סודות האנשים הבריאים בעולם - פרק 90: השינוי שלא כתוב בשום תפריט - מסע אל מאחורי הדפוס

כמה פעמים התחלת תהליך עם כל הכוונות הטובות —ואז פתאום חופשה, עייפות או סופ”ש אינטנסיבי עם המשפחה, והכול הרגיש כאילו התפרק? הפרק הזה נולד מתוך שאלה שחוזרת שוב ושוב מנשים בתהליך: למה אני שוב נופלת? למה אני לא מצליחה להתמיד? אבל האמת היא – שזה לא את. זה הדפוס. בפרק הזה אני מדברת בגובה העיניים על ההבדל בין שינוי טכני לשינוי רגשי, על למה נשים חכמות, משקיעניות ומודעות – נתקעות דווקא במקום הזה, ואיך אפשר לעבור ממעגל של תסכול וביקורת – למסע של ריפוי, חמלה, ובחירה מחודשת. נדבר גם על מחקר חשוב שמראה שנפילה היא לא כישלון – אלא חלק מהדרך, ונעשה תרגול קצר שיעזור לך לזהות את הדפוס שלך — ולהתחיל לפעול אחרת. כי שינוי אמיתי לא מתחיל בתפריט. הוא מתחיל כשאת פוגשת את עצמך – מבפנים.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 29/07/2025.

‏למה שינוי אמיתי לא מתחיל ונגמר בתפריט? אני לא שואלת את זה סתם. אני שואלת כי אני כל הזמן שומעת את זה בהודעות, בקבוצות, בשיחות עם נשים שאני מלווה, זה חוזר שוב ושוב. וכולנו מכירות את זה. בהתחלה יש התלהבות. את קונה ירקות, את מבשלת קופסאות לעבודה, את נמנעת מכל מה שמחבל בתהליך. אולי אפילו את מתחילה לראות את המשקל מתחיל להשתחרר, הסוכר מתאזן. והתחושה הזאת בגוף ממש משתפרת. נדמה לנו שאנחנו ככה עולות על דרך המלך, אבל אז יש נקודה בזמן שזה קורה. פתאום חג, חופשה, סופ"ש עם הילדים, נסיעה משפחתית או אולי אפילו סתם עייפות נפשית. ופתאום זה מרגיש כאילו כל מה שבנית התפרק. ואז מגיעה התחושה הזאת של: אוף, שוב פעם לא הצלחתי, או: אם כבר אז כבר, אתן מכירות את: אם כבר אז כבר? יאללה, אם כבר לא אכלתי טוב בצהריים, אז חרבו דרבו.

‏אז את כבר מכירה את זה, את הדפוס הזה של ה-ליפול ולהרגיש כישלון ואולי הלקאה ואשמה. ואני רוצה רגע לעצור אותך ולומר רגע, זה לא את, זה הדפוס, ואני רוצה ממש לעשות על זה רגע זום אין, כי בדיוק לשם אני חותרת, ובפרק הזה אני ממש רוצה לדבר על ההבדלים בין שינוי שהוא טכני לשינוי הסתגלותי. אני רוצה שנבין יחד למה נשים חכמות, משקיעניות, כאלה שעושות קריירה, וזוגיות, ויודעות לנהל את העולם, אבל דווקא בתחום הזה של אכילה, של שחרור משקל, של בריאות, הן נופלות שוב ושוב. אני רוצה יחד שנחקור את הקול הפנימי הזה שקם עלינו אחרי הנפילה וממש נדבר איך נראה שינוי אמיתי, כזה שלא תלוי בתפריט שלך, אלא בנוי מהזהות שלך. אני כמובן בפרק הזה, אני אצלול איתכן ואשתף אתכן גם במחקרים שממש מוכיחים שנפילה זה לא כישלון, אלא ממש חלק מהדרך, חלק מהמסע ושאפשר ורצוי לבנות מערכת יחסים חדשה עם עצמך, דווקא במקומות שבהם הכי קשה לך עכשיו. אני אחזור על זה כי זה חשוב. רצוי וחשוב שנבנה מערכת יחסים חדשה עם עצמנו, דווקא דרך המקומות שבהם הכי קשה לנו עכשיו.

‏[צלילים ברקע] ברוכים הבאים לפודקאסט "סודות האנשים הבריאים בעולם", פודקאסט על תזונה, תודעה ובריאות אופטימלית. אני ליב עזריה, וכהאקרית של בריאות אני חוקרת את האנשים הבריאים בעולם. את מצטייני הבריאות שמאריכים חיים באנרגיה גבוהה ובתפקוד אופטימלי עד יומם האחרון. את מסע המחקר שלי אני מפגישה עם מדע אריכות החיים המיטבית. ובכל פרק, אביא את העקרונות לפיצוח קוד ההפעלה של הגוף בצורה פרקטית ופשוטה, כדי שגם אתם תוכלו לקחת את הגוף שלכם לרמה הבאה. סודות האנשים הבריאים בעולם, מתחילים עכשיו.

‏כדי שנצלול אל תוך הפרק, אני רוצה שנעשה רגע איזה הבנה. מה זה בכלל שינוי? ומה ההבדל בין שינוי שהוא שינוי טכני לשינוי שבאמת משנה את הזהות שלנו. כשאנחנו עושות שינוי טכני, אנחנו מכירות את זה. אנחנו רוצות תפריט, אנחנו רוצות לדעת מה לאכול, אולי יש לנו גם איזה רשימת קניות, מה צריך לבשל, אולי אנחנו אפילו עוקבות אחרי הקלוריות שלנו, או אנחנו סופרות את החלבונים שלנו, ואין טוב ורע, הכל טוב אם זה עובד לנו. אבל, אם אני עסוקה רק בשינוי הטכני, אני אראה שלאורך זמן יהיה לי מאוד מאוד קשה לשמר את זה. כי שינוי עמוק, שינוי ברמת הזהות, הוא שינוי שמבקש עוד רובד, מלבד השינוי הטכני. והוא מבקש רובד עמוק שנקרא שינוי הסתגלותי, שינוי ברמת הזהות. כשאנחנו מדברים על הרובד העמוק יותר, אני רוצה לדעת מה מפעיל אותי. מה מפעיל אותי ברגעים שהתודעה שלי נמוכה? מה מפעיל אותי שאני בורחת למתוק בכל פעם שמישהו עצבן אותי, או שאני עייפה? מה קורה לי כשאני בלחץ? מה אני מספרת לעצמי כשאני נופלת? מה קורה לי בארבע אחר הצהריים, שאני מגיעה ואכלתי טוב ובריא ומזין, וככה הרגשתי כל היום, אבל אז מגיע הרגע הזה שבו אני נופלת על המקרר? איזה סיפור אני מספרת לעצמי בראש? וכל הדבר הזה מתורגם לכמה השינוי שלי יחזיק מעמד וכמה השינוי שלי יהפוך להיות טרנספורמציה בתוך חיי.

‏וזה ההבדל העיקרי בין שינוי שהוא טכני, שינוי חיצוני, שינוי של ארגון הסביבה שלי, לבין שינוי טרנספורמטיבי של שינוי הזהות שלי. והרעיון בעצם אומר שאני בתוך התהליך הזה, אני מבינה שאין לי גרף לינארי רק של הצלחות. כי שינוי עובר תמיד דרך מקומות מאתגרים, נמוכים, קשוחים לי, ורק מתוך המקומות האלה, אני גדלה להיות האישה שאני רוצה להיות. רק מתוך המקומות האלה, אני לומדת את הדפוסים שלי, את ה-pattern, את התבניות שאני כל כך מקובעת עליהם, שכל כך הצמדתי אותם, שבכל פעם שמישהו מעצבן אותי, אני בורחת לשוקולד. בכל פעם שאני עייפה, אני בורחת לפחמימה הפשוטה. וככל שאני מסכימה לפגוש את האזורים האלו, את האזורים הנמוכים, אני עושה ריפוי מול מערכת היחסים שלי עם האכילה. עכשיו כל הרעיון הזה זה לא רעיון רק אינטואיטיבי. זה רעיון שמגובה במחקר. אז נכון שיש כל כך הרבה ספרים על שינוי ושינוי הרגלים, והספר הכי חדיש זה השינוי שמדבר על הרגלים אטומים. אני דווקא רוצה לדבר על אחד המחקרים שהיו לפני… שקרו לפני 45 שנה, בשנת 1977. הפסיכולוגים ג'יימס פרוצ'סקה וקרלו דיקלמנטה פיתחו את המודל הטרנס תיאורטי לשינוי, או בקיצור, TTM. הם בדקו ממש תהליכי גמילה, הם עשו את זה בעיקר על עישון, והם גילו ששינוי אמיתי עובר בשלבים. ובעצם השלבים האלו זה שוב, לא מקום כזה שאני מתחילה מנקודה X ומסיימת בנקודה Y והכל בגרף של עלייה. ההפך. הם גילו שיש שלב שנקרא relapse, שזה אומר נפילה. והמסקנה שלהם בתוך המחקר הזה הייתה מהפכנית. נפילה היא לא כישלון, היא חלק אינטגרלי מתוך תהליך שלם. היא נקודת למידה, זה לא קו סיום.

‏הם למעשה גילו שמי שמסוגלת לחזור למסלול אחרי נפילה, לאט לאט מפתחת חוסן פנימי, ושינוי שמחזיק באמת לאורך זמן. וזה מדויק, אני רואה את זה, קודם כל אני רואה את זה בריפוי שלי. אני רואה אצל נשים שחוזרות ועושות את ה-cycle שוב ושוב, כל פעם מרמת מודעות אחרת, ואני רואה מה קורה לדפוסים, לתבניות, איך הם נשברות לאט לאט, אחד אחרי השני וצומח משהו חדש. בכל פעם שמשהו אחד נשבר, במקומו צומח משהו חדש. אז איך יכול להיות שאנחנו כל כך מבינות את זה, ואנחנו יודעות ששינוי זה לא גרף לינארי, ואנחנו מבינות את הדבר הזה בראש, ועדיין, בכל פעם שאנחנו נופלות, או בכל פעם שקורה לנו משהו, אנחנו בטוחות שזהו, הנה, זה נגמר. בואו נחפש את הדבר הבא. ואתן יודעות משהו? דווקא נשים חכמות, נשים שעושות דברים גדולים בעולם, דווקא הן נופלות שוב ושוב לאותו המקום. ואני ממש רואה את זה. נשים ששינו דברים בקריירה, בזוגיות, בגידול הילדים, שלומדות, מתפתחות, קוראות, מבינות, דווקא הן מרגישות שוב ושוב את תחושת הכישלון הזה מול הגוף, מול האוכל, מול הבחירות שלהן.

‏וכאילו, זה על פניו לא ממש הגיוני, כי אנחנו יודעות מה לעשות. את יודעת מה לעשות. אבל ברגע האמת, כשאת לבד, כשאת מותשת, כשאת מוצפת, הידע הזה לא מחזיק. ומה שמופעל במקומו, זה התודעה הישנה שלך. זה הדפוס, זה התגובה האוטומטית שהגוף שלך, שהמוח שלך מכיר ופועל ממנה שוב ושוב ושוב. זו בעצם מערכת הפעלה שהיא מערכת הפעלה קדומה רגשית, שלא עשתה update, לא עודכנה. את מבינה? זה מטורף. זה לא קשור לכוח רצון, זה לא לחץ חברתי, אלא בעצם הבנה שהצמדתי כל כך הרבה מצבים רגשיים שליליים עם הדחפים האלו, עם המקום הזה שאני מוצאת לכל רגש שלילי, פתרון נקודתי, עכשיו, שיעזור לי לדחות את הרגש ול… על פניו זה נראה ככה, כאילו אני מתגברת עליו, אבל בעצם אני רק יוצרת בעיה כפולה. זה אומר שכל מי שנופלת, שכל מי שבדרך שלה מתחילה את השינוי, אבל פתאום מרגישה שמשהו לא עובד, שפתאום יש איזה אכילה אימפולסיבית, עושה את זה בגלל מה שקורה במערכת ההפעלה שלה. בגלל רגש שלא קיבל מענה, בגלל צורך שאולי לא זוהה. וזו בדיוק הסיבה שטכני וידע הם לא מספיקים, כי שינוי אמיתי, ממש, קורה מבפנים. בדיוק מתוך ההבנה הזאתי. ההבנה הזאת שאת לא צריכה עוד תפריט. את ממש צריכה להתחיל להקשיב, בעיקר לעצמך. ולזהות, אחד, לזהות את הטריגרים.

‏טריגר זה לא רק ראיתי עוגה או הרחתי את הקרואסון במאפייה ולא עמדתי בפניו. טריגר אמיתי יכול להיות גם שיחה עם חברה שפתאום צמצמה אותך. טריגר אמיתי יכול להיות תחושת בדידות או חוסר משמעות. טריגר אמיתי יכול להיות אפילו עייפות עמוקה, או אפילו הצפה רגשית. והתגובה האוטומטית שלך היא ללכת ולאכול, לא כי את חלשה, אלא כי את רגילה ככה להרגיע את עצמך. זאת מערכת ההפעלה הרגשית שלך. אז המטרה שלך זה רגע לזהות את הטריגר, מה הטריגר ששולח אותך באוטומטיות לאכילה, והרבה פעמים, אני אספר לך, את תזהי אותו רק אחרי שזה יקרה. כי רק אחרי שתהיי מוכנה לפגוש את עצמך, אז לא תפחדי באזורים האלו שבהם פתאום נפלת, פתאום ברחת לאכילה אימפולסיבית, רגשית, כזאתי שלא רצית להרגיש בתוכה ובמקומה דחסת אוכל. רק כשתחליטי ש'שם אני פוגשת את עצמי', אז את תוכלי לדעת מאיפה זה בא, מעייפות, מתחושת הבדידות, מחוסר המשמעות. וכשאת מזהה את השיחה הפנימית הזאתי, אחרי הנפילה, את הקול הזה שאומר לך: 'תגידי, איך עשית את זה שוב פעם? איך עוד פעם הרסת את כל מה שבנית? אין לך טעם ואין לך מה לעשות. זאת את ואת תמיד תישארי ככה'.

‏הקול הזה הוא נדמה לך שזו את, אבל הקול הזה, האמת היא שזה תקליט ישן. הוא מופעל מתוך פחד, מתוך שיפוט עצמי, מתוך היסטוריה רגשית. והמטרה שלך זה לזהות את הקול הזה וללמוד לא להאמין לכל מחשבה. לא כל מה שעובר לך בראש, נכון. לא כל תחושת כישלון באמת מצביעה על כישלון. מי שמכירה אותי פה יודעת שאוהבת מחקר אני, ובהקשר הזה של הדחקה של רגשות, יש סקירה מקיפה שפורסמה ב-2025 ב-Current Psychology, ובעצם בדקו שם מאות מקרים של הפרעות אכילה ונפילות תזונתיות. ונחשו מה היה הממצא המרכזי? והוא היה הימנעות מרגשות. הימנעות מרגשות היא אחד הגורמים המרכזיים שמובילים לאכילה רגשית, לחוסר שליטה, לדפוסים חוזרים. במילים פשוטות, מה שאני רוצה לומר, זה ככל שאנחנו פחות מסכימות להרגיש, ככה אנחנו יותר בורחות לאוכל. את מבינה מה שאני אומרת לך, נכון? מה שיציל אותך זה לא ההדחקה. זה לא ה-לתפוס שליטה דרך לדחוף אוכל. מה שיציל אותך זה הנוכחות דווקא. היכולת להרגיש, הבקשה להרגיש גם אם זה מכאיב. בלי לברוח, אלא להיות כאן ועכשיו בנוכחות. אז איך באמת נראה שינוי אמיתי? שינוי אמיתי כבר הבנו, זה לא קו ישר. הוא לא 'מיום שני אני מתחילה והכל מושלם'. שינוי אמיתי זה תהליך. זה תהליך שיכול לקרות בכמה חודשים, בכמה שנים, זה תהליך שיכול להתרחש כל חיינו. וכל חיינו, כל עוד אנחנו בספירלת התפתחות, אנחנו רוצות להיות בתהליך הזה.

‏וככל שאני מסכימה שהדרך היא לא איזה quick fix, ולשנות מערכת יחסים עם האכילה שלי, ועם הדפוסים הישנים שלי ועם מערכת ההפעלה הרגשית הישנה שלי, זה לא דבר של מה בכך. ולכן אני רוצה להבין, רוצה להיות שם, רוצה להבין ששני צעדים קדימה, אחד אחורה, ממש כמו בטנגו, זה עוד צעד אל עבר השינוי שאני רוצה. והשאלה שאת כל הזמן רוצה לשאול היא לא אם תיפלי, אלא איך תקומי. לא אם תיפלי, כי זה יקרה. כי לאף אחת מאיתנו אין שרשרת חסינות, ולכולן יהיו רגעים בזמן שבהם, כנראה, נאכל בצורה אימפולסיבית, רגשית. ובכל פעם שנסכים להביט למקום הזה בעיניים, לראות ולהיות נוכחות, ולהבין מה הטריגר הזה שהפעיל את הדבר הזה, אני בעצם יאפשר לעצמי עוד דרך בריפוי הזה, של להפסיק להאבק בעצמי ולהתחיל להקשיב. לזהות את מה שמפעיל אותי, לבנות center חדש, ללמוד לבחור אחרת, דווקא מתוך הנפילה. זה קורה לאט, בעדינות, אבל בהתמדה. וזה בדיוק ההבדל בין עוד דיאטה לבין מסע ריפוי.

‏את יודעת משהו? בא לי לעשות איתך תרגיל. בא לי שתקחי רגע, רגע לעצמך, אם את יכולה אפילו לעצור את ההליכה, אולי לכבות את הרכב, ופשוט רגע לעצור ולנשום איתי. לקחת איזה נשימה עמוקה כזאת [נושמת נשימה עמוקה]. תחשבי רגע על הפעם האחרונה שבה חרגת מהדרך או נפלת. לא משנה אם זה היה לילה עם חבילת שוקולד או שבוע שבו הרגשת שפשוט ויתרת לעצמך ועל עצמך. תשאלי את עצמך, מה קרה שם? מה קרה שם רגע לפני? איזה תחושה עברה לי בגוף? אולי מה אני זוכרת מהרגע הזה, מהמקום, מהאווירה, מהמצב הרגשי? ו… אולי אני אפילו זוכרת מה היה הטריגר. אולי מישהו עצבן אותי, אולי איזה עומס גדול, אולי עייפות, אולי צורך בקרבה, אולי שעמום. תשאלי את עצמך, מה הסיפור שסיפרת לעצמך ברגע שאחרי? האם עלתה אולי ביקורת? אשמה? כעס? תחושה שהרסתי הכל? ואת יודעת משהו? בא לי לשאול אותך, מה היית אומרת לחברה טובה שנופלת ככה? האם אולי בכלל היית שופטת אותה או מדברת אליה באותה עוצמה?

‏אני יודעת שהרבה פעמים קשה לנו לחשוב על הסיטואציה, על מה קרה. אבל אולי עכשיו שאת ערה למקום הזה, ובפעם הבאה שתרגישי שזה נופל לך ובורח לך בין הידיים, אז אולי את יכולה ממש, רגע אחרי, לבדוק מה היה הטריגר, מה הפעיל אותך, איך המערכת הרגשית השתלטה עלייך. ואת יכולה אפילו לכתוב את זה במחברת או לשלוח לעצמך הודעה קולית, כי עצם ההבנה הזאת זה כבר שינוי. אחד הדברים שלי עוזרים, זה ממש לנסות להחליף את הקול הזה, המבקר, המאשים, הקורבני, בקול חדש. קול שמבין ומזהה ומחבק. קול שאומר, 'אולי לא הייתי צריכה עוגיה, אבל מה שכרגע הייתי צריכה זה רגע של נוכחות עם עצמי או נשימה, או אולי הייתי צריכה איזה תמיכה מהבן זוג שלי, מחברה טובה'.

‏וממש, את הניסוח הזה מחדש, אני יכולה לכתוב לי ולזכור לי לפעם הבאה, שאחד הטריגרים שמפעילים אותי זה עייפות או שעמום, או תבניתיות של כל יום בשעה חמש אותו הדבר. וככל שאני אסכים להיות נוכחת ברגע הזה, ושאני אסכים לשהות בו, ושאני אסכים להחליף קול בקול חדש, אז גם אם מתוך חמש פעמים יצליח לי רק פעם אחת, אני עדיין בדרך. אני עדיין בדרך. את מבינה את זה, נכון? שינוי אמיתי לא מתחיל ביום ראשון ונגמר בחמישי. הוא מתחיל ברגע שבו את מסכימה לפגוש את עצמך בלי לברוח. ואני בטוחה שאם את מקשיבה לי עכשיו, את כבר יודעת המון. עשית בטוח איזשהו תהליך, ניסית דיאטות, עשית שינוי, ניסית. אבל אם את מרגישה שתמיד הכל חוזר לאותו מקום, אולי זה כי אף אחד עוד לא לימד אותך לפגוש את עצמך מבפנים. הגוף שלך הוא לא רוצה עוד מלחמה. הגוף שלך לא רוצה להילחם בך. הוא צריך הקשבה, הוא צריך שתקשיבי לו. והלב שלך לא צריך להישפט. הוא צריך שיראו אותו. והאוכל, הוא לא אויב. הוא פשוט היה שם במשך שנים הדרך שלך להרגיע, לפצות ולשרוד. אבל עכשיו אולי הגיע הזמן ל-new language, אולי הגיע הזמן לשפה חדשה, לדרך אחרת. וככה מתוך המקום הזה, אם יש משהו אחד שאני רוצה שתצאי איתו מהפרק הזה, זה הבנה שזה לא עוד משמעת עצמית. זה חמלה עצמית, זה סקרנות, זה החופש לשאול מה אני באמת צריכה, וזה המקום הזה שמאפשר לי להרגיש את כל סקאלת הרגשות.

‏אני, ככה, מקווה שהפרק הזה אולי פתח לך איזה סדק בתוך חלון קטן, שככה הרבה פעמים משנה את כל האוויר שבחדר. ואם את מרגישה שבא לך להעמיק, לדבר על זה, להבין איך עושים את זה בפועל, אני כאן, אנחנו כאן בתוכנית "ה-cycle", בתוכנית הליווי שלנו לנשות קריירה ואמהות עסוקות, עשרה שבועות של שינוי שיכול לשפר את איכות חייך מקצה לקצה. אם הפרק הזה נגע בך, בבקשה בבקשה שתפי אותו עם אישה שחשובה לך. לפעמים זה כל מה שהיא צריכה לשמוע כדי לזוז. זהו. תודה שהיית איתי. ניפגש פה בפרק הבא. בדרך שלך, בקצב שלך ובדיוק כפי שאת.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה