אומנות השינוי - למה אנחנו מפריעים לעצמנו להצליח?
מה שקורה בתוך הראש שלנו בכל תהליך שינוי או מטרה שאנחנו רוצים להשיג האם אנחנו מפריעים לעצמנו להשיג את המטרות שלנו או להגיע למיצוי היכולות שלנו?
האם הרצון שלנו להיות כל הזמן בשליטה על התוצאה מונעת מאיתנו להשתנות ולהצליח?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/08/2021.
איתן: אם היינו מדברים לחברים שלנו, כמו שאנחנו מדברים לעצמנו, לא היו לנו חברים.
ליב: נדמה לנו שהתוצאות שלנו בחיים, זה מה שאנחנו עושים או לא עושים. בפועל, הדיבור הפנימי שלנו הוא זה שמנהל אותנו.
איתן: אנחנו הולכים לדבר היום על אולי על אחד הדברים הכי נסתרים, בין אם אתם עכשיו בריצה, באימון, בהליכה, במכוון, שומעים אותנו בדרך, הלוך בדרך חזור, בלי לשים לב מהרגע שמתעוררים, עד הרגע שאנחנו הולכים לישון, אנחנו מנהלים שיחה. שיחה פנימית בינינו לבין עצמנו, ולפעמים אין לנו מושג כמה השיחה הזאת מעצבת את גורלנו, ולכן בפרק הזה נשים פוקוס מאוד מאוד מדויק על: מה לומר לעצמנו כשאנחנו מדברים לעצמנו, איך לשיחה הפנימית שלנו יש כוח מטורף לעצב את גורלנו, איך עושים את זה, מה המודל המנטלי שליב, אשתי ואני עובדים איתו, גם באופן אישי וגם עם הלקוחות והמתאמנים שלנו ואנשים שאנחנו עובדים איתם, ואיך כל הדיבור הפנימי הזה יכול לשרת אותנו לעבר תוצאות וחיים טובים יותר.
ליב: ברוכים הבאים לפודקאסט "סודות האנשים הבריאים בעולם", פודקאסט על תזונת תודעה ובריאות אופטימלית. אני ליב עזריה, וכהקרית של בריאות אני חוקרת את האנשים הבריאים בעולם, את מצטייני הבריאות שמאריכים חיים באנרגיה גבוהה ובתפקוד אופטימלי עד יומם האחרון. את מסע המחקר שלי אני מפגישה עם מדע אריכות החיים המיטבית, ובכל פרק אביא את העקרונות לפיצוח קוד ההפעלה של הגוף, בצורה פרקטית ופשוטה, כדי שגם אתם תוכלו לקחת את הגוף שלכם לרמה הבאה.
"סודות האנשים הבריאים בעולם" מתחילים עכשיו.
[מוזיקה מתנגנת ברקע]
איתן: ברגע זה, ממש כאן עכשיו, כשאתם שומעים אותנו, לא משנה איפה אתם נמצאים, אתם מנהלים במקביל שיחה מקבילה, שיחה ביניכם לבין עצמכם. והשיחה הזאת היא שיחה שלפעמים אנחנו לא מבינים עד כמה היא גורלית ומעצבת את חיינו, ואנחנו רוצים לתת לכם את שנקרא הצצה, מאחורי הפרגוד, למה מתנהל לנו שם, איך זה קורה ואיך נוכל לייצר מערכת יחסים אולי, עוצמתית הרבה יותר ממה שהיא כבר עכשיו אולי אצלכם, ואיך לנהל את זה באמצעות הדיבור הפנימי שלנו. אז יפה שלי, תסבירי לי למה בכלל, למה שהם צריכים בכלל להתעסק, להקשיב ולנהל את הדיבור הפנימי שלהם? מה, כאילו, למה להם?
ליב: אז מי שמאזין לנו, אני מניחה שהם כבר אנשים ונשים בוגרים ובוגרות שאספו איתם חוויות חיים, חוויות למידה, חוויות של כישלון. והאוסף, המקבץ הזה בעצם הרבה פעמים מייצר, או תוקע את הפעולות שנעשה בדרך למטרה שלנו. בעצם אנחנו מפריעים לעצמנו להצליח. זה נשמע קצת פרדוקסלי כי מי לא רוצה להצליח? אבל המחשבות שלנו, הדיבור הפנימי, איך שאנחנו תופסים את החוויה הסובייקטיבית שקרתה לנו, בעצם מעכבת אותנו מלהגיע למיקסום הפוטנציאל שלנו. זה בגלל שאנחנו מדברים… בגלל שזה מאוד מאוד גדול, בוא שנייה, נרד למטה, ורצית לשאול שאלה?
איתן: לא, לא, את מעניינת אותי, דברי. אני צריך לשבת איתך יותר. ואם אני לוקח את מה שאת אומרת, זה מאוד מאוד מתחבר לזה, שהרבה אנשים מנסים לשנות את ההתנהגות, את המעשים, את מי שהם שיחה גדולה על הרגלים, בוא תשנה, בוא תקום מוקדם, אבל יש משהו שורשי הרבה יותר שמניע את כל הסיפור הזה, וזה בעצם השיח שלנו. ואם נהיה אפילו יותר, ניכנס לזה יותר פנימה, כמובן עוד נרחיב על זה, בלי לשים לב, אנחנו מנהלים שיחה שלא שלנו בראש. אנחנו מנהלים ומתנהל לו בראש איזשהו קול משוכפל מהעבר שנבנה על ידי אירועים, סיטואציות של מה מותר לי, מה אסור לי. היה לנו פרק לא קטן, ואת ואני מדברים לא מעט על התהליכים, בתהליכים שלנו, על דימוי עצמי ועל מה בונה את כל השיח שלנו. ואם נוכל לשים לב לזה, אז אנחנו לפעמים, או מרבית מהאחוזים שלנו, פעם לא אומר כולם, אנחנו מדברים רק כמובן על מה שאנחנו רואים לא מעט, אנשים הם לא באמת הם, אלא זו שיחה אחרת של מישהו אחר. איזשהו קול משוכפל מהעבר של אמא, סבתא, דודה, חברים חוויות, אוהדים שצעקו לי.
לפני שנה קיבלתי איזו תגובה לא נעימה, זה מנהל אותי היום. ופתאום, כשאני רוצה לפעול לעבר העתיד שלי, ואתה צריך איזשהו קול שיתמוך בך, אין את הקול הזה. כי יש קול שאומר לך, תגיד מה אתה דפוק? אם עושים עסקים, אתה יכול להיכשל. אם רוצים לשחרר משקל, אתה לא יכול, כי אתה תעלה את הזה. אם אתה רוצה לעשות דבר חדש, זה בלתי אפשרי, כי בבית שלנו לא עשו דברים חדשים. ואז פתאום, הדיבור הפנימי, הוא דופק אותנו כשאנחנו רוצים לצאת לדרך. לעשות דברים חדשים, לעשות ממש איזשהו מהלך שמשפר את העתיד שלי. ואז לאן אנשים הולכים? נשים שם את ההתנהגות.
הולכים ונרשמים לחדרי כושר, והולכים ולוקחים מתכונים ותפריטים, והולכים לשמוע כל מיני חוקים לאיך להתקדם, אבל הם לא משנים את התיכנות הראשון, שהוא בעצם בא לידי ביטוי בשיחה הפנימית. אז תוכלו לשתף לנו מה אולי המקור שממנו התחלת לעבוד על המקום הזה?
ליב: שנייה לפני המקור, אני אוסיף גם שהרצון שלנו בעולם תחרותי והישגי, וממקום שבו אני רוצה להיות המחליטה הבלעדית על חיי, יש לי, אני שמה הרבה מאוד משקל על שליטה על התוצאה. ואם התוצאה היא לא קרתה כמו שרציתי, אז פה הדיבור הפנימי שלי מתחיל לחבל, ושם קורה המקום הזה המאוד מעכב. תחשוב על זה רגע. אנחנו בטוחים שאנחנו מתעוררים בבוקר, ואנחנו אלו שמנהלים את המופע הזה שנקרא החיים שלנו. כשבפועל מי שמנהל את המופע הזה, זה אותו יצור שנמצא בתוכנו, אותו דיבור פנימי שהוא למעשה אוסף כל חוויות החיים שלנו. האוסף של הפחדים שלנו ושל הכשלונות שלנו, ושל מה שאמרו לנו ונצרב לנו במוח. ובעצם כל הדבר הזה נמצא שם, והוא רק מחכה לרגע הנכון כדי לתת את הקול שלו. והרבה פעמים שאנחנו רוצים להשיג יעד או מטרה בחיים, אנחנו באים אליה מאוד מאוד ככה על פני השטח. אני רוצה לשחרר משקל, תני לי תפריט, אני רוצה לראות מה יש בתפריט, מה לאכול בבוקר, צהריים וערב. וזהו, ומפה אני יודעת איך זה עובד. ופתאום מגיע שלב, שהנקודה הזאת לא עובדת. והיא לא עובדת כי אין לך כוח רצון, או כי את לא מספיק חזקה.
היא לא עובדת כי באיזושהי נקודה שהרגשת שטיפה, את חלשה אולי מול איזשהו פיתוי, או שפתאום התוצאה היא לא מה שרצית, מיד מגיע אותו דיבור פנימי, שהוא בעצם אוסף של החוויות שלך, ומספר לך למה את לא יכולה, למה לא תצליחי, למה זה לא המקום. ובעצם מפה מתחיל כל הדבר הזה. השיח הזה בין מה שאני רוצה, לבין מה שאני חושבת שאני חושבת על עצמי. ואת הפרק הזה אנחנו מקליטים בעקבות אולי אחד הספרים שעבורי הם היו השראה גדולה, ואפילו נתנו לי איזה מודל שפיתחתי כשאני עובדת עם הנשים שלי. ובעצם הספר נקרא "The Inner Game of Tennis" של טים גלווי. הוא נכתב אי שם בשנות ה-70, ובעצם טים גלווי היה מאמן טניס, שהבין שההצלחה של שחקן טניס נובעת מהיכולת של השחקן לנהל את המחשבות שמעכבות אותו מלהצליח. בעצם לנהל את המלחמה הפנימית שמתחוללת אצלו בראש. כשהרעיון המרכזי הוא שבדרך כלל, בדרך להגשמת כל מטרה, אנחנו מפריעים לעצמנו להגיע למיקסום של הפוטנציאל, מיצוי היכולות שלנו.
ולמה זה קורה? זה קורה בגלל שאנחנו מנסים לשלוט בפעולות שלנו, במקום לתת לגוף שלנו לעשות כמיטב יכולתו, תוך כדי התבוננות שקטה, מרוכזת, ממוקדת ולא שיפוטית בתוצאה. אז מה אני אגיד לך? זה ספר מרתק, ואנחנו ככה ידענו להוציא ממנו את כל הטוב הזה. ובעצם טים מתאר בצורה ציורית את מה שמתחולל אצלנו בראש, אצל כל אחד ואחת שמאזינים לנו, כשאנחנו רוצים לעשות איזשהו שינוי. הוא מסביר שלכל אחד ולכל אחת ישנם שני כוחות שפועלים - כשאנחנו עושים פעולה או רוצים להשיג איזושהי מטרה. ואני ככה מבקשת מהמאזינים עכשיו לדמיין, שבתוך הראש שלהם, בתוך הראש שלנו, שלי ושלך, ישנם שתי דמויות, מין אישיות כפולה כזאת שנמצאת אצל כל אחד בראש. ולכל דמות בסיפור הזה ישנם מאפיינים בולטים משלה.
לשני הדמויות האלו יש שמות. השם הראשון זה Self1 והשם השני הוא Self2. כל אחד מהדמויות האלו הוא חלק טבעי והכרחי בתוכנו. אנחנו, הוא נמצא אצל כל אחד, אין רק אחד שיש לו רק Self1 או רק אחד שיש לו Self2. כל אחד משרת אותנו באיזשהו אופן. וכדי להבין את הדמויות האלו, בוא נתחיל לפרוט ולהבין מי אלו. אז Self1 זה בעצם הדמות הראשונה בסיפור שלנו. זו דמות שהיא חושבת, מבקרת, שולטת. היא כאילו דמות הישרדותית. זה כמו האמא הפולניה, הדמות ששופטת אותי על כל ביצוע, על כל תוצאה בחומרה רבה. כשהשגתי תוצאה טובה, היא מייד תיקח איזה קרדיט על ההצלחה. כשהשגתי תוצאה שהיא לא טובה בעיני עצמי, היא מייד תבקר אותי ותתנער מאחריות. זו דמות שרואה אותי רק בנקודה הספציפית הזאת, ולא על איזשהו רצף של תהליך. היא לא רואה את התמונה כולה מלמעלה. ואני רוצה שנבין שהדמות הזאת, בבסיס שלה, היא לא דמות רעה בסיפור שלנו. היא פשוט הישרדותית, ורוצה להגן עלינו כדי שלא נפגע.
הדמות השנייה שנמצאת בתוך הראש שלנו נקראת Self2. זו דמות אינטואיטיבית עם יכולת למידה גבוהה. היא לא שיפוטית. היא מלאה בחמלה ובעיקר סומכת. זו דמות שהיא דמות יצירתית, מרגיעה.היא סומכת עליי ועל הבחירות שנכונות לי. הדמות הזאת היא דמות אינטואיטיבית, שלא אכפת לה מה אומר הסביבה. היא פועלת מתוך אינטואיציה פנימית. מה נכון לי? לא מה נכון לחברה שאעשה, אלא מה נכון לי? שתי דמויות בתוך אישה או איש אחד.
עכשיו, נשמע על פניו, סבבה, דמות אחת מנסה להגן עליי, ודמות אחת מנסה להיות מאוד מאוד אינטואיטיבית. אז מה הבעיה בין שתי הדמויות האלו שנמצאות בתוכנו? הרעיון הוא שאין כימיה בין "סלף 1" "לסלף 2". בשביל להבין את זה, אנחנו רוצים להבין שכשאנחנו נולדים, אנחנו מונעים מתוך אינטואיציה בריאה. תינוק או ילד קטן, הוא נולד עם איזושהי סקרנות מולדת טבעית, ללמוד, להתפתח, ליפול, לקום, להכיר את עצמו, להכיר את העולם, ומתוך המקום הזה הוא פועל. אם ניקח רגע לדוגמה תינוק שרוצה ללמוד ללכת, אז הוא מתחיל בזחילה, ומהזחילה הוא עומד, ואז הוא רואה שהוא לא ממש סגור על העמידה, אז הוא נופל, ושוב פעם מנסה, ושוב פעם אולי לוקח שני צעדים ונופל, ובפעם החמישית שהוא לא מצליח, הוא לא אומר, איזה אפס אני, נכשלתי מלא פעמים, אני לא, הקטע הזה של הליכה זה לא בשבילי.
הוא לא פועל מתוך המקום הביקורתי והשיפוטי, הוא לא פועל מתוך סלף 1, הוא פועל מתוך סלף 2, מתוך המקום הזה של באתי, ללמוד איך לעשות את הדבר הזה, גם בפעם החמישית והשישית, בלי ביקורת, בלי האשמה, עושה את זה מהמקום הנקי וחסר השיפוטיות. זה למעשה מה שנקרא, נעים מאוד, סלף 2. מעניין לך?
איתן: מאוד.
ליב: ככל שאנחנו גדלים, אנחנו מתחילים לשים על עצמנו הרבה מאוד שיפוטיות וביקורת.
וככל שאנחנו מנסים ונכשלים או לא מצליחים, כמו שאנחנו רצינו או כמו שהתכוונו, אנחנו מתחילים למלא את המיכל הזה שנקרא הגוף שלי, בהאשמה, בביקורת עצמית, בשיפוטיות, אנחנו מתחילים לדבר אל עצמנו במילים שאולי לא היינו מעזים לומר לבן או הבת שלנו, או אולי אפילו לחבר או חברה טובה.
כי בזמן שאנחנו מלאים בביקורת ובכעס לגוף שלנו, אין אפשרות ללמוד את עצמו מחדש.
אנחנו עסוקים בקליפות ולא בעצם המעשה.
אנחנו בעצם מונעים מהגוף שלנו להיות נוכחים בפעולה עצמה.
ואנחנו עסוקים כרגע כשכל הגוף שלי, אחרי שיש לי איזה חוויית כישלון, עסוק בביקורת ובאשמה עצמית, אני לא יכולה ללמד את הגוף שלי שום דבר, כי בעצם אין קפסטי, מילאתי את המיכל בהאשמה ובביקורת, במקום בלמידה, צמיחה והתפתחות.
איתן: אפשר אולי לקחת את זה בטח למקום שדיברת עליו בהתחלה, ואנחנו מדברים עליו לא מעט, אולי כל פרק בביולוגיה של הווינרים, זה שהשיח הזה לא נבנה, אני לא אגיד, הוא לא נבנה באשמתנו,
באחריותנו לשנות אותו.
החלק הזה שגדלנו וכילדים, באמת כשנפלנו, קמנו, לא אמרנו בואנה…, השיט הזה של הלכת זה לא עובד.
הלכנו, כן, לא ראיתי גבר בן 20 זוחל לעבודה, או לא ראיתי כזה דבר.
בכל אופן, כשאנחנו מסתכלים, אבל, אז החברה מתחזקת את הביקורת ואת השבח על התוצאה.
ואז מה קורה?
כדי למנוע את התחושה הזאת של הסכנה הקיומית שלי, כי אנשים פוחדים, בורחים, מלהיות בודדים.
אז כדי לא להיות בודדים, מה הם רוצים?
להיות בקהילה.
משחר ההיסטוריה, קהילות זה משהו שקרה, זה לא משהו חדש של המאה ה-21.
אנשים חיו בקהילות תמיד.
הפחד הכי גדול זה להיות דחוי.
הפחד הכי גדול זה לא להיות מתאים לסטנדרטים של, ואז מה קורה?
כדי לעמוד בסטנדרט, או בציפיות העולמיות, השכונתיות, החברתיות, אני צריך לעמוד במה שאני צריך לספק איזושהי תוצאה, איזושהי, להיות מישהו.
והמישהו הזה, בכל פעם שאני עומד בו, אני מקבל מחמאות טובות.
ואז מה קורה?
כשאני לא עומד ביעד הזה, או כשאני לא מצליח להיות טוב, כשספורטאי לא מצליח לשחק טוב, כשילד לא מצליח לעמוד במבחנים, או שהוא לא מצליח, או לא מצליחה להיות במשקל הראוי לכולם, או אני לא יודע מה הסטנדרט, או שאיש המכירות לא מצליח לעמוד ביעד של החברה, הוא אוסף את הביקורות מבחוץ, ומתחיל לאמן אותם מבפנים.
ואז השיחה הפנימית שלי, ונגעת בזה הכי נכון, ותכף אולי נתמקד באיך,
איך את עושה את זה,
זה שיחה שהופכת להיות, היא לא שיחה שלי בכלל, היא שיחה שאני רוצה לומר לעצמי, כי אני בטוח ביקורת על תוצאה, תוביל אותי לביצוע יותר טוב, ואז בלי לשים לב, אנחנו לא אלה שמדברים עם עצמנו, אנחנו טייפ רקורדרים, מקליטי עולם, מקליטים את כל החוויות, את כל התסכולים,
אנחנו חלילה לא מקליטים תשבוחות, מקליטים אך ורק את כל הביקורות, את כל מה שאמרו עלינו, מתוך 700 מחמאות יפות בפייסבוק, אני אקלוט את ה-741, את ה-הוא שאמר לי, לא תשמע, אבל זה לא בדיוק מה שאתה אומר, ועם זה אני אלך, ואז אנחנו פשוט לוחצים פליי על אותה הקלטה, ומשכפלים את החוויה הזאת של הביקורת,
עכשיו אין בעיה אם נשתפר, אין בעיה אם לשים את עצמך במקום מדויק, ןבוא תראה, פה עשית טוב, פה עשית לא טוב, אנחנו מתוכנתים להרגיש רע עם עצמנו, אנחנו מתוכנתים למצוא את החלק, הנקודה השחורה על הנייר, והכי קריטי פה, ובזה נגעת.
ליב: אולי גם כאנושות, אנחנו מתוכנתים למה עוד לא השגנו. ואנחנו לא עוצרים רגע כדי לשאול עצמנו רגע לאן הגעתי, ולחגוג את ההצלחה הזאת, זה עוד מאפיין של סלף 1.
איתן: בדיוק.
ליב: שהוא למעשה אותו אחד שכשהצלחת במשהו, אז הוא יקח את הקרדיט על ההצלחה הזאת, אבל מיד גם ייתן לך את הספק, יפתח לך איזה פתח לספק.
איתן: מדהים, סלף וואן הוא כל כך כל כך ערמומי.
ברגע שאני אצליח במשהו, אומר, יו, כפיים, אלוף, איזה תותח, אבל אתה שומע, חייבים לעמוד ביעד הבא אחרת אתה גמור.
זה איזשהו קול שהוא כאילו כמו הקזינו תמיד מרוויח, הוא תמיד מרוויח, כן?
בהצלחות זה אני, בהפסדים זה אתה.
סלף וואן הוא כל כך כל כך אנוכי, אמרתי את זה הכי נכון, הוא לא איש רע
אבל סלף וואן זה החלק בתוכנו שהוא נותן ההוראות.
ונותן ההוראות הוא זה שתמיד כאילו זה כמו המנכ"ל הזה, שכשהחברה מצליחה, זה אני המנכ"ל, כשהוא מפסיד, זה העובדים.
זה כמו השחקן או המאמן שהקבוצה ניצחה, הוא האלוף, הוא הוביל את הקבוצה, כשהקבוצה הפסידה, השחקנים לא טובים, ואנחנו חייבים להבין שמערכת היחסים הזאת, זה שיקוף מטורף שעד כמה נוכל להגיע רחוק או לא, ואם אנחנו מדברים, אז קחי אותנו קצת פנימה יותר,
איך כל המערכת יחסים בין סלף 1 לסלף 2 בא לידי ביטוי?
אגב רק נקודה אחת שחשוב להבין, במקרה שלנו, אם אנחנו לוקחים אותו לעולם הספורט, סלף-1 זה בעצם החלק שנותן את ההוראות בראש, סלף 2 זה הגוף, זה האינטואיציה, זה הפוטנציאל הטבעי שכבר יודע לצאת, רק מה מפריעים לו כמו שאמרת…
זאת אומרת, אם סלף 1 קצת היה שותק, סלף 2 עושה את העבודה מדהים, אבל הוא לא יודע לשתוק, כי הוא חייב להצדיק הצלחה,
וסלף וואן רוצה להצדיק הצלחה, ומרוב שהוא רוצה להצדיק את התוצאות, הוא חייב לתת הוראות נונסטופ, תעשה ככה, תעשה ככה, תבוא לפה, תבוא לפה, דמייני שחקן, ולא צריך להיות אף אחד שחקן או ספורטאי כדי להבין את זה, דמייני, ועכשיו אנחנו בזמן אולימפיאדה, וזמן שספורטאים מספרים על האתגרים המנטליים שלהם, והם אומרים שהראש להם לא מפסיק לעבוד, מי מדבר?
סלף וואן.
כשאתה מנצח, איך מתחזקים?
כשאתה מפסיד, איך משתפרים?
מה אומרים עליי במדיה?
איך זה נראה?
שיח מטורף, עינוי שלם, או חוויית עונג מטורפת, השאלה איך מנהלים.
מכאן אלייך.
ליב: אז אולי כדי שבאמת נבין את זה קצת יותר, יותר מה…איך דיברנו על זה בצורה מופשטת, אולי אני אתן דוגמה, והכי קל היא לתת דוגמה דווקא מהאזורים שלי, בשביל להמחיש איך פועל באותה סיטואציה, איך פועל סלף 1 וסלף 2
אז ניקח פלונית, נקרא לה…
איך נקרא לה?
נקרא לה נועה.
נועה זה טוב?
כן, נועה זה טוב.
-לא מכירה, נועה זה טוב.
אז ניקח את נועה.
נועה היא בחורה מבריקה אדריכלית מבוקשת.
היא לא מצליחה בכל תחום היא השגית, חוץ מהנושא הכאוב הזה, על המשקל.
בכל פעם שהיא מתחילה תהליך של שינוי, היא מוצאת את עצמה, מחבלת בתהליך, ולא מצליחה.
שוב יום ראשון, ושוב פעם, נועה לוקחת החלטה שזהו, "ממחר אני בדיאטה".
אז היא לוקחת את ההחלטה הזאת ומתחילה את יום ראשון, והיא אוכלת כמו שצריך, ארוחות טובות ומזינות, ארוחת בוקר וארוחת צהריים, ומגיע אחר צהריים, שזה כזה נקודה שהיא קצת אקוטית להרבה מאוד אנשים, כי שם האנרגיה צונחת, והרבה פעמים הריכוז לא נמצא בשיא, והיא אומרת לעצמה, "טוב, לפני שאני הולכת למשמרת שנייה, "אני עוצרת רגע לאסוף לי קפה".
והיא מגיעה לארקפה הקרוב לעבודתה, והיא מחנה את האוטו ותוך כדי שהיא מקבלת שיחת טלפון, והיא יורדת מהאוטו ובדרך אל בית הקפה, עם הטלפון ביד, בינתיים היא עומדת בתור, אבל מה שקורה שם בתור זה
שאחד היא נמצאת בהסחת דעת, שניים היא מתחילה להריח את הריח המטורף הזה שיש בארקפה, אתה מכיר?
של המאפה קינמון המטורף הזה?
איתן: מה השקדים הזה? גמר לאנשים את החיים.
כן, סליחה. סלפ ואן שלי דיבר, רגע.
ליב: עכשיו, נועה… היא לא התכוונה לאכול מאפה יחד עם הקפה, אבל הריח, והסחת הדעת, ופתאום סלפואן אומר לה, "נו מה אכפת לך? מאפה קטן, הרי אכלת בוקר טוב וצהריים מצוין, "ועבדת היום כל כך קשה, מגיע לך להתפנק. אכלת מצוין, אז משהו בקטנה לא יהרוס או יחבל לך.
"קטן, תקחי את הקרואסון הקטן ולא הגדול".
אז התור, ונועה בינה לבין עצמה, כן, לא, כן, לא, ותמיד שיש שיח של כן, לא, כן, לא, הכן תמיד ינצח.
התור מגיע, ושואלים אותה מה היא רוצה, ומה לדעתך היא לקחה?
איתן: את השקדים, את הקינמון ואת הקפה.
ליב: אז היא מזמינה לה קפה ומאפה. נועה, שלא התכוונה לאכול מאפה יחד עם הקפה, אוכלת אותו במהירות, כאילו שאף אחד לא יראה אותה עכשיו.
איתן: גונבת אותו.
ליב: ממש ככה, כי בינה לבינה, היא לא הסכימה שהדבר הזה יקרה. היא הרגישה שהמאפה הזה ניהל את הבחירה שלה.
היא לא באמת נהנתה מהעונג הזה של לאכול את הקרואסון, היא הייתה עסוקה בלאכול משהו, אני פותחת גרשיים, "אסור מבחינתה", ומיד כשהיא מסיימת לאכול, זה היה ממש במהירות האור, ומי מגיע שוב?
איתן: סלף וואן, חברנו.
ליב: אבל הפעם הוא מגיע בכובע שוטר.
תראי אותך איזה חלשת אופי. כמה את מסכנה, את לא עומדת בהבטחה של עצמך.את לא עומדת במילה שלך מול עצמך.
סלף וואן, אתם זוכרים?
אמרתי שהוא ערמומי. הוא תמיד יקח קרדיט על ההצלחה שלך, ותמיד תמיד יתנער מאחריות ויאשים אותך, כשלא מצליח לך.
עכשיו, נועה, בנקודת זמן הזאת, היא מלאה כבר בשיפוטיות ובביקורת על עצמה.
רגשות האשם, ההלקאה העצמית, לא מאפשרים לנועה ללמוד שום דבר חדש.
היא עסוקה רק בחוויית הכישלון, ובמחשבות איך יכול להיות ששוב פעם אני לא עומדת בהבטחות שלי מול עצמי.
אוקיי?
תעשה פאוס.
ניקח את אותו סיפור עם נועה,
ונחזיר אותו רגע אחורנית אל אותו דרך, בדרך הביתה, היא עוצרת לקפה,
הריח של המאפה קינמון עורר אצלה את החושים, וגם ההסחת דעת של הטלפון.
היא קונה את הקפה, ונניח שבאוטומט היא כבר קנתה את אותו מאפה.
וכשהיא מסיימת לאכול את המאפה, אז אולי היא תתאכזב מזה שהיא לא עמדה במילה שלה מול עצמה.
אבל כאן, במקום להלביש באוטומט ארגזים של ביקורת, של שיפוטיות, היא מעירה את סלפ-2, אותו חלק אצלה שהוא חלק בוחר ולומד, ובודקת מה היה שם הטריגר לזה שהיא לקחה את המאפה.
מה קרה שם?
אולי זה חוש הטעם,
אולי זה הסחת הדעת עם הטלפון, אולי זה האוטומט הזה שמנהל אותה כל כך הרבה שנים,
ואף פעם היא לא עצרה ללמוד אותו מחדש.
בשלב הזה, שהיא אכלה כבר את המאפה, ויש לה מקום וטווח למידה ללמוד מה קרה שם,
יש לנועה פוטנציאל למידה מטורף.
היא למעשה יכולה ללמוד את עצמה בתוך הסיטואציה, מתוך משוב על החוויה שקרתה לה.
אבל למה שום דבר לא הולך לנועה?
למה היא מאוד השגית, ובכל תחום אחר, הכל הולך לה, ודווקא עם המשקל הוא?
כי היא לא עסוקה בללמוד את עצמה, דווקא בנקודות הזמן שבהן, פותחת גרשיים, "היא נופלת".
וזה ככה המחשה, איך אני פועלת,
איך אני נראית כשאני פועלת מתוך סלף-1, ואיך אני נראית כשאני פועלת מתוך סלף-2 האינטואיטיבי.
איתן: תראי, זה מטורף, אני חושב שבלי ככה, בלי אפילו לתת עוד דוגמאות, כל כך, כל כך, אני חושב שדיברת על הנקודה שהיא כל כך מתפספסת כאן, כי מרוב שאנחנו עסוקים בתוצאה הסופית, בלהגיע ליעד, בלהיות שם, אנחנו לא מסוגלים,
אנחנו עיוורים לחקור את הביצוע, ללמוד מה היה שם.
אני יכול לשתף כספורטאי, ככדורגלן, אחד הדברים שהכי היו קשים לי, זה לצפות במשחקים של אחרי המשחק, זאת אומרת, המשחק היה מצולם, היית משחק, ואז יש את הקלטת וידאו,
עכשיו במשחקים טובים, מה זה כיף לך לראות, סלף1 מתיישב עם פופקורן ובירה, אומר, בוא תראה אותך, בוא, בוא, בוא, בוא, תראה את זה, כוכב, אתה מריץ ריפלי, אתה שם על החלקים היפים שלך,
אבל כשיש משחק רע, אתה אומר, טוב, טוב, עזוב, אנחנו נדע מה לשפר, עזוב, הנה, הכל טוב, נו, בוא, בוא, עזוב, תתקדם, שכח מהמשחק הזה לך,
והחלק אולי הכי כואב, זה שדווקא במשחקים שבו במרכאות "נפלת", או לא במרכאות נפלת, נכשלת, לא תיפקדת טוב, שמה מתרחשת קפיצת הפוטנציאל הכי טובה שלך, כי רק שם אנחנו יכולים ללמוד איך להיות יותר טובים, אבל, Self-One לא מסוגל, אנחנו לא מסוגלים לחיות, או להסתכל בעיניים טובות על הרגעים הפחות טובים שלנו.
ליב: אולי אנחנו לא מסכימים להיות נוכחים באזורים שלא נוח לנו להיות שם.
אנחנו מיד נעבור למצוא את הפתרון הבא, אותו Self-One, שעכשיו נכשל, מיד יחפש את הפתרון אינסטנט הבא.
איתן: לגמרי, לגמרי, הייתה לי עכשיו הרצאה, והיו שם אנשי מכירות, היו לקראת השקה, ואפשר לראות את השיח הכל כך, כל כך, אפשר לשמוע סלף-וואנים ככה מדברים.
רגע, ומה אני עושה אם הייתה לי שיחה קודמת, ומהשיחה הקודמת איך אני מתאושש לשיחה הבאה?
ואנשים לא נותנים לעצם רגע, שנייה, רגע, לחקור, מה בעצם היה שם, למה לעזאזל, לקח לי חצי שעה, 40 דקות בין שיחה לשיחה, למה?
כי חצי שעה Self-One- נתן לך בראש על איזה אפס היית, שלא עשית מכירות, במקום
לייצר מערכת יחסים חדשה, ואולי אנחנו מתקדמים בעצם לפתרון, שהוא בעצם להתחיל לייצר מערכת יחסים בריאה יותר בין Self-One לסלף-2.
פעם עבדתי עם ספורטאי צעיר,
והוא ממש היה צעיר, בין 13-14 ילד, מהמם מדהים, זה היה בתחילת דרכי, ואני לא אשכח את הפעם הראשונה שיישמתי את המודל הזה עליו,
ובעצם הוא סיפר כמה, לא משנה כמה הוא עובד, זה תמיד הוא מקבל בבית ביקורות מטורפות מאבא,
ואבא לא מפסיק לדבר, זאת אומרת, מהרגע שהוא אוסף אותו מהאימון, או מהמשחק, זה כאילו, אתה יודעת, כאילו, סט שלם, זה ערוץ חמש, וערוץ אחד, וסקי ניוז, וסקי ספורט, כולם ביחד מהרגע שהוא חוזר מהאימון עד למחרת.
בעצם היה לו סלפ-1 בבית בילד אין, את אבא, אוקיי?
עכשיו, היופי של להסתכל על זה, סלפ-1 סלף-2, זה כמו האבא והבן.
האבא הביקורתי, מול הילד, שאין, הילד הוא ספוג, הוא פשוט מקבל את כל מה שצריך, אז אם הילד לא שיחק טוב, הוא בא למחרת עם השיפוטיות הזאת, ואז, הילד צריך לשחק כבר לא בשביל עצמו, אלא כדי לרצות את אבא.
וכדי לרצות את אבא, אז אני כבר לא נהנה מהמשחק, ופה אנחנו מפספסים פעמיים.
ואז, הייתה לי איזו שיחה, האבא בא לאסוף את הילד, אז הוא שאל אותי איך הילד, אמרתי לו, ילד נהדר,
אתה לא. אמר לי: למה אתה מתכוון?
אמרתי לו, אפשר להיות איתך פתוח?
הוא אמר לי, כן, חופשי, מה שאתה רוצה.
בכל זאת, הוא הזמין את התהליך, אבל הרגשתי שהתהליך עם הילד לא רלוונטי, כי האבא הוא הבעיה.
אמרתי לו, אתה צריך את האימון, לא הבן שלך.
אמר לי, מה, למה אתה מדבר ככה וזה?
אמרתי לו, תגיד, בקטנה, איך השיח בבית על כדורגל?
בטח, מדברים על כדורגל כל הזמן.
אמרתי, מדברים או מרצים על כדורגל?
ואתם המאזינים כבר מבינים את הסיפור,
הוא לאט לאט, ככל שהייתי עדין, אבל מאוד מאוד ישיר ותקיף,
הוא הבין שהוא בעצם גורם הלחץ מספר אחד, כי סלף- 1 הוא הסטרסור, הוא גורם הלחץ.
ברגע שהוא התחיל להירגע, באופן טבעי, תוצר לוואי של השקטת Self-One, זה שיפור הפרפורמנס שלנו כבני אדם.
ואנחנו רוצים להבין ש Self-One תמיד יהיה שם, אמרת את זה, הוא חלק בכל אופן, כל כך שעזר לנו להתקדם, ששומר עלינו, שלא נמות, שלא ניפול, אם יראה אש הוא ייקח אותנו, זאת אומרת, אבל Self-One מונע מאיתנו צמיחה.
אז אבא התחיל לשתוק באופן יזום, זאת אומרת, באופן קטע טוב. ופתאום, האמא נהייתה שמחה
וואו הוא שותק לי פה, והילד יותר טוב, הילד יותר טוב, הילד יותר טוב המגרש, אז פתאום נהיה איזשהו שיח.
עכשיו, אני רוצה שנחשוב איך לוקחים את מה שנתנו כאן, כדוגמה אמיתית מהחיים.
ליב: זה ממש מעניין, הדוגמה הזאת שנתת, היא למעשה, פה אתה מדבר על ילד ומבוגר, אבל למעשה, כשאנחנו מבוגרים, תמיד יהיה בנו את הילד האינטואיטיבי, ואת אותו מבוגר אחראי, שתמיד יעשה לנו את ה-נו נונו, תמיד יבקר אותנו, תמיד יהיה שיפוטי.
והקטע הוא שכשאנחנו רוצים להתחיל ולעשות משהו, כשהכול הולך, אז אנחנו עפים על עצמנו, וכשלא הכול הולך, אז המוח שלנו כבר ימצא את הסיבה, למה זה לא עובד לנו, זה אותו Self-One, הוא יגיד לנו שזה לא הזמן הנכון, זה לא התקופה הנכונה, הוא יגיד שזה כבר ניסיתי את הכול, וזה לא עבד.
וככל שאנחנו גדלים ומעירים יותר ויותר את Self-One, שק האמונות כבר מעצב את הזהות שלנו, והביקורת הזאת וההלקאה העצמית, הכול הופך להיות בעצם אנחנו.
איתן: מדהים, מדהים.
לב עזריה: ומה?
איתן: אני אגיד לך מה, זה בדיוק מקפיץ לי את אחד המשפטים בספר, שאני לא אשכח אותו שמבחינתי, הוא באמת אבן דרך לחיים.
הוא אמר, טימי גלווי שם ככה מציין, ואני ככה אתן פרפרזה של המילים, הוא מדבר על זה שאולי הדבר הכי חשוב שאנחנו צריכים לעשות, זה לא ללמוד דברים חדשים.
אתה לא צריך ללמוד דברים חדשים, אתה צריך להתנער מהרגלים שיש לך - תרגום מאנגלית
ואם נחשוב על זה, אנחנו לא צריכים ללמוד עוד דברים, אנחנו צריכים, מה שנקרא, לעשות Ctrl+Z, Ctrl+Z זה אחורה, נכון?
תסתכלי שניה במחשב
ליב: אני לא יודעת, אנחנו במקים.
איתן: במקים זה Command+Z.
כן, אל תתנשאי, מאמי, אל תספרי להם שאנחנו ב…
ואם יש משהו שאנחנו צריכים לעשות, זה לשחרר את ההרגלים, את האמונות, את ההטבעות, את אותם מקומות, שהם למעשה מפריעים לפוטנציאל הטבעי שלנו כבר להביע את עצמו החוצה.
קפצו אלי לפייסבוק, יש שם איזה שהוא סרטון שכתבתי עליו.
במקור שלנו אנחנו שיא הפוטנציאל, וזה המהות של השיחה הזאת.
במקור שלנו אנחנו שיא הפוטנציאל, הגוף שלנו התודעה שלנו, אנחנו יודעים איך להצליח.
זאת אומרת, קחי ילד, תני לו ללמוד סינית בגיל 2, הוא ילמד סינית.
בתוך כמה שנים הוא יהיה זה, זרקי ילד ב…
לא משנה איפה, בספרד, בזה, הוא יודע ללמוד, להיות מצטיין.
אבל אז, כשה Self-One תופס יותר שליטה, אנחנו כבר לא כאלה, אנחנו צריכים לספק, אנחנו צריכים לעמוד בתוצאות, וזה יוצר את הסטרס.
לכן.
כשאתם מסתכלים על עצמכם, מה שאנחנו רוצים לתת לכם כאן זה לא כלים ללהיות יותר טובים.
אתם כבר יודעים להיות איך יותר טובים. שם המשחק הוא לא להפריע לעצמנו להיות הטובים שאנחנו כבר.
אוקיי?
אז דיברת על זה בתוכניות שלך, ולקחנו את זה גם בטח לא מעט פעמים, את ההבנה הזאת, כשאנחנו נפצעים, וכשאנחנו מקבלים שריטה, אנחנו לא כזה מרפאים את הפצע.
הגוף יודע לבד לעשות את זה.
אנחנו פשוט צריכים לא להפריע לו, לשים קצת יוד אולי, לא צריך, פשוט לתת למקום ספייס, והוא יגליד לבד.
אותו דבר עם מימוש הפוטנציאל שלנו.
אנחנו יודעים לעשות את זה בצורה משמעותית, אם רק נסכים ללמוד את התהליך.
רק נסכים להיות באמת בראייה לא שיפוטית, ולהסתכל באופן בריא על הדברים, והכול מתחיל, בו איך שאנחנו מנתחים בשיחה הפנימית שלנו כל רגע ורגע.
ליב: כל חוויה שאנחנו, שקורת לנו בחיים. כי בסוף בסוף, אין לנו, יש לנו שליטה, אין לנו שליטה על מה שנראה בחוץ.
אותה נועה, היא הייתה, אם היא לא תראה את ארקפה, אז היא תראה את, לא יודעת, איזה, אני כבר…
את בית קפה אחר, נכון? אז היא תראה את ארומה.
איתן: אל תגידי בית קפה, דברי אמיתי, חנות נעליים, די, אל תהיי זה, רק…
ליב: אז היא לא תראה ארומה, אז היא תריח את הריח של הפופקורן. היא לא יכולה להימנע מהגירויים החיצוניים. הדבר היחידי שהיא יכולה לעשות, זה לנהל את אותה בחירה פנימית שלה.
איתן: את מהממת רגע, אני מזכיר משהו, שנייה רגע.
דמייני רגע עכשיו, שהיא רואה את הקרואסון, ואז היא נזכרת באיזה שהוא סרטון יוטיוב, שזה מישהו צורח עליך ואומר, אנשים ווינרים, לא מוותרים לעצמם. הם חזקים, הם לא נופלים. רק לוזרים נופלים.
ואז היא אומרת לעצמה, כן, כן, כן, כן, זה הסרטון הזה.
ועדיין זה Self-One
זה עדיין האגו שלך, הוא אומר שאתה לא יכול ליפול.
זה עדיין החלק בתוכך שלמד, שאנשים אלופים לא נופלים.
למה?
כי אם אתה לא עושה מכירות, אתה לוזר.
לא, אם אתה לא עושה מכירות, לא למדת, יותר טוב איך למכור.
אם אתה לא מנצח, זה לא כי אתה אפס ואין לך כישרון, אלא כי לא למדת, איך אולי לתפקד יותר טוב בתנאי לחץ.
אז לפעמים Self-One בא ומתחפש בתור המנטור, שכביכול בא להניע אותך, זה שצורח עליך ואומר לך שאתה אפס כי אתה לא מצליח.
אז חשוב לשים לב גם שהשיח הפנימי שלנו, זה לא אותו אחד שדוחף אותנו.
סלף וואן כשהוא רגוע, הוא עוזר לך להתקדם וללמוד בלי מאמץ.
בלי מאמץ נפשי.
ואם אותה נועה מהממת שלנו, הייתה לא לוקחת את הקרואסון, אבל חיה באיזשהו חסך מטורף בגלל הקרואסון, זה לא באמת לחיות מתוך סלף-2.
ליב: זה בדיוק מה שמביא אותי למקום הזה שאנחנו לא נגד קרואסונים. בוא נגיד את זה כאן.
איתן: לגמרי. דגים, לחם, איך שואלים אותנו, תגיד, בטח אשתך, אתה לא אוכל בבית הא?
אני אומר להם, תבואו לדג של שישי בצהריים המרוקאיים, הלחם והחלות, אתם לא תצאו לנו מהבית.
אומרים לי, לא, לא, לא, אין סיכוי, אשתך לא עושה את זה.
ליב: אבל מה שרציתי לומר זה שאנחנו לא נגד קרואסונים, זה העניין איך אני אוכלת את זה, איך זה מתקבל אצלי בגוף.
אם אני אוכלת את זה ממקום של סטרס, יש לזה גם השפעה ממש על המטבוליזם שלי, או שאני אוכלת את זה מתוך הנאה,
מתוך מקום שבו אני נהנית מכל ביס, מהטעמים שיש לי בפה,
אני בעצם בוחרת, לא…
מה שנקרא, לא הקרואסון בחר בי, אלא אני בוחרת. וזו בחירה מתוך סלף 2 עם כל המשמעויות שלה.
איתן: אז בואו נלך לפרקטיקה.
איך האלופים שלנו, ששומעים אותנו, כל אחד, יכול להתחיל להשתמש במודל הזה, בשיחה הפנימית בצורה טובה יותר, כדי ליצור שיפור התנהגותי בביצועים לעבר המטרות שלנו?
איך מתחילים לנהל את הקולות האלה, את Self-One סלף 2, את השיח הפנימי שלנו?
תחילי לתת לנו קצת…
ליב: אז אני חושבת שהדבר הראשון שאני רוצה לעשות בפרקטיקה, זה קודם כל להבין שיש בתוכי שתי דמויות, סלף 1 וסלף 2.
בחלק הזה אני רק רוצה להבין ולדעת שאני מזהה אותם, ולדעת מאיזה חלק אני פועלת בכל סיטואציה נתונה.
מבחינתי אולי זה השלב הכי חשוב.
כאן אף אחד לא צריך לעשות שום דבר, חוץ מלהתבונן על עצמו כמו צופה מהצד.
ועכשיו כשאתם כבר יודעים את המאפיינים של סלף 1 וסלף 2, יש לנו אפשרות לראשונה לדעת מאיפה אנחנו בוחרים, וגם להבין מאיפה אני יכולה לבחור אחרת.
זה לא אומר שהקול הביקורתי, אותו סלף 1, לא יגיע או לא ינסה להפריע.
ואני אגיד לך משהו, בעודי מקליטה את הפרק הזה, אני שומעת את סלף 1 אומר לי, תגידי, את מי זה באמת מעניין הסלפים הזה שלך?
כן, תוך כדי.
אבל תוך כדי ההקלטה, אני פשוט חוזרת, פשוט לדבר ולהשמיע את הקול שלי,
והנה שוב, אני מרוכזת בפעולה עצמה.
אז אני חושבת שזה הדבר הראשון.
והדבר השני, הוא בעצם להתחיל להסיט את תשומת הלב שלי,
להתחיל להסיט את תשומת הלב מסלף 1, תגדיל בצורה טבעית את סלף 2, כמו שאנחנו מורידים את הפנס ומאירים עליו חלק מסוים, אז החלק מסביב יהיה כבר חשוך יותר. אם נזכיר עוד פעם, אולי בפעם האחרונה, את אותה נועה עם המאפה קינמון.
איתן: מסכנה מה עשית? עלתה 15 קילו רק בפרק הזה.
ליב: אם היא הייתה כבר מודעת להתנהלות שלה, ומה מפעיל אותה,
מיד כשריח הקינמון מגיע, אז היא לוקחת נשימה עמוקה.
איתן: אני גם צריך לנשום, אני בלחץ בתור איתה שם, הבאה.
ליב: אז היא לוקחת נשימה עמוקה, היא מבקשת קפה באוטומט, ואולי היא לוקחת גם בקבוק מים, ולא מאפשרת לשיח של סלף 1 לשלוט בה.
וזה רק כשאת במודעות ונוכחות.
ושוב פעם אני אומרת, שלא תבינו לא נכון,
אני בעד מאפה קינמון, אם בוחרים אותו מסלף 2, בלי הלקאה עצמית, בלי ביקורת, הוא אפילו לא משמין ולא גורר אחריו אכילה בלתי נשלטת.
איתן: זה מדהים באמת.
זאת אומרת בעצם שהכוונה הפנימית לפני הרכישה, לפני המעשה,
ליב: לפני האכילה
היא הרבה יותר חשובה, או תשפיעה משמעותית על העיכול, ועל אם זה ישמין או לא ישמין.
ליב: חד משמעית.
איתן: זאת אומרת שגם אם אני אוכל משהו בריא, אבל אני אוכל אותו מתוך סלף 1,
ליב: מתוך באסה, מתוך קורבנות, מתוך מסכן
איתן:.כן, אני חייב לאכול את השקדים האלה וזה. אם אתה אוכל אותו מתוך מסכנות, אתה תעלה במשקל?
ליב: כן, ואני אסביר גם למה.
כי כל עוד אתה אוכל את האוכל שלך מהמקום ההישרדותי הזה, מהמקום של אני מתבאס, ומה זה הדבר הזה, ואני מפסיד את העולם ואת כל הנאות החיים, אז אולי יקח יום, יומיים, שלושה, ארבעה ימים,
אחרי שבוע, אתה לא רק שאתה תתפוצץ על המקרר, כן?
איתן: סלף 1 עם כינורות…
אח שלי, הסתיים הקטע של המשמעת עצמית, בוא בוא.
ליב: אז בוודאי שהכוונה, אז הבנו, הכוונה הפנימית כשאנחנו אוכלים,
אם אני אוכלת ומבינה, אני תמיד אומרת שאני ואתה אוכלים מהראש.
אנחנו מבינים ויש לנו כוונה פנימית, אנחנו ממש מבינים מה זה עושה לנו ברמת, בתאים, אנחנו ממש יכולים לדמיין איך זה משפיע על התאים שלנו, ובוודאי שהכוונה הפנימית, היא משפיעה על המטבוליזם שלנו, ועל, כן?
גם על המשקל שלנו.
איתן: לגמרי, גם, אני חושב שאם אפשר לתת איזושהי הקבלה, או עוד העמקה על שני הדברים שאמרת, אז אחד, זה הזיהוי, שתיים, זה איך אנחנו בעצם מגיבים.
אז אם ניקח רגע את המודל בספר, שבעצם אפשר לראות איך טימי גלווי מדבר, או אימן אנשים,
לפעול בצורה מקסימלית, כי בעצם התת-כותרת של הספר, זה "המדריך הקלאסי לביצועי שיא".
ואם נחשוב, הוא עשה אולי דבר גאוני, והוא מהראשונים, זאת אומרת, כולם, שאלו אותי פעם באיזושהי הקלטה של פודקאסט, אז תגיד, האימון המנטלי זה קטע חדש.
תגיד, מתחברים לזה?
אמרתי לו, קודם כל, אני מבין שאתה, וקוצ'ינג, זה לא בכיוון, כי אימון מנטלי התחיל עוד אי שם, בשנות ה-70, 80.
אני יכול גם להגיד לכולם שבשנות ה-60, זאת אומרת, היו…
עולם האימון המנטלי החל בעולמות הספורט הרבה לפני שקוצ'ינג ייעוץ החל, והתחיל להיות משהו מהסיפור הזה, וזה היה מצחיק לראות, כי האופן שבו אנחנו מנהלים את השיחה הפנימית שלנו, החקירה של זה התחילה אי שם, מזמן, וטימי גלווי עשה דבר מדהים, כי הוא דיבר על משהו שהיום, הוא הפך להיות ממש אחד הכלים שאנחנו עובדים איתם.
אז, כדי להתחבר לשיא הפוטנציאל שלנו, טימי גלווי מדבר על שלוש מיומנויות.
המיומנויות שאנחנו צריכים לעבוד עליהן, הן המיומנויות הבאות:
אחד, אנחנו צריכים ללמוד, לקבל,
ככה טימי גלווי אומר, ללמוד לצייר תמונה בהירה של התוצאות הרצויות.
אוקיי, אני אחזור על זה.
טימי גלווי אומר, השלב הראשון כדי להיות בפיק פרפורמנס,
כדי להיות באמת בשיא הפוטנציאל שלנו,
אנחנו צריכים להכיר ולדעת מהי התמונה הרצויה.כן, מהי תמונת הניצחון, מהו הביצוע המקסימלי.
וכשטימי גלווי היה מלמד את הטניסאים שלו, ואגב, הוא הוכיח לאנשים איך אפשר לשחק טניס, גם לכאלה שאין להם מושג בטניס.
הוא לקח מישהי בת איזה 55, אם אני לא טועה, לא היה לה מושג בטניס, היא פחדה מכדור בכלל, ותוך רבע שעה היא שיחקה טניס. זה מטורף, למה?
כי הוא לימד אותה, קודם כל, לראות איך היא רוצה לשחק.
מה זה אומר?
הוא מדבר על זה שאנחנו יותר טובים בללמוד מתוך צפייה, מתוך התנהגות.
אוקיי?
אנחנו יודעים את זה היום לומר, מהפסיכולוגיה של הספורט והביצועים בכלל, שהיכולת לראות תנועה של מישהו ולחקות אותה יותר קלה משאשר תגידי לי, אתה שומע?
קח את מרפק ימין, תעביר אותו ימינה, תעביר אותו שמאלה.
זאת אומרת שאם רוצים לעזור לילד, לאדם, לתפקד יותר טוב, אל תסביר לו מה לעשות.
תראה לו מישהו שהוא עושה את זה, הוא לבד יצליח לשכפל את התנועה.
הוא לבד יבין במימיקות של הבן אדם מה הוא עושה.
זאת אומרת שהיכולת שלנו, מדברים על זה היום בטח בעולם המודלינג, כן?
תעשה מודלינג למישהו, כאילו תחקה את איך שהוא עושה.
אז היכולת שלנו לייצר את הקליטה הטבעית הזאת,
יש לנו את היכולת לקלוט את זה באופן מאוד מאוד חד.
אז הוא מדבר על זה שאני רוצה לראות את התוצאה הרצויה.
אז הוא היה מעמיד אנשים וכשהוא היה מאמן אותם, הוא לא היה אומר לו, בוא הנה, אתה לא קולט שאתה לא חובט טוב? זה לא עובד.
ואני רואה מלא מאמנים שרודים בשחקנים שלהם, אתה לא עושה את זה טוב.
לא יודע מה, מאמני כושר, יועצים, אתה לא מבין שלא צריך לעשות ככה, לא, לא, לא ככה עובדים.
זה Self-One מדבר, זה Self-One מנהל צוות, זה על הפנים.
אתה צריך להיות, במקום שאתה משתיק את Self-One, נותן לסלף-2 לעבוד.
תגיד, על סמך מה שהיה פה היום, איך אתה חושב שהיה נכון להכות אחרת את הכדור?
ככה טימי גלווי הוא היה אומר.
אתה יכול להראות לי איך היה נכון לעשות את זה?
הוא לא מדבר, הוא רק נותן לאנשים להראות.
ואז אותו ילד מ-18, שהוא שחקן טניס, צעיר, הוא אומר, כן, הייתי צריך לחבוט ככה, לא, לא.
טימי גלווי הוא היה אומר לו, אל תספר לי מה היית צריך לעשות. אתה יכול להראות לי רגע איך היה זה?
איך זה מרגיש כשאתה עושה את זה?
ופתאום, בלי לשים לו, פותר לו את הבעיות, לא כשטימי גלווי הוא היה נותן הוראות, אלא כשהוא נותן לסלף-2 ביטוי להביע את הפתרונות לבד. זה בדיוק כמו שהם מנסים לתת פתרונות לאנשים. אל תפתור להם.
ליב: מדהים.
איתן: תעזור להם להבין לבד איך נכון. למה? כי הנחת היסוד הוא שהם יודעים.
וזה בדיוק עוד פעם, זו שיחה שלמה.
ליב: אז זה בדיוק אותה נקודה של מצלמת האח הגדול, שבעצם רציתי לפעול באופן מסוים,
פעלתי באופן אחר,
ובנקודת זמן הזאת, כל מה שאני רוצה לעשות, זה לקחת את אותה סיטואציה,
לעשות אחורה בסרטון הזה של במצלמת האח הגדול, ולראות איך פעלתי,
מה הפעיל אותי, איזה טריגרים הניעו אותי לפעולה,
ומתוך זה ללמוד את עצמי.
נדמה לנו שאנחנו מכירים את עצמנו, אבל בפועל אנחנו יכולים ללמוד את עצמנו בחוויות האלו, דווקא שהדברים לא מצליחים, לקחת שנייה, לראות נגיד, לקחת את הסרטון אחורנית,
ולראות מה היה שם, מה הפעיל אותי, איזה חושים פעלו שמה, וממש ללמוד,
וכשאני לומדת את זה,
הפעם הבאה שלי, כי היא כבר נעשתה ויזואלית עכשיו, תוכל להיראות אחרת.
איתן: מדהים. אז העיקרון הראשון זה בעצם לדעת לראות תמונה בהירה של התוצאה הרצויה.
ממש, הצבת מטרות קלאסית, כן?
כאילו, אתה רוצה לדעת לאן אתה רוצה להגיע.
האישה רוצה לדעת איזה משקל היא רוצה להיות, הגבר יודע להיות איזה משקל, או אחוז שומן הוא רוצה להיות, בעל העסק רוצה לדעת כמה כסף, כמה מחזור, רוצה לדעת את התוצאה הרצויה.
אבל שם, בדיוק ברגע, הזה שברור לי מה אני רוצה, אנחנו עוברים בעצם לעיקרון השני, או למיומנות השנייה שעליה דיברת, והיא מיומנות המפתח של השיחה הפנימית.
אנחנו צריכים ללמוד כיצד לסמוך על Self-2.
מה זה אומר?
אנחנו רוצים לדעת, לסמוך על Self-2 שידע,
מצד אחד, לבצע את המיטב, וללמוד מניצחונות וכישלונות.
זה המקום שבו אנחנו רוצים להיות באיזשהו מקום סומך.
רגע, שנייה, רגע, לפני שאנחנו קופצים על עצמנו בגערות, לפני שאנחנו ככה רודים בעצמנו ומבקרים את עצמנו, אנחנו רוצים, שנייה רגע, לפתוח איזה מרווח ביטחון של,
שנייה רגע, לפני שאתה מצליף בעצמך, חכה שנייה, חכי דקה, בואי שנייה נוכל לראות מה אנחנו יכולים ללמוד, כן?
קובי בראיינט אמר את זה, המנוח, אני לומד מניצחונות ומהפסדים, אני מנתח אותם אותו דבר.
גם אחרי ניצחונות, הוא היה לוקח את הקסטת וידאו, יושב עם העורך שלו, עם האנליסט שלו, ומנתחים הכל גם בימים טובים וגם לא.
למה?
כי גם בימים טובים, יכול להיות שלא היית במיטבך.
וגם בימים רעים, יכול להיות שהיית במיטבך, אז בוא נראה את זה, בוא נוקיר את זה.
אז זה בעצם המיומנות השנייה.
ללמוד, לסמוך על Self-One, ולתת לה בעצם את האפשרות לחוות למידה מניצחונות ומהפסדים.
מימים של נפילות ומימים של הצלחות.
את רוצה להגיד עוד משהו על זה לפני המיומנות השלישית?
מה שאת רוצה.
ליב: לא.
איתן: לא? כי המיומנות השלישית היא אותו, מה שנקרא, כובע נוסף, וזה בעצם ללמוד, לחיות, במה שהוא קורא לה "A non-judgmental mentality (אן-ג'אדג'מנטל מנטליטי)".
אוקיי?
לחיות מתוך מנטליות לא שיפוטית.
זה לצפות במה קרה, במקום לצפות בכמה טוב או רע, זה קרה.
כך הוא אומר.
ליב: מדהים.
איתן: מה קרה זה העובדות.
אם זה טוב או רע, זה הפרשנות.
ואנחנו כל כך טובים בלפרש מה זה אומר, את ההשלכות של זה על העתיד.
אם אכלתי את הקרואסון, נגמר לי הסיפור, הכל או כלום, מחר דיאטה חדשה, ואם חלילה לא הייתי טוב במשחק, אז אני אפס ומת העולם, ואם לא מכרתי, ואם לא ניהלתי טוב, אם לא הגעתי ליעדים שלי, אז השיח הפנימי הזה הוא קטלני בצורה לא נורמלית.
אז אם ניקח את זה, אחד, תדעו מה אתם רוצים, תמונה בהירה.
שתיים, תסמכו על Self-One שידע ללמוד מטעויות ומהצלחות.
ושלוש, תלמדו להנמיך את Self-One.
הרעיון הזה של להפסיק להסתכל על מה זה אומר, ולהתחיל להסתכל על העובדות.
מה קרה?
לא מכרתי.
מה קרה?
עליתי קילו.
עלית קילו, זה הסיפור.
בסוף זה הסיפור.
זה לא הופך אותך לבן אדם, פחות טוב
עלית קילו, זה הסיפור.
עכשיו, אם תנהל את עליית קילו במקום לנהל את איזה אפס אתה, יש לך סיכוי לשחרר משקל.
מה זה בקלות, וגם לשמור עליו.
אז אנחנו יודעים לומר ש Self-One זה הדרמה של החיים. הדרמה היא כל כך לא רלוונטית, אם נדע לנהל אותה.
ליב: זה נכון.
בעצם, ברגע שניתחנו את הסיטואציה, מתוך ראייה שהיא לא שיפוטית, כמו בסעיף מספר שלוש שלך,
בעצם הלמידה כבר נעשתה. הגוף כבר זוכר.
התאים שלנו כבר זוכרים.
האינטואיציה שלך, התודעה כבר למדה.מה לעשות להבא…
זה קצת כמו לומר ראייה לא שיפוטית, יוצרת איזושהי עדשה מתקנת לחיים מאוזנים יותר.
ואם אפשר לקחת את זה לאותו תינוק שלמד ללכת, וממשיך לנסות ובאופן לא מודע נותן לגוף לגלות דרכים חדשות לעמוד על הרגליים ולייצר את צעדיו הראשונים, כך גם אנחנו.
יש לנו בכל אחד ואחת מאיתנו מנגנון למידה טבעי.
והמטרה שלנו היא לא ללמוד עכשיו דברים חדשים,
אלא להחזיר אותנו כל הזמן למנגנונים המולדים שבנו, שיודעים לקבל את ההחלטה הנכונה שתהפוך אותנו לאנשים ולנשים שאנחנו רוצים לגדול להיות.
איתן: מדהים, מדהים. מה אני אגיד לך?
בא לי לשאול עוד, לעשות דברים. ואם עבר לכם בראש שאנחנו ניתן לכם פה את המשפטי המוטיבציה הנכונים,
איך להגיד, מה להגיד, אז סורי, אנחנו מעריכים אתכם…
ליב: תחשוב טוב ויהיה טוב.
איתן: כן, אנחנו מעריכים אתכם קצת יותר, ואנחנו רוצים לתת לכם את המודל המנטלי למחשבה.
והמודל המנטלי שבו אנחנו עובדים, זה ממש ככה.
אנחנו קודם כל נמצאים בהתבוננות יום-יומית
ומסתכלים מתוך מי אני פועל, Self-One או Self-Two.
והרעיון הוא שהעבודה היא ברגע שאתם משתיקים את Self-One אז Self-Two כבר בא לידי ביטוי.
זאת אומרת, אתם לא צריכים לעבוד פעמיים, גם להשתיק את Self-One, גם להפעיל…Self-Two יודע לעבוד
אתה השתקת את Self-One, הנמכת את הווליום, פחות דרמה, פחות…
פחות, פחות, פשוט פחות יותר מאחד, אתה תקבל יותר מהפוטנציאל המקורי שלך.
וככל שאנחנו יודעים לחוות את זה, יש מערכת יחסים מאוד מאוד בריאה.
למה?
מחזיר אותנו לסיפור של האבא והילד.
כשאבא הנמיך את הווליום, הילד לא היה צריך יותר הוראות טובות במגרש,
הוא כבר פעל יותר טוב.
כשמנהל המכירות מנמיך את הווליום של השיפוטיות, כשהצוות שלו לא מוכר,
כשהוא מנמיך את המחמאות גם, ואת המסיבות קפה ומסיבות אלכוהול, כשהם עומדים ביעד,
הוא מנמיך את השבח על התוצאה, ויותר מגביר את השבח על הדרך, את השבח על הלמידה.
מה למד, ומה עשינו?
הוא לא צריך לעבוד יותר קשה במהלך היום, כי החבר'ה יודעים למכור.
למה?
כי הם יודעים ש-Self-One מתפקד בתור האבא הסומך, בתור האמא הסומכת, בתור האדם הזה שיודע לתת לילדים שלו לקבל החלטות. זה נקרא צמיחה אורגנית.
זה המקום שבו אני לא מפריע לילדים,
אני לא מפריע לעצמי לפעול, כי משהו בתוכי יודע שכבר יש בנו את הכוחות.
ודווקא בעולם של ידע, אנחנו צריכים פחות ידע,
אלא יותר למידה של עצמנו.
וזה מתאפשר על ידי ככה טיפה מיוט, טיפה להנמיך את-Self-One, וSelf-Two כבר יודע לעבוד.
ליב: אז אני אגיד באופן אישי, שעם השנים גיליתי שככל שאני מנסה פחות, אבל סומכת יותר,
ומאזינה בתשומת לב גדולה יותר, ושיפוטית פחות, ככה התוצאות מוצלחות הרבה יותר, בלי הרבה מאמץ ואימונים.
אני מסיימת, או אנחנו מסיימים את הפרק הזה.
איתן: מה, כבר מסיימים, Self-One שלי לא רוצה לסיים…
ליב: אם ידיעה שלכל אחד ואחת מאיתנו, יש אני אחד פנימי שיודע את הדרך, ואנחנו רק רוצים לאפשר לו, לצעוד בבטחה דרכה.
איתן: וואי וואי וואי. צריך לשכפל את הקטע הזה, ושתשימי אותו עוד פעם.
אני חושב שזה באמת,
אולי המתנה הכי גדולה שאנחנו מקבלים, בטח בעידן הזה, שאתה צריך להיות מישהו, ולעשות משהו, ואני יכול לומר שאולי לסיום, Self-One לא נעלם לנו מהחיים, הוא לא ייעלם עד סוף ימינו.
ליב: וגם יש לו חלק משמעותי בהישרדות שלנו.
איתן: ויש לו חלק משמעותי בהישרדות שלנו, ואני חושב שאם עד, או אם משהו בתוככם קצת הרגיש, או ככה רוטן לגבי Self-One, או מרגיש ככה לא משהו,
תנו לי לומר לכם, הוא אחלה גבר בחיינו, או אחלה אישה בחיינו, כן, תלוי איך אתם מסתכלים עליו, או עליה.
Self-One, יש לו חלק מדהים בחיים שלנו, ואנחנו רוצים לתת לו את הכבוד, ואת הרספקט, ואחד מהחלקים, אז לתת לו קצת לנוח.
כי כשהוא קצת ינוח עכשיו, כל העבודה שהוא עושה, אנחנו נהיה טובים יותר, ונכון, הם לא נעלמים, בתוך היום אנחנו מנהלים אותם, אני מנהל אותם, את מנהלת אותם,
כולנו,
זה לא משהו שאנחנו עכשיו עשים לכם פרק ממגדל השן, והחוכמה שלנו, לא, אנחנו חיים את זה כל יום, וכששאלו אותי, תגיד,
איך אתה מייצר פרק כל שבוע, וזה, אז אני אומר, כי אני עובד נורא קשה, לתת Self-One לצאת,
כי אין לי כוח לעשות 400 טייקים, גם אם אני רוצה, ואין לי זמן לעשות את זה, אז הכל חייב להיות בטייק 1, גג 2, אז מתחילים לדבר, ויוצאים, כותבים את הנקודות, ומשהו בתוכנו צריך לסמוך,
והחלק הכי יפה, ואת זה אולי אני רוצה שאתם תגלו,
זה כשאתם סומכים וקופצים למים, ועושים, Self-Two בא לקראתכם, אתם מגלים כמה גדול, וכמה גדולים אתם במהות שלכם,
אבל כל עוד אנחנו לא יוצאים, לעולם לא נגלה,
אז אנחנו מזמינים אתכם, לנהל ולחקור את השיחה הפנימית שלכם,
והשיחה הפנימית פשוט, צריכה להיות שיחה טובה,
אנחנו צריכים את האנשים טובים לעצמנו, בשיחה שלנו, וכמו שהיינו רוצים שהילדים שלנו ידברו לעצמם, או אלינו, ככה אנחנו רוצים,
להתחיל לאמן את זה, להתחיל לדבר אלינו,
אז שלב ראשון, תפסו את עצמכם על חם, מי עובד עכשיו, מי מדבר, Self-One או Self-Two, זה החלק הראשון, סטפ 1,
סטפ 2, ליב נתנה אותו, תחיל לנהל ולזהות את המקומות שבהם Self-One1 לוקח שליטה, ושם, לבחור להנמיך, והדרך להנמיך את Self-One, הוא באמת לאפשר לעצמנו, התבוננות לא שיפוטית, ולחיות שם,
זה באמת אולי המתנה הגדולה ביותר שלנו, לתת לעצמנו את האישור הזה, להיות אנושיים,
ומכאן, אני, אשתי, Self-One שלנו, Self-Two שלנו, כולנו כאן,
באמת מודים לכם על עוד פרק,
שאפשרתם לנו להיות באמת בזמן שלכם, בחיים שלכם, לקחת חלק,
ובכל רגע שאתם עושים את זה, או בכל רגע שאנחנו זוכים באמת לקבל מכם את הפידבקים המדהימים, גם ברשת וגם ברחוב, שזה הכי כיף, שאפשר קצת לצאת ולראות אנשים שמדברים איתנו, ומספרים לנו על הפרקים,
יש 75 פרקים, רק הפרקים איתך מעניינים אותם, תדעי לך, כאילו רובם לפחות,
ומהמקום הזה אנחנו באמת רוצים לאחל לכם ימים טובים, ימים של חברות אמיתית ביניכם לבין עצמכם,
ימים של עיניים טובות, ימים שבהם תזכו להרמוניה מטורפת בין Self-One Self-Two, כי העולם זקוק לפוטנציאל המדהים שלכם,
ואני רוצה באופן אישי, אשתי היפה, לומר לך תודה שהשקעת מזמנך, היקר, לשבת איתנו,
לשתף אותנו בשיחות הפנימיות שיש לך, באיך שאת עובדת.
-וואי, תודה שאני נהנית.
תספרי לי מה זה, אני נהנית בשגעון.
אז אנחנו נייצר עוד פרקים, כי אין לך ברירה.
היה לי כיף גדול, מדהים.
נסתכל, לשמוע אותה, יכולתי לשבת שעה ולעשות את זה, אבל Self-One שלי קצת עבד פה.
אלופים, שיהיה לנו באמת שבוע מדהים. אנחנו נתראה בשבוע הבא,
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments