שלומית גלעד מלווה אנשים בזמן השינוי האולטימטיבי: במעבר מהחיים אל המוות. היא ליוותה את בן זוגי בתהליך הזה והייתה שם גם לצידי. סיפור של אישה עם הרבה חיים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 30/05/2024.
ד"ר רייספלד: שלום, כאן סמדר רייספלד. אתם מוזמנים לפגישה איתי, עם אנשים ועם סיפורים על כל מה שאנושי, אנושי מדי. והפעם, שלומית, דני ואני.
[נגינת פסנתר]
יום אחד הלכתי ברחוב ופסנתר כנף נפל עלי מגבוה. נמחצתי והמשכתי ללכת. בעלי דני אובחן עם סרטן אלים, וזה הדבר הכי פחות סביר שיכול היה לקרות. הוא היה בן 62, גבר בריא וספורטיבי במידה יוצאת דופן, אופטימי חסר תקנה, כך שבנוסף לבשורה על המחלה הקשה, ספגנו גם מכה אנושה לתפיסת העולם שלנו. ההלם וההתגייסות וההתמודדות והנחישות, כל זה ארך שלושה חודשים, זהו, והגיע הסוף. בשבועיים האחרונים, אחרי שהתבשרנו שהמצב סופני, יצאנו מבית החולים להוספיס בית. הוספיס בית הוא מסגרת שמאפשרת לחולים בשלב האחרון של חייהם לקבל טיפול בסביבה הביתית שלהם. זה טיפול פליאטיבי, מקל, לא מרפא, שמציע תמיכה ומנסה למנוע סבל.
זה היה השלב שבו פגשתי את שלומית גלעד, האחות שליוותה אותנו בהוספיס בית. שבועיים היא הייתה בחיינו. שבועיים שבהם כל יום היה שונה מקודמו, כל יום היה מציאות אחרת, אתגר חדש, התמודדות שונה. אי אפשר היה ללמוד מהניסיון, להסיק איזה מסקנה מועילה, לאחוז במשהו. במציאות הזאת, הילדים שלי היו עוגן ושלומית.
[נגינת פסנתר]
אני כל הזמן חושבת על דבר אחד, על הלילה, אפשר להגיד אחרון. היה לילה מאוד מאוד קשה, אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל גם אני וגם הבת שלי היינו עם בעלי, והיינו די אבודות. והתקשרתי אלייך בערב מאוחר, זה לא היה אופייני לי, כדי להתייעץ איתך על מה לעשות, משהו ספציפי. ואז אמרת שתבואי בבוקר למחרת. ואני חיכיתי לך, אני זוכרת. כשראיתי שהגעת, הרגשתי שהגאולה הגיעה. ידעתי שלהסתכל עלייך כגאולה זה אבסורד. זאת אומרת, איפה הגאולה פה? הולך להיות פה הדבר ההפוך תיכף. וזה, אני חושבת, די מתמצת את הקטע. את, סליחה, סוג של מבשרת המוות. זאת אומרת, לולא המוות לא היית אצלי. ומצד שני, את גם הבאת גאולה. זאת אומרת, הבאת הרבה חיים לתוך העניין. בתוך הזוועה הזאתי את באה ומציעה משהו מאוד קונקרטי וחיוני. זאת אומרת, צריך לעשות ככה, צריך לעשות ככה, באופן מאוד צלול ומפוכח בתוך הכאוס הזה. גשר בין המוות לבין החיים שעדיין מתקיימים.
שלומית: תראי, אני חושבת שיש פה… המוות בחברה שלנו זה בעצם הטאבו האחרון. רוב האנשים מעולם לא ראו בן אדם בתהליך מוות. הם גם לא ראו גופה. זה לא כמו בימים שאנשים… תינוקות נולדו בבתים, אז אנשים הבינו תהליך של לידה, אפילו אם הם לא היו בחדר, אבל שמעו את הקולות, אולי הריחו, הייתה תכונה בבית. היום אין את זה. אני, לפני שעברתי לעבוד בחברה של הוספיס בית, עבדתי במחלקה פנימית גריאטרית בבית חולים, כלומר, זה מראה שכיח לראות בן אדם בתהליך של גסיסה, לטפל בגופה. זה דברים שאנחנו מתרגלות אליהם. ואני חושבת שזה, הנירמול הזה, האפשרות להיות ליד הדבר הזה, זה מה שאת אולי מתארת כשאני עוזרת לך לצאת מהאימה.
[נגינת פסנתר]
ובאמת יש לנו גם משימות מאוד קונקרטיות בתור אחיות בהוספיס בית. זאת אומרת, אנחנו מלמדות את המשפחה איך להשתמש בתרופות, באיזה מינונים, באיזה מרווחים של זמן, איך לזהות את סימני הסבל. עם משפחות מעטות אנחנו מצליחים, דרך הקונקרטיות הזאת, גם להגיע לשיחות הרבה יותר עמוקות על כל התהליך הזה, או על דברים משמעותיים בחיים של הבן אדם שאנחנו מטפלות בו. אבל אלה מקרים די נדירים.
ד"ר רייספלד: בעצם את מטפלת בבן אדם הנוטה למות, וגם במשפחה שלו.
שלומית: נכון. כי בתפיסה הפליאטיבית אנחנו רואים את החולה והמשפחה שלו כיחידה אחת, כשאנחנו מנסים לעבור איתה איזשהו תהליך של קבלה, של סגירת מעגלים כדי לאפשר את התהליך הזה בלי סבל וכאב. זה לא שאני אמורה לטפל רק במי שנמצא עכשיו במיטה. יש בעבודה שלנו הרבה מאוד רבדים, חלקם מאוד טכניים ובירוקרטיים, וחלקם יכולים להגיע לשיחות מאוד משמעותיות, ליצירה של אווירה מאוד מיוחדת. ופה זה מאוד עניין באינטראקציה שנוצרת בין האחות והמשפחה, כמה המשפחה מוכנה לשתף, כמה המשפחה מוכנה להתקרב.
ד"ר רייספלד: לְמָה? אלייך?
שלומית: אני לא חושבת שאליי. אני בכלל חושבת שליווי טוב זה ליווי שאני לא המרכז שלו. שאני מצליחה להיות מעט עם המשפחה ולהעביר אליהם את השרביט. להגיד להם בעצם מה שמתרחש כאן זה חוויה שלכם. אתם העיקר. אני נותנת כלים קטנים ואני נותנת אולי כיוון.
[נגינת פסנתר]
בליוויים המוצלחים באמת המשפחה מצליחה להתאגד סביב המטופל, ובעיקר היא מצליחה לייצר איזשהו רווח בזמן. היא מצליחה לייצר איזושהי התפנות. היא מצליחה להגיד, הזמן הזה שלנו סביב היקר שלנו, שבקרוב יילקח מאיתנו, זה זמן נורא נדיר, זה זמן נורא חשוב, בואו נהיה בו, בואו נהיה מאוד נוכחים. וזה, להרבה מאוד משפחות קשה להגיע לנקודה הזאת, גם כי הרבה מאוד אנשים לא מוכנים להסתכל באופן בהיר ופשוט על המצב ולהגיד, כן, כבר אין מה לעשות וזאת תקופה שאנחנו פשוט מתקרבים למוות. יש המון המון משפחות שעסוקות בהמון סוגים של הסחות דעת. "הוא לא אוכל". אוי ואבוי, כאילו… איזה קטסטרופה וכל הזמן לרוץ סביב האוכל. יש משפחות שמעוניינות בטיפולים אונקולוגיים או טיפולים אחרים ממש עד… עד הסוף. אז כשיש טיפולים…
ד"ר רייספלד: זאת אומרת, לא מרפים. לא משחררים.
שלומית: כן. כן. ומפסידים את האפשרות להתמקד בעיקר. שהעיקר הוא הזמן הזה של האיכות ביחד. ואצלכם במשפחה אני הרגשתי את זה מאוד חזק, את ההתכנסות שלכם. ואני לא אשכח את התמונה של דני שוכב במיטה עם הבת שלכם, עם המחשב הנייד שלה עובדת, והוא ככה מנמנם לו. אבל הם היו כל כך ביחד. זאת הייתה התפנות כל כך יפה. אבל זה מתאפשר כשבאמת משפחות לא עסוקות בלהילחם על כל מיני דברים חיצוניים, אלא פשוט מקבלות את המצב ומוכנות לתהליך הזה של ההתכנסות ושל ההתפנות לעיקר, שהעיקר זה הנוכחות. והרבה מאוד אנשים בחברה שלנו, בתרבות שלנו, לא יודעים להיות נוכחים.
ד"ר רייספלד: אנחנו באמת היינו מאוד נוכחים. מאוד יחד. מישהי אפילו אמרה לי שכשהיא ראתה אותנו ככה, זה היה הרגע שבו היא החליטה להיכנס להריון, להקים משפחה.
[מוזיקת רקע]
אבל זאת לא הייתה אידיליה משפחתית לקול צלילי מיתר. הייתה סערה. אז מצד אחד זה רצון להיות כמה שיותר קרוב, כי זה עכשיו, זה מה שיש, ולגעת כמה שיותר ולהתקרב. ומצד אחד את רוצה לברוח, לא להיות. לא להיות עם הזוועה במובן של ה… גם אי צדק. האי צדק הנוראי שנעשה פה, והתנועה הזאת של מצד אחד ללכת אל ומצד אחד לברוח, ואת היית שם כל הזמן, זאת אומרת, ישבת איתו ואכלת איתו וצחקתם, נגעת בו הרבה.
שלומית: היה לי את ה… הייתי צריכה לטפל ב… בפיק-ליין שלו, בעירוי המרכזי, אבל כן, אני… אני אוהבת להתקרב.
ד"ר רייספלד: כן.
שלומית: כדי להיות אחות את חייבת להיות מסוגלת להיות במרחב האינטימי עם עוד אנשים, כי זה המקום שאת מטפלת. אני אוהבת להיות בקרבת אנשים, בגלל זה הלכתי להיות אחות.
ד"ר רייספלד: כן.
שלומית: אהמ… אבל… אני חושבת, העלית את הנושא של הדואליות, זה נושא מאוד מאוד מרכזי בעבודה עם סוף חיים. זאת אומרת, כי זה תמיד הולך לשני הכיוונים, כמו שאת אומרת, רוצים להיות נורא קרובים, אבל גם רוצים נורא לברוח מהבית ואי אפשר…
ד"ר רייספלד: להסיט את המבט.
שלומית: אני חושבת ש… תראי, אי אפשר להיות בתוך העשייה המשמעותית הזאת 24/7. רגעים של משמעות בחיים שלנו הם מאוד מאוד קטנים. הם קטנים ומרוכזים. אנחנו לא יכולים להיות ברגע משמעותי שנמשך חמש שעות. זאת אומרת, אנחנו לא בנויים לזה. המשמעות תופסת אותנו לרגעים. ומי שמוכן להיות פנוי ונוכח, הוא יזכה לרגעים האלה.
ד"ר רייספלד: שלומית נזכרת בחולה שעבר פעמיים אירוע מוחי ומצבו התחיל להידרדר במהירות. הוא כבר לא תקשר ולא הגיב, אך המשפחה התעקשה להלעיט אותו, להזין אותו דרך זונדה, והייתה הרבה פעילות בעניין הזה והתרוצצות.
[נגינת פסנתר]
אבל יום אחד הגיעה בתו של החולה.
שלומית: והיא אמרה לי, "שלומית, תראי, אנחנו מזינים אותו עם הזונדה, אבל אני רואה… הרמתי את השמיכה וראיתי שהרגליים שלו כבר כל כך רזות, הוא מאבד משקל למרות שאנחנו מכניסים אוכל." אז אמרתי לה, את יודעת, זה נורא נדיר שאנשים מוכנים להרים את השמיכה ולהסתכל. בסוף החיים, גם אם נספק את האוכל, אין כבר מה שיהפוך אותו לשריר. מה שעשיתי עם המשפחה הזאת זה הצלחתי להגיע איתם להבנה שאפשר כבר להוציא את הזונדה, ששום דבר כבר לא… תראו, מתחיל הלילה, בואו נעמעם את האורות, כל פעם מישהו אחד ישב לידו. אתה נותן הנחיות קטנטנות. והם באמת ישבו לידו ועטפו אותו והיו… היו כל כך נוכחים סביב המיטה שלו. זה היה כל כך… כל כך יפה ומרגש. האומץ להרים את השמיכה הוא… הוא היה מרגש.
[מוזיקת רקע]
ד"ר רייספלד: אני שואלת את עצמי על המשיכה שלך, על הבחירה להיות כל הזמן בקרבת המוות, בגבול בין החיים למוות. אני לא בחרתי את זה. זה נפל עלי. רוב האנשים לא בחרו את זה. [מגחכת] את בחרת להיות במקומות האלה, ואני שואלת את עצמי, למה?
שלומית: תראי, זה… זה מתחבר למה שאמרתי לפני רגע על העניין של המשמעות. אני הגעתי לסיעוד בגיל מבוגר. סיעוד זאת הקריירה השנייה שלי. אני בגיל 44 עזבתי… הייתה לי הכשרה של מורה לאמנות, עבדתי הרבה מאוד שנים במרכזים קהילתיים בעיריית תל אביב, הייתה לי תוכנית שלי של תיאטרון בובות להורים וילדים. הייתי כל כולי בעולם הזה של…
ד"ר רייספלד: של התחלת החיים.
שלומית: של העשייה, כן, בני שנתיים, שלוש, וככה עשיתי את זה 20 שנה. ואז הרגשתי שאני חייבת שינוי. והרצון שלי ללכת להיות אחות, זה היה בשביל לעבוד עם אנשים בסוף חיים. אני חושבת שמה שמאוד מאוד משך אותי שם זה הפוטנציאל של המשמעות. בדיוק מה שדיברנו על זה, שהקירבה שלנו למוות חושפת רבדים ושאלות מאוד משמעותיות לגבי החיים שלנו.
[מוזיקת רקע]
ד"ר רייספלד: ההבנה הזאת התגבשה בעקבות קורס בליווי רוחני ששלומית השתתפה בו. זה קורס שמכשיר אנשים ללוות בני אדם שנמצאים במשברי חיים, למשל חולים במחלה חשוכת מרפא, ולהציע להם תמיכה רגשית, נפשית, רוחנית.
שלומית: אחרי שנתיים אמרתי, מה זאת אומרת רוחני? הכותרת של הרוחניות היא נראתה לי לא ממין העניין. כי מה זה רק להתעסק ברוחני? כשאת מגיעה ואת רואה בן אדם שוכב וכאוב, על מה תדברי איתו? כאילו, על האם יש חיים אחרי המוות? מה, תסגרי איתו מעגלים? הבן אדם עכשיו כאוב, ולפעמים הוא צריך שתעשי לו חוקן. זה מה שהוא צריך. ואז אמרתי לעצמי, את ההבנה של המשמעות שקיימת סביב המוות כבר יש לך. לכי תלמדי סיעוד כדי שיהיה לך את הרישיון לעשות את הפעולות הגופניות…
ד"ר רייספלד: הפיזיות.
שלומית: הפיזיות שהאדם הנוטה למות זקוק להם לפעמים הרבה יותר משיחות רוחניות. אין הרי למעלה ולמטה. אין משהו שהוא חשוב ולא חשוב. זה הכול שזור ביחד. ובתוך התהליך הזה של המוות, הגוף הוא לא פחות חשוב מהנפש. אין דירוג, אין מידרג, זה הרי הכול כל כך מחובר.
ד"ר רייספלד: זה מה שנורא גרם לי להתפעלות. אנשים נוטים לברוח לרוחני, לפילוסופי, כי לא טוב להם לגעת בדבר הזה. זה הקונקרטיות שדיברתי עליה.
שלומית: כן.
ד"ר רייספלד: את באיזה מן נועם כזה מחליפה תחבושות. עכשיו, זה לא יפה. זה לא מריח טוב, זה לא נראה טוב. וזה נעלה. זה רוחני יותר מכל שיחה שיש, הדבר הזה.
שלומית: מממ. כן. ונעים לי לשמוע את ה… את הפרשנות הזאת שלך, שככה את… ככה את מציגה את הדברים. אני מתוכי יודעת שכשאני רואה את החולים שלי בפעם הראשונה, לרוב אני ממש מרגישה איזשהו דחף פיזי לגעת בהם, ללטף אותם, להחזיק להם את היד. אני קודם כל אוהבת אותם, אני לא יודעת להסביר את זה. זאת אומרת, לפני שבדקתי, לפני שעשיתי הערכה, אני… אני מתקרבת אליהם, וקודם כל אני רוצה לחבק אותם. ותראי, עם הנטייה המוזרה הזאת ידעתי שסיעוד זה הדבר היחידי ש… [צוחקת] שמאפשר את האינטימיות הזאת, את הקירבה הזאת לאנשים שהם בכל הגדרה זרים לך. את מעולם לא ראית אותם קודם, הם לא חלק מהמילייה הקרוב אלייך. אבל איך שאני רואה אותם, אני מרגישה ש… שקודם כל אני רוצה ללכת לשים עליהם יד. קודם כל אני רוצה איכשהו להעביר להם ככה, אני איתכם, אני פה, עוד יש לכם גוף, עוד… אבל אנחנו נטפל בו, אנחנו לא נזניח אותו.
ד"ר רייספלד: עוד יש חיים.
שלומית: כן.
[הפסקה מוזיקלית קצרה]
ד"ר רייספלד: אולי הבטחה לא להזניח, לטפל ודווקא בסוף החיים, נובעת מעוד מקום. כי יום אחד בימי המחלה של דני, ישבנו בגינה ופתאום שלומית אמרה, "את יודעת? למרות הכאב העצום והקושי שאתם חווים, אני מקנאה בכם." היו לי דמעות בעיניים.
שלומית: אני… המפגש הראשון שלי עם המוות היה מאוד מאוד אכזרי. אבא שלי נהרג בתאונת עבודה בתעשייה הצבאית כשאני הייתי בת 14 והוא היה כמה ימים לפני יום הולדת 40 שלו. הוא היה בן אדם בריא לחלוטין, הוא פשוט יצא בבוקר לעבודה ולא… ולא חזר. והקטיעה הזאת של ה… של החיים בצורה הזאת, היא… היא דבר שלקח לנו עשרות שנים להשתקם ממנו, לי, לאמא שלי ולאחותי. זה פשוט היה כל כך חד משמעי וכל כך… אי אפשר היה להתכונן לתועפות האלה של הכאב. בן אדם שכאילו, ערב לפני אני והוא עוד בילינו ביחד במסיבה שהיה בה… אז לראות אנשים שכן זוכים לזמן הזה של החסד, של הנוכחות הזאת, של ההתרכזות במשמעות, של היכולת להגיד כמה אני אוהב וכמה היית חשוב. והיכולת פשוט להיות קרוב, לטפל, להחליף את התחבושות, לתת לו את התרופה כדי שלא יכאב לו. את כל הדברים האלה אנחנו לא עברנו במוות של אבא שלי, ונצרכו המון שנים והמון מאמצים כדי לפרק את הכאב הזה שבבת אחת נכנס לגוף בלי שום הכנה.
[מוזיקת רקע]
ד"ר רייספלד: כך שאולי בגלל הפרידה שלא הייתה לה עם אביה, שלומית עושה איזה תיקון, כשהיא מלווה אנשים אחרים בפרידה שלהם. שוב ושוב עוזרת להם להעריך את ההזדמנות שניתנה להם. ויש עוד מימד.
שלומית: דרך אבא שלי אני למדתי להיות קרובה למוות. לא דרך המוות שלו, אלא דרך החיים שלו. אני גדלתי בקיבוץ רמת הכובש. אני נולדתי בתחילת שנות ה-70, ואז הקיבוץ התנהל בצורה מאוד מאוד שיתופית והחברים היו עושים את כל התפקידים בקיבוץ. והתפקיד של אבא שלי היה להיות מרכז ועדת אבלוּת. כך קראו לזה.
ד"ר רייספלד: [צוחקת]
שלומית: ובעצם הוא היה חברה קדישא של הקיבוץ. כשהיה נפטר אחד החברים, המזכיר של הקיבוץ היה בא עם האופניים, כי עוד לא היו אז טלפונים בקיבוץ, ואומר לאבא שלי כך וכך קרה. מיד הבית שלנו היה הופך להיות מן כמו בית לוויות קטן. אבא שלי, היה לו תיק, הוא היה איש מאוד מסודר, היה פותח את התיק, היו לו פנקסים. החברים האלה יחפרו את הבור, החברים האלה יתפעלו את הלוויה, מי יקרא שיר, מי יספיד. והוא היה גם הולך לנגר שיבנה ארון. בקיבוץ שלנו היו לוויות חילוניות והיו קוברים ב… אז ממש, הוא היה מפיק את כל התהליך הזה של ההלוויה. ובמחסן של הבית שלנו, ליד המשאבה של האופניים וליד הדוד שחימם את המים, היו את החבלים שאיתם מורידים את הארון לקבר, ואני זוכרת אותי ואת אחותי הולכות איתו בשבתות לבית קברות. בית הקברות של רמת הכובש הוא בין הפרדסים והאבוקדו, ובדרך קוטפים פירות ורואים פרחים. ואז מגיעים וצריך לפעמים למדוד כל מיני דברים, או לפני יום הזיכרון היינו מטאטאות את הרחבה של חללי צה"ל. אז בעצם ה… בית הקברות היה חלק מהאינטימיות של המשפחה שלנו. זאת אומרת, ההליכה לבית קברות היא הייתה סוג של חגיגה. היא הייתה מאוד מקושרת לטבע, לחילופים של העונות, לשפע של הטבע, תמיד היו קלמנטינות נורא טעימות ואבוקדו. כאילו, זה היה כיף. ללכת לבית קברות עם אבא, והוא דיבר איתנו על הדברים האלה, ראינו אותו עושה את זה.
ד"ר רייספלד: גם קונקרטית. הוא היה מאוד קונקרטי.
שלומית: נכון.
ד"ר רייספלד: כמו שאת קונקרטית.
שלומית: נכון. ו… ובאמת, באיזשהו מקום אני חושבת שהוא הכין אותנו, כמיטב יכולתו, לפרידה הכל כך מוקדמת שלנו ממנו. אבל אני באמת זוכרת את העיסוק במוות כמשהו שהוא מאוד מחובר לאינטימיות המשפחתית. זה היה מההתחלה מאוד מאוד ברור שזה חלק מהחיים. וכל הדברים האלה הביאו אותי ללמוד את הליווי הרוחני, וכמובן אחר כך גם לרצות ללכת ולעבוד בהוספיס בית, ללכת להיות אחות, שבאמת שמה את הידיים שלה בתוך החומרים של החיים.
[הפסקה מוזיקלית קצרה]
ד"ר רייספלד: את זוכרת את המטופל הראשון שלך?
שלומית: זאת היתה אישה שהייתה חולה בסרטן. ואני זוכרת שנכנסתי אליהם הביתה, ובעלה ישב, קיבל אותי בסלון. ישבתי והוא אמר לי, היא עוד רגע תצא מחדר השינה. כבר היה לה מאוד קשה ללכת. הבן שלה ליווה אותה, הוא החזיק אותה, הוא אחז בידה והם ככה התקרבו אליי. ו… [לוקחת נשימה עמוקה] איך שראיתי אותה מגיעה, הרגשתי שאני מסתכלת על… כמו על כלה שמתקרבת. כאילו הבן שלה מוביל אותה לחופה. היא הייתה כולה עטופה באור, והיא הסתכלה עליי ואני הסתכלתי עליה, והרגשתי שהיא יודעת שאני כאן, ועכשיו היא יכולה לשחרר. ובאמת תוך חמישה ימים היא נפטרה. גם המשפחה לא חשבה שזה ילך כל כך מהר, גם הרופא שעבד איתי בצוות, כולנו היינו מופתעים מהקצב שזה בו התרחש. אבל כששיחזרתי אחר כך את כל המהלך, אמרתי, בגלל זה היא זהרה ככה. באמת, כמו כלה שהולכת לחופה. היא הבינה שיש מי שיאסוף את המשפחה ויאפשר לה להמשיך את הדרך שלה, כי הייסורים הגופניים שלה כבר היו באמת מאוד מאוד גדולים. וזה לא קרה לי מאז, אבל איתה זה היה מאוד חד משמעי.
ד"ר רייספלד: אבל צריך להגיד, את לא בן אדם מיסטי. את לא מאמינה ביישויות או בהילות או בכאלה דברים.
שלומית: לא. לא.
ד"ר רייספלד: זאת אומרת, זה היה באמת חוויה…
שלומית: זאת הייתה חוויה…
ד"ר רייספלד: מאוד ספציפית.
שלומית: נכון, מאוד ספציפית, מאוד מחוברת לאישה הזאת ולסיטואציה הזאת. אני לא מתחברת לכל מיני…
ד"ר רייספלד: דברים שמעבר.
שלומית: כן, כן. אני לא חושבת שיש לי חשיבה מיסטית מפותחת. החתירה שלי היא למשמעות. היא למגע ולמשמעות.
[הפסקה מוזיקלית קצרה]
ד"ר רייספלד: אבל רוב המפגשים עם המטופלים לא מזמנים רגעי התעלות כמו מיסטיים או משמעות. עבודת הליווי היא עבודה קשה ותובענית, היא כרוכה במגע יומיומי עם הרבה סבל, פחד וחוסר אונים. ומה כשחוזרים הביתה? האם אפשר לשים בצד את המראות והקולות והריחות והמעורבות?
שלומית: זה מיומנות שצריך ללמוד אותה. הגבולות מיטשטשים ואתה צריך ללמוד לבנות את ה… את הגבולות הפנימיים שלך. אני תמיד מנסה לחשוב על עצמי, רוצה לחשוב על עצמי בתור סוג של סמוראי, שהסמוראי, ברגע שיש משהו, הוא פועל חזק והוא פועל מהר.
ד"ר רייספלד: באבחת…
שלומית: באבחה אחת. וכשלא, אז הוא במנוחה וברפיון. העניין, שבשביל להגיע ליכולות של סמוראי, אתה צריך שיהיה לך הרבה מאוד משמעת עצמית [צוחקת] והרבה מאוד תרגול.
ד"ר רייספלד: יש גם את הקושי מעצם העובדה שזה עבודה עם אנשים, המטופלים ובני המשפחה, שזו אינה שעתם היפה דווקא. את בטח נתקלת גם בכעס, בתסכול, תובענות.
שלומית: קרה לי איזה מצב שהגעתי לשבעה והרגשתי ששופכים עליי כוס של חומצה. פתאום יצא כעס נורא גדול, שכן הייתי ולא הייתי וכן התקשרתי ולא התקשרתי. את לא יודעת מאיפה… מאיפה זה יגיע. קרה לי מקרה של אלימות כלפיי.
ד"ר רייספלד: באמת?
שלומית: של מטופל. תראי, הוא בסוף החיים, הוא כבר היה כל כך חלש, אבל הוא באמת מאוד איים וניסה לפגוע בי במיטב כוחותיו. [מגחכת] אבל… התגובה המיידית שלי, אני נכנסתי לשיתוק. אני גם לא כל כך הבנתי מה… הוא חטף לי את הטלפון, והוא איים… כאילו, הוא רצה לזרוק עליי את הטלפון שלי או להרביץ לי עם הטלפון שלי. הוא היה… התנהגות מאוד מאוד מאוד מאיימת, אבל כמובן מאדם שהוא כבר היה מאוד מאוד חלש. אני זוכרת שישבתי בתוך הסיטואציה הזאת וכל הזמן חשבתי, אמרתי, אוי, את צריכה לקום, להחזיק אותו.
ד"ר רייספלד: [צוחקת]
שלומית: כל כך פחדתי שהוא ייפול. זה דברים ש…
ד"ר רייספלד: זה העליב אותך?
שלומית: אני חושבת שכמה שאת מסוגלת יותר להוריד את האגו שלך, להבין שזה לא את המרכז ולא את החשובה ולא הם העליבו אותי או כן הקשיבו לי, לא… הם עכשיו… הם עוברים עכשיו חוויה מאוד מאוד חזקה ואינטנסיבית. את דמות שולית. את מנסה לתת כלים. הם לוקחים לפי הבנתם, לפי כוחם, לפי יכולתם. וגם באמת כל הזמן לזכור שהם פועלים בתוך דואליות מאוד מאוד גדולה. הם רוצים לדעת והם לא רוצים לדעת. הם רוצים להתקרב והם לא יכולים להתקרב. הם רוצים לשחרר והם לא יכולים לשחרר. וברגע שאת מבינה את התנועה הזאת ואת מבינה שגם חלק מהתפקיד שלך זה שיוציאו עלייך כל מיני כעסים וכל מיני מרירויות. וצריך באמת ללמוד איך… [נאנחת] איך לנשום בתוך זה ואיזה מרחק נכון לקחת.
ד"ר רייספלד: ואת יודעת, אני מקשיבה לך ואני חושבת על שני הקצוות האלה. מצד אחד יש לך יכולת יוצאת דופן או מאוד בולטת של התפעמות, ומצד שני יש את המציאות. אני אתן לך דוגמה. אני צריכה להגיד שאתם לא עובדים בשישי שבת.
שלומית: מממ. נכון.
ד"ר רייספלד: אסור לכם.
שלומית: כן.
ד"ר רייספלד: זאת אומרת, שומרים עליכם.
שלומית: נכון.
ד"ר רייספלד: כדי לא… למנוע את השחיקה. אז ביום חמישי, שלפני סוף השבוע, את אמרת לי, בואי אני אסביר לך עכשיו מה עושים במקרה פטירה. אני חטפתי שוק, למרות שידעתי שזה כבר קרוב. אבל זה… ואז סיפרת לי, כשזה קורה בבית, צריך להזמין משטרה. ואז אמרת, אבל אל תמהרו להזמין את המשטרה. תשבו לידו ותלטפו אותו. ואז אמרת, הם נורא נורא יפים כשהם מתים. כל הכאבים מתעופפים מהם כמו פרפרים. למחרת, אני זוכרת, עברתי ליד החדר. חלפתי והסתכלתי עליו, והוא כזה ישב, שכב בהסבה כזאתי, עם הראש ככה קצת מורכן ועם הזקן שגדל לו, והוא היה כל כך יפה. ואני… נעצרה נשימתי. חשבתי שזהו, כמו שתיארת. אבל לא. ואז כשקרה הרגע, ואני באתי והסתכלתי, ואז חשבתי, מה היא קישקשה לי?
שלומית: [צוחקת]
ד"ר רייספלד: מה פרפרים? מה יפה פה בדבר הזה? מאיפה הבאת את התמונה המשגעת הזאת של הפרפרים?! אני לא בקטע של להאשים אותך, חס וחלילה. אני מביאה את זה כי אני חושבת שיש לך יכולת להיות בעבודה הזאתי, בגלל היכולת שלך לראות פרפרים. היכולת שלך להאמין שזה ככה. [צוחקת]
שלומית: לא, תראי, בכל זאת אני חיצונית לסיטואציה. יש דברים מהמרחק שאני יכולה לראות, אבל את לא יכולה לראות. כי את, החוויה שלך של דני, היא כל כך יותר עשירה משלי, שהסיכוי שתראי את היופי בהשתנות של הפנים שלו ברגע שכבר אין יסורים… זה לא כל כך הגיוני שזה יקרה.
ד"ר רייספלד: לא, לא, זה נכון מה שאת אומרת, אבל מה שחשוב לי זה דווקא להאיר את המבט שלך, שאת מסוגלת לראות… זה כאילו עכשיו תיארת לי סרט יפני, שמישהו מת ופרפרים מתעופפים ממנו.
שלומית: כן. אחד הדברים שהכי עיצבו את התפיסה שלי של המוות זה סרט יפני משנת 1983, שנקרא "הבלדה על נאריאמה". וזה סרט שמתרחש בכפר יפני קטנטן, מאוד מאוד מנותק בהרים, הם מאוד מאוד עניים שם, ויש להם מנהג, הבנים לוקחים את ההורים למות על… בנאריאמה. הם משאירים אותם על ההר ושם הם מתים.
ד"ר רייספלד: גם אם הם במצב טוב?
שלומית: על זה בדיוק הסרט. כי הגיבורה של הסרט זאת אישה, שלהערכתי היא אולי בתחילת שנות ה-50, והסרט עוסק בזה שהיא משכנעת את הבן שלה שהגיע הזמן לקחת אותה לנאריאמה. האישה של הבן נפטרה בזמן הלידה, והיא עסוקה בלמצוא לו כלה חדשה. והיא מוצאת לו כלה ומלמדת אותה איפה בנהר דגים את הדגים הטובים ואיך להכין את הלחם ואת כל הפעולות של הבית. וכשהכלה כבר משתלבת היטב בחיי המשפחה וגם נכנסת להריון, היא אומרת לו, "אין לנו כסף להאכיל עוד פה, אני צריכה ללכת, אתה צריך לקחת אותי לנאריאמה." והוא מאוד מאוד אוהב אותה, והוא לא רוצה לעשות את זה. אז היא הולכת ו… זאת הסצנה שהכי חרוטה בי מהסרט הזה, היא שוברת את השיניים שלה על האבן של הבאר! היא חייבת להטיל בעצמה מום, כי היא אישה מאוד מאוד חזקה ובריאה. זה סרט שחשף בעיניי את האפשרות של הבן אדם לבחור את שעת המוות שלו, ולעשות את זה מתוך תחושה של כוח וחוזק…
ד"ר רייספלד: בצלילות.
שלומית: ושפע. ולהגיד, חייתי, מספיק, עשיתי את שלי. ואני, החלום המקצועי שלי זה להיות שותפה בהקמה של מרפאה, בארץ קוראים לדבר הזה מוות במרשם רופא. זאת אומרת, העבירו כבר איזה קריאה ראשונה של חוק כזה בכנסת. אני רוצה להיות שותפה לעבודה במקום שיאפשר לאזרחי מדינת ישראל לבחור את רגע המוות שלהם. כמובן שיש לזה תנאים, כמובן שזה נעשה בתוך מבנה חוקי ברור, וזה לא אפשרות שפתוחה לכל אחד ש… אבל אני חושבת שזה חלק מהחובה של המדינה כלפי אזרחיה.
ד"ר רייספלד: כמו שוויץ.
שלומית: נכון.
ד"ר רייספלד: כמו שוויץ.
שלומית: הדורות של ההורים, של הסבים וסבתות שלי ו… זה אנשים שבגלל באמת המבנה של העם שלנו, בגלל השואה, לא ראו את ההורים שלהם מזדקנים. והם לא היו ערוכים לזה שיבוא יום והם יזדקנו בעצמם. אנחנו כבר דור אחר. אנחנו רואים את האנשים האלה שחיים בתוך דמנציה, שלפעמים יש לה מופעים כל כך מנוולים. והאנשים האלה חיים וחיים וחיים, וצורכים כל כך הרבה משאבים. אני לא פוסלת את זה. מי שרוצה כך לסיים את חייו, צריך לאפשר לו את זה ובמלוא הכבוד. אבל צריך גם לפתוח אופציה אחרת. ואני מקווה שאני, עוד בחיי המקצועיים, שתהיה לי הזכות להיות שותפה בהקמה של מערך כזה, שיאפשר באמת לאזרחים להגיד "חייתי בטוב, חייתי מספיק, הגיע הזמן ללכת. קחו אותי לנאריאמה."
ד"ר רייספלד: מתי את תגידי את זה על עצמך?
שלומית: אה… [מגחכת] החלום שלי זה להגיע לגיל 80 ואז להיות מסוגלת לקבל את ההחלטה הזאת. היום אני בת 53, זה נורא מצחיק אנשים…
ד"ר רייספלד: כן.
שלומית: יותר מבוגרים. אומרים, אה-אה, היום זה נראה רחוק ואת חושבת… אבל תראי, אני מאמינה שאין לנו אלא להתאמן. אנחנו צריכים לאמן את המחשבה שלנו כל הזמן. זה כמו שהדלאי לאמה אומר, "אני פעמיים ביום מתנסה במדיטציית המוות שלי. ואני כולי תקווה שכשיבוא יומי, אני אוכל להשתמש בזה". אין בו את היוהרה ואת הביטחון שהוא ידע בדיוק לעשות הכל ברגע הנכון, אבל יש בו את התקווה, ויש בו גם את הנכונות להתמיד ולתרגל.
ד"ר רייספלד: המשפחה שלך, מודעים למחשבות האלה שלך?
שלומית: זה מאוד מדובר. הילדים שלנו, בעלי, אנחנו מדברים על זה, אנחנו צוחקים על זה. הילד שלי אומר לי, "אני אקח אותך לנאריאמה", הבן שלי הגדול אומר "אני אחבר לכם אינפוזיה של אפרול שפריץ". כאילו, יש לנו המון המון הוויי משפחתי.
ד"ר רייספלד: הוויי.
שלומית: ודיבור ואוורור של האופציה הזאת. האם נזכה לקיים את זה? אי אפשר לדעת. אבל אני חושבת, אני מרגישה חובה להתאמן בזה…
ד"ר רייספלד: [מהמהמת בהבנה]
שלומית: ברצון הזה.
[הפסקה מוזיקלית קצרה]
ד"ר רייספלד: אני חושבת על היחס המיוחד של שלומית אל המוות. היא אומרת שהקירבה אל המוות נותנת לה כוחות אדירים לחיים, בגלל הפרופורציות, הפרספקטיבה, המשמעות. אבל אולי זה אפילו יותר מזה, כי כשאני אומרת שיש אנשים שאומרים שהמוות הוא הרגע הכי משמעותי בחיים, היא עונה:
שלומית: זה מרגש קצת כמו לידה. יש את הפרפור הזה, כמו שאנחנו כל כך מתרגשים כשנשמה נכנסת לעולם. הפרפור הזה עובר בנו גם בסוף.
ד"ר רייספלד: הדיבור הזה קשה לי. כלומר, ההתרגשות הזאת, ההיקסמות כמעט מהמוות, זה הופך לי את הבטן. אבל אולי בדיוק בגלל זה אני לא יכולה לעשות את מה ששלומית עושה. אולי אפשר להתקרב כל כך למוות באופן יומיומי, להתחכך בו שוב ושוב ושוב, רק הודות לעמדה הזאת שרואה בו עוד שלב מסעיר בחיים.
[הפסקה מוזיקלית קצרה]
בשבילי, שלומית הייתה נקודת אור. הנוכחות האוהדת שלה, המחויבות האינטימית שהיא הציעה, ליוו אותי בפרידה הקשה מאהובי. היא גרמה לי להבין שגם אם הפרידה הייתה מוקדמת מדי, מטלטלת, לא סבירה, עצם קיומה היה פריבילגיה, איומה ורבת חסד.
[קטע מוזיקלי]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Komentarze