היסטוריה לילדים - שושנה דמארי

היא כונתה מלכת הזמר העברי. היא שרה על כלניות ומלחמות והופיעה בכל רחבי העולם. זהו סיפורה של הזמרת המופלאה, שושנה דמארי.

מחקר וכתיבה – עדי הררי ויובל מלחי.

עריכה וקריינות – יובל מלחי.

עריכת לשון ותוכן – דינה בר מנחם.

עיצוב פסקול ומיקס – רוני קלדרון.

הפקה – ליהיא צדוק ורני שחר.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/07/2024.

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן-הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוזיקת פתיחה]

קריין: "היסטוריה לילדים" עם יובל מלחי.

יובל: שושנה דמארי.

שלום ילדות, שלום ילדים! היום אספר לכם על מלכת הזמר העברי, זמרת גדולה, זוכת פרס ישראל, שפרצה דרך בסגנון ייחודי משלה. היא הופיעה בארץ, ברחבי העולם, בשלום, ובמלחמות. היא שרה על שושנים, וגם על כלניות. קבלו במחיאות כפיים את הזמרת: שושנה דמארי.

[מוזיקה דרמטית]

פיצקי: רגע, יובל, אני מבולבל!

יובל: מה, פיצקי, עוד לא התחלתי. איך אתה כבר מבולבל?

פיצקי: מבולבל מ.. מכל הפרחים האלה. אני רוצה להבין, קוראים לה שושנה, והיא שרה על כלניות? או שקוראים לה כלנית, והיא שרה על שושנות? שושנים. שושנימו… שוש… שושמות. נו, איך שאומרים את זה.

יובל: אומרים שושנים, וקוראים לה שושנה, פיצקי. למרות שבהתחלה קראו לה שוּדְיָה.

פיצקי: שודיה? מה זה, זה גם פרח?

יובל: כן, זה… כן, אבל, פיצקי, תן לי רגע להתחיל. אני מבטיח, אתה תבין הכול.

פיצקי: [מתעטש]

יובל: לבריאות.

פיצקי: כל הפרחים האלה גרמו לי להתעטש. אוף.

יובל: מדינת תימן שוכנת בדרום חצי האי ערב. חצי האי נראה כמו מגף, ותימן היא למעשה, כף הרגל, מהקרסול עד אמצע כף הרגל. יהודים התגוררו בתימן, כבר לפני יותר מ-2,500 שנים, והמסורות שלהם נשמרו לאורך שנים ארוכות.

בערב שבת, שנת 1923, בכפר היהודי "בשאר" אשר בתימן, חגגו היהודים את ליל הסדר. [מתחילה שירה מסורתית בתימנית ומתחזקת לאט] באותן השעות ממש, נולדה בת זקונים לאחת ממשפחות הכפר.

[המשך מוזיקה]

הייתה זו בת זקונים, הבת הצעירה ביותר מבין האחים והאחיות. לתינוקת הקטנה שנולדה קראו בשם שוּדיה, פרח בתימנית. [מוזיקה מסתיימת] אימה של שודיה, גזאל, או בעברית: איילה, הייתה אישה יפה, וזמרת מוכשרת. כשהיא הייתה צעירה, היא הייתה עולה לגבעות, כדי לחטוב עצים ולשיר. וכשהיא שרה, היו הפלאחים בשדות, עוצרים את עבודתם, ומאזינים לקולה המיוחד. הפלאחים הם למעשה איכרים. אביה של שודיה, יחיא, או בעברית: זכריה, היה נַשָּׁק, ועסק בהכנת כדורים לרובים. פעמים רבות הוא נסע לסחור בדמאר שבתימן, ובכל פעם היה חוזר לבשאר. ובכל פעם, כשהיה חוזר לבשאר, כל תושבי הכפר היו קוראים: "הנה חזר האיש מדמאר". לאט-לאט דבק בו הכינוי, ושם המשפחה הרשמי הפך למעשה, לדמארי.

למעשה, רוב שמות המשפחה התימניים, התחילו מכינוי שהיה קשור במקום שממנה הגיעה המשפחה. למשל, שם משפחתה של הזמרת הישראלית מרגלית צנעני, מעיד על כך שמשפחתה הגיעה מהעיר צנעא, שבתימן. משפחת חרזי - מערי חראז, עמרני מהעיר עמראן, עדני מעיר הנמל עדן, ארוסי מהכפר ארוס, וכן הלאה. חלק משמות המשפחה, לעתים גם הגיעו מהשם הפרטי של אב המשפחה. אם לאב המשפחה קראו יצחק, השם הפרטי הפך בהמשך לשם המשפחה. לאבא שלי קראו אליעזר, אז אולי שמי היה יובל בן אליעזר, ובהמשך - יובל אליעזר, במקום יובל מלחי.

[מוזיקת הפתיחה של הפודקאסט]

יובל: [מקריין] "היסטוריה לילדים עם יובל אליעזר." [המוזיקה נעצרת]

לא, זה לא… סליחה, אבא, סליחה.

יחיא וגזאל דמארי הביאו לעולם חמישה ילדים, וגידלו אותם על ערכי הדת היהודית. הבית שבו גרה המשפחה, היה קטן ועשוי מחימר. הקהילה היהודית בתימן הייתה גדולה, אך רבים מיהודי תימן חלמו במשך שנים לעלות לארץ ישראל, ארץ היהודים. אחד מהם, היה גם הרב התימני הגדול שלום שבזי, מי שכתב אין-ספור שירים על הכמיהה והרצון להגיע לארץ המיוחלת. סיפרו עליו אגדה, שהיה קופץ מתימן לארץ ישראל, ובמוצאי שבת שב לתימן, בקפיצה.

[מתנגן השיר "אגדת רבי שלום שבזי" בביצוע זמר]

"מיום ראשון עד יום שישי בצהריים,

יושב רבי שלום שבזי בחנות.

אורג הוא וטווה, גוזר במספריים,

אוהב את המלאכה - ושונא רבנות

בין הערביים

על הר הבית -

בא לתפילה

לירושלים."

למרות שהרב שבזי נולד יותר מ-300 שנה לפני שושנה, יום אחד דרכיהם ייפגשו.

[המשך השיר]

"בא לתפילה

לירושלים…"

רוב היהודים בתימן, התגוררו בלמעלה מ-1,000 כפרים. הם שמרו על יהדותם, ונודעו כאמנים בצורפות ורקמה. החיים בתימן היו קשים, ויהודים החלו לעלות לארץ ישראל, כבר בשנת 1881, בעלייה שנקראה "אעלה בתמר". בשנת 1924, כששודיה התינוקת רק בת שנה, החליטה המשפחה לעזוב את תימן, ולעשות את המסע הארוך אל ארץ ישראל. הם עלו על חמורים, [קולות גלגלי עגלה על הדרך] העמיסו שני ארגזים מלאים בחפצים, [נעירות חמור] והחלו לצעוד אל עיר הנמל עדן, מרחק מאות קילומטרים. שם עמדו לעלות על אונייה, לארץ ישראל. [צריחות שחפים] אך… רגע לפני שעלו לאונייה, התעוררה בעיה. שודיה הקטנה חלתה מאוד במהלך המסע, ומאחר והאונייה הייתה צפופה ועמוסה, לא הרשו להעלות אליה אנשים או ילדים חולים, מחשש שידביקו את שאר הנוסעים. אנשי הקהילה, הציעו לאימה של שושנה, להשאיר את שודיה מאחור ולהפליג בכל זאת, הרי יש לה עוד ילדים, אך היא - סירבה.

בעזרת תרופות שונות הצליחה להסוות את מחלתה של שודיה, והמשפחה עלתה על הספינה בהרכב מלא. הם הפליגו למצרים, ומשם עשו את הדרך לארץ ישראל. בארץ, הם התיישבו בשכונה התימנית "שיבת ציון" שבמושבה ראשון לציון. יחיא, האב, מיד התחיל לעבוד בתור המארי של השכונה. [שירה תימנית מסורתית] המארי הוא גם רב, וגם מורה לתורה. גזאל, אם המשפחה, עבדה בתור זמרת באירועים שכונתיים ובלוויות, ושודיה הקטנה, נכנסה לגן הילדים השכונתי. שם - החליטו הגננות לקרוא לה בשם עברי, שושנה [במלעיל], או - שושנה. [במלרע]

כבר בגן הילדים, שושנה הקטנה התגלתה ככוכבת גדולה. היא שרה בחגים ובטקסים. שושנה הילדה אהבה חופש, טבע ומרחבים. סביב השכונה שבה התגוררה, נפרשו מכל עבר שדות ופרדסים פורחים, ושושנה שיחקה בהם, וטיילה יחפה. המצב הכלכלי בבית המשפחה לא איפשר להוריה לקנות לה צעצועים. לכן היא הייתה אוספת שאריות בדים, ומכינה לעצמה בובות למשחק.

כבר אז, התגלה אצלה כישרון אומנותי. כשהגיע הזמן לעלות לכיתה א', שושנה, כמו ילדים רבים בראשון לציון, התחילה ללמוד בבית הספר היסודי "חביב", בית הספר העברי הראשון, שבו כל המקצועות נלמדו בשפה העברית. כל אותו זמן, שושנה המשיכה לשיר, ואימה החליטה לצרף אותה להופעות בקהילה השכונתית. שושנה שרה עם אימה, ותופפה על תופים. הבמה, הפכה למקום שבו הרגישה בנוח. ואז, כשהייתה בת 13, אחיה הבכור סעדיה, מי שהיה שחקן וזמר בעצמו, הציע לה להצטרף ללהקת תיאטרון חדשה בשם "שולמית". סעדיה לקח אותה לתל אביב, לקונסרבטוריון, או בעברית, בית הספר למוזיקה, שבו נערך מבחן הקבלה. הוא הציג אותה בפני חברו ומייסד הלהקה, שלמה בן-מנשה. שלמה אומנם התלהב משושנה, אך בשל גילה הצעיר, אמר לה: "בינתיים רק תשבי ותצפי. בהמשך - אולי תופיעי."

[מתנגן השיר "אנחנו הרועים" בביצוע חבורת זמר]

"אנחנו

אנחנו הרועים…"

שושנה שמחה עד הגג, אך בעדה התימנית, לא היה נהוג שבנות תופענה בתיאטרון, או בכלל יופיעו על במה מול קהל. כשאנשי הקהילה היהודית בשכונה שמעו ששושנה הצטרפה ללהקה, הם מיד הלכו ליחיא, אביה, ואמרו לו שבתו יצאה לתרבות רעה. הם חשבו שבתו הולכת אחר התשוקות שלה, ועוזבת את ערכי הדת היהודית. אך יחיא, תמך והאמין בכישרון של בתו, ומיד אמר לכל האנשים המודאגים:

יחיא: [במבטא תימני] "תהיו סבלניים, רק הזמן יוכל להגיד אם זה טוב או רע."

יובל: משהו כזה.

כל החזרות ללהקה נערכו בתל אביב, ושושנה הייתה מגיעה לשם לבדה, באוטובוסים. לפעמים, כשרצתה לחסוך קצת בכסף, היא נשארה לישון על מחצלת בתיאטרון. שלמה, מנהל הלהקה, לימד את השחקנים והשחקניות על התיאטרון, על משחק, כיצד להתאפר, ואיך לדבר בדיקציה נכונה וברורה. דיקציה, זה בעצם:

שחקן מהעבר: [בדיבור חד ורשמי] חיתוך דיבור, והגייה נכונה של מילים, כך שיבינו אתכם מצוין וברור, על הבמה ובפודקאסט. מה זה פודקאסט?

[אקורד קצר בקלידים מלווה בתוף]

יובל: אחרי מה שנראה כמו הרבה זמן, סוף-סוף הגיע הרגע, ושושנה קיבלה תפקיד ראשון. אבל זה היה תפקיד קטן, קטנטן. כיוון שנראתה צעירה, שלמה נתן לה תפקיד, של ילד תימני. אך עם כל תפקיד, הכירו יותר ויותר את שושנה, ואת קולה הייחודי. תוך זמן קצר, היא הפכה לדמות מרכזית בתיאטרון, וקיבלה תפקידים ראשיים. כשהייתה רק בת 15, גם קיבלה הזדמנות לשיר כסולנית בתוכנית רדיו.

[חיקוי של הקלטה מתוכנית רדיו]

קריין: ברוכים הבאים לתוכנית הרדיו של "קול ירושלים". והיום תאזינו לסולנית צעירה ומוכשרת במיוחד, בשם שושנה דמארי, אשר תשיר לנו משיריו של הרב שלום שבזי ז"ל.

יובל: אמרתי לכם שדרכיהם של שושנה ושבזי ייפגשו? השירים של שבזי היו בין הראשונים שהפכו את שושנה למוכרת. בין השירים המפורסמים היו "אם ננעלו" ו"אודה לאלי".

[שיר - "אם ננעלו" בביצוע שושנה דמארי]

"אם ננעלו דלתי נדיבים…"

בינתיים, שלמה ושושנה התאהבו. הם התחתנו, והביאו לעולם את נאוה, בתם היחידה. באותה השנה, שושנה הצטרפה ללהקת "לי-לה-לו", להקת תיאטרון מוזיקלי שהקים משה ואלין, ובה הציגו שירים ומערכונים בלב תל אביב. שם, שושנה פגשה צמד שישנה את חייה - נתן אלתרמן ומשה וילנסקי.

[מוזיקה אלקטרונית שמחה]

נתן אלתרמן היה חתן פרס ישראל, משורר, מחזאי, מתרגם, סופר, איש של מילים. ומשה וילנסקי, גם הוא חתן פרס ישראל, היה מלחין, מוזיקאי, ומנצח מוכשר. שניהם כתבו יחד שירים ופזמונים לתיאטרון, ושושנה ביצעה אותם בקולה, ובדרכה הייחודית.

לשושנה הייתה דרך משלה להגיש את השירים. כל מילה קיבלה את המקום ואת הכבוד הראוי לה. היה לה סוג של חיתוך דיבור ושירה ייחודיים, והקול שלה - לא דמה לאף אחד אחר. שיתוף הפעולה בין השלושה, הפך כמעט כל שיר שלהם ללהיט! ולהיט אחד, כמעט נשאר במגירה. אלתרמן ווילנסקי הציעו לשושנה את השיר "כלניות". שושנה הקשיבה לשיר, וממש, ממש… התנגדה.

שושנה: "מה זה השיר המוזר הזה? המילים והמנגינה לא אומרות לי שום דבר. אני לא מוכנה לשיר אותו."

יובל: אחרי שכנועים רבים, שושנה שרה את השיר בחזרות, אבל… לא נרשמה התלהבות גדולה. שושנה החליטה שהיא לא תשיר את השיר הזה. הוא לא מתאים לה. אבל… ההצגה כבר עמדה להתחיל, ולא נמצאה מחליפה. משה ואלין, מנהל התיאטרון, אמר לה שאין ברירה, והיא חייבת לשיר את השיר. שושנה עלתה, ו…

[מתנגן השיר "כלניות" בביצוע שושנה דמארי]

"כלניות, כלניות,

כלניות אדמדמות אדמוניות

כלניות, כלניות,

כלניות מטוללות חינניות."

[מחיאות כפיים סוערות]

הקהל התאהב בשיר, וביקש משושנה לשיר אותו שוב ושוב. אבל… לא כולם התלהבו ממנו. באותם הימים, "כלניות" היה גם הכינוי לחיילים בריטים, בגלל הכומתה האדומה שלהם. ברחבי הארץ, זמזמו כולם את השיר "כלניות", והבריטים היו בטוחים שצוחקים עליהם. פעם אחת, הבריטים אפילו הגיעו לאחת ההופעות, לקחו את משה ואלין, מנהל התיאטרון, לכלא, ואסרו על השמעת השיר. עד שלבסוף הם הבינו את המילים, שחררו את משה, והרשו להשמיע את השיר. "כלניות" הפך לשם אלבום הבכורה של שושנה, שיצא בשנת 1948. עד היום, הוא השיר המפורסם ביותר שלה.

אלתרמן, וילנסקי ושושנה דמארי, המשיכו לייצר להיטים בתיאטרון "לי-לה-לו".

[מתנגן השיר "אני מצפת" בביצוע שושנה דמארי]

"לזה ישנה לי רק תשובה אחת

אני מצפת

נה נה נה נה ני נה נה

אני מצפת, אני מצפת"

שושנה הפכה לזמרת מפורסמת ומוכרת ברחבי הארץ, ופיתחה סגנון משלה, בשירה ובלבוש, תמיד עם תכשיטים בולטים, אודם אדום, ושמלות רקומות. ממש כוכבת!

רגע לפני שהוקמה המדינה, הקימו משלחת שתיסע למחנות המעפילים בקפריסין, וביקשו משושנה לשיר בפני העצורים. במחנות הללו שהו מעפילים, עולים חדשים שניסו להגיע באונייה לארץ ישראל. הבריטים עצרו אותם ושמו אותם במחנות מעצר, גם בארץ ישראל, גם בקפריסין, וגם במקומות אחרים בעולם. שושנה ומשה וילנסקי נסעו לקפריסין, והופיעו תחת כיפת השמיים בפני העצורים ממחנות המעפילים. לא הייתה שם במה ובטח לא מיקרופון. רק פסנתר, אקורדיון, וקולה של שושנה. אלפים מאנשי המחנה התכנסו במגרש, ישבו על האדמה, טיפסו על הגגות, והקשיבו לה שרה. שושנה עמדה על כיסא, לפעמים על שולחן, ושרה להם את שירי ארץ ישראל. כשהיא שרה את השיר "הביתה", אף עין לא נותרה יבשה. וזה שיר שיש לו גם מסר מאוד חזק היום.

[מתנגן השיר "הביתה" בביצוע שושנה דמארי]

"בוערים לבבות, מושטות הידיים.

הביתה. הביתה. הביתה. הביתה."

באחת מההופעות ילדה קטנה קמה, קטפה כמה זרדים יבשים, הגישה לשושנה ואמרה: "אין לנו פרחים במחנה, אך כשאבוא לארץ ישראל, אגיש לך פרחים בשם כל ילדי קפריסין".

שושנה לא רק שרה בעברית. לקראת הנסיעה, היא למדה שיר ביידיש, "שקדים וצימוקים" - "ראזשינקעס מיט מאנדלען".

[מתנגן השיר "שקדים וצימוקים" בביצוע שושנה דמארי ביידיש]

"ראָזשינקעס מיט מאנדלען

שלאָף זשע יידעלע שלאָף."

[מחיאות כפיים]

יחד עם וילנסקי, שושנה עברה במשך שבוע שלם בין צריפי המחנה, ושרה את השיר. אנשים שהאזינו לה, התרגשו עד דמעות. זמן קצר לאחר שחזרו לארץ, הוקמה מדינת ישראל, ומיד לאחר מכן, פרצה מלחמת העצמאות. כמובן, גם שושנה התגייסה למלחמה. לא כחיילת, אלא כזמרת. שושנה שרה לחיילים בכל מקום שרק ביקשו, בלי מיקרופון ובלי הגברה. החיילים סיפרו שקולה גבר על רעש התותחים, והתותחים בהחלט רעמו. השירים שהיא שרה להם בשטח, העצימו את התקווה והגבירו את המורל. השירים הללו זכורים עד היום. למשל השיר "בת שבע", שכתב המשורר חיים חפר, ורמז על הגיל של הפלמ"ח, שהיה בן… שבע.

[מתנגן השיר "בת שבע" בביצוע שושנה דמארי]

"בת שבע, בת שבע

הזמר הוא לך

מדן עד באר שבע

אותך לא נשכח

ממרום השמים

לך זמר נשלח

נשתה נא לחיים

עם כל הפלמ"ח

בת שבע."

או השיר "הן אפשר", שמספר על החיילים בחזית, ועל הגעגועים שלהם לשגרה ולאהבה. שיר שמתאים גם היום.

[מתנגן השיר "הן אפשר" בביצוע שושנה דמארי]

"הן אפשר, הן אפשר,

שיהיה זה פשוט כבר מחר.

הן אפשר ובג'יפ שעבר,

שאגו בחורים כי נגמר.

הן אפשר, הן אפשר

שיהיה זה פשוט כבר מחר."

באחד הימים, בין שתי הצגות של תיאטרון 'לי-לה-לו', חיים חפר ומשה וילנסקי ביקשו משושנה ללמוד שיר במהירות. שושנה למדה אותו, ושרה אותו לחיילים בסוף מלחמת העצמאות.

[מתנגן השיר "הקרב האחרון" בביצוע שושנה דמארי]

"רוח במשעול יהומה,

עץ בודד משיר את עלעליו,

בדרכים המובילות דרומה -

מחלקה תחזור מקרב.

עת יכבה כוכב תשוב היא מן הליל

מרחבים חובק מדבר קדמון.

נא חייכי אחות חזרנו שוב אלייך

מני הקרב האחרון."

כשסוף-סוף הסתיימה מלחמת העצמאות, נשלחה משלחת של קצינים ואמנים לייצג את מדינת ישראל הצעירה בארצות הברית, וביניהם גם שושנה דמארי. שושנה נדהמה מהעיר ניו יורק. הכול היה רועש וגדול. גם בארצות הברית נדהמו משושנה, ומקולה המרהיב. היא שרה ביידיש, בתימנית, בספרדית, ובעברית. והיא נשארה תקופה ארוכה בארצות הברית, כדי להופיע בפני קהילות יהודיות רבות. כשחזרה לארץ, היא הייתה הראשונה להשתתף בסרט הגדול ביותר שהופק באותה תקופה בישראל, והיא שיחקה תפקיד של נערה דרוזית. הסרט היה להצלחה והוקרן אפילו בפסטיבלים בעולם.

כישרונה של שושנה הלך וגדל. בשנת 1958 חגגו עשור למדינת ישראל. שושנה הוזמנה לשיר בטקס העצמאות, ושרה את השיר "מגדלור", שכתב דן אלמגור. אבל גם הפעם לא על במה רגילה, אלא על רפסודה, מין משטח שצף על המים. היא עלתה בזהירות, ופתאום שלחו את הרפסודה למים. שושנה הייתה צריכה לייצב את עצמה, ולשיר. מספרים, שמרוב שהיא פחדה ליפול למים, היא שרה את השיר במהירות שיא.

[מתנגן השיר "מגדלור" בביצוע שושנה דמארי]

"הוא ידע שאין בחוף שום מגדלור,

אך תמיד, כשחזר עם ליל,

מן החוף היה מבחין, בתוך השחור,

אור פלאי קורץ לו וצוהל.

הוא ידע שאין בחוף שום מגדלור,

אך תמיד האיר לו אור מתוך השחור."

זה נותן לי רעיון, אולי נקליט את אחד הפרקים של "היסטוריה לילדים" על רפסודה. המממ. מעניין.

שנה לאחר מכן, הקליטה שושנה את השיר "צריך לצלצל פעמיים". השיר מתאר אישה המבקשת מאהובה לצלצל פעמיים בדלת, אך לפני שהיא מספיקה לפתוח את הדלת, אהובה נעלם. בעבר הרחוק, גרו בתל אביב דיירים בתוך דירה של משפחה. כשמישהו רצה לדבר עם בעלי הדירה, הוא היה מצלצל בפעמון הדירה פעם אחת. ואם רצה לדבר עם הדייר או הדיירת, היה מצלצל פעמיים. לכן צריך לצלצל פעמיים, אחרת כולם יבואו לדלת כל הזמן.

[צלצול פעמון דלת]

בעל הבית: [במבטא ייקי] רק רגע, שלום. מי אתה?

אורח: אה, שלום, אני מחפש את גברת דמארי.

בעל הבית: [במבטא ייקי] נו, באמת, לגברת דמארי היית צריך לצלצל פעמיים. אני אסגור את הדלת, תצלצל פעמיים והיא תבוא.

[צלצול פעמון הדלת]

בעל הבית: [במבטא ייקי] נו, מה עכשיו?

אורח: אה, לא זכרתי, כמה פעמים אמרת לי לצלצל?

בעל הבית: [במבטא ייקי] פעמיים! צריך לצלצל פעמיים!

[מתנגן השיר "צריך לצלצל פעמיים" בביצוע שושנה דמארי]

"צריך לצלצל פעמיים,

צריך לחכות רגע קט,

ואז נפתחות הדלתיים

ואז נפגשים במבט."

יובל: שושנה המשיכה להופיע ברחבי העולם, אך בשנת 1973, עם פרוץ מלחמת יום כיפור, היא חזרה לארץ. היא הופיעה בפני חיילים, ובאחת ההופעות, לקחה מהחיילים את מספרי הטלפון של משפחותיהם, והתקשרה כדי להגיד שהם בסדר גמור ושהמשפחות לא ידאגו.

שושנה הופיעה בחוץ לארץ, באולמות הגדולים ביותר בעולם, והיא גם השתתפה בפסטיבלי זמר שונים, ואפילו בתוכנית "רחוב סומסום".

[הקלטה מתוך "רחוב סומסום"]

קיפי: "יש לנו אורחת מאוד מיוחדת היום ברחוב סומסום. אני קצת מתרגש. שושנה דמארי."

שושנה דמארי: "שלום, ילדים. גם אני עליתי מתימן, והיו צריכים לספור את כל הילדים שלא יחסר אף אחד לפני שעזבו את תימן…"

יובל: בשנת 1987, היוצר אהוד מנור והזמר בעז שרעבי הפתיעו אותה בביתה, והציעו לה לשיר את השיר "לשיר איתך", שיר שאני אישית מאוד אוהב.

[מתנגן השיר "לשיר איתך" בביצוע שושנה דמארי ובעז שרעבי]

"לך רציתי להודות מזמן

באורך החם נבטו שיריי

כלנית הבאת לי מתימן

אל הגיא…

…טוב לשיר איתך פתאום

לרקום חלום

לרקום חלום…"

שנה לאחר מכן, שושנה זכתה בפרס ישראל היוקרתי בתחום הזמר העברי. לכבוד המעמד המרגש, נכתב עליה השיר "עגילי דמאר", אותו שרה ירדנה ארזי.

[מתנגן השיר "עגילי דמאר" בביצוע ירדנה ארזי]

"הזמרת מתימן

שושנת הארגמן

מגישה כלניות ושיר הלל

ולך האיש השר

על כל עגילי דמאר

היא מזכרת עד מארץ ישראל."

שושנה התקרבה לגיל 70, אך עבדה על אלבום חדש עם היוצר מתי כספי. היא קיבלה לידיה שיר בשם "אור", שנכתב על ידי נעמי שמר. היא התכוונה לשיר קטן ושקט.

יובל: [מקריא את השורות הראשונות של "אור" לאט ובקול עדין]

"אור עולה בבוקר על אגם רחוק, (זוכרת)

כן אני זוכרת ולא אחדל ולא אשתוק."

אבל הלחן של מתי כספי היה גדול ועוצמתי, ולנעמי שמר לקח זמן להבין, שדווקא הביצוע הגדול הפך את השיר ללהיט.

[מתנגן השיר "אור" בביצוע שושנה דמארי]

"אור עולה בבוקר על אגם רחוק, (זוכרת)

כן אני זוכרת ולא אחדל ולא אשתוק…

…שמש, הביאו שמש אם שמיי מעוננים

עוצמת את עיניי אבל השמש היא בפנים…"

שושנה המשיכה להופיע, אך כבר לקחה הפסקות זמן ארוכות למנוחה. כשהייתה בת 81, פנה אליה עידן רייכל הצעיר, והציע להפיק לה שיר. שושנה התאהבה בצעיר המוכשר, והשתכנעה. בין עידן לשושנה נרקמה חברות אמיתית, ונולד ממנה שיר, שאני גם אוהב ממש, "עלה נישא ברוח".

[מתנגן השיר "עלה נישא ברוח" בביצוע שושנה דמארי]

"על מה אתה חושב, כשאתה לא מקשיב

עלה נישא ברוח מתרומם

נופל על השביל

יושבים ביחד ושקט מסביב…"

השניים תכננו לצאת יחד במופע… אך לא הספיקו. בשנת 2006, שושנה בת ה-82 הלכה לעולמה.

שושנה דמארי הייתה אישה מיוחדת וזמרת מופלאה, שהשאירה לנו מאות שירים בקולה הייחודי. ברחבי הארץ יש רחובות הקרויים על שמה, בתי ספר, נוצר מחזמר על חייה, סדרות טלוויזיה וסרטי תעודה על חייה, ובתל אביב - הוקם לזכרה לוח-הנצחה בחזית הבית שבו התגוררה, רחוב קלונימוס 16. ובצדק. שושנה הייתה אישה פורצת דרך. היא אהבה את עם ישראל, את מדינת ישראל, והאמינה בכוחן של נשים לעשות דברים, שאולי לא היו מקובלים בזמנה. שושנה האמינה בכישרון שלה, ותמיד הלכה בראש מורם. מספרים, שהיא מעולם לא השתחוותה בפני הקהל, אלא הורידה מעט את ראשה לתודה. כנראה שמלכות באמת אינן משתחוות. שושנה דמארי.

[מתנגן השיר "לשיר איתך" בביצוע שושנה דמארי ובעז שרעבי]

בעז: "לך רציתי להודות מזמן

באורך החם נבטו שיריי

כלנית הבאת לי מתימן

אל הגיא.

כמו פרש אבוד סובב בגן

ובידי פורחים שני שושנים

האחד אדום, שני לבן. אהה…

שר אני איתך פתאום

זה כמו חלום

זה כמו חלום,

שער משאלות נפתח

לשיר איתך

לשיר איתך."

שושנה: "הלבנה אשר תלויה מעל

מישירה עכשיו את מבטה

היא שלך הלילה, אל תשאל

קח אותה.

טוב לשיר איתך פתאום

לרקום חלום

לרקום חלום,

שני קולות והבטחה"

בעז: "לשיר איתך"

שושנה: "לשיר איתך."

בעז ושושנה: "עד הבוקר בסירה אחת

יחד לחתור ולקוות

מחכים על מים למחר

שיבוא."

מחקר, כתיבה, וניגון ישן על מעיין - עדי הררי ויובל מלחי.

עריכת לשון, תוכן, ואוהבת כלניות אדמדמות אדמוניות - דינה בר מנחם.

עיצוב פסקול, מיקס, ולא ידע שאין בחוף שום מגדלור - רוני קלדרון.

הפקה, ותקועים עד הבוקר בסירה אחת - תומר מיכלזון, ליהיא צדוק ורני שחר.

אני יובל מלחי, היסטוריה לילדים וילדות.

רגע לפני שאתם הולכים…

פיצקי: לאן הם הולכים?

יובל: לא, התכוונתי שהם מסיימים לשמוע את הפרק.

פיצקי: נו, אז מהר, מהר, תבקש מהם לדרג אותנו בספוטיפיי ובאפל, וגם לכתוב משהו קצר אם הם אהבו את הפודקאסט.

יובל: כן, זה בדיוק מה שאני רוצה.

פיצקי: ותגיד להם שיש לנו קבוצה טלגרם בשם "היסטוריה לילדים", ואנחנו מודיעים שם הודעות חשובות.

יובל: פיצקי, תן לי רגע.

פיצקי: וכמובן שאתם מוזמנים להאזין לפרקים נוספים של "היסטוריה לילדים" בכל יישומוני ההסכתים, וגם ביישומון של "כאן".

יובל: אבל… עמדתי להגיד את זה.

פיצקי: נתראה בפרק הבא, להתראות.

יובל: להתראות!

פיצקי: עשית את זה ממש טוב, יובל. ה"להתראות" הזה, זה היה מושלם.

יובל: תודה, ממש תודה, פיצקי.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה