אבא חטוב עם צביקה עינב - פרק 24: "הפכתי להיות הרזה ההוא" | ערן קרסו
- כרמית הראל
- 5 days ago
- 24 min read
ערן קרסו שירד 20 ק"ג באבא חטוב, מספר על החיים שבשלב "השחרור הלפטיני" ואיך הפך את תהליך ההרזיה לקריירה שנייה ומספקת!
תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/07/2023.
צביקה: היי, חברים יקרים, ברוכים הבאים לפודקאסט הרשמי של "אבא חטוב", התוכנית שתלמד אתכם איך להוריד את הכרס ולהרגיש בשיא שלכם, בכל גיל, מבלי לספור קלוריות, להרעיב את עצמכם, לעקוב בדקדקנות אחרי תפריט דיאטטי, או אפילו מבלי לעשות ספורט.
את אתגר "אבא חטוב" עברו, נכון להיום, עשרות אלפי גברים בישראל, שהחזירו לעצמם את הבריאות והאנרגיה והביטחון העצמי שבאמת מגיע להם.
המטרה של הפודקאסט הזה הוא להקנות לכם את הכלים, ההבנה, הידע והמוטיבציה כדי באמת לרדת במשקל פעם אחת ולתמיד.
אני צביקה עינב, מייסד אתגר "אבא חטוב", 32 קילו פחות, והמנחה שלכם, והיום אנחנו הולכים לדבר עם ערן קרסו, שירד 20 קילוגרם, ויספר איך החיים בשחרור הלפטיני, האם הוא רק מיתוס? ואיך הפך את תהליך ההרזיה לקריירה שנייה ומספקת. בואו נתחיל.
צביקה: Welcome!
ערן: תודה.
צביקה: ערן, איזה כיף שאתה כאן.
ערן: הייתי כבר במשרדים הקודמים.
צביקה: כן.
ערן: לאט לאט אני רואה את כל החברה.
צביקה: נכון, את האבולוציה שלנו.
ערן: כן, הייתי ממש מההתחלה.
צביקה: נכון.
ערן: במידה מסוימת.
צביקה: נכון.
ערן: התחלתי בינואר 21'.
צביקה: נכון. שזה בדיוק היה החודש, בצורה מאוד מגניבה גם של סגירת מעגל, שבו התחלתי למעשה לעבוד בכלל במשרד, עד אז זה היה כזה מהבית, סופר שכונה, ולקחתי פה משרד למטה ממש ב"ריג'ס קיסריה" המקסימים. בוט כזה קטן ו… והתחלנו, התחלנו ליצור תוכן ולכתוב את כל הדבר המטורף הזה. ואתה התחלת את תהליך ההרזיה.
ערן: אני התחלתי וזה היה… נורא… נורא הרגיש אותנטי, והחלטתי אז שאני נורא מתמסר לזה.
צביקה: למה, למה בכלל החלטת ללכת לתהליך הרזיה? בוא תספר שנייה על ערן שלפני.
ערן: אה, וואו. אז אני מתאמן כבר המון שנים, כאילו בעצם מאז תואר ראשון, מ-2010. יש לי תואר ראשון במדעי החיים ומדעי הרפואה, ותואר שני במיקרוביולוגיה. זה העולם תוכן שממנו נולדתי. ואיכשהו, איך שהתחלתי את התארים ואת הפסיכומטרי וכל הדברים האלה, אמרתי אני חייב להתאמן עם מאמן אישי, כי אחרת אני לא אצליח להתאמן. אז 10 שנים, 12 שנה אני כבר עם מאמן אישי ולא יורד.
צביקה: וואו.
ערן: נשאר כאילו שומר…
צביקה: מטורף.
ערן: …שומר על פיט מסוים, אבל כרס יש.
צביקה: וחשבת שזה יוריד אותך במשקל?
ערן: במידה מסוימת, כן.
צביקה: ציפית, ציפית.
ערן: תמיד אתה רוצה את זה במידה מסוימת. ו… וזה לא קרה. ומתי שהוא אני עומד מול המראה, אני זוכר שזה זה היה אצל… בבית של אמא שלי, אז אה… אני עומד מול המראה ואני אומר, "בואנ'ה, אתה… מה… מה יהיה?" וקצת הערות מהסביבה, אשתי… "אשתך כבר ילדה מה איתך?", כל מיני כאלה. לא הרבה. לא ברמה נורא מציקה, אבל איפה שהוא זה זה מחלחל לך. מספיק שזה…
צביקה: למה זה הפריע לך?
ערן: זה לא מי שרציתי להיות.
צביקה: הבנתי.
ערן: כאילו לא ראיתי את עצמי ככזה.
צביקה: כי מה זה אומר עליך שאתה בעודף משקל?
ערן: זה לא אומר, זה לא צריך להגיד עליי משהו למישהו אחר, זה צריך להיות מי שאתה מרגיש בנוח איתו. וזה לא מי שהרגשתי איתו בנוח. והיום אני במקום אחר. כאילו, איפה שהוא זה שהשלתי את… את זה, גם השלתי עוד שכבה של כבדות מסוימת, של אה… עכשיו אני יכול להיות יותר עם הילדים, אתמול ישבתי עם הילדים שעתיים וחצי במגלשות, בפארקים, באומגות, בזה.
צביקה: נייס.
ערן: איפה אני אז, לפני שנתיים, ואיפה היום? כאילו כשהם… דיברתי על זה בדיוק עם אשתי גם. היא אומרת לי, "איזה כיף שנהיית אבא אחר כזה, שיש לך את האנרגיה בכלל לעשות את זה. היית חוזר מהעבודה, גמור, אין לך סבלנות לכלום, אתה יושב בפלאפון וזהו. פתאום עכשיו אתה כאילו הולך ומתגלץ' איתם, ומטפס את הדברים האלה שמיועדים לילדים, ואתה מזדחל בתוך כל ה… אלה, וכיף", ואני עם חיוך על הפרצוף, ונהנה.
צביקה: מדהים. אתה יודע, הרבה פעמים אנחנו מדברים על לפטין וחסימת איתות הורמון לפטין, כ"סוף סוף הגוף שלי כבר לא רוצה לאכול". אבל החלק השני של המשוואה, זה גם "הגוף שלי מקבל stop לאוכל, אבל גם הוא מקבל go לאנרגיה ורצון לפעול". אוקיי? זה, זה תפקידו של הורמון הלפטין במוח, בסוף.
ערן: גם לגרלין אגב יש הרבה משמעויות. הגרלין, ההורמון של הרעב.
צביקה: אהה.
ערן: אנחנו כאילו בתור אה… אנשים, בתור אה… סביבה, נורא לא רגילים לחוש אותו. למה שתהיה רעב? מה זה הדבר הזה? ואז כאילו כשאתה פתאום עושה איזשהו צום של 12 שעות, לצורך העניין, אם עושים איזה 12-12, שזה ממש ממש פשוט, זה… אני ממשיך עם זה כבר די הרבה זמן.
צביקה: כן.
ערן: אז אתה טיפה מרגיש את הרעב, ואז אתה, ברגע שאתה קורא עליו, אני ישבתי וחפרתי לתוכו, זה תהליכי למידה וזיכרון, זה משפר המון דברים במהלכי דלקת…
צביקה: וואו.
ערן: חשוב לנו.
צביקה: נכון, "אוטופגיה" לדעתי גם. כן, כאילו היכולת שלנו להחלים, הגוף שלנו… להחלים למעשה.
ערן: למחזר חלבונים, בעצם לוקח את כל החלבונים הדפוקים שיש לך, במקום ש… להמשיך להשתמש בדבר הצולע, אז הוא אומר "טוב, אני אעיף את זה, אני אעשה חדש. כי אין לי כרגע מספיק חלבונים שכרגע שנכנסים למערכת כל הזמן, אז אני אפרק את הקיימים הדפוקים, ואני אעשה חדשים". אז אתה נהיה הרבה יותר אנרגטי, כי פתאום אתה לא 70%, אתה 90% ב… בהתנהלות הביולוגית שלך.
צביקה: כן, ואתה, אתה יודע, אני כאילו אשאל אותך שאלות שמסקרנות אותי מאוד.
ערן: לך על זה.
צביקה: אתה מגיע מעולם המדע.
ערן: נכון.
צביקה: הרבה מאוד אנשים אומרים על "השיטה הלפטינית", כן, צביקה באת, המצאת איזה משהו. אה לקחת כמה מחקרים שיש ביניהם קשר, אין ביניהם קשר, ועשית איזו שהיא שיטה, אבל בתכל'ס הכל זה גירעון קלורי. עכשיו, אתה מגיע מהעולמות האלה, וכל כך מעניין אותי לשמוע, האם זה עבר את העין והאוזן המדעית שלך? אה… ובאיזו רמה כן, וגם באיזו רמה עדיין לא. פשוט בשבילי גם לשיפור.
ערן: ברור. תראה, כשנכנסתי לזה, וכששמעתי אותך באמת בוובינר הראשון, ואמרתי לעצמי, אם אתה נכנס לזה, ואתה שמת… כמה שזה לא עלה אז, לך על זה. כאילו, אתה לא סתם תשים על זה כסף, ולא תתקדם, ולא תתמסר, ולא תעשה, ולא תקרא את הכל. ואני זוכר שאפילו אמרתי לך את זה בקורס מאמנים. עשיתי גם, אפרופו, את הקורס מאמנים שלך.
צביקה: נגיע לזה גם.
ערן: נגיע לזה בהמשך. אז מישהו, באחת הקבוצות פייסבוק ששאלו, אה… "חבר'ה, תגידו, מישהו פה עשה כבר את התוכנית פעם, ועושה שידור חוזר, יש לכם איזה תובנות להגיד לנו?" - אז מישהו כתב באחת… באחד הפוסטים האלה… אני ישבתי וקראתי את הכל, כי אמרתי, אם אני נכנס לזה, אני נכנס לזה עד הסוף. כמו שהרבה אנשים אוהבים להיכנס להכל, אני סופר נכנס לכל דבר עד הסוף. וישבתי… באמת כל פודקאסט, כל זה, כל מה שהיה אפשר לקרוא - ואז מישהו אמר: "כן, תראו את כל הסרטונים. גם מה שנראה לכם לא רלוונטי אליכם ל… בכלל. גם אם אתם לא צמחונים, תראו את הזה שמדבר על הזה של הצמחונות". ואז אמרתי, אוקיי, הבנתי את הרמז, אני אעשה את הכל, את הזה של הצמחונות ספציפית לא ראיתי, באמת, אבל את כל האחרים כן. אמרתי זה נשמע לי פחות, זה זה, לא, אל תעצור באמצע, תשמע עד הסוף, כאילו את כל דבר שיש לו להגיד, ותיקח מזה מה שתיקח. כאילו אני לא חושב שאפשר לקחת הכל. אף אחד לא לוקח הכל.
צביקה: ברור. זה ארגז כלים ענק, שגם המטרה שלי בליצור אותו, הייתה לוודא, שכוווולם לוקחים מספיק מהארגז כלים הזה כדי לרדת במשקל. יש כאלה שלוקחים 90%, יש כאלה שלוקחים 50%. זה בסדר.
ערן: אני חושב שגם… גם 20% אתה יכול לקחת ולהגיד אוקיי, את זה אני שומר, את השאר פחות, אבל אתה בודק מה עובד בשבילך.
צביקה: נכון מאוד.
ערן: לא הכל עובד בשביל כולם, ויש דברים שאתה גם ממציא לעצמך. כשאתה עושה את המעבר הזה תוך כדי, במהלך התוכנית, אז ההרגשה שלי זה, שאתה מייצר לעצמך גם את העולם שלך בתוך זה.
צביקה: נכון מאוד.
ערן: כאילו, זה… זה גם אני… טוב, אנחנו נדבר על זה אחרי זה, איך… אני איך אני עוזר לאנשים נוספים גם לעשות את זה בעצמם.
צביקה: בטח, וכאילו סופר מעניין אותי לשמוע באמת הלוגיה, היכולת שלך להסתכל על זה בעיניים מדעיות, ולתקף את מה שאני אומר בצורה שהיא מאוד מאוד פשוטה, ולבן אדם הסופר פשוט.
ערן: אז קודם כל, לא התווכחתי עם שום דבר, ואמרתי תנסה. לא התנגש לי שום דבר עם משהו הגיוני שאני מכיר מעולם… מעולם הביולוגיה. אני יותר במיקרוביולוגיה, בחיידקים ובדברים האלה, זה זה כאילו ה-speciality שלי שעשיתי ב… בהמשך, התעסקתי עם חיידקים פתוגנים, וכל מיני דברים כאלה, גם אגב… אהה… טוב, לא… דיברנו על זה קצת, על "DayTwo", על הבדיקת צואה שעושים.
צביקה: כן, כן.
ערן: זה סופר קיצור דרך מגניב שעשיתי. "DayTwo" זה חברה שלוקחת דגימת צואה שלך, ומנתחת איזה סוגי חיידקים יש לך במעי. לפי זה הם בונים לך תפ… לא תפריט, אבל שבעצם אתה אומר, "אוקיי, איזה גלידה תוציא אותי מאיזון, ואיזה לא?"
צביקה: מממ… וואו, איזה כלי משלים מדהים לתהליך שלנו.
ערן: מדהים. כשדיברת על השחרור הלפטיני, בדיוק אז עשיתי את הבדיקה, ואז אמרתי, "רגע, אני לא צריך להתנסות עם המאכלים ולראות אם זה גורם לי להיות עייף, זה מוציא אותי, זה גורם לי לחשקים וזה. יש לי את כל המאכלים בעולם, מוכנים לי". אז בדקתי נגיד, גלידת בן אנד ג'ריס, "ניו יורק סופר", סופר שוקולדית ומגניבה, לא מוציא אותי מאיזון. אני מפרק פיינט של הדבר הזה, 3 פעמים בשבוע…
צביקה: וואו, הנה, עכשיו הגענו לחלק המעניין.
ערן: השחרור הוא מדהים.
צביקה: אוקיי, הרבה אנשים חושבים שהשחרור, זה איזושהי המצאה שלי. [צוחק]
ערן: לא.
צביקה: כדי… מה שנקרא לתת לאנשים איזה אופק, שאף פעם אי אפשר להגיע אליו. ספר קצת, ירדת 20 קילו, בכמה זמן?
ערן: בתוכנית בסיס, בערך 12 קילו, ואחרי זה, מתון, קילו בחודש…
צביקה: וואו, מגניב.
ערן: עד שבאיזשהו שלב אמרתי לעצמי, "אוקיי, מספיק. כאילו תעצור פה…"
צביקה: מושלם.
ערן: "…איפה שאתה מרגיש בנוח עם עצמך, כי יותר מזה - זה כבר לא".
צביקה: אז בכמעט שנה למעשה ירדת, אם זה קילו בחודש, אפילו פחות, אוקיי. ואז נכנסת למעשה ל"שחרור לפטיני". תן לי שנייה הבנה, של מה זה "שחרור לפטיני" עבורך, ומה ההבדל בין פשוט לשמר את המשקל החדש. אם אתה יכול עוד קצת.
ערן: תראה, זה תהליך. זה לא שזה קרה איך שהגעתי למשקל יעד, בום, משחרר הכל וזהו. זה לא עובד ככה. כאילו, צריך לעשות את זה בצורה מתונה, וגם להבין עם עצמך מה אתה באמת רוצה, ומה חשוב לך לשמר בתוך השחרור הזה. נגיד, פסטות, פחות מדבר אליי. פיתות, פחות מדבר אליי. קמחים בכללית, קצת ירד מה… מהזה, זה היה ארוחת go to קבועה שלי, להוציא לחמניה מהפריזר ולמרוח איזה משהו. היום פחות, זה כאילו לא ה…
צביקה: אני מבין אותך.
ערן: לא הדבר שמעניין אותי. תן לי, תן לי מוזלי עשיר כזה, ענק, עם מלא פירות וכאילו ואגוזים וזה…
צביקה: כי אתה מאוזן הורמונלית, אז המוח שלך באמת הולך, קצת יותר בקלות למאכלים היותר בריאים, שיותר טובים לך, נקרא לזה.
ערן: לא יודע אם הייתי אומר שזה רק איזון הורמונלי, אני חושב שזה איזה משהו, סוויץ' קטן שאתה עושה בראש באיזשהו שלב, ואומר "אוקיי, אני מחפש משהו אחר".
צביקה: כן.
ערן: אם אני… אם זאת לא האופציה, כשאתה… אחרי שאתה עושה את זה מספיק זמן בתהליך בסיס, אז אתה מחפש את הדברים האחרים והם הופכים להיות הארוחות go to האחרות שלך.
צביקה: כן.
ערן: אז ברגע שזה משתנה, אז רוב היום הוא לפטיני, ואז כשאתה מגיע לערב מול הנטפליקס, למה לא? אז פתח פיינט בן אנד ג'ריס, פתח את האריזות 200 גרם ביסלי-במבה ביחד, עוד איזה חפיסת שוקולד, כאילו, זה כל כך מוגזם, אני כאילו מרגיש אחרי זה, בואנ'ה, הגזמת, כמה, כמה שיט אכלת עכשיו. ואז המנקה שואל אותי בבוקר, "תגיד, אה, אני רואה שאתה אוהב בן אנד ג'ריס, רק שתדע שיש את החנות מפעל, אם אתה רוצה תתחיל לקנות שם מסטוקים".
צביקה: וואו.
ערן: כאילו, אני אוכל המון ג'אנק, אבל זה יושב באיזון מסוים. זה יכול להיות… הג'אנק הזה יכול להיות הארוחה השלישית שלי ביום.
צביקה: הבנתי.
ערן: ושאר היום אכלתי ארוחה שהיא מאוזנת, אחת או שתיים, ואז הארוחה השלישית יכולה להיות לא מאוזנת בכלל, אבל בסוף הכל… אם היא לא מאוזנת, אבל השאר האחרות כן, אז הכל בסוף מתאפס.
צביקה: וואו, מדהים. אז אני חושב שמשהו שהמאזינים שלנו יכולים לקחת מזה, מי שאי שם בדרך, אוקיי? בין אם זה רגע לפני ההחלטה ללכת לתהליך, ובין אם זה בתהליך עצמו, ועוד לא במשקל היעד שלו. זה באמת את הוויז'ן. כאילו עומדים פה, יושבים פה, שני אנשים, ש… אתה יודע, אני תמיד עליי אומר, אני אתמול, 12 וחצי בלילה, במבה נוגט ודונאט. כאילו…
ערן: למה לא?
צביקה: כן. הכל טוב. וזה לא אומר שעכשיו שבועיים אני לא אוכל את זה, כן? סביר להניח שהיום, היום ספציפית אני טס להודו בערב, אז יש מצב שבמטוס אולי גם איזה משהו, הכל בסדר. וגם אתה מספר על אותו דבר. כאילו, ומאוד חשוב להחזיק את החזון הזה כשאנחנו במהלך התהליך, שהחיים לא הולכים להיות תהליך הרזיה של ימי פינוק ומסלולי חיטוב לעד. זה לא הולך לקרות.
ערן: יש כן עקרונות שצריך לשמור עליהם.
צביקה: ברור.
ערן: זה לא שזה פרוץ. כאילו…
צביקה: אנחנו לא רוצים פרוץ, אני חושב.
ערן: לא רוצים פרוץ, כי אחרי זה באמת אתה מרגיש אחרי זה רע עם עצמך, בסופו של דבר.
צביקה: ואז אין לך כוח לשחק עם הילדים, ואז יש לך חצי שעה אחרי, שאתה צריך שנ"צ אחרי ארוחת צהריים, כאילו, יש עוד מחירים לזה.
ערן: נגיד, הנשנושים בין הארוחות, זה כאילו משהו שהיה לי מאוד קשה איתו בעבר, והיום אני כאילו הרבה יותר שם לב ש… שם היה קבור הכלב אצלי. למשל, נגיד עכשיו אני עם הילדים בפארק, אתמול הייתי איתם בפארק בשעתיים וחצי האלה, אז הגיע אוטו גלידה, והם אוכלים גלידה ואני אומר, "בסדר, יש לי היום ארוחת פינוק בערב, אשתי ואני חגגנו יום נישואין שמונה".
צביקה: וואו.
ערן: הולכים למסעדה איטלקית. כאילו, חכה עם זה. כאילו, תתפנק היום בערב על עוגה, על קינוח נורמלי, ולא על… סתם לתקוע גלידה עכשיו באוטו גלידה.
צביקה: וואו… וזה מחבר אותנו לאיזון ההורמונלי.
ערן: כן.
צביקה: כי אתה לא יכול ללכת אחרי המחשבה של "חכה עם זה", אם אתה בעצמך באטרף למתוק ועכשיו. אתה לא יכול לחכות עם זה. השילוב בין המנטלי, נקרא לזה, והשלבים שלך, שאתה עשית עד לשחרור מלא, היום, כמו שנשמע, אולי מידי לפעמים, וביחד עם האמת הפיזיולוגית הזאת, לדעתי, זה השביל של הזהב.
ערן: כן, אם הייתי אוכל, אם הייתי כל כל היום בנשנשת כזאת של עוד עוגייה פה, עוד איזה ארטיק שם, עוד איזה משהו, אז אתה אתה כל הזמן מחפש עוד ועוד ועוד ועוד.
צביקה: בטח.
אם אתה ב-state of mind שלך אומר, אוקיי, אני עושה סטופ. אני מתמסר לזה לחלוטין, וכש… מתי שמגיע לי - מגיע לי. כאילו, אני אני נותן לדופמין שלי ל… אני קורא לו שד. כאילו, הוא איפה שהוא שם.
צביקה: אההממ.
ערן: אבל אני גם נותן לו לצאת. זה לא שהוא כל הזמן מדוכא ויושב ב…
צביקה: הוא ג'יני או שד כזה evil?
ערן: הוא evil, הוא לגמרי evil. אבל זה בסדר. כאילו…
צביקה: זה התפקיד שלו.
ערן: כן, זה בסדר שהוא evil. אבל…
צביקה: דופמין זה כאילו הייצוג של הקול הפנימי, מי שעדיין לא נמצא בתהליכים שלנו ולא יודע, אנחנו מנהלים איתו כל הזמן מערכת יחסים כזו.
ערן: כן, הוא הוא קיים שם, הוא קיים שם בתור evil שאומר לך, "תפרק כל מה שכרגע נמצא במגירת ממתקים של הילדים, כי… כי חיים רק פעם אחת, כי יש את זה רק עכשיו, כי אם לא תאכל את זה היום זה יתקלקל". כל מיני דברים כאלה, סיימת… הילדים סיימו את הארוחה ונשאר קצת פסטה וכזה. אם לא תאכל את זה, אז זה יזרק. זה כל מיני משפטים שליוו אותי הרבה הרבה מאוד שנים.
צביקה: וואו.
ערן: וגם אני חושב שבתור יהודים זה קורה לנו הרבה. כאילו, אתה… אני דור שלישי, דור רביעי כאלה של ניצולי שואה. לא לזרוק אוכל, אסור לזרוק לחם, אסור לזרוק כל מיני, כאילו, אסור לבזבז אוכל.
צביקה: ואיך אתה בכל זאת, רוב הזמן או חלק מהזמן היום? רוב הזמן בתהליך ההרזיה בוודאות, איך בסוף היית מסוגל להגיד "לא, לא עכשיו"?
ערן: חושב שזה state of mind. כאילו, הרבה עם המים. כאילו, כששותים מים, ורגע לפני שאתה אוכל כל דבר, זה נותן לך איזה 10-12 שניות של… תחשוב רגע.
צביקה: האם אני באמת צריך את זה?
ערן: כן, מה אתה באמת רוצה? וגם אתה ממלא איזשהו צורך פיזיולוגי, של למלא את הקיבה בקצת משהו, ואז ברגע שזה טיפה נרגע, אז אתה יכול לחשוב בצורה קצת יותר צלולה. אבל אתה חייב באמת להקפיד על זה, חייב להתמסר לזה, להגיד באמת אני שותה שתי כוסות מים, לפני כל דבר שאני אוכל.
צביקה: וואו. אז אתה מתמסר להכל, אתה מתמסר גם לכללים הלפטיניים וגם לתהליך הלפטיני, אבל אתה גם מתמסר לשד.
ערן: נכון.
צביקה: ואתה נותן לו חופש.
ערן: גם כשאני בלילה לפני הנטפליקס, אז אני שותה שתי כוסות מים, ואז מתמסר לשד. אבל אני, גם שם אני נותן, כאילו, יש לו, יש לו את המגבלות שלו. הם לא גדולות כשנותנים לו להשתחרר, אבל כשהוא משתחרר, הוא משתחרר. הכל טוב.
צביקה: וואו. איזה כיף. טוב, קודם כל אני מאושר שאתה נמצא, ואני בעיקר מאושר, שהמאזינים שלנו שומעים שזה אפשרי.
ערן: לגמרי.
צביקה: ומדובר כאן באדם רזה שנמצא מולי. זה לא…
ערן: איזה אמירה.
צביקה: כן, אתה רזה. אה, אתה יודע, יש, כאילו, הרבה מאוד אנשים שאני אומר להם "אתה חטוב", אז הוא אומר לי "לא, אבל כן, אבל יש לי איזה בטן". אבל… אתה אדם רזה, אחי, אתה לא בעודף משקל יותר, וזה… הסתכלות שהיא כל כך מוזרה.
ערן: הפעם הראשונה ששמעתי את זה היה כשהייתי שכיר עדיין, עכשיו אני כבר עצמאי, אנחנו נדבר על זה עוד מעט.
צביקה: בטח.
ערן: אבל מישהו בא, בא איזה בעל מקצוע למשרדים והוא אמר, "אה, כן, דיברתי עם הרזה ההוא".
צביקה: ווא… ווו.
ערן: ואז איזה מישהי סיפרה לי.
צביקה: מי זה?
ערן: כן, אמרתי לה, אני? מה, יש פה כל כך הרבה אחרים. אני הרזה ההוא? איזה קטע. כאילו…
צביקה: יואו, אתה הפכת להיות הרזה ההוא.
ערן: כן.
צביקה: וואו.
ערן: וזה פתאום…
צביקה: mind blowing.
ערן: mind blowing. והיא אמרה לי, אתה יודע, לא חשבה שזה יהיה כזה משמעותי עבורי, אבל זה נשאר לך חקוק כאילו בתור איזה משהו, אוקיי, אז הזהות שלי קצת השתנתה. אני כבר לא הבחור ההוא עם החולצה השחורה.
צביקה: נכון. אז אתה כבר למעשה שנה וחצי בערך במשקל היעד או ב-FGN שלך. אה… אתה כבר מרגיש הרזה ההוא?
ערן: אפשר להגיד שכן.
צביקה: רובך… [צוחק]
ערן: כן. כאילו, אני חושב שכולנו כל הזמן איפה שהוא, מי שהיה שם תקופה ארוכה בעודף משקל, קשה לו לאמץ את הזהות הזאת ב-100%, אבל אם אתה מאמץ אותו ב-80% זה כבר הישג מאוד משמעותי.
צביקה: לגמרי. לגמרי, אני מסכים. וזה גם שומר עלינו קצת. כאילו לזכור, אני עדיין זוכר את צביקה המאמן השמן. אה… הוא חי בתוכי, אה… אבל ברור לי שאני לעולם לא יגיע ל… הנתק הפנימי ממנו כל כך גדול, כדי שזה יעלה לי במשקל שיעלה בחזרה. אז אה… בגלל זה גם יש ביטחון. זה בסדר שאנחנו קצת עדיין כאלה.
אה… בוא נדבר על הנושא שסופר מעניין אותי. אתה למעשה עברת תהליך הכשרת מאמנים ב"שיטה הלפטינית", שאנחנו קוראים לו Life Changers, משני חיים. אהה… מסיבה מאוד פשוטה, כי… כי אנחנו אהה… פז מרקשטיין, שותפי לקורס ואני, אנחנו לקחנו למעשה את כל הסקילים שצריך, אהה… to master, כדי לשנות חיים של אנשים, שזה בגדול אה… הסקיל הלפטיני, למעשה, היכולות המקצועיות להוריד בן אדם במשקל, תוכנית האימונים, מה שנקרא. היכולת להשפיע על אנשים, הסקיל האימוני, והיכולת להביא אנשים אליך למעשה לתהליכים אישיים, שזה הסקיל השיווקי-מכירתי. שזה משהו שאותי באופן אישי מאוד אהה… מאוד מעסיק בשנים האחרונות.
אהה… תספר קצת, קודם כל, מה אתה עושה היום עם זה? כאילו, אנחנו סיימנו את הקורס לפני שנה. אהה… ומעניין אותי איפה אתה נמצא עם זה.
ערן: אממ, אז לקחתי בהתחלה Friends and Family. משפחה קרובה, חברים קרובים, זה התחיל מזה שבכלל חבר אחד אמר לי, "שמעתי שאתה עושה את זה, אני רואה שאתה יורד, תספר לי מה אתה עושה". אמרתי לו, יאללה, בוא נתחיל לספר לך. ואז פתחת את הקורס, אז אמרתי, יאללה, אני ארשם לזה, ועוד חברים שמעו וכזה, עשיתי כמה קבוצות של אהה… חבר'ה. ו… וואו, איזה ממלא זה! כאילו, אתה נכנס לאנשים למוח במידה מסוימת. כאילו, איזה פתאום, חבר קרוב יחסית אומר לי, "אהה… אני אוהב לשתות שוקו בבוקר". אמרתי לו "אוקיי, מה, מה זה משרת אצלך?" אז הוא אומר לי, "זה מזכיר לי את הילדות". אמרתי לו, "אוקיי, איך זה יכול להזכיר? מה… מה עוד יכול להזכיר לך את הילדות, שלא בהכרח שוקו בבוקר, כי זה לא משרת אותך בתהליך שלך של הירידה במשקל".
צביקה: מה שנקרא, הסקילים האימוניים.
ערן: כן. אז הוא אומר לי, "כן, אז אולי נשחק קצת יותר עם הילדים וכאלה". אמרתי לו, "או, יופי. אז תלך על זה. כאילו, תחליף את הצורך הזה של… של להיזכר באיך זה להיות ילד, בזה שתהיה ילד. ולא תשתה בהכרח שוקו. זה לא ה… זה לא משרת אותך כמו שרצית".
צביקה: וואו.
ערן: ואז נופלים לאנשים כל מיני אסימונים על כל מיני דברים בחיים, שכאילו, הם שנים איתם, והם לא בטוחים מאיפה זה הגיע בכלל, אבל ברגע שאתה שואל את השאלות הנכונות, אז… אז משהו נפתח, וזה נורא מספק, כאילו שאתה יכול לעזור לאנשים. אני גם במקביל, גם מתנדב ב"איחוד הצלה", אני עוזר לאנשים רפואית, אז…
צביקה: וואו.
ערן: אני עכשיו ככה חזרתי לזה יותר, עכשיו שנהייתי עצמאי ו אני… וזאת העבודה שלי, לעזור לאנשים לרדת במשקל, אז יש לי יותר זמן פנוי גם להמשיך להתנדב יותר, אז…
צביקה: נכון.
ערן: זה נורא מספק, נורא נורא כיף.
צביקה: יו, איזה כיף, זה אני חושב שזה גם סיפוק וגם כיף וגם בעיקר גם חופש. כאילו אתה… בוא, זה לא עבודה של 12 שעות ביום.
ערן: לא, אבל אני כן…
צביקה: זה יכול להיות… עיסוק של 12 שעות ביום שאתה נהנה ממנו.
ערן: אני מאוד נהנה ממנו. לשבת על הקבוצות וואטסאפ, לדבר עם האנשים, פתאום בן אדם ב-11 בלילה אומר לי, "תשמע, עכשיו אני כאילו בדיוק בדרך לחתונה, בדיוק הגיעו הקינוחים וזה, מה עושים?" -"אוקיי, בוא, צא שנייה, נדבר חמש דקות בטלפון, בוא נסגור שנייה מה אתה רוצה לעשות. כמה קינוחים אתה רוצה לאכול? בוא נדבר על זה רגע. לא, אל תתפרע על הכל, תבחר את האחד הכי טוב שאתה רוצה, ותפרק אותו, בכיף, תהנה, עם כפית… תהנה מכל ביס ותעצור שם". ואז הוא אומר לך, "אה, וואו, תשמע, עשית לי סדר". ואז אתה אומר, "וואו, עזרתי למישהו עכשיו בדיוק בחלק שהיה הכי קשה לו ופתרתי לו איזה משהו".
צביקה: בטח. וואו. ותגיד, זה השפיע עליך על המוטיבציה שלך לתהליך האישי שלך של ההרזיה, לתהליך של הירידה במשקל?
ערן: בטוח.
צביקה: איך?
ערן: אני כל הזמן בתוך זה. כאילו, כמה… כמה אתה כאילו, אתה גם עושה דוגמה אישית מסוימת.
צביקה: כן. אה, הבנתי, אתה מרגיש שאתה מה שנקרא, role model, איזה שהוא מודל חיקוי שלך, של החבר'ה שאתה מלווה אותם.
ערן: שזה כיף במידה מסוימת, אבל גם בעייתי במידה אחרת.
צביקה: תספר לי על זה. [צוחק]
ערן: כן, אתה מגיע לחתונה של חברים, כולם יושבים, כולם עשו אצלי איזה תהליך, ואז כולם מסתכלים לי בצלחת, מה הוא לוקח?
צביקה: אה, וואו.
ערן: ואז כזה אתה אומר, "אממ, אוקיי, הגעתי לנקודה הזאת, קטע מעניין. טוב, בסדר, תתפרע וזהו, תאכל מה שאתה רוצה, כי אתה בשחרור, מה אתה צריך עכשיו את הזה? אמרת שזה ארוחת שחרור, אז ארוחת שחרור. הם שיסתדרו, כאילו", אני גם אומר לכל המתאמנים שלי, גם אלה שקרובים, אני אומר להם "ביום יום, אם אנחנו נפגשים סתם ככה ברחוב ואתם לא צריכים אותי בתור מאמן, אני לא אגיד לכם כלום. אתם צריכים את הדרך שלכם. אבל אם אתם צריכים את העזרה, פשוט תפנו אליי ואז אני אעזור לכם, אבל אחרת אני כאילו… אני לא שם".
צביקה: כן. נותן להם את החופש הזה.
ערן: כאילו, "תן לי להיות, תן לי להיות חבר שלך, כאילו, לא צריך כל הזמן להיות שוטר סביב הצלחות שלכם".
צביקה: הבנתי. נכון, אני חושב שזה מאוד מאוד חשוב. זה גם תהליך שאני עברתי מטורף. אתה יודע, כל מקום שאני הולך, אנשים מסתכלים לי בצלחת. והרבה פעמים החלק המורד שבי דווקא אומר, "כן? אתם מסתכלים לי בצלחת, יאללה, אני אקח את ההכי… זה".
ערן: כן, תתפרע עוד קצת, ונראה להם מה זה שחרור.
צביקה: כן, בדיוק. דווקא ה-role model זה לא… אני אוכל כל היום סלט ירוק וחלבון יבשושי, אלא אני מתפרע ואני נהנה, ואני גם לא פנאט, כי המטרה שלי זה לא שמונה ריבועים בבטן, זה ל… זה מקסימום חופש במינימום חוקים. זאת המטרה.
צביקה: כן.
ערן: בסוף נכנסים לתהליך הזה לא כדי להיות בדיאטה strict וכל החיים להיות ב… להחזיק, להחזיק, להחזיק. אתה באת, בשביל שתוכל ליהנות מדברים, שחשובים לך באמת. ברגע שאתה מצליח לאפיין אותם, ואתה עושה את התהליך הזה עם עצמך של, "אוקיי, לי חשוב לאכול בן אנד ג'ריס מול הנטפליקס, כי זה משאיר אותי ער, ומכניס לי עוד דופמין תוך כדי הסרט, ומעביר לי קצת את הזמן" וכאלה. אבל לוקח זמן עד שאתה מגיע למצב, שאתה בכלל מאפיין את הצרכים שלך. כי אם לא עשית את זה, ואתה סתם אוכל מול הנטפליקס, אז אתה לא מבין מה המטרה. אז תוך כדי התהליך, נגיד, אמרתי, "אוקיי, אתה רוצה להמשיך את עצמך ער וזה, ועכשיו אתה לא יכול לאכול שום דבר מול ה… כאילו, לאכול ג'אנק מול הזה, כי אתה עכשיו בתהליך ירידה במשקל", אז שתי קערות סלט ענקיות. ואני מפרק את ה"מול הנטפליקס" ואני אומר, אוקיי, זה מספק במידה מסוימת, זה מספק את מה שאני צריך כרגע, בשלב הזה של התהליך שלי.
צביקה: נכון.
ערן: ואחרי זה נראה.
צביקה: וואו.
ערן: והיום אני, היום הגיע "הנראה".
צביקה: וואו. אתה מזכיר לי ציטוט שאני מאוד מאוד אוהב, ש"יזם, entrepreneur, זה מישהו שמוכן לחיות כמו שאף אחד לא חי במשך תקופה קצרה, כדי לשארית חייו לחיות כמו שאף אחד לא יכול לחיות". כאילו להרשות לעצמו. ואתה יודע, זה מזכיר לי את תהליך ההרזיה שלנו. ש… כן, אנחנו, במשך שלושה, חמישה, עשרה חודשים, שנה וחצי, whatever, עד שאנחנו מגיעים למשקל היעד, אנחנו כן ממוקדים ומתמסרים לתהליך הזה, כמו שצריך, ואנחנו יוצרים ריפוי לגוף שלנו. ובשלב הזה, לא, אתה לא תאכל בן אנד ג'ריס מול הנטפליקס כל ערב. האם אתה מסוגל להתמודד עם זה? אבל אם אתה כן, אחרי זה מתחיל גן העדן האמיתי.
ערן: אני קורא לזה… כאילו אתה מדבר על זה, על משקל האיזון, וברגע שאתה נמצא בו, כאילו התחלת במשקל איזון גבוה, כזה שאתה לא מרוצה ממנו, אבל אתה לא זז בו.
צביקה: סופר מעניין אותי. מה קורה כשאנשים לא מצליחים להתמיד? כשאנשים, אתה יודע, אתה מדבר על התמסרות, אבל יש אנשים שלא מצליחים לעשות את ה-100% התמסרות הזו. מה, מה אתה מציע להם? מה אתה נותן להם? איזה כלים מתוך מה שלמדת ומתוך מה שאתה מביא מהסיפור האישי שלך, אתה מיישם שם?
ערן: קודם כל לבקש עזרה. זה נורא קשה, בעיקר לגברים, ובעיקר לאנשים שהם, כאילו, מאוד בטוחים בחיים שלהם בהמון תחומים, להגיד, "אוקיי, אני כרגע לא מצליח את הדבר הזה, זה לא אשמתי, בוא נבין מה… מה קרה פה? איפה, איפה דברים השתבשו?" ולהקשיב, ולשמוע מה יש למישהו אחר שעשה את זה כבר מספיק פעמים, עם מספיק אנשים, ושיש לו מספיק ידע, להגיד, כאילו לתת לך את הטיפים, לאיך כן לעשות את זה נכון. לעשות רגע, איך אני עושה, איך אני מכניס את השתי כוסות מים האלה כמו שצריך, איך אני משנה את ה-state of mind שלי. איזה פאוזה אני צריך לעשות בחיים, כדי לעשות כן את השינוי.
צביקה: תן את הדוגמה לבן אדם כזה, ואיזשהו כלי שמתוך ה-life changers, שבאמת ראית שעובד בצורה משמעותית, או מתוך התהליך האישי שלך שאתה פשוט מכיר.
ערן: אני עם המים.
צביקה: אממ. המים… אהה?
ערן: מים תמיד עוזר, מים תמיד עוזר. זה פשוט זמן לחשוב. כאילו, המירוץ של החיים הוא כל כך מהיר, כל הזמן אתה רץ מדבר לדבר, לדבר לדבר, אתה לא יכול לעצור, אני לא עוצר שנייה. כאילו, הלו"ז שלי… אין לי רבע שעה. אני פתאום אומר לעצמי, "רגע, אתה צריך שנייה זמן שירותים, אין לי, לא כתוב לי ביומן. כאילו, אם זה לא קורה… אם זה לא כתוב, זה גם לא קורה".
צביקה: אהה.
ערן: אז אז פתאום כשאתה עוצר עם השתי כוסות מים ויש לך זמן לחשוב, כי אין לך שום אופציה לעשות שום דבר אחר חוץ מללגום באותו רגע, נצל את הזמן הזה.
צביקה: וואו.
ערן: תשתה, ותחשוב עם עצמך.
צביקה: מדהים, תבין כמה ה-basics בסוף, זה מה שמנצח. אנשים מחפשים את התשובות בדברים הכי מתקדמים של השיטה, הרבה פעמים. אתה אומר "לא, שתי כוסות מים לפני כל ארוחה, תן את ה-10-15 שניות, ואז תתחיל לנהל איזשהו שיח עם הקול הפנימי הזה, ולשאול אותו בדיוק מה, מה אתה רוצה, למה אתה רוצה את זה, ומה גם ישביע אותך באמת, ולא יהיה כבר abuse", נקרא לזה ככה.
ערן: אני גם הרבה… גם מחזיר אנשים ל… למה אתה רוצה את זה? למה רצית לרדת במשקל? מה מה היה אכפת לך להיות שמן? מה זה משנה? וברגע שהם עונים על השאלה הזאת לעצמם, זה אני עושה ממש בשיחות פתיחה עם כל המתאמנים ממש על ה… בשיחה הראשונה הראשונה שמגיעים אליי, אני אומר להם, "אוקיי, הגעת אליי, אבל מה אכפת לך? מה אכפת לך להיות שמן, ולהמשיך להיות איך שאתה נמצא או בעודף משקל מסוים או ב… או בלי האיזון הורמונלי, או לנשנש מול הנטפליקס בלי הכרה? מה זה משנה?" וברגע שהם עונים לעצמם על השאלה הזאת, יש להם את המוטיבציה הבאמת בוערת פנימית שלהם, לא שלי, מה שהם בחרו לעשות.
צביקה: אתה לא מנסה לשכנע אותם, אתה יודע, עם שאלות, להוביל אותם למוטיבציה שלהם.
ערן: הם משכנעים את עצמם למה הם צריכים את זה. אז כשהם יוצאים מהאיזון, והם אומרים וכאילו פתאום זה לא הולך להם כל כך, אני אומר לו, "תחזור. תחזור רגע ללמה. למה רצית את זה מלכתחילה? האם מה… מה הוביל אותך ל… בכלל להתחיל את זה? ברגע שתחזור לזה", ואני כותב להם את זה, תמיד, אני תוך כדי השיחה איתם, כותב להם תמלאו רגע את הסיבה שבגינה בכלל נכנסתם לדבר הזה. ואני ממלא את זה בשבילם כאילו תוך כדי השיחת טלפון, אנחנו… מנהל להם את זה. ואז זה כתוב להם. אז אני אומר לו, "תחזור רגע, בוא…" מצטט להם בוואטסאפ את ה… את התכתובת הזאת של למה הם התחילו את הדבר הזה, ואז "אוקיי, סבבה, אני מבין, אני מבין למה אני רוצה את זה".
צביקה: אני חושב שאנחנו כולנו צריכים ללמוד, ברגעים שבהם אנחנו לא מתנהגים כמו שרצינו. אה… בפן התזונתי וגם בכל תחום אחר לדעתי. אה… אנחנו צריכים תמיד להיזכר במוטיבציה הראשונית הזאת שהייתה, והרבה פעמים אה… אבדה קצת במהלך השבועות, חודשים, שנים, מאז שלקחנו את ההחלטה הזו אה… להתמסר.
ערן: גם לזקק אותה זה קשה. לזקק את המוטיבציה הזאת. אנשים אומרים, "טוב, אני רוצה לרדת". אוקיי, אבל בוא תבין, "מה זה אני רוצה לרדת? מה אכפת לך?" -"לא, אני רוצה להיות בריא". אה… הזוי… בריא, מה זה אכפת לי בריא, לא בריא. זה כאילו נורא נחמד להגיד. כולנו רוצים להאריך את החיים שלנו, אבל להגיד "אני רוצה לאכול בריא" זה… זה חסר…
צביקה: אין ג'וס.
ערן: אין, אין משהו שאתה יכול להתעלות בו בדבר הזה. אבל כשאתה אומר, "אני רוצה להיות יותר פעיל עם הילדים שלי, שלא יגמר לי האנרגיה כשאני שנייה בפארק איתם" וכאלה, ו"לא בא לי להיות הזה שיושב בצד ומרגיש לא נעים", או ש"לא בא לי להוריד חולצה בים, או בבריכה, או בלא יודע מה", ו… "בא לי להוריד את החולצה ולהגיד, וואלה…"
צביקה: וואו.
ערן: כאילו, גם כשאתה נשוי, וכשאתה בזוגיות וכאלה, כשאתה מוריד חולצה בים, ובחורות מסתכלות, וואלה, כיף. לא שתעשה עם זה שום דבר, אבל זה נותן לך בוסט של… וואלה, כיף לי עם זה.
צביקה: מסכים. מסכים. אני חושב שאתה מדבר גם על מקור מוטיבציה שהוא מסיטואציות ספציפיות, ולא באופן כללי, למה אתה רוצה זה? "כי אני רוצה להיות בריא", "כי אני רוצה להיות רזה", כי אני… סבבה. אבל מה הסיטואציות הספציפיות ביום יום שיהיו, כערן הרזה, פחות 20 קילו, מאשר ערן של 90. אני חושב שזה, זה הכוח, כי המוח שלנו בסוף מדבר ב… אהממ… כמו תסריטים, אוקיי? בתמונות, בסדר? אנחנו צריכים לייצר איזו שהיא תמונה, שהיא מספיק חזקה, כדי שכשאני אהיה רגע לפני שאני מפרק פיצה, במהלך תהליך הרזיה שלי, ביום שבו אני לא צריך לפרק את הפיצה, אני אהיה מסוגל להיזכר בתמונות האלה, וזה מה שיתן לי את הג'וס, להתעלות, מה שנקרא, שאתה קורא לזה.
ערן: בהמון דברים. כאילו, אני אתן דוגמה של משהו שקרה לי עם הזמן, כאילו תוך כדי התהליך שלי. אז… אני כל הזמן שם ידיים על השולחן וזה מפריע. אממ… אז אני הלכתי ליום הולדת של הילדים. הילדים שלי בגן. ויש יום הולדת בפארק, ותמיד יש ביסלי ובמבה, ותמיד מזמינים פיצות. וזה, זה כאילו ימי הולדת. ומתי שהוא גם ההורים החליטו שעושים מזה חגיגה גם להורים, אז התחילו להגיע גם עוד… עוד מאכלים להורים. ואז אמרתי, "רגע, ערן, מה אתה עושה פה? למה באת? למה באת לאירוע הזה בכלל? ללוות את הילדים שלך למסיבה? תלווה אותם למסיבת יום הולדת. לא באת לאכול במבה. זאת לא מטרת… מטרת האירוע". וברגע שנופל לך… נפל לי האסימון הזה, אז אמרתי, "אוקיי, בירה אחת, סבבה. אם בא לך שזאת תהיה הבירה היומית שלך של זה, אז לך על זה. כאילו, אם לא בא לך, אז גם בסדר. רוצה לשבת לקשקש עם איזה אבא, כאילו, על כוס בירה? מגניב. אבל לא באת לפה כדי לאכול עוגה, או כדי… לאכול פיצה, או כדי כאילו, לא בשביל זה…"
צביקה: אני מת על איך שאתה מדבר עם עצמך. אני ממש אוהב את זה. אני חושב שאתה מאמן מאוד טוב לעצמך. בראש ובראשונה, לפני שאתה מאמן טוב לכל המתאמנים שלך.
ערן: תודה רבה.
צביקה: וזה גם מה שהופך אותך למאמן טוב. כאילו אתה מסוגל ל… to influence yourself. אה, אתה מסוגל להשפיע על עצמך, לפני שאתה הולך ומשפיע על אחרים. וגם בא לי להגיד שלא צריך להיות Life Changer ולעשות את קורס הכשרת המאמנים ב"שיטה הלפטינית", כדי לעורר השראה באחרים, ולרתום את הכוח המוטיבציוני המטורף, שקורה ברגע שאנחנו מסכימים להיות מודל לחיקוי עבור מישהו אחר. גם אם זה מישהו שנכנס לתהליך, ואנחנו פשוט רק מחזיקים לו את היד בדרך בזמן שהוא צופה בסרטונים היומיים, ועושה את הדברים ועובר את התהליכים.
ערן: יש לי כל מיני חבר'ה שלך שאני מאמן גם אהה… על, על הדרך, שפנו אליי דרך המגדלורים, שאנחנו… אני מלווה גם קבוצות של של חבר'ה שנרשמו אצלך, שפנו אליי באישי. לא הרבה, כן, אבל יש איזה שניים-שלושה שאני מתכתב איתם אחרי שסיימו את התוכנית, וגם עוד נותן להם את הבוסטים האלה הקטנים של פה ושם.
צביקה: וואו, ואין לי ספק שזה משפיע עליך ישירות על היכולת שלך, אתה יודע, לחזק את הזהות החדשה של ערן הרזה הזה. [צוחק]
ערן: יש לך איזשהו מטבע חברתי חדש.
צביקה: כן.
ערן: כאילו, זה… אתה מגיע לארוחת שישי ואנשים שואלים, "מה זה הלחם טחינה הזה?" מעניין. אני כזה, "כן, יש לי פתאום מתכון. היי, מי מי אני, אני? מתכונים? אני לא יודע להכין חביתה. איך, איך פתאום אני מכין לחם טחינה שכולם מתלהבים ממנו?"
צביקה: וואו.
ערן: זה כאילו סוויץ', אבל אני אומר לו, "אחי, זה לוקח שלוש דקות". כאילו, זה לא, לא איזה משהו מאוד מורכב. אז למתאמנים עכשיו הכנתי, את התבנית אינגליש קייק של הלחם טחינה, עם פתק שהדבקתי את המתכון על ה… הזה ואני שולח להם את זה מתנה.
צביקה: מגניב.
ערן: אז אז פתאום הם שולחים לי חזרה את התמונות של הלחם טחינה, מוכן עם עם אותו אינגליש קייק שהבאתי להם מתנה.
צביקה: וואו.
ערן: זה אדיר, אתה נותן להם…
צביקה: כלי.
ערן: איזה כלי נורא פשוט, כי זה באמת, באמת שלוש דקות הכנה, ואני עושה להם סרטון של שלוש דקות איך מכינים את זה, והם רואים. הסרטון לוקח שלוש דקות. אז… וזה נגמר.
צביקה: וואו. אני מת על זה.
ערן: עכשיו, אמא של אשתי, כל פעם אומרת לי, "ארוחת שישי, אה, אז אתה מביא לחם טחינה?" אני כזה, "כן, כן, אין בעיה".
צביקה: אה, וואו, טוב, בסדר, יש לך כבר את התפקיד, מה שנקרא.
ערן: כן, ופתאום יש לך…
צביקה: וזה המטבע החברתי הנוסף.
ערן: כן.
צביקה: כן. זה אדיר, אני מת על זה. חושב שדיברנו על כל כך הרבה דברים חשובים בפרק הזה. אני הייתי רוצה כאילו לארוז שנייה, כדי שלאנשים יהיה באמת את התובנות המרכזיות. הראשון שעלה לי זה ההתמסרות באמת, היכולת שלך להתמסר, לתהליך ההרזיה בראש ובראשונה, בהתחלה, ואז ובאמת את כל הדפי תכל'ס, ואת כל הסרטונים, וגם מה שאני מצקצק עליו, וגם מה שאני לא חושב שרלוונטי אליי וכל הדבר הזה, כלומר לבוא מאוד מאוד צנוע, ועם היכולת להקשיב וללמוד. והיום, שאתה באמת גם מתמסר לתהליך השחרור ואתה לא פוחד לשחרר, כלומר, יש לך יכולת התמסרות כפולה. מת על זה. אני חושב שכל אחד היה מאוד מאוד נתרם בתהליך שלו, אם הוא היה במקום הזה. אהה… והדבר השני זה באמת הכוח של מוטיבציה, שנגרמת כתוצאה מזה שאני משפיע על אחרים. שזה כבר התהליך הרזיה הזה it's not about me. בין אם זה להיות מגדלור, ולעזור לאנשים פשוט לעבור את תהליך היסוד, כחלק, מה שנקרא, מצוות התמיכה שלנו. אהה… ובין אם זה ממש לשנות קריירה, כמו שאתה עשית ולהפוך להיות מאמן לפטיני.
ערן: עוד לפני זה, גם בתהליך עצמו.
צביקה: בדיוק.
ערן: תוך כדי שאתה מתחיל לרדת, אנשים מתחילים לשאול אותך, "היי, מה מה אתה עושה? אני רואה שאתה פתאום שותה שתי כוסות מים. מה זה?" וזה הדבר הראשון שאני גם אומר למתאמנים שלי, "אתם תשימו לב שיתחילו לשאול אותכם מה נסגר? מה זה השתי כוסות מים האלה? אתה עושה אבא חטוב?" אני כזה, "אה, אוקיי, כן". כאילו, כולם ישר כבר מכירים את זה, זה נהיה כבר קטע, שתי כוסות מים. ואז אתה מתחיל להסביר על זה, ויש לך את הידע הזה של מה המשמעות של השתי כוסות מים. איך זה… זה, ואז כשאתה מדבר את זה החוצה, פתאום אתה מתחיל לדבר עם כל מיני אנשים במשרד, שלא דיברת איתם אף פעם, אבל פתאום נפתח איזשהו ערוץ תקשורת חדש.
צביקה: גם יש לך מה לתרום.
ערן: יש לך ידע חדש לתרום.
צביקה: כן, יש לך ידע חדש לתרום, שהוא סופר רלוונטי לכולם.
ערן: ואם זה מעניין אותך, אתה אפילו חופר עוד קצת פנימה אצלי, כאילו, אני חוקר, אז כאילו זה ה… זה הבסיס שלי, של לחפור לעומק, ולחפש את כל את כל מה שיש מאחורי זה, ולתת עוד ערך לדבר הזה. אז…
צביקה: וואו.
ערן: מקבל עוד, עוד ערך חברתי לדבר הזה.
צביקה: אני מת על זה. טוב, גם אהה… אתה יודע, 50,000 איש שעברו את התוכנית, הם אהה… מבחינתי ערבים לזה שאני לא יעלה חזרה יותר לעולם.
ערן: בטוח.
צביקה: כן, אתה בטוח. כבר לא, אני אכרות לעצמי רגל, ולא יעלה חזרה.
ערן: אתה אומר את זה, אבל גם אני מרגיש עם עצמי שזה 90%.
צביקה: לגמרי.
ערן: כאילו, תמיד נשאר איזה 10% שאומר, "אממ, אולי זה עוד יקרה. שמור, שמור על זה". כאילו, זה לא שזה… אין אף פעם 100%. אני חושב שבשום דבר בחיים אתה לא מרגיש שכאילו, העסק מושלם, הזוגיות מושלמת. אז אה… שום דבר לא מושלם. אז תמיד יש לך לאן להשתפר, ומשהו שישמור עליך כדי שתמשיך כל הזמן לרצות לעשות עוד קצת יותר טוב ממה שיש כרגע.
צביקה: מקסים. מת על זה. ערן, תודה שבאת. אני חושב שזה היה אחד הפרקים, שאני קיבלתי מהם כל מיני חידודים, אפילו לתהליך האישי שלי, אהה… ולתהליך שלי אל מול… אל מול מתאמנים, ואל מול הקהילה המדהימה שלנו. אז תודה לך באופן אישי.
ערן: תודה רבה.
צביקה: אין לי ספק שגם המאזינים שלנו קיבלו ערך. חברים יקרים, אנחנו סיימנו את הפרק הזה, ובכל סוף פרק, אני מבקש מכם לעשות דבר אחד קטן. אם יש מישהו מהסביבה הקרובה שלכם, שאתם חושבים שחייב לשמוע את ערן, כדי סוף סוף להתמסר לתהליך ההרזיה האחרון בחייו, תוך כדי שהוא יודע ומבין בוודאות שהוא יגיע לשחרור הלפטיני, הוא יגיע ליום שהוא יוכל לאכול את הבן אנד ג'ריס אל מול הנטפליקס, זה לא יהיה לעד. שלחו לו את הפרק הזה באמונה ואהבה, ואל תפחדו להיות מודלים לחיקוי מעוררי השראה, כמו ערן.
חברים יקרים, שיהיה לכם אחלה של יום. אנחנו נתראה בפרק הבא. ביי ביי.
Comments