יעני, וואו! והייתה שם בקהל איזה בחורה עם תלתלים נורא יפים, שהתהלכה שם כזה זה, ואני שמתי עליה עין ואמרו לי שיש לה חבר. ו… אז אני יכול להגיד שבאמת שמתי עליה עין, ושבוע אחרי זה הם נפרדו, ואני הריבאונד. אני הריבאונד של אשתי.
דורון: אין על ריבאונד.
יאיר: כן. אחלה ריבאונד.
דורון: כן. הריבאונד שגם נהיה main event.
יאיר: כן, נכון. והתחתנו… היינו יחד איזה שלוש שנים, ואז התחתנו, וגם בגיל נורא צעיר התחתנתי, כי היינו דתיים אז.
דורון: באיזה נקודה היא החליטה להקים מותג תכשיטים?
יאיר: אז לא נעים לי לדבר בשמה, אבל היא הרבה זמן חלמה על זה, ואז באמת, אחרי הפסקת הר… היא עבדה בחנות נעליים. ואז אחרי ההפסקת הריון, היא החליטה לעזוב את העבודה בחנות נעליים ולנסות לקדם את העסק שלה. אז תכל'ס, זאת התחנה שבה היא הצליחה לקחת את עצמה ברצינות.
דורון: אני רוצה עוד שאלה קטנה על השמות של הילדים שלך. חיה ונח, המכונה "נוייחל", לא שמות קונבנציונליים במרחב הישראלי.
יאיר: נו, אז אני עכשיו מעביר אליך את ה… כל החומר לתשובה אצלך כבר. כבר דובר פה.
דורון: כן.
יאיר: אז למה חיה? בוא נשאל אותך.
דורון: אני יכול לחשוב על כמה וכמה סיבות, אבל אני לא יודע מה הסיבה האמיתית [צוחק]. זה, תראה, החיבור ל… החיבור… היה משהו נורא יפה בשמות שבחרת לילדים שלך, שראיתי שאתה בוחר אותם בזמן אמת. זאת אומרת, עקבתי אחריך גם כשהם נולדו, שנורא נעץ את התרבותיות היהודית שלך בעיניי. זאת אומרת, זה היה הנרטיב. מבחינתי זה… למרות הכל ולמרות ההתנתקות וההתרחקות וכל זה, בסוף אתה איש תרבות יהודי, ולכן חיה, בעקבות הלידה השקטה, ונח, החיבור לתנ"ך, זה לפחות מה שזה עשה בשבילי.
יאיר: נח זה רבי נחמן! אם אתה תראה את השם של נֹח בתורה, אז רשום "ויקרא שמו נֹח, לאמור, זה ינחמנו ממעשנו". כלומר, מלשון נחמה.
דורון: אה, אוקיי, אז זה נחמן, אהוב נפשך.
יאיר: נח זה נחמה. אז נח, זה באמת הגיע מנחמן, שאשתי כמובן לא הסכימה שנקרא לו נחמן, ובצדק.
דורון: [צוחק] ונח יותר טוב?
יאיר: וחיה זה באמת… כאילו, גם אבא שלי שנפטר קראו לו חיים, וגם ה… זה שהייתה לנו ילדה חיה…
דורון: כן.
יאיר: זה היה לא מובן מאליו. אז נורא נורא התרגשנו מזה. ופתאום עלה לנו הרעיון הזה ואמרנו, טוב, זה שם שהיא תשנא אותנו עליו, אבל זה הרגיש כל כך נכון.
דורון: אם הם יבואו וישנו את השם שלהם, זה יפריע לך?
יאיר: מה, שיעשו מה שהם רוצים.
דורון: יפה.
יאיר: אם הם יהיו שמחים…
דורון: ושאלה אחרונה על גבי הילד, האם החברים שלו קוראים לו "נוייחל" או נח?
יאיר: נוייחל, נוייחל.
דורון: רק נוייחל.
יאיר: אין לו…
דורון: שזה סופר יידיש, גלותי, כאילו זה הארדקור לגמרי. [צוחק]
יאיר: נכון. זה נכון.
דורון: ואוהבים את זה? כאילו זה קטע?
יאיר: לא יודע. אנחנו קוראים לו נוייחל…
דורון: אין עוד נוייחל בגן, זה ברור.
יאיר: אין עוד נוייחל בגן, לא.
דורון: טוב, יאללה, נעבור לשאלות הבאות. יעקב לנדרויד שואל: "אהלן יאיר, שכוייח, שאלה בכנות, למה כל כך חזק? הכל באמת מרגיש לך תמיד כל כך יפה ועצוב ולופת ומשמח, והכי יפה בעולם והכי מרגש אי פעם? אתה יוצר מיוחד, יוצא דופן, שלא לומר יוצר שפה חדשה במרחב, בכלל, לא רק זה של היצירה, אבל כשאני קורא אותך, מרגיש לי שהכל הכל הכל פורנוגרפי, לא רק במובן שאתה חושף הכל, אלא שהכל כל כך מיוחד ועצוב ומרגש וחוצב להבות בלב. למה בעצם ככה? תודה, מעריך."
יאיר: אוקיי. אז שמע, זה די מעניין, כי עם זה התחלנו את הראיון.
דורון: נכון.
יאיר: אנחנו דיברנו על זה שהחוויה שלי כ… החוויה של ה… אני אקרא לזה של הקוראים שלי, היא חוויה של משהו כזה לא מנוהל ולא זה, אבל בחוויה שלי הכל נורא נורא מנוהל. אני כן, ולזה אני מודע, אני כן נורא נורא מתרגש מדברים במרחב. כלומר, אני יכול לראות איזה מישהי אוכלת עוגת גבינה בבית קפה וזה ירגש אותי, באמת, זה ירגש אותי. אני אראה אותה ואני אגיד "וואו, כאילו, אף אחד לא אכל עוגת גבינה כמו האישה הזאת". וברור שיש בזה מימד רומנטי ואירוני ושמגזים קצת את המציאות, אבל בעיניי זה מה שיוצר עושה, יוצר טוב עושה. הוא ממרקר איזה רגעים, כאילו לא משמעותיים, ואומר לך "תראה, תראה אותם". זה נקרא close-up בעולם הקולנוע.
דורון: זה נקרא geeking out בעולם שלי.
יאיר: אוקיי, גם טוב.
דורון: כן.
יאיר: אז התשובה היא שאני… ש… למה ככה חזק? כי אני גם די חי ככה וגם מאוד מאוד אוהב לתווך את המציאות ככזאת. כי… אגב, הרבה משוררים זה מה שהם עושים.
דורון: ברור, ברור, ברור.
יאיר: הם מסתכלים על עלה וצנח לו זלזל.
דורון: האקט של יצירה תרבותית הוא האקט של close-up על משהו.
יאיר: נכון.
דורון: חייב להיות. אחרת אין כלום, אחרת יש משטח הומוגני שלא רואים בו כלום.
יאיר: כן. ללאה גולדברג יש את השיר היפה הזה של ה…
"למדני אלוהי
ברך והתפלל
על סוד עלה קמל
על נגה פרי בשל"
נגה פרי בשל… גם ללאה גולדברג היית אומר את זה? כנראה שלא, כי זה מה שהמשוררים עושים. הם מתרסקים אל מול פרי בשל.
דורון: כן. לי לקח המון שנים לגשר על הפער שבין כמה [לוקח נשימה] כמה חבר'ה שכתבו שירה בתיכון נתפסו בעינינו כחנונים, לבין כמה משוררים נתפסים כעילית תרבותית…
יאיר: כן.
דורון: בתרבות עצמה. והרגע הזה שבו החנון של התיכון שכתב שירים למגירה, הופך למשורר לאומי, אני לא ראיתי אותו אף פעם קורה. זאת אומרת, אתה מכיר מישהו מהגיל שלך שהפך למישהו כזה?
יאיר: לאומי?
דורון: לא יודע. מישהו שעבר תהליך של רוממות, להיות אליטה תרבותית בעוד שבילדות שלו הוא לא היה כזה, הוא לא… אתה יודע, זה סתם… כאילו, הוא היה עוד מישהו בכיתה שהיה כותב שירים למג… אתה מבין? כאילו, את הקונס… הרי באיזושהי נקודה זה קורה…
יאיר: זה נכון.
דורון: באיזושהי נקודה הגולם הופך לפרפר וכולם רואים את יופיו.
יאיר: נכון.
דורון: ואני עוד לא ראיתי אחד כזה בדור… כאילו בן גילי, לא היה לי במחזור אחד כזה. אתה כזה קצת. כאילו, אתה מתאר חוויה ילדותית שהיא נורא אאוטסיידרית והיא נורא… אתה יודע, אולי יאיר לא היה מקובל ולא היה נחש…
יאיר: לא, הייתי מקובל. הייתי מקובל.
דורון: היית מקובל. אוקי, לא היה לך עניין כזה?
יאיר: אבל היה לי issues. היה לי issues שהייתי צריך, את יודע, לנהל אותם כבן אדם מקובל. שאף אחד לא יודע שאמא שלי מנקה.
דורון: אוקיי.
יאיר: בחוויה שלי, אני לא הייתי לא מקובל. אני כן רואה אנשים שאני מכיר הופכים לאנשים ציבוריים. אני לא יודע אם ענקי דור, אבל…
דורון: כן.
יאיר: אנשים שאני מכיר אישית, וזה תמיד נורא מרגש ומשמח.
דורון: טוב, שאלה הבאה. אוהד שליו… היו לא מעט שאלות מהמאזינים שלנו על "הטרמפיסטים", ויותר ספציפית על מאחורי הקלעים של "הטרמפיסטים". "באמת מעלים רנדומלית אנשים לטרמפיסטים, או שיש איזשהו תחקיר מקדים?"
יאיר: יש בחור שקוראים לו אבידן, שעכשיו, ברגעים אלה, מחפש טרמפיסטים בישראל לעונה הבאה שלנו. כלומר אנחנו… ואז אם הוא מוצא איזה מישהו מטורף, אז הוא אומר לי "תהיה בשעה כך וכך בטרמפיאדה כזאת וכזאת". עדיין החוויה היא חוויה של בנאדם זר, ועדיין הבן אדם הוא באמת טרמפיסט. אבל אנחנו… יש לי בחור שמגדיל את הרשת שלי, כי אני כבר לא יכול רק לחפש. אבל בעונה האחרונה למשל, מתוך התשעה פרקים או השמונה פרקים, אז יותר מחמישה הם טרמפים מסוג טרמפים.
דורון: ממש.
יאיר: ממש.
דורון: סתם ככה נכנסו לאוטו.
יאיר: כן. וחלק מה…
דורון: מה הסינון? כמה פרקים היו כן, אל מול התשעה שיצאו בסוף?
יאיר: המון, הרבה יותר. כמה פרקים צולמו?
דורון: כן.
יאיר: תראה, יום צילום זה יום שאנחנו מצליחים להשיג בו, אם הוא יום צילום טוב, באיזור התשעה טרמפיסטים או שמונה טרמפיסטים.
דורון: וואו! וכמה ימים צילמתם?
יאיר: בערך שמונה נגיד.
דורון: זאת אומרת, זה יחס של 1 ל-10, 1 ל-7.
יאיר: 1 ל-9, 1 ל-8, כן. יחס לא טוב.
דורון: יחס לא טוב במובן של?
יאיר: לא טוב במובן הדוקומנטרי. כאילו, אתה לא רוצה לבזבז ימי צילום על נסיעות ודלק ושיחות. ויש לי המון המון טרמפים משעממים, המון.
דורון: מה אתה עושה בטרמפ משעמם?
יאיר: מדבר עם הבן אדם.
דורון: אתה אומר, אתה נותן לו את החוויה הטובה, לא משנה מה קורה. אתה תקשיב לו, אתה זה…
יאיר: כן, אני גם אקח אותו… כן, כן, כן, כן. גם שמע, נגיד, אתן לך דוגמה, הטרמפ של תהילה מהפרק הראשון?
דורון: כן.
יאיר: סווג בראש שלי כטרמפ משעמם.
דורון: [מופתע] באמת?!
יאיר: המתנחלת… כן. תשמע, תחשוב על זה. עד שהיא מדברת על מה שהיא עברה, אנחנו לא מדברים על כלום, אין שיחה. ואז בסוף אנחנו עוצרים, ואני שואל… זה כבר… 90% מהפרק קורה בעמידה, אנחנו לא נוסעים בכלל. למה אנחנו בעמידה? כי זהו, כי סיימתי, רציתי להיפרד. ואז כשאנחנו עומדים, פתאום אני עושה לה "על מה עוד לא דיברנו?" [נשמעת דפיקה על השולחן] בום!
דורון: הבנתי.
יאיר: אז אני משתדל לבוא פתוח לאנשים, ולא להחליט מראש מי מעניין ומי משעמם, ולנסות, אתה יודע, לחפש את הסיפור. התשובה היא שזה אורגני, מהחוויה שלי זה אורגני לגמרי, כלומר, זה אותנטי.
דורון: אחרי שאתם גומרים לצלם, אתה… אני, מן הסתם, מניח שאתה מחתים אותה על איזה כתב ויתור, או איזה משהו שנותן הרשאה להשתמש בזה.
יאיר: בטח, בטח.
דורון: ואתה כבר יודע עם עצמך אם זה פרק שישודר או לא, או שאתה מגלה את זה רק בעריכה?
יאיר: ב-90% מהמקרים אנחנו יודעים.
דורון: אוקיי.
יאיר: כאילו, אנחנו גם מסמנים לעורכת "תקשיבי, זה בטוח פרק".
דורון: הבנתי.
יאיר: ויש פרקים שאנחנו לא סגורים לגביהם.
דורון: מעניין מאוד.
יאיר: אני אגיד גם שאנחנו הרבה פעמים מצלמים את הפתיחה שוב, כי הרבה פעמים הפתיחה של הטרמפ היא מאוד מאוד לא פוטוגנית. זה כזה דיונים והסברים והבטחות, וזה. ואז בסוף כשאנחנו מסיימים, אז אני מבקש ממנה "בואי נצלם אותך שוב". אם אתם תסתכלו טוב על התחלה של פרקים, אתם תראו שהרבה מהם, הם בעצם כבר פעם שנייה.
דורון: זה… אתה מעלה פה משהו, אתה יודע, אנשים במשך הרבה שנים התייחסו לעשייה דוקומנטרית בתור 100% אותנטי. ואתה בעצם אומר "תקשיבו זה… כן, זה דוקומנטרי, אבל יש פה הרבה דברים שהם Manufactured, זה מיוצר".
יאיר: אתה יודע, מה… דוקו זה עלילתי לגמרי. כלומר, אני… עריכה, כל עוד יש… אם יש עריכה, אז דוקו זה דבר…
דורון: אבל יש משהו שבעיניך אסור לעשות?
יאיר: אסור זה…
דורון: זאת אומרת, הטרמפיסט חייב לספר את האמת?
יאיר: תשמע, אסור ל… אסור ל… שני דברים אסור. אסור לשקר באמת. כלומר, אסור ממש להוציא דברים מהקשרם. הרי אני יכול בהקלטה לשאול אותך שאלה ולהביא איזה סינק שלך אומר "כן", והנה אמרת כן למה ששאלתי, אתה מבין?
דורון: כן.
יאיר: אני… כאלה דברים זה פאול, אני לא עושה. ומותר…
דורון: הדמעות של דרעי, אתה אומר זה פאול.
יאיר: קשוח. ואסור, בעיניי, לפגוע באנשים, לזלזל בהם, לא לכבד אותם.
דורון: אוקיי. זה קרה לך פעם?
יאיר: קרה לי בעונות הראשונות של הטרמפיסטים, שהוצאתי טרמפיסטים בצורה לא מכבדת ולא טובה, וזה היה טעות.
דורון: כן.
יאיר: לא הבנתי אז את הפרויקט הזה.
דורון: איך גילית?
יאיר: מה איך גיליתי? אני ערכתי את זה ככה.
דורון: הבנתי.
יאיר: אבל אה…
דורון: טוב, עידו שבח קליין שואל "למה דור ה-Y כזה בכיין?"
יאיר: זאת השאלה? היא נגמרה?
דורון: זאת הייתה השאלה. [צוחק]
יאיר: אוקיי, למה דור ה-Y כזה בכיין? את האמת? כי הוא קיבל ארגז כלים לא נכון לחיים. כי אמרו לו והבטיחו לו שאם הוא יסיים צבא, וירכוש מקצוע, וילך ללימודים, ויצא עם תואר וזה… אמרו לו שאז יהיה בסדר, כי אז הוא ימצא אישה טובה, והוא יקנה בית טוב, ותהיה לו עבודה יציבה, ויהיה לו פנסיה, הבטיחו לו משהו. זה, הוא קיבל ארגז כלים לחיים. בכל תחנה בתוך הדבר הזה, הוא קיבל נבוט לפרצוף. התואר לא שווה כלום, התואר השני גם לא שווה כלום, דירה אי אפשר לקנות, שוק העבודה הוא שוק עבודה שעוזבים ולא שנשארים בו, עבודה היא עכשיו מקום להיות בו שנתיים ולזוז הלאה, כל חוליה בסיפור שסיפרו לנו כילדים, והסיפור שעבד יופי טופי להורים שלנו, כל חוליה התפרקה בדבר הזה. ועל זה אנחנו מקוננים. זכותנו להתבכיין.
דורון: כן.
יאיר: החיים זה לא מה שהבטיחו לנו.
דורון: אתה חמוד נורא. שאלת אותי בוואטסאפ, תוך כדי, "עד מתי זה". זה עד מתי שאנחנו נסיים [צוחקים]. אתה יכול לשאול בלייב.
יאיר: בדיוק אמרתי לאשתי…
דורון: [ממשיכים לצחוק] הוא כותב לי כאילו אני לא פה, הוא כותב לי בוואטסאפ.
יאיר: [מרים את קולו] לא נעים לי להגיד, לשאול אותך עד מתי זה ככה. אמרתי זה…
דורון: אנחנו תכף מסיימים, אני עובר על עוד כמה שאלות ואנחנו מסיימים [יאיר צוחק ברקע]. זה נורא מצחיק, זה חמוד לאללה. אתה יודע, זה גם, זה כאילו להנדס. שלא תראה, חס וחלילה, כאילו אתה לא מעניין, או לא מעוניין.
יאיר: לא, לא רציתי לבאס את ההקלטה, שבאמצע ההקלטה אני אשאל עד מתי זה?
דורון: כן! [צוחק]. זה מה שאנחנו עושים פה.
יאיר: אני לא…
דורון: אנחנו מקליטים לייב, ככה הפרק יוצא גם. אנחנו לא מסננים החוצה כלום.
יאיר: הכל טוב, הכל טוב, אני איתך, אני רק אומר ש…
דורון: יאללה, אני ארוץ על השאלות מהר. אלחנן שוקי… שוקרון שואל "מתי עוד עונה של הטרמפיסטים?"
יאיר: בקרוב אני מקווה, בדצמבר.
דורון: יופי. יצא לך לשמור על מי… לשמור על קשר עם מישהו מהטרמפיסטים?
יאיר: אני עם המון מהם בקשר.
דורון: מהמם.
יאיר: עם הרבה מאוד.
דורון: היה משהו שהיה, כאילו, פולואו-אפ משמעותי? שעזרת להם, או שכאילו, היה מישהו ספציפי?
יאיר: תשמע, פרק הסיום של העונה האחרונה שלנו, של ירדן…
דורון: כן?
יאיר: אז אני אגיד ברצינות, שהוא שינה לה את החיים. שינה לה את החיים ברמה החברתית, הוא שינה לה את החיים ברמה הכלכלית, הוא שינה לה את החיים ברמה של העמדה שלה אל מול המשפחה שלה. יש איזה שוטר שהתלבש עליה, והחליט שהוא… הוא עושה לה חיים טובים. הוא הגיע עם חבורה של אנשים, לשפץ לה את הבית, הוא קנה לילד שלה צעצועים, הוא דואג לה, הוא דואג לה יותר ממני. רק כי הוא ראה אותה בטרמפיסטים. אז בוודאי שהדבר הזה מתגלגל למקומות מדהימים. אמממ…
דורון: מהמם.
יאיר: בוודאי שאני שומר על הקשר עם הדמויות שלי, כי הם חשובות לי.
דורון: נמשיך. מיטל שטדלר שואלת "מה הכי הפתיע אותך באבהות?"
יאיר: [שתיקה ארוכה] אמממ…
דורון: [אומר בקול נמוך] יאיר חושב…
יאיר: כן, אני לא יודע להגיד מה הכי הפתיע אותי, אני יכול להגיד שזה הפך אותי לבן אדם לא ציני. כאילו אני הייתי… ה… כדי-ג'יי, הדי-ג'יי של הנשמה שלי, אז פעם הציניות הייתה הרבה יותר למעלה, והאבהות פשוט כיבתה את הדבר הזה. אני בן אדם לא ציני.
דורון: ציניות זה לחלשים.
יאיר: כן, לא יודע. אני הפכתי מבן אדם ציני לבן אדם לא ציני.
דורון: כן, כן, ציניות זה לחלשים, מסכים איתך לגמרי. רייסטלין מז'אר שואל או שואל… אה, רגע, זה מישהו בשם תומר, אני לא יודע למה קוראים לו רייסטלין מז'אר, בכל מקרה…
יאיר: רייסטלין זה מרומח הדרקון, זה מה…
דורון: כן, אז כנראה זה פרופיל פיקטיבי, אבל קוראים לו תומר. "איזה סיפור אתה מצטער שלא יכולת לפרסם, מכיוון שהאדם לא רצה להיחשף?"
יאיר: זה שאלה של "הטרמפיסטים", אני מניח.
דורון: אני מניח שכן.
יאיר: כן. הרבה. לא יודע אם לא רצה להיחשף, אבל היו הרבה עניינים משפטיים. נגיד, היה לי… יש לי הרבה טרמפיסטים שהסיפור שלהם קשור לגירושים, ויש איזה דרמה מאוד גדולה שקורית בטרמפ, דרמה מאוד גדולה שקורית בחיים שלהם, ובגלל שזה מאוד מאוד מורכב משפטית לפרסם סיפורים כאלה שקשורים לגירושים, אז לא יכולנו לשדר את זה, וזה עצוב, כי זה סיפורים מטורפים, גם אנשים מרגשים.
דורון: הבנתי. טוב, יאיר, אני אשחרר אותך.
יאיר: רגע, כל זה שודר עכשיו בלייב איפשהו?
דורון: לא. זה מוקלט, וזה יעלה ב-7 בבוקר, שעון ישראל, כפרק בפודקאסט שלנו, ואני אשלח לך לינק ברגע שזה יהיה מוכן.
יאיר: יאללה.
דורון: אבל אני גם צריך לקחת תמונה. טוב, אנחנו נעשה את זה תכף.
יאיר: רגע, למה אני מתחרט? על יד ושם. נראה לי היד ושם יסבך אותי, אבל בסדר, fuck it.
דורון: [צוחק] שום דבר לא יסבך אותך, כולם כבר יודעים הכל.
יאיר: לא, מה זה יסבך אותי? אולי…
דורון: כבר ב-2019, בפרק עם פרנקל, דיברת על הטינופת של יד ושם, מה כבר יכול להשתנות מאז?
יאיר: אה כן? כבר דיברתי על זה. יאללה.
דורון: בטח, בטח, בטח. לא ככה אגב [צוחק], הלכת קצת קדימה.
יאיר: חרא של מקום. וואלה, לא מתחרט על כלום. כל מה שאמרתי, פי אלף.
דורון: אוקיי. יאיר, המון, המון, המון תודה. אמממ… אני מעריץ גדול, אז מבחינתי כאילו, כיף שבאת. אבל באמת תודה.
יאיר: רגע, איך היה? כמעריץ, מה? איך היה? זה היה כזה, התפרק משהו?
דורון: אני… אני קיבלתי את כל מה שרציתי לקבל. קיבלתי את כל התשובות למה שרציתי לקבל. אני… אתה יודע, אם היינו יושבים על בירה, אז היית משתחרר אולי יותר. אבל היית, כאילו, טיפה מוגן. אבל אתה אחלה. מה, זה הבן אדם, ככה אתה. אתה נשמה טובה.
יאיר: לא הרגשתי מוגן, הרגשתי כאילו, זה אני. באמת זה אני.
דורון: זה לגמרי אתה, זה לגמרי אתה. המון תודה.
עד כאן הפרק עם יאיר אגמון. איזה קסם של בן אדם, יא אללה, כל כך נהניתי לדבר איתו. והלוואי שיצליח. כשסגרנו את ההקלטה אז הספקתי עוד להגיד לו שאם הוא היה יוצר תוכן אמריקאי, רק בגלל ההבדלים בגודל השוק, בגלל שבישראל יש רק… לא יודע מה, שישה, שבעה מיליון ישראלים דוברי עברית, ואולי עוד מיליונים בודדים בחו"ל, ובארה"ב יש 350 מיליון דוברי עברית… דוברי אנגלית, רק על הפער הזה, אם הוא היה יוצר תוכן באנגלית, אז הוא היה כבר מולטי מיליונר במקום שבו הוא נמצא. זאת אומרת, זה שאחד כמוהו כל כך פורה, כל כך מוכשר, כל כך יצירתי, ממש מגרד את הפרנסה. זה אחד הדברים הכי לא טובים בתרבות הישראלית. עכשיו, אין מה לעשות עם זה, לדעתי. זאת אומרת, מעצם העובדה שעם ישראל, ברגע שהוא הקים מדינה, או הרבה לפני שהוא הקים מדינה, כשהוא התחיל להתכונן להקים מדינה, החליט להחיות את השפה העברית, והשפה העברית היום היא מדוברת על ידי קבוצה כל כך קטנה של בני אדם, אז כל התוכן שנוצר בשפה העברית, שהוא תוכן מדהים ביופיו, ובמורכבות והאיכות הלשונית שלו, זמין רק לקהל הזה, וזה קהל קטן. וזה נורא מבאס אותי ברמה האישית, כי אני הייתי נורא שמח לראות יוצרים כמו יאיר, מגיעים לקהלים עצומים. האמירה שיש לו על העולם, הרקע התרבותי שיש לו, מנחמן מברסלב ודרך החינוך הדתי שהוא קיבל, ועד החשיפה שלו לתרבות מערבית, מייצרת סינתזה פשוט מדהימה ביופיה. וזה חבל. אני לא יודע, כאילו, איך אפשר לפצח את הדבר הזה. זה משהו שצריך לחשוב עליו.
השבוע האחרון, היה שבוע נורא מעניין מבחינתי. בשבוע שעבר, היה לנו את הפרק עם יריב בש, שבסיומו ביקשתי ממאזינים שיפנו אליי, ויגידו לי מה הם חושבים, גם על העניין של הפתיחה, וגם על התיאוריה שלהם לדרופ בתחילת הפרק, וקיבלתי המון המון המון תגובות נורא מפרגנות. אני ממש רוצה להודות לכל מי שטרח וכתב לי הודעה. תגובות פשוט מחממות לב, כמה הם אוהבים את התוכן, וכמה הם נהנים להאזין, ואיך הם שמחים שחזרתי, וכל מיני דברים כאלה, שנורא נחמדים לשמוע. ולצידם, היו כמה שהודו שהם, באמת, לא היו רגילים בהתחלה לזה שאני נחתתי משום מקום וחזרתי להקליט פרקים ב"גיקונומי". חלק מהם כתבו לי שמבחינתם "גיקונומי" זה ראם. הוא הקליט פרקים במהלך השלוש שנים האחרונות, כשאני לא הייתי פה, ואז העובדה שאני פתאום חזרתי, זה משהו שאנשים לא יודעים איך לאכול אותו, ולאט לאט לוקח להם זמן להאזין לפרקים הראשונים שלי, ולשמחתי הרבה, אלה שכן כתבו לי, שהם מן הסתם אלה שהגיעו לסוף הפרק, נהנו מהתוכן וימשיכו להאזין. וזה מסוג הדברים שצריך לדעת, לגבי פודקאסטים, אם מישהו מהמאזינים שלנו שהגיע עד הנה רוצה להקים פודקאסט, אז רק שתדעו שהדבר הזה הוא ריצה למרחקים ארוכים אחושלוקי. זה אפילו לא מרתון, כי מרתון אתה גומר בשלוש שעות. זה מגה אולטרה מרתון, זה אימונים למרתון באולימפיאדה. צריך להקליט ולהמשיך להקליט ולא לוותר, ולבנות את הקהל, ולהקשיב ולנהל שיח. והדברים האלה לוקחים זמן ואני חזרתי להקליט רק בפברואר, אם אני לא טועה, או סוף ינואר. אז מן הסתם, הדברים האלה יקחו זמן ותודה למי שמאזין לי, על הסבלנות שלכם.
בסוף השבוע האחרון עזבנו את אוסטין ונסענו, ההורים שלי נמצאים פה בגלל הבר מצווה של הבן שלי שהיה לפני שבוע, ונסענו ליוסטון. ביוסטון נמצא מרכז החלל של ארצות הברית. Huston, we have a problem, זה שם. ואני מגיל צעיר, בעיקר בגלל אבא שלי, צרכתי את הסיפורים על תוכנית החלל האמריקאית. הייתה לנו ערימה, במחסן של הבית שגדלתי בו בחיפה, הייתה לנו ערימה של מגזינים ישנים, של מגזין Life, Life Magazine.
Life Magazine היה מגזין מאוד מאוד פופולרי בשנות ה-60, ואבא שלי אסף את המגזינים האלה, שזה היה מקור המידע העיקרי שלו על תוכנית החלל האמריקאית ועל מה ש-NASA עשו באותם שנים, עם המשימות של ג'מיני ואפולו והטיסה הראשונה, אמריקאית, לחלל, והנחיתה על הירח וכו'. ואני זוכר שהסתכלתי, בתור ילד, על הפוסטרים האלה, שמקופלים באמצע המגזין, בסקרנות אדירה! זה לא היה דומה לשום דבר שהיה קיים אז בארץ. ישראל אמנם הייתה מדינה עם תעשיות צבאיות מפותחות, אבל זה לא היה אסטרונאוטים, זה לא היה תוכנית חלל, זה לא היה שום דבר מהדברים האלה. ואבא שלי הדביק אותי בהתלהבות שלו מהדבר הזה, של תוכנית החלל האמריקאית, והעובדה שקבוצת מהנדסים, די פסיכית כשחושבים על זה, כחלק מהתחרות האידיוטית בין ארצות הברית לרוסיה בשנות ה-60, החליטה שהם יביאו צוות אסטרונאוטים אל הירח, ואשכרה עבדו על זה! ממש, שנים הקדישו מהחיים, והנשיא היה מעורב, ומיליארדים של דולרים נשפכו על הדבר הזה.
ואז כשאתה מתבגר, אתה רואה לאט לאט סרטים, אתה רואה את "אפולו 13" ו-"The Right Stuff" שבהתחלה היה סרט ואחרי זה היה סדרה, וכאילו, תוכנית החלל, אחרי זה היא מתגלגלת בגלגולים מאוחרים, מי שראה את "ארמגדון" ועוד כל מיני סרטים כאלה, כולם בסופו של דבר מבוססים על העבודה הזאת ש-NASA עשתה בתוכנית החלל. והנה הגיע הרגע, ואבא שלי במקרה נמצא פה, והוא אמר "תקשיב, אני רוצה שניסע לשם". אז דאגנו לנו לאיזה airbnb ביוסטון, ולקחנו את הילדים הממורמרים שלי, שלא רוצים לנסוע לשום מקום כי יש להם הכל בבית, ושמנו פעמינו ליוסטון, שהיא עיר גדולה ומגניבה לאללה, ולידה יש את מרכז החלל. ואז אתה מגיע למרכז החלל, ובמרכז החלל יש לו את החלק של ה… כאילו מוזיאון, כאילו, זה נראה כמו גרסה מאוד מאוד משודרגת של מוזיאון המדע בחיפה, נגיד, או בירושלים. יש שם תצוגות ומסבירים לך על רקטות, והכל טוב ויפה. ואז אתה נכנס לסיור שלוקח אותך למרכז החלל עצמו, למקום שבו עד היום אסטרונאוטים עובדים, למקום שבו מרכז הבקרה של יוסטון עדיין מנהל משימות חלל.
האסטרונאוטים שנמצאים עכשיו בתחנת החלל הבינלאומית, זה המרכז שאיתו הם מתקשרים ועובדים מולו כל הזמן. ואתה נכנס לתוך ה… לתוך החדר אורחים, האזור של האורחים, לחדר הבקרה שממנו המשימות של אפולו, ובעיקר, כמובן, אפולו 11, שהייתה המשימה הראשונה שהנחיתה אדם על הירח, ואתה יושב שם, והם פשוט שיחזרו את כל החדר הזה, את כל החדר בקרה הזה, למצב שבו הוא היה. לפני כן, כמובן, עם קצת שידרוגים של צגים דיגיטליים, שמראים בדיוק את מה שהראו אז, אבל בגלל שזה שחזור אז מראים את זה בצגים דיגיטליים, ואתה יושב שם ומראים לך, לא מין סרט, אבל מין מיצג כזה, של 14 דקות, שבמהלכם אתה חווה איך שהחדר הזה, כמובן, הוא ריק מאדם, אבל איך המכשירים נראו, ומה הוצג בכל רגע נתון, בזמן הנחיתה על הירח. ואתה יושב שמה, וזה לא יאמן! העניין הזה של הנחיתה על הירח, בסוף, כשאתה מסתובב שמה ואתה מסתכל על זה, זה פיזיקאים, מתמטיקאים, קצת פח, ודלק טילים. זה פחות או יותר כל הסיפור. מהפאקינג פחיות האלה הם בנו רקטות, והם בנו מנגנוני הנעה, ומנגנוני היגוי, ומנגנוני תקשורת. וכשאתה מסתכל על הקפסולה שבה האסטרונאוטים ישבו בדרכם אל הירח, ובמשימות של ג'מיני, זה פחית! זה גיגית! זה בגודל של גיגית, או שתי גיגיות מודבקות ביחד. אתה מסתכל על הדבר הזה ואתה לא מאמין, שלפני 60, 70 שנה, נשלחו בני אדם, בתוך הדבר הזה, אל החלל ואל הירח. ואתם יודעים, בפרק עם יריב, יש תחושה נורא חזקה של האתגר וההנאה, ובניית הטכנולוגיה, וזה. אבל פה מדובר על האנשים עצמם שטסו, ואני לא יכול לתאר איזה התרגשות זה עשה לי. זה ממש טלטל אותי להיות במקום הזה.
אני הייתי בהרבה מוזיאונים בחיים שלי. ראיתי את המונה ליזה וראיתי את האדם החושב של רודן, ופריז ורומא ו… אני לא חושב שמשהו ריגש אותי כמו לראות את החדר ואת התצוגה הזאת, של אנשים שנחתו על הירח. יש בזה משהו שהוא… הוא גדול יותר מכל דבר אחר שבני האדם עשו, בעיניי, בעולם. הרגע שבו בן אנוש שם את הרגל שלו על פלנטה אחרת, או על ירח במקרה הזה, זה לא בדיוק פלנטה, אבל על גוף שמימי אחר בתוך היקום, זה רגע נורא מרגש. ואם אתם במקרה נמצאים בטקסס, אז דיר באלק, אל תפסידו את הדבר הזה, כי זה באמת משהו מטמטם. ואם אתם כבר עושים את זה, אז שתי המלצות שהן כאילו חובה בתוספת לעניין הזה: הראשונה, סרט דוקומנטרי שנעשה ב-2019, אם אני לא טועה, רון הווארד, היוצר של "אפולו 13", הסרט הדרמטי, הוא זה שעשה את הסרט הדוקומנטרי, וזה סרט דוקומנטרי שמשחזר בצורה מעולה את ה-footage, את הוידאו ואת הסרטים של הנחיתה על הירח, ומעביר את זה בצורה מאוד מאוד מרשימה ודרמטית. והשני, זה סרט בשם "First Man" על ניל ארמסטרונג, על הסיפור האישי שלו, וזה סרט גם כן נהדר. מאוד פילוסופי ומרגש ואנושי, ולא טכנולוגי או טכנוקרטי בכלל. וכמובן, אם לא ראיתם "אפולו 13", אז גם סרט חובה.
זהו, זה סגר לי את הלופ נורא יפה על הפרק של יריב בש, ואני שוב, ממש רוצה להודות מקרב לב למאזינים שכתבו לי בפייסבוק. אתם כולכם אנשים נהדרים, ואם אתם במקרה באזור אז תודיעו לי וניפגש לאיזה בירה או בריסקט. ועד כאן הפרק, אני מקווה שנהנתם ונתראה בשבוע הבא.
יאללה, ביי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments