את הסיפור הפמיניסטי של חיתאם היבי מכפר שאעב שבגליל לא תמצאו בשום חוג ללימודי מגדר.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 13/06/2024.
ד"ר רייספלד: שלום, כאן סמדר רייספלד. אתם מוזמנים לפגישה איתי, עם אנשים ועם סיפורים על כל מה שאנושי, אנושי מדי.
והפעם חִתאם.
[מוזיקת רקע]
שעת בוקר מאוחרת בכפר שעב בגליל התחתון, בין כרמיאל לכפר עטא. ברחובות הרחבים של היישוב אין הרבה מכוניות. יש בתים נמוכים, כמה מסגדים, מסביב מטעים מטעים של עצי זית. אומרים לי שיש כאן אישה שכדאי להכיר, קוראים לה חִתאם היבי והיא פמיניסטית. כשהיא פותחת לי את דלת ביתה, אני רואה אישה עם חיג'אב, מכוסה מכף רגל ועד ראש. היא בת 47 ונולדה באבו סנאן, יישוב בגליל המערבי, ועברה אחרי נישואיה ליישוב של בעלה, כמקובל במסורת המוסלמית, האישה הולכת אחרי הבעל. הבעל, כך היא קוראת לו, לאורך כל השיחה. אף פעם לא מציינת את שמו הפרטי.
חיתאם: אני יצאתי מבית הספר שהייתי בת 15 שנה. אבא שלי ביקש ממני לצאת בגלל שהפרנסה נמוכה מאוד, והתחלתי לעבוד בקיבוץ יסעור, זה לידנו. עבדתי ארבע שנים עד חמש שנים בתפירה. באותו מקום הכרתי את הבעל. ואת יודעת, שאהבה זה משהו… נגיד אסור לנו לאהוב, זה היה בסוד.
ד"ר רייספלד: למה זה סוד?
חיתאם: היינו שנתיים יחד וזה אסור.
ד"ר רייספלד: בלי להתחתן. לפני החתונה.
חיתאם: נכון, כן.
ד"ר רייספלד: הבנתי.
חיתאם: בגלל ככה אסור.
ד"ר רייספלד: כשחיתאם אומרת שהם היו יחד לפני החתונה, היא מתכוונת שהם העזו להיפגש ולדבר לפני החתונה. כל יום בכניסה למפעל, כשהיא הייתה מגיעה לעבודה והוא עוזב, או להפך. עשר דקות בכל פעם.
חיתאם: אני יודעת שזה אסור, אבל אהבה זה משהו קדוש.
ד"ר רייספלד: זאת אומרת הלכת אחרי הלב שלך.
חיתאם: נכון. [צוחקת]
ד"ר רייספלד: לא לפי הכללים של החברה.
חיתאם: בסוף אני ידעתי שאני אתחתן את הבעל הזה…
ד"ר רייספלד: כן.
חיתאם: אז בסדר, אני לא פחדתי.
ד"ר רייספלד: והם אכן התחתנו ונולדו להם ארבעה ילדים. הם חיו באושר, חיתאם אומרת, עד שהבן הבכור נכנס לכיתה א'. אז השתנה הכול.
חיתאם: הייתה מסיבה לבית הספר, המורה ביקשה מכל ההורים שהם יציירו יחד עם התלמידים. אני אימא, אני חייבת לעזור לו, אז התחלתי לצייר עם הבן שלי. והיא ראתה איך אני ציירתי איתו ואהבה את הציור. בין הציורים היא שמה לב לציור שלי והעלתה אותה על הקיר. באותו יום הייתה מסיבה, בא מישהו ממשרד החינוך וראה את כל הציורים, ושם לב על הציור שלי, שהוא אמר, "מי האמן?" אני לא אמנית, אני רק אימא, אני נותנת, אני עוזרת. אז שאל אותי כמה שאלות, "מה קוראים לך?", "יש לך תעודות?" נכון, אני… אין לי תעודות שיצאתי מוקדם בבית ספר, אפילו תעודת גמר שאין לי. אמר לי אז, "את יכולה לחפש על העתיד? את יכולה להיות אמנית".
ד"ר רייספלד: מי זה האיש הזה?
חיתאם: הוא אחראי ממשרד החינוך ואני לא התעניינתי למישהו ולא שאלתי בגלל שאני אישה, וזה חלק מתרבות שיאללה, אסור לנו לדבר עם גברים אחרים. וזאת פעם ראשונה שאני מדברת עם גבר אחר, בגלל שאני נשואה. זה חלק מדת ותרבות גם.
ד"ר רייספלד: מה ציירת? מה ציירת אז.
חיתאם: ציירנו על נוף בכפר, על בתים, עתיקות, על עצי זית. וזאת פעם ראשונה שאני משתמשת בצבעים ומכחול. ואני לא ידעתי שאני אמנית. אבל בסוף אני תפסתי את המשפט שלו, שהוא אמר לי, "חיתאם, את יכולה להיות אמנית", שמחתי מאוד. חזרתי לבית מבסוטית מאוד. הייתי רוקדת כמו פרפר. אוהבת את עצמי. ובהתחלה הבעל שלי אמר לי, "מה, מה יש לך? למה את מבסוטית?" אמרתי "נכון, אני מבסוטית היום שהייתה מסיבה עם הילד שלנו, ויש מישהו ממשרד החינוך, אמר לי, 'חיתאם, את יכולה להיות אמנית היום, שיש לך ציור מתאים'". אז אני אמרתי תודה, וזה לא סוף, זאת התחלה.
ואני התחלתי לבקש מהבעל שאני רציתי ללמוד, רציתי לצאת, ללמוד, שיעשה את כל התעודות, שאין לי תעודה. והוא אמר לי, "חיתאם, את יודעת שאנחנו ערבים ומוסלמים ואסור לאישה לצאת, ויש לך ארבע ילדים, את חייבת לתת להם את התרבות וחינוך. ואת אימא, איך את יכולה לצאת ותשאירי אותם בבית?" הוא צודק. אני אימא ואני היחידה שיכולה לתת להם את התרבות, אבל אמרתי שאני יכולה לתפוס את העתיד, ללמוד ולתת להם תרבות באותו זמן.
ד"ר רייספלד: התבנית הזאת, "הוא צודק, אבל…" או "זה נכון, אבל…" תחזור בהמשך עוד כמה פעמים. הנחת היסוד היא שהצד השני צודק, היא לגמרי מסכימה איתו, אבל כיוון שהיא רוצה משהו אחר, היא תמצא את הדרך, כך ששני הצדדים יהיו מרוצים.
את אומרת שרצית ללמוד ולעשות תעודות, כלומר, לא ביקשת ללמוד ציור.
חיתאם: בהתחלה לא. בגלל שאני כל המחשבות שלי רוצה ללמוד, רוצה להביא תעודות ולהיות מורת אמנות, בהתחלה. אז אמר לי לא, אבל הייתי מתעקשת כל יום, כל יום, כל יום, נגיד ארבע שנים. עשיתי לו ככה בראש שלו…
ד"ר רייספלד: חור בראש.
חיתאם: כן. ואמר לי, "את יודעת שזה אסור". היה צעקות, שאסור לי לצאת, אסור לי לבקש. וחלק מאלימות גם.
ד"ר רייספלד: הייתה אלימות, צעקות ומכות. חיתאם לא רוצה להרחיב, רק מספרת שאחרי ארבע שנים זה נפסק. אני שואלת למה? איך זה קרה?
חיתאם: דרך אהבה. נגיד, לימדתי אותו איך הוא יאהב את עצמו ואיך הוא ייתן את האהבה לכל הסביבה. התחלתי עם לשכנע אותו…
ד"ר רייספלד: מה זאת אומרת "לימדתי אותו לאהוב את עצמו"?
חיתאם: הוא לא הביא את האלימות מתוכו. יש לו לב טהור ולבן. אני יכולתי לשלוט כל הדברים שיש לו בפנים, מדברים רעים לדברים טובים. לקח ממני ארבע שנים לשלוט את כל הדברים שיש לו בתוכו. אלימות, אהבה.
ד"ר רייספלד: את בעצם מפרידה בין בעלך לבין האלימות שלו. את אומרת, הוא זה משהו טהור, "לב לבן" כמו שאת קוראת לזה. והאלימות זה משהו נפרד, התנהגות שנרכשה בסביבה תרבותית מסוימת, לכן אפשר להיפטר ממנה.
חיתאם: כל השכנים שאלו אותי, "איך את עדיין איתו? למה לא עזבת אותו? את יכולה ללכת למשפחה שלך או ללכת למשטרה או להתגרש". נכון, הם צודקות, אבל אני חשבתי שיש לי ארבע ילדים. אם אני אעזוב אותם, איפה יהיו? מה יש לנו ברחוב הערבי? יש לנו אלימות וסמים, אז אני הייתי חייבת לחפש על דרך לשמור על המשפחה. ארבע ילדים זה לא סתם. אני הבאתי אותם בגלל אהבה, בגלל שאני אוהבת את הבעל. עזבתי את המשפחה שלי בגלל אהבה, אז אהבה זה בסיס.
ד"ר רייספלד: מממ.
חיתאם: זה השורש שלי.
ד"ר רייספלד: וזאת אומרת שהזוגיות והמשפחה, זה נתון. את זה לא מזעזעים, לא מטלטלים. בתוך המסגרת הזאת, אמרת, אני אמצא דרך לשנות את היחס שלו.
חיתאם: נכון. ואחרי זה נגיד שאני עבדתי עליו ארבע שנים, התחלתי לשכנע אותו עם משפטים טובים, עם חיבוקים. בזמן שהוא היה נתן לי מכה, אני אומרת לו תודה. אסור לי לצעוק, אסור לי לבכות. אם הבעל רואה את האישה שהיא בוכה, היא תהיה חלשה בעיניים שלו. וזה לא טוב. אני אומרת לעצמי ולכל הנשים, אתן חייבות להיות חזקות. אף אחד לא יכול או אסור לאף אחד לראות את הדמעות שלכם. רוצה לבכות? אבל לא מול הבעל. זה ליד. החדר שלך, לבד, ואסור לבן אדם יראה את הדמעות שלך.
ד"ר רייספלד: הוא נתן לך מכות ואת אמרת לו תודה.
חיתאם: כן.
ד"ר רייספלד: מה, איך הוא הגיב?
חיתאם: הוא הסתכל, נגיד העיניים שלו אומרים "איזה אישה חזקה, איך היא יכולה להגיד תודה עם מכה?"
ד"ר רייספלד: כן? ככה ראית בעיניים שלו?
חיתאם: כן, כן.
ד"ר רייספלד: מממ.
חיתאם: אז הוא שינה את הדברים שלו בשקט.
ד"ר רייספלד: אבל זה מדהים אותי. בואי נגיד, אישה אחרת שהבעל מפעיל עליה אלימות, או שהיא הייתה נכנעת ומוותרת על מה שהיא רוצה, או שהיא הייתה מתקוממת, "מה פתאום? אני אעשה על אפך ועל חמתך". אבל את לא הלכת על אף אחת מהדרכים האלה.
חיתאם: נכון. יש נשים שהם הולכות למשטרה, חוזרות למשפחה שלהם. אני לא. לא מוותרת על החיים עם ילדים ועם…
ד"ר רייספלד: אבל, אבל, אבל זה כאב לך.
חיתאם: עם כמה שאני אוהבת אותו.
ד"ר רייספלד: אבל זה כאב לך.
חיתאם: בטח. בטח שאני… לא הייתי מרגישה טוב, זה היה שובר לי את הלב. הסתכלתי שהוא בן אדם. אני יכולה לשלוט את כל הדברים בגלל שהוא אהב אותי. בסיס אהבה.
ד"ר רייספלד: הבנתי. אז התחברת לאהבה שהייתה, ואמרת לא יכול להיות שהוא לא אוהב אותי עכשיו, הוא מתנהג בצורה… בגלל שהוא לא מסכים עם מה שאני אומרת, אבל אני אמצא דרך לאהבה הראשונית הזאת.
חיתאם: כן, אני… עם האהבה שהייתה בתוכי, נתתי לו עוד פעם. כל יום אני הייתי מחדשת את עצמי, לחדש את האהבה. אני מחפשת אהבה חדשה עם חיבוקים, עם מילים טובים. בזמן שהוא היה נתן לי מכה, אני אומרת לו תודה. וזה הרגיע כמה שנים, שלוש עד ארבע שנים בסוף, אמר לי, "חיתאם, את אישה חזקה, אני יכול לתת לך להיות אישה עצמאית וחופשייה". והתחלתי.
ד"ר רייספלד: ככה הוא אמר לך?
חיתאם: כן. והתחיל, "יאללה, חפשי על מכללה ללמוד, למה לא?"
ד"ר רייספלד: וואו.
חיתאם: אבל…
ד"ר רייספלד: ורק אז התחלת ללמוד.
חיתאם: כן. התחלתי ללמוד, לעשות את התעודת גמר שאין לי, ואחרי זה בגרות שלם. ועשיתי גם פסיכומטרי וחיפשתי מכללה לעשות מדריך מוסמך בכיר באמנות, והצלחתי. הבאתי את כל התעודות האלה וחזרתי לבית. אז אמר לי, "יופי, תודה רבה שאת הצלחת ויש התעודות, אז את יכולה לשבת בבית עוד פעם". הוא לא חשב שאני חושבת על העתיד, רוצה עוד, שאני מחפשת עוד ללמוד, שזאת התחלה. אז אני ביקשתי שאני רוצה עוד, שזה לא מספיק. אמר לי, "מה? מה רוצה עוד?" רציתי לעשות תואר והוראה. אבל הוא אמר לי, כן, אני יכול לתת לך ללמוד, אבל אין כסף. נכון, הוא צודק שאין כסף, אבל אני ביקשתי לעבוד ולהביא כסף.
ד"ר רייספלד: בשלב הזה הוא כבר לא היכה אותך?
חיתאם: לא, הוא אמר לי, בגלל שאין כסף, קשה לי, שאני הייתי מבקשת ללמוד, אבל אני רוצה. אני רוצה לצאת ולתפוס את העולם שלי ולהיות חופשייה בתוך הלימודים.
ד"ר רייספלד: כן.
חיתאם: אני רוצה לעשות תואר בהוראה, מדובר על כסף. אז אני חייבת לעבוד ועבדתי. עבדתי עבודה קשה מאוד, עבודה פיזית בחקלאות.
ד"ר רייספלד: חיתאם עבדה שנה בחקלאות והיו בעיניה כימים אחדים. היא הרוויחה כסף ואז סוף סוף בעלה נתן לה את הסכמתו ללכת ללמוד לתעודת הוראה. היא התחילה ללמוד במכללה.
חיתאם: באמצע הלימודים הבעל שלי חלה ועשה ניתוח, וישב בבית נגיד כמה חודשים. ואני אשתו, רק אני שיכלתי לטפל. יש לו אחים, יש לו אימא, כולם עזרו לו, אבל אני אשתו, אני היחידה שיכולה לטפל בו כל הזמן.
ד"ר רייספלד: מממ.
חיתאם: אז נגיד ככה, אני עזבתי את הלימודים בגלל לטפל בו. אחרי כמה חודשים הוא חזר לכוח שלו וחזר לעבודה, ועוד פעם רציתי להמשיך לימודים. באמצע הלימודים הבן שלי עשה תאונה ועשה ניתוח בראש שלו. אני אימא, אני חייבת להפסיק את הלימודים ולעזוב כל החיים וכל העולם, לטפל בו, בגלל שאני אימא ואני היחידה שיכולה לטפל בו. אז התחלתי לטפל בילד שלי שנה, שנה וחצי. והוא חזר לבית הספר ואני עוד פעם ישבתי בבית.
[מוזיקה]
ד"ר רייספלד: עוד ועוד מכשולים חיצוניים ופנימיים, אבל לא אישה כחיתאם תיתן להם לעצור אותה.
חיתאם: אז אני לא שמתי לב להם כל הזמן, לא רציתי להסתכל אחורה, רק קדימה, וחיפשתי דרך אחרת להיות. התחלתי לחפש דרך נקייה שאני אוהבת לצייר. להיות אמנית. אמר לי לא, שזה דרך, לא מביאה כסף. והוא צודק, נכון, יש אמנים שהם לא יכולים להביא שקל אחד מהאמנות שלהם, אבל אני אמרתי לו שאני יכולה להביא כסף. אמר לי, לא, שאת אישה. נכון אני אישה, אבל אני יכולה. תן לי הזדמנות ותן לי זמן, תן לי את המקום. אם אתה עובד, יש לך רצון, יש לך כישרון, אתה יכול להיות. התחלתי לצייר בלילה. בבוקר הוא אמר לי, מה זה? זה ציור? אמרתי נכון, אני התחלתי לצייר. אמר לי "אסור לך לצייר, בגלל שזה לא מביא כסף". נכון שזה לא מביא כסף, אמרתי לו, "תן לי עוד פעם הזדמנות".
בהתחלה קרע את הציורים. אמרתי לו תודה ולא צעקתי, לא בכיתי. אבל לבד הייתי בוכה. הייתי מציירת כל לילה, בבוקר הוא רואה את הציורים. באותו פעם הוא קרע אותם, אבל בסוף אמר לי, חלאס, אני עוזב אותך ושלום, תציירי ותתחילי.
ד"ר רייספלד: שוב התעקשת.
חיתאם: בגלל שאני לא נתתי לו מילים ולא צעקתי. זה דרך חינוך וחוכמה לכל אישה.
ד"ר רייספלד: חיתאם התחילה לצייר. אני מנסה לאפיין את הציורים שלה. ראשית הם פיגורטיביים ואקספרסיביים מאוד. אפילו הגודל שלהם מרשים. יש פה תמונות באורך מטר, מטר וחצי. הם שונים זה מזה בסגנון, אבל מה שמשותף להם הוא האופי הסוריאליסטי, שילוב של מציאות ופנטזיה, ערבוב בין ממשות ודמיון שמתקיימים יחד. ואפשר לזהות בהם שני נושאים עיקריים, נשים ועצי זית.
חיתאם: יש סיבה גדולה שאני מסתכלת על עץ זית, הוא עץ נדיב מאוד, נותן ולא מבקש. כמו אישה, היא נותנת, לא מבקשת. את יודעת, אם את תסתכלי על עץ הזית, דומה לגוף האישה.
ד"ר רייספלד: בקימורים?
חיתאם: הכול, כן.
ד"ר רייספלד: מממ.
חיתאם: עץ יפה. זה לא דומה לכל העצים. זה לבד. עץ זית זה נדיר מאוד.
ד"ר רייספלד: והוא חזק.
חיתאם: מאוד, כן. לא מוותר. כמו אישה. [צוחקות]
ד"ר רייספלד: יום אחד הגיעה לכפר אוצרת שהתפעלה מהציורים של חיתאם ועשתה לה תערוכה.
חיתאם: נגיד כל המבקרים היו מהחברה היהודית. אף אחד לא היה מהחברה הערבית. אפילו הבעל לא היה. ואמרתי לו תודה, אני יכולה להמשיך באמנות שלי. אחרי שנה, שנה וחצי, הכרתי את ד"ר פישר, שיש לו חברת קוסמטיקאי וקרם, וראה את הציורים שלי, ושאל אותי על המחיר, אם אני מוכרת. וקנה ממני שני ציורים.
ד"ר רייספלד: איך ידעת איזה מחיר לדרוש.
חיתאם: לא יודעת. הוא נתן לי 6000 דולר על שני ציורים, ואני שמחתי מאוד שאני מכרתי אותם. חזרתי לבית עם הכסף ואמרתי לו, בבקשה שיש לי כסף. "חיתאם, מאיפה הבאת את הכסף?" אמרתי שאני מכרתי אותם לבן אדם עשיר, שהוא אסף אמנות ועושה תערוכות, וזה דבר טוב, זה אישה ערבייה שיצאה מהחברה הערבית, שהם לא האמינו באמנות שלה.
ד"ר רייספלד: אחר כך היא הציגה בתערוכות נוספות, גם בחוץ לארץ, וגם זכתה בפרס כספי.
חיתאם: אז הבעל אמר לי, "יופי, את אישה חזקה, יש לך המון דברים שאת יכולה לתת לחברה ולכל האנשים, יסתכלו על אמנות כמה זה יפה". ואמר לי שאני גאה בך, שאת אישה טובה ויכולה להיות. אז התחלתי לחפש על דרך אחרת, בגלל שזה לא מספיק.
ד"ר רייספלד: כשמקשיבים לסיפור של חיתאם, מתעורר מדי פעם צורך לעשות פאוזה, לקחת אוויר. מתחשק להגיד לה, "רגע, תנוחי קצת, תיהני מההישג". אבל חיתאם לא צריכה פאוזה, היא סימנה לה מטרה חדשה. במשך כל השנים חיתאם ומשפחתה גרו בדירת מרתף חשוכה מתחת למפלס של הרחוב.
חיתאם: ואף פעם לא ראיתי אור, אז יש סיבה גדולה שאני מחפשת על העבודה לאסוף כסף ולבנות בית. זה דבר חשוב. בזמן שאין כסף איך אתה יכול לחיות?
ד"ר רייספלד: חיתאם הייתה נחושה לעשות כסף. היא פתחה בבית חוג אמנות לילדים, למרות שהשכנים אמרו לה שאין סיכוי שתצליח. "הכפר הזה לא מתאים לאמנות", הם אמרו. ובהתחלה אכן הגיעו בודדים. לאט לאט באו עוד ועוד, ואז פנו אליה מהמתנ"ס וביקשו שתעשה את החוג אצלם. בסוף השנה כבר היו לה 45 תלמידים. ובהמשך קיבלה גם הזמנה לעבוד עם נוער בסיכון שלוש פעמים בשבוע, סוג של טיפול באמנות.
חיתאם: אז יש לי משכורת בסוף החודש, וגדלתי קצת, אבל זה לא מספיק. רציתי לתת להם שאני יכולה לעשות כסף דרך אמנות, בגלל שאמרו לי "אמנות זה לא מביא כסף". יש מורה בית ספר, יש לו משכורת בסוף החודש. גם האמן יש לו משכורת בסוף החודש. והזמינו אותי לעשות פרויקטים. זה מדובר על פרויקט גדול על קירות ענקיים, והתחלתי לעשות פרויקט פסיפס, עבודה קשה לאישה, וזה היה על קיר לגובה בקומה הראשונה ושנייה. והייתי עומדת על פיגום. את יודעת כמה זה קשה לאישה שהיא תעמוד על פיגום?
ד"ר רייספלד: מממ.
חיתאם: אז עמדתי והיה לי גם פוביה מגובה, אבל זה נשבר.
ד"ר רייספלד: איך?
חיתאם: בגלל שאני רציתי. יש לי רצון. אני לא הסתכלתי על ה… אז אני לא שמתי לב שאני מפחדת מהגובה. כל בן אדם הוא פסיכולוג של עצמו. מכאן התחלתי להביא כסף. מדובר על כסף לא קטן, זה לא סתם.
ד"ר רייספלד: וכשהיה די כסף ממה שחיתאם הרוויחה ומהמשכורת של בעלה, שהוא גנן, הם קנו מגרש. חיתאם פנתה לאדריכל ערבי ידוע שעובד בעיקר בחו"ל.
חיתאם: התחלנו לעשות בית מיוחד. מדובר על בית בעיצוב מרוקאי אסלאמי עם משרביות.
ד"ר רייספלד: משרביה היא אלמנט אדריכלי בצורת מקלעת, שנמצא בפתחים של מבנים אסלאמיים ומכניס הרבה אור ואוויר לבית. המשרביות בבית של חיתאם גדולות ולבנות. באחת מהן, שיש לה צורה של כוכב ענק, קבוע ויטראז' שצובע ברכות את האור שעובר דרכו, ועשר מנורות מרוקאיות עשויות זכוכית ונחושת צוללות מהתקרה הגבוהה להאיר את הבית גם בערב. כך שאחרי 24 שנה של חיים במרתף חשוך, בזכות עבודה קשה ועיקשת, חיתאם עברה לבית מרווח ושטוף אור. אי אפשר שלא לראות פה מטאפורה כלשהי.
חיתאם: חלק מהשכנים שלנו אמרו לנו, "מה אתם עושים? מה זה? אתם עושים דבר שאין כמו בכל המדינה". נכון, אין כמו. גם אמרו לנו "אתם משוגעים, אתם מבזבזים את הזמן ואת הכסף שלכם". ועיצוב כמו זה, אין להם את הידע מספיק לדעת על אמנות אסלאמית. ואני באתי לתת להם מתנה. חיתאם היבי יכולה לתת לכם תרבות אסלאמי, אז תדעו כמה זה יפה.
ד"ר רייספלד: והבית באמת יפה. יופי לא ראוותני, לא מנקר עיניים. וחיתאם מזמינה אנשים לראות אותו ואת האמנות האסלאמית שבו.
חיתאם: עכשיו יש לי תוכנית חדשה.
ד"ר רייספלד: כן, כמובן.
חיתאם: אני מדברת על כפר אמנותי לכל הנשים שרוצות ואין להם מקום ואף אחד לא ביקש מהם להציג את העבודות, אני נותנת להם את המקום.
ד"ר רייספלד: המקום הוא חלקת אדמה עם עצי זית, שיש למשפחה בכפר. חיתאם רוצה לעשות שם יריד ולאפשר לנשים שעוסקות ביצירה ובמלאכות יד, ערביות ויהודיות, לבוא ולהציג את היצירות שלהן. להציג, למכור ולהרוויח כסף.
חיתאם: עכשיו יש לי רשימה, 30 נשים שהם רוצות להשתתף.
ד"ר רייספלד: שאלה כלכלית.
חיתאם: כן.
ד"ר רייספלד: איך את תרוויחי מזה?
חיתאם: אני לא מסתכלת על זה.
ד"ר רייספלד: את לא. זה לא מודל כלכלי, זה מודל חברתי.
חיתאם: כן. זה דבר שאני עושה להם ונותנת להם את המקום, את ההזדמנות שהם יכולות…
ד"ר רייספלד: להתרומם.
חיתאם: להתרומם וגם לפרוץ דרך, כמו שהייתי אני…
ד"ר רייספלד: כן.
חיתאם: עכשיו אני אתן להם את ההזדמנות.
ד"ר רייספלד: כלומר, בהתחלה המוטיבציה הייתה כלכלית. חיתאם רצתה להרוויח כסף, הרבה כסף, כדי לממן את הלימודים שלה ואחר כך כדי לבנות את הבית המיוחד. עכשיו, אחרי שכבר השיגה את מטרותיה האישיות, המוטיבציה השתנתה. עכשיו היא רוצה לקדם נשים אחרות, לתת להן הזדמנות, והעניין הכלכלי נעשה משני. על הקיר שלידינו תלויה עבודת קש שעשתה חמותה. וחיתאם מספרת שגם היא רוצה להציג ביריד.
חיתאם: חמותי היא אישה טובה מאוד, אוהבת אותה מאוד ומעריכה אותה מאוד. בהתחלה לא קיבלה אותי בקלות בגלל שהיא אישה ערבייה והיא יצאה מחברה ערבית קשה. ואחרי זה היא קיבלה אותי בגלל שאני לא אמרתי לא, ואסור לי להגיד לא, זה חלק מתרבות וכבוד. וקיבלו אותי אחרי כמה שנים, וזה בסדר, בגלל שזה בתרבות. זה לא בא בגלל שהיא לא רצתה. לא. התרבות בחברה הערבית לא נותנת לאישה.
ד"ר רייספלד: את יודעת, יש ויכוח כזה של פילוסופים, האם יצר האדם טוב מנעוריו או רע מנעוריו. מכירה את זה? יש אנשים שאומרים שאנשים הם קודם כול נולדים רעים, ועם הזמן, אם מחנכים אותם טוב, הם נעשים טובים.
חיתאם: ככה, כן, זה מה קרה לי.
ד"ר רייספלד: יש אנשים שחושבים שהפוך, שאנשים נולדים טובים…
חיתאם: כן.
ד"ר רייספלד: ועם הזמן חלק מתקלקלים. אני מרגישה שאצלך, את חושבת שבני אדם הם בסדר באופן בסיסי.
חיתאם: יש להם לב לבן.
ד"ר רייספלד: ואם הם מתנהגים לא בסדר, זה בגלל החברה והתרבות.
חיתאם: נכון. נכון.
ד"ר רייספלד: אז אפשר לשנות את זה.
חיתאם: זה תלוי באישה, מאיפה היא באה, את התרבות שהיא לקחה אותה מהמשפחה שלה. זה חשוב מאוד. אני לקחתי את האהבה והסבלנות מאימא, אז אם היא לקחה את הסבלנות, החוכמה והאהבה מאימא שלה, היא יכולה לשנות את כל הדברים שלה. והתחלתי לתת עכשיו הרצאות לנשים, שהן באות אליי מהחברה הערבית.
ד"ר רייספלד: מממ.
חיתאם: ואמרו לי, "חיתאם, את נותנת לנו לאהוב את עצמנו, ולתפוס את העולם שלנו". זה כבוד.
ד"ר רייספלד: ובכל זאת, כשאנחנו מדברות על האלימות בחברה הערבית, חיתאם מספרת לי על פסל שעשתה, פסל של גבר.
חיתאם: גבר שהוא לא רוצה לראות ולשמוע, וכל הזמן שחיתאם שומעת את החדשות, שיש רצח בחברה הערבית, אני שוברת אותו וזה שובר את הלב. זה קשה מאוד לשמוע את האלימות בחברה הערבית. אני מקווה שזה ישתנה.
ד"ר רייספלד: מה זה האיש הזה? ממה הוא עשוי?
חיתאם: מקרמיקה, כן. זה חימר.
ד"ר רייספלד: כן.
חיתאם: ואני שוברת אותו. את יודעת כמה זה קשה לי לשבור אותו? עד מתי, לא יודעת, אבל זה נותן לי לבכות.
ד"ר רייספלד: את יודעת, יש לי תחושה שאת חושבת שנשים יותר חזקות מגברים.
חיתאם: כן. למה? כי אימא היא נותנת חינוך ותרבות, העובדת בחוץ, עובדת בבית. היא יכולה לתפוס את העולם שלה. הבעל או הגבר הוא עובד בחוץ, חוזר למיטה וישן וזהו. [צוחקות] ככה אני חושבת. אבא נותן, אבל לא כמו אימא. אימא היא הבסיס.
ד"ר רייספלד: והחברה, את יודעת, רואה את זה בדיוק הפוך. אולי בגלל שהגברים…
חיתאם: זה חלק מתרבות. לא נותנים לאישה שהיא תהיה ראש מועצה. כל הנשים שבאות אליי בקבוצות, אומרים, "חיתאם, את יכולה להיות במקום ראש הממשלה, יש לך דרך לעשות פסיכולוגיה…"
ד"ר רייספלד: לשינוי.
חיתאם: לכל בן אדם. אם ראש הממשלה תהיה אישה ואם תהיה אמנית, היא יכולה לתת את כל… לחברה את כל הדברים הטובים. זה מסר לכל הנשים. אני אומרת להן שאתן נופלות, אתן לבד יכולות להתקדם לקום. לא לתת לאף אחד שיעזור לך, לא אבא, לא אימא, לא הבעל, לא הילדים. אף אחד. את אישה חזקה. אישה היא בוכה, היא חלשה במין אבל את חזקה, כמו עץ הזית. אני נופלת, אני מחזקת את עצמי. זאת אני.
ד"ר רייספלד: אז אישה יכולה לעשות הכול?
חיתאם: יש גבול. אני מסתכלת שיש גבול שאני… יש דברים שאני אסור לי לעשות אותם.
ד"ר רייספלד: כמו?
חיתאם: כבוד לבעל. הוא הבעל של הבית, אז אני אשתו. את יודעת, אני אשתו. אני לידו כל הזמן עוזרת לו, אבל הוא הבעל.
ד"ר רייספלד: את לא יכולה לעשות משהו בלי הסכמתו.
חיתאם: כן.
ד"ר רייספלד: את נורא מאופקת כל הזמן. מה את עושה כשמתעוררים בך רגשות שליליים, כמו כעס או תסכול? את לא נותנת להם לצאת החוצה, נכון?
חיתאם: אני הולכת בשקט כמו מים, אסור לי לעשות רעש. אם יש לי נגיד משהו בפנים, לבד.
ד"ר רייספלד: מה את עושה כשאת לבד?
חיתאם: אז מציירת. הולכת לצייר. אז בתוך הציורים אני יכולה להוציא את כל הדברים הרעים שיש לי בפנים.
ד"ר רייספלד: כשאת מציירת, את חושבת, או שפשוט את נותנת ליד ולעצמך?
חיתאם: אני מתחילה לצייר בלי לחשוב. בסוף, בגלל שיש לי דברים בתוכי, בנשמה שלי, אז אני בסוף יש לי ציור עם סיפור.
ד"ר רייספלד: מממ.
חיתאם: ככה.
ד"ר רייספלד: הינה שני ציורים-סיפורים של חיתאם. באחד מצוירת אישה שמזנקת רחוק וגבוה, שיערה ושמלתה מתנופפים באוויר, אבל שרשרת ארוכה שקשורה למותניה מקרקעת אותה אל סלע בצורת כדור הארץ. ציור אחר מתאר אישה ערבייה, חיתאם אומרת שזאת היא, עיניה סגורות ופיה סגור, תפור בתפרים אנכיים, די קשה לצפייה. לידה בציור אחר מצוירת אישה שיש לה רוכסן במקום פה. ואני אומרת לחיתאם שאת הרוכסן, בניגוד לתפרים, אפשר לפתוח ולסגור. היא אומרת שלא שמה לב להבדל, אבל הציור השני אכן צויר הרבה אחרי הראשון, כשהיא הרגישה יותר חופשייה. חוץ מהציור שמשמש לה כמפלט, חיתאם מוצאת נחמה גם כשהיא הולכת לחלקת עצי הזית של המשפחה. היא מספרת שיש שם גם סוסים.
את רוכבת?
חיתאם: אה… נגיד, כן.
ד"ר רייספלד: וכשאת רוכבת, זה עושה לך טוב? זה משחרר לך את ה…?
חיתאם: כן. לא רק לרכוב, אבל לראות את הסוסים, לראות את הטבע זה מרגיע אותי. אני בזמן שמסתכלת על הסוס בעיניים, הוא מבין אותי, הוא מסתכל עליי. אז יש חיבור בזה גם. גם פעמים אני יושבת מתחת צל עץ הזית, מדברת, ויש הרגשה שעץ הזית גם מבין אותי. זה חיבור בין אדם לטבע. אני יודעת שיש אנשים הולכים לים ומדברים אל הים.
ד"ר רייספלד: כן.
חיתאם: אני מדברת עם עץ הזית.
ד"ר רייספלד: כל מיני אסוציאציות עלו בי במהלך הפגישה עם חיתאם. עלה על דעתי גנדי, מהטמה גנדי, שהטיף להתנגדות בלי אלימות, אסטרטגיה שהצליחה בסופו של דבר והובילה לעצמאות. חשבתי על ג'ון לוק, שהאמין כמו חיתאם, שטבע האדם טוב ביסודו. ונזכרתי גם בעגלון של צ'כוב, שלא יכול היה להסיח את יגונו, אלא לסוס שלו. וגם כל מיני תחושות עלו בי, סותרות. מצד אחד התפעלות, ברור, איזה חוסן פנימי ונחישות ויזמות ויצירתיות, כי הדרך שבה חיתאם הפכה את לב בעלה והשיגה את חירותה, ובכן, לא נראה לי שמלמדים אותה בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטה. והיא הצליחה. מצד שני, הדרך הזאת, ההכנעה שבה חיתאם קיבלה את האלימות של בעלה, גם אם הסוף היה טוב, לא קל לשמוע. אפילו מקומם. והטרידה אותי גם העובדה שחיתאם המרדנית, פורצת הגבולות ושוברת המוסכמות, אומרת שבסופו של דבר הבעל הוא שאומר את המילה האחרונה בבית. למה? איך זה? אבל מי אני שאתקומם או אתפעל, אתרשם או אסתייג? לחיתאם יש הדרך שלה. היא מעצבת את חייה באופן אישי וייחודי, והיא לא מחויבת לציפייה של אף אחד. היא עושה כיום את מה שהיא רוצה ומאמינה בו, בעלה גאה בה ואפילו עוזר לה לפעמים. למשל כשלקחה על עצמה עבודת פסיפס גדולה על בניין.
כשאני מגיעה הביתה, אני מצלצלת לחיתאם להודות לה על השיחה, ולשאול מה בעצם היא חושבת על פמיניזם. היא שותקת. ואז "תגידי שוב" -"פמיניזם", אני אומרת שוב. והיא, "אני לא כל כך מכירה את המילה הזאת". אני מספרת לה על התנועה שמטרתה לשחרר נשים מדיכוי ולעורר אותן לבחור בעצמן איך לחיות. חיתאם נדהמת ואז שוחקת. "זה כמוני". ומבקשת שאשלח לה את המילה בוואטסאפ.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Bình luận