יוצאות - ספיר ברמן

שופטת הכדורגל ספיר ברמן גדלה בקריות בבית שקידש את הכדורגל. חזרנו איתה אל הילדה הספורטיבית שהייתה, אל הקנאה באמהות שנעלו נעלי עקב ואל הרצון להיות כמותן ולא כמו האבות. דיברנו על שנות ההתבגרות, בהן ספיר הבינה שיש פער בין מה שהיא מרגישה לבין איך שהסביבה תופסת אותה, אבל לא ידעה לקרוא לתחושות האלה בשם –"טרנסית".

ספיר שיתפה אותנו בבדידות שהרגישה ובהחלטה לשתף את ההורים, את איגוד השופטים ולאחר מכן את מדינת ישראל כולה.

---

[פתיח]:

[מוזיקת פתיחה]

קריינית: "יוצאות", עם מיכל פורת והדס לבב.

מיכל: היי הדס, מה קורה?

הדס: שלום מיכל, מה שלומך?

מיכל: אני סבבה. האמת שאני מתרגשת במיוחד היום. קודם כול...

הדס: את אומרת את זה בכל פרק. אני רוצה לשמוע מה את מתרגשת במיוחד עכשיו.

מיכל: אני חושבת שזה טוב להביע את הרגשות.

הדס: אני גם חושבת, אני בעד מאוד.

מיכל: לא להדחיק. קודם כול חזרנו הביתה.

הדס: נכון.

מיכל: כאילו, לבית שלי. את עוד לא גרה פה.

הדס: אבל לפעמים זה מרגיש ככה.

מיכל: לפעמים זה מרגיש ככה. ויש לנו היום מרואיינת שאני באמת נורא מתרגשת שהיא כאן. כאילו, אני לא רוצה להסתיר את זה. ספיר ברמן, מה קורה?

ספיר: שלום, איזה כיף להיות כאן.

מיכל: ממש כיף שאת כאן. שנייה לפני שנתחיל איתך, אני רק רוצה להקדיש איזה רגע ולפנות למאזינים ולמאזינות שלנו.

הדס: תדרגו אותנו בבקשה.

מיכל: את ממש... לא עשית את זה אפילו טיפונת סקסי כזה.

הדס: זה נשמע נואש כשאני אומרת את זה ככה?

מיכל: זה נשמע נואש, אבל אנחנו לא נואשות, אבל אנחנו... אני אסביר מה הקטע.

הדס: אוקיי.

מיכל: אם אתם תדרגו אותנו, אתם תעזרו לנו לעלות למעלה בטבלאות של הפודקאסטים ולהגיע לעוד אנשים ואולי לעוד להט"בים שרוצים וצריכים לשמוע את הפודקאסט הזה. אז אנא לכו לאפל או ספוטיפיי, יש שם אפשרות לדרג. דרגו אותנו בעדיפות לחמש, אבל מה שהלב אומר לכם.

הדס: (צוחקת) בזה שאתם לא מדרגים אותנו, זה בעצם מעשה הומופובי, זה מונע ממידע להטב"קי להגיע לאנשים, ואתם לא רוצים להיות הומופובים.

מיכל: (צוחקת) כן, את ממש לא משאירה מקום לדמיון בדבר הזה. הקיצר, דרגו אותנו. ויותר חשוב מזה, מה נשמע, ספיר?

ספיר: אני קודם כול אדרג.

מיכל: יופי.

ספיר: זה דבר ראשון.

מיכל: מעולה.

ספיר: ודבר שני, אני... שלומי טוב, אני מרגישה ממש טוב, חזרתי לליגת העל, עברתי את מבחן הכושר, אז אני כל כך נרגשת לפתוח את עונת המשחקים 23'-24', שבאה עלינו לטובה. ומבחינתי זה רגע שחיכיתי לו, אז אני מאושרת.

מיכל: זה ממש ממש מרגש. טוב, אנחנו נדבר על כדורגל.

הדס: אבל לפני שנתחיל, חשוב שנציין שאנחנו לא לסביות של כדורגל. אנחנו אוהבות לסביות של כדורגל, אנחנו לא. אז יכול להיות שלא נבין מושגים מאוד בסיסיים, אז בבקשה תסבירי לנו כמו שמסבירים לילד בן חמש. אנחנו...

מיכל: אני רוצה שנייה לחלוק עלייך. קודם כול, אני רואה "טד לאסו".

הדס: גם אני, אבל אני לא חושבת שזה...

מיכל: שניים, אני משחקת "פיפא".

ספיר: טוב.

מיכל: שלוש, בתור ילדות... בתור ילדות, בילדות אני שיחקתי ב"מנג'ר", אוקיי, אז יש לי רקע.

הדס: תקשיבי, אני לא ידעתי עלייך את הדברים האלה.

ספיר: הייתה לך קבוצה?

מיכל: כן, כן, אבל אני מדברת איתך כאילו על גיל כזה 14.

ספיר: וואו.

מיכל: בן דוד שלי שיחק וזה נורא עניין אותי, אז אמרתי יאללה, כאילו, לנהל קבוצה זה יותר טוב מלשחק כדורגל בעיניי.

ספיר: לגמרי.

מיכל: אז כאילו, הלכתי כבר לנקסט לבל. ודבר אחרון, מונדיאל.

הדס: מונדיאל הנשים שקורה עכשיו.

מיכל: דווקא את מונדיאל הנשים אני לא רואה, כי אין לי את הערוץ בטלוויזיה, אבל מונדיאל גברים פעם בארבע שנים, אני לא מפספסת.

הדס: טוב, אני מצטערת שאני השלכתי עלייך את מי שאני, אז רק אני לא לסבית של כדורגל.

מיכל: הנחת את המשיכה שלי לכדורגל בצורה לא טובה. אז בכל מקרה, להדס תסבירי כאילו היא בת חמש.

ספיר: לגמרי.

מיכל: ולי תסבירי כאילו אני בת שמונה, אוקיי?

ספיר: סגור.

מיכל: זה ההבדל. אז יש לנו הרבה על מה לדבר.

ספיר: מהמם.

מיכל: וכמו תמיד אנחנו אוהבות להתחיל בהתחלה.

הדס: נכון. אז נשמח שתספרי לנו על הילדות שלך.

ספיר: וואו. טוב, הילדות שלי, אני באמת רואה את זה, איך זה מתחלק לשניים. מצד אחד זאת הייתה ילדות מדהימה, כי אני גדלתי בבית של כדורגל. בית ששרוף שרוף שרוף כדורגל. יום שבת רואים כדורגל, יום ראשון יש את משחקי ההשלמה של ליגת העל.

מיכל: מה, מה הקבוצה? הפועל חיפה?

ספיר: זו ליגת העל.

מיכל: לא, אבל לא הייתה איזו קבוצה שהערצתם בבית?

ספיר: שום דבר, זה לא עניין. פשוט כל...

מיכל: כדורגל.

ספיר: פשוט כדורגל. ואז יום שני המשחק המרכזי, יום שלישי זה ליגת אלופות, כנ"ל גם רביעי, ואז חמישי זו הליגה האירופית, שישי זו ליגה לאומית, ואז עוד פעם חזרנו לשבת. ואז כאילו איזשהו מעגל כזה שרק "כדורגל" מדברים בבית. כאילו, אני רציתי לשחק כדורגל, אז בגיל חמש הצטרפתי למועדון הפאר בקריות, "הכח אפק", שזה פשוט מקום...

מיכל: זו המקבילה של מנצ'סטר יונייטד.

ספיר: משהו כזה, בערך.

מיכל: למי שלא יודעים.

ספיר: הינה, אתן רואות? אתן יכולות להסביר יותר טוב ממני. ואז כשכאילו גדלתי והתפתחתי, אחרי ארבע שנים, אמרתי, בוא'נה, אני טובה, אז עברתי לקבוצה אחרת ועברתי להפועל חיפה ושיחקתי שם. וזאת הייתה ילדות טובה כי הייתי בכדורגל והייתי טובה והייתי מקובלת. בשכבה, מה זה, זה, אני הולכת במסדרונות ואני כאילו השחקנית.

מיכל: כן.

ספיר: אני זאת שמדברים איתה. ואם עכשיו יש עכשיו שיעור ספורט, אז אני עושה את ה"כוחות".

מיכל: את בוחרת את ה...

ספיר: אני גם בוחרת, וגם אני אומרת להם, תבחרו אתם ואני יודעת שיבחרו אותי ראשונה.

מיכל: וואו. זה הפחד אבל, נכון? שיבחרו אחרונה תמיד?

ספיר: מעולם לא היה לי את הפחד הזה.

מיכל: לא, לך לא. אני מדברת על הפחד שלי. או שיתקעו אותי בשער, כאילו, משהו כזה.

ספיר: בדיוק. אז מעולם לא הייתי בשער, תמיד הייתי זאת שעם הכדור. ואם הייתי רואה שאנחנו בפיגור, אז הייתי עולה לשחק חלוצה. ואם היינו מובילים, אז הייתי יורדת לשחק בהגנה.

הדס: ניהלת את העניינים שם.

ספיר: לגמרי. לגמרי. ניהלתי הכול, גם מבחינת חברים, גם מבחינת משפחה, גם מבחינת כדורגל, הייתה לי ילדות מדהימה. אבל מהצד השני של הילדות הזאת, אני כבר מגיל חמש ידעתי מי אני, וידעתי טוב מאוד שאני לא יודעת לתת לזה שם. אני לא יודעת להגיד מה אני. אני יודעת מי אני. ואני יודעת שאני רוצה לשים על עצמי סממנים נשיים. והבנתי שהחברה לא תקבל את זה.

מיכל: איך זה בא לידי ביטוי?

ספיר: אני, הרצון שלי להראות את עצמי כאישה זה עם נעלי עקב.

מיכל: אוקיי.

ספיר: פחות השיער הארוך, פחות האיפור, פחות שמלות. יותר נעלי עקב. ברגע ששמתי נעל עקב, אני אישה. כאילו, לכי תוכיחי אחרת.

מיכל: את זוכרת את הפעם הראשונה?

ספיר: הפעם הראשונה זה לא כששמתי נעל עקב, זה כשהסתכלתי על האימהות עם נעלי העקב ולא הבנתי למה הן עם נעלי עקב והאבות לא. 

מיכל: באיזה גיל זה היה?

ספיר: וזה היה בגיל חמש.

מיכל: וואו.

ספיר: ואני לא זוכרת... ואני זוכרת טוב מאוד שלא הבנתי למה אימהות עם נעלי עקב, למה להן יש את הפריבילגיה להיות עם נעלי עקב ולאבות לא. ואני הבנתי שאני, הגדילה שלי זה להיות אב, אז כאילו, אין לי את היכולת לשים נעלי עקב, ומאוד רציתי את זה עבורי.

מיכל: את זוכרת אם היה מצב שנגיד שאלת את ההורים שלך אם את יכולה לשים נעלי עקב? כלומר, זה יצא?

ספיר: לא. ממש לא.

מיכל: או שזה נשאר בפנים?

ספיר: לא רק שזה לא יצא, גם כמה שנים לאחר מכן, אח שלי לקח נעלי עקב של אימא שלי, כמו שכל ילד עושה, שם אותם והתחיל ללכת בבית. ואני כאילו...

הדס: קינאת בו.

ספיר: לגמרי. הוצאת לי את המילים מהפה. 'איך אתה עושה את זה? יעלו עליך, יתפסו אותך, מה אתה עושה?' ואני בפעם הראשונה ששמתי את נעלי העקב של אימא שלי, זה היה בגיל שמונה, תשע, משהו כזה. מגפיים שטוחים, אבל מגפיים, שהם ממוגדרים של נשים, זה של אימא, זה היה בסתר. זה היה בסתר כי היה לי את הפחד שהיא תתפוס אותי.

מיכל: היא לא הייתה בבית והלכת...

ספיר: היא ישנה צוהריים ואבא שלי היה בעבודה, ואני זוכרת שאני ניגשת לחדר שירות, מוציאה משם את המגפיים שלה, שמה אותם, מסתכלת ומורידה ישר.

הדס: את זוכרת מה הרגשת כשפעם ראשונה...

ספיר: צמרמורת בכל הגוף, פריחה כזאת של הנימים, של הדם שהוא זורם יותר מהר, כאילו. וואו. אבל מהר מאוד הורדתי. מהר מאוד הורדתי את נעלי הנשים, כי הבנתי שאם יתפסו אותי עכשיו, אני לא יודעת מה העונש שאני אמורה לקבל. איזה עונש.

מיכל: אני יכולה להסיק שדיברת על בית של כדורגל ונראה שממש היה כל יום בשבוע משהו שקשור לכדורגל, אפשר להניח שמדובר בבית מאוד מצ'ואיסטי?

ספיר: מעניין. מעניין. בית מצ'ואיסטי? אז אני אחליף את המילה מצ'ואיסטי לבית שעל פניו הוא היה ליברלי, הוא בית ליברלי, אבל היו שם הרבה אמירות כאלה שהכניסו אותי לארון. פשוט הכניסו אותי לארון. שנת 2003, 2004, "כוכב נולד". ב"כוכב נולד" תמיד אנחנו היינו רואות זמרים על כל הקשת הלהטב"קית, ואז כל מיני 'אה, עוד הומו. איך הם אוהבים להביא את ההומואים. מה, היא לסבית? היא לסבית? יש לה קול כזה גברי'. כל מיני דיבור, טרמינולוגיה כזאת.

מיכל: ממי זה הגיע?

ספיר: משני ההורים. משני ההורים. כאילו היום זה מצחיק, אבל אז כל פעם כזאת שאני שומעת מה הם חושבים על הקהילה, מי ידע בכלל מה זה קהילה? איזה ייצוג היה? לא היה ייצוג בטלוויזיה של אנשים על הקשת הלהטב"קית. אז מבחינתי ההורים שלי זה המעוז של הכוח. ואם הם אומרים לי שזו חולשה, אז אני בורחת מזה. אבל איך אני יכולה לברוח ממי שאני? וזה קונפליקט שהרגשתי אותו כל הזמן.

הדס: את מתארת מצב שמגיל חמש זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשת את המשיכה הזאת לנעלי עקב, ואחר כך כשאזרת אומץ באמת לנעול את הנעליים הנשיות. ובכל הזמן הזה באמת יש את הקונפליקט בין מה שאת מרגישה לבין מה שההורים שלך משדרים שצריך להיות ונורמטיבי. איך את חיה בין הקונפליקט הזה? איך את שומרת על עצמך? אם את בכלל שומרת על עצמך במצב הזה?

ספיר: אז אני אגיד לך מי שמר עליי. מי ששמר עליי זה היה הכדורגל. הכדורגל, כשאני הצטרפתי לעולם הכדורגל, זה היה בגיל חמש, שש. והכדורגל נתן לי המון כוחות. הכדורגל נתן לי סל ערכים שאיתו אני צועדת די עד היום כאילו, כי אני עדיין בכדורגל ואני מקווה להמשיך עם הכדורגל לנצח. אז סל ערכים כזה של אני יודעת להתמודד עם ניצחון, אני יודעת להתמודד עם הפסד, עם כישלון, להתמודד על המקום שלי בהרכב, מה זה לסדר תיק, אני תמיד סידרתי את התיק. המון עצמאות. המון עצמאות. ובעצמאות הזאת הרגשתי שאני שולטת על החיים שלי. אף אחד לא ידע את הסוד שלי. אף אחד. אני אשמור אותו לעצמי. ואם יגיע הרגע שאני אצטרך לספר, אני אספר את הסוד הזה. אבל הרגשתי שאני שולטת בחיים שלי. שמצד אחד אני בעולם הכדורגל, על פניו רואים דמות מאוד גברית, מאוד מצליחה, גם הכדורגל דורש ממך להיות מאוד כוחנית, שזה לא דבר שהוא גברי או נשי, אבל...

מיכל: יש תבנית.

ספיר: אבל זאת התבנית, והשתייכתי לתבנית הזאת. ובסתר, בלי שאף אחד ידע, בשליטה מלאה על החיים שלי, הייתי קונה לעצמי נעלי עקב, הייתי קונה לעצמי איפור, הייתי קונה לעצמי פאות. וברגע שלא היה אף אחד בבית, פותחת את תיק הספורט, בלי שאף אחד יראה, שם הייתי מחביאה הכול, ומשחררת את מי שאני באמת החוצה. ואז הספורט, השילוב הזה של הכדורגל וההצלחה כמובן בכדורגל, זה גרם לי לשמור על עצמי. גרם לי לשמור על עצמי מפני היציאה מהארון בזמן שאני לא מוכנה.

הדס: את חשבת שזה משהו אפשרי, היציאה הזאת מהארון? או שהייתה לך מחשבה שאוקיי, זה החיים? כאילו, עם נעלי העקב בתיק הספורט וחזות אחת מול כולם וחזות אחת לבד?

ספיר: הייתי בטוחה שאני אחיה ככה עד יומי האחרון. הייתי בטוחה שאלו יהיו החיים שלי. שאני אחיה בסתר ושאני לא אוכל לחשוף את מי שאני ושאני לא אוכל לבוא ולספר את מי שאני, כי... כי החברה לא מקבלת, החברה לא נותנת מענה. אני יכולה לבוא ולהגיד שאחרי שיצאתי מהארון, אז כן באמת היו הרבה קולות חיוביים, אבל ברחוב ובקניון ובמרחב הציבורי זה לא שמחאו לי כפיים וחיכו לי שם בזרועות פתוחות. ובכללי, לקהילה הטרנסית זה לא שעכשיו כל אישה טרנסית שיוצאת, 'יואו, איזה כיף, תודה שיצאת', אז אני פחדתי. אני פחדתי כל כך, שכן, ראיתי את עצמי נשארת בארון, לא מוציאה את זה, חיה חיים כפולים, שהם לא תורמים לי בשום צורה. ובאמת זו זכות שהצלחתי להתגבר על זה ולהבין שאני לא רוצה לחיות את החיים האלה ככה.

מיכל: אני רוצה לקחת אותך כמה שנים לפני היציאה הזו מהארון. מעניין אותי מה היה הרגע או אולי זה היה כמה רגעים שהתאספו, שהפכת ממישהי שמרגישה, כמו שאת אומרת, פשוט נורא ריגש אותי שאמרת על הנעליים, שכאילו הסתכלת והיו לך כל מיני זרמים כאלה בגוף. אז מהזרמים האלה למצב שאת אומרת, 'אוקיי, יש לי סוד', שברור לך מה את מרגישה. את זוכרת מתי זה היה?

ספיר: לדעתי זה היה איפשהו שם בחתך גיל 16, 17, 18, לא זוכרת בדיוק מתי, שהתחלתי להבין שאני אישה טרנסית. אולי אפילו קצת יותר מאוחר, במהלך הצבא. ואלו היו רגעים שאני מתחילה להחביא את עצמי, ואני מתחילה לעשות עם עצמי הסכמים. ההסכם שעשיתי עם עצמי זה שדי, חלאס, חלאס, את לא יכולה להיות אישה. את גבוהה, יש לך תווי פנים של גבר, יש לך זקן, יש לך שיער בכל הגוף. בשביל מה לך את הדבר הזה? את גם מצליחה, בכל דבר שאת נוגעת בו את מצליחה, אז בשביל מה לשנות? בשביל מה לשנות? אז תחביאי את הרצון שלך להיות אישה, תחיי עם זה, כמו שאמרתי מקודם, בסתר, וככה תנהלי את החיים שלך.

מיכל: כאילו ניסית לשכנע את עצמך שיחסית זה עובד.

ספיר: כן. אבל בכל פעם שהגעתי למצב שאני לבד ובכל פעם שיצאתי למרחב הציבורי וראיתי נשים, קינאתי. לא יכולתי להסתיר את זה מעצמי. אני לא יכולה לשכוח או להשכיח את התחושה הזאת. אין, אי אפשר להחביא אותה. אי אפשר לבוא ולהסתיר את המהות הזאת של החיים שלי, שאני רוצה להיות אישה. שאני אישה. שאני פשוט אישה. ואז לא יודעת אם זה היה באופן קדחתני, זה לא היה באופן קדחתני בקטע של ללמוד ולחקור, אבל התבשלתי עם זה, פשוט "פויקה". המון זמן. סוג של "חמין" ארוך כזה. ונתתי לזה, נתתי לזה להיות, שאלתי את עצמי המון שאלות. עכשיו, גם, שאילת השאלות האלו, כאשר הן בסתר, הן לא באמת עמוקות, כי אין לך את ה... לא היה לי את הפידבק מהחברה, לא היה לי את הפידבק מהחברים, לא היה לי את הפידבק מהמשפחה.

מיכל: לא פנית לאף אחד בשלב הזה? לא שיתפת?

ספיר: כלום.

מיכל: אפילו, לא יודעת, אינטרנט, מה חיפשת באינטרנט כדי לקבל תשובות?

ספיר: לא ידעתי מה לרשום. פשוט לא ידעתי מה לרשום.

הדס: לא ידעת שיש "שם" לדבר הזה שאת מרגישה?

ספיר: זה ברמה הכי הכי הכי נמוכה של ההבנה – אני אישה. כאילו, איך אני מסבירה את זה בכלל? אני גבר שרוצה לנעול נעלי עקב. לא, ואז זה נותן כל מיני... היום באמת האינטרנט מלא במידע מאוד אמין וטוב עם עמותות שעושות, כמו "חושן" ו"איגי" ו"ברית הלביאות",

מיכל: ויש ייצוגים גם.

ספיר: וטרנסיות ישראל וגילה. ו"פרויקט גילה", שהן נותנות באמת מענים מדהימים. אבל אז לא מצאתי את עצמי באינטרנט. וכמובן שלא מצאתי את עצמי מול החברה. מי יוכל לשמור את הסוד הזה? מי יוכל לבוא ולהיות שותף לסוד שלי? לא בטחתי באף אחד.

הדס: היה איזה מודל לחיקוי? מיכל הזכירה על ייצוגים. היה איזה ייצוג, איזו דמות מפורסמת שיכולת לשאת אליה עיניים? או שהרגשת שזה שלך, זו את, את היחידה שמרגישה ככה?

ספיר: אז כמובן שיש את דנה, שדנה מבחינתי היא עילוי והיא ההשראה שלי ושהיא מבחינתי הוואו אחד הגדול הזה של הקהילה הטרנסית, כי היא שמה חותם בתקופה שזה לא היה... זה לא היה טריוויאלי.

הדס: לא הכירו את המושג להט"ביות אז.

ספיר: בכללי, ונשים טרנסיות בכלל לא נראו ברחובות. אז באה דנה ועומדת על במת האירווזיון וזוכה והוציאה דיסקים, ואני זוכרת...

מיכל: היית בת פחות מעשר אז, כשזה קרה.

ספיר: כן, כן.

מיכל: את זוכרת את זה, את הרגע הזה?

ספיר: לא, אני לא זוכרת את הרגע הזה, אבל אני זוכרת שהיו לנו שני דיסקים של דנה, ואני זוכרת שיש לה דיסק אחד שהיא עם פלטפורמה ענקית ככה. ואני זוכרת שרק הסתכלתי לה על נעלי העקב ואמרתי 'יא, אם היא יכולה, איזו אלופה, הלוואי ואני אצליח'. נטו על הפלטפורמה, לא עניין אותי שהיא אישה טרנסית, לא עניין כלום. היא אישה.

מיכל: בבקשה תגידי לי שהיום יש לך אוסף נעליים.

ספיר: בטח.

מיכל: יופי. בלי ספוילרים.

ספיר: אז זהו, שבדרך כלל זה אולסטאר פלטפורמה כאלה, שיהיה לי נוח ביום-יום או ספורטיבית מאוד קלילה. אבל יש גם עקבים, 6 ס"מ, 15 ס"מ. זו נעל כזו, זה סבבה.

מיכל: ועל המגרש מה את נועלת?

ספיר: פקקים, מה זאת אומרת?

מיכל: אבל פקקים, כאילו, יש גרסאות לנשים וגרסאות לגברים? איך זה עובד?

ספיר: לא, פקקים זה...

מיכל: פקקים זה פקקים.

ספיר: פקקים זה פקקים. לא, ברור שיש צבעים, אבל ממתי צבע זה ממוגדר של נשים או גברים?

מיכל: נכון. תלוי את מי שואלים.

ספיר: שאלת אותי.

מיכל: נכון, צודקת. אז את אומרת על דנה, בתור ייצוג.

ספיר: דנה מבחינתי הייתה ייצוג, אבל לא הבנתי מי היא. לא הבנתי איך... כי אני הייתי צעירה. אם הייתי יותר, בגיל יותר מתקדם, אז אולי הייתי יוצאת יותר מוקדם. אבל זה הנתונים, זו המשוואה שהייתה לפניי. אני בגיל כזה, דנה היא שם ואני לבד. פשוט לבד, אין ייצוגים, לא בטלוויזיה, לא בתקשורת, לא בעיתונות, לא בספורט. צורכת ספורט מס' 1 בארץ, כל היום כדורגל, כל היום כדורסל, טניס, מה שיש תתנו, ואין לי ייצוגים שם. אין לי. אז מבחינתי זה לא קיים. ואם כבר יש ייצוג ואם כבר יש כתבה, אז הכתבה היא או שהקהילה הטרנסית והקהילה הלהט"בית בכלל היא מאוד מסכנה וכופים עליה דברים והם קהילה מתפשרת, או שהיא "פוראח" והיא מאוד שמחה וזה, אבל לא באמת עמוקה – עם ערכים, עם רצון אמיתי לחיות. ואז אני אומרת, רגע, איפה אני בסיפור הזה? כי אני שחקנית כדורגל, אני שופטת כדורגל, למה אין כדורגלנים? למה אין כדורגלניות? מישהו מהטניס, מישהו מהכדורסל? ואני מחפשת את עצמי ואני מחפשת ומחפשת ואומרת אין. אין, אז אין לא אצא.

הדס: מה קורה בשכבה באותו זמן בתיכון?

ספיר: גם הסתרות שם. גם בתיכון זה היה מצב שאני מסתירה את עצמי. אבל... התקופה של התיכון מבחינתי הייתה קצת... אני לא יודעת איך להגדיר אותה כי נכנסתי לאיזשהו מסלול שם שהוא... כבר ב-י"א סיימתי את כל הבגרויות ואז ב-י"ב התחלתי מסלול טכנאית, ואז ב-י"ג, י"ד וכזה... בסוף לא יצא מזה שום דבר וגם חברים לא השגתי מזה. וגם בטקס מסיבת הסיום ב-י"ב לא הייתי, אז כאילו...

הדס: בסדר, זה לא כיף. לא הפסדת כלום.

ספיר: אז ויתרו לי.

הדס: כן.

ספיר: אז ויתרו לי.

הדס: ותיארת את הבדידות שהרגשת, שאין ייצוגים ואת היחידה שמרגישה ככה, ובאמת שמרת על זה עם עצמך. את זוכרת מתי הרגשת שאת חייבת לספר למישהו או שאת רוצה להיות פחות לבד עם זה?

ספיר: היה איזשהו רגע בצבא שהייתי כבר בת 20, זה היה לקראת השחרור, ככה פינאלה סגרתי פסח.

הדס: קלאסי.

ספיר: קלאסי.

הדס: כן, לקראת שחרור מה עושים? תסגרי פסח.

ספיר: האמת היא, הכי אמיתי בעולם, באתי למפקד שלי ואמרתי לו 'את פסח אני רוצה לסגור'. זה נפל על שישי שבת, זה היה בשנת 2015, 2014, משהו כזה, 'אני רוצה את פסח הזה לסגור. ואז אתה משחרר אותי עד השחרור שלי, כי אין משחקים בשישי שבת כי זה פסח'.

הדס: זה גם תופר לך, כן, גם פסח, גם חג וגם שבת, זה הכי טוב.

ספיר: בדיוק. בדיוק. והוא אומר לי 'מה את רוצה?' אמרתי לו, 'לסגור פסח'. הוא עושה לי 'באמת? זה החג, כאילו, עם...'. –'תן לי פסח. תן לי את פסח, אני כבר אסתדר עם זה'. ונפלה בחלקי הזכות לסגור עם אישה טרנסית בשלביה המוקדמים מאוד מאוד מאוד מאוד של התהליך. נחשפה בפנינו כמה חודשים לפני, והיא עשתה את התהליך בצבא. וכאילו התעניינתי. התעניינתי.

מיכל: איך זה קורה?

ספיר: בהכי עדינות. כאילו, בדיעבד היא אומרת לי, 'הייתי בטוחה שצחקת עליי, שניסית ללעוג לי. כאילו, למה את מתעניינת בדבר הזה?' אבל אני מבחינתי שאלתי שאלות על החיים שלי. וגם לא קיבלתי יותר מדי תשובות שם.

מיכל: מה שאלת לדוגמה?

ספיר: זה קשה לי עכשיו לזכור. מה מידת הנעליים?, דברים קונקרטיים.

מיכל: ממש שאלות טכניות.

ספיר: כן, שאלות קונקרטיות, מה מידת הנעליים? איפה את קונה נעליים?

הדס: כל מה שהיא לא מצאה תשובה באינטרנט.

ספיר: וגם מגיל 16, 17, שכבר נהייתה לי עצמאות כלכלית, אז התחלתי לקנות לעצמי נעליים. ועכשיו, אתן בטח יודעות שכל רשתות הנעליים מוכרות עד מידה 41 לנשים. בודדות החנויות שמוכרות מידה 42, שלא נדבר על 43, לא קיים. ואני מידה 42, שבמקומות מסוימים 43. ואני מגיעה למצב שאני באה לקנות, קונה 41, שואלת אותם האם זאת נעל רחבה, כי זה לאימא שלי, לאימא שלי יש "ביגפוט", זה בשבילה, וגם אם אפשר לארוז למתנה. כל פעם את אותו סרט. ואז אני מגיעה הביתה, פותחת את המתנה ורואה שהמידה קטנה לי. ואז אפשר פתק החלפה ולהחליף.

מיכל: כי את אפילו לא מודדת בחנות, כדי שלא לרגע...

ספיר: איך אני אמדוד בחנות? איך? איך אני אגיע למצב שעם כל החזות הזאת יושבת שם ונועלת נעל עקב?

מיכל: זו רמה של הסתרה, כאילו, הכי גבוהה שיש בעצם.

ספיר: כן.

מיכל: זה ממש "דמות".

ספיר: כן. דמות.

מיכל: לא, אני מתכוונת, כאילו, זו "דמות", כי זו דמות עם תסריט. זה תסריט שאת אומרת 'זה לאימא שלי, תארזו את זה למתנה'. כלומר...

הדס: כל הטקס קורה.

ספיר: בניתי מערך שלם של הסתרה כדי שאני אוכל לחיות. כדי שאני אוכל להביא את ה"אני הפנימי בסתר" הזה, שיהיה לי קצת אוויר, טיפה אוויר. כל פעם שנעלתי נעל עקב, כל פעם שהתאפרתי. אהבתי מאוד שההורים שלי טסים לחו"ל, פתאום איזה שלושה, ארבעה ימים ככה, ש... לא יודעת איפה אח שלי היה, יש מצב שהוא היה סגור בחדר, כאילו, ואני כזה מתאפרת. וואו.

מיכל: אף פעם לא נתפסת?

ספיר: לא.

הדס: גאונות.

ספיר: אז זהו, אז שרלוק הולמס, כאילו, עבר אצלי כל מיני תדרוכים. אני הגעתי למצב שאני מחשבת מתי השכנה יוצאת ומתי הרכבים באים ומתי זה צריך לחזור מפה ומתי צריך לחזור לשם, שאם וכאשר מתחשק לי לעשות איזה טיזינג לרחוב, שאני יוצאת אולי עם נעל עקב, זה קרה אולי...

מיכל: אם ימאס לך מהכדורגל, אני בטוחה שבמוסד...

הדס: ישמחו לגייס אותך.

מיכל: לא, את מתארת...

ספיר: שישלחו לי קורות חיים.

הדס: מגיל צעיר היא גם עם נעלי העקב בתוך תיק הספורט וגם עם מה שסיפרת עכשיו, עם החישוב של השעות. היית עם עול מאוד גדול של תכנון, של... תכנון מאוד מדוקדק...

ספיר: במקום לחיות.

הדס: כדי שתוכלי לחיות.

ספיר: במקום לחיות, במקום להיות מי שאני, התעסקתי בכל כך הרבה דברים אחרים. לא הייתי פנויה לעצמי. והיום אני יכולה להגיד שאני... כאילו, אני קופצת כאן איזה 20 שנה קדימה, אבל וואו, איזה כיף, כמה זמן התפנה לי. כמה זמן שאני לא מתעסקת בשום דבר אחר חוץ מבעצמי ובמשפחה שלי ובאיך לעשות את עצמי טובה ואת המשפחה שלי טובה. וזה הרבה זמן שנגזל ממני כי הייתי עסוקה בלחפש טיפת אוויר. וזה משהו שהיום אני מברכת עליו. הוא לא מובן לי מאליו בכלל.

מיכל: היה איזשהו מקום להתאהבות? כזה משהו של נעורים, משהו כזה? או שהיית מאוד "לנצח על התזמורת הזאת", שהיא ההסתרה?

ספיר: מבחינת ההתאהבות, כאילו, זוגיות?

מיכל: כן.

ספיר: היו הרבה מערכות יחסים. את מערכות היחסים שלי התחלתי בגיל חמש, כאילו. להעדפה המינית שלי, לא היו לי בכלל שאלות. ידעתי מאז ומתמיד שאני נמשכת לנשים, וזה התכתב בדיוק עם מה שראו כלפי חוץ. ראו כלפי חוץ, לא יודעת איך הם ראו, ראו גבר שנראה טוב, ונמשכת לנשים, ואז זה כזה בהלימה עם כל מה שהתכתיב החברתי רוצה, כאילו.

מיכל: אבל נגיד אפילו גילאי חמש, גילאים יחסית צעירים, גן וכאלה, הרגשת נגיד שלקחת את התפקיד של האישה במשחקים האלה, בהתאהבויות הקטנות האלה?

ספיר: קשה לי מאוד... אני יודעת שהתשובה צריכה להיות זה 'כן', יש תפקידים לילדות.

מיכל: אין תשובה שצריכה להיות. זו שאלה פתוחה.

ספיר: לא, פשוט כאילו יש את התכתיב החברתי, אבל אני כילדה לא ראיתי את זה, זה לא עניין אותי. יש בובות, מישהי מהגן, חברה מהגן משחקת בבובות, בא לי לשחק איתה, אני משחקת בבובות. גם היא הייתה דוקטור ואני הייתי החולה. כאילו, זה לא... לא הבנתי למה יש תפקידים. לא הבנתי למה גברים הולכים בצורה מסוימת ונשים הולכות בצורה אחרת. זה בני אדם. זה בני אדם, למה יש בכלל את השוני? בשביל מה זה נועד? זה שאלות כאילו פילוסופיות כאלה, אבל...

הדס: כן, בגיל חמש.

ספיר: ואני זוכרת ילדה בת חמש, שאני משחקת כדורגל ואני מצרפת גם את הבנות לשחק איתנו, ואני רוצה איזושהי הרמוניה כזאת, שכולם ישחקו כמו שאני משחקת בבובות, כמו שאני מחשקת את החישוק סביב האגן. לא הרגשתי איזשהו שוני.

מיכל: כאילו, היית סוג של עיוורת לעניין המגדרי, כאילו, סביבך.

ספיר: ככל שגדלתי כבר העיוורון הזה הלך ונהיה מאוד חד. הראייה הפכה להיות מאוד חדה, והבנתי שאני צריכה להיות בתבניות מסוימות. אבל בהתחלה זה היה לי מוזר כל כך. מאוד מוזר. הייתי עונדת את התכשיטים של סבתא שלי, אלה בלי החורים, שהם רק עם קליפס, והייתי הולכת עם זה ב... עכשיו, אף אחד לא בא ואמר 'יש לנו ילדה טרנסית. עלינו עלייך'. לא, פה כאילו, פשוט שמה את התכשיטים של סבתא שלי. לא התביישתי בזה. זה היה נראה לי כאילו תכשיטים, זה מיועד לכולם.

הדס: ואת זוכרת מתי הבנת שהחברה רואה את המגדר שונה ממך? מתי הבנת שזה אולי ייראה מוזר לענוד תכשיטים של סבתא?

ספיר: זה כבר בגילאים יותר מתקדמים, זה כבר בכיתה ב', ג', ד'. גיל כזה שמונה, תשע, עשר, שכבר יש את הקטע הזה ששואלים ילדים או ילדות, 'את אוהבת אותו? את זה?' 'איכס איכס בנים', 'איכס בנות'. מעולם לא היה לי "איכס בנים", "איכס בנות". כאילו, אם אני אוהבת מישהי, אז אני רוצה להיות בחברתה. כאילו, אף פעם לא עשיתי את ההבדלה הזאת, אבל הבנתי שהחברה מגדירה אותנו. גם בשיעורי ספורט ביסודי מפרידים בין בנים לבנות. למה? למה? הייתה לנו מישהי בשכבה שרצה יותר מהר מהרבה בנים. לא יותר ממני.

מיכל: אני תמיד נורא קינאתי...

ספיר: לא יותר ממני.

מיכל: בקבוצה של הבנים.

הדס: כן?

מיכל: כי הם עשו את הדברים הכי כיפים.

הדס: נכון.

מיכל: נתנו להם כדור.

ספיר: נכון, נתנו לבנים כדור ולבנות נתנו איזה...

הדס: התעמלות כזאת מוזרה.

מיכל: כן. תעשו ריקוד.

הדס: כן. מי יודע לרקוד?

ספיר: זה כאילו, וואט? וואט? למה? סיפרה לי חברה מהלימודים, שהיא שיחקה כדורגל עד גיל 14 בנוף הגליל, והיא הפסיקה לשחק כי אמרו לה, 'מה, את לסבית? מה יש לך? כדורגל זה של בנים, תעזבי'. והיא אומרת, כאילו, 'אני מתגעגעת לרגע של לשים את הגול'. היום היא בת 26-25, היא מתגעגעת לרגע של לשים את הגול.

מיכל: כן.

ספיר: אין תחושה יותר טובה מזאת. אני לא יכולה... אין תחושה, באמת. לשרוק לפנדל זה כאן, להבקיע גול זה פה. זה כאילו ברמה שוואו. זה לשים גול, זה להבקיע גול, והיא מתגעגעת לזה.

מיכל: אני רוצה לשתף ברמה האישית, שאני, כשהייתי בכיתה ו', אוקיי? שזה בדיוק השנים האלה שאנחנו מדברות עליהן, רציתי לשחק כדוריד בנס ציונה, איפה שגדלתי, כדוריד זה ממש ספורט... גם כדורגל יותר, סוף סוף יהיה לנו מקום וזה וכדורסל, אבל כדוריד היה ה-דבר. ולא הייתה קבוצה של בנות, אז שיחקתי עם הבנים איזו תקופה בכיתה ו'. ואז עלינו לחטיבה והיה נורא-נורא קשה להקים קבוצה של בנות. זה היה ברמה של כאילו, רק אם אולי תצטרפו, אולי תקדישו את האימון, שניים בשבוע, משהו כזה. ושיחקתי שם ב-ז', ח'. ואז קרה בדיוק הדבר הזה ש... עכשיו, כדוריד, סבבה? זה כאילו הכי פיזי. אני, כאילו, כמו שאת רואה אותי, הייתי אותו דבר, פשוט קצת יותר קטנה, ועוד שיחקתי בתפקידים של "פיבוט". כאילו, הכי כזה "בואי קבלי מכות". אבל אז הגיעו התבניות בכיתה ח'. די, כבר את צריכה להיות "אישה".

ספיר: כן.

מיכל: את צריכה להיות... ללבוש חצאיות ו'את צריכה להסתובב יותר עם הבנות' ו'תפסיקי להסתובב עם הבנים' ו'למה את משחקת כדורגל בשכונה?' וכאלה. והרגשתי לא כמו שאמרו לי את הדברים האלה, הרגשתי אותם על עצמי, שאני חייבת להתיישר לתוך הדבר הזה.

ספיר: כן, כי את מבינה שיש פה איזשהו עונש. יש פה איזשהו שכר, ואת צריכה לשאת בתכתיב הזה של "אם את לא תקיימי את מי שאת, את עלולה להיפגע".

מיכל: כן.

ספיר: ואם אין תמיכה מאחורה ואין איזשהו קול שאומר לך לכי תעשי את מה שאת רוצה, אין שום סיכוי שתלכי תעשי את זה. אלא אם את באמת מנותקת מנותקת מנותקת, ואז את כזה עם אמוק בעיניים ואת אומרת... ואלו אנשים ש...

מיכל: או שיש לך גב מאוד מאוד חזק נגיד מהמשפחה, מהסביבה.

ספיר: כן, על זה דיברתי, על הגב הזה.

מיכל: כן. כן.

ספיר: שהוא חייב להיות שם.

מיכל: כן. מתי את מרגישה שאת רוצה לשים רגל אחת מחוץ לארון?

ספיר: אז אני חיכיתי המון שנים. ממש אני יודעת את התאריכים והכול, חיכיתי 26 שנה כדי לצאת מהארון. ולא ידעתי מתי זה יקרה. וחיכיתי שיקרו דברים איומים, דברים שהם באמת "לא עלינו", כדי שאני אבוא ואגיד את מי שאני, כשאני אבוא ואגיד את מי שאני, אז זה יתגמד לעומת האסון שקרה. וברוך השם שום דבר לא קרה. מה שכן קרה, שזה נהיה קצת יותר עולמי, אוניברסלי, שזאת תקופת הקורונה. עכשיו, בתקופת הקורונה אנחנו ישבנו בבית עם הסגרים ואני רציתי לקנות נעלי עקב, אני רציתי לשים, והרגשתי שאני נחנקת.

הדס: בשלב הזה גרת לבד? גרת עם המשפחה?

ספיר: גרתי לבד. גרתי לבד, אבל הייתי אז בזוגיות. אז כאילו, זה לא היה עם המשפחה, הייתה עוד דמות בבית, שכמובן בהסתרה מלאה. והרגשתי שאני במחנק, שאני לא יכולה לבוא ולספר את... לא לספר, לבוא ולתת לעצמי איזשהו אוויר לנשימה. והסגר הזה התכתב בדיוק עם הסגר שעשיתי לספיר את כל השנים האלה. ואמרתי, כאילו, אם העולם חווה עכשיו משבר, אז הוא יתמודד גם עם המשבר שלי. ואני זוכרת שיום לפני שסיפרתי, קיבלתי החלטה שאני יוצאת מהבית עם... היו לי אז נעלי אולסטאר, פלטפורמה הכי פשוטות שיש וממוגדרות נעלי נשים, ויצאתי איתם מהבית. ולא תאמינו, העולם לא קרס ואף אחד לא עצר אותי ואף אחד לא דיבר. כאילו, הכול התנהל כרגיל. אבל אני אמרתי ש... אני אמרתי לעצמי, שכשחזרתי הביתה, שזהו, שאת השקר הזה אני לא יכולה לשאת יותר. אני הרגשתי תחושה נפלאה במהלך חצי שעה, שאני מקיימת את עצמי דרך נעילת הנעליים. אני מקיימת את עצמי, נותנת לעצמי דרור, איזה כיף, אני קיימת. ואז אני נכנסת הביתה ואני בכיבוי של הנשמה שלי. ואז אמרתי, 'זה לא חיים. זה לא חיים, אני לא יכולה להמשיך לחיות ככה'.

הדס: את מספרת על 26 שנים שהחיים שלך היו הרגעים האלה הקטנים אז בגיל שמונה שאת נועלת מגפיים, אז כשאת חצי שעה עם הנעליים בחוץ. זה חיים שהם...

מיכל: קצרים.

הדס: כל כך קצרים לעומת החיים שעשית בתור "הדמות" בהסתרה.

ספיר: כן. כן. הרגעים... גם הרגע שהודיעו לי שעליתי לליגת העל, זה היה רגע מדהים. זה היה רגע של אופוריה מטורפת. הגעתי לליגת העל, הגשמתי את החלום שלי. רציתי מהרגע הראשון להגיע לליגת העל, מהרגע שהצטרפתי לאיגוד השופטים, זאת הייתה המטרה. אבל זה לא בא ביחד עם עוד חלום, עם עוד... עם מי שאני באמת. מה זה שווה אם אני מגשימה את מי שאני בכדורגל, אם אני לא מגשימה את מי שאני?

מיכל: כי את רוצה לשמוח בתור ספיר.

ספיר: בדיוק. בדיוק, אני רוצה להיות ספיר במגרש. ואז אמרתי, כאילו, אחרי היום הזה, אני זוכרת שלא אכלתי כלום, פשוט הבטן שלי התהפכה, הבנתי שאני הולכת עכשיו לחשוף את הסוד הכי גדול שלי. ויום למוחרת סיפרתי לאימא שלי.

מיכל: איך זה נראה? קחי אותנו לרגעים.

ספיר: אז אני אשמח דווקא לספר על אבא שלי, כי על אימא שלי באמת, יש הרבה, ואני מדברת עליה הרבה. איך סיפרתי לאבא שלי, שזה היה שבוע לאחר מכן, הפרדתי ביניהם.

מיכל: אוקיי.

ספיר: סיפרתי לאימא ואחרי זה סיפרתי...

מיכל: תני לנו רק כותרת על אימא. הלך טוב? הלך לא טוב?

ספיר: אה, עם אימא... אימא היא לב ענק. אימא, סיפרתי לה והיא כזה 'תביאי לי חיבוק'.

מיכל: מדהים.

ספיר: זאת תמיכה שעוד רגע אני אדבר על זה, זה...

מיכל: אוקיי. אז אבא?

ספיר: אבא. אבא, סיפרתי לו שבוע לאחר שסיפרתי לאימא. עשיתי הפרדה שם כדי שהם לא יעשו עליי יד אחת ויכולתי... יבואו עליי.

הדס: הפרד ומשול, כן.

ספיר: אימא לבד, אבא לבד. ואני יכולה לתת איזשהו ספוילר, שאבא שלי הבין טוב מאוד מה זה להיות אבא. מה נדרש ממנו התפקיד הזה. אבא שלי בקצרה, באמת בקצרה, הוא מלווה אותי לכל אימון. מהרגע שהתחלתי כדורגל, הוא מלווה אותי לכל אימון, הוא מלווה אותי לכל משחק, הוא בא איתי, הוא מייעץ לי. הוא דמות מבחינתי שהיא מאוד מאוד מאוד דומיננטית בחיים שלי, במיוחד בתחום הכדורגל, במיוחד בתחום הכלכלה, כלכלת הבית, כלכלה אישית. אבא שלי הוא וואו אחד גדול בלהיות אבא. אחרי שסיפרתי לו, הוא טיפס שלבים. אני באתי אליו, הגעתי אליו הביתה, הגעתי להורים שלי, הגעתי, כאילו, הוא היה לבד. ואז אמרתי לו 'אבא, אני רוצה לספר לך משהו'. וכזה, הוא עושה לי 'מה יש לך?' אני כזה... הוא מאוד פרקטי. הוא ממש פרקטי.

מיכל: נשמע מאוד "אבא".

ספיר: מאוד אבא. 'מה את רוצה?' ואז אני אומרת לו, 'אבא,' כזה לוקחת נשימה ואני אומרת לו 'אני רוצה להיות אישה'. הוא מסתכל עליי, פשוט מתחיל לצחוק מבושה, כזה צחוק קטן כזה של... כזה, 'מה אמרת עכשיו? את אמיתית איתי?' ואמרתי לו, 'רציני'. ואז הוא התחיל לשאול, 'מה זאת אומרת? מה עושים עם זה?'

הדס: גם שאלות פרקטיות.

ספיר: הכי פרקטי שיש, בלי יותר מדי סנטימנטים. 'מה זה אומר?' אמרתי לו, 'אני רוצה להיות אישה. אני רוצה להאריך שיער, אני רוצה לשון פנייה...' – היה לו מאוד קשה לפנות אליי בלשון נקבה בהתחלה. היה לו מאוד קשה להתרגל לשם החדש שלי. הוא חרט על הדם שלו את זה שהוא מגן עלינו, על הילדים שלו, הוא דואג לנו. לא משנה מה, הוא דואג לנו. הוא אחראי על הבריאות שלנו ועל האושר שלנו. ופה פתאום פעם ראשונה מתערער לו התסריט שרץ לו בראש כל השנים איך הילדים שלו צריכים לגדול. אבל הוא לרגע לא התבלבל. הוא לרגע לא התבלבל במה שהוא צריך להוות עבורי. הוא אמור להיות שם אבא. הוא לא צריך להחליף אותי, הוא לא צריך לתת... הוא צריך לתת לי אושר ובריאות. והוא נתקף חרדה עבור הילדה שלו כמה שבועות לאחר מכן, והוא הזמין אותי לקפה ואז הוא התחיל לשאול אותי שאלות, שיהיה בריא. 'מה יהיה עם הזוגיות? מה יהיה עם הלימודים? מה יהיה עם החברים? מה יהיה פה? מה יהיה שם?' ואז אחרי שאני עונה לו ומסבירה לו, הוא שואל אותי, 'תגידי, מה יהיה עם הכדורגל?' ואמרתי לו 'אין לי מושג מה יהיה עם הכדורגל'. כמובן זה היה איזה ארבעה, חמישה חודשים לפני שעשיתי את מסיבת העיתונאים. הוא אומר לי, 'מה יהיה?' אמרתי לו, 'אין לי מושג, אבל לא משנה מה יהיה, אני על הכדורגל לא מוותרת, זה החיים שלי.' ותוך כדי שהסברתי לו, הסברתי בעצם לעצמי שקיבלתי את ההחלטה הכי נכונה עבור החיים שלי, ואני לא מוותרת על החיים שלי. 'יהיו קשיים, יהיו אתגרים ואני צריכה אותך שם.' והוא הבין את זה. והיום, איזה שיחות עומק יש לנו, איזה כיף. הוא רגיש, הוא אכפתי, הוא קיבל את הילדה שאף פעם לא הייתה לו. והוא אבא לילדה בת 29, שהוא פשוט נותן לה את כל החיים שלו.

הדס: זה מדהים מה שאת מספרת על הקבלה. ומעניין אותי לדעת אם בשנים האלה, שהסתרת את מי שאת, היו לך תסריטים על איך ההורים יגיבו כשתצאי, אם תצאי מהארון?

ספיר: ברור.

הדס: מה חשבת שתהיה התגובה שלהם?

ספיר: הרבה יותר נוראית מהתגובה הזאת. תגובה כזאת שהם לא יקבלו. תגובה כזאת שהם ישקלו אפילו לנתק קשר. ואני חייבת להגיד לכן, שאם הם לא היו מקבלים אותי, לא הייתי יושבת כאן. הסיפור שלי היה נראה אחרת לגמרי. אחרת לגמרי. הזכות שלי, ואני מאחלת את זה לכל הילדים בעולם, לא משנה איזה תהליכים הם עוברים, הזכות שלי זה שההורים שלי קיבלו אותי. ההורים שלי באו ואמרו 'את הילדה שלנו, לך אנחנו דואגים, אותך הבאנו לעולם, זה פרויקט חיינו. את'. כמובן וגם אח שלי, כל הילדים שיש להם. לא יודעת, אולי מסתתרים כמה. אבל אתם החיים שלנו. והם עושים את עבודתם פשוט מושלמת בלהיות הורים, וזה חשוב להגיד. אם הם לא היו תומכים בי, אם הם לא היו שם בשבילי, אם הם היו נוטשים אותי, עוזבים אותי, לא הייתי כאן. לא היו לי את הכוחות האלה, את הביטחון הזה לבוא ולדבר על סיפור החיים שלי.

מיכל: מאזינים לנו הורים, אני יודעת, כי אנחנו מקבלות הרבה פידבקים. מה יש לך לומר להם?

ספיר: להורים?

מיכל: שיהיו בסיטואציה, היו, נמצאים, יהיו בעתיד בסיטואציה דומה, כשהבן או הבת מגיעים ויוצאים בפניהם מהארון?

ספיר: הדבר הראשון שאני יכולה להגיד זה שתאהבו את הילדים שלכם. תתנו להם את התמיכה, תתנו להם את המקום להביע את עצמם. אתם הבאתם ילד לעולם, אתם הבאתם יצור חי לעולם עם דעות, עם מחשבות, עם רצונות, עם שאיפות, שיכול להיות שונות לגמרי ממה שאתם רוצים. ויכול להיות שאתם בונים תסריט שלם עבור הילד שלכם, אבל זה לא מה שהוא מאחל לעצמו. הילד אמור לקחת את סל הערכים שאתם נותנים, והוא גם יכול לבחון את סל הערכים. יש ערכים שאני עם ההורים שלי, אמרתי, 'רגע, אני שנייה מתדיינת איתכם אם אני רוצה את הערך הזה במשפחה החדשה שלי'. אבל את סל הערכים, ובעיקר את האושר ואת הבריאות שאתם אמורים לתת לילדים שלכם, ופשוט תמנפו את זה. מה יותר כיף מלראות ילד מאושר, ילד שעושה לעצמו טוב, ילד שמסב לעצמו את המקום שבו הוא רוצה להיות, שהוא פתוח מולכם?

הורים יקרים, באמת, אתם הבאתם לעולם ילד שמחביא או לא מחביא או מסתיר בתוכו משהו. והוא אוזר אומץ, אחרי כל כך הרבה זמן, ובא ומספר לכם, הדבר האחרון שהוא צריך לשמוע עכשיו זה ש'אני לא מבין אותך' או 'אני לא מקבל אותך' או 'מה זה השטויות האלה שיוצאות לך מהפה?'. הדבר הראשון שהוא צריך לקבל זה חיבוק. חיבוק. וברגע שאתם תתנו את החיבוק הזה, אתם תקרבו את הלבבות אחד של השני ואתם תצליחו ליצור איזושהי מערכת של קרבה כזאת חדשה, שאתם שואלים 'מה אתה צריך?' כי עד אותו רגע ההורים היו על אוטומט איתי. הם היו על אוטומט. זה מה שספיר צריכה, זה מה שספיר צריכה, זה מה שספיר צריכה. ברגע שאני באתי ואמרתי להם, זאת מי שאני, אני אומרת לכם מה אני צריכה עכשיו, הם שואלים אותי, 'ספיר, מה את צריכה?' וזה איזשהו מערך שמשתנה. כי ילדים שבאים לעולם, אנחנו, ההורים, בעזרת השם בקרוב, אנחנו ההורים כורתים איתם ברית, שאנחנו ניתן להם הכול. אנחנו ניתן להם אהבה וידע וקבלה ואושר ובריאות והכול אנחנו ניתן להם. אבל באיזשהו שלב הילד הזה שהבאנו לעולם, הרך הנולד הזה, פתאום הוא מקבל אופי. והאופי הזה, יש לו רצונות, יש לו דעות, ואנחנו הולכים אחורה עם כל מה שאנחנו רוצים לשים עליו, ומביאים לו רק בריאות ואושר.

מיכל: את בעצם הופכת את המשוואה המאוד מוכרת של הורים וילדים, שכמו שאת אומרת גם על אבא שלך, שהוא ידע מה הילדים שלו צריכים בשביל לגדול, להתפתח, 1, 2, 3, 4, 5. ואת אומרת שכשבאים הילדים ויוצאים בפניכם מהארון, המשוואה מתהפכת.

ספיר: נכון.

מיכל: בעצם הם יודעים מה הם צריכים, ואתם צריכים לשאול אותם.

ספיר: לגמרי. וזה גם לא בהכרח בכל העולם הלהט"בי. ילדים יודעים מה הם רוצים. אני לא יכולה... אני לא יכולה להתעקש על זה שאת יודעת מה קרה לך בגיל חמש או את יודעת מה היה לך בגיל ארבע. אני יכולה לספר על עצמי שאני כבר בגיל ארבע, חמש, ידעתי טוב מאוד מה אני רוצה, הייתי מאוד דעתנית ואני גם זוכרת את הדברים. אבל תסכימו איתי, כשילדים גדלים, שמונה, תשע, עשר, אנחנו נוטים מאוד לזלזל באינטליגנציה שלהם. אנחנו נוטים מאוד לזלזל ברצון, 'לא, לא, אתה לא רוצה את זה'. הוא כן רוצה את זה. לך אין את היכולת עכשיו לקנות לו את זה, זה בסדר, אבל הוא רוצה את זה. לא לכבות את הרצון. וכשהוא אומר לך, "זה מי שאני", העדפה מינית, מגדר מסוים, כל דבר, אני רוצה ללכת ללמוד מתמטיקה, אני רוצה ללכת לחוג פסנתר, כל דבר, זה מה שהוא רוצה. זה לא בא לו משום דבר. את יכולה, כן, אתה יכול לשאול, 'האם זה מעניין של לחץ חברתי? האם כולם עושים את זה וזאת הסיבה שאתה גם עושה את זה?' אוקיי, אוקיי, שמנו לדיון על השולחן. אבל נוצר כאן איזשהו דיון שגם הילד שותף בו. אני מהרגע שיהיו לי ילדים, רק להתדיין איתם, מה אתם רוצים? שוטו.

מיכל: איזה כיף.

ספיר: והלוואי יהיו לי את כל האמצעים להעניק להם, כדי שיהיה להם לענות על התשובות בעצמם.

מיכל: כיף לילדים העתידיים שלכם. לגמרי.

הדס: אני מקווה שההורים שומעים וישאבו השראה.

מיכל: ורושמים, כן.

ספיר: איזה כיף.

הדס: משיטת ההורות הזאת. את מדברת על היציאה באמת קודם מול אימא, ואז שבוע מול אבא. זה נשמע מאוד מאוד קשה, שמצריך מאוד מאוד... הרבה אומץ. ומעניין אותי לדעת אם היו מקורות תמיכה ששאבת מהם עזרה וחיזוקים בתקופה הזאת, שיעזרו לך לעשות את הצעד הזה שהוא מאוד-מאוד לא פשוט.

ספיר: האמת שעשיתי את זה לבד לגמרי. לא היה לי מקור תמיכה. כמובן שאחרי שסיפרתי לאבא, אז מקור התמיכה הייתה אימא. אבל הצעד הראשון מול אימא ואחרי זה מול אבא, זה היה די לבד. מאוד פחדתי לקבוע את הפגישה הזאת, מאוד פחדתי לבוא ולדבר. אני... שוב אני חוזרת לעולם הכדורגל ועולם השיפוט, בפרט, שנתנו לי המון כוחות להתמודד עם דברים גדולים. אני יכולה לספר לכם בעונות ה... שהיו קודמות לקראת היציאה שלי מהארון, בלי לדעת אפילו, אני שפטתי משחקים עם 5,000 איש, עם 10,000 איש, שאני מקבלת החלטות קשות במגרש, ואז הכול בפרופורציות. אם אני יודעת לקבל החלטה בדקה-90 לשרוק פנדל שהוא חורץ גורל של משחק, ועכשיו לבוא ולספר לאימא שלי שזאת מי שאני, 'בוא'נה, אני יכולה לעשות את זה'. והספורט הוא, לצערי, הוא שייך לפלג אוכלוסייה מאוד ספציפי בעולם. מאוד ספציפי, שזה רק גברים... לא רק, אבל לרוב גברים. וכמו שדיברנו על הנושא הזה, שמונעים מנשים, מונעים מילדות להתאמן, ששמים עליהן איזשהו תכתיב חברתי כזה... שאני זכיתי, אני זכיתי שזאת הייתה הילדות שלי, בזה שהצלחתי להתברג בסולם די גבוה ולהגיע למקומות מאוד גבוהים בתחום הכדורגל, בתחום השיפוט בפרט, שאפשרו לי לשים דברים בפרופורציות.

מיכל: אנחנו עכשיו נדבר על כדורגל.

ספיר: יש! איזה כיף.

הדס: חיכית לזה.

ספיר: לגמרי.

מיכל: מעניין אותי כמה זמן עבר בעצם בין הרגע שאת יוצאת מהארון בפני ההורים ועד מסיבת העיתונאים המפורסמת?

ספיר: יצאתתי... (חוזרת על השגיאה שלה) "יצאתתי"–(בציניות) זה טוב?

מיכל:(צוחקת) אפשר להכניס את זה ללקסיקון מבחינתי.

הדס: (צוחקת) מילה מדהימה.

ספיר: "יצאתתי". יצאתי מהארון ב-16 באוקטובר, איפשהו שם, 2020. ומסיבת העיתונאים הייתה ב-27 באפריל 2021. זאת אומרת שיש פה...

מיכל: קצת יותר מחצי שנה.

ספיר: חצי שנה. חצי שנה.

מיכל: מה קורה בחצי שנה הזו על המגרש?

ספיר: אז בחצי שנה... אז בואו נחלק את החצי שנה הזאת לארבעה חודשים וחודשיים.

מיכל: יאללה.

ספיר: הארבעה חודשים הראשונים פשוט תופת אחת שלמה, כי אני מבחינתי סיפרתי להורים, אני כבר לא יכולה לצאת החוצה... רגע, סיפרתי להורים – קיבלתי ביטחון. הם נתנו לי ביטחון במי שאני. משמע הדבר, שאני יכולה להתנהל בעולם כמו שאני רוצה. אם בא לי עכשיו לצאת טיפה מאופרת, אז אני אצא טיפה מאופרת. להאריך את השיער, אני אאריך את השיער. אממה, בכדורגל הגעתי למצב שהם לא יודעים שכבר סיפרתי, שיצאתי מהארון, והגעתי למשחקים שאני צריכה עדיין לשמש את "הדמות הגברית", שהם מצפים ממני שאני אהיה שם בדמות הגברית. וזה היה קונפליקט מטורף עד כמה שהיה לי קשה להכיל את זה. והביצועים שלי לא היו טובים בשנה הראשונה. זה היה ממש...

מיכל: כי הראש שלך לא היה על המגרש.

ספיר: כן. הראש שלי היה עסוק באיך אני נראית, באיך אני מצטיירת, במקום לקבל החלטות נכונות.

הדס: זה מדהים שזה משהו שאת עשית אותו כל כך הרבה שנים על אוטומט, וברגע שטעמת מה זה באמת להיות מי שאת, לא ראית דרך אחורה.

ספיר: נכון.

הדס: ראית רק קדימה.

ספיר: אני בחורה כזאת, שאצלי זה או שחור או לבן, את יכולה לשאול את אשתי, שמבחינתי אם עכשיו עושים סדר וניקיון, וקיבלתי על עצמי סדר וניקיון, אז זה חרבו דרבו בבית, זה כאילו אין פינה שלא ננקה. ואם זה לנקות כלים, זה לא אחת, שתיים. זה עכשיו את כל הכלים.

מיכל: נזמין אותך לפרק נפרד על ניקיון הבית, אם יש לך טיפים טובים.

הדס: עם הדגמות.

ספיר: דברי איתי. אבל כל הטיפים זה מאימא, אולי תזמיני את אימא שלי. (צוחקת)

מיכל: (צוחקת) נעשה פרק משותף.

ספיר: כן.

מיכל: (צוחקת) מה, יש לנו מספיק מיקרופונים.

ספיר: אצלי זה ברגע שעשיתי משהו, ברגע שקיבלתי החלטה, אני עליה 100. 100. כי קיבלתי את ההחלטה לא לאחר יד. זה אחרי שחשבתי, אחרי שקיבלתי אותה, אחרי שהבנתי שאני יוצאת למסע הזה, ואני דוהרת.

מיכל: אז זה ארבעה חודשים ראשונים, ואז חודשיים, מה קורה שם?

ספיר: עכשיו, בארבעה חודשים הראשונים האלה סיפרתי לשני חברים שהם גם מהכדורגל, והם כמובן חברים טובים והם הבטיחו לי שהם לא ישתפו וזה משהו שנשאר בינינו.

מיכל: איך הם הגיבו?

ספיר: שוק טוטאלי. זה נפל עליהם כמו רעם ביום בהיר, לגמרי, הם לא הבינו על מה אני מדברת בכלל. אני זוכרת שאירחתי חבר אצלי בבית (צוחקת) ונתתי לו קרואסונים, ואמרתי לו "תאכל עכשיו כי אחרי זה אתה לא תאכל", ובאמת הוא לא אכל מהקרואסונים.(צוחקת).

מיכל: חסכוני.

ספיר: לא יודעת. אני אחרי זה אכלתי אותם, אז כאילו...

הדס: זה מגיע לאנשהו.

ספיר: זה לא נזרק.

(צוחקות כולן יחד)

הדס: כן.

מיכל: אז סיפרת להם...

ספיר: וסיפרתי להם והם נשארו, הם נשארו תקופה איתי ביחד. ולאחר מכן עשיתי צעד נוסף. וכאן אנחנו נכנסים לחודשיים לקראת מסיבת העיתונאים, אפילו אולי חודש וחצי, שהתחלתי כבר במגרש להראות כל מיני סממנים נשיים.

הדס: איך זה בא לידי ביטוי?

ספיר: בלשון פנייה מעורבת. פתאום כזה, 'לא אכפת לי שתדברו אליי גם בלשון נקבה'.

מיכל: איך הגיבו לזה? מי, השחקנים? הכוונים?

ספיר: לא, לא, השחקנים לא. מה שאני מתארת, אני מתארת את חדר ההלבשה, אני מתארת את חדר ההלבשה של השופטים, אני מדברת את המפגשים עם השופטים. במשחק לא נגעתי. המשחק הוא של השחקנים, הוא של המועדונים, הוא של הקבוצות. אני באה לתת שירות, אני אסור לי לבוא ולהכניס איזשהו אלמנט אישי לתוך המשחק. כמו שאת מדברת על צבעי נעליים, אנחנו עולים שחור, כאילו. אנחנו שונים לגמרי, אנחנו באים לתת שירות. וכנותני שירות אני לא יכולה לערב דברים אישיים ולהשפיע על השחקנים. בצוות שלי, ביקשתי שבמערכת של שמע, כאילו לא אכפת לי שתדברו בלשון פנייה מעורבת, וגם הגעתי טיפה כאילו עם ציפורניים. לא עם לק כמובן, אבל מסודרות יותר ו... כמה שאפשר.

הדס: איך הם הגיבו לבקשה הזאת?

ספיר: אממ... לא הבינו כל כך. כאילו, לא הייתה עכשיו איזושהי התנגדות קולוסאלית מצד השופטים, אבל כאילו, 'מה עומד?' והתחילו התרחשויות ככה, בחבושים וכל מיני כזה יצאתי מהארון ההומואי, יצאתי כהומו, פה, שם וזה. וכאילו אמרתי, טוב, טוב, יופי, תשאירו את זה ככה. תשאירו את זה ככה, זו איזושהי דרך כאילו לקראת ה"בום-בום" הגדול שהולך לצאת בעולם הכדורגל, בעולם הספורט הישראלי. ואחרי כמה משחקים, אתן יודעות, כאילו, דברים מתפשטים כמו אש בשדה קוצים, זה רץ, כאילו, זה רץ רץ רץ, עד שזה הגיע למנכ"ל איגוד השופטים, יריב טפר, וקבענו פגישה. קבענו פגישה, שזה היה איתו ועם ד"ר רועי סמואל, הפסיכולוג ספורט שלנו, ביחד עם שלומי ברזל, דובר ההתאחדות, משהו כזה מאורגן, ערוך, ש'אוקיי, ספיר, תספרי לנו מה קורה'. ודיברתי איתם בהכי גלוי, בהכי אמיתי, בהכי כן, מאוד מבוסס, עם ביטחון שבא מהבית, מחברים, מכזה שאני יודעת מה אני עושה.

מיכל: עם ביטחון מהמגרש גם, כמו שאמרת.

ספיר: וביטחון מהמגרש, לגמרי. אני יודעת מה אני עושה, אני מקבלת החלטות כל היום. כל היום אני מקבלת החלטות. אז אם יש החלטה שעכשיו קיבלתי ואני בטוחה בה, זו זאת. פה אתם לא תערערו אותי. ואמרתי להם: לשון פנייה נקבה. קוראים לי ספיר. אני אישה. וואו!

הדס: אני רק מדמיינת את זה. לשבת בחדר עם ארבעה גברים, שאולי לא כל כך בקיאים בעולם הזה, מבוגרים...

ספיר: באתי מאופרת גם.

הדס: ואת מאופרת.

ספיר: באתי מאופרת עם שיער, כאילו...

הדס: ולהגיד להם דבר כזה.

ספיר: הוא קצת קצרצר, ולהגיד להם את זה.

הדס: והם היו בטוחים, לא יודעת מה הם היו בטוחים, שהם באים לשיחה, לא יודעת על מה מדברים בכדורגל...

ספיר: לא, הם ידעו.

הדס: (צוחקת) תקציב, כדורים...

ספיר: הם ידעו. הם ידעו על מה מדובר...

מיכל: (צוחקת) נבדל.

ספיר: אבל הם לא תיארו לעצמם שאני אהיה כל כך שלמה. שאני אהיה עם כל כך הרבה תשובות. לא השארתי שם מקום לשאלות, לא השארתי מקום לתהיות. ידעתי טוב מאוד מי אני, כי גם עשיתי עבודת תחקיר בזמן הזה, במיוחד בעזרת ההורים שלי, עם אימא שלי שמלווה אותי לתל השומר ועוזרת לי ביחד עם האנדוקרינולוגית והפסיכולוגית והפסיכיאטר והמנתח הזה והמנתחת הזאת ולהבין את המערך השלם של כל הוועדה להתאמה מגדרית. וכבר אמרתי להם, 'אני הולכת לשנות בסעיף תעודת הזהות את המין לנקבה ופה ושם...'

מיכל: הם שאלו אותך משהו בכלל, או שזה היה כזה ספיץ'?

ספיר: 'איך את רואה את זה קורה? במה זה כרוך? מה התהליך מצריך? מה את צריכה מאיתנו?' המון שאלות ש...

מיכל: שאלות טובות.

ספיר: איגוד השופט, תיקחו ממנו דוגמה. כל מקום עבודה, תיקחו מאיגוד השופטים דוגמה איך להתייחס לאישה טרנסית כשהיא יוצאת מהארון. וואו!

מיכל: מדהים.

ספיר: וואו! לא האמנתי שאני אקבל... וההודעה שהם באו ואמרו לי: 'את הולכת לעשות מסיבת עיתונאים'. לא איזו עיתונות כתובה, לא איזה משהו שאפשר לערוך את זה. את מדברת. איך הגענו למצב של מסיבת עיתונאים? הגענו למצב של מסיבת עיתונאים כי הם ראו איזו ורבלית אני, כמה אני יכולה לבוא ולבטא את עצמי הכי טוב שאפשר. ואז הם אמרו לי: 'את עושה מסיבת עיתונאים'.

הדס: זה הפחיד אותך?

ספיר: זה ריגש אותי בטירוף. אני זוכרת ערב לפני, שזאת באמת ה-יציאה מהארון. בפני אימא, בפני אבא, זה קשה, זה שריפה בבטן זה... אבל לבוא מול עשרות מצלמות, עשרות כתבים, באחת ממסיבות העיתונאים הגדולות שעולם הכדורגל הישראלי ידע, ולבוא ולהגיד להם את מי שאני, לספר את הקול שלי, את ספיר. (בטון נרגש) וואו, זה חתיכת דבר. זה משהו שאני עדיין לא קולטת שקרה. זה כזה, זה סוג של אופוריה כזאת. זוכרת ערב לפני, אני נכנסת למקלחת, מים זורמים, אני שרופה על זה לחשוב במקלחת. או מים או נסיעה, כאילו, דברים שהם זורמים.

מיכל: כן, מבינה אותך.

ספיר: ואני פשוט מסריטה בראש את כל המסיבת עיתונאים, יודעת טוב מאוד מה אני הולכת להגיד. מתחילה מזה שאני אומרת תודה ואחרי זה אומרת תודה לזה ותודה לזה ותודה לזה. ואז אני אומרת, רגע, אחרי שאמרתי תודות, לשון פנייה, מדברת אליהם מה אני מבקשת מכם – לכתבים. (בטון שמדגיש את עומצת החוויה) הם לא מכירים אותי. שופטים בכלל לא מתראיינים. ואז אני מבקשת מהם, ואני אומרת, זה מה שאני הולכת להגיד, מסריטה.

מיכל: ידעו מה הולך לקרות במסיבת העיתונאים הזו?

ספיר: לא.

מיכל: זו הייתה כאילו הפתעה מאה אחוז.

ספיר: בא אליי דובר ההתאחדות, שלומי ברזל, הוא אומר לי 'את השארת אותם בשוק'. שתי דקות, שלוש דקות שהם אמרו 'וואו, רגע, רגע, רגע, זה ממש לא מעניין אותי...'

מיכל: (בציניות) 'זה לא ה-NOTES שכתבתי לעצמי, רגע'.

ספיר: 'לא, לא מעניין אותי כל השאלות שכתובות פה. רגע, שנייה, יש פה מישהי שיודעת טוב מאוד מה היא אומרת. וואו'. כאילו, זה היה פסיכי. זה היה פסיכי לגמרי.

הדס: וזה באמת קרה לפי מה שתכננת לעצמך שיקרה?

ספיר: כן, לגמרי.

הדס: אותו דבר.

ספיר: אותו דבר. לא הופתעתי מ... חוץ מזה שהייתה שם איזו כתבת מאיטליה שהתחילה לדבר איתי באיטלקית, ואז כאילו אמרתי ליריב, 'יריב, מה היא אומרת?' הוא עושה לי, 'אני גם לא יודע איטלקית'.

הדס: גדול.

ספיר: אבל חוץ מזה, היו שאלות לעניין, היו שאלות עדינות, שאלות כאלה שהן מחבקות. לא באו להתריס, לא באו לפגוע. גם הכתבים, באמת באו באיזושהי הבנה, חמלה, הערכה על הצעד, שמבחינתי זה מעורר כבוד, הערכה, השראה, והלוואי על כולנו, על החברה שלנו. אם אני לוקחת את כמות האנשים שהייתה שם, בסביבות בין 50 ל-70 איש, כולל כל הצוות והצוותים, שהם היו כל כך אדיבים, כל כך סובלניים בפנימיות שלהם, כל כך ערכיים, שאני אומרת, אם אלו ה-70, למה זה לא קורה בחברה שלנו?

מיכל: כן.

ספיר: כי הם מגוונים. ה-70 אנשים, הם לא היו אותו דבר, אז הם יכולים להיות החברה שלנו, שמקבלת ומכילה ואוהבת את המגוון ואת השוני ואת הייחודיות בכל אחד.

מיכל: אני חושבת שזה יכול להיות מדהים, מה שאת מתארת. והסיבה שנראה לי שאת מרגישה ככה, כי הרבה אנשים לא פוגשים טרנסיות, להט"בים באופן כללי. ברגע שהם נמצאים מולם, ואת יודעת, כאילו, זה גם מדהים בעיניי, דיברנו על זה לפני שהגעת, שמבחינתך, תקני אותי אם אני טועה, אבל היה ברור שעם הכדורגל את ממשיכה.

ספיר: נכון.

מיכל: זה לא כאילו עכשיו – עד פה היה את ספיר השופטת ומעכשיו כאילו אני מוותרת על זה והולכת על משהו אחר. המשכת עם הקריירה שלך.

ספיר: ברור, זה החיים שלי.

מיכל: וגם מבחינתם, אוקיי, אז אולי זה סבבה, אז מעכשיו נפנה אליה כאישה, אבל מחוץ זה זה נון-אישיו.

ספיר: בדיוק. הם לא עשו מזה אישיו.

מיכל: כן.

ספיר: הם לא עשו מזה. הייתה מסיבת עיתונאים, ומהרגע של מסיבת העיתונאים הם אמרו לי 'את הולכת עכשיו לשפוט משחק, הפועל חיפה, בית"ר ירושלים', וזה המשחק הראשון ששפטתי שבוע לאחר מכן. וכל מה שהם אמרו לי, 'ספיר, כל התהליך שלך לא מעניין אותנו' כאילו, לא בקטע של לא מעניין אותנו. מעניין אותנו, אבל על זה את לא נמדדת. את נמדדת על הפן המקצועי. שאפו. שאפו. זה מה שאני צריכה.

מיכל: כן.

ספיר: אני צריכה שתמדדו אותי על הפן המקצועי. גם אם אני עובדת הייטק וגם אם אני עורכת דין וגם אם אני שופטת וגם אם אני לא יודעת מה. כל עבודה, כל עבודה שאליה אני רוצה לגשת, בבקשה, אם יש אנשים שהם במשאבי אנוש, אחראים על אלה שמקבלים אנשים, ובאה אליכם אישה טרנסית, לא לשאול אותה איך עובר התהליך ולא לשאול אותה מה לשון... לשאול מה לשון פנייה, לא לשאול אותה מה היה פעם. לא מעניין.

הדס: לשאול אם היא יודעת לעשות אקסל כמו שצריך.

ספיר: בדיוק. לשאול על הפן המקצועי, ולכבד את מי שהיא. וזה מה שאני מרגישה שאיגוד השופטים עושה. יתרה מזאת, גם עולם הכדורגל כולו, גם שחקנים, גם מועדונים, גם אנשי תקשורת, כל מי שנוגע בתחום הזה של הכדורגל במדינת ישראל, פשוט מכבד אותי.

מיכל: אנחנו לקראת סיום, יש לי רק שאלה אחרונה ואז אנחנו נסכם את השיחה הנפלאה הזאת. ממש מעניין אותי מה קורה לך בלב, בראש רגע לפני שאת עולה למגרש, הפועל חיפה נגד בית"ר.

ספיר: וואו. איזו צמרמורת את עושה לי, יא אללה.

מיכל: משם יצאה התמונה המפורסמת?

ספיר: משם מה?

מיכל: יצאה התמונה המפורסמת עם הלק?

ספיר: (בחיוך) כן, כן.

מיכל: אחרי זה בעדות מקומית. בכל העולם רצה התמונה הזאת.

ספיר: לגמרי. (צוחקת)

מיכל: מעניין אותי מה קורה אצל ספיר.

ספיר: אז כמובן שלא תכננתי את הרגע הזה.

מיכל: כי שנייה, בית"ר זה לא קהל קל. גם סתם.

ספיר: למי הוא קל?

מיכל: כן, זהו. גם בלי שום קשר.

ספיר: איזה קהל קל? ברגע שאנחנו מקבלים החלטות לא נכונות, אז לא באים אלינו במחיאות כפיים ואהבה. שפטתי משחק לפני כמה שבועות ושרו לי "השופטת מזד***". באהבה. באהבה. כל עוד זה בלשון פנייה נכונה, כל עוד אתם מקללים אותי "בת זונה", זה מדהים. זה מדהים. אתם באמת מכבדים אותי. כי את כולם מקללים.

(צוחקות כולן יחד).

מיכל: זה מדהים.

ספיר: וזה משהו שהוא רווח וזה קיים.

הדס: רק תקפידו על לשון פנייה.

ספיר: בדיוק, תקפידו על לשון פנייה, זה מה שאני מבקשת.

מיכל: מדהימה.

ספיר: והרגע הזה, שאני עומדת בחדר הלבשה, במסדרון, במנהרה לקראת, זו הגשמת חלום. זה פשוט...

מיכל: מה קורה שם אבל ברגע לפני המשחק, שפעם ראשונה את עולה כ"ספיר" על המגרש?

ספיר: פשוט הגשמת חלום, צמרמורת, אופוריה מטורפת. (אנחת רווחה) התרגשות פסיכית, אבל עדיין, אבל עדיין יחד עם כל ההתרגשות הזאת, יש פה שתי קבוצות שצריכות לקבל שירות על הצד הטוב ביותר. אז זה מהול במאוד מאוד שמחה, עם הרבה שמחה, אבל גם בסופו של דבר הכול עטוף במקצועיות נטו.

מיכל: כן.

ספיר: והסיפור עם עידן ורד, זה שהוא שאל אותי על הלק, זה היה רגע מאוד אייקוני, כי הוא מסתכל על ה... באתי אליו ושאלתי אותו, 'אתם בית"ר ירושלים, איך אתם עולים בתכלת?' הוא עושה לי, 'למה, מה אכפת לך?' אני עושה לו 'אני רציתי לעלות בתכלת, זה התאים לי ללק'. ואז הוא אומר לי, 'מה, תראי לי'. והראיתי לו את הלק. וכאילו התמונה הזאת שאני מראה לו את הלק, לשחקן גבר, אישה טרנסית מראה את הלק בפריים טיים, עם הטלוויזיה, בית"ר ירושלים, הפועל ‏חיפה, ליגת העל, (בחיוך מתמוגג) –מפוצץ את הראש.

מיכל: מה הוא ענה לך?

ספיר: צחק. (צוחקת)

מיכל: צחק.

ספיר: צחק, מה? כדורגל, באנו ליהנות.

מיכל: כן.

ספיר: זה משחק של העם.

מיכל: מדהים. טוב, אנחנו מסיימות?

הדס: אנחנו מסיימות. קשה לסיים.

מיכל: ממש קשה.

הדס: אני רוצה להמשיך.

מיכל: גם אני.

הדס: טוב, נמשיך גם אחר כך לשבת פה.

מיכל: כן, אמרנו, נעשה פרק עם אימא שלך, יהיה...

ספיר: מהמם.

הדס: (צוחקת) כן. אנחנו, יש לנו שאלה זהה שאנחנו שואלות את כל המרואיינות בפודקאסט, והיא, אם היית יכולה לחזור לספיר שהיית בגיל חמש, עם הרגעים שתיארת לנו, על העקבים ועל המחשבות האלה, מה היית אומרת לעצמך כדי לגרום לעצמך להרגיש טוב יותר?

ספיר: וואו. אז אני אפנה לאותה ילדה, לא בגיל חמש. בגיל חמש מנת המשכל היא קצת נמוכה. אני אדבר אל הילדה בת ה-11, 12, ככה שהיא לקראת בת המצווה שלה, של ספיר, ואני אגיד לה שהדרך היא מה שחשוב. שזה מה שחשוב, הדרך. תיהני מהדרך. היא רצופה קשיים, היא רצופה אתגרים. ההסתרה הזאת היא שומרת עלייך. היא שומרת עלייך כדי שתחקרי ותלמדי ותביני ותחווי את כל מה שאת צריכה לחוות, אבל תהיי את. אל תתפשרי על שום דבר, אל תבואי ותנסי לרצות אף אחד. תהיי מי שאת. תמצאי לך את המקום שבו את מרגישה מוגנת, תתמידי שם, תאהבי את האנשים שנמצאים סביבך. וברגע שאת מוכנה ואת בשלה, ואת רגע לפני שאת "מתפוצצת" ועושה את זה בלי שום שכל, תעצרי, תיקחי את כל מה שחווית ותנתבי את זה כמו שרק את יודעת,.עם המילים שלך, עם ההבנה שלך, עם האהבה שלך לבני האדם והאהבה שלך לעצמך, ופשוט תוציאי את זה החוצה.

מיכל: מהמם. ממש.

ספיר: איזה כיף.

מיכל: אני רוצה להגיד לך המון המון תודה.

ספיר: איזה כיף, נהניתי מאוד.

מיכל: וברשותך, דיברנו הרבה על נעליים.

ספיר: כן.

מיכל: אני מאחלת לך, אנחנו מאחלות לך בעצם, שתמצאי את הנעליים הנכונות לך, שיהיו גבוהות ומרשימות ויפהפיות ושייקחו אותך למקומות נפלאים.

ספיר: לגמרי.

מיכל: כי הכי מגיע לך, באמת. ריגשת. ריגשת אותנו נורא. זה באמת היה פרק, אני חושבת, אחד המרגשים, אם לא ה... כמו שאומרות.

ספיר: איזה כיף.

מיכל: ומעבר להשפעה שאני מאמינה שתהיה על אנשים מהפרק הזה, אני חושבת שיש לך... בלי לחץ, כמו שאומרים, אבל תפקיד ענק.

הדס: כן, דיברנו קודם על מי שהיית בנעורים ועל הרצון למצוא ייצוגים גם בתחום הספורט ולראות את עצמך. ואני חושבת שהרבה רואים את עצמם בך.

מיכל: את הייצוג שלא היה לך.

הדס: את הייצוג שלא היה לך.

ספיר: זכות ענקית, באמת. זו זכות ענקית. ותודה רבה לכן על המילים שלכן ועל הזמן שלכן לארח אותי כאן. ואני חושבת שהאקטיביזם הזה, של הפודקאסט הזה, של יוצאות ומספרות ונחשפות אל העולם, על הדרך של היציאה מהארון, על השהות בארון, היא כל כך חשובה עבור אותם אנשים שנמצאים כרגע בארון. וגם אלה שכבר יצאו והם מוצאים תקווה במילים שלנו. אז אתן מהממות ותודה רבה על ה...

הדס: את מהממת.

ספיר: תודה רבה.

מיכל: תודה ובהצלחה בעונה הקרובה.

ספיר: ברור, אני הולכת לתת בראש.

הדס: בהצלחה.

מיכל: יאללה, נצפה בך.

ספיר: לגמרי.

הדס: שהטובים ינצחו.

מיכל: אני מעודדת אותך.

(צוחקות כולן יחד)

ספיר: יאללה, נגייס לי אוהדות.

מיכל: תודה רבה, ספיר.

ספיר: תודה רבה.

הדס: ביי ביי.

ספיר: להתראות.