נאים להכיר - פרק 01: נאים להכיר - לאה שנירר ודוד דביר
- מיכל כהן
- 1 day ago
- 35 min read
בפרק הפתיחה שלנו, לאה ודוד משתפים בחוויות אישיות מעוררות השראה על גילוי עצמי, יצירתיות ואותנטיות. שיחה על אתגרים, חוסן אישי, והדרך למצוא את המקום שבו אפשר להיות עצמנו – בגוף, במוזיקה ובחיים בכלל
תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/12/2025.
[חסות]
[מוזיקת רקע]
קריינית: "נאים להכיר", עם לאה שנירר ודוד דביר.
דוד: היי, לאה.
לאה: [בהתלהבות] דוד דביר! [מצחקקים]
דוד: זהו, אנחנו פה סוף כל סוף, נפגשים.
לאה: סוף כל סוף!
דוד: כן.
לאה: לא רק פה, פודקאסט חדש!
דוד: חדש לגמרי. את יודעת, אני בכלל לא מכיר אותך, האמת, חוץ מ… מקצת טלוויזיה וקצת שמועות, כי… [מצקצק]
לאה: איזה כיף!
דוד: כן.
לאה: אז יש לך כל-כך הרבה מה…
דוד: יש לי הרבה מה לשאול.
לאה: מה להקשיב, ולשאול…
דוד: כן, כן, יש הרבה מה לשאול.
לאה: וללמוד.
דוד: כן.
לאה: ואני, האמת היא, מתרגשת, אתה לא מבין. [דוד מצחקק] כמו שאני אומרת, במקסימום. כמה, כמה חיזרתי אחריך ככה בראש והיום זה קורה, פודקאסט שלא היה כמותו בטוח.
דוד: אבל למה חיזרת בראש?
לאה: חיזרתי כי פתאום הסתכלתי ואמרתי, "I like him". [דוד צוחק] זה קצת ה-version שלי בגבר, אבל יותר מוקצן. אתה יודע מה בעיקר, דוד?
דוד: מה, מה מוקצן?
לאה: בעיקר הסתכלתי ואמרתי, איך אני רוצה, שאני אגדל, להיות כמוהו, שאני אתן ככה חופשי ללשון שלי, ככה להגיד לפעמים מה שאני רוצה ולא לשמור בבטן ולהגיד כאילו פוליטיקלי קורקט.
דוד: לאה, אבל זה לא שאני החלטתי בגיל מסוים להיות כזה. אני תמיד הייתי כזה, גם בתור ילד.
לאה: כן, אבל…
דוד: אני… אני קצת סרקסטי, אני קצת עוקץ, [מוזיקה מסתיימת] אבל ממקום טוב, לא ממקום גרוע, ואני באמת אומר מה שאני חושב.
לאה: אבל אתה… זה, זה בא לך מולד, אתה חושב, או שזה הייתה מגננה?
דוד: לא, לא, לא, לא, שום מגננה, זה בא לי מולד. אני ידוע כאדם שצוחק על מצבים ו…
לאה: אבל היית ילד, מה זאת אומרת? היית ילד, היה איזה ילד שלא מצא חן בעיניך בכיתה, בגן, בבית הספר, צבא?
דוד: לא, לא היה דבר כזה. לא היה דבר כזה.
לאה: אז מה, אמרת לו, "אני לא רוצה להיות חבר שלך"?
דוד: לא, בחיים לא.
לאה: אז מה?
דוד: אני אף פעם לא אמרתי לאף אחד דבר כזה וגם לא שנאתי אף אחד אף פעם. ממש לא. גם ילדים לא עשו לי רע אף פעם. אבל, אני אגיד לך מה, תמיד אני ראיתי את ה… את הדברים הלא מוצלחים אצל אנשים והייתי מעלה אותם למעלה וצוחק עליהם.
לאה: אבל מה זה לא מוצלח? אבל אפשר, בן-אדם שלא מוצלח, לפעמים הוא לומד להיות מוצלח, זאת אומרת, תן לו צ'אנס. אתה מבין מה אני מתכוונת?
דוד: כן.
לאה: אם בן-אדם… אני עכשיו לא הייתי מוצלחת, מעולם לא התעמלתי. דוד, מעולם לא התעמלתי.
דוד: כן.
לאה: האימא שלי הייתה נותנת לי פתק כל פעם למורה לחינוך גופני, "הבת שלי עם כאב ראש, כאב בטן, מחזור. אין, לא מתעמלת". ופתאום…
דוד: פתאום זה החיים…
לאה: פגשתי מישהי…
דוד: זה החיים שלך.
לאה: והתגלה לי עולם שאם היא לא הייתה ב… והתגלה עולם שהייתי מוצלחת, ברוך השם, עד היום.
דוד: כן, אבל את, את באת ממקום של מודעות לגוף. את באת ממקום שרצית שהגוף שלך כן יעבוד. ו…
לאה: לא. לא באתי עם מודעות לגוף…
דוד: אז למה הגעת בכלל ל…
לאה: הייתי ילדה שמנמנה ושמתי טלק בין הפולקלך כי תמיד הייתה לי שפשפת. ולא יודעת, היא פשוט ראתה משהו, אולי היה חבוי, כי היו לי דברים אחרים בחיים שהייתי צריכה להיות קשובה להם יותר.
דוד: אבל בכל זאת, זה הלכת לשם, אז משהו כנראה כן הוביל את זה לשם. זה מה שקרה לי בחיים, שאני כל החיים רציתי לרקוד ורקדתי ריקודי עם, וידעתי… לא ידעתי שיש בלט, קלאסי, מוד… בחיים לא ידעתי, כי אני גדלתי בפנימייה ולא, לא נחשפתי לזה, עד שהייתי בן 18 ונחשפתי להופעה של להקת בת שבע ונפלה לי הלסת.
לאה: אבל ידעת… הרגשת שאתה טוב גם בלי שאמרו לך שאתה טוב, נכון? כי אהבת את זה.
דוד: אהבתי את זה והייתי מאוד מיוחד כי הייתי נורא-נורא נמוך וקטן, והייתי מאוד מוזיקלי ותפיסה נורא מהירה של צעדים, וכנראה גם הייתי מאוד קלאסי בגוף.
לאה: ובטוח גם היית שונה.
דוד: הייתי שונה. תמיד הייתי ח…
לאה: היית שונה.
דוד: הייתי חריג בכל מקום שהייתי.
לאה: אין, היית שונה.
דוד: הייתי חריג, כן.
לאה: אני מסתכלת עליך עכשיו, אני אומרת, "מה עבר לך בראש?" שהמאזינים או מישהו שמקשיב, פשוט דוד הגיע עם חולצה צבעונית מהממת, [דוד צוחק] שכתוב עליה "Nice. I'm nice". ואני אומרת תמיד - שאתה לובש משהו, אז זה מין אמירה עליך. זאת אומרת, אתה לא סתם בחרת לבוא עם החולצה היום לפגוש אותי. אז…
דוד: לא, אני בוחר את הבגדים שלי בצורה אקראית לגמרי. תראי, יש לי איזה 400, 300 חולצות, [לאה צוחקת] מכל הצבעים, מכל המינים, שאני קונה אותם בזיל הזול, ואני משתמש בהם לפי המצב רוח, לפי המכנסיים, והנעליים. זה משהו בגוף שלי…
לאה: לא, אתה גם מתאים.
דוד: אבל זה לא שאני יושב וחושב. אני לא יודע, זה ישר אני פיקי כזה את הדברים, לוקח…
לאה: בסדר, אבל זה כן מראה על ביטחון, אז כן נולדת עם איזה…
דוד: לא, יש לי… יש לי המון ביטחון.
לאה: עם איזה ביטחון. תראה, אנחנו… יודעת, אני קצת יודעת עליך, שיש משהו מאוד דומה בילדות שלנו. אין שום דבר שבאמת אותו דבר, אבל קצת דומה מאיפה באנו. ולא הייתה לנו ילדות קלה מאיפה שבאנו, אז אני מסתכלת עליך ואני שואלת את עצמי, כי גם אני כזאת, ואימא שלי הייתה כזאת אחרי שהיא באמת עברה את השואה ואני דור שני, היא צבעה את עצמה תמיד עם שפתיים בליפסטיק, ואני מסתכלת…
דוד: גם אימא שלי. גם אימא שלי, למרות שהיא הייתה בקיבוץ, היא הייתה מאוד חריגה. היא תמיד קנתה שרשראות, שהיה אסור בקיבוץ ללכת, בגדים…
לאה: אז אני… בדיוק…
דוד: צבעוניים, שמה… והיא הייתה חריגה לחלוטין.
לאה: לגמרי. ואני מסתכלת…
דוד: היא הייתה מוקצֶה [במלעיל] אפילו.
לאה: מוקצה.
דוד: מוקצה.
לאה: ואני מסתכלת עליך עם השרשראות…
דוד: כן.
לאה: משקפיים בצבע ירוק.
דוד: כן.
לאה: הטבעות.
דוד: נכון.
לאה: משהו, תקשיבו, אתם לא רואים, אבל טבעות, [דוד צוחק] וצמידים ואני אומרת…
דוד: ויד שבורה. [צוחק]
לאה: ויד שבורה. אתה מקשט את זה… אתה מקשט את עצמך כדי… כי אתה אוהב את זה או כי זה, כאילו, show time? לפעמים זה כאילו…
דוד: זה…
לאה: "Fake it till you make it"? זה תמיד היה?
דוד: זה אני. זה אני.
לאה: אתה מבין למה אני…
דוד: תמיד זה היה, אבל לא היה באפשרותי. תמיד אהבתי דברים חריגים ללבוש, הייתי בוחר דברים תמיד שונים, קצת אחרים. לא הבנתי למה, אבל זה הטעם שלי.
לאה: הרגע אמרת שהיית ילד נמוך והיית ילד זה…
דוד: הייתי ילד נמוך, והייתי ילד לא…
לאה: אז מה, כי היית… אולי הרגשת שאתה שונה אז רציתי… רצית להתבלט?
דוד: לא. אני התבלטתי באומנות שלי. הייתי שחקן בפנימייה והייתי רקדן בפנימייה והייתי זמר בפנימייה. בזה התבלטתי, לא בדברים אחרים, לא בבית ספר. בבית ספר הייתי…
לאה: אתה רואה? ואני מה-זה שונה. אנשים אומרים, "אין, מאיפה הביטחון שלך? כאילו, מאיפה הביטחון שלך? את בטח היית כזאת מלכת הכי…" [בשקט] ממש לא היה לי ביטחון.
דוד: הביטחון בא לך מכסף?
לאה: ממש לא.
דוד: לא.
לאה: ממש לא. אני אומרת לך, ברגע שפגשה אותי סידני בקלגרי, ופשוט שלפה אותי ואמרה לי, "את מתייצבת לשיעור מחר בבוקר". אמרתי, "אין מצב, אני לא… אין מצב!".
דוד: אבל למה היא שלפה אותך בכל זאת?
לאה: היא פתאום ראתה משהו בעיניים שלי, שראיתי אותה רוקדת ועושה אירובי ומוזיקה ו… תשמע, באתי לקלגרי, עיר זרה, מקום זר, באקראי נקלעתי להגיע לשם, ל-Jewish Community Center, ואני שומעת מוזיקה וחותלות.
דוד: ולא באקראי.
לאה: והייתי מסתכלת…
דוד: משהו, משהו הוביל אותך לשם, זה לא באקראי.
לאה: שום דבר. ואז היא מסתכלת והיא ראתה את הכמיהה מבפנים. ולכן אני באמת-באמת רוצה לדעת, כאילו, אם מישהו [פאוזה] כמה למשהו והוא רוצה משהו…
דוד: כן.
לאה: והוא מוכן לעבוד בשביל זה.
דוד: לא, זה ברור.
לאה: ולהתאמן, אז…
דוד: איך את מגדי…
לאה: ואתה אומר לו, "אין לך צ'אנס, כאילו, תתקדם למשהו אחר".
דוד: לא, אני אומר… אני, אני אומר את זה…
לאה: זה קצת מבאס, דוד.
דוד: אני אומר את זה למי שחולם להיות מקצועי בתחום שלי ואין לו את זה, אז חבל על הזמן לזרוק המון שנים, לעמוד מאחורה נר מס' 8 ובסוף לצאת עם אכזבה נורא-נורא גדולה. ועד… יש לו כישרונות אחרים שהוא לא מגלה אותם, בגלל שהוא תקוע בדבר הזה. יש לי כמה תלמידים שתקועים עד היום, שגנבו להם, שתו להם ואכלו להם ולא קיבלו צ'אנס. אז אני אומר להם, "חבר'ה, אתם לא מוכשרים מספיק, תבינו, תפני… תלכו לכיוון אחר".
לאה: אלא אם כן הם רוצים לעשות את זה כתחביב.
דוד: תחביב אין לי בעיה בכלל. כל אחד שיכול לעבוד וליהנות, זה אין לי שום בעיה. אבל כשזה מגיע למקצוע, לי יש בעיה. אני לא… יש לי עין נורא ביקורתית בתחום הזה, מה אני יכול לעשות?
לאה: אבל…
דוד: איך את מגדירה את עצמך?
לאה: אני, איך אני מגדירה את עצמי? תראה…
דוד: רקדנית? ספורטאית?
לאה: טוב לי במה שאני עושה. אני לא ספורטאית. אני אגיד לך איך אני מגדירה את עצמי?
דוד: כן.
לאה: בתור אחת שמכורה לחיים. ומה שאני עושה, שמגיעה המוזיקה ואני עובדת עם הגוף שלי, אני רוקדת את החיים. אני אף פעם לא מיקדתי את עצמי… הנה, אני מורה לאירובי, והייתי עושה אירובי עם מוזיקה [מרימה קול] מטור-פ-ת, מטורף. ועכשיו בפילאטיס, שזה הרבה יותר גרו… רגוע…
דוד: לגמרי.
לאה: אבל אני קמה בבוקר, מסתכלת במראה ואני רוקדת את החיים. אני רוקדת, אני בתנועה. ויש לי מראה, אני מטורפת על מראה. אתה אוהב מראה?
דוד: לא.
לאה: אני אוהבת את המראה.
דוד: לא. מטורף.
לאה: אני עומדת, המראה…
דוד: את יודעת, אני… בשבילי…
לאה: מה, כי אתה לא כזה טוב בסלפי.
דוד: לא.
לאה: כולם, אתה מכיר את זה שכולם עומדים בסלפי… [משתתקת]
דוד: לא, אני לא עושה את זה. אני אגיד לך מה, בבלט יש מראה. בשיעור בלט קלאסי…
לאה: נכון.
דוד: …מודרני, יש מראה כדי לראות…
לאה: נכון.
דוד: אף פעם לא ראיתי את עצמי. ראיתי את האחרים מאחוריי, את עצמי לא ראיתי. בועה שלא קיימת.
לאה: אני…
דוד: אני גם לא יכול לראות היום איך שרקדתי בעבר.
לאה: אתה יודע שאני עד גיל 21, שפגשתי את סידני, שוב אני חוזרת, בפעם הראשונה שגיליתי שיש את זה בתוכי, לא הסתכלתי במראה כי לא היה לי זמן ולא אהבתי את עצמי.
דוד: אין לי בעיות עם עצמי. אין לי בעיות עם…
לאה: אין לך ביקורת עצמית? אין לך שום דבר? אם הילדות שלך באות ואומרות, "אבא, למה אתה ככה? למה אתה יכול…"
דוד: בחיים לא שאלו, בחיים לא שאלו אותי למה אני ככה. אף פעם לא. קיבלו אותי בשתי ידיים פתוחות כמו שאני, וההפך, הם נהנות מזה. הם אף פעם לא שאלו אותי למה אני כזה, גם לא הנכדים שלי.
לאה: מה, אתה רו… הם, אה, אין להם שום ביקורת על כלום, לא "אבא, ככה היית, לא היית, אתה לא…".
דוד: לא, לא.
לאה: הם יודעות שאין לך, שזה לא מעניין אותך.
דוד: ברור. וגם לא, הם לא מבקרות אותי בכלל.
לאה: ואשתך?
דוד: אשתי, כן. אשתי כן. קשה לה שאני פוסל אנשים, זה משגע אותה. שאני אומר לו, "מה, מה זה היה? מה זה הקשקוש הזה עכשיו?".
לאה: כן.
דוד: היא אומרת לי, "תגיד את זה אחרת". אמרתי, אני לא מסוגל.
לאה: תשמע, אבל זה לא שאתה לא צודק.
דוד: אבל אני לא מסוגל.
לאה: אתה צודק.
דוד: אבל אני לא יכול ללטף. לא יכול ללטף.
לאה: תקשיב, אתה צודק, אבל איך אתה… זה יוצא לך.
דוד: זה יוצא אוטומטית.
לאה: לפעמים אתה מדבר ואני תופסת את עצמי ככה מול המסך…
דוד: כן, כן.
לאה: ואני אומרת…
דוד: אני גם לא מעכב מה שאני אומר…
לאה: [צועקת] "איך הוא מעז?!"
דוד: אני אומר את זה ואני מאוד שלם עם זה, כי זה בא ממקום נכון. אני בא ממ… אני בא, אני מרגיש שאני חייב להגיד את זה. אני לא יכול לעגל את הפינה הזאת.
לאה: דוד, אתה באמת רוצה להגיד לי שאין מצב שפעם אחת נפלט לך משהו והצטערת עליו אחרי זה?
דוד: אני… אני…
לאה: לא, אתה, אתה… אין, כאילו.
דוד: תראי, אני אגיד לך, פעם אחת, אבל אני…
לאה: את האמת.
דוד: פעם אחת קרה לי עם יזהר כהן, אני מודה שקצת הגזמתי, אבל התכוונתי לכל מילה שאמרתי, והתנצלתי אם הוא נפגע. לא על המילים שאמרתי, כי אני אמרתי מה שאני חושב, שבדיוק נכון להגיד לו. וכולם חשבו כמוני, אף אחד לא העיז להגיד את זה, כי יזהר כהן. אבל לי לא משנה מול מי… מי מול העיניים שלי.
לאה: בסדר, יזהר כהן הוא לא היחיד שאמרת מה אתה חושב.
דוד: נכון. אבל יזהר כהן…
לאה: מכירים אותך, היה לנו קצת… אנחנו מכירים.
דוד: כי אני מכיר… יזהר, אני מכיר אותו שהוא התחיל, אני מכיר אותו. הייתי אמור לעשות לו כוריאוגרפיה לריקוד אממ, "עולה עולה". ואני אמרתי לו, "יזהר, תשיר את זה לבד, בלי כוראוגרפיה, כי יש לך קול נהדר". הוא לא שמע לי והשאר היסטוריה. לא משנה, אבל אה, עכשיו מה ש…
לאה: וזה שאתה גם צודק, זה עולה לך. אתה יודע, זה כאילו, אתה אומר, "הא, עכשיו אני יכול להמשיך ככה".
דוד: לא, ממש לא. ממש לא.
לאה: לא, לא בקטע של עולה ל… זה כאילו אתה אומר, "הנה, צדקתי".
דוד: זה יוצא…
לאה: "הנה, צדקתי".
דוד: אני לא עושה את זה אפילו, זה יוצא לי טבעי.
לאה: [בחוסר סבלנות] שיואוו.
דוד: אני לא אומר "צדקתי", אני פשוט אומר מה אני חושב, אחרי זה אפשר להגיד לי מה שרוצים, אבל אני לא…
לאה: אתה יודע, אם יש משהו שאני באמת-באמת מקנאה, אחד מהדברים, באנשים שלא מרגישים אי-נעימות. אבל כנראה שאצלי זה מהשואה, זה משהו יותר עמוק. [דוד צוחק] לא, אני אגיד לך את האמת, של להיות בסדר.
דוד: גם אני, מה…
לאה: של להיות בסדר.
דוד: דור שני של השואה.
לאה: של להיות בסדר, אבל אצלי זה משהו אחר, אנחנו… כנראה שאצלנו הכרומוזומים, התאים אחרים. אני לא יודעת איך להגיד לך. אבל אני…
דוד: טוב, את אישה ואני איש, זה אחרת.
לאה: בסדר, אבל עדיין, יש הרבה נשים שאומרות מה הם חושבות. ואני, כאילו… אבל אם לא יאהבו אותי? אם אני אגיד מה אני… אם אני אגיד מה שאני באמת חושבת, לא יאהבו אותי ומה אני אעשה אם לא יאהבו אותי?
דוד: אני, בכלל לא אכפת לי.
לאה: כי זה היה לי עם אימא שלי, דוד. היה לי עם אימא שלי.
דוד: בכלל לא אכפת לי.
לאה: כל-כך לא הבנתי למה היא מסתגרת בתוך עצמה ובחדרים, אולי בגלל שהיא… אני לא בסדר, ואני ילדה לא בסדר. והשנים שעסקתי [פאוזה] ב"למה אני לא בסדר", אתה יודע איזה בזבוז של כמה שנים יפות?
דוד: איך יצאת מזה? עברת טיפולים, שיחות?
לאה: הגוף. הגוף. ברגע שזיהיתי שלרקוד את החיים, שהיא גילתה את זה, המורה בקלגרי, ואחרי זה אני לקחתי אוֹבֶר וראיתי שאני מעניקה כל-כך הרבה חיים לתלמידים.
דוד: זה שחרר לך? שחרר לך?
לאה: זה שחרר אותי.
דוד: הבנתי.
לאה: העשייה שלי שחררה לי את הדבר הזה. לא שאין לי.שאני לא אגיד לך שאין לי את זה, אז לא…
דוד: את יודעת? אני, אני…
לאה: לכן אני עדיין מסתכלת עליך ואני אומרת, [בטון בוכה] "תלמד אותי. עכשיו יש לנו פודקאסט ביחד, תלמד אותי, תלמד אותי".
דוד: אני אגיד לך, אני… אין לזה בית ספר. אני, תראי, אני מנטור להרבה-הרבה ילדים שעברו דרכי, עוזר להם, עד היום מייעץ להם וכל זה. אבל זה משהו שאני לא חושב עליו, זה יוצא לי משהו טבעי, אני לא יודע איך להסביר את זה. גם שאני נותן ביקורת בריקודים או בכל מקום. אתמול למשל הייתי בכרמיאל, היה תחרות ריקודים, יש שם פסטיבל כרמיאל, ריקודי עם…
לאה: כן.
דוד: ריקודי עם, ריקודי עמים, איך תקראי לזה אני לא מבין, כי זה ריקודים שאין להם שם. ופתאום שאלו אותי שאלה, "מה זה בשבילך ריקוד ישראלי?" ובכלל לא חשבתי, ירקתי איזה רבע שעה של, של הרצאה על מה זה ריקוד ישראלי.
לאה: לא, זה, אתה… אימפרוביזציה, זה, אנחנו נולדנו לזה.
דוד: כן, בדיוק.
לאה: אין מה לעשות, אתה יודע.
דוד: אז אני אומר, אני לא מתכונן. גם כשאני רואה ריקוד בתחרות או כל ת… אני שופט המון תחרויות, אני… תשמעי, אם אני יודע שהקום הוא חובבני וכזה וכזה, אז אני זורם עם החובבנות. אבל אם זה מקום שהוא מקצועי, אני חייב להיות רציני ומקצועי, אחרת אני אצא לא, לא שלם עם עצמי.
לאה: אתה בן-אדם רגיש?
דוד: אני חושב שכן. אני חושב שמאוד, אבל אשתי אומרת שאני פחות. [צוחק]
לאה: מה אשתך? אני… אשתך. גם צחי אומר שאני יותר מדי רגישה ואני חושבת שלא. אתה, מבפנים.
דוד: אני אדם רגיש.
לאה: אני מסתכלת עליך ולפעמים, במסך שאתה שופט, ויש רגעים, אין מה לעשות, כי ריקוד מביע גם רגשות והרבה, ובעיקר, ואני מסתכלת…
דוד: לא אצל כולם. לא אצל כולם, לצערי הרב.
לאה: על אלה שאני כן רואה.
דוד: אוקיי.
לאה: אני רואה. לא יודעת, אני… אני אגיד לך את האמת, דוד? אני רואה הרבה ריקודים ואני דומעת. יש משהו ש…
דוד: מהתרגשות?
לאה: מהתרגשות.
דוד: הבנתי.
לאה: מהתרגשות. יש משהו בריקוד ש… במגע, במבט של אחד לשני, שעושה לי… שעושה לי קווץ' בלב.
דוד: זה נפלא.
לאה: עוד פעם, זה משהו ש… מולד אצלי.
דוד: אצלי זה, אצלי, אצלי לא.
לאה: ברור שזה אצלך זה לא. רואים.
דוד: ממש לא.
לאה: אבל אני מסתכלת עליך לפעמים, אני… המצלמה, בכלל היא צריכה לזוז יותר מדי, יותר קצת אליך ברגעים שכן רואים שאתה מתרגש וכן יש לך… ראיתי על רוני דלומי העונה ואני כן רואה על אנשים שאתה כן מביט. אני רואה את הרגישות שלך ולכן אני, אני לא לוחצת עליך, אבל אני כן מנסה להבין אם יש איזשהו מעטה של חוסן שאתה עוטף את עצמך… [דוד מצחקק] כדי… כדי לא… שזה לא ייצא החוצה.
דוד: לא, לא.
לאה: עכשיו תראה, אתה מאוד ישיר. זה…
דוד: אני מאוד יש… אין לי מעטפות. אני אדם בלי מעטפות. את יכולה לפגוע בי, להגיד לי…
לאה: אבל בן-אדם יכול להשתנות, דוד.
דוד: משתנים כל הזמן, בהתאם לסיטואציה.
לאה: יכול להשתנות. אם אתה אומר, תקשיב, אתה לא… פתאום, בן-אדם עובר תהליך. היה מישהו שלא אהבת והוא עבר תהליך ופתאום כן התאהבת בו?
דוד: בחיים בכלל?
לאה: כן.
דוד: אני לא שם. אני פשוט לא זוכר.
לאה: לא, מישהו שהעברת ביקורת. "לא, הוא לא בן-אדם נחמד, אני לא רוצה לדבר איתו, אני לא רוצה להיות חבר", ואחרי תקופה פגשת… [שתיקה] אוקיי.
דוד: אני לא זוכר מקרה כזה.
לאה: וואו, אז יש הרבה אנשים שאולי פספסת בדרך, הא?
דוד: יכול להיות. תראי, מי ש… מי שמדבר אליי, אז אני ישר מתחבר אליו. ויש כאלה שלא, אז זה לא. יש כאלה אנשים שלא פתוחים, את יודעת, לחברויות חדשות, דברים כאלה. ואני גם אדם שלא… אין לי הרבה חברים. על כף יד. אני גם לא יוצא לאירועים, אני לא נכנס לפתיחות וסגירות וכל מיני ד… זה לא, זה לא אני. אני מרגיש מיותר ולא נכון במקומות האלה. ממש ככה.
לאה: [בהפתעה] מיותר?!
דוד: כן.
לאה: להגיד מילה "מיותר"?
דוד: מיותר.
לאה: דוד, זה לא מתאים לך להגיד "מיותר".
דוד: לא, אני אגיד לך למה מיותר, כי… כי מזמינים אותי בגלל שאני מפורסם, לא בגלל שיש לי מה להגיד שם על האירוע או להיות נוכח. ואני לא מוכן להיות אה…
לאה: יש לך בעיה בלהיות מפורסם?
דוד: לא, יש לי בעיה ל… בגלל שאני מפורסם לבוא למקומות שיראו…
לאה: אבל אתה מפורסם.
דוד: בסדר, אבל מזמינים אותי…
לאה: אתה לא יכול להיות בפריים טיים בטלוויזיה…
דוד: כן, אבל לא…
לאה: …ולהגיד, "מזמינים אותי כי אני מפורסם". כי אתה מפורסם.
דוד: אבל אני, אני… [מצקצק] כשמזמינים אותי, אני רוצה שיהיה לזה ערך מוסף. אני לא רוצה רק לבוא כתמונה, שיצלמו בכניסה וזהו ואז אתה יכול ללכת הביתה.
לאה: זו תמונה נהדרת. אתה יודע, אתה מקשט את ה… אתה יכול לקשט להם, וואו, הרבה אירועים, אבל…
דוד: בסדר, אני לא עושה את זה.
לאה: אני לא… אני מבינה, שאתה רוצה להימצא רק במקומות שנוח לך.
דוד: נוח לי עם זה.
לאה: אבל השאלה, כאילו, באיזה מקום אתה באמת מרגיש נוח?
דוד: מרגיש בנוח, שאנשים כמוני, שהם באים, שהם פשוטים, שהם לא מסובכים, לא מחפשים מצלמות, לא פרסומת. אנשים כאלה אני אוהב.
לאה: אתה יודע, אני רוצה, אני רוצה לגלות למאזינים, כי יכול להיות שהם לא יודעים, אני… פנו אליי עם פודקאסט ושאלו אותי שאלה מאוד פשוטה, "תגידי לי, עם מי היית רוצה לעשות פודקאסט?" שלפתי את השם שלך.
דוד: אוקיי.
לאה: כך. ואמרתי, איך? איך זה בא? אמרתי, זה לא בא, ככה הרגשתי. והרמתי לך טלפון.
דוד: נכון, נכון.
לאה: התחלתי איתך.
דוד: נכון, אני הייתי…
לאה: התחלתי איתך. אמרתי…
דוד: אני הייתי בשוק שטילפנת. אמרתי, מה לי וללאה שנירר?
לאה: ואמרתי, "היי, דוד".
דוד: אולי, אולי זה טעות? [צוחק]
לאה: כן, נכון. אמרתי לך, "היי, דוד, זאת… דוד", איך אמרתי? "דוד". אמרתי, "זאת לאה שנירר, ואני מבקשת ממך חברות".
דוד: כן.
לאה: כאילו, אתה זוכר שביקשנו חברות.
דוד: כן, כן, כן.
לאה: ואתה… "בא לי לפגוש אותך ובא לי לדבר איתך ובא לי להיות חברה שלך בעיקר". ואנשים… לא גיליתי להרבה, וזה… עשיתי את זה אחרי הרבה זמן, אחרי התקופה. ואמרתי, "מה הוא חושב עליי?" מה חשבת, מה לאה שנירר הייתה בשבילך שהתקשרתי? מה זאת אומרת, אמרת לי "אולי היא טעתה?" כי למה?
דוד: לא, אני… השם שלך אצלי בראש זה שאת תמיד נמצאת עם סלבים, עם אנשים… אנשים שאת עובדת איתם כנראה בסטודיו, משהו כזה, ויש גם יחסים מעבר לזה אחר-כך. ככה זה נראה לי. עכשיו, ראיתי את "מעושרות" בזמנו, אני לא כל-כך זוכר, אבל אני זוכר שהיא תוכנית שמאוד לא אהבתי. משהו שמה לא עבר לי טוב, אני לא יודע למה, לא יכול להסביר, ואת היית אחת מהם שם.
לאה: העושר, את המציצנות.
דוד: כן, אבל לא יודע, משהו שמה… לא יודע, אני…
לאה: מה זה… אבל אתה בן-אדם שאתה רואה כל-כך טוב, אתה מכיר טלוויזיה ואתה יודע. אתה יודע מה זה עריכה בטלוויזיה.
דוד: ברור שאני יודע, בוודאי.
לאה: אתה יודע מה זה soap opera.
דוד: בוודאי, בוודאי.
לאה: "Desperate Housewives", שניסו וזה היה "מעושרות". ושאולי לקחו דברים והוציאו מהקשרם.
דוד: ברור, בוודאי, אבל…
לאה: אבל כל אחת מאיתנו הייתה מישהי בפני עצמה.
דוד: אני יכול להתייחס למה שאני רו…
לאה: ולא עשיתי לך כלום.
דוד: אני יכול להתייחס למה שאני רואה. אני לא עסוק בעריכה ולא שום דבר. תמיד כשאני רואה תוכניות אה, זה, אני רואה איך הצלם רואה את זה, איך רואה את זה הבמאי. אני תמיד לוקח את זה אחורה, כי אני מכיר את המדיה הזאת מכל הכיוונים - מריקוד, ממשחק, מתיאטרון, ממיוזיקולים [כך במקור]. אני יודע בדיוק איך עושים את הדברים האלה. אין לי… אבל כשאני רואה משהו שאני לא מכיר אותו, אני לוקח את זה as is.
לאה: אז מה ראית בי?
דוד: ראיתי בך בן-אדם ש… מפורסם, לא ידעתי גם למה, בגלל זה שאלתי מי את. אני לא הכרתי אותך בריקוד אף פעם, לא שמעתי שאת רוקדת או שאת מלמדת. לא שמעתי בחיים. שמעתי שעברת לפילאטיס, זה מה שאני שמעתי ושפתחת בבית, במרתף, לא יודע איפה…
לאה: לא! לא, לא, לא. סטודיו…
דוד: סטודיו.
לאה: …שיש לי סטודיו כבר שנים, אתה יודע, בהרצליה…
דוד: אה, בדיוק, בדיוק. כן.
לאה: אבל אין לי. אז בקיצור…
דוד: יש לי חברה טובה שקוראים לה רותי קליינפלד, שאת מכירה אותה בטח.
לאה: בטח!
דוד: יפה. ורותי תמיד אמרה לי שאתם באותו מקצוע…
לאה: נכון.
דוד: שאתם, גם היא וגם את.
לאה: בטח, רותי, בוודאי. אז…
דוד: כן, כן.
לאה: מה זאת אומרת? כמו דליה מנברט [כך במקור] ורותי…
דוד: נכון.
לאה: יש, אתה יודע, אושיות של פילאטיס…
דוד: נכון.
לאה: שאני נכנסתי, אז אנחנו באותו. אבל…
דוד: תראי, רותי, רותי הראשונה שהביאה את המיטה לארץ, את יודעת את זה.
לאה: נכון, נכון.
דוד: ודליה, הראשונה שנסעה לאנגליה ללמוד את זה.
לאה: נכון.
דוד: אני הייתי אמור לנסוע, דרך אגב, מלהקת "בת דור", אני רציתי לעשות איתם…
לאה: האמת היא שאתה מה זה מזכיר את ג'וזף פילאטיס. [דוד צוחק] אתה יודע מה? אתה מה זה מזכיר את ג'וזף פילאט… אני לא יודעת אם ראית אותו.
דוד: כן, לא ראיתי.
לאה: אבל הוא כזה היה… הוא אמר את מה שהוא חושב.
דוד: כן.
לאה: והוא היה קשוח. אני לא יודעת איך אתה עם להסתובב עם מכנסיים קצרים עירום לגמרי, כמו שהוא היה מסתובב. [צוחקת]
דוד: לי אין בעיה, לי אין בעיה. לא, אני אגיד לך את האמת, אדם שהוא לא קשוח ולא חופשי עם עצמו, לא יכול להצליח.
לאה: לא.
דוד: אתה חייב את התכונה הזאתי. ולי… אני, אין לי בעיה עם זה. אבל לא… [מצקצק] מה שרציתי להגיד לך, הייתי בלהקת "בת דור", רציתי לעזוב כי אמרתי, המשכורת לא מספיקה, מה עכשיו… אני מלמד אחרי צהריים וכל זה. אז ז'נט הציעה לי, ז'נט אורדמן, המנהלת…
לאה: ברור.
דוד: "בוא תיסע ללונדון ותלמד פילאטיס ונפתח לך פילאטיס ב'בת דור', למטה בסטודיו". אמרתי… דיברתי עם דליה ואמרנו, "לא, אנחנו צעירים מדי, מה עכשיו נתחיל פילאטיס? אנחנו עוד לא, לא יודעים איך…" ידענו שלרותי יש מיטה, אבל לא ידענו לאן זה יילך, אז שלחו את דליה והשאר היסטוריה.
לאה: השאר היסטוריה. [דוד צוחק] בקיצור, לא ידעת עליי שום דבר…
דוד: לא, כלום.
לאה: ובכל זאת הסכמת לפגוש אותי.
דוד: הסכמתי כי את מסקרנת אותי.
לאה: כי אני מסקרנת.
דוד: נכון.
לאה: אז אני אומרת… שאני מסתכלת, ואני אומרת זה סיקרן אותי לפגוש את דוד. ומה סיקרן אותי? שאני מסתכלת ואני אומרת, תקשיב, יש פה [פאוזה] עוד מישהו, אנחנו לא… פה שנה פה, שנה שם, שנה יותר, שנה פחות. אבל בערך אנחנו… [לוקחת נשימה עמוקה] איך אומרים?
דוד: מה? [צוחק]
לאה: התבגרנו טוב, וחשוב לנו להתבגר טוב, ואנחנו לא עושים חשבון על איך, ואם צריך קצת לשפר אז אנחנו משפרים.
דוד: הרבה.
לאה: ואנחנו משפרים. [דוד צוחק] ואני אומרת, תראה, אני בתור אישה - אין מה לעשות. אתה תסכים איתי שזה מקובל. שמקובל שאישה רוצה לשפר את המראה ופה לעשות בוטוקס ופה לסדר.
דוד: רגע, מה זה, מה זה מקובל? למה גבר לא?
לאה: כי… אני אמרתי "סטיגמה".
דוד: אה, סטיגמה.
לאה: אני לא מדברת, אוקיי? שאתה בא…
דוד: אתם רוצים שוויון? הנה השוויון.
לאה: לא, לא, אני לא דיברתי שוויון.
דוד: אוקיי.
לאה: אני לא בביקורת.
דוד: הבנתי.
לאה: אבל אתה מסכים איתי…
דוד: כן.
לאה: שבן-אדם, גבר, בא ואומר…
דוד: אני חריג.
לאה: גם אני… אתה מסכים איתי שאתה חריג?
דוד: אני חריג. לגמרי.
לאה: אני לא מדברת על שוויון. אתה צודק.
דוד: לא, לא, חריג לגמרי.
לאה: אתה חריג?
דוד: אין ויכוח בכלל. אין.
לאה: כשאתה מסתכל במראה ואתה מחליט לעשות שינוי, לעשות ניתוח…
דוד: כן, כן, כן.
לאה: או לעשות איזשהו… אתה שואל את אשתך?
דוד: לא, אבל אני אומר לה.
לאה: אתה אומר, מודיע לה.
דוד: אני מודיע לה.
לאה: "ביי, אני הולך".
דוד: לא "ביי, אני הולך". אני אומר, "תשמעי, הצוואר שלי לא משהו, אני רוצה לשפר אותו, יש לי בקרוב צילומים, אני רוצה להיראות טוב". אז היא אומרת לי, "לְמה?", אמרתי, "אני רוצה". ואני הולך ועושה.
לאה: והיא אומרת לך, "אבל אני אוהבת אותך כמו שאתה".
דוד: אה, לא. [צוחק]
לאה: לא?
דוד: לא.
לאה: כי זה מה שצחי אומר לי, "אבל אני אוהב אותך כמו שאת". אבל אני, תקשיב…
דוד: לא יודע, זה לא פתרון. אם לי זה מפריע…
לאה: בדיוק.
דוד: צריך לתקן את זה.
לאה: בדיוק.
דוד: מה, אני לא… אני לא אעשה צחוק מעצמי, אני יודע איפה הגבול, אני לא מגזים. מצד שני, חשוב לי להיראות טוב, בגלל זה… אני שומר על הגוף שלי, אני מתאמן המון.
לאה: זה הדבר הכי חשוב לנו, הגוף שלנו.
דוד: אני אוכל בריא, אוכל מעט ואוכל נכון, לפי דעתי בכל אופן. אז למה שהפנים שלי ייראו בן 80? למה?
לאה: למה בכלל? המילה למה, אני חושבת שלא אצלך ולא אצלי היא בכלל בלקסיקון.
דוד: לא. לא קיים.
לאה: כי אף אחד אחרי… ממרום גילינו, אני חושבת שהיא שאלה מיותרת.
דוד: לגמרי.
לאה: כי אנחנו מספיק גדולים להחליט על החיים שלנו.
דוד: נכון.
לאה: ואנחנו מספיק גדולים לעשות החלטות, וההחלטות הם שלנו ואנחנו גם מספיק גדולים לשלם על זה, כי הכסף הוא שלנו ואנחנו לא צריכים לבקש מאף אחד.
דוד: לא רק… לא, לא רק זה. הרבה אנשים אומרים לי, "טוב, זה לא חוכמה, אתה הולך לחדר כושר". -"סליחה? מה?" -"לא, לא חוכמה, אתה מטפל בעצמך". -"סליחה? גם אתה יכול, למה אתה לא עושה את זה?", -"לא, אני לא שם". אתה לא שם אז תשתוק.
לאה: בדיוק. אז לי אומרים את זה, "בטח, היא גרה בהרצליה פיתוח, מה חסר לה, היא יכולה לטוס, היא יכולה זה, היא יכולה ליסוע, היא יכולה לחדר כושר, יש לה גם חדר כושר והיא יכולה לקנות כל דבר והיא יכולה להביא". מה זה קשור?
דוד: זה לא קשור.
לאה: מה זה קשור?
דוד: זה, מי שמפריע, שלא יסתכל.
לאה: מה זה קשור? כמה אנשים יש להם את כל מה שאמרתי, ועצוב להם בלב ולא טוב להם.
דוד: לא שמחים בח…
לאה: אז עושר ב-ע'?
דוד: לא שמחים בחלקם.
לאה: תמיד שאני אומרת "עושר ב-ע' הוא לא אושר ב-א'", אומרים לי, "טוב, טוב, טוב, כי יש".
דוד: איזה קשקוש זה.
לאה: זה קשקוש.
דוד: איזה קשקוש זה.
לאה: ואני אומרת את זה כל יום מחדש.
דוד: כן.
לאה: ואנחנו רואים, במיוחד בשנים האחרונות, כי יש לנו גם עבר להסתכל מהעבר, כמה אנשים היה וחיו את רוב שנותיהם ללא אושר.
דוד: לא רק אושר…
לאה: לפעמים הדברים הקטנים. איך דיברנו…
דוד: כן.
לאה: הם לא יודעים, אבל נגלה לנו, למאזינים, שדיברנו לפני שנכנסנו, איך אנחנו אוהבים את הדברים הפשוטים, לצאת לטבע ולשבת…
דוד: לגמרי.
לאה: וקומזיץ ולעשות כזה קפה ולשתות ו… כי אנחנו, אני חושבת, קצת טעמנו, כאילו, באמת, באמת מה עושה לנו טוב וזיקקנו. וזיקקנו.
דוד: תראי…
לאה: לכן אף אחד לא יכול להחליט עלינו.
דוד: לי לפעמים עושה טוב לראות טלוויזיה. אני, אני לפעמים יושב לראות טלוויזיה, אני רואה ערוצי חיות, ערוצי טבע למיניהם, אני רואה הרבה ריאליטי שאני אוהב מאוד. את מכירה את השופטת ג'ודי? אני חולה עליה. אני פשוט חולה עליה.
לאה: מה אתה חולה בה הכי?
דוד: חולה בישי…
לאה: היא דומה לך.
דוד: ישירוֹת. ישירה, לא מעגלת פינות.
לאה: דומה לך.
דוד: מורידה להם את האף תכף בהתחלה, שלא יחשבו שהם באו פה… והיא אומרת שם "אני, אני חכמה יותר מכם, אני, ה-IQ שלי מאוד גבוה, אתם לא תוכלו עליי אז תירגעו מהתחלה". היא עושה את זה כל-כך יפה. תראי, הרבה לא אוהבים אותה כי היא מאוד-מאוד כאסחיסטית.
לאה: וגם היא, אתה חושב, או שאתה בטח יודע עליה, גם היא לא מחפה על איזשהו משהו שהיא לימדה את עצמה לעשות את זה? איזה מגננה?
דוד: אני לא מכיר. אני לא מכיר.
לאה: אבל יכול להיות שזה…
דוד: תראי, היא…
לאה: …אבל זה בסדר, אני לא אומרת שזה לא בסדר.
דוד: תראי, היא עשתה מזה קריירה. היא אדם מאוד חכם, היא, נשואים פרק שלישי לפי דעתי. יש לה חמישה ילדים יחד עם בעלה האחרון, שהם כבר כולם גדולים, מגדלת חיות בבית. אישה כלבבי, מה אני אגיד לך? והיא חכמה אש. זה פשוט תענוג לראות אותה. אני מת לראות אותה. ואני מאוד אוהב את "המרדף" גם, את יודעת? מאוד.
לאה: זה מה שאני אומרת. אתה יודע, כאילו, מה עוד? מה עוד? אתה יודע, בגיל 60, עשיתי רשימה מה עשיתי עד גיל 60, ואני, מה אני רוצה לעשות ב-60 שנה הבאות. עשיתי…
דוד: למה עושים רשימה?
לאה: אני בראש שלי. מה עשיתי, מי אני עוד רוצה לעשות. עשיתי לי. עשיתי. לא רשימה עכשיו, ישבתי רשימת מכולת.
דוד: כן, ברור.
לאה: עשיתי לי בראש, "יאללה, לאה, מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?" כי אתה יודע, 60 זה… בוא נחשוב הלאה. [דוד צוחק] אז, אז אני מסתכלת ואמרתי… ואז מצאתי שיש כל-כך הרבה דברים שאני עוד רוצה לעשות אותם, ואני לא רוצה שזה ייגמר לעולם. ואני חושבת שהדחף שלי לחיים ומה שאני רוצה לעשות הוא בא באמת מהרצון שלי, שאני כמו שאמרתי, מכורה לחיים ולא מרצון להתבלט. והרבה אנשים תופסים את הקטע של מה שאתה עושה ואני עושה, גם עם החזות שלנו וגם אם כן, אם אנחנו רוצים לשנות, אם זה בחזות שלנו בפּנים, אם זה ניתוחים ואם זה הזרקות או דברים כאלה, כ-להתבלט.
דוד: ממש לא.
לאה: וזה לא!
דוד: אני רוצה לאהוב את עצמי.
לאה: ואתה באמת, אני אומרת כי זה מה אני רוצה.
דוד: בדיוק.
לאה: האם אני רוצה עכשיו ללכת ללבוש את זה, או אם אני רוצה… אתה זוכר את הסיפור עם השמלה? אתה לא רואה… אין לך רשתות. [דוד צוחק] אי-אפשר לדסקס איתך שום דבר כי אתה… אין לך רשתות, אין לך טלפון, אתה לא עוקב…
דוד: לא, יש לי. אני פחות שמה.
לאה: אז אני אספר לך סיפור. בגיל 65 אבא שלי… החלטתי שאני עושה חגיגה כי אבא שלי נפטר בגיל 65. והחלטתי שאני מנצחת את הגיל, את החרדה שלי, בחגיגה.
דוד: אבל למה חרדה להיות…
לאה: כי הייתה לי חרדה לעבור את גיל 65.
דוד: ממה הוא נפטר, סליחה?
לאה: בעיה שלי.
דוד: ממה הוא נפטר?
לאה: אבא שלי, איש צבא, סגן אלוף, בדיקות ב-ירפ"א.
דוד: ממה הוא נפטר בסוף?
לאה: ב… סרטן מעי הגס.
דוד: טוב, זה, אין מה לעשות.
לאה: תקשיב, לא ראו. פתאום אבא שלי 65. ואני אמרתי, כן, רצית, אבל… הייתי בעיה עם גיל הזה. עכשיו, לא עשיתי את החגיגה הגדולה כדי להתבלט. עשיתי כי אני רציתי… אני רציתי, אני רציתי לחגוג ביג טיים.
דוד: אוקיי.
לאה: ושהלכתי לבחור מה אני רוצה ללבוש אצל מעצבת ישראלית, והלכתי ובחרתי בשמלת רשת.
דוד: או-וא. [צוחק]
לאה: שאמרתי רשת, וגם אמרתי שאני לובשת עם ביקיני, עם תחתון ביקיני ולמעלה עם שתי אה…
דוד: קאפות. [צוחק]
לאה: קאפות. כי בא לי.
דוד: כן.
לאה: כי בא לי.
דוד: אבל זה צועק, את יודעת.
לאה: זה בא לי.
דוד: זה צועק, אבל.
לאה: שצועק, אז בא לי לצעוק.
דוד: בסדר גמור, אז זה, אבל…
לאה: בא לי לצעוק. ורואים אותך ככה שאתה נהדר, יושב מהמם בגיל זה.
דוד: אבל…
לאה: בא לי לצעוק.
דוד: חטפת ביקורות על זה.
לאה: אז מה?
דוד: שום דבר, רק אני אומר.
לאה: אבל אני רוצה להגיד לך, כמה ביקורת אנחנו… אתה מקבל?
דוד: כל הזמן.
לאה: ואני גם. [דוד צוחק] אז מה? זה שלהם.
דוד: לא, לא, בהחלט.
לאה: אז זה גם, הסיפור הזה של ללמוד איך לקבל. עכשיו תראה, אז שבאתי ולבשתי ואמרו לי, "למה?" אז שאלתי שאלה את מי ששאל אותי, ושאלו אותי הרבה, ראיינו אותי על זה. אם זאת הייתה בחורה בת 25 לובשת את אותה שמלה…
דוד: מילא.
לאה: זה היה עובר, מילא. אבל אני בגיל 65, עם כרטיס תושב ותיק, זה…
דוד: מה את חושבת? [צוחק]
לאה: אתה יודע את התשובה?
דוד: מה את חושבת לך? ברור.
לאה: אז מה?
דוד: "ככה רציתי".
לאה: אז למה?
דוד: "ככה רציתי. ככה רציתי והיה לי טוב באותו רגע וככה החלטתי".
לאה: אז למה? אם מישהו יחליט לנו איך להיראות בגלל שאנחנו מעל גיל 60?
דוד: ממש לא. ממש לא.
לאה: אז?
דוד: ממש לא.
לאה: אז בא לי שמלת רשת.
דוד: בסדר גמור.
לאה: קניתי מכספי.
דוד: הכל נכון.
לאה: I deserve.
דוד: הכל נכון.
לאה: אז עוד פעם, איך אתה…
דוד: אבל את ציפית לבוא עם מטרייה כי היה הרבה גשם מזה.
לאה: אז ירד גשם.
דוד: נכון, אז מה קרה?
לאה: נהדר. נהדר.
דוד: כן.
לאה: ואתה יודע מה? אתה יודע כמה אחרי זה נשים לבשו את זה?
דוד: ברור.
לאה: אז מה שאני אומרת, המעבר הזה, דוד, בין שאנשים יחשבו - כי באמת רציתי להתבלט, כי זה מה שחשבו - לבין זה שאני באמת עשיתי מה שרציתי.
דוד: התייעצת עם מישהו?
לאה: לא.
דוד: אף אחד. בעלך, לא?
לאה: לא. כי מה היום אומרים לי?
דוד: איך הוא קיבל… איך הוא קיבל את זה?
לאה: גם הילדים, מה היו אומרים?
דוד: "ממש לא".
לאה: תודה. [דוד צוחק] ולא רציתי.
דוד: זה נהדר.
לאה: יש לי שאלה, שאתה יוצא מהבית ואתה מסתכל עוד פעם, לא מסתכל במראה, הבנתי.
דוד: כן.
לאה: לבשת היום…
דוד: כן.
לאה: מכנסיים צהובים - למאזינים - וחולצה צהוב, ירוק, בז', משקפיים בצבע ירוק, נעליים בצבע צהוב. בחרת.
דוד: יצא לי.
לאה: אתה מבין שזה לא דבר…
דוד: לא, ממש…
לאה: …נורמלי, שבן-אדם ייצא ככה מהבית.
דוד: לא, ממש לא. זה ישב…
לאה: אתה יודע מה, רצית להתבלט ברחוב, ש…?
דוד: זה רמזור.
לאה: רמזור? רצית שיסתכלו עליך?
דוד: לא, כי זה אני.
לאה: שיגידו, הנה דוד דביר מוזר? מה?
דוד: זה אני. זה אני.
לאה: תודה רבה.
דוד: זה אני. זה אני.
לאה: זאת התשובה.
דוד: בדיוק.
לאה: זאת התשובה.
דוד: אבל אני לא יעשה חצי עירום, בחיים לא, ואני לא ירקוד לאף אחד. שני דברים שבחיים אני לא יעשה.
לאה: מה זה חצי עירום?
דוד: זאת אומרת, אני לא ילך חשוף.
לאה: מה זאת אומרת, בלי חולצה?
דוד: בלי חולצה, אני לא ילך.
לאה: ומה היה ב"הישרדות"?
דוד: טוב, זה סיפור אחר. [צוחק]
לאה: אה, זה סיפור אחר. מה זה…
דוד: הייתה לי חולצה כל הזמן, דרך אגב. הייתה לי חולצה עליי כל הזמן עם שרוול ארוך. עשיתי עסק שם עם אחת הבנות, היה לי מעיל, באתי עם ז'קט כזה טוב, היא לקחה את הז'קט ונתנה לי כובע ונשארתי עם החולצה. והחולצה הייתה ארוכה כל הזמן, ולא ראו כלום.
לאה: למה?
דוד: כי אני לא אוהב את הגוף שלי כל-כך. [צוחק]
לאה: אתה לא אוהב את הגוף שלך!
דוד: לא.
לאה: מאזינים יקרים, אתם שומעים? [דוד צוחק ומשתעל] דוד דביר אמר שהוא לא אוהב את הגוף שלו כל-כך.
דוד: נכון, אני לא אוהב את הגוף שלי.
לאה: וואו!
דוד: אני אוהב את הרגליים, רק את הרגליים. [צוחק] לא אוהב, מה אני יעשה?
לאה: אתה יודע? אנחנו יכולים להתחלף. [דוד צוחק] כי אני לא אוהבת את הרגליים שלי ואני אוהבת את הפלג גוף עליון שלי. אז אתה רואה למה אנחנו מתאימים? [דוד צוחק] אז בבקשה.
דוד: כן.
לאה: אתה רואה? יש משהו שאנחנו לא אוהבים בגוף שלנו.
דוד: נכון. אני לא…
לאה: וזה גם לדבר, וזה דברים שאי אפשר לשנות.
דוד: לא מסתיר, לא מסתיר את זה, לא מסתיר.
לאה: שום ניתוח לא יכול לשנות את הרגליים שלי.
דוד: לא.
לאה: שום דבר לא יעשה שהרגליים…
דוד: לא, אפשר, אפשר למתוח בטן, לעשות ציצי.
לאה: למדתי לחיות עם זה ולמדתי…
דוד: בסדר גמור.
לאה: ליהנות ולמדתי להבליט את הדברים כמו באופי, גם בגוף שלי, את מה שאני אוהבת. ואני שמחה לשמוע שגם אתה. מצאתי משהו שווה ושאנחנו במשהו דומים. לא, סתם, אנחנו דומים בהרבה.
דוד: לא, לא, אני אגיד לך מה. לי מאוד חשוב הנראות, אני לא… לא אסתיר את זה, כמובן. אבל הגוף שלי, כשהייתי צעיר, הוא היה מסותת כמו פסל, והיום הוא… [צוחק]
לאה: מה?
דוד: גרביטציה.
לאה: למה גרביטציה?
דוד: כי הכל נופל למטה. [צוחק]
לאה: בסדר, אבל אתה יודע, זה בחירה שלך.
דוד: לא, זה…
לאה: אתה יודע, יש כאלה שגם הגרביטציה הזאת מרימים. אבל יש "עד פה".
דוד: לא, כן.
לאה: אתה יודע, יש עד גבול מסוים.
דוד: יש גבול. יש גבול מסוים, כן, נכון.
לאה: אתה יודע מה? זה כמו שאנשים אומרים, "מה שאפשר לכסות בחולצה ובמכנסיים ולא רואים, זה מילא, זה רק אני רואֶה באינטימיות".
דוד: נכון, את הפנים אי-אפשר.
לאה: אבל בפנים, שרואים ואת האף שרואים ואת העפעפיים שרואים, [דוד צוחק] ואת האוזניים שרואים, אז…
דוד: אפשר לשנות, נכון.
לאה: אפשר לשנות, וגם את השיער.
דוד: נכון, נכון.
לאה: וגם את השיער, שאני מסתכלת…
דוד: כן.
לאה: יש לך גוונים בשיער.
דוד: נכון, אבל אין לי שיער שיבה. הבסיס שלי הוא בסיס בלי שיבה. יש לי גנטיקה מאימא שלי. אין לי שום שיער שיבה. טיפ-טיפה בצדדים. אני עושה גוונים כל ארבעה חודשים.
לאה: אז אתה התגעגעת ל… לשיער שיבה, והחלטת שאתה…?
דוד: לא, אני עושה גוונים… אני חושב שגוונים פותחים לי את הפנים. באופן כללי זה נותן איזה הילה בפנים, גוונים.
לאה: כן?
דוד: מאוד.
לאה: אתה חושב שאם אני אעשה גוונים, זה יפתח לי את הפנים?
דוד: אני חושב שכן. כן. אני חושב שכן. אבל גוונים בעדינות, לא… אני עושה אותם נורא-נורא דקים. לא את הפסים האלה, את יודעת, ה…
לאה: אבל אתה מסכים איתי שזה לא גם, אתה יודע, נהוג, או…
דוד: לא מקובל. לא…
לאה: זה לא עניין של מקובל. אנחנו שם… אנחנו לא עוש…
דוד: שואלים אותי… שואלים אותי אם אני עם פאה כל הזמן. "תוריד את הפאה, תעשה פאה". לא, אני לא פאה.
לאה: בסדר, כמו שמושכים לי בשיער ואומרים, "תורידי את התוספות".
דוד: כן.
לאה: יישרפו הקנאים, אתה יודע.
דוד: זה גנטיקה ממי… מאיפשהו. אנחנו לא הזמנו את זה. זה גנטיקה, אין מה לעשות. אני, כשהייתי בגיל 42, הרגשתי שאני מתחיל להקריח. אמרתי, "סליחה? לא מתאים לי", עשיתי השתלה, בין הראשונים בארץ. השיער שלי פה מושתל.
לאה: זה מטורף!
דוד: מטורף.
לאה: זה מטורף. לבוא ולעשות…
דוד: ותראי כמה שנים זה אחורה.
לאה: תקשיב, אין. זה, זה משהו שאני, אני כל-כך מתחברת, שמה שמפריע לעשות, כי אנחנו בסך הכל ובעיקר, חיים עם עצמנו.
דוד: כן.
לאה: כשאנחנו קמים בבו… זה אנחנו קודם כל. איך אומרים? "אם אין אני לי, מי לי?".
דוד: לגמרי.
לאה: ויש לנו את עצמנו. נכון שאתה הולך לפעמים לעשות שופינג ואתה הולך עם חברה, ותמיד אני אומרת, בהתחלה תמיד שהייתי ילדה, תמיד גם, כי לא היה לי את הביטחון, הייתי תמיד מביאה איתי מישהו לקניות. והיום, שאני מסתכלת ואני אומרת, אני במראה יודעת בדיוק מתי אני נראית טוב.
דוד: מה… נכון. ומה מתאים לך.
לאה: אני יודעת ומה מתאים לי.
דוד: נכון.
לאה: אז זה לא משנה שאני אצא מחדר הלבשה ויגידו "פחות". [דוד צוחק] אז זה סתם יבאס כי את קנאית. אני כאילו… אני יודעת שאני נראית טוב.
דוד: אני קונה בלי למדוד.
לאה: טוב, זה עד פה. אתה יכול.
דוד: ב-"Temu". אני יודע מה המספר שלי, אני קונה. הכל יושב בול בסוף.
לאה: אז אתה כן קונה באפליקציה.
דוד: ב-"Temu", ברור, איזה שאלה בכלל…
לאה: אז אתה כן…
דוד: כולי "Temu".
לאה: לא, אז רגע, אז מה, אז אתה משתמש באפליקציות ואתה לא מסתכל… אין לך אינסטגרם ו…
דוד: יש לי.
לאה: ואתה מסתכל באינסטגרם ורשתות ב…?
דוד: לפעמים. לפעמים, כן.
לאה: לא מעניין אותך?
דוד: פחות. פחות. תראי, בתוכניות שאני עושה ב"רוקדים עם כוכבים", לכל השותפים שלי יש את הסושיאל.
לאה: נכון.
דוד: מישהו בא, מצלם…
לאה: נכון. נכון.
דוד: לי אין. לי אין, אין לי כלום. פשוט אני… כולם קוראים לי שאני אבוא איתם לעשות כל מיני קונצים. אני בא, אין לי סושיאל.
לאה: ואז הם מעלים אותך.
דוד: הם מעלים אותי.
לאה: ואתה משתף. או שאתה רוצה…
דוד: משתף? לא. לא, לא משתף. לא משתף בכלל. זה לא מעניין אותי, אני לא שם. זה, זה לא עושה לי כלום, אני לא מבין בזה.
לאה: דוד, תדע, אתה…
דוד: זה לא מקדם אותי.
לאה: אני מדברת ואני אומרת, 'איזה כיף לשמוע את זה'.
דוד: אם את לא שם, את לא קיימת.
לאה: כי היום אומרים, טוב, אתה יודע, זה עולם של משפיענים. אם אתה לא שם, אתה לא קיים.
דוד: כן.
לאה: כאילו. חס וחלילה. אבל אני אומרת, כאילו, אם אין לךְ איזה כמות מסוימת של עוקבים, אז את לא רלוונטית. ואתה פה בא ואומר, "אין לי את זה, וברוך השם אני עדיין רלוונטי"…
דוד: ולא צריך את זה.
לאה: "ואני לא צריך את זה".
דוד: לא. לא.
לאה: ואתה…
דוד: אתמול הייתי בתחרות של ריקודי עם בכרמיאל, כל שנייה "בוא נעשה, בוא נעשה את זה". אמרתי, "מה קרה?" -"לא, צריכים לעשות, להראות שזה"… לא רוצה…
לאה: ואם…
דוד: זה לא מעניין אותי.
לאה: אתה לא רוצה. ואם יבואו ויגידו, אוקיי, יש עונה הבאה של "רוקדים עם כוכבים", חס וחלילה, ויגידו, "טוב, העונה הזאת אנחנו מחליפים את דוד דביר במישהו אחר".
דוד: לבריאות.
לאה: זה יבאס אותך או לא?
דוד: אה, האמת ש…
לאה: את האמת.
דוד: מאוד יבאס אותי, אבל אי-אפשר תוכנית בלעדיי. [צוחקים]
לאה: [צועקת] הא-הא! בדיוק! [דוד צוחק] אני אמרתי לעצמי, תקשיב, ללכת לתוכנית של הדחות, אין, זה כמו שאמרו לי, הדחות. אמרתי, מי יכול להדיח את לאה שנירר? זה איך? אתה הלכת ל"הישרדות".
דוד: נכון.
לאה: ואני אומרת לעצמי, איך אתה, בן-אדם, כאילו, מי יכול להדיח את דוד דביר? מי יכול להדיח את לאה שנירר? זה לא… ובמועצת השבט, שהם קשוחים שם. אבל אתה, לא אכפת לך שאומרים עליך דברים.
דוד: אני הדחתי לבד.
לאה: אני רק דמיינתי את עצמי יושבת פעם אחת שמה על הספסל של מועצת השבט, ואמרתי, "אלוהים אם היו אומרים לי דברים כאלה, הייתי מתה". דוד, דוד, דוד! לא יודעת, אני הייתי…
דוד: נכנס מאוזן אחת, יוצא מאוזן שנייה. מי…
לאה: אין, אני רוצה קורס אצל דוד דביר.
דוד: תסבירי. תסבירי לי…
לאה: אני רוצה קורס.
דוד: אני, אני עושה דבר נורא פשוט. אני אומר, מי האנשים האלה? מה הם בחיי? מה אכפת לי מה שהם יגידו? את מי זה מעניין מה שהם יגידו? שיחשבו ככה, יחשבו ככה. למי אכפת? הם קובעים משהו בחיים שלי? הם, הם חיים את החיים שלי? מי הם? אם זה יהיה הילדים שלי או אשתי וכל זה, אז אני לא יאהב את זה. אבל מי זה האנשים? שיגידו מה שבא להם.
לאה: אתה באת ל"הישרדות" בגילך…
דוד: בגיל 70, מסקרנות.
לאה: מסקרנות.
דוד: סקרנות.
לאה: ואני מתארת לעצמי… ומסקרנות, ונתת שם פייט.
דוד: הייתי הולך היום עוד פעם.
לאה: גם אני. איתך.
דוד: יאללה. [צוחק]
לאה: איתך. זהו, איתך. עכשיו שזה… שרק יסתכל את המבט הזה, וייתן לי כוח. תראה, זה נורא, לפי דעתי, זה מחמיא מאוד - שאני מסתכלת עליך… תנסה משהו שיחמיא לך, תנסה להבין אותי, שאני מסתכלת ואני אומרת, "אני רוצה ללמוד ממך. ללמוד ממך את החוסן הזה, כי אני זקוקה לו". זה לא שאני לא עושה מה אני רוצה.
דוד: כן, לא, אבל…
לאה: זה לא שאין לי את ההעזה. זה לא שאני אצא וברגע שאני מחליטה משהו אני אעשה. החלטתי להביא ילדים ולא פחדתי, והבאתי וילדתי בגיל 49, וכולם הרימו גבה ולא הרימו גבה, וכן וזה. זה החיים שלי…
דוד: ברור, ברור.
לאה: ולא אכפת לי, ושיגידו עד מחר.
דוד: נכון. אז יש לך חוסן…
לאה: ואני, אמרו לי כן…
דוד: אז יש לך. אין לך מה ללמוד. יש לך חוסן שלך.
לאה: לא, יש לי…
דוד: חוסן, אי-אפשר ללמוד חוסן. אי-אפשר ללמוד חוסן. זה משהו בגנטיקה, משהו באישיות של הבן-אדם. תראי, אני רואה את אחותי. אחותי נחמה מאשקלון, שנים אשקלון. אין לה שום מוטיבציה בחיים להיות שום דבר. אבל היא, יש לה חוסן, יש לה ביטחון, אף אחד לא יכול להעליב אותה והיא אדם אנונימי לחלוטין. משהו בגנטיקה של המשפחה שלנו, כולנו, כל האחים נורא מחוסנים, נורא בטוחים בעצמנו ו…
לאה: מה, אז אתה חושב שאני גנטיקה, זה לא יעבור לי? כי אני ממש-ממש-ממש עוד באמת עדיין, אתה יודע, תמיד יש עוד משהו ללמוד, שכן את החוסן, אני לומדת את זה.
דוד: אין מה ל…
לאה: יותר לאט ממך, אבל החיים לפניי. דוד, אתה יודע.
דוד: לאה, לאה, אי אפשר ללמוד את זה. את צריכה להפנים את הדברים ולגרום לכך שהדברים יהיו יותר בטוחים אצלך, ש"אף אחד לא יכול להעליב אותי. ולמי שלא נראה טוב, שיסתובב ושילך. אף אחד לא יכול להגיד לי מה לעשות כי אני יודעת מה אני רוצה בדיוק".
לאה: אתה משתף את אשתך?
דוד: במה?
לאה: לפעמים בכאילו, אם מישהו ניסה לפגוע בך.
דוד: לא.
לאה: יש לך את ה-support system בבית, לא?
דוד: לא. לא.
לאה: יש לך, יש לך את הבנות, יש לך את אשתך.
דוד: אני לא משתף. אני אדם שלא מדבר הרבה. זאת אומרת, לא משתף. אני מדבר כן, אבל אני לא משתף. אני למדתי, מגיל שש וחצי בפנימייה, אין לי, אין לי למי לדבר. זאת אומרת, אף אחד לא יכול לייעץ לי שום דבר. [מצחקק] אין לי… אין לי הורים.
לאה: ובאים להתייעץ איתך?
דוד: איתי כל הזמן. כל הזמן מתייעצים.
לאה: מי למשל? כאילו, מה למשל? על מה?
דוד: ברחוב, ברחוב.
לאה: על מה?
דוד: איך אתה נראה ככה? מה אתה אוכל? מה אתה עושה?
לאה: מה, אתה מחלק לכולם עכשיו תפריט ב…?
דוד: לא, ממש לא. אני אומר את זה בארבעה משפטים, לאכול מעט, לאכול…
לאה: מנות קטנות, קצובות?
דוד: מנות קטנות, קצובות, לא הרבה. אתה שבע - תפסיק לאכול, אל תמשיך הלאה. זה דברים נורא פשוטים, אבל אתה צריך אופי בשביל זה. לאנשים אין את האופי, אין את החוזק. אנשים מתפתים משטויות, את מבינה? מישהו מתחיל לאכול…
לאה: בסדר, אבל להתפתות. למשל, אתה אומר, אתה אוכל דברים מסוימים…
דוד: אבל צריך לעצור.
לאה: אין פעם שאתה יכול להתפרע ולהגיד, אתה נמצא במקום מסוים ובא לך לטעום משהו שבדרך כלל, אתה תאכל בדרך כלל משהו שאתה לא אוכל?
דוד: אני אטעם רק. אני לא יאכל את זה ממש.
לאה: למה?
דוד: כי זה…
לאה: אבל אולי זה פתאום יהיה לך טעים?
דוד: אם זה יהיה טעים אז אני אוותר על משהו אחר.
לאה: בסדר.
דוד: ברור.
לאה: אז אתה עושה לך…
דוד: בוודאי שכן.
לאה: ככה זה בחיים.
דוד: אבל אני לא מחליט. אני, אני פשוט בא, באותו רגע זה מתאים לי, אני עושה את זה.
לאה: כן.
דוד: לא מתאים לי, אני לא עושה. אני לא עושה חשבון. לפעמים אני מגיע למקום…
לאה: גם לא לעצמך ולא לגוף שלך. אתה מכיר את אלה שאומרים, "לא, לא, לא, לא! אני, בגט? מה פתאום. לא, לא, לא, לא".
דוד: לא.
לאה: מה זה "לא, לא, לא, לא"?
דוד: לא, אני לא אומר לא. אני אומר…
לאה: קצת, יום אחד יותר, יום אחד פחות.
דוד: אני לא אומר לא, פשוט זה מחוק אצלי. זה לא קיים. בגט לא קיים במוח שלי, עוגות לא קיימות, אלא אם כן במסעדה לפעמים אנחנו בסוף, מנה אחרונה, כן לוקחים, ביסים…
לאה: ככה, עם כפית כזה.
דוד: כן, זה כן. אבל לא… אנחנו לא קונים עוגות בבית. אין, אין… הכיבוד שלנו זה תמרים ואגוזים. אנחנו לא נותנים עוגות בבית. תמיד שמישהו מגיע…
לאה: אפרופו מסעדה - אתה נכנס עם אשתך והילדים למסעדה וכולם יודעים, דוד דביר. איך, איך המשפחה מגיבה ל… אתה יודע, בכל זאת ל…
דוד: תראי, אני אגיד לך מה…
לאה: [במבטא אנגלוסקסי] ל-popularity שלך.
דוד: הנכדים מאוד נהנים מזה, אני חייב להגיד. הבת שלי, אלינור, לא יודע, זה לא עושה לה כלום, לפי דעתי, ואשתי, לפעמים זה מפריע לה. כי… זה כאילו, הם לוקחים אותי למקום אחר, להצטלם כל הזמן וסלפי וכזה, "ואפשר?" ו"אפשר?" והם באים. אני לא יכול להגיד לא. מה, אני מתנשא עליהם? אתמול בשיפוט אני יותר הצטלמתי מאשר שפטתי, את לא מבינה מה קרה שם. כל שנייה, כל צעד, כל זה. אז מה, אני אהיה סנוב?
לאה: בקטע מה? אני אומרת לך שאני באה עם צחי למקומות, צחי נהנה מזה.
דוד: כן?
לאה: הוא אוהב, הוא מפרגן לי.
דוד: אה, יפה מאוד.
לאה: הוא נהנה מזה, הוא אוהב.
דוד: אוקיי.
לאה: וזה משהו שאני באמת מתאהבת בו כל פעם מחדש. הפירגון של בעלי, הוא חבר שלי והוא רואה את זה. לא שאשתך לא, אבל אני אומרת, הוא אוהב את זה. אני יכולה להבין. הילדים? פחות. הילדים? "הבן של", "הבת של" - מפריע להם.
דוד: למה?
לאה: מפריע… מפריע להם. לא יודעת…
דוד: את דיברת עם… דיברתם על זה פעם?
לאה: אבל דיברתי על זה. אני אגיד לך, אולי לא דיברתי על זה עם כולם, אבל עם חלקם כן. וזה מפריע להם. ואני עדיין תקווה שאולי זה מפריע לילדים שלי, שהם עדיין לא מגובשים, מגובשים עם עצמם מספיק.
דוד: בני כמה הם?
לאה: אה… טוב, יש לי 35…
דוד: כן.
לאה: …היום, ויש לי 33 עוד מעט והתאומים בני 19.
דוד: רגע…
לאה: אבל דווקא…
דוד: שלך-שלך? יש לך ארבעה שלך?
לאה: ארבעה שלי ושל צחי.
דוד: לא, אבל צחי בא עם ילדים?
לאה: צחי בא עם ילדים, אז זה שישה.
דוד: אה, הבנתי.
לאה: ארבעה יש לנו משותפים…
דוד: הבנתי.
לאה: ועוד שתי בנות שקיבלתי במתנה.
דוד: הבנתי, הבנתי. אוקיי.
לאה: אוקיי?
דוד: אז הגדולים בטח בסדר.
לאה: עכשיו, צחי הכיר אותי כבר שהייתי "מפורסמת". אבל ארבעה זה קשה. עכשיו, אתה מכיר את הילדים האלה, שמצד אחד זה קצת אה, "אוקיי, אני הבן או הבת של", שרוצים כאילו, שזה מתאים.
דוד: כן.
לאה: וזה פחות מתאים מתי שזה לא מתאים.
דוד: ברור, בוודאי.
לאה: אבל שהולכים לארוחה משפחתית, ואני בטוחה שלא רק לך, בתור בן-אדם שהוא מפורסם, ואז הולכים עם המשפחה, אתה יודע, זה… אתה נוסע… אז זה מפריע לאינטימיות.
דוד: מזהים אותך?
לאה: מז… אותי מזהים, ברור שמזהים.
דוד: כן.
לאה: אני לא יודעת אם מזהים אותי, ומזהים או… תראה, אותי מזהים בתור משהו אחר מאשר מזהים אותך. אבל אתה יודע, יש לנו קטגוריות ל… [צוחקת]
דוד: כן.
לאה: אתה יודע, לקבוצת אנשים.
דוד: כן.
לאה: אתה יודע, ויש אנשים שסתם שמים עליך סטיגמה ובכלל לא מכירים אותך. אבל זה לא מעניין אותך, כמו שאתה אומר. אבל אני מדברת מבחינת משפחה, זה ללמוד גם לחיות עם המשפחה שלך, עם הפרסום שלך…
דוד: זה ברור, בוודאי.
לאה: וזה הכל, אתה יודע…
דוד: זה עבודה.
לאה: אנחנו למדנו.
דוד: זה עבודה.
לאה: אז כמו שלמדת לגדול בבית, במוסד, שעוד נדבר על זה, שזה דברים שכל-כך מעניינים אותי לשמוע איך גדלת ומה גדלת ומאיפה באת. דוד, באמת, כמו שאתה… כמה דברים נסתרים שלא, אז זה אנחנו נשמור לפרק הבא.
דוד: בהחלט.
לאה: אז, אז אני אומרת שיש דברים שלמדנו וכן מהניסיון שלנו, אנחנו שני אנשים שבסך הכל אוהבים את החיים.
דוד: כן, אבל אני לא יודע מה זה ניסיון באמת. כי [מצקצק] ניסיון זה כאילו שאני משתמש בדברים שהתנסיתי בהם, וזה לא, זה לא… בחיים שלי זה לא עובד ככה.
לאה: לא, לנסות דברים אחרים. ואתה תלמד לנסות דברים אחרים. זה גם ניסיון.
דוד: לא, לנסות, תמיד. רק אני אומר שאומרים לך, "יש לך הרבה ניסיון". מה הכוונה "יש לך הרבה ניסיון"?
לאה: ניסיון בחיים, עברת מספיק.
דוד: כולנו עברנו.
לאה: עברת.
דוד: כולנו עברנו.
לאה: לא כולנו. יש, יש קטגוריות. כל אחד במדרגת הניסיון שלו.
דוד: לא, זה ברור.
לאה: תאמין לי, מה שאתה עברת ומה שאני עברתי, הרבה אנשים לא עברו. אבל מה העיקר? שצמחנו מאיפה שגדלנו.
דוד: צמחנו, נכון.
לאה: ואנחנו מסתכלים תמיד לעתיד הבא בתור. ויש לנו עוד כל-כך מה ללמוד, גם אחד מהשני ובכלל.
[מוזיקת סיום]
דוד: ועוד דבר חשוב מאוד: גם הצלחנו, כנראה.
לאה: כנראה. [דוד צוחק] והעיקר, בסך הכל שהכרנו אחד את השני.
דוד: חכי, זה רק ההתחלה.
לאה: זה רק ההתחלה. [דוד צוחק] אז אני אוהבת אותך, דוד.
דוד: בכיף, בכיף
לאה: [מתלהבת] איזה כיף! ומחכה לפעם הבאה.
דוד: יאללה.
לאה: מאזינים, איזה כיף שהייתם איתנו, מקווה שנהניתם. דוד, אתה…
דוד: חסר לכם שלא. [צוחקים]
לאה: יש לכם עסק עם דוד.
דוד: אני, אני אהיה לכם ל… רועץ? [צוחקים]
לאה: נשיקות.
דוד: נשיקות.
לאה: ביי.
דוד: ביי ביי.
קריינית: "נאים להכיר" עם לאה שנירר ודוד דביר.
[מוזיקה מסתיימת]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments