אנחנו חיים בעולם החדש השפע אין סופי אפשרויות, הזדמנויות טכנולוגיה מתפתחת בקצב מטורף, אנחנו בני האדם יודעים להכין פצצות אטום לטוס לחלל להשתיל איברים אבל הגוף שלנו לא הדביק את הפער למעשה הוא דיי נשאר אי שם במערות בתקופה שבה צדנו את האוכל חיפשנו מה ללקט הסתובבנו בין תרופות של שפע לתקופות של מחסור. האבולוציה שולטת בנו והיא יכולה להסביר הרבה מהדחפים האימפולסיבים שלנו. למה אנחנו לא מסוגלים לשלוט על עצמנו בסיטואציות מסויימותמאיפה מגיע הדחף הבלתי נשלט למתוק לפחמימות למה כוח רצון זמנו מוגבל למה כשהגוף מרגיש בחסר זה השפע הגדול ביותר עבורו ואיך החיה הפנימית שבתוכינו מנהלת את ההצגה שנקראת החיים שלנו
בפרק היום איתן אהובי מארח אותי בפרק שמאפשר הצצה לעולמינו הפנימי לחיה שקיימת בכל אחת ואחד מאיתנו ואיך אפשר לאלף אותה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/07/2022.
איתן: אנחנו ברי מזל, אנחנו חיים בעולם החדש, השפע הוא אינסופי.
יש לנו אפשרויות, הזדמנויות, טכנולוגיה שמתפתחת בקצב מטורף.
ליב: אנחנו בני אדם, יודעים להכין פצצות אטום, לטוס לחלל, להשתיל איברים.
אבל הגוף שלנו עדיין לא הדביק את הפער.
למעשה הוא די נשאר אי שם במערות, בתקופה שבה צדנו את האוכל שלנו, חיפשנו מה ללקט.
הסתובבנו בין תקופות של שפע לתקופות של מחסור.
האבולוציה שולטת בנו, והיא יכולה להסביר הרבה מהדחפים האימפולסיביים שלנו.
למה אנחנו לא מסוגלים לשלוט על עצמנו בסיטואציות מסוימות?
מאיפה מגיע הדחף הבלתי נשלט למתוק, לפחמימות?
למה כוח רצון זמנו מוגבל?
למה כשהגוף מרגיש בחסר זה השפע הגדול ביותר עבורו?
ואיך החיה הפנימית שבתוכנו מנהלת את ההצגה שנקראת החיים שלנו?
בפרק היום, איתן אהובי מארח אותי בפרק שמאפשר הצצה לעולמנו הפנימי, לחיה, שקיימת בכל אחת ואחד מאיתנו, ואיך פרקטית אפשר לאלף אותה.
אם מצאתם ערך בפרק הזה, תעבירו אותו לעוד אנשים ונשים.
וגברים, ייהנו ממנו.
האזנה נעימה.
ליב: ברוכים הבאים לפודקאסט "סודות האנשים הבריאים בעולם", פודקאסט על תזונה, תודעה ובריאות אופטימלית.
אני ליב עזריה, וכהאקרית של בריאות אני חוקרת את האנשים הבריאים בעולם.
את מצטייני הבריאות שמאריכים חיים באנרגיה גבוהה ובתפקוד אופטימלי עד יומם האחרון.
את מסע המחקר שלי אני מפגישה עם מדע אריכות החיים המיטבית, ובכל פרק אביא את העקרונות לפיצוח קוד ההפעלה של הגוף בצורה פרקטית ופשוטה, כדי שגם אתם תוכלו לקחת את הגוף שלכם לרמה הבאה.
"סודות האנשים הבריאים בעולם" מתחילים עכשיו.
איתן: אז יש לנו חתיכת פרק, כי אני הולך לשאול אותך שאלה שהולכת, איך אומרים, לפתוח את ה…
לפתוח איזושהי תיבת פנדורה די רצינית פה בעולם, באנושות, בתקופה שבה אנחנו נמצאים.
אז אני פשוט אשאל את השאלה, בסדר?
אני חושב שאת הטובה בעולם לענות עליה.
אז בוא נתחיל, בלי ציפיות, בלי לחץ.
השאלה היא איך תרבות השפע שבה אנחנו נמצאים דווקא מייצרת לנו חוסר?
ליב: וואו, זו שאלה גדולה מאוד.
איתן: זאת אומרת, לא התחממנו, ישר.-ממש.
ליב: אתה יודע, לפני 200 שנה, רעב היה אחת הסיבות הכי מובילות למוות.
היום, במאה ה-21, זה דווקא השפע, האוכל, הוא זה שהורג אותנו.
העודף.
אז אני חושבת שזה הפרק שלנו.
וואו, וואו, וואו.
איתן: הפרק שלנו מדבר על איך אנחנו לא לוקחים בחשבון, בהתנהגויות שלנו, בבחירות שלנו, את החיה שבתוכנו, את האבולוציה שעדיין מנהלת אותנו.
ליב: אז אני בדיוק באה לשאול אותך, זאת אומרת, טכנית, מה קורה לנו כבני האדם היום?
קודם כל, אנחנו חיים באורח חיים שהוא מודרני, אנחנו יודעים לעשות דברים גדולים בעולם, המוח התפתח, יש לנו בחירה חופשית, אנחנו עושים מחיר, יודעים להכין, ללכת, להיות בירח, אבל מבחינה אבולוציונית, אנחנו עדיין אותו איש המערה, שנמצא שם לפני אלפי שנים, אני עקרונית, כן, אתה רואה אותי?
בוודאי.
99.9% דומה לאותה ילידה שבטית, שחיה במערה מבחינה אבולוציונית, ובעצם ההתנהגויות שלנו מושפעות מהאבולוציה.
האבולוציה לא הדביקה את הפער בין האני החדש, לבין מה שהיה אי שם במערות, ואני חושבת שאם אנחנו מבינים את זה קצת יותר, אז מאוד קל לנו להבין כל מיני תופעות, כמו למה אנחנו לא מסוגלים לשלוט בעצמנו עם אוכל, או מאיפה מגיע הדחף הבלתי נשלט שלנו למתוק, לפחמימות, או למה בכלל הגוף שלנו מתוכנת לאגור אנרגיה, וגם מגדרית, למה אני אוגרת שומן בישבן, ולך יש יותר מסת שריר.
איתן: תשמעי, זה דברים גדולים להסתכל עליהם, כי זה, איך אומרים, את ביומיום שלך עובדת עם נשים בכל העולם, בכל מה שקשור, למערכת היחסים שלהן עם האוכל, וכולנו אוכלים, כולנו רעבים, כולנו גם שבעים, לכולנו יש לדחפים מול אוכל, כי אוכל הוא הדבר הראשוני הזה, שכאן נורא להסתכל, וחשבנו יחד, אנחנו משתפים אותכם, שדווקא אם נוכל להתמקד, באיך אנחנו, בכל מה שקשור לתחושת רעב ושובע, אם נוכל לקחת, ואם באמת תוכלי לתת לנו איזו דוגמה ראשונה, שתיתן לנו רגע איזושהי הבנה של איך, במערכת היחסים שלנו עם האוכל, אנחנו אולי רוצים להיות בריאים יותר, לאכול יותר נכון, להתאמן להכניס, את יודעת, אורח חיים יותר בריא כבני אדם, ואיך טכנית אנחנו מתחילים אולי, דיאטה חדשה, או נכנסים לסגנון תזונה שונה, ולא משנה מהו, איך את יודעת, החיה הפנימית שלנו דופקת לנו את העסק, או משבשת לנו את הסיפור הזה.
ליב: אז בוא נתחיל מזה שהמשיכה שלנו לאוכל, זה צורך קיומי, כדי לשמור על השרידות שלנו, כדי שנבטיח את המשך הקיום שלנו.
אבולוציונית, אנחנו נולדנו לאכול בכל הזדמנות שמצאנו אוכל, כי היום יש אוכל, כך ידע הצייד, אבל מחר יכול להיות שלא יהיה, ולכן תזונה, כשאני מדברת על תזונה אבולוציונית, אני עוסקת בהבנה של למה אנחנו אוכלים, כי פעם כשראינו אוכל היינו חייבים לאכול אותו, לא ידענו מתי יהיה, היום, מחר, עוד יומיים, עוד שבוע.
ובעצם כשאנחנו נכנסים פנימה, אנחנו מבינים שכל תופעה שקורית לנו, יש לה הסבר אבולוציוני שמסביר למה זה שם, ואם אני רוצה ככה לכמת את זה במשפט אחד, אם זה מעלה את השרידות שלי, אז כנראה שזה כדאי.
ואיפה הבעיות בעצם מתחילות, זה שבמאה ה-21, בעולם שבו הכל זמין, הכל בשפע, יש חוסר התאמה בין הדחף הקדמוני שלי, למציאות שיש בה עודף ושפע, וזה בסופו של דבר מביא אותנו להשמנה, לתחלואה, למחלות, אגב, גם פיזיות וגם נפשיות.
איתן: לגמרי, ולתחושת חולי. זאת אומרת, אם אני מבין נכון, טכנית בעבר, הצייד, איש המערות, הנערה השבטית הזאת, זאת אומרת, טכנית, לא ידעתי אם יהיה לי אוכל, אז אם ראיתי עץ תפוחים תאנים או מה שלא יהיה, הייתי מרביץ את כולו, נכון?
כי מי יודע מתי עוד פעם אני אוכל לקבל יבול או איזשהו פרי.
זאת אומרת, בעבר, כמו שאמרת, כשהייתי רעב, יכול להיות שהייתי רעב כל הזמן, אבל כשראיתי אוכל, אכלתי.
היום, אני אוכל בכל מקום.זאת אומרת, אני רואה אוכל בכל מקום.זאת אומרת, המקרר הוא מולי, או הוא קרוב.
וכשאני יורד למטה, אז בתי הקפה נמצאים.
זאת אומרת, יש מלא עצים, נכון? של אוכל, ומה שאת אומרת זה דיפולט שלנו, כשאני רואה אפשרות לאכול, ותכף ניקח את זה כמובן לכל העולמות, אבל לא אוכל קל נורא לעבוד איתו, טכנית אני אומר, בוא'נה, אני חייב לאכול, אולי לא יהיה.
למרות שאני יודע בראש שיהיה, אבל משהו בתוכי, החלק ההישרדותי אומר, בוא'נה, יש מצב שלא יהיה, אז אני אוכל.
אחר כך זה הולך לבגדים ולתארים ולהישגים וללייקים.
נכון, אז אם אנחנו רוצים להבין את הגודל של המורכבות,
וואי וואי, איזה פרק, אימל'ה.
ליב: אז אנחנו מבינים שבעצם יש בתוכנו שתי דמויות, אחת שהיא רציונלית, שהיא בוחרת, יש לה בחירה ריבונית חופשית, ואחת שהיא פרימיטיבית.
הרציונלית מבינה שאנחנו במאה ה-21, בעידן של שפע, שהכול זמין, והפרימיטיבית עדיין חושבת שאנחנו בתוך המערה, ומתייחסת לאכילה, ולעוד התנהגויות אחרות, אבל נתייחס רגע לאכילה, בצורה הישרדותית.
וכאן בעצם מתחילות הבעיות.
למה?
כי אנחנו יצורים יותר פרימיטיביים מרציונליים.
אנחנו בעצם מנוהלים מהחלטות שהן קיומיות, הישרדותיות, קדומות, וזה כאילו מנוגד לאני החדש.
וזה בדיוק גם ההסבר, בעצם, למה אנחנו לא מצליחות, או מצליחים לשמור על המשקל שלנו, לאורך זמן.
ובעצם זה גם, זה מסביר הרבה מאוד מההתנהגויות שלנו, זה מסביר את הדחף שלנו, למתוק, זה מסביר למה אנחנו עצבנים, כשאנחנו רעבים.
ובעצם, כדי להבין את זה, אולי כדאי שנבין איך האבולוציה שלנו, משפיעה על הבחירות התזונתיות שלנו.
כי אם המזון שלי, זמין לי בכל מקום, היום אני יודעת שעכשיו אני רעבה, אני פותחת מקרר, או מזמינה וולט, או הולכת לאמפ"ם, נכון?
אז בעצם, למה אני עצבנית כשאני רעבה?
ואיך זה קשור לאבולוציה שלי?
מעניין, לא?
איתן: מאוד.
ליב: אז אמרנו שבטבע, חוסר זמינות, של אוכל במזון, היה מייצר סטרס בריא.
הוא היה מניע אותנו, ודוחף אותנו, ללכת ולחפש את הציד שלנו, ולאכול.
כשאנחנו רעבות, המוח הרציונלי שלי, נדחק הצידה, ומי מגיע קדימה?
המוח הפרימיטיבי הקדום. הוא לוקח את המושכות לידיים.
בעצם, אם אני רוצה גם להתייחס לזה, למה קורה לי בתוך הגוף, אז בגוף שלי, כשאין כלום בקיבה, אז מתחילים להיות מופרשים, הורמונים, נגיד, הורמון הגרלין, הוא מודיע לי, "לכי, תחפשי אוכל".
מצד שני, הוא גם מתחיל להפריש הורמון, שנקרא הורמון הגדילה, שהוא אחראי בין השאר, לפרק את השומן שלי, ולספק אנרגיה, שאני אוכל ללכת ולצוד משהו.
רק הצידה, הציד שלנו נעשה במקרר.
ואז, כל זמן שאני בסביבת אוכל, כן, או חושבת על אוכל, יש תופעה מעניינת, שנקראת, שבעצם מפרישה אצלי אינסולין, מבלי שהכנסתי שום דבר לפה.
האינסולין הזה נקרא הפרשה צפאלית, זה אינסולין שמופרש מהמוח, הוא גורם לירידה נוספת בסוכר.
ואז ככל שאני קרובה יותר למועד הזה של הארוחה, יש אזור במוח שמשחרר גם אדרנלין, שגורם לנו לעצבנות.
ואז זה גורם לי, בסופו של דבר, כל הפסטיבל ההורמונלי הזה, גורם לי להסתער ולחטוף ולאכול, בלי שאני חושבת כמה ולמה.
אז יש לנו, אנחנו, ודרך אגב, למה אני עושה את זה?
כי בטבע, לא הייתי רוצה שהיריבים שלי, יקחו את השלל שמצאתי.
אז אני, יש פה איזה מלחמה, רק שפה, במאה ה-21, אין מלחמה, לא על הצלחת שלי, אף אחד לא לוקח לי את האוכל שלי, הכל זמין ובשפע.
איתן: זאת אומרת, אם אני מבין רגע שבעבר, כן, הרחוק, טכנית, -המנגנון הזה עבד מצוין, כדי לשמור עליי בחיים, כן? זאת אומרת, הרעיון הזה של אני רעב או אני רעבה, אני צריכה לצוד או לצוד את הטרף כדי שיהיה לי מה לאכול, כדי שאני לא אמות.המנגנון הזה נשאר בבילדין שלו.
ליב: נכון.
איתן: אנחנו לבושים היום יותר יפה, מצטלמים יותר יפה, נראים יותר יפה, אבל עדיין בפנים החיה הפנימית עובדת.
ליב: נכון.
איתן: עכשיו, רק אם אני מבין, אנחנו במקום לעבוד פעם בשבוע, אם תהיה לי ארוחה, היא עובדת בשלוש ארוחות ביום.
קחי אותי רגע, איך זה נראה?
זאת אומרת, היום המנגנון הזה עובד מה, פעמיים, שלוש ביום?
אני כל הזמן חי כאדם רעב?
ליב: קודם כול, ה-default שלנו זה לראות אוכל ולאכול, אבל לצד המקום האבולוציוני, יש לנו את המקום הבוחר.
ובשביל להבין את זה, אולי כן כדאי גם להבין, יש לנו הרי תאוות לדברים, יש לנו תאווה נגיד, למה התאווה שלנו נגיד לפחמימה היא גדולה יותר? ואיך זה קשור בכלל למוח ההישרדותי שלנו?
למה כשאני רואה שאנשים מעידים על זה, שהם מתחילים לאכול פחמימות, או אני מתה על פחמימות, אני מכורה לפחמימות, נכון? מה קורה שם? איך הגוף שלי מפעיל תוכנה שהיא אפילו לא מודעת?
אז אני רוצה להבין שלאורך כל האבולוציה שלי, פחמימות וסוכרים לא היו זמינים בכל פינה.
ובטח לא היו מסעדות ולא היו סופרים, וכשהמוח שלי נגיד פגש, לא יודעת, עץ של פרי, אז הוא, מה הוא עשה?
איתן: ישב, אכל.
ליב: נכון, חיסל אותו.
האבולוציה לימדה אותנו ליהנות מהסוכר הזה, הוא עוזר לנו לשרוד.
כשהמוח שלנו מזהה סוכר, הוא מתחיל להפריש דופמין, שעושה לנו ככה עניים במוח, והוא מחזק אותנו לצרוך מזה עוד ועוד ועוד, אנחנו זוכרים שדופמין זה אותו נוירוטרנסמיטר, שבעצם מאפשר את המשך הקיום שלנו, הוא משתחרר כשאנחנו עושים אהבה, וכשאנחנו אוכלים, וכשעושים לנו לייקים, שזה פחות שרידות, אבל הוא גם משתחרר שם.
ובעצם, ככה המוח שלנו למד כשהוא נפגש עם משהו מתוק.
אגב, פחממות זה לא מזון שהיה פעם, הוא נכנס לעידן החדש רק לפני עשרת אלפים שנים.
עד אז אכלנו ירקות ירוקים, חלבונים, היינו מלקטים מעט פחמימות, והיה דחף.
היום לא חסר דחף לפחמימה, אבל הדחף נשאר בצורה אבולוציונית.
יש הסבר, מעניין, אבולוציוני גם, למה נשים, מאיפה התחילה החיבה ורוד ולאדום, כי נשים היו מלקטות, הם היו מלקטות פירות.יער, אוכמניות, זה היה צובע אותן בסגול, באדום, וכנראה ההעדפה המגדרית הזאת נוצרה משם.
אגב, זה גם, אם אנחנו מסתכלים על האבולוציה, מבחינת איך שאנחנו בנויים, אז הגבר בנוי ככה שמסת השריר שלו גדולה יותר, למה?
כי הוא היה צריך לצוד, הוא היה צריך לחפור, הוא היה צריך לצוד, וגם להביא את הציד הזה, לאישה שמחזיקה את הצאצאים בבטן. האישה, מסת השומן שלה גדולה יותר.
אומרים שיש לה מסת שריר קטנה, לא, מסת השומן שלה גדולה יותר, וגם האזורים שבהם, נגיד, האגן רחב יותר, ובעצם האישה, כדי שתוכל להחזיק היריון בצורה מיטיבה, אז מסת השומן שלה גדולה יותר, כדי שהמוח הצאצא יהיה עם מוח מפותח יותר, המוח הכי מפותח בטבע, שרובו עשוי משומן.
אז אנחנו לאט לאט מתחילים להבין שלכל דבר יש הסבר אבולוציוני.
ואם אני רוצה רגע לחזור שנייה לאותה פחמימה, לאותו סף שנקרא דופמין, שאני כל פעם, אם בטבע זה היה מאוד מאוד, לא היה שכיח, אבל פה זה מאוד שכיח, נכון?
אני, הפחמימות, המתוק שלי.
ואז בעצם אני, ככה, בהזזה של פתיחת מקרר, לוקחת לי את השוקולד היומי שלי, ואני חושבת שאולי דיברנו על זה פעם אחת, שאם אני צורכת את אותו שוקולד שלי, את אותו מתוק שלי, את אותה פחמימה שלי, כל יום בשעה קבועה, הגוף שלי לומד, המוח שלי זה איבר לומד, אז הוא מבין שכל יום בשעה שלוש הוא מקבל את הקוביית שוקולד, את העוגת שוקולד, ואז לאט לאט, סף הריגוש, כן?
השחרור של אותו דופמין, שהשתחרר פעם כי הוא השתחרר כדי לאפשר לנו לזכור שאנחנו מדי פעם נחפש את הדבר הזה, פתאום סף הריגוש יורד, וכשהוא יורד, מה אני צריכה?
איתן: עוד מזה, צריכה עוד שוקולד, עוד דברים, עוד מילוי, עוד דברים, עוד תגובות, עוד לייקים, עוד כסף, עוד הכרה, עוד דברים.
זאת אומרת, ההקבלה של מה שאת אומרת היא די מטורפת בכלל, החוויית חוסר, או לתודעת החוסר שאנחנו רואים לא מעט פה, והיא קורית פה, והיא מתקיימת. לא בגלל שאין לנו, או לא בגלל שלא השגנו משהו, אלא בגלל שאם אני ככה לוקח את מה שאת אומרת, בדפולט שלנו, ואם אני מסתכל דווקא על השיחה, על החיה הפנימית שלנו, אנחנו חיים במאה ה-21, עם מנגנון הישרדותי שהוא טכנית השולט בסיפור הזה של החיים.
ואם אני רגע מנסה…
ליב: הוא מנהל אותנו. ומנהל את הבחירות שלנו.
ותכף נדבר גם במאבק הזה אולי, בין כוח הרצון לאיבולוציה, מי באמת מנצח, ואולי רגע נסיים את המקום הזה של הדחף הזה, שהוא בלתי נשלט.
אנחנו מבינים בעצם שכשאני צורכת את אותו, נגיד, סוכר בכמות גבוהה, אז בעצם, מה שזה גורם למוח שלי, לגוף שלי, להתמכר, נכון?
כשאני אוכלת את זה בתדירות גבוהה, ואז יש לנו תחושה של חסר, ואי שקט, וככל שאני צורכת מזה עוד, הגוף רוצה עוד.
וזה מין עודף גירוי למוח, וזה מייצר לי כל מיני היבטים התנהגותיים, שבעצם אני מבינה, שאני לוחצת על הכפתור הזה, כפתור התשוקה, שאין לו שובע.
ו…
רצית לשאול אותי משהו?
איתן: לא, יש לי, אני לא יודע, יש לי 400 שאלות בראש.
האם אני מבין, נכון, דווקא זה שיש לנו יותר היום, דווקא זה שאני יכול, בנגישות מאוד מאוד מהירה, לגעת בכל דבר, לקנות בכל דבר, יש לי זמינות לכל דבר, דווקא זה שאני משיג את הדברים, בדחף המהיר, והפיתוי שקיים, ואני יכול כבר לספק אותו, דווקא זה יוצר לי את תחושת המחסור, ואת תודעת החוסר.
ליב: לחלוטין.
ברמה הבריאותית, הפיזיולוגית, אנחנו יודעים שהעודף של השפע, מייצר לנו את החוסר של הבריאות.
ואני בטוחה שגם אתה יכול לקחת את זה, לעולם המנטלי, שעודף ממשהו מייצר אצלנו, חסר.
איתן: וזה בטח אפשר לראות הרבה אנשים שיש להם, העניין הוא, זה לא אם יש לך או לא, העניין הוא, זה שהגדרת, שהמילוי מבחוץ, הוא זה, שיספק אותך כאדם.
יכול להיות שזה הכסף, יכול להיות שזה החברויות שיצרת, יכול להיות שזה המעמד או הסטטוס, משהו בתוכנו אומר, אני צריך להתמלא. אבל המילוי הזה הוא חיצוני, וזה נקרא למלא תשתיות של חוסר. אתה מתמלא במשהו, לא היית צריך לאכול, פשוט רצית אהבה אבל אכלת, כי לא ידעת איך לקבל אהבה, לא באמת רצית, לא באמת רצית, לא רצית באמת לכתוב ספר, שישפיע על אנשים בעולם, רצית להיות מפורסם, אז כתבת ספר, וזהו אתה מחפש ישר את הכלי הבא, שיגרום לך להיות מפורסם, לא רצית באמת להשפיע, רצית, זאת אומרת, אנחנו לא פעם מחפשים, וזה אולי ככה יתחבר להמשך השיחה, אנחנו בטוחים שסוג של מילוי חיצוני, שהוא קיים לנו בעולם, יגרום לנו להיות או יותר מאושרים, או בתודעת שפע, ואנחנו רואים בדיוק הפוך, שדווקא תוצאה חיצונית, היא דווקא מפתחת תשתיות של חוסר.
ליב: אולי נגיד, שנקודת המוצא, של הגוף הקדמוני שלנו, זה תמיד להיות בחסר, זה הנקודת מוצא, אבל המוח החדש שלי, הוא בשפע מתמשך, וזה המאבק בין שניהם.
איתן: אז אם אנחנו מבינים נכון, שפע מתמשך בלי חוסר, הוא חוסר.
ליב: ממש ככה, בדיוק בדיוק זה.
שנייה לפני שאנחנו רגע נסגור אולי את המקום הזה של האכילה, ונצא שנייה לחלק הבא, אני רוצה להבין שאבולוציונית, מרגע שסיימתי את הציד שלי, אכלתי אותו, כרגע אני צריכה שיהיה לי דרייב, כדי לצאת ולמצוא את הארוחה הבאה שלי, שיכול להיות שהיא תהיה עוד היום, ויכול להיות שהיא תהיה רק בעוד שלושה ימים.
רק שבעולם שלנו אין צייד ואין נמרים, ולא צריך לצוד את החיות שלנו.
הכל בלחיצת כפתור.
כן, אז בעולם השפע אני צד את הקינוח שלי, נכון, אני מסיימת את הארוחה, אני רוצה את הקינוח שלי, ואני מייצרת כל הזמן דחפים, שהם בלתי נגמרים.
ואני גם רוצה לזכור שהדחף למתוק, הוא גם כן מפגש שלי, הוא מאוד מאוד, ההיכרות הראשונית שלי היא, כשנולדנו, כן, העדפה, הקולטנים שלנו, קודם כל מזהים מתוק, החלב של האם הוא מתוק, ולכן זה ככה מקודד לנו בזיכרון.
אז המילה, אני מתה למתוק, אני חייבת למתוק, אני מכורה למתוק, הוא מאפיין את תרבות השפע.
אגב, סתם ככה אנקדוטה, האם ידעת שהצרפתים מקנחים בגבינה?
גבינה עם אחוז שומן גבוה, למה?
לא בטוח שהם יודעים את זה, אבל זה בעצם מוריד להם את האינסולין, שזה מגניב.
שזה הדחף למתוק.
כן, היפנים, האמת היא, כמעט ולא מקנחים במתוק, אז זה גם כן עניין שהוא תרבותי.
אז אם אמרנו שנקודת המוצא היא שהגוף שלנו מרגיש כל הזמן בחסר, ומצד אחד בחסר ומצד שני אנחנו כל הזמן בשפע מתמשך, אז יש לנו פה איזושהי בעיה, ולכן אני רוצה להבין שבמאבק הזה, בין המוח הקדמוני שלי, הפרמיטיבי, למוח הבוחר שלי, אני רוצה להבין מי פה השולט.
בעצם אם ניקח דוגמה ונגיד המוח האבולוציוני שלנו, הוא רק רוצה לאכול, הוא חושב על עוגה, כן, הוא מתחיל להכיל, מתחיל איזשהו פסטיבל של תהליכים פיזיולוגיים, מתחיל לכוון את הכפתורים, מתחיל להפעיל את ההורמונים, מתחיל להשתחרר דופמין, אותו אינסולין צפאלי שמשתחרר מהמוח, והוא בעצם משדר לי, "לכי ותקחי את הדבר הזה", ונגיד יש על השולחן עוגה שאני מאוד מאוד אוהבת, ואני מסתכלת על זה, ויכול להיות שבבוקר, כשהמוח הבוחר שלי, בבוקר המוח הרציונלי שלי עובד בצורה הטובה ביותר.
אז אני יכולה לקבל, החלטות דרך אגב, הרות גורל בבוקר, ולומר לעצמי, אני לא אוכלת את זה, אני יותר חזקה מהקינוח הזה, אני יותר חזקה מה…
איתן: אני אראה לו מה זה.
ליב: בדיוק, אני אראה לו מה זה.
ואז אני פוגשת שוב פעם, במהלך היום, בכל מיני נקודות זמן, חזרתי נגיד בארבע, אני פוגשת שוב פעם את אותה עוגה.
אבל המוח הרציונלי שלי שהיה בבוקר, המוח הבוחר, הוא לא אותו מוח.
קצת עייף יותר?
איתן: הוא קצת עייף.
ליב: וכשהוא עייף, החיה שבתוכי קופצת.
המוח הפרימיטיבי שלי, כן?
כבר עובד ולא לטובתי.
ושם, ולכן כוח הרצון, פעם, פעמיים, שלוש, ארבע, בפעם הרביעית, אני אקפוץ על העוגה הזאת.
ואנחנו לא יכולות לשנות את ה…
או אנחנו לא יכולים לשנות את האבולוציה שלנו.
במלחמה על כוח הרצון שלנו, האבולוציה תמיד תנצח.
אז מה עושים?
איתן: אז מה עושים?
איך אני…
מצד אחד מכיל את החיה, שברור לי שהיא הישרדותית ויש לה חלק בעולם הזה, והיא חלק ממני, הייתה, תהיה ותמשיך להיות דורות אחרינו, ובו זמנית איך אני לא מרגיש כל הזמן בחוסר.
תקחי אותי.
ליב: אז קודם כל בוא נרגיע, כן?
אנחנו לא חוזרים לחיות במערות, ואנחנו עדיין נוסעים, מתקלחים כל יום, עם סבונים ומצחצחים שיניים, תכף נדבר איך אנחנו בעצם מתאימים את עצמנו לאותה חיה.
אבל אנחנו לא רוצים להתעלם מהחלק הזה האבולוציוני, ואנחנו לא רוצים להדחיק לאורך זמן את התאווה, את הכמיהה שלנו, כי באיזשהו שלב, אנחנו נתעייף.
וכשאנחנו עייפים, מי שמנהל את ההצגה, זה המוח הפרימיטיבי שלנו.
וזאת הסיבה שהרבה פעמים אנשים, פותחים את המקרר ב-12 בלילה, וזאת הסיבה שאנחנו יכולים לפצוח באיזושהי דיאטה, שהיא מאוד מאוד ככה קיצונית, ואז הגוף מפעיל מנגנון פיצוי.
הכל הכל קשור, באמת, למוח הפרימיטיבי שלנו.
ואז בעצם אתה שואל, האם אנחנו צריכים לוותר על היתרונות שיש לנו פה, בעולם השפע, ובעצם לחיות כמו איש המערות?
אז התשובה הראשונית היא לא.
כי אנחנו לא מתכוונים לא להפסיק, לא יודעת מה, לנסוע ברכבים, ולא להפסיק שיהיה לנו מקרר, וזמינות לאוכל כל הזמן.
אנחנו בעצם מבינים שיש לנו צורך, לשתף פעולה עם החיה שבתוכנו.
אז אנחנו יכולים להבין שיש לנו צורך, בחיים שלנו, לשלב פעילות, צעידה למשל, ואת הצורך שלנו לצום מדי פעם.
כמו אותו פרימיטיבי, אנחנו מבינים שאם יש אוכל זמין, הגוף שלנו, באופן טבעי, הדפולט שלו, זה להתנפל עליו.
אנחנו מבינים שאם אנחנו מייצרים דווקא, דיברנו על זה באחד הפרקים, אנחנו מייצרים סטרס רגעי, דחק שהוא מבוקר, כמו חום, קור, היעדר מזון, ואפילו נשימה, נשימה בצורה אחרת, כי הרי שאנחנו, כשאנחנו רגועים, וכשאנחנו יוצאים לציד, הנשימה שלנו משתנה, אז אנחנו יכולים בעזרת זה, לשפר את הבריאות שלנו, לחזק את המערכת החיסונית, את כל המערכות שלנו, את כל מערכות הגוף, כדי לשפר אותנו.
וכשאני מבינה את זה, אני מבינה את המנגנונים האלו, שעובדים ברמה התאית המולקולרית, אנחנו בעצם יכולים לשתף פעולה, ולדבר בשפה שהגוף שלי מבין. אני חושבת שאחד הדברים הכי חשובים, לתקשר עם עצמנו, זה להבין את הגוף הזה.
הרבה פעמים אנחנו כל כך מרוחקים, כי אנחנו לא מבינים למה הוא נגדי, אבל הוא לא נגדך, זו האבולוציה.
כשיש לי הסבר רציונלי, קל יותר לתקשר באותה שפה, שהוא מבין.
ואם אני מבינה, אם אני רוצה נגיד להתחקות, אחרי החיה שבתוכי, אז אני רוצה להתחקות, אחרי הדפולט האבולוציוני, אם אני מבינה שסוכר נגיד, זה מצרך שהיה נדיר בטבע, שלא נדבר על הסוכר שקיים היום, אבל נגיד אני מדברת על אפילו, והזמינות שלו הייתה לעיתים רחוקות, אז בעצם אני רוצה, לאפשר למוח שלי, לא לצרוך סוכר בצורה קבועה, בימים קבועים, לא לאפשר למוח שלי, להתמכר.
אני מבינה שהיצרנים שלנו היום, זה עוד משהו, הם יצרו איזושהי קומבינציה כזאת, של שילובים, של נגיד, של דברים שממכרים אותנו, הם בדרך כלל מכילים, שומן, סוכר, מלח ביחד, שילובים שאין בטבע, הטבע לא יודע להמציא שילוב כזה, אבל תפוצ'יפס כן יודע, נכון?
ובורקס גם יודע, ולא יודעת, האמת היא שאולי 80% ממה שיש בסופר, זה קומבינציות שבעצם מייצרות לנו, איזושהי טעימות מטורפת במוח, ואנחנו מתמכרים לזה.
איתן: זאת אומרת שאחד, אם אני ככה, אנחנו מדברים על חוסר דווקא ממקום, שהוא דווקא כן מייצר אצלנו, פריצה, התקדמות, דווקא כן חוויה יותר טובה, מאשר ישר מספק את הצורך הרגעי שלנו, זאת אומרת שאנחנו צריכים, אחד קודם כל, לייצר לנו סוג של חלונות חוסר, אם אני מבין בתוך היום שלנו, או רגעים של חוסר, ולא להיבהל מה… איך נקרא לזה, מהדרמה המטורפת שתקרה לנו, וזה יכול להיות מ, לכבות את הטלפון לשעה, ולהרגיש את הדרמה הזאת שקורית, ולהגיד שנייה רגע, כל העולם דקה ירדוף אחרי דקה, עוד שנייה איך שתדליק, להיפך יעריך אותך יותר, יגידו יש לך בוא נה הוא לא זמין, אני רוצה, הכל טוב קורה בגבולות אגב, זה לפרק אחר, אבל יחד עם זאת, אם אנחנו מבינים נכון, דווקא כשאנחנו נחזיר את הבחירה והשליטה, ולהבין שדווקא יצירת רגעים של חוסר, דווקא רגע יצירת, איזה שהן גבולות, זה משהו שהוא אולי, בגלל שחונכנו לאני יכול הכל, וצריך הכל עכשיו, דווקא אם נבין כשנגלה, או כשנייצר חלונות חוסר, ודיברת על לצום קצת, או דיברת על לייצר חווייות, או טיפה להוריד את כמות הסוכר, שאני מכניס לגופי באופן מודע, לכבות את הסטרס הזה, ולהבין שהופה, זה כבר מייצר חוויית שליטה, זה כבר משמעות ואפרופו זה שפע, איך אומרים, איך מכניסים את זה, או בואי נמשיך, כי קטעתי אותך, זה מעניין.
ליב: אז מה שאנחנו אומרים, זה שאנחנו לא רוצים לגרום למערכת, הסתגלות מערכתית, אנחנו לא רוצים לגרום לגוף שלנו, להסתגל לתבניות האלו של השפע, אנחנו כל הזמן רוצים לעשות לו, מניפולציות יזומות, ולכן נגיד צום לסירוגין, שאנשים כל הזמן מדברים על זה, שזה שיטת דיאטה, זה לא שיטת דיאטה, זה כלי, זה אחד אולי המפתחות הכי אפקטיביים שלנו, כדי לשפר את מדדי הגוף שלנו, אנחנו מבינות שאו מבינים שאבולוציונית, אנחנו בנויים לצום, האוכל לא זמין בכל יום, היו ימים שיצאנו לציד, והיו ימים שלא היו אוכל בכלל, אז אני רוצה להתחיל לפעול, בדיוק כמו, דרך אגב, בני אדם כמו חיות בטבע, הם גם מתוכנתים לשרוד בלי מזון, דובים בתרדמת חורף, וציפורים שנודדות, ולכן המצב הזה שבו הגוף שלי, לא מקבל אנרגיה מהמזון מדי פעם, היא לחלוטין טבעית לגוף, אני כל הזמן, הפחד הזה, אנחנו כנראה מגיעים מדורות של שואה, וכשחסר באוכל, מתפרש לנו בהיבטים שהם לא נכונים, אנחנו צריכים שנייה להזיז את כל האמונות האלו, שגדלנו עליהן, ולהבין שהמצב הטוב והטבעי, הטבעי ביותר לגוף, זה לא להעמיס אותו כל הזמן, כל הזמן זריקות של אנרגיה חיצונית, תנו לו את אנרגיית החיים, שיכולה להתמלא, גם במצב של חוסר, עכשיו, מה שקורה, מה שמעניין במישהו, מישהו כבר התנסה בצום לסירוגין, לצורך העניין, אחד היתרונות הבאמת באמת מטורפים שלו, זה מעבר לשיפור התפקודים המטאבוליים שלנו, זה מעבר לשיפור מדדי הגוף, זה אנרגיה, פתאום שאני מסיימת לאכול מוקדם בערב, כן, או עושים את זה הפוך, ומתחילה מאוחר בבוקר, פתאום אני באנרגיית שיא, עכשיו, אנחנו מבחינתנו, מזון שווה אנרגיה, אבל חסר במזון, מייצר לי אנרגיה, כשאני מבינה את המשוואה הזאת,
איתן: מדהים, מדהים, אפשר לעשות הקבלה הכי מהירה בעולם, לצום דיגיטלי, לצום ממסכים,
ליב: וואו, זה אתה ממש טוב בזה, שאמן, אמן, אמן, שאולי אני אתחייב פה גם לנסות צום דיגיטלי כמוך,
איתן: אמן, אמן, אמן, יש בזה מתנה או ברכה נורא נורא גדולה,
ליב: תספר על הצום הדיגיטלי שלך,
איתן: אני כל שישי לפני כניסת שבת, מכבה את הנייד, וכשאתה עושה את זה בשבתות הראשונות, אתה בבהלה מטורפת מעצמך, רגע, מחפשים אותי וזה, למי שלא יודע, בעשר שנים האחרונות, כמי שמלווה קבוצות ומועדוני כדורגל, ואז סוף השבוע, שבת וראשון, וזה הימים שבהם אתה הכי מחובר, הכי באטרף, הכי צריך להיות בדריכות, וכשהחלטתי שאני, איך אומרים, חוזר הביתה, ומסיים את השלב הזה לפחות, ומאמן מנטלי במועדוני כדורגל, אז החלטתי לעשות מהלך, פשוט לסגור את הנייד בשבת, מתוך התחושה שבו נעשה הזמן דווקא להתחבר, וממך, יפה שלי, לקחתי את המשפט, שאולי נעלה אותו, שדווקא כשאנחנו מתנתקים ממשהו, אנחנו מתחברים אליו.
ליב: וואו.
איתן: וזה אולי הדבר שדווקא חברות הבגדים, וחברות המזון, הן רוצות לגרום לנו להבין שאנחנו מחוברים לעצמנו כשאנחנו אוכלים, כשיש לנו בגדים, כשאנחנו צורכים יותר, כי אנחנו, יש לנו את עצמנו, יש לך את החופש לקנות, לא, אתה די בכלא, כשאתה תלוי בבגד.
עכשיו, אין בעיה אם לקנות בגדים, אנחנו אוהבים, והכול נהדר, וזה בסדר וזה נהדר, יחד עם זאת, אם אתה תלוי במוצר החיצוני, אתה לא באמת חופשי, ואתה לא באמת בתודעת שפע.
מה שקורה, אני יכול לשתף אתכם, כשאני מכבה את הנייד בשישי, קודם כל, אין לך ברירה, ובוא ניקח את הצד השני, קורה קסם. אין לך ברירה אלא להיות באמת פה, ברגע.
אז אני בספרים, ואז אני עם הבנות, ואני הולך איתם לקאנטרי, או לכל מקום אחר שיכול להיות, ודווקא החוסר הזה, שמיצר את הגבול, מייצר, כמו שאמרת, אנרגיה. מייצר נוכחות.
אני, דרך אגב, כשאני פותח את הנייד במוצאי שבת, לא, לא, לא קורה כלום, כאילו, העולם לא השתגע, לא התהפך.
להפך, אתה, הפכת להיות יותר טוב עבור העולם.
כלי מדהים.
ואני חושב שאם נוכל להכניס את המושג צום שונייה, איזה שהוא מושג, הוא לא מושג מפחיד.
להפך, דווקא, אם אני לוקח ככה את השיחה שלנו מההתחלה, דווקא, החלק הקדמוני שבתוכנו, יודע לחיות עם זה מעולה, הוא יודע איך לעבוד עם זה, ואני רוצה להזמין אתכם, לייצר גבולות, מאוד מודעים, לחוסר של מה?
של מסכים, לחוסר של מה?
לחוסר של להיות עם אנשים.
תהיו שנייה רגע לבד, מה רע?
מה רע, שנייה רגע?
לחוסר בלעשות משהו.
ליב: אני אוהבת את המשפט ש…
כשריאיינתי בפודקאסט שלי, את אביב גיל, אז הוא אמר, אנחנו זזים מאזור הנוחות שלנו, כדי להרחיב את הנוחות שלנו.
וזה המקום הזה.
שאני זזה ומייצרת חוסר נוחות, שאני מייצרת חסר, כן, זה חסר, כדי להתמלא מחדש.
זה ממש המקום הזה, ובאמת אפשר לראות את זה בכל הרבדים, של החיים שלנו.
איתן: לגמרי, אנחנו נוכל גם להוכיח לכם את זה בשתי דקות, איך הדבר הזה, הוא הדבר הכי טוב מבחינה מקצועית התקדמות, אם אתם רוצים, גם בעסקים, זה כן, איזה אנשים אתם מעריכים, אנשים שלא תמיד זמינים לכם.
יש להם גבולות, למה הם שמו גבולות?
כי הם מבינים שהם צריכים להיות יותר טובים עבור העולם, אז הם עשו גבולות, וכשאתם תדברו איתם, אתם אוהו תחשבו פעמיים, ותעריכו את השיחה הזאת בצורה מאוד מאוד משמעותית.
עכשיו, זה לא בקטע של טוב או רע, זה בקטע של, אנחנו כבני אדם, זקוקים שנייה רגע להחסיר משהו, כדי לקבל יותר טוב את עצמנו.
אז כמובן, התייחסנו כמובן לתזונה, והתייחסנו כרגע לחיבור שלנו עם העולם, ולא להעלות איזה משהו, או לא להסתכל, כי כולנו יודעים היום, שהמוטיבציה שלנו תרד בצורה משמעותית, ככל שנגלול יותר במסך, באינסטגרם, בוואטסאפ.
ליב: עוד משהו שעולה לי, זה ההבנה הזאת של תבניות, דיאטה, של תאכלי שלוש פעמים ביום, תאכלי, דברים מאוד מאוד מובנים, הם לא טבעיים לנו.
ולכן המשחקים האלו, שבהם אני מבינה, שהאבולוציה לא התכוננה לתרבות השפע, יכולים להיות מקומות, שאני אומרת, אוקיי, היום אני יכולה לאכול רק שתי ארוחות, מחר שלוש, יכול להיות שיום אחד אני אוכל רק ארוחה אחת, לא להיבהל, לא לברוח מהפודקאסט.
מה שאני מנסה לומר פה, זה הגיוון, האפשרות הזאת, של לא להפוך את המוח שלנו, למוח מתמכר, כי המוח שלנו זה איבר מתמכר, ואם אני כל הזמן, מייצרת לו בוסטים אחרים, הוא לגמרי, לגמרי יכול להבין, את מה שאני מקישה במקלדת, ומה שהוא קולט בתוכנה שלו.
איתן: אז אני רוצה לשאול אותך שאלה. התחלנו את הפרק ואמרנו, טוב, שנייה רגע, דווקא תרבות השפע מייצרת אצלנו חוסר.
למה? יש לך יותר, יותר, יותר, יותר, אבל כאילו, אתה לא, אתה ממלא תשתיות של חוסר, אתה מתמלא ועדיין מרגיש שאתה צריך, שאתה זה.
ואז באנו ואמרנו, שנייה רגע, דווקא בתוך החוסר, אם נייצר חלונות של חוסר, דיגיטליים, תזונתיים, אנחנו כמובן לא נותנים פה ייעוץ תזונתי, אבל במנטלית תבינו את הסיפור.
לי זה עושה פלאים, כאילו, ברמה הזאת.
עכשיו, איך, עליי כאדם, להתנהל ברגעים האלה, שיצרתי רגע חלון של חוסר, החלטתי לנתק את הנייד בשמונה, נגיד, בערב, לסגור אותו, ועכשיו אני בדרמה, אני מפסיד, מה קורה בעולם עכשיו, לא שמעתי חדשות, לא הייתי בזה, כל אחד וה… מה שהוא רגיל לעשות, איך מתנהלים בפער הזה, כי זה מפחיד, היית רגיל שיש לך הכל, היית רגיל להקשיב להכל, להיות בעניינים, להבין, לגלול, בכל רגע ונתון אתה יודע מה קורה.
אתה מרגיש שלם, כשבגדול אתה תלותי, אבל בוא נגיד שאתה מרגיש…
איך מתנהלים בתוך החוסר כדי לא לאבד את עצמי שם?
ליב: אז אני אגיד יותר מזה, בדרך כלל בתוך החוסר, מה שאנחנו מנסים לעשות, זה למלא את עצמי חיצונית, שוב פעם חיצונית.
נניח החלטתי שאני עושה צום דיגיטלי, נכון?
ופתאום חסר לי משהו, חסר לי משהו, אז מה אני אומר לעצמי?
טוב, אני חייב למלא את האנרגיה הזאת, אני הולך פותח את המקרר, כי אז אני אומר, טוב, לא קיבלתי אנרגיה ממקום אחד, אני אחפש את האנרגיה הזאת ממקום אחר.
הרעיון הוא, למצוא את אנרגיית החיים שלי מבפנים החוצה, ולא מהחוץ, אלא מבפנים.
וההבנה הזאת, שהמילוי שלי בעולם, הוא נובע מתוכי, כן?
ולא רק ממה שאני מכניסה מבחוץ, הוא זה שמייצר אצלי איזושהי סינרגיה מושלמת, ואיזושהי הרמוניה ביני, לבין העולם.
ואני חושבת שזה כל הסיפור, כי מה אנחנו?
התרגלנו, דרך אגב, זה ככה זה גם, לדחוס ולדחוק דברים שלא נעימים לנו.
מיד אנחנו ממלאים אותם ברגשות אחרים, בדברים אחרים, במילויים חיצוניים, כדי לא לאפשר לעצמנו את המקום הזה.
אז אני חושבת שהמקום הזה שבו אני מרשה לעצמי.
אני נותנת לעצמי רשות להיות לא בנוח.
זה יכול להיות שסיימתי לאכול בשמונה, כן?
ופתאום, כל השדים שלי נלחצים, ושאני לא אפרק שריר, ושמשהו לא יקרה לי, ואולי אני עושה משהו רע לגוף שלי, כזה, כן?
להרגיע, להרגיע את החיה, ללטף אותה.
איתן: כאילו נשמה, הכל בסדר, העולם בחוץ טוב, את בסדר.
ליב: ולאפשר תבנית אחרת, כי אנחנו בתבניות של כל פעם שיש חוסר למלא חיצונית, חוסר למלא חיצונית, ואני רוצה חסר, ואיך אני מתמלאה מהבפנים שלי.
איתן: מה זה אנרגיית חיים בשבילך?
ליב: אנרגיית חיים, וואו, איזה מילה גדולה.
אנרגיית חיים זה האנרגיה שאני מייצרת אותה מתוכי, היא לא תלויה.
לא במזון, לא באוויר, לא בנשימה, זה משהו ש…
שאני מייצרת מבפנים החוצה.
כמובן שזה תלוי כל…
כמובן כשאני מקבלת את כל המסביב בצורה מיטיבה, אבל אנרגיית חיים זאת האנרגיה שמניעה אותי.
איתן: אני מסתכל רגע על ככה, כאילו על כל השיחה הזאת, שהיא בעצם באה ואומרת, איך אתה רושה לעצמך להיות בחוסר, כי זאת הדרך כנראה הטובה ביותר להתחבר שנייה רגע לעצמך, כדי להבין מה אתה רוצה בעצם.
כאילו, מה רצית לקבל?
מה הסיפור הזה?
ואולי משהו שככה עולה כאן זה שכשאנחנו עושים את זה, אנחנו באמת מאפשרים לעצמנו לגלות את הכוחות הפנימיים שלנו, להתחבר לנשמה שלנו, להביא את האני האמיתי שלנו.
כי האני האמיתי שלנו, הוא בפנים ומחכה להתגלות.
והאני האמיתי שלנו, הוא לא צריך עוד חולצה, בא לך עוד חולצה נהדר, אבל האני האמיתי שלך רוצה לעשות משהו, ואני חושב שדווקא החוסר מכריח אותנו להיכנס פנימה ולהגיד, מה אני רוצה לחשוף?
מה הייתה הדעה המקורית שלי עכשיו?
ליב: זה מדהים.
אני ממש יכולה לראות את האני האמיתי, שהוא חשוף, פגיע, הוא בלי מלבושים, כזה שבעצם, זה כאילו, אחרי שליטשנו את היהלום, זה מה שנשאר.
איתן: לגמרי. אז מי שעשה פעם צום, עשינו פעם לא מעט צומי מיצים, או בדומה, ואפילו היה לנו ימים שאחת לצום של 20 שעות כזה, וגם מי שעושה צומות לסירוגין זה אחלה, אבל עזבו רגע את האוכל.
ברגע שאתה מתנתק ממשהו באופן מודע, זה יכול להיות צום דיגיטלי, תמשיכו לאכול, הכל טוב, אבל תהיו בלי הדיגיטל.
יקרה משהו מדהים, לא תהיה לכם ברירה, אלא לקפוץ ברמה הרוחנית, כי זה כבר לא תהיה אינטראקציה של מילוי חיצוני.
אתם תהיו נטו מול עצמכם, ושם השפע נוצר.
למה?
כי שפע זה לא מה אני אקבל מהעולם, אלא מה העולם צריך ממני.
איך תדע מה העולם צריך ממך?
אני צריך שנייה רגע להתנתק מהעולם, ולברר בעצמך.
שנייה רגע, מה הסיפור שלי פה?
מה אני באמת רוצה?
עכשיו, מה אני באמת רוצה?
אלה תשובות שיכולות לעלות רק כשאנחנו באמת רגע נכנסים פנימה ואומרים, שנייה רגע, אני כרגע באיזשהו מקום מאוד מאוד מנותק מהעולם.
אין לי אותו עכשיו, אין לי.
וכשאין לך משהו ואתה עם הגב לקיר, אין לך ברירה, אלא לגלות מה אתה רוצה.
ליב: אגב, לאורך כל התרבויות שלנו, ובכל המסורות, אפשר לראות את זה, רבנים שצמים ונמצאים בצמצום כדי לקבל את הארה הרוחנית. שמאנים ואנשי מנזר, בודהיסטים, שנמצאים בצמצום, כן?
זה יכול להיות צמצום אפילו של דיבור, לא רק באכילה.
בצמצום הזה, פתאום מתגלה החלק הרוחני שבתוכנו.
זה אומר שהוא קיים בכל אחד ואחת מאיתנו.
זה ממש מעניין איך הגענו מהחיה שבתוכנו אל תוך ה…
איתן: כי בסוף מה היא רוצה, החיה הזאת? גם היא רוצה. גם היא רוצה להיות שם לעכשיו.
אגב, אני חושב שהמשחק הזה של בין החיה, שזה החלק הבאמת הבהמי בתוכנו, שרוצה, ורוצה כאן ועכשיו, ורוצה את הסיפוק המיידי, לבין האני העתידי שלנו, שזה החלק הגבוה יותר, אני חושב שהמשחק הוא לא מי מנצח, אלא איך בונים מערכת יחסים ביניהם, כמו שאמרת.
לא עכשיו בואו ורק נתחיל, ולא נהנה, ולא נקנה, ולא נצא, ולא נחווה חוויות חברתיות.
שם המשחק עדיין, איך אנחנו מתחילים להתחיל לחיות בשלום עם שניהם.
ליב: להכיר בשני החלקים האלו.
אני חושבת שההכרה היא מאפשרת לנו איזושהי תנועה פנימית אחרת.
איתן: אז איך פרקטית אפשר לפעול?
אם אנחנו רוצים, אני יודע שדיברנו לא מעט פרקטיקה לאורך כל הפרק הזה, אבל אם ככה נתחיל אולי לזקק רגע, את איך אנחנו באמת ברמה היומיומית, יכולים דווקא עם החיבור לחיה הפנימית, איך דווקא שם אנחנו יכולים לכבד את החיה, ואם אני מחבר את השיחה שהייתה באמת לב הפרק הזה, כן לחיות ולבנות תודעת שפע, שזה בעצם החוויה הזאת שיש לי חלק בעולם, אני חשוב, אני משמעותי, לעצמי יש לי כאן משהו, בו זמנית לא להיות תלויים במילוי החיצוני, באוכל, בלייקים, ואין בעיה אפילו רק שתקחי את זה לך, את עובדת באמת עם נשים רק מול תזונה, אבל איך נראה סדר יום הזה שבו, טוב, מערכת היחסים שלי בריאה יותר?
ליב: אז אם אני עושה את זה ככה, בסיכום של מה שדיברנו, אחד אני רוצה להכיר בחלק הזה של החיה שבתוכי, ובחלק הבוחר שבתוכי, ולהסכים לשתף פעולה, ואיך אני משתפת פעולה?
אני רוצה לבנות סדר יום שתואם לאיבולוציה, אז דיברנו על זה, על המקום הזה שבו אני, האכילה שלי היא אכילה שהיא לא קבועה ומסודרת, ואני משחקת בתוכה בין ימים שבהם אני מדלגת על ארוחת בוקר, או ימים שבהם אני מסיימת ארוחת ערב מוקדם, ובעצם מאפשרת לגוף שלי די לחיות כמו איש המערות, שפעם היה ככה, ופעם היה אחרת, וזה ממש יכול להיות תואם לסדר היום שלנו, כי יש לנו ימים שאנחנו יוצאים למסעדה בערב, נכון?
אז אנחנו רוצים לראות איך אנחנו מנהלים את היום שלנו, ויש ימים שממש מגניב לנו לסיים את ארוחת הערב מוקדם, והנה זה בעצם סדר יום איבולוציוני, אבל שתואם את המאה עשרים ואחת.
בהקשר הזה של פחמימות, של סוכרים, אני רוצה להבין שהמצרך הזה שהיה נדיר בטבע, כשהמוח הקדמוני שלי רואה אותו, הוא קופץ עליו, ואז הגוף שלי מפעיל תהליכים הורמונליים, שכל מה שהם מבקשים ממני, זה עוד ועוד ועוד.
בטבע לא היה עוד ועוד, ופה יש המון המון המון, אז אני רוצה לשים את הדברים שהיו נדירים במקומות שבהם אני לא הופכת את הגוף שלי להיות רעב.
הנושא הזה של לאפשר לגוף שלי מרווחי מנוחה שבהם הוא משפר את כל מדדי הגוף שלי, מה שנקרא המעברים בין אכילה למנוחה.
הכלי המופלא הזה, שנקרא צום לסירוגין שגם לגמרי לחלוטין משפר את הגמישות המטאבולית שלנו, את היכולת שלנו לעבור בין הדלקים שאנחנו עובדים איתם, בין דלק סוכרי לדלק שומני, ובעצם לאפשר לכל המערכת לפעול טוב יותר.
מה עוד?
איתן: וכמובן, דיברנו על המעבר הזה מסדר יום שהוא מתייחס על מערכת היחסים שלנו מול תזונה ואוכל, לצום הדיגיטלי שלנו מול העולם, או לתפיסה שתוצאה חיצונית, הצלחה, ניצחון, איזשהו רגע של תהילה, לייקים, תגובות טובות, מישהו קיבל את הצעת המחיר שלי, לבחור באיזשהו מקום, לבחור מקור תדלוק חדש.
במקור תדלוק חדש שאנחנו מציעים, ברמה, אם אנחנו כבר ממשיכים את עולם את המושג של צום או של חוסר, זה לייצר דווקא חוסר בתלות במסכים, לייצר צום דיגיטלי.
עכשיו צום דיגיטלי זה בא ואומר שגם ברמה המנטלית, אני בוחר לא להזדהות כרגע עם הדברים שאני רואה, זה לא אומר עליי שום דבר, אבל רק דרך צום דיגיטלי, דווקא כשאתה יוצר גבול שאתה שם את הנייד בצד או שאתה שנייה רגע משחרר.
ליב: לא רק צום דיגיטלי, בוא נדבר על זה, זה כל מילוי חיצוני. זה גם רע. גם אם אני תלוי כל הזמן במקום הזה שאני חייב להיות שאנשים יהיו איתי כדי שאני ארגיש טוב עם עצמי, זה גם מילוי חיצוני, אני רוצה גם לאפשר לעצמי, אם נגיד אני אדם כזה, אני רוצה לאפשר עצמי לראות איך אני בנוכחות כשאני לבד, מה עולה שם.
איתן: צאו לבד, תעשו לבד, לכו לבד, תעשו משהו לבד.
מפחיד, שונה, מעולה, זה המקומות שבהם תוכלו להתחבר ולגלות באמת את העניין האמיתי שלכם, ששמה השפע נוצר, זאת אומרת אנחנו משתמשים בחוסר כדי להתחבר לשפע ולתודעה הבאמת אמיתית שנולדנו איתה, שזאת חוויית מלאות.
זה בינינו, זה בתוכנו, פשוט העולם מחנך אותך שאתה צריך לקנות איקס כדי להרגיש שלם.
שאתה צריך את הכלי הזה כדי להיות מה, אתם לא צריכים כלום, זה כבר בפנים, ודווקא הפרדוקס הוא שדרך החוסר לא תהיה לנו ברירה אלא להתחבר פנימה.
ליב: שאלת אותי מה זה אנרגיית החיים?
זאת אנרגיית החיים, להרגיש במלאות מעצם היותנו, ולאפשר לדבר הזה לקרות.
איתן: טוב, אני רושם את הנקודה הזאת, אז סליחו לי שנייה רגע.
ואני חושב שהכלי…
ליב: אין, אין, אין, אין.
איתן: אתם שומעים את הזה?
זה הנאוטים שלי.
ליב: בגדול הוא כבר כתב בקורס, בלי לשים לב תוך כדי…
איתן: אני חושב שזאת בשורה שהיא צריכה להיאמר ולהישמע, ולהיות פה עוד יותר, ובטח אנחנו רוצים להשמיע אותה, כי העולם בחוץ יש לו אינטרס לא רע, בין אם זה לעשות כסף, להתפתח, לגדול, אחלה, אני חושב שהמניעה של הרבה…
בכלל, של הרבה פרסומות, והרבה גופים, זה ליהנות.
והלהנות שלהם זה כרגע כיחידת רווח והפסד, זה לעשות כסף ולגדול.
אני חושב שאנחנו צריכים לעשות איזשהו ברייק, לעשות איזשהו פסק זמן, לקבל החלטה מודעת שהמילוי שלנו קודם כל צריך להיות חיבור למילוי הטבעי שכבר קיים בתוכנו, ואמרת את זה, להרגיש במלאות מעצם היותנו.
כי ככה נולדנו.
תעודת זהות ודופק, יש לנו נהדר, אנחנו כבר מלאים.
עכשיו בואו נחזור.
ליב: איך?
איתן: דרך החוסר.
דרך הרגיעה.
דרך התחושה הזאת של בוא נא, אין לי את הדבר, ואני בחיפוש, אני כל הזמן בשאיפה הזאת, בוא נראה מה יהיה.
ואז אתה בסקרנות לחיים, אתה בסקרנות לעולם, אתה לא כל הזמן מרגיע את עצמך, בעוד מתוק, בעוד לייקים, בעוד רכישה, בעוד משהו.
אז אם עד היום תודעת שפע עבורכם היה, מה העולם צריך לתת לי, איזה כיף אני יכול לקבל הכל מהר, אני חושב שבואו נשנה את זה.
כי תודעת שפע זה באמת ההשפעה שלכם על העולם, זה מה העולם צריך מכם, ומה העולם צריך מכם, שתהיו יותר בנוכחות לאני האמיתי שלכם.
אולי קצת שכחתם לתת לו מקום, ואני מזמין אתכם לעשות את זה ביום הזה, בשבוע הזה, ואמן גם בחיים האלה.
זהו יפה שלי, תודה רבה. -באמת.
על זה שהגעת ונתת לנו פה באמת סשן שלם של איך אנחנו חיינו קצת את החיים הפוך, או איך איש המערות עדיין נמצא בתוכנו וקיים.
אם אהבתם את הפרק, שתפו אותו עם אהובים שלכם.
אם משהו בזה נגע בכם, לכו לעשות משהו היום. נתקו את הפלאפון עכשיו. תעשו סגירה של משהו. תשימו גבול.
תעשו חוסר של משהו.
ודווקא מתוכו, תתחברו לאני האמיתי שלכם.
היה לנו כיף.
תודה רבה שהייתם, ונתראה בפרק הבא.
ליב: ביי ביי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments