אלפרד היצ'קוק מוכר כמעט לכולם בתור במאי של אימה, אבל הוא עשה הרבה יותר מזה. בפרק זה נדבר על הקריירה שלו כבמאי וננסה לענות על השאלה, האם הוא יכול לעשות משהו נוסף חוץ מאשר להפחיד?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/01/2022.
רון: [לוחש] שלום, אני רון דהן.
אמיתי: ואני…
רון: [לוחש] תלחש.
אמיתי: [לוחש] ואני אמיתי ורשביאק, ואתם מאזינים, ל"במאים הגדולים", תוכנית בה אנחנו מדברים על במאי חשוב בהיסטוריה של הקולנוע, ומנתחים את הסרטים שלו. רגע, למה אנחנו לוחשים?
רון: [לוחש] כי אני מפחד.
אמיתי: [לוחש] ממה אתה מפחד?
רון: [לוחש] אתה תבין אחרי האות.
[אות התוכנית]
קריין: "הבמאים הגדולים" עם רון דהן ואמיתי ורשביאק, התוכנית שמסכמת את הקריירות של הבמאים הגדולים בהיסטוריה.
רון: והיום אנחנו נדבר על אלפרד היצ'קוק, כנראה הבמאי אימה הכי גדול בכל הזמנים.
אמיתי: אה, אוקיי, עכשיו הבנתי את הלחישות.
רון: אגב, היצ'קוק הוא גם הבמאי האהוב עליי. זה השתנה הרבה פעמים מאז שהתאהבתי בדבר הזה שנקרא קולנוע, אבל בזמן האחרון זה נשאר אלפרד היצ'קוק.
אמיתי: היצ'קוק הוא קולנוען מהפכני, שהחל לפעול בשנות ה-20 של המאה הקודמת, דבר שמאוד הפתיע אותנו בהכנות לפרק הזה, כי עבודתו המשפיעה ביותר הייתה בשנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60. כשהוא כבר הצליח והפך להיות במאי גדול, הוא כבר היה מבוגר. הוא התבשל ביחד עם הקולנוע המדבר, עד שהוא הגיע למקסימום האפשרי אחרי עידן הזהב של הקולנוע, תקופה שבה הרבה קולנוענים חיפשו את עצמם מחדש.
[מוזיקה דרמטית קצרה]
רון: עידן הזהב היא התקופה בקולנוע שבין סוף העידן האילם, בערך סוף שנות ה-30, לבין תחילת שנות ה-50 וה-60. בתקופה זו צמחו האולפנים הגדולים, כמו "Warner Brothers", "דיסני" ו-"MGM", והיא מהמשפיעות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע.
[קולות חריקה וטריקת דלת]
אמיתי: ומה שמצחיק, ואולי טיפה אבסורדי, אבל לדעתי מראה את הגדולה של היצ'קוק וכמה הוא הקדים את זמנו, זה שב-1950 הוא היה בן 51. הזוי.
רון: הוא היה בן 51, ועדיין הוביל את התנועה הזאת שהשפיעה כל-כך הרבה על הקולנוע המודרני. אנחנו נדבר על חמישה סרטים מהתקופה הזאת, שביים היצ'קוק, והם מהמשפיעים ביותר שלו.
אמיתי: קשה מאוד לקטלג את הסרטים של היצ'קוק, כי הם משלבים בתוכם הרבה אלמנטים מהרבה ז'אנרים. אבל בכל זאת אפשר להגיד, שרוב הסרטים שלו הם סרטי מתח או סרטי אימה.
רון: תראה, לדעתי הוא לא חייב להיות תמיד תחת משבצת. ברור שהאימה והמתח זה המגרש הביתי שלו, אבל הוא יודע גם לצאת ממנו. אבל, אתה אוהב להגדיר סרטים, אז תן לי סרט שמוגדר כמתח.
[קול חלון נפתח בחריקה]
אמיתי: "חלון אחורי", הראשון מתוּר [כך במקור] הזהב של היצ'קוק. הוא יצא ב-1954, ומספר על צלם שנפצע וכלוא בדירה הקטנה שלו בניו יורק, אז הוא מעביר את הזמן בהצצה על החיים של השכנים שלו, והוא חושד שבאחד הבתים התרחש רצח. הדמות הראשית לא יוצאת מהדירה, ואנחנו רואים את השכונה לכל לאורך הסרט. זאת אומרת, שאנחנו יודעים רק מה שהדמות הראשית יודעת, וככה נבנה המתח בסרט הזה.
רון: זה קונספט מעניין, שאנחנו רואים רק את נקודת המבט של דמות אחת, וזאת באמת דרך מצוינת לבנות מתח. אבל יש פה הרבה מעבר למתח. כל חלון שהוא מסתכל דרכו הוא עולם. הוא לא בהכרח תורם לעלילה המרכזית, אבל הוא כן תורם לאווירה מאוד סוריאליסטית ואינטימית של הסרט המבריק הזה.
[צליל דיגיטלי]
אמיתי: סוריאליזם זה ז'אנר באמנות שמתרכז בדברים רחוקים מהמציאות ומופרכים. הרבה פעמים בקולנוע משתמשים בו דווקא בשביל להעביר את המציאות בצורה יותר ביקורתית.
[צליל דיגיטלי]
רון: הצילום והבימוי מהפכניים, ועד היום אין הרבה סרטים שמשתמשים בטכניקות האלה. חוץ מהמתח, שהוא התחושה המרכזית שהסרט מעביר, יש פה עולם צבעוני ומרענן. הוא בעצם סותר את העלילה המאוד קודרת ואפורה של הסרט הזה.
אמיתי: זה נכון, אבל עדיין ה"בשר" בסרט הזה הוא המתח שבו. ובסוף, מה שהחזיק אותי בו זה הסיפור, ולא העולם.
רון: אז בוא ניקח דוגמה אחרת - "ורטיגו", מ-1958. הסיפור פה די דומה. שוטר, בעקבות תאונה שקרתה לשותף שלו, מקבל ורטיגו, שזה פחד גבהים, ולא יכול להמשיך בעבודה שלו. אגב, זה גם אותו שחקן מ"חלון אחורי", ג'יימס סטיוארט. ידיד של השוטר מבקש ממנו לעקוב אחרי אשתו, כי הוא אומר שהיא מתנהגת מוזר, והמצב הנפשי שלה [לאט] לא - טוב. השוטר קופץ על ההזדמנות הזאת, ועל הדרך מתאהב ומפתח אובססיה לאישה הזאת.
אמיתי: הסרט הזה מלא בסיבוכים עלילתיים. טוויסט אחרי טוויסט אחרי טוויסט, ובשונה מסרטים אחרים, כל טוויסט מקדם את העלילה, ועדיין משאיר סימני שאלה. והסוף הוא כל-כך לא שגרתי. בכל ז'אנר, לא משנה איך מסתכלים על זה, זה פשוט סוף פנומנלי.
רון: העובדה שיש כל-כך הרבה מתח, ולאט-לאט אנחנו מגלים עוד ועוד פרטים על הדמויות ועל המניעים שלהם, הופכת אותו לאחד מהסרטים היותר שלמים שיצא לי לראות. וזה עוד סיבה למה היצ'קוק הוא הרבה יותר מבמאי של מתח ואימה. יש פה כל-כך הרבה אלמנטים, יש פה סיפור רומנטי, מותח, דרמטי, מוגזם, והוא עובר בין כל אלה בצורה הכי טובה שאפשר.
אמיתי: יש משהו בסרט הספציפי הזה שהוא מעבר לז'אנר. כמו שאמרת, יש בו קצת מהכל, ובדיוק במידה הנכונה. אבל המתח פה הוא חלק בלתי נפרד, וכל האלמנטים האחרים נמצאים שם רק כדי לחזק אותו.
רון: זאת בדיוק הנקודה שלי, הוא עושה הכל. ויש עוד סרט אחד מאוד משפיע שבכלל לא נופל לסטיגמת האימה.
אמיתי: [בלגלוג] "סטיגמת האימה".
רון: מה אם אלפרד היצ'קוק היה עושה [פאוזה] [בדרמטיות] ג'יימס בונד?
[מוזיקה - גיטרות חשמליות]
"מזימות בינלאומיות", שיצא ב-1959. הסרט מספר על איש פרסום מצליח שנחטף על-ידי פושעים כי הם חשבו שהוא מרגל מפורסם, ובעקבות זאת הוא מגיע למצב שהוא נמלט מהם ומהמשטרה, ותוך כדי הוא רוכש מיומנויות, והוא מתנהג בעצמו כמו מרגל.
אמיתי: זה לא נשמע סרט הכי היצ'קוקי.
רון: כי זה לגמרי לא. יש פה אלמנטים של מתח כמו כל סרט של היצ'קוק, וכמובן הדמות של האישה הקלאסית, שהיא פחות או יותר נראית אותו דבר - בלונדה, יפה, בכל הסרטים שלו - יודעת דבר או שניים, ועוזרת לגיבור. אבל יש פה משהו שמפריד אותו משאר הסרטים. הוא פחות… טרגי. אין בו אלמנטים של אימה בכלל, וזאת הוכחה מאוד טובה שהיצ'קוק לא "נשוי" לאימה.
אמיתי: אין פה אימה, אבל לדעתי, אי-אפשר להפריד בין היצ'קוק למתח. זה זיווג משמיים. אפילו שעל הנייר הסרט לא מרגיש מותח כמו "חלון אחורי" שדיברנו עליו מקודם, היו המון רגעים שהייתי מתוח לגמרי. אז נכון, זה לא סרט "היצ'קוקי" ולא הייתי מנחש שהוא ביים את זה. אולי בגלל שהוא מופיע בהתחלה. אבל בכל סרט יש אלמנט של מתח, כי אם לא, אז הצופה ישתעמם. והבמאי שעשה את זה הכי טוב, והכתיב את זה לדור ההמשך של הקולנוע. זה היצ'קוק.
רון: אגב, הסרט עצמו הוא גם מהפכני מאוד. הוא ניבא את הצלחת הז'אנר של סרטי הריגול בשנות ה-60, ובעיקר סרטי ג'יימס בונד, והוא לקח השראה מהספרים האלה.
אמיתי: ושניהם בריטים.
[מוזיקה חגיגית]
ועכשיו, לסרט של היצ'קוק. הוא הסרט הכי מהפכני שלו, ושינה את כל ז'אנר האימה: "פסיכו", שיצא ב-1960. אם ב"מזימות בינלאומיות" אין אימה בכלל, אז פה זה ההפך הגמור, יש פה כמעט רק אימה.
רון: זה אחד מהסרטים שמגדירים ז'אנר. כשמדברים על אימה, אחד מהסרטים הראשונים שמדברים עליהם הוא "פסיכו". בשאר הסרטים דיברנו על הצבעוניות של היצ'קוק, אבל פה הסרט הוא בשחור-לבן. בסרטים הצבעוניים של היצ'קוק אנחנו רואים עולם שלם. ב"פסיכו" השחור-לבן מגביל אותנו. אנחנו מרגישים כאילו אנחנו רואים רק חלק קטן מכל העולם, וביחד עם המוזיקה האיטית מאוד והצילום המיוחד, הסרט יוצר תחושה קלסטרופובית. אתה מרגיש כאילו אתה לכוד בַּסיפור של היצ'קוק.
אמיתי: הסרט הזה הכתיב את האימה למשך שנים, ואיכשהו הוא עדיין לא קלישאתי. בכל סרט אימה מהפכני אחר, יש השפעה ברורה של "פסיכו". לדוגמה ב"ניצוץ", שמדבר על שפיות האדם, וב"צעקה", ואיך שהם בחרו לבנות את הסיפור. ובסוף הסרט, אנחנו מקבלים את אחד המונולוגים הכי זכורים בקולנוע.
[הקלטה] רון: [מדבר מאוד בשקט, ברקע זמזום של מכונת הקרנה] "הם יודעים שאני לא יכול לנקוף אצבע, ולא אעשה זאת. אני רק אשב כאן ואהיה בשקט. במקרה שהם חושדים בי, אני יודע שהם צופים בי. שיצפו, אתן להם לראות איזה אדם אני באמת. אני אפילו לא אפגע בזבוב הזה. אני מקווה שהם צופים בי, הם יראו, הם יראו והם יידעו. והם יאמרו - 'הוא אפילו לא יפגע בזבוב הזה'".
רון: הסרט הזה עדיין מפחיד אותי. גם בכתיבה של הפרק אני ישבתי וראיתי קטעים מהסרט, והוא עדיין לא מפסיק להפחיד אותי. ולא נראה לי שהוא יפסיק.
אמיתי: וזה בדיוק מתקשר לנקודה שלי. היצ'קוק הוא בשיא שלו כשהוא מתעסק רק במתח ואימה. כשהוא מנסה לשלב אלמנטים אחרים, הוא עושה את זה טוב, אבל זה לא נשאר איתך כמו המתח והאימה.
רון: לא נראה לי שזה קשור בהכרח לז'אנר. בכל זאת יש פה את "נורמן בייטס", אחת מהדמויות שכתובות הכי טוב בהיסטוריה של הקולנוע. זה פשוט סרט חובה. אבל אי-אפשר להסיק מזה על כל הקריירה של היצ'קוק.
אמיתי: אוקיי, אני מבין מה שאתה אומר. אז בוא נעבור ל"ציפורים". עוד סרט של היצ'קוק מ-1963, שהוא אמר עליו:
[הקלטה] אמיתי: "ייתכן כי הסרט "הציפורים" הוא הסרט המפחיד ביותר שעשיתי מעודי."
רון: הסרט מספר על עיירת-חוף באמריקה, שמסיבה לא מובנת בכלל, ציפורים מתחילות לתקוף את האנשים.
אמיתי: היצ'קוק אמר:
[הקלטה] אמיתי: "הציפורים התחילו לאכול את האנשים, כי נמאס להם שאנשים אוכלים אותם."
רון: [מצחקק] הסרט לא התיישן כל-כך טוב. על הנייר הוא נשמע מטופש לגמרי, אבל הוא עדיין פועל כי הדמויות כתובות מעולה. הסרט מספר על איך התושבים מתמודדים עם מתקפת הציפורים, על היחסים בין התושבים, ורואים איך הם מתנהגים במצבי קיצון. [לאט] והמון - המון - מתח - ואימה.
אמיתי: האפקטים בו מיושנים, אבל החזון של היצ'קוק היה כל-כך מיוחד, חדשני ואותנטי, שהסרט עדיין איכשהו נשמר, הוא עדיין צפייה טובה. אנחנו מבינים בדיוק מה היצ'קוק רצה להעביר לנו, וביחד עם העיצוב-סט המדהים והשימוש בציפורים אמיתיות, אנחנו עדיין מרגישים את האווירה המלחיצה הזאת.
רון: אני נותן פה הרבה קרדיט להיצ'קוק, אבל לצערי הוא נכשל במבחן הזמן, לעומת הסרטים האחרים שלו.
אמיתי: אני אגיד שהיצ'קוק הוא לא במאי של סגנון אחד. הוא יודע לעשות הכל, ולהעביר שלל צבעים ורגשות. אבל לקחת ממנו את האימה והמתח, זה כמו לקחת מהחתול את השמנת. בזה הוא הכי טוב.
רון: מסכים לגמרי.
[מוזיקה בסגנון סרטי אימה]
[הקלטה] רון: [בשקט] "זה עצוב שאמא צריכה להגיד את המילים שמרשיעות את בנה, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי."
אמיתי: [בחוסר סבלנות] טוב, די!
רון: אמרתי לך, אחד המונולוגים הכי טובים שיש.
אמיתי: היצ'קוק גם עשה הרבה סרטים שלא הספקנו לדבר עליהם, כי הם לא השפיעו מספיק. אז בחרנו שלושה מהסרטים שלא דיברנו עליהם בפרק, ולמרות שלא שומעים עליהם הרבה, לדעתנו, הם לגמרי שווים צפייה.
רון: "הגברת הנעלמת", יצא ב-1938, הוא הסרט האחרון שהיצ'קוק עשה לפני שהוא התחיל לעבוד בהוליווד. זאת אומרת, זה סוג של סרט עצמאי. באותה תקופה הוא שבר את כל השיאים בבריטניה, וזה ניבא את ההצלחה ההוליוודית של היצ'קוק. וזה שילוב מאוד מוצלח של קומדיה, דרמה ורומנטיקה.
אמיתי: "הנודעת", יצא ב-1946, ונחשב לאחד מהסרטים הכי טובים שלו. והוא גם אחד מסרטי הרומנטיקה האהובים עליי, שזה מפתיע, שבמאי כזה, שידוע בעיקר בזכות המותחנים שלו, עושה סרט רומנטי בצורה כל-כך טובה. כל זה באווירת מלחמת עולם, ואני לא ארחיב עליו יותר מדי, כי באמת, כל דבר נמצא במקום שלו בסרט, וכל מילה עליו מיותרת.
רון: "זרים ברכבת", יצא ב-1951. אנחנו מתקרבים לתור הזהב שלו, והסרט הזה הוא יותר שגרתי בפילמוגרפיה שלו, אבל הוא עשוי מדהים, והקצב בו הוא הכי היצ'קוקי. הוא מהסרטים שמאפיינים במאי. כשרואים אותו - מזהים היצ'קוק. לא מהנוצצים שלו, אבל כן מהמומלצים ביותר שלו.
אמיתי: ואחרי כל אלה, רון, מה הסרט האהוב עליך של היצ'קוק?
רון: זה גם הסרט האהוב עליי בכל הזמנים, ללא ספק. הוא כל-כך מיוחד, ויש לו מקום מיוחד בלב שלי. מה איתך?
אמיתי: "חלון אחורי". הוא מתקשר מאוד טוב למה שדיברנו עליו בפרק. הוא דוגמה מושלמת לאיזונים של היצ'קוק, בין בניית עולם לדמויות, ובין ז'אנרים שונים.
רון: היצ'קוק הוא שם שמוֹכֵר. כשאתה מתחיל לראות סרט שלו, אתה חושב שאתה יודע פחות או יותר מה אתה הולך לקבל. אבל כל פעם הסרטים שלו מצליחים להפתיע ולחדש.
אז, אני רון דהן.
אמיתי: ואני אמיתי ורשביאק. תודה שהאזנתם ל"במאים הגדולים".
[מוזיקה]
הפרק הופק במסגרת לימודי הרדיו של מגמת התקשורת בקריית החינוך "גינסבורג", יבנה.
כאן "קול יבנה".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments