top of page

היסטוריה לילדים - לאונרדו דה וינצ'י

לאונרדו דה וינצ'י היה צייר מוכשר, מהנדס, מדען, חוקר, מנתח ופסל. התובנות שלו היו מתקדמות מדי לזמנו. קראו לו האדם הסקרן בהיסטוריה.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/08/2017.

קריין: כאן בהרצה פוד, להתחבר לידע, בכל זמן שתרצו.

קריין: היסטוריה לילדים עם יובל מלחי, פרק מספר 11, לאונרדו דה וינצ'י.

לאונרדו דה וינצ'י היה אחד האנשים המיוחדים ביותר שחיו. הוא היה איש חכם, סקרן וגם מצחיק, ולפעמים עשה שטויות, כמו כל אחד. לאונרדו היה מוכשר בתחומים רבים כל כך, עד שלא ידע מה ירצה להיות כשיהיה גדול. הוא צייר, הוא בנה כל מיני מכונות, הוא פיסל, הוא ניתח גופות כדי להבין איך פועל גוף האדם, הוא ערך ניסויים מוזרים, וכל הזמן שאל שאלות. היו לו מחשבות ותובנות שאנשים בני זמנו לא הצליחו להבין. אמרו עליו שהוא היה האדם הסקרן ביותר בהיסטוריה.

(מוזיקה)

לאונרדו דה וינצ'י נולד באיטליה לפני חמש מאות שנה, בערך, כשעוד לא היו מכוניות, רכבות, חשמל, וודאי לא טלוויזיה, טלפון, אינטרנט או אייפד. בתקופתו עבדו האנשים קשה מאוד. הם גידלו בעצמם את המזון שלהם, או שהייתה להם חנות קטנה, ובה מכרו כל מיני דברים. גם ילדים עבדו אז. מגיל שש בערך, ילדים נהגו לעבוד עם ההורים שלהם, בחנות או בשדה, ורק כשהיו בני עשר, הלכו לבית ספר או למדו מקצוע.

לאונרדו גדל בכפר וינצ'י, ובדיוק משום כך קוראים לו לאונרדו דה וינצ'י, שפירושו באיטלקית, לאונרדו מווינצ'י. אם אתה גר בחיפה למשל, ושמך איתי, באיטלקית היו קוראים לך איתי דה חיפה. תודו שזה טיפ-טיפה מצחיק.

אביו של לאונרדו היה עורך דין, ושהה הרבה מאוד זמן בעיר גדולה שהייתה קרובה לכפר, פירנצה. אמו של לאונרדו גידלה אותו בבית, אך כשהיה בן חמש מסרה אותו לסבו ועזבה את הכפר. לאונרדו גדל אצל סבו ודודו, והִרבה לעבוד איתם בשדות.

יום אחד חזר אביו של לאונרדו לכפר וינצ'י, ואחד התושבים בא לפגוש אותו. האיש ביקש מאביו של לאונרדו לקחת מָגֵן מעץ לפירנצה כדי שמישהו יצייר עליו ציור יפה. כמעט לכל אחד היו אז בבית מגן וחרב, והיו נוהגים לקשט אותם. אביו של לאונרדו, שידע שלאונרדו אוהב לצייר, שאל אותו אם הוא רוצה לנסות לצייר על המגן. לאונרדו התלהב, חטף את המגן, ורץ איתו החוצה לאסם. לאונרדו רצה לצייר משהו מיוחד על המגן, כדי שאביו יראה ויהיה גאה בו. הוא השקיע זמן רב בתכנון הציור, ואסף כל מיני חיות - חרדונים, לטאות, נחשים, חגבים ועטלפים. לבסוף, צייר על המגן מפלצת יורקת אש, שחלקי הגוף שלה היו מורכבים מחלקי הגוף של כל החיות האלה יחד. לאונרדו השאיר את הציור בחדר חשוך, וסגר את הווילון. הוא קרא לאביו, והכניסו לחדר, ואז בבת אחת הסיט את הווילון. לפתע נגלתה לאביו מפלצת יורקת אש. הוא נבהל, פלט צעקה, וברח מהחדר. לאונרדו התגלגל מצחוק, ואביו, אחרי שנרגע מהבהלה, הבין שלאונרדו מוכשר, ושכדאי שילמד ציור.

כמו שאמרנו, ילדים בני 13 כבר היו עובדים ולומדים מלאכה בתקופה ההיא. ובאמת, גם אביו של לאונרדו סידר לו עבודה - להתלמד אצל ורוקיו, צייר מפורסם שחי בפירנצה. לאונרדו שמח מאוד על ההזדמנות, והחל לעבוד בחריצות. אצל ורוקיו עבדו מתלמדים רבים. הם עבדו בקומה התחתונה של בית המלאכה, וישנו בקומה העליונה, על מצע של קש.

בתחילה עשה לאונרדו את מה שהמתלמדים הצעירים עשו. הוא טאטא ושטף את הרצפה, ניקה מברשות ועשה כל מיני שליחויות. אט אט הוא החל להתקדם. הוא הרכיב מברשות שהיו מכינים משיער של חיות, סוס או גמל, הכין עפרונות פחם לציור, ערבב צבעים, ואפילו התחיל לצייר. כשוורוקיו, המורה של לאונרדו, ראה אותו מצייר, הוא נדהם, כי גילה לפתע שלאונרדו מוכשר מאוד. ורוקיו לימד את לאונרדו איך להחזיק את המברשת בצורה נכונה, איך לצייר אור וצל בתמונה, וכל מיני טכניקות נוספות, כדי שהציור ייראה אמיתי ככל האפשר.

(מוזיקה)

ללאונרדו היה לב טוב. כשהיה הולך ברחובות פירנצה, ראה ציפורים בכלובים, ונעצב אל ליבו. כשהיה לו קצת כסף, הוא היה הולך לחנות החיות, קונה את הציפורים שהיו בכלוב, ומשחרר אותן. לאונרדו גם אהב להירגע בעזרת נגינה. הוא ניגן על נבל קטן, שהיה מחזיק על ברכיו, ואנשים ששמעו אותו מנגן, ממש נדהמו מנגינתו.

ללאונרדו היה גם חוש הומור, והוא אהב לעבוד על אנשים. כשהיו יותר מדי מבקרים בבית של ורוקיו, והרעש הפך בלתי נסבל, הוא היה לוקח מעיים של פרה, ומנפח אותם בעזרת מפוח ידני. הריח שהיה יוצא מהמעיים בצד השני היה כל כך רע, שאנשים לא יכלו לנשום, והיו בורחים החוצה מהסטודיו. לאונרדו היה מציץ מהחדר השני, ומתפקע מצחוק.

לאונרדו היה קצת שונה משאר התלמידים של ורוקיו. הוא לא היה עושה רק את מה שאמרו לו, אלא מנסה לשפר ולהמציא דברים חדשים. למשל, כשאמרו לו לערבב צבעים, הוא היה מערבב אותם קצת אחרת. מוסיף חומר כזה או כזה, ומנסה להמציא צבעים חדשים שמתייבשים מהר יותר או לאט יותר. הוא כל הזמן ניסה דברים חדשים ורשם בדיוק מה הוא מנסה לעשות, כך שהניסויים שלו היו ממש ניסויים של מדען.

יום אחד ביקש ורוקיו מלאונרדו לעזור לו לצייר ציור שבו נראים אנשים באזור נהר הירדן, כפי שמסופר בסיפורי התנ"ך. לאונרדו צייר את הרקע של הציור, וגם ילד מלאך, בצורה מוצלחת כל כך, שהרבה אנשים התלהבו דווקא מהילד שלאונרדו צייר, ולא מהילד של ורוקיו.

לאונרדו צייר עוד ציורים לבקשת כל מיני אנשים, אבל כל אותו הזמן לא הפסיק לעשות ניסויים. לאט לאט, הניסויים עניינו אותו יותר מלצייר. היו לו פתאום המון שאלות בראש. זיכרו שאז אנשים לא ידעו הרבה דברים, כמו למשל שכדור הארץ עגול, או למה הירח לפעמים נראה גדול ולפעמים נראה קטן. לאונרדו לא יכול לפתוח וויקיפדיה, או לשאול את ההורים שלו שאלות על דברים שלא ידע, כי לא היה מחשב, וגם אנשים לא ידעו הרבה מאוד באותם ימים. ומעבר לזה, חלק מהדברים שאנשים חשבו שהם יודעים, היה פשוט לא נכון.

במוחו של לאונרדו הצעיר החלו להתרוצץ המון שאלות. למה המים זורמים? למה הם מסתובבים כשהם מתנקזים מהאמבטיה? איך ציפורים יודעות לעוף? מנין באים המאובנים שמוצאים באדמה? ועוד ועוד שאלות.

לאונרדו צייר ציורים רבים, אבל פעם אחר פעם, גילה שבאמצע הציור, המחשבות והשאלות היו מטרידות אותו, והוא היה פשוט מפסיק לצייר והולך לערוך כל מיני ניסויים. האנשים שחיכו שהוא יגמור את הציור ממש כעסו עליו, אבל לאונרדו המשיך לעשות ניסויים ולהמציא כל מיני מכשירים קטנים, כמו למשל מכשיר שמודד את הצעדים שהאדם עושה.

מעניין מה אתם הייתם עושים אילו הייתם ממש מוכשרים בציור, ורבים היו רוצים שתציירו בשבילם. אבל גם הייתם סקרנים מאוד, והרבה מאוד דברים היו מעסיקים אתכם, אתם חושבים שכמו לאונרדו, הייתם עוזבים דברים באמצע? או שהייתם מנסים לשלב ציור וניסויים? קרה לכם פעם, שמשהו עניין אתכם כל כך, שלא יכולתם להפסיק לעשות אותו?

(מוזיקה)

לאונרדו לא הצליח לסיים רבים מהציורים שהתחיל. יום אחד, לאחר ששוב לא הצליח לסיים ציור שהתחיל על קיר של כנסייה, הוא הבין שהאנשים בעיר שלו, פירנצה, חושבים שהוא עצלן. הוא החליט שהוא חייב לעבור לעיר אחרת, שבה אף אחד לא מכיר אותו. ככל שלאונרדו חשב על כך, הוא הבין שמעבר לעיר אחרת יאפשר לו להציג את עצמו אחרת. הוא יוכל לומר שהוא מדען ומהנדס שבונה מכונות, ולעשות את הניסויים הרבים שלו.

באותם ימים איטליה הייתה אוסף של ערים, שעל כל אחת מהן שלט מלך או דוכס. לאונרדו כתב מכתב למלך של עיר אחרת, בצפון איטליה, העיר מילאנו, וסיפר שהוא מדען שיודע להמציא הרבה מאוד דברים. לאחר שקרא את מכתבו, הזמין אותו מלך מילאנו לבוא ולהיות מדען ומהנדס אצלו. לאונרדו היה מאושר כל כך, שהוא בטח זמזם לעצמו כל מיני שירים בדרך מפירנצה למילאנו: "אני מדען, אני ממציא, יש המון מחשבות בראשי. מפירנצה למילאנו אלך בעצמי, ושם אהיה מדען אמיתי. טודו בום, טודו בום, טודו בום בום בום בום בום בום בום, תודו בום."

למלך של מילאנו קראו ספורצה, אבל כולם כינו אותו בשם מורו, שבאיטלקית פירושו הכהה, כי העור שלו היה שחום מאוד. המלך הטיל על לאונרדו משימות שלאונרדו אהב לעשות. אחת מהמשימות הייתה לעצב ולתפור תלבושות לשחקנים שהעלו הצגה בעיר. כדי שההצגה תהיה מעניינת, בנה לאונרדו במה מסתובבת ובה מערכת של חבלים, שגרמה לשחקנים להיראות כאילו הם עפים באוויר. במהלך ההצגה הם עפו ממש מעל ראשי הצופים ההמומים. לאונרדו בנה גם הר געש קטן, שהתפרץ בעיצומה של ההצגה, וחומר דמוי לבה זרם מתוכו. כל מי שראה את ההצגה הזאת, לא הפסיק לדבר עליה. היא הייתה הצגה וקרקס גם יחד.

המלך היה מאושר מלאונרדו, ונתן לו רשות להתעסק במה שרצה. לאונרדו התחיל לשרטט ולצייר עיר גדולה, שנהר זורם במרכזה. בתקופה ההיא לא היו כבישים מהירים או משאיות, והדרך להוביל סחורות ומצרכים הייתה בעזרת אוניות וסירות, ככה שנהר היה דבר חשוב לכל עיר. זה היה הכביש המהיר של פעם.

מה שאני עומד לומר לכם עכשיו אולי קצת יגעיל אתכם. באותם זמנים לא הייתה מערכת ביוב, ואנשים עשו את הצרכים שלהם בדלי, שאת תכולתו היו שופכים לרחוב. בטח היה שם ריח נורא. לאונרדו ידע שצריך לסלק את הצרכים של האנשים מהעיר, כדי שהם לא יגרמו לזוהמה ולמחלות. הנהר באמצע העיר, שצייר, היה אמור לאפשר לאנשים להיפטר מהצרכים שלהם ולהפוך את העיר לנקייה ובריאה יותר. מה שכן, לא היה נעים כל כך למי שגר במורד הנהר.

לאונרדו כבר היה מבוגר, ולא הלך לבית ספר. ולמרות זה, הוא המשיך ללמוד כל הזמן. הוא קנה ספרים חדשים, סימן את המילים שלא הבין וחיפש אותן במילון כדי ללמוד מילים חדשות. הוא רשם את כל רעיונותיו במחברות שלו. אבל מכיוון שחשש שמישהו יגנוב לו את המחברות, הוא רשם את הרעיונות בכתב סתרים מיוחד שהמציא. במחברות שלו הוא רשם גם שאלות שהטרידו אותו. למשל, כיצד נוצרים עננים? מה גורם לאדים לעלות למעלה? למה יש ערפל? מדוע אנחנו מתעטשים? למה אנחנו מפהקים? למה אנחנו חולים? מה גורם לנו להיות רעבים? ועוד ועוד.

קן קלארק, שהיה היסטוריון של האומנות, כתב פעם, כי לאונרדו היה האדם הסקרן ביותר בהיסטוריה. הוא רצה לדעת הכול. כשהיה במילאנו, לאונרדו רצה לעשות משהו שיגרום לאנשים לזכור תמיד כמה הוא מוכשר. הוא תכנן פסל של סוס ענקי, שהיה אמור להיות עשוי מברונזה, ארד בעברית. הסוס של לאונרדו היה אמור להיות בגובה של בניין בן ארבע קומות. לפני שלאונרדו התחיל בעבודה על הפסל, הוא רצה להבין איך סוס רץ, איך הוא הולך ואיך הוא מתנהג. לאונרדו בילה זמן רב באורוות המלכותיות, ישב ימים שלמים והתבונן בסוסים, רשם וצייר אותם על דפים, וכך למד כל דבר אפשרי על מבנה גופו והבעותיו של הסוס. לפני שלאונרדו ניגש לבנות את סוס הארד, הוא בנה דגם עצום של הסוס מחומר, מה שאנחנו קוראים לפעמים בטעות חימר. המלך, שראה את הפסל הענקי, התרגש שיש לו פסל עצום שכזה, והזמין את כל החברים שלו לארמון לראותו. כשסיים את הפסל העשוי חומר, החל לאונרדו לאסוף ארד ושם אותו במחסנים.

הארד היה יקר, ולאונרדו היה זקוק להרבה מאוד ארד בשביל סוסו. קצת לפני שהיה מוכן להתחיל ביצירת סוס הארד, יצא המלך של מילאנו למלחמה, ולקח ללאונרדו את כל הארד בשביל לבנות ממנו תותחים. לאונרדו היה עצוב מאוד, כי ידע שכנראה לא יוכל לבנות את הסוס לעולם. לפני כמה שנים בנו אנשים שרצו לראות את סוס הארד של לאונרדו, מודל אמיתי של הסוס, מארד, לפי התכנון של לאונרדו. חפשו בגוגל תמונות "הסוס של לאונרדו", ותראו בעצמכם כמה הפסל מרשים.

כמו שכבר אמרנו, לאונרדו המשיך גם לערוך ניסויים. למשל, ניסוי הזבוב והדבש. אנשים שדיברו על זבובים אמרו שצליל הבזזז שהם משמיעים יוצא מהפה שלהם. לאונרדו תפס כמה זבובים ומרח שכבה דקה מאוד של דבש על הכנפיים שלהם. אמנם הזבובים הצליחו עדיין לעוף, אבל הצליל שהשמיעו השתנה. הוא נשמע יותר כמו "בזזז" (בקול עמוק יותר, הערת המתמללת). לאונרדו לכד עוד זבובים ומרח יותר דבש על הכנפיים שלהם. גם הזבובים האלה עפו, והקול שלהם שוב השתנה, והיה עמוק יותר, משהו כמו "בזזז". הניסוי הזה הוכיח שהרעש שמשמיעים הזבובים מקורו בכנפיים ולא בפה של הזבוב. שהרי, אם משנים את משקל הכנפיים, גם הקול שמשמיע הזבוב משתנה.

לצד הניסויים הרבים שערך, לאונרדו המשיך לצייר. אחד הציורים המיוחדים שצייר לאונרדו באחד המנזרים שהיו קרובים לארמון של המלך היה הציור "הסעודה האחרונה". בציור רואים את ישו, אבי הנצרות, יושב ליד שולחן ארוך ועימו תלמידיו. לאונרדו צייר לכל אחד מהתלמידים הבעת פנים אחרת ומיוחדת. כל מי שראה את הציור הזה נדהם, כי הוא נראה ממש אמיתי. עד היום הציור "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י הוא אחד הציורים הכי מפורסמים בעולם.

לאחר שנים רבות שלאונרדו היה בהן מאושר במילאנו, כבש אותה מלך אחר, המלך של צרפת. לאונרדו לא רצה להיות בלב הקרבות של מילאנו וצרפת, ולכן ארז את חפציו וחזר לפירנצה. הוא לא ידע איך יקבלו אותו. כשחזר לאונרדו לפירנצה, הוא התקבל בברכה. הוא מיד התבקש לצייר ציור גדול על קיר. הוא התחיל לצייר את הציור, אבל שוב, לא הייתה לו סבלנות, והוא עזב אותו באמצע. יותר עניין אותו לבנות כל מיני מכונות שחשב עליהן.

לאונרדו שרטט ובנה מכונות שנראו כמו אופניים שהיו להן כנפיים של עטלף. איש שהיה יושב בתוך המכונה היה מושך בחוטים שהיו מעלים ומורידים את הכנפיים, וכך היה יכול לנסות לעוף. כך חשב לאונרדו, אבל המכונות שלו מעולם לא עפו.

לאונרדו בנה גם שעון מעורר גדול. השעון היה עשוי ממְכָלֵי מים שהיו מעבירים מים למְכָל שהיה קשור למיטה של לאונרדו. ברגע שהמכל המתמלא היה כבד דיו, הוא היה מזיז את המיטה של לאונרדו וממש זורק אותו החוצה מהמיטה.

לאונרדו התעניין גם במבנה של גוף האדם. הוא הצליח להתגנב לחדר מתים, ושם בחן גופות וצייר חלקים מגוף האדם. אז לא היו חומרים משמרים והריח של הגופות היה ריח חזק מאוד ולא נעים. לאונרדו סתם את האף וישב לאור נר בחדר המתים בלילות, מסביבו גופות וחלקי גופות, וצייר ידיים, רגליים, עצמות, רחם ובו תינוק, ואיברים נוספים. הציורים שלו של גוף האדם היו מופלאים, ועדיין נחשבים כאלה. לאונרדו כתב כי אף שאדם ממציא מכונות והמצאות, הוא לעולם לא ימציא מכונה יפה יותר מגוף האדם.

באותה תקופה בפירנצה צייר לאונרדו אישה, שהייתה אשתו של סוחר עשיר, ושמה מונה ליזה. אחד הדברים המיוחדים בציור הוא חיוכה של מונה ליזה. אז לא היו מצלמות ותמונות, ואנשים היו צריכים לשבת במשך שעות ארוכות מול צייר כדי שיציירו אותם. זה היה כל כך משעמם, עד שהיה להם על הפנים מאין מבט שאמר, "כמה זמן אני עוד צריך לשבת כאן? יש לי פיפי, אני עייף, אני רוצה לקום." ללאונרדו היה רעיון. הוא הביא נגנים וזמרים, ואפילו ליצנים, כדי שיצחיקו את מונה ליזה, וכך צייר את החיוך שלה. באותה עת, אנשים לא הקפידו על היגיינת שיניים, ושיניהם היו לעיתים שחורות, רקובות או חסרות. יש מומחים הטוענים כי למונה ליזה לא היו שיניים יפות במיוחד, ובציור אפשר לראות שהיא מתאמצת שלא לפתוח את הפה.

קריין, מחקה את קולה של מונה ליזה: נו, לאונרדו, מתי מסיימים? לאונרדו, אני חייבת פיפי, נו דחוף, לאונרדו, שחרר אותי.

הציור נראה כה אמיתי ומיוחד, עד כי הוא הפך לאחד הציורים המפורסמים ביותר בעולם, אם לא הכי מפורסם. אם תסתכלו על הציור, תוכלו לראות עוד שעיניה של מונה ליזה מסתכלות עליכם כל הזמן, גם אם אתם זזים מצד לצד.

מנהיגי העיר פירנצה רצו שלאונרדו יצייר להם ציור מיוחד בבניין העירייה, ואפילו קראו לעוד צייר ופסל מפורסם, מיכלאנג'לו, שיצייר גם הוא ציור על הקיר ממול. שני הציירים עבדו וציירו זה מול זה, והפכו ליריבים ממש. אבל עד מהרה הוזמן מיכלאנג'לו אל האפיפיור, ולאונרדו רצה לנסוע שוב למילאנו. משני הציורים המדהימים לא נשאר כלום, ובמשך שנים הם נגנבו, נעלמו או נמחקו.

אחרי כמה שנים בפירנצה, אכן חזר לאונרדו למילאנו, ותכנן גן מיוחד, ובו היו כלי נגינה, שהופעלו על ידי הרוח. מתזים שהיו אמורים להיות מוחבאים בין הצמחים, היו אמורים להתיז על המבקרים. אבל לאונרדו מעולם לא בנה את הגן הזה. הוא פשוט לא הספיק.

לאונרדו תכנן המון דברים שהוא לא הספיק לבנות בחייו. למשל, מצנח, מנופים, נעליים שהיה אפשר ללכת בהם על מים, חליפת צלילה, סוג של כיסא שהיה בורג מעליו, הדומה להליקופטר של ימינו, ואפילו רכב שאפשר היה להסיע בעזרת ידיות שהזיזו את הגלגלים שלו, ונסע בכוחות עצמו, בלי סוסים שמושכים אותו. לאחר מכן, הוסיף לאונרדו לתכנון גם כיסוי מברזל ותותח, ויצר כך את הדגם של הטנק הראשון בעולם.

עם זה, לאונרדו הספיק לבנות דברים אחרים. למשל, רובוט. הוא לקח שריון של אביר ובנה בתוכו מערכת שלמה של חבלים, גלגלי שיניים וקפיצים. החבלים יצאו מגב הרובוט, ואדם שעמד הרחק מהרובוט יכול היה לשלוט בתנועות שלו. הרובוט היה יכול לפתוח ולסגור את הפה שלו, לעמוד, לשבת, לנופף בידיים ולהזיז את הראש. לאנשים באותה התקופה זה היה פלא מדהים.

לאונרדו המשיך להתגורר במילאנו עוד שנים רבות, עד ששוב פרצה מלחמה, ולאונרדו נסע לחצר האפיפיור שנמצאת בוותיקן, ברומא שבאיטליה. האפיפיור העסיק את לאונרדו כצייר, אבל התרגז על שהיה איטי בכל דבר שעשה. לאונרדו היה עסוק בחישובים, בניסויים ובכל מיני מחשבות, רק לא בציור.

כשהיה בחצר האפיפיור, לכד לאונרדו לטאה גדולה, הדביק לה כנפיים, זקן וקרניים, וצבע אותה בצבע כסף. מפעם לפעם היה שולף את הלטאה, ואנשים היו נבהלים ובורחים. לאונרדו, אף שהיה כבר אדם מבוגר, היה מתגלגל מצחוק.

לאחר כמה שנים אצל האפיפיור, הוזמן לאונרדו לחצר מלך צרפת, והוא קיבל ברצון את ההזמנה. הוא כבר היה איש מבוגר באותה תקופה, ומלך צרפת העריץ אותו. הם היו נפגשים ומדברים על הרבה מאוד דברים, ומלך צרפת אמר כי עוד לא נולד אדם שידע כל כך הרבה כמו לאונרדו. המלך העניק ללאונרדו את התואר צייר ראשי, מהנדס וארכיטקט של מלך צרפת.

בריאותו של לאונרדו הלכה והידרדרה, ובשנת 1519, בן 67, הוא הלך לעולמו. כשמלך צרפת קיבל את הבשורה, הוא בכה מצער.

(מוזיקה)

על לאונרדו דה וינצ'י נאמר כי הוא היה אדם שהתעורר מוקדם מדי בבוקר, כשעוד חשוך בחוץ, בזמן שכולם עוד היו ישנים. או כפי שאומרים, הוא נולד טרם זמנו. כפי הנראה, הוא באמת היה האדם הסקרן ביותר בהיסטוריה.

(מוזיקה)

אני כתבתי וקריינתי.

עריכת לשון וחיריקים - סמדר כהן.

הקלטה ועריכה - דימה קרנצוב.

הפיקו - איל שינדלר ורמי שחר.

תודה לכל מי שהשתתף בהכנת הפרק, ותודה לכם שהאזנתם.

אני יובל מלחי.

היסטוריה לילדים.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

20 views0 comments

Comments


bottom of page