תלמה אליגון חגגה השבוע יום הולדת שמונים. רשימת השירים שכתבה והלחינה ארוכה מכדי למנות בפודקאסט אחד, אבל השיר הראשון שכתבה, בגיל שמונה עשרה, אחרי שאביה מת בזרועותיה ממש, הוא כנראה המפורסם שבהם. זה השיר שנפתח בשורה ״לאבא שלי יש סולם״. אחריו הגיעו להיטים רבים מאוד ובהם אבשלום, איפה את
אהובה, כן כן לא אז לא, רקפת, יונה עם עלה של זית, אין לך מה לדאוג וגשם בעיתו. תלמה, ששימשה במשך שנים מנהלת אמנותית ומפיקה בחברת תקליטים, חתומה על עשרות אלבומים הנחשבים לאוצרות מוזיקליים של התרבות העברית, על תקליטי ילדים רבים לא פחות, וגם
על ליברית לשתי אופרות ותרגומי ספרים מצרפתית ומאנגלית. בשיחה שלנו קל להרגיש באנרגיה העצומה שלה, שכנראה לא התעמעמה עם השנים, והיא באה לידי ביטוי בכמה וכמה שירים שתלמה הסכימה לשיר בביצוע חי, בתנאי שדה מאולתרים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/04/2024.
קריינית: "על החיים ועל המוות" עורכת ומגישה דפנה לוי.
[מוזיקה]
דפנה: תלמה אליגון חגגה השבוע יום הולדת 80. רשימת השירים שכתבה והלחינה ארוכה מכדי למנות בפודקאסט אחד, אבל השיר הראשון שכתבה בגיל 18, אחרי שאביה מת בזרועותיה ממש, הוא כנראה המפורסם שבהם. זה השיר שנפתח בשורה "לאבא שלי יש סולם". אחריו הגיעו להיטים רבים מאוד, ובהם "אבשלום", "איפה את אהובה", "כן כן, לא אז לא", "רקפת", "יונה עם עלה של זית", "אין לך מה לדאוג" ו"גשם בעיתו". תלמה ששימשה במשך שנים מנהלת אומנותית ומפיקה בחברת תקליטים, חתומה על עשרות אלבומים הנחשבים לאוצרות מוזיקליים של התרבות העברית, על תקליטי ילדים רבים לא פחות, וגם על עברית לשתי אופרות ועל תרגומי ספרים מצרפתית ומאנגלית. בשיחה שלנו קל להרגיש באנרגיה העצומה שלה, שכנראה לא התעממה בכלל עם השנים, והיא באה לידי ביטוי בכמה וכמה שירים, שתלמה הסכימה לשיר בביצוע חי, בתנאי שדה מאוד מאוד מאולתרים.
תלמה: הייתי נערה, אני מנסה לחשוב בת כמה הייתי בדיוק, אני הייתי בהתחלת שמינית. אני הייתי קרובה ל-18. הוא, הוא… זה היה בסוכות.
דפנה: בחגים.
תלמה: זה היה משהו בחגים, אז לפי זה, זה עוד חצי שנה, אני הייתי כבר בת 18, לפי ה… אז שבע עשרה וחצי.
דפנה: כי סיכמנו שאת ילידת אפריל.
תלמה: שאני ילידת אפריל. אז אני חושבת שהמדויק, שאני אף פעם לא ידעתי בדיוק להגיד, אז זה זה, המדויק שלי, שבע עשרה וחצי. כי הייתי עוד בתיכון.
דפנה: כן.
תלמה: איך אני זוכרת? כי מישהו הזכיר לי ואמר, אני לא זוכרת מי, שהם היו בשוק, זו הייתה הלוויה הראשונה שהם היו בה.
דפנה: הילדים מהכיתה.
תלמה: כן. ואז לא היו כל כך הרבה מתים, כי היינו ב… בעולם קצת נורמלי.
דפנה: כן.
תלמה: אז הוא אמר: "אני הייתי בשוק, כי זה הייתה פעם ראשונה שאנחנו היינו בלוויה".
דפנה: זה מפתיע רק בגלל שאתם עברתם את מלחמת השחרור כילדים, לא?
תלמה: אני לא זוכרת שום דבר ממלחמת השחרור, כלום בכלום. אני הייתי בת ארבע, ו… אני לא זוכרת, אני אחר כך זוכרת שהלכתי לבית ספר, אנחנו גרנו בארלוזורוב… לא בארלוזורוב, דיזנגוף כמעט פינת ארלוזורוב. הייתי הולכת לבית חינוך בצפון, שאת מבינה כבר שאני מזרם העובדים.
דפנה: כן.
תלמה: הייתי עוברת את הכביש, את יודעת איפה שעכשיו בנו את הבניינים הגדולים שפעם היה שמה…
דפנה: החניון של דן?
תלמה: החניון של דן.
דפנה: כן.
תלמה: היינו עוברים את החניון של דן, חוצים את בן יהודה, ושם עמד בית, שהוא היה כולו מופגז מהמלחמה, ואני כל הזמן פחדתי לעבור על ידו. היה לו חורים כאלה, ופחדתי מהבית.
דפנה: גדלתם ליד הים.
תלמה: גדלתי ליד הים, וזה שגדלתי ליד הים, אני עושה קפיצה, אני אשגע לך את השכל…
דפנה: לא נורא.
תלמה: ואני הכרתי את ריח הים מבית ספר. וכשביקשו ממני לכתוב תוכנית, זה אני מדברת על "הצריף של תמרי" בטלוויזיה, שהיה, אני מיקמתי את הצריף של תמרי בשכונת מחלול, שהייתה על הים שמה, כי זה הריח שאני זוכרת מהילדות שלי מבית ספר. אבל המפתיע בכל זה, שיוסי גרבר שהיה… תמרי…
דפנה: תמרי.
תלמה: היה תמרי הנגר, עליו השלום, המסע לוויה התחיל מהתיאטרון, ושם אני גיליתי שבילדותו הוא היה גר במחלול.
דפנה: רגע, אז אם את המצאת את "הצריף של תמרי", את גם המצאת את החתולה אזמרלדה.
תלמה: נכון.
דפנה: שקיוויתי למצוא פה, אבל אין לך בבית חתולים.
תלמה: החתולה היא אצילה ועצלה.
דפנה: [צוחקת] כן, נכון.
תלמה: זה כנראה עליי. [צוחקות ביחד] לא, זה, היא הייתה אזמרלדה, והחמור בלעם, והצב הפילוסוף.
דפנה: כן.
תלמה: שאומר: "אני כאן, אני שם, אני בכל מקום שבעולם".
דפנה: טוב, אם אנחנו כבר מדברים על כל תוכניות הילדים המיתולוגיות, אז את גם האישה שכתבה את "ראש כרוב".
תלמה: נכון.
דפנה: ואת… מה עוד? הייתה עוד אחת שזכרתי שהיא מאוד…
תלמה: "החתול שמיל".
דפנה: "החתול שמיל".
תחמה: החתול, "החתול שמיל".
דפנה: אבל תראי באיזו מהירות את ברחת לי מהסיפור על אבא שלך, ש…
תלמה: לא, ברחתי כי… לא, בגלל הריח, בגלל ה… הים.
דפנה: אז הילדים מהכיתה שלך, שזאת הייתה הלוויה הראשונה שהם היו בה, אבל בשבילך זה היה פי מיליון יותר דרמטי.
תלמה: הרבה יותר דרמטי. זה קרה מול עיניי. כן.
דפנה: את יכולה לספר לי על זה?
תלמה: תראי, אני שמעתי את הקולות שהוא עשה, אמא שלי במקרה לא הייתה בארץ, ואני שמעתי את הקולות של החרחורים ורצתי אליו, וניסיתי להציל אותו. היה לנו ולריאן בבית, אז לקחתי מה… היה בזמנו, בחדר אמבטיה, היה כזאת, היתה קופסה קטנה, והיו כמה דברים…
דפנה: ארון תרופות.
תלמה: ארון תרופות. אז מהארון הזה לקחתי את הולריאן ודחפתי בכל מקום, אבל זה לא עזר, ואז אני הבנתי שהוא נפטר, ויצאתי החוצה בריצה עם הפיג'מה, וירדתי במדרגות ואמרתי, אני זוכרת שאמרתי, "אלוהים, אלוהים". ורצתי לשכנים, והם באו לעזור, ואחר כך קרה מה שקרה, וזה היה הכל מאוד מאוד טראומטי. אמא שלי כבר הגיעה אחרי יום, אז זה… אבל זה היה קשה מאוד, זה היה נורא ואיום.
דפנה: למה "אלוהים, אלוהים"?
תלמה: זה מעניין, כי אני לא מבית… אני בית חילוני, אבל זה מה שקרה, אז אני זוכרת שזה מה שעשיתי. עמדתי על המדרגה, אני זוכרת את המדרגה, עם הפיג'מה, ואז רצתי לדוריס ו… לשכנים שלנו.
דפנה: ועל זה כמובן כתבת את השיר הראשון שלך.
תלמה: כתבתי את השיר, אבל אני לא חשבתי שזה על זה. זה ממש, גם כששאלו אותי, אחרי הרבה שנים, אם כתבתי את זה, אז אמרתי, אני כתבתי שיר לילדים על אבא שלי, אבל לא הבנתי, באמת שלא הבנתי, זה אחרי חצי שנה בערך, ולא הבנתי ש… זה סוג של… שזה כאילו שיר זיכרון לאבא שלי, זה לא היה לי במודע.
דפנה: אבל כשאת כותבת שיר על אבא שלך חודשים מספר אחרי שהוא מת, אז ברור לפחות שזה שיר געגועים.
תלמה: ברור לפחות, אבל לא לי. אבל זה לא היה ברור לי, זאת אומרת, כתבתי את השיר, וכתבתי אותו באמת בראש, באוטובוס, ואני הלכתי, וכל הדרך, ניסיתי שהשיר לא יברח לי. ואז הגעתי הביתה, והעלתי אותו על הכתב, והראתי אותו לאמא שלי. אמא שלי, עפרה אליגון, הייתה אשת מילים, מה שקוראים, היא הייתה עיתונאית, וכתבה סיפורים, ושירים…
דפנה: ותרגמה, כל מיני דברים.
תלמה: כל מיני דברים. והיא ישר, היא ישר הבינה שזה שיר טוב.
דפנה: כן.
תלמה: היא עשתה את מה שהיה צריך לעשות איתו, וזה להעביר אותו. היא חשבה שהיא תעביר אותו לדליה פרידלנד. כי היא הייתה חברה שלה, וגם יפה ירקוני הייתה חברה שלה. אז דליה אמרה לה, "עופרה'לה אני חושבת שאת צריכה להעביר את זה ליפה". אז היא באמת העבירה את זה ליפה, כי דליה אמרה, פרידלנד, המתוקה.
דפנה: מי הלחין את זה?
תלמה: היא מצאה מישהו, קוראים לו נמרוד טנא. הוא לא הלחין עוד הרבה שירים.
[מנוגן השיר "לאבא שלי יש סולם"]
"לְאַבָּא שֶׁלִּי יֵשׁ סֻלָּם
מַגִּיעַ כִּמְעַט עַד שָׁמַיִם
וְאַבָּא שֶׁלִּי כֹּה רָעֵב
אוֹכֵל אֲרוּחָה פַּעֲמַיִם
וְאַבָּא שֶׁלִּי הוּא הַטּוֹב מכולם
וְאַבָּא שֶׁלִּי הוּא הֲכִי בָּעוֹלָם…".
דפנה: זו מנגינה נהדרת, מצוינת. זה נהיה שיר אייקוני לגמרי.
תלמה: זה אייקוני לגמרי, והיא הייתה מפיקת על באופי, יפה ירקוני… כי היא כל כך אהבה את זה, אז אני חושבת שלא עבר זמן רב, וכבר הייתה מנגינה, וכבר היא, נכנסה כבר לאולפן, והוציאו את "אבא שלי".
דפנה: וכבר אז את ידעת שיהיה לזה המשך, שזה מה שאת הולכת לעשות?
תלמה: לא, האמת היא שאני גם כתבתי כל הזמן, כשהייתי בצופים, הייתי כותבת הרבה עוד אופרטות.
דפנה: שגם בוצעו?
תלמה: בוצעו בצופים. מה זה אופרטות? אני, וגם עם אלונה טוראל, שהיינו חברות מאוד טובות, וגם דתיה בן דור הייתה, היינו שלישייה כזאת. אבל כתבנו… היו נורא מצחיקים, היה אצלנו איזה כנס, אז כולם זוכרים את כל המילים וזה, התחלתי לשחזר. כתבנו איזה ש…
דפנה: את זוכרת מילים מהאופרטות האלה?
תלמה: רותי שלחה לי אז, רותי, אחת מהכיתה, איך זה נקרא? על שלוש רווקות. [מזמזמת] נה, נה, נה, נה, נה… ויום אחד… לכתבים… בנות נתת, רגע, בנה, זה "שיר הרווקות". איך זה הולך? "כבר בנות עשרים אנחנו, אף פעם לא הלכנו, אף פעם לא הלכנו עם בנים…", משהו כזה. "ואז… ניגשנו, אל השדכן הלכנו, למצוא כבר במזל טוב חתנים. יוסי הוא בחור הגון, דה-דה-דה-דה-דה-דה, משה זלמן יש לו השכלה", משהו אידיוטי לחלוטין, ובא ממקום לא ברור בכלל.
דפנה: כן, למה שזה יעסיק אתכם בצופים?
תלמה: כן, אנחנו בנות עשרים. את מבינה? וזה, הייתה לי אסתמה נורא קשה תמיד. אז כל טיול או מחנה נגמר בזה שבאו לבקר אותי, כי הייתי עם איזה 40 חום, מהזה… מהאסתמה, והייתי… בלילות קמה מהאוהל, כי הייתי אלרגית לאבק הזה, ומתופפת עם עוד כמה יותר מבוגרים שישבו שם, ושרים שירים, זה מה שאני זוכרת.
דפנה: את למדת מוזיקה באותה תקופה?
תלמה: לא, אני ניגנתי מגיל תשע, הייתה לי מורה לפסנתר. היא עברה את… ברוסיה, היא הייתה בסיביר. אז היא סיפרה לי, למשל, שהבעל שלה… לא היה לה ילדים, היא אהבה אותי נורא, הבעל שלה היה מביא לה בכיס חלב, כי היה קפוא. היא הייתה נותנת לי כל פעם גם סוכריות בשיעור, והיא לקחה אותי לפרופסור, כי היא חשבה שאני נורא מוכשרת, ואני צריכה…
דפנה: הפרופסור המוזיקולוג.
תלמה: למוזיקולוג, כן. ובבית לא עשו מזה עניין, מהנגינה שלי. זאת אומרת, לא ישבו ואמרו "את צריכה לנגן יותר", וזה, לא. ואני באמת לא ניגנתי יותר, וזה… אבל למדתי. וגם היה לנו משחק בבית. המשחק בבית היה, אמא שלי, אני וגיורא…
דפנה: אחיך.
תלמה: אחי, יושבים, יש שורה, וכל אחד כותב לשורה הזאת חרוזים.
דפנה: למשל?
תלמה: אני לא, אני מתביישת להגיד את זה, כי זה אחד שאני זוכרת, הוא: "לריח שלך, הריח שלך לא מסריח", למשל, היה אחד.
דפנה: אבל זה לא מתחרז עם שום דבר.
תלמה: התחרז, התחרז, אני כבר לא זוכרת. אני הייתי אשפית בחרוזים.
דפנה: כן.
תלמה: ידעתי לחרוז, ולדבר בחריזה יותר טוב ממה ש… אני נשמעת לך, מילדות. זאת אומרת, אני כאילו נולדתי בתוך העברית.
דפנה: טוב, זה לא מפתיע. אבא שלך היה מגדוד מגיני העברית.
תלמה: נכון, איך את יודעת?
דפנה: אה, את רואה, תחקיר, שיעורי בית.
תלמה: אז את יודעת שאני לא ידעתי את זה? רק אחרי שהוא נפטר, הרבה שנים, על יד המעלית, ברמת אביב, איפה שגרנו, נפגש איתי אחד שגר ממולי, והוא אומר, "את יודעת, אבא שלך ואבא שלי היו יחד בגדוד מגיני העברית".
דפנה: ומה הוא ידע לספר לך על זה? מה הם עשו?
תלמה: אני כבר קראתי אחר כך מה הם עשו. הם היו די פראיים, הם אפילו זרקו אבנים על מקומות שעשו משהו ביידיש או בשפה אחרת.
דפנה: שזה קצת באמת מצחיק, בגלל שאחר כך אמא שלך, כן, התעסקה הרבה מאוד ביידיש.
תלמה: ביידיש.
דפנה: בתרגום מיידיש.
תלמה: זה מה שאני אומרת, שזה משהו… הדבר הזה שאבא שלי היה מהליגה להגנת השפה העברית, ואחר כך אמא שלי טיפחה את היידיש, ואני גם שמה, אחד המורים לימד אותי, ותרגמתי כל מיני שירים נורא יפה, וזה.
דפנה: את היום יודעת יידיש?
תלמה: אני קצת למדתי יידיש, אבל אני יכולה לספר שכשנסענו פעם ראשונה ליריד הספרים, שהקמנו הרי הוצאה, את "כנרת"…
דפנה: ליריד בפרנקפורט?
תלמה: בפרנקפורט. אז יורם ואני הלכנו למצוא מקום, מלון, מסעדה. פתאום אני מדברת. עכשיו…
דפנה: גרמנית?
תלמה: אני מדברת. אז הוא אומר לי: "מאיפה את יודעת ככה לדבר?" אמרתי לו, "מהיידיש שאני לא יודעת", אני לא ידעתי יידיש, וכשהיה צריך להסתדר, פתאום ידעתי את כל מה ש… סבתא שלי דיברה עברית-יידיש קצת.
דפנה: כן.
תלמה: זאת אומרת, גם אם אמא שלי וזה, הם ידעו. אמא שלי ידעה יידיש היטב, והיא למדה פה מגיל 12, זה חזר אליה. אז העברית, טוהר הלשון, הייתה מאוד מצויה אצלנו בבית. גם היו מצטטים כל הזמן תנ"ך. גדלתי באווירה עברית טהורה.
דפנה: כן.
תלמה: הסבא שלי היה מורה לעברית עוד ברוסיה, ואחיו היה מנהל גימנסיה עברית ברוסיה. זאת אומרת, הם ידעו עברית כבר שם. הם עלו הנה, הוא למד בגימנסיה הרצליה, אבא שלי. ואני יודעת שזה משהו מאוד מעניין, השילוב הזה. גם אמא שלי ידעה עברית היטב.
דפנה: כן.
תלמה: זה לא…
דפנה: אבל מזה שלא ידעת, על זה שאביך עסק בפעילויות האלה, זה אומר שלא דיברתם עליו הרבה אחרי מותו?
תלמה: אף אחד לא סיפר לי את זה. אף אחד לא היה… אני לא יודעת, רק הבחור הזה. זו הייתה הפתעה טובה, אני מאוד אהבתי את זה, את הבשורה הזאת. כי אני גם למדתי לשון עברית באוניברסיטה.
דפנה: כן.
תלמה: לשון עברית ופילוסופיה.
דפנה: ואחר כך למדת גם מוזיקה…
תלמה: כן, כן.
דפנה: ולמדת כל מיני דברים.
תלמה: ומה קרה? אני לא הלכתי לצבא, בהתחלה. כי באתי ל… שבודקים את הכל, איך קוראים לזה? אני עמדתי בתור עם המון המון בנות, עומדים ערומות, זה נורא ואיום. וכשאני הגעתי, אז הרופאים בודקים אותך. אז הרופא אומר… הוא קרא לאחרים, לכל הסטודנטים שלו, "בואו תשמעו חרחורים מכל הצדדים".
דפנה: אצלך.
תלמה: כן, זה היה, האסתמה הייתה אקטיבית כל הזמן. אז הם אמרו לי, הם אמרו לי: "את רוצה ללכת לאוניברסיטה?" אמרתי: "בטח שאני אלך פעם לאוניברסיטה". אז הם אמרו, הכתיבו לי מכתב, שאני מבקשת ללכת לאוניברסיטה, לדחות, כאילו הם רצו דחיית לימודים, בשביל שאולי אני אהיה יותר טוב.
דפנה: שמצבך ישתפר.
תלמה: שמצבי ישתפר, בגלל ש…
דפנה: החרחורים.
תלמה: החרחורים. בגלל שאסתמה, זה לא משחרר. אני לא הייתי עוברת טירונות. לפי האוהל שאני מכירה מהצופים, הייתי גומרת בבית חולים כרגיל, אז… [צוחקת]
דפנה: אבל לימים, יכולת לשיר, שרת במקהלה קלאסית.
תלמה: אחרי זה.
דפנה: שמעתי אותך שרה ומבצעת…
תלמה: אני עכשיו.
דפנה: אה, גם עכשיו את במקהלה?
תלמה: אני במקהלה קלאסית, אני הלכתי לבית ספר, לבית ספר לשירת המקהלה. אבל זה כבר יותר מאוחר. שלחו לי שחרור. לימים פרצה מלחמת יום הכיפורים, ואחרי מלחמת יום הכיפורים, אני הבנתי שאו שאני אלך לצבא, או שאני אלך ליישוב ספר. כי החיים הנהדרים שלי, קצת כבר עבדתי בתקליטים גם, ותל אביבית כזאת, עם כל מה ש… עם כל הבונוסים, וכל הזה…
דפנה: ומפיקה של כל ה… זמרים הכי גדולים.
תלמה: ו-CBS ומפיקה של עובדי במה וכל זה. הבנתי שצריך לעזור למדינה, וככה הצלחתי לסדר לי ג'וב, קצינת חינוך של חיל התותחנים, שלא היה להם קצין חינוך, כי זה חייל מסייע.
דפנה: אוקיי.
תלמה: הבנת?
דפנה: לא. האמת היא ש…
תלמה: אם החייל מסייע, אז בכל מקום שהוא ישנו, הוא מצטרף, או לפיקוד דרום, או לפיקוד צפון, או לפיקוד מרכז, אני יודעת, ואז יש קצין חינוך, שהוא אחראי גם על התותחנים ששם. אבל מאז שקרה מה שקרה לי, כבר יש לחיל התותחנים קצין חינוך…
דפנה: רגע, אז למרות הפטור שאת קיבלת משירות צבאי, התגייסת לצבא אחרי המלחמה?
דפנה: כן, כן.
דפנה: אבל חשבתי שאת כבר תרמת את שלך במלחמת יום כיפור, כשכתבת את "שלחי לי תחתונים וגופיות".
תלמה: נכון, אבל זה לא היה מספיק. לא, זה… אני גדלתי בבית שאמרו "חורבן בית שלישי", אמא שלי אמרה. גם אני, גם כל הזמן, כל התקופה, אני התנדבתי לחינוכית, לטלוויזיה חינוכית.
דפנה: כן.
תלמה: לערוך תוכניות לילדים, יומיות. אני הכנתי תוכנית כל יום. לא כמו שזה היה ב"חתול שמיל" וכל זה, שפעם בשלושה שבועות היה לוקח לי לעשות תוכנית וזה.
דפנה: אה, זאת הייתה מין התגייסות חברתית כזו.
תלמה: התגייסות חברתית, כן. וניצלתי את הכוח שלי לזיכרון, בגלל שאני מאוד לא מסודרת, וכל מחברת שלי בבית הספר הפכה להיות מחברת כללית, שהתחילה יפה ונגמרה בכללית, אז זה שהייתי זוכרת שזה, ההוא, כך וכך, הייתי משיגה את כולם בטלפון, זוכרת שההוא מכיר את ההוא, ואמר זה על המה, וזה גם, ככה.
דפנה: רגע, אבל מה עשית כשנהיית קצינת חינוך?
תלמה: אז מה עשיתי? אז קודם קראו לי לקצין חינוך ראשי שהיה שאול גבעולי. ואני חשבתי, עכשיו יתנו לי איזה קורס קטן. אז נכנסתי אליו, והוא דיבר איתי רגע, והוא אמר לי: "תתני כוח במה שאת חזקה, שלום ובהצלחה". זה היה הקורס החינוך שלי.
דפנה: אוקיי.
תלמה: את יודעת מה? א', אני לוקחת את זה לחיים. ב', הבנתי. ג', עפתי.
דפנה: מתי את הגעת לעבוד עם להקות צבאיות?
תלמה: אני קצת עבדתי לפני, עבדתי עם פיקוד דרום.
דפנה: אז כתבת להם את "חול בקפה"?
תלמה: את "חול בקפה", כן.
דפנה: אני חייבת לספר לך משהו על הדבר הזה.
תלמה: כן.
דפנה: "חול בקפה" זה באמת תוכנית של להקת פיקוד דרום, שיש בה… שיר אחרי שיר הוא שלאגר שם.
תלמה: זה הכול אני.
דפנה: כן, אני יודעת, בגלל זה אני מספרת לך את זה.
תלמה: תודה.
דפנה: אז אני זוכרת שאני בתור ילדה קטנה, אחד האחים שלי הביא את זה הביתה, ושמענו את זה, צד אלף, צד בית, צד אלף, צד בית. יש שם את "אבשלום", יש שם כל מיני שירים.
תלמה: "אבשלום" נהדר.
דפנה: נהדרים, נהדרים, נהדרים. והיה שם את השיר "ויסעו ויחנו".
תלמה: "ויצמן היה חלוץ", אני קוראת לזה. "ויצמן היה חלוץ", כי לא שומעים "ויסעו ויחנו", נכון?
תלמה: את עכשיו גזלת לי בדיחה…
תלמה: לא, ספרי, ספרי.
דפנה: כי אצלנו בבית היו שרים "לוויסל הייתה חנות".
תלמה: ואני שרתי "ויצמן היה חלוץ", לוויסל…
דפנה: הייתה חנות.
תלמה: נו, אני צודקת.
דפנה: כן, אבל זה את כתבת.
תלמה: לא, אני כתבתי "ויסעו ויחנו", "ויסעו ויחנו".
דפנה: אני יודעת, אני יודעת.
תלמה: של קובי אשרת.
[מושמע קטע מהשיר "ויסעו ויחנו", בביצוע להקת פיקוד דרום]
"אָז שָׁלַח פַּרְעֹה אֶת כָּל רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו
יִשְׂרָאֵל בְּקוֹל צָעַק: מָה יִקְרֶה לָנוּ עַכְשָׁו?
הָעַמּוּד הָיָה מַחְסוֹם
וְהַיָּם יָבַשׁ פִּתְאוֹם
וְהָלְכוּ כְּמוֹ מְלָכִים בַּיַּבָּשָׁה.
וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ
וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ
וְעַמּוּד עָנן בַּיּוֹם
וְעַמּוּד שֶׁל אֵשׁ בַּלֵּיל
אֶת הַדֶּרֶךְ סִמְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל…"
תלמה: שיר נהדר. אני שרתי "ויצמן היה חלוץ". [דפנה צוחקת] אני אספר לך משהו לא קשור. את זוכרת שהיה אחד, פרקש, מי שכולנו פחדנו ממנו? או שאת לא הכרת אותו. פושע אחד פרקש, חיפשו אותו.
דפנה: נחמן פרקש, בטח.
תלמה: נחמן. אז היה שיר שלמדנו בבית ספר עממי. "רגבי עפר קשים". ואני חשבתי שזה רגבים של הפרקשים האלה, הפושעים.
דפנה: כן.
תלמה: אני פחדתי ממנו, כולנו פחדנו ממנו, מסכן.
דפנה: רגע, אבל בואי נחזור טיפה אחורה עוד.
תלמה: את צריכה לשלוט במצב.
דפנה: יפה. אז נעשה קפיצה אחורה.
תלמה: כן.
דפנה: ונחזור לנעורים. הבית בטח נורא נורא משתנה כשאבא פתאום מת.
תלמה: הבית משתנה מאוד. ה… חלוקת התפקידים גם משתנה לגמרי. את כל הפונקציות מחלקים אחרת. אני למשל לקחתי אחריות על הבית. כאילו אני עכשיו רוח… אני נהייתי מנקה, מסדרת, עושה את זה…
דפנה: אמא שלך הייתה אשת קריירה ממש, נכון?
תלמה: אמא שלי הייתה אשת קריירה. אבל היא לקחה למשל, אבא שלי, נשארו עבודות, הוא היה מודד. היה לנו משרד מדידות, הוא היה המודד הראשי של הבריטים. אז הם סימנו את כל הגבולות ואת כל המפות של הארץ.
דפנה: [מהמהמת]
תלמה: אז אמא שלי גם עבדה איתו הרבה פעמים. אז היא לקחה על עצמה להמשיך לגמור כל מיני…
דפנה: פרויקטים שהוא השאיר?
תלמה: פרויקטים שהוא השאיר.
דפנה: אבל היא הרי עשתה מיליון דברים. אז היא הייתה כתבת צבאית, שזה דבר שלא נשמע עליו…
תלמה: כן, לא נשמע…
דפנה: …בארץ, אישה כתבת צבאית שממש הלכה עם הכוחות, לכל מיני…
תלמה: כן, הלכה עם הכוחות.
דפנה: …מקומות, היא כתבה טור לנשים.
תלמה: היא כתבה טור, כתיבה כזאת אישית, זה לא היה אז מקובל. והיו לה המון כתבות גדולות על אנשים, גם נניח סתם דני קיי, אני יכולה להגיד לך, או… אני לא…
דפנה: בשביס זינגר.
תלמה: כמובן. בשביס זינגר, הוא נתן לה את הזכויות לכל הספרים לעשות בארץ. לא שהיא עשתה את זה, אבל הוא נתן לה, הם היו חברים מאוד טובים.
דפנה: כן? איך הם הגיעו להיות חברים?
תלמה: כי היא ראיינה אותו. בניו יורק, אני חושבת, הוא היה טיפוס-טיפוס, בשביס.
דפנה: היא הייתה מין מודל כזה שלך, לאישה כזאת שיכולה לעשות הכל?
תלמה: א', אני חושבת שהיא באמת הייתה מודל שלי, אני חשבתי שהיא כל יכולה בכלל. מה זאת אומרת? למשל, כבר כשהייתי נשואה, אני חוזרת, אז צלצלתי ליורם בעלי, ואמרתי לו שיפטר את האיש של הביטוח או משהו, כי הוא עיצבן אותי, אז אני ישר מבקשת. אז הוא אמר לי "אבל אני לא יכול, ואני לא זה…" וכל מיני שטויות כאלה. אז צלצלתי לאמא שלי, שהיא תפטר אותו. אז היא אמרה "אני אעשה את זה מחר, תלינקה". זה הכל, ככה זה… אז אמרתי לו "למה אתה לא יכול לעשות אותו דבר?" מה, היא עשתה את זה מחר? היא הרגיעה אותי. אבל חשבתי שכולם יכולים, שהיא יכולה לפטר גם. מכל צד, חשבתי שאפשר, שיש לי אמא שיכולה לסדר את הכל. הבנת?
דפנה: כן. באיזה מקומות באמת זה בא לידי ביטוי שהיא באמת סדרה את הכל? כי היא נשארה אלמנה צעירה עם שני ילדים.
תלמה: כן, אני אתן דוגמה, את יודעת…
דפנה: רגע, את לקחת על עצמך את האחריות על הבית, ואח שלך מה?
תלמה: היו לנו הרבה בעיות בתוך המשפחה, היה כל מיני מלחמות ירושה, לא לדבר על זה יותר מדי. ואח שלי… אימא שלי… הוא היה בבית ספר והיה לה מאוד קשה, כי בבית היה עם הסבתא והדודה, והיו מדברים וחושבים מה לעשות וזה…
דפנה: הם כולם גרו בסביבה?
תלמה: לא, אבל הם היו… בכלל לא, אבל הם היו, היו באים הרבה. מאמא זה מאמא, סבתא שלי, קראו לה מאמא. ולסבתא השנייה קראו אמא גדולה.
דפנה: אז אח שלך לקח את תפקיד ה… הוא היה קשור אליהן?
תלמה: לא, הוא היה קטן יותר. אז היה, בבית ספר, הוא לא, הוא היה… עסוק יותר מדי במה שקורה בבית, זה לא היה לו טוב. היא עשתה צעד מאוד חכם, ושלחה אותו ללמוד ב-Eerde, בהולנד. זה בית ספר בינלאומי, ששמה גם עבדו בשיטה שבכל מקצוע, את משיגה מה שאת משיגה, זה לא כיתה. זה היה מאוד טוב לו. ואני הייתי מתכתבת איתו כל הזמן, ופעם אחת נסעתי לבקר, ואני זוכרת שקרענו ביחד [צוחקת] את הגטקעס שהכנו לו, שהוא נסע לקור. הוא לא השתמש בזה, בגטקעס. הוא היה טיפוס.
דפנה: כן. אז למה קרעתם את זה?
תלמה: כי זה לא, אולי הוא לא היה צריך, ושנינו משכנו את זה לשני הצדדים ועד שקרענו את זה. והוא חזר משמה… אחר, קצת אינטרנציונלי. הוא גם ידע אנגלית הרבה יותר טוב, ונשארו לו חברים מאוד טובים משם.
דפנה: אחיך גם אחראי לשיר הזה, נכון? שעכשיו כולם שרים.
תלמה: כן, הוא אחראי לשיר.
דפנה: הוא היה מגוייס ב…
תלמה: גיורא היה מגוייס. אני זוכרת גם שאני עזרתי לו לארוז את ה… ביום כיפור עצמו, בשתיים בצהריים, שהוא זה… הוא היה בהנדסה ימית, קרבית. הם לא קרביים בעצם, הם תומכים כאילו, הסביר לי, אבל איזה תומכים, הם עברו את התעלה, הם בנו גשר אחר במקום הגשר ה… זה עכשיו אני יודעת.
דפנה: אז אחרי שאתם קורעים ביחד את הגטקעס מהולנד, הוא מבקש ממך לשלוח לו תחתונים וגופיות?
תלמה: לא, הוא כתב לי, "אין לך מה לדאוג".
[מנוגן קטע מהשיר: "אין לך מה לדאוג" בביצוע עוזי פוקס]
"אֵין לָךְ מָה לִדְאֹג אֲנִי נִזְהָר וְלוֹבֵשׁ גַּם סְוֶדֶר אֵין לָךְ מָה לִדְאֹג, זֶה מְיֻתָּר הַכֹּל בְּסֵדֶר אֵין לָךְ מָה לִדְאֹג, כָּאן נֶהְדָּר מַפְגִּיזִים כַּהֹגֶן בֶּאֱמֶת שֶׁלֹּא חָסֵר דָּבָר.
אֵין לָךְ מָה לִדְאֹג פֹּה קַיְטָנָה וְעוֹשִׂים שָׂמֵחַ וְאֶתְמוֹל הָיָה אֲפִלּוּ פְּנַאי לְהִתְקַלֵּחַ אֵין לָךְ מָה לִדְאֹג, אֲנִי יָשֵׁן וְחוֹלֵם עָלַיִךְ כְּשֶׁאֶחְזֹר הָעִירָה נִתְחַתֵּן.
שִׁלְחִי לִי תַּחְתּוֹנִים וְגוּפִיּוֹת כָּאן כֻּלָּם כְּבָר כְּמוֹ חַיּוֹת נִלְחָמִים כְּמוֹ אֲרָיוֹת…"
תלמה: אני לא ידעתי שזה מה שיקרה, שככה אני כל החיים אצטרך לספר על התחתונים והגופיות האלה. [צוחקת] אני באמת שלא ידעתי. והסיפור הוא ככה: הייתי אחרי באמת ה"חול בקפה" מבחינת כתיבה, שכתבתי את כל הנושאים, אני מצאתי… זה… כל הנושאים היו על הנגב, או על מצדה, או על סיירת הבדואים, סיירת גמלים, ומה שקרה זה שהם לא הצליחו, הם לא הופיעו יותר בכלל אף פעם, כי המלחמה פרצה, והם התפזרו לחוליות בידור. עכשיו אני עם קובי אשרת כבר כתבתי גם שם, וכתבתי ב"ראש כרוב", המון איתו, המון שירים. אז זאת אומרת שהיינו בקשר. ואז קובי אשרת דופק לי על הדלת, נכנס, מאובק, אני זוכרת אותו מאובק. והוא אומר לי: "את לא מבינה מה שקורה שם, מוכרחים להרים להם את המורל. את לא מבינה". ואני אומרת לו: "קובי" אני שכבתי על כזה פוף, היה לי פוף כזה, וכל פעם שלא הייתי בטלוויזיה הלימודית, שכבתי ולא זזתי. למה לא זזתי? כי אמרתי, אם אני לא זזה, אף פצצה לא תיפול על גיורא. נכון?
דפנה: מאוד הגיוני.
תלמה: הגיוני, נכון?
דפנה: כן.
תלמה: וזה עבד גם, זה הוכיח שזה גם נכון. יש לי הוכחה, זה…
דפנה: זה הגיוני, יש לזה היגיון.
תלמה: כן. של פסיכופטים. [צוחקות]
דפנה: לא, אבל ממרחק שנים…
תלמה: כן.
דפנה: כשאני מדמיינת אותך, בתור בחורה צעירה, שהאח שלה גויס, ויש מלחמה, זה נורא מכמיר לב, הניסיון הזה, כי מה אנחנו כבר יכולים לעשות כדי לשמור עליהם?
תלמה: יפה, לא?
דפנה: כלום. כן.
תלמה: בקיצור, אז למוד הזה הוא נכנס אליי. מי זה הוא? קובי אושרת, המאובק, עם קסטה ביד. אז אני ממשיכה, ואת כבר רואה שיש לי אופי מרצה, ואני אומרת לו, "קובי", כמו אמא שלי, אני מדברת, כמו עופרה, "קובי, חורבן בית שלישי, אני לא יכולה לכתוב עכשיו שירים שמחים… באיזה שעה אתה צריך את זה?" אז הוא עושה, אומר לי: "בשש וחצי שזה יהיה בארון חשמל, המילים, הטקסט".
דפנה: למה בארון חשמל?
תלמה: בחוץ, שהוא לא יצטרך להעיר אותי.
דפנה: [מהמהמת].
תלמה: בשש וחצי בבוקר, מי קם? אני קמה יק… אומרים עליי, [צוחקת] רוני בראון אומר עליי, הוא זוכר, "אני מעריץ אותך על דבר אחד", עכשיו הוא אמר את זה ליורם, "שאת כל החיים קמה יקיצה טבעית", וזה נכון.
דפנה: מתי היקיצה הטבעית שלך באמת?
תלמה: אתמול היא הייתה בתשע וחצי, כי העירו אותי.
דפנה: שזה לא טבעי.
תלמה: לא. אבל היום היא הייתה בשמונה.
דפנה: אז התיישבת לכתוב?
תלמה: הקשבתי קודם, אני… שומעת מוזיקה, אני מקשיבה, מקשיבה, מפענחת, נכנסת לתוך הזה… אני רואה זה מה זה שמח. ואז יש לי… אני ישבתי עם הגלויה של גיורא, זה מ-17 באוקטובר.
דפנה: נכון, חיילים היו שולחים אז גלויות.
תלמה: הכריחו אותם, אני לא ידעתי. אמרו להם, תכתבו, שההורים לא ידאגו. עכשיו אומרים להם, קחו טלפון וצלצלו. אבל אז אמרו להם, תכתבו. הוא כתב לי "אין לך מה לדאוג". שם הוא ביקש כל מיני דברים, אני לא זוכרת עכשיו בדיוק מה, אבל אני התחלתי מ"אין לך מה לדאוג". ואחר כך כל מיני דברים שאני כבר ידעתי ממה שקורה בשטח, בהרגשה, שמה כבר יכולים להיות, פגז וזה, אני יודעת מה שכתבתי? וכתבתי, "מורל ממש גבוה". שהוא אומר, "אין לך מה לדאוג, מורל ממש גבוה". וגם "כשאחזור העירה נתחתן". אתחתן כשאחזור העירה. שזה גם היה נכון.
דפנה: הוא חזר מהמלחמה והתחתן.
תלמה: כן. זה גם ידוע שאנשים חוזרים אחרי מלחמה, הם מתחתנים. בקיצור, "וככה נולד השומר הצעיר". [צוחקת] וככה נולד השיר הזה. הוא הלך, נכנסו להקליט את זה, זה התחיל להיות שמה… עכשיו, איך גיורא נודע לו? זה אני יודעת. מישהו בא ואמר לו, "תשמע, אחות שלך כתבה שיר עליך, וזה… טה-טה-טה". זה התגלגל, ועוזי פוקס מספר, עכשיו למה? כל עשור מראיינים אותי על זה.
דפנה: כן.
תלמה: אני לא יודעת מה יעשו כשאני כבר לא אהיה, את מי יראיינו על זה? אותך! [צוחקת] כל הזמן מראיינים אותי, ולאט לאט אני מביאה את גיורא, שיתראיין גם, ואז אני שואלת אותו כל מיני שאלות, כמו ששאלתי אותו פתאום: "זה אמרו לך לכתוב?" אז הוא אומר: "כן, אמרו לנו לדאוג…" אז הוא כתב לדודה שלי, שלא היו לה ילדים, והיא הייתה כמו אמא שנייה, ולאמא שלי, ולי, ולעירית, שהוא אחר כך התחתן איתה.
דפנה: ולכולם הוא כתב "אין לך מה לדאוג".
תלמה: אני לא יודעת מה הוא כתב לכולם ב-17. יש עוד אחד שמסתובב, זה מה-18 לנובמבר כבר, וזה מכתב שהוא כתב לדודה יהודית, והוא ביקש שם דברים אחרים. והוא אמר שהוא פצוע גם, אני לא הבנ… הוא לא היה פצוע. לא הבנתי כל כך מה היה שם. אבל יש כזה אחד.
דפנה: מאחר שעכשיו, בעקיפין, נזפת בי שזאת הייתה שאלה צפויה…
תלמה: מה?
דפנה: השאלה על השיר הזה.
תלמה: כן.
דפנה: אז בואי מיד נדבר על איזה שיר אחר. אני מנסה לעשות עוד פעם קפיצה קלה אחורה.
תלמה: כן.
דפנה: כל הזמן, דרך אגב, עם…תשומת לבי בשלל הפרסים שעומדים על השולחנות שלך, כל ה…
תלמה: שאני לא יודעת מה לעשות איתם.
דפנה: תורישי אותם לנכדים, מה זאת אומרת?
תלמה: אוקיי. אני אספר לך משהו על הנכד שלי עכשיו.
דפנה: כן.
תלמה: יום אחד, הנכד הקטן בן השלוש כמעט, בן השנתיים וחצי, הלך מסביב לטרמפולינה, בחוץ, ולא הרשה לאלה שבפנים לקפוץ, כי הוא עושה עכשיו קקי. אז דורי, שהיה בפנים… לא, מישהו אמר, לא, מיכאל, אחר, אמר: "מה זה סתם ילד אומר לנו מה לעשות"? אז דורי אמר: "הוא לא סתם ילד, הוא הנכד של תלמה אליגון. הוא לא סתם ילד". [צוחקת] זה יפה, נכון?
דפנה: הם מודעים לזה שסבתא שלהם…
תלמה: זה הוא אמר, דורי.
דפנה: אחראית לכל מיני… אבל הם יודעים…
תלמה: חלק מהם, הייתה הופעה עכשיו, אז לקחו אותם, היה לי ערב, הם יודעים קצת.
דפנה: בקיצור… אני תוהה אם לפני שנמשיך, לא נקפוץ רגע שוב אחורה, כי אני בכוונה שאלתי אותך על איך השתנה הבית אחרי שאביך נפטר.
תלמה: אוקיי.
דפנה: כי אני מתארת לעצמי שזה היה לא פשוט להסתגל לזה…
תלמה: מאוד לא.
דפנה: בשביל החיים…
תלמה: הכל השתנה, כשאבא שלי נפטר, הכל השתנה בבית. גם, אני אגיד, היה עוד דבר שקרה, זה שהיה איזשהו קרע בתוך המשפחה, ואז אני איבדתי גם את בני הדודים שלי, זה היה מאוד קשה, ההרגשה הזאת. וחצי אחות שלי, שגם איבדתי אותה בזה, ואחר כך כבר רכשתי אותה מחדש. אחרי 20 שנה.
דפנה: מה, זו בת של אבא שלך?
תלמה: בת של אבא שגדלה איתנו, כן. ומאוד אהבתי אותה, והיא אהבה אותי מאוד. אבל… אני לא אכנס לפרטים, כי זה לא כל כך חשוב לאנשים לדעת, וזה גם נוגע בכבודם של אנשים אחרים.
דפנה: לא, זה בוודאי, רק מבחינה… מבחינה רגשית.
תלמה: רגשית.
דפנה: את היית מאוד קשורה לאבא שלך?
תלמה: הייתי מאוד קשורה. הייתי קשורה, אבל זה היה בתקופה… הם לא היו כל כך בסדר, ההורים. ואני הייתי בצד של האמא שלי. את יודעת איך, בתקופה הזאת. זה גיל כזה. אז כאילו… אז כאילו אני הרגשתי תמיד שאני לא מספיק בסדר עם אבא שלי.
דפנה: כן.
תלמה: הייתי בשוק מאוד מאוד גדול מזה שהוא זה, שנפטר. וגם חלמתי, זה אני יכולה להגיד לך, זה אני לא מספרת. א', אני יודעת שאני דפקתי על הקירות בלילה, איזה חצי שנה, וגם חלמתי שהוא נופל לבורות ואני לא מצליחה להרים אותו. זה היה לי. ו… ואז כתבתי את השיר, שאני, בנאיביות שלי ובגלל שאני גם הייתי ילדותית מאוד, באמת, כתבתי את שיר הילדים הזה, וכתבתי אחר כך עוד המון שירי ילדים.
דפנה: אז איך יצאת מהתקופה הזאת של כל החלומות אה… זוועה האלה?
תלמה: זה נגמר, זה נגמר, כי תראי, אנחנו היינו בכל מיני מאבקים ואני הייתי בתוך המאבק הזה…
דפנה: היה מי שסייע לך, מי שתמך בך?
תלמה: לא ידעו על זה, אני לא… לא חושבת שידעו. מי תמך בי? לא, גם כאילו… בני הדודים שלי גם קצת בגדו בי, הביאו לי… לא חשוב, זה המון דברים, שכאילו כל המשפחה הלכה לי.
דפנה: כן.
תלמה: זה היה יותר מאבא, אבל אנחנו היינו עוד יותר מלוכדים, הגרעין הקטן.
דפנה: השלושה שנשארו.
תלמה: השלושה, ודודה שלי היא דודה יהודית, וזאב, דוד זאב, ומאמא. המאמא הייתה רצינית, המאמא הזאת.
דפנה: הסבתא שלך.
תלמה: היא הייתה קבלנית.
דפנה: כן?
תלמה: היא הייתה אדירה.
דפנה: אז את כאילו בשושלת של נשים מאוד חזקות.
תלמה: היא… שושלת, אנחנו, אני בשושלת של נשים חזקות, כן. היא הייתה הכי חזקה, מאמא.
דפנה: במה זה התבטא?
תלמה: הייתה לה חוכמת חיים נורא גדולה. אני אספר סיפור שהוא לא קשור, וגם את לא תספרי אותו, אבל תראי איזה אישה.
דפנה: כן.
תלמה: היה לנו חבר, שעשה לנו עיצוב פנים, שקראו לו שוקי, והוא נפטר אחר כך מאיידס, הוא היה הומוסקסואל, והיא נורא אהבה אותו, את שוק'לה. אז הוא סיפר לי, הוא היה משתין מצחוק ממנה, הוא אומר לי: "את לא מבינה, תקשיב", היא אמרה לו, "אתה מתחתנת, אני מביאה לך בחורה טובה, מה אכפת מה אתה עושה עם טוסיק שלך?" הוא היה הרוס ממנה, הייתה מתקדמת במובן ה…
דפנה: למה לא לספר את זה? זה נורא חמוד.
תלמה: את יכולה לספר את זה. סבתא, כאילו מהגולה, כאילו הם שמרנים, זה היה המוח שלה. תכל'ס לחיים.
דפנה: ואפרופו טוסיק, אנחנו נעשה detour, ואת תספרי לי את הסיפור שסיפרת לי קודם.
תלמה: אה, אוקיי. [צוחקת]
דפנה: על חוף הים ביפו.
תלמה: אוקיי, ש… לבחינות בגרות, אנחנו בכלל, אני הייתי בבית ספר בבית חינוך, לא, בבית חינוך, ובתיכון הייתי בתיכון חדש. זה ההמשך. בתיכון חדש הייתה השקפת עולם, שלבחינות בגרות, לא צריכים להכין אותנו, וזה אנחנו יכולים לעבוד לבד. אנחנו צריכים ללמוד שם, וזה מספיק. אז אנחנו היינו צריכים להתכונן לבחינות בגרות, הרבה יותר קשה ממה שאחרים. גם כל שיטת הצי… היה מקום מעולה, בתיכון חדש. גם שם היה לי המנהל שלימד אותי משהו לחיים. כל אחד לימד אותי משהו, וזה, אני מושכת אותם. המנהל, הייתה טוני הלה, שהיא הייתה המנהלת, והיה המנהל, אם אני לא זוכרת את שמו, אני מתאבדת. אני מוכרחה להיזכר, חכי! ברמן, ברמן, ברמן המנהל, שהיה לו שישה דוקטורטים, ושבכל שיעור, אצלנו בכיתה, הוא היה מסתכל רק עליי, ועל כן הייתי חייבת להקשיב, כי אם רגע אחד הייתי עושה משהו, אז הוא היה מתערער. ואז הוא קרא לי בסוף הלימודים, ואמר לי, "אני מבקש ממך שכל יום תלמדי משהו חדש". לקחתי את זה.
דפנה: זה דבר נהדר לקחת.
תלמה: נהדר. אז היה אחד, ספי, ואנחנו החלטנו ללמוד לבחינה בהיסטוריה ביחד. ספי גר בגבול בין בת ים ויפו. בית ממש כמעט על החוף. זאת אומרת, אחריו לא היה כלום. רק ש… עוד קצת ירידה ויש חוף. באתי בבוקר לשמה, בטח רק נסעתי באיזה שלושה אוטובוסים. ירדנו לחוף, מצאנו מסתור, באיזה כזה חצי מין… לא מערה קטנה, מין סלע שהוא קצת מצל, וככה קראנו ולמדנו, אבל הטוסיקים שלנו היו בחוץ. אבל לא הרגשנו שהזמן עובר כי…
דפנה: חשופים לעין השמש.
תלמה: חשופים לעין השמש. ולא הרגשנו שהזמן עובר.
דפנה: לדעתי זה שורה מתוך…
תלמה: שלי?
דפנה: [מהמהמת]
תלמה: "רביבים".
דפנה: "רביבים".
תלמה: רביבים זה שיר… נכון. טוב, תכף נדבר על רביבים.
דפנה: אני לא יודעת למה זה קפץ לי.
תלמה: רביבים, את בקיאה מאוד. ואנחנו עולים לאכול צהריים, נכנסים אליו הביתה עם הספר, אמא שלו רואה את הטוסיקים שלנו ואומרת, "אוי ווי איז מיר! וואו, מה זה?" לוקחת לבן ומורחת לשנינו על הטוסיקים. אחרי איזו שבוע הייתה הבחינה, מה אני אגיד לך? כל הזמן אני קילפתי את מה שירד מזה. [צוחקת] אז אני לא אשכח את זה בחיים.
דפנה: אז סיפרת לי איך השתנה הבית וכל זה, ובזמן שמאבא שלך נאלצת להפרד בגיל מאוד צעיר, אמא שלך חייתה חיים ארוכים ועשירים.
תלמה: כן, נכון. אמא שלי האריכה, מאוד.
דפנה: היא עברה את גיל 90, נכון?
תלמה: כן. היא רצתה מאה. היא כל כך אהבה לחיות. שכבר היה לה קשה מאוד, היא אמרה, "אני לא שמורה טוב, אני לא שומעת טוב, הרגליים לא זה, אבל אני יכולה לראות שקיעה". והיא עוד נסעה לראות את המנהרות שפתחו בחיפה.
דפנה: מנהרות הכרמל?
תלמה: מנהרות הכרמל. היא הייתה צריכה לדעת הכל, כל מה שקורה. גם סבתא שלי הייתה כזאת קצת. הכול היא ידעה כבר.
דפנה: כי יש לי משהו שמשהו מה… תאוות חיים הזאת, מאוד דבק בך.
תלמה: דבק בי לגמרי. אני מקווה מאוד ש… שאני אהיה בריאה.
דפנה: את גם שואפת ל-100?
תלמה: אני שואפת יותר.
דפנה: יותר? [צוחקות]
תלמה: כי אני רואה עכשיו שיש אנשים שנשארים בצלילות עוד הלאה. יש לי משהו שאמא של חבר שלי אמרה, וזה ביידיש, זה משפט נהדר. אוקיי, "מיט די מאדערנישע מעדיצינע, האבן מיר נאך א סך יארן צו ליידן".
דפנה: אני מבינה את ההתחלה, עם הרפואה המודרנית…
תלמה: כן. תסתכלי הלאה.
דפנה: יש לנו עוד הרבה שנים לסבול.
תלמה: כן.
דפנה: זה נהדר. אבל את מאוד אקטיבית, נכון? את כותבת עוד, את מלחינה, את עושה דברים כאלה?
תלמה: אני כל הזמן אקטי… יוצא שאני אקטיבית כל הזמן. למשל, אני עושה איתך את ה…
דפנה: ראיון הזה.
תלמה: איך קוראים לזה?
דפנה: פודקאסט.
תלמה: פודקאסט, שהגיע זמן שאני אתחיל להקשיב לפודקאסטים.
דפנה: נכון. ספרי לי קצת עליה בשנותיה המאוחרות.
תלמה: א', היה לה כישרון מאוד… כל מי שראיינה אותו, למשל… היא גם הייתה מעורבת בחיים שלו אחר כך. זה לא היה נגמר בראיון.
דפנה: כן.
תלמה: לא כל, אבל המון. אם היה צריך לסדר משהו שלהם, אז היא כבר גם סידרה, וגם זה עבר לי, אליי גם. היא הייתה מקושרת, וניצלה את הקשרים לטפל בעניינים מדיניים גם.
דפנה: ידעתי עליה, למשל, שהיא נסעה לירדן, שהיא עשתה כל מיני דברים כאלה, כשזה ממש לא היה מקובל.
תלמה: נכון.
דפנה: לחברון…
תלמה: היא נסעה לירדן, לחברון. היא נסעה, לבקעה, היה לה שמה… היא כתבה המון כתבות על הבקעה. מפעם לפעם ניגשים אליי אנשים מכל מיני מקומ… היא הייתה חיילת בבקעה, היא זוכרת את אמא שלי… זה זוכר ככה… כל אחד מספר לי עוד משהו עליה. השיא הייתה בשבעה שלה. הגיע אחד על אופניים, והוא אמר: "אני הייתי מאוהב באמא שלך, כשהיא הייתה בת 12". הוא היה מאוד מבוגר, והוא סיפר שהיא הייתה באיזה תנועת נוער, והוא היה הולך אחריה, שאני יודעת, הם הלכו ברגל לחולון, מתל אביב, אני יודעת, משהו כזה.
דפנה: אז במשך כל השנים האלה, אמא שלך הייתה מבחינתך משענת?
תלמה: עד שהייתי צריכה להיות משענת לה, וזה היה בשנים האחרונות רק. היא בן אדם של משענת, היא תמיד טיפלה באנשים, תמיד. יש לה עד עכשיו פייסבוק, כי אני ממשיכה אותו. אני ממשיכה את הפייסבוק שלה.
דפנה: למה את ממשיכה את הפייסבוק שלה?
תלמה: אז היא חיה קצת, לא? זה…
דפנה: אחד השירים הכי יפים והכי עצובים שאת כתבת, זה "גשם בעיתו".
תלמה: נכון.
דפנה: שגם הוא נכתב בסביבות מלחמת יום כיפור?
תלמה: כן, בתוך המלח… טיפה אחרי, אבל בתוך המלחמה עוד. לקחו אותי לסיור, הייתי צריכה לכתוב, וכתבתי, שיר לפיקוד צפון, "כאן מדברים שפה אחרת". אני הרגשתי, שכמו שעכשיו אנחנו אומרים: "שישה באוקטובר ושבעה באוקטובר, זה שני עולמות". אותו דבר, אני הרגשתי, שהם היו כבר בעולם אחר, ממה שאנחנו היינו בעורף.
דפנה: כן.
תלמה: זאת אומרת… ואז כתבתי, "כאן מדברים שפה אחרת", ויוריק בן דוד הלחין אותו, זה היה שיר שחלף, לא קרה איתו כלום, ובהשראת זה, כתבתי את השיר "גשם בעיתו", ואני הרגשתי כל הזמן שיורד גשם, זה לא טוב, כי אלה שבשוחות, זה איום ונורא, הבוץ הזה, זה איום ונורא. ואז כתבתי את השיר הזה, עם קובי אשרת, עוד פעם, ורותי נבון המקסימה שרה את זה. קובי אמר לי עכשיו שהיא שרה את זה בטייק ראשון. והוא שיר, שבו אני אומרת: "תן לנו זמן לאהבה".
"תֵּן מֵחֻמְּךָ וְתֵן מֵאוֹרְךָ,
תֵּן לַשָּׂדוֹת רַק גֶּשֶׁם בְּרָכָה
תֵּן מִפִּתְּך בְּיַד רְחָבָה
וְתֵן לָנוּ זְמַן לְאַהֲבָה".
אני לא יכולה לראות כל הזמן, עכשיו, אני מדליקה נרות, כי כל הזמן נהרגים חיילים, וכל הזמן עשיתי לחטופים. זה נורא ואיום, הכל.
דפנה: כן.
תלמה: זה קשה. אז אותו דבר, שמה, זה מה שיצא לי להגיד.
דפנה: אז באוסף השירים שהכנת פה…
תלמה: כן.
דפנה: לכבוד הראיון שלנו, אמרת לי שכתבת הרבה מאוד שירי הנצחה, בעצם?
תלמה: יצא.
דפנה: וזה יצא בעיקר לבחורים, מכיוון ש… זה הכל היה בתגובה רגשית ל…
תלמה: לאבא שלי, כנראה, או לגיורא. לאבא שלי. תראי, "ארץ צבי" כתבתי, לבקשת CBS, כי יהורם גאון היה יוני נתניהו בסרט. ודובי זלצר כתב לחן, נעימת הסרט, והם חשבו שצריך להיות גם שיר. ואני לא…
דפנה: הסרט "אנטבה".
תלמה: אנטבה. "מבצע יונתן". שגם עכשיו הוא רלוונטי, השיר, כי יש שם בשיר "אֶל אֶרֶץ צְבִי, אֶל דְּבַשׁ שְׂדוֹתֶיהָ, אֶל הַכַּרְמֶל וְהַמִּדְבָּר, אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱשֶׁה, שֶׁאֶת בָּנָיו לֹא יַפְקִיר לְזָר". ולפני זה, גם יש משהו בשורה שמאוד אי אפשר להסביר אותו. "בַּחֲצִי הַלַּיְלָה הֵם קָמוּ וְהִכּוּ בִּקְצֵה הָעוֹלָם", כי זה היה קצה העולם, "כִּבְנֵי רֶשֶׁף חָשׁוּ הִרְחִיקוּ עוּף, לְהָשִׁיב אֶת כְּבוֹד הָאָדָם". למה כתבתי כבוד האדם? אני לא יודעת.
דפנה: קורה לך מה שקורה להרבה כותבים, שזה ה… היצירה מקדימה את התודעה.
תלמה: נכון? אני ככה מרגישה. מה זה להשיב את כבוד האדם, מכל הדבר הזה? זה הסיכום שלי? לא רציתי לכתוב. למה לא רציתי לכתוב? אני לא אהבתי שכותבים תמיד על מלחמה, כאילו רוכבים על הניצחון של מישהו אחר, או על ההישג של מישהו אחר, או על הגבורה. אז כאילו אני, לא רציתי, אחר כך זה יצא שהשיר שלי, אני מקבלת עליו אה… את מבינה את זה?
דפנה: כן.
תלמה: זה הרתיע אותי.
דפנה: את בטח לא דמיינת, אבל שהשירים האלה יהיו רלוונטיים חמישים שנה אחר כך.
תלמה: לא, לא דמיינתי. לא, אני גם לא רציתי לכתוב אותו, באמת, הכריחו אותי. עכשיו ישבתי, וכמו שאת יודעת, אני קצת מרצה, ואז אמרתי, אוקיי, אני אכתוב. הוצאנו את זה פעם ראשונה, יש תקליט כזה, מישהו שלח לי, עם שם פסיידונים.
דפנה: מה היה השם שבחרת?
תלמה: סתם נדמה לי, יהושע ישראלי, או משהו כזה.
דפנה: אוקיי.
תלמה: לא יודעת מה. לא זוכרת. ככה כתבתי, ואז החלפתי את זה, כי הבנתי ש… גם בדיעבד אני כבר מבינה, שזה התפקיד של מי שיודע לכתוב, זה לא… איזה מן… זו איזו מחשבה בוסרית כזאת. אבל באמת לא אהבתי, לא אהבתי כאילו לכתוב ל… אז לכן, בסוף כתבתי את זה, וכתבתי אחרי זה בית שלישי גם.
דפנה: כן.
תלמה: שהוא מנציח את רועי קליין. השיר, במהלך השנים, נודע לי, הפך להיות שיר של בני עקיבא. זה נודע לי דווקא מאחד שהיה… מעורך דין שהיה חטוף באנטבה. הוא הביא לי וידאו שהם רוקדים ריקוד ל"ארץ צבי". אז מזה נודע לי, כי זה זרם שאני לא הכרתי בדיוק. ואז הייתה מלחמת לבנון השנייה, אני נסעתי בכביש גהה, שמעתי ברדיו בחורה מדברת, בגלי צה"ל, היה חם נורא, אני זוכרת. ושאלו אותה איזה שיר אח שלה אהב. מסתבר עכשיו, גם אני יודעת עכשיו, שהיא הייתה אחות של רועי קליין, ושהוא אהב הכי הר… היה בכיס שלו ובטלפון שלו, השיר "ארץ צבי". נורא בכיתי כל הדרך. כי אני הקשבתי למילים, ואני הבנתי שכאילו אם הוא חינך… אם הוא חינך לאור השיר הזה את חניכיו וכל זה, אז כאילו אני אחראית קצת על זה שהוא קפץ על רימון והציל את כל החניכים שלו, והיה גיבור אמיתי, ומת ככה, והשאיר שני ילדים ואלמנה. קפיטשה, הבנת?
דפנה: הבנתי. איזה משא מאוד כבד לקחת על עצמך, כן.
תלמה: כן, לקחתי אחריות על זה קצת. וזה גרם לי לבכי גדול. ואז חבר של גיורא אחי, אמר לי "אני מכיר את המשפחה, את רוצה לבוא לכבד אותם בשבעה?" ובאתי. מה עשיתי? כתבתי את הטקסט של השיר בכתב יד, והבאתי להם, כי זה מה שיכולתי לתת. ואני הרגשתי, אף אחד לא אמר לי את זה, שהם רצו יותר. שכאילו אכזבתי אותם. זה לא נאמר. זהו. חלפו השנים. שמונה שנים חלפו. ישבתי כל הלילה וכתבתי את הבית האחרון, על רועי, בינתיים הקשבתי לכל… ראיתי סרטונים, עשיתי… הייתה לי אז עוזרת אישית כזאת, שעבדה איתי, תהילה, מבני עקיבא. אני רציתי לקבל אישור מהמשפחה. היא מצאה את הכתובת, והיא שלשלה את המכתב עם השיר, וזהו. והם כתבו "את משוררת נפלאה, איך הצלחת לדייק את האופי שלו", וככה וככה, ותודה רבה, צלצל אליי נתנאל אלישיב, שהוא אמר: "אני החבר הכי טוב של רועי קליין. המשפחה רוצה, מבקשת שיהורם גאון יקליט את הבית. ותדעי לך, שמי שנוגע ברועי קליין, רוח גבית של אלוהים מאחוריו". אז אני אומרת לתהילה: "בואי נבדוק את הרוח הגבית, נתקשר ליהורם, נראה מה יקרה". לפעמים הוא עונה לי, לפעמים אף פעם, זה גם מסובך קצת וזה, תוך שנייה הוא עונה לי. [צוחקת] רוח גבית. והקלטנו את זה, היינו בריחוף, באמת. בהרגשה כזאתי נורא… רוטטת.
דפנה: כן, שיש הנצחה, זה משהו שהוא…
תלמה: את לא יודעת מה זה עושה, נפגשנו אחר כך עם האלמנה, עם שני הילדים. עוד יש סיפורים ארוכים, אני לא אספר יותר, כי את לא תצאי ממני.
דפנה: כן.
תלמה: אני אשיר לך.
[תלמה שרה את הבית האחרון של השיר "ארץ צבי"]
"כְּשֶׁהִפְצִיעַ שַׁחַר בָּאֹפֶל
הוּא חִלֵּץ פָּצוּעַ מֵאֵשׁ
כְּשֶׁהֻשְׁלַךְ רִמּוֹן בְּגוּפוֹ סוֹכֵךְ
לְהַצִּיל חַיִּים הוּא בִּקֵּשׁ
אָז אֶרֶץ צְבִי – אֶת דִּמְעוֹתֶיהָ
אֶל מוּל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם כָּבְשָׁה
וּכְשֶׁקָּרָא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל
הָרוּחַ חֶרֶשׁ אֶת שְׁמוֹ נָשָׂא
רוֹעִי ה' יִשְׁמֹר עָלֶיךָ
עַל תֹּם דְּרָכֶיךָ עַל עֻזְּךָ
עַל אֶרֶץ צְבִי - שֶׁנִּשְׁמָתְךָ
שְׁזוּרָה לָנֶצַח בְּבֶגֶד יוֹמָהּ".
תלמה: ואני יכולה להגיד לך, כששרתי את זה שם, בכיתי.
דפנה: אני מבינה את הכאב העמוק על הבחור, אבל זה עשה לך משהו בהקשר הדתי גם? המילים הן מאוד מחוברות ל…
תלמה: אני נכנסתי אליו. אני הייתי שם. הייתי איתו.
דפנה: אבל זה לא משהו שנוכח ככה בחיים שלך, נכון?
תלמה: לא, אבל יש לי את זה בטקסטים קצת, לפעמים. באיזשהו שלב, אני יודעת, כבר הבנתי, יש איזה הסבר, למה כל האשכנזים האלה, אנחנו, האשכנזים האלה זה גם אני.
דפנה: כן.
תלמה: למה כל האשכנזים האלה מרדו בכל העניין הזה, הרי הם כולם באו באיזשהו מקום, אם זה לא הדור ראשון, אז דור שני, זה לא… אבל כולם היו מכל מיני רבנים, וכל מיני… והם מרדו בכל דבר שקשור לזה, כדי לבנות את "הישראלי החדש". אבל עכשיו שהוא כבר ישנו, אז מותר להרשות לגעת בחזרה בשורשים. וככה אבא שלי היה בליגה להגנת השפה העברית, כי זה מה שהיה נחוץ, אבל כשאמא שלי באה לשמור על היידיש, וכל האומנים שהיא, והסרטים שהיא עשתה, שהיא הייתה מעורבת, זה היה מאוד חשוב, כי גם לנו יש, יש לנו שורשים. אני חושבת. ואבי, באמת, הוא לימד אותי המון דברים. הוא ידע, והוא היה לו סבלנות, והוא היה כל כך ציוני, שאם באתי פעם אחת, ואמרתי שאני צריכה לייצג בכיתה שאין לנו זכות קיום בארץ…
דפנה: בוויכוח כזה?
תלמה: בוויכוח. ובאתי אליו שיעזור לי. הוא, נשבעת לך, הוא הפסיק לעבוד ליומיים, וחפר לי במוח למה יש לנו זכות קיום רק בארץ, ובאתי למורה ואמרתי: "אני נורא מצטערת, אני לא יכולה להיות בצד הזה, כי אני רק מאמינה בזה שיש לנו זכות קיום בארץ". אז זה אבא שלי. אני אקרא את ההתחלה דווקא. תראי, מה שנכון זה שהייתה גם מכונית, ושאוירון, וששעון, ושהוא ידע צרפתית, כל זה.
דפנה: לאבא שלך.
תלמה: כל זה, אז אני אקרא את זה.
דפנה: את תקראי, את לא תשירי?
תלמה: אני יכולה לשיר את זה. אני אשיר לך את השיר, תראי, "לאבא שלי יש סולם" הבית הראשון את מכירה.
דפנה: לגמרי.
תלמה: כן, שאני מאוד אוהבת אותו, כי אבא שלי קורא ואוכל ארוחה פעמיים, זה הכל המצאות שלי, אבל ש"הוא הטוב מכולם, ואבא שלי הוא הכי בעולם", זה ברור. ועכשיו, "ורק בגללי הוא האבא שלי, כי הבטיח לי שהוא רק שלי". אני חושבת שאין ילד שלא מרגיש ככה. לאבא'לה… אז אני אשיר לך.
[מתחילה לשיר]
"לְאַבָּאלֶ׳ה יֵשׁ מְכוֹנִית", אוי, זה נמוך.
[שרה בטון יותר גבוה]
"לְאַבָּאלֶ׳ה יֵשׁ מְכוֹנִית
כְּמוֹ אֲוִירוֹן בַּשָּׁמַיִם
לְאַבָּא שֶׁלִּי יֵשׁ שָׁעוֹן
אֵינוֹ מִתְקַלְקֵל גַּם בַּמַּיִם.
וְאַבָּא שֶׁלִּי הוּא יוֹדֵעַ הָמוֹן
אַנְגְּלִית, צָרְפָתִית וַאֲפִלּוּ חֶשְׁבּוֹן
וְרַק בִּגְלָלִי
הוּא הָאַבָּא שֶׁלִּי
כִּי הִבְטִיחַ הוּא לִי,
שֶׁהוּא רַק שֶׁלִּי."
דפנה: נהדר, טוב שעצרת לפני הבית העצוב.
תלמה: זה נכון.
דפנה: כן.
תלמה: וזה הכל נכון. חוץ מזה הוא ידע גם ערבית. על בוריה. אני… לקחו אותי לכל מיני מקומות. אני אספ… אני מספרת לך סיפור על נרגילה, את משתינה, אבל את לא כותבת אותו.
דפנה: למה? לא, תספרי לי גרסה שאני יכולה להשמיע.
תלמה: אבא שלי היה לוקח אותנו לכל הכפרים הערבים שהוא היה, לג'לג'וליה…
דפנה: במסגרת עבודתו כמודד?
תלמה: במסגרת עבודתו כמודד, היו לו המון המון חברים ערבים. לא רק במסגרת עבודתו, היו לנו חברים גם בנצרת, משפחת קרדוש. מנצור, היה להם בית חרושת לגלידה, והם היו, ערבים נוצרים. אמא שלי אז נסעה לירדן. אחת האחיות התחתנה עם הרופא של מלך ירדן אז. את הבגדים שלה, תפרה התופרת שלנו, הלה, חברה של אמא שלי, שעברה את כל מחנות הריכוז. אני יכולה להגיד לך גם שאני רואה תמונות מ"סדר" אצלנו, עם כל מיני תרבושים וכמרים, וערבים, והכל ב"סדר".
דפנה: איזה סיפור על נרגילה?
תלמה: במסגרת זה שנסענו לטייל עם אבא שלי בכל מיני חאפלות כאלה אצל הערבים, אז נורא התרשמתי מהנרגילה. כל דבר שהיה קורה לי, הייתי ממציאה משחק לי ולאח שלי. עכשיו לא היה לנו נר… נרגילה בבית, לא הייתה לנו… היה לנו בקבוק של חוקן, את מכירה את זה?
דפנה: לא.
תלמה: אז אצל אמא שלי היה בקבוק של חוקן, זה כזה צינור, לא כמו שעכשיו את לוקחת איזה משהו קטן כזה, ונותנים לך לעשות חוקן לפני ה… נניח, קולונוסקופיה, שאני מקווה שעשית כבר. כנראה שלא, אז תלכי לעשות. בקיצור, לקחתי את השקית חוקן, בשביל המשחק הזה, היה נורא חשוב לי…
דפנה: מילאת אותה מים.
תלמה: מילאתי מים, אנחנו היינו צריכים הרי לעשות בועות, כי זה מה שעושים בנרגילה. בועות, לא הבנתי ששמים שמה כל מיני דברים. רק ראיתי שעושים בועות. ועשיתי את זה, ואחר כך כל דבר שאני עשיתי, אז אני הייתי… גיורא היה צריך לעשות גם. אבל גיורא היה ילד מאוד חכם, וכל פעם שהיה משהו חסר היגיון לחלוטין, הוא התנגד לעשות, אז הוא התנגד. אז התעצבנתי.
דפנה: ו…?
תלמה: ואני עשיתי, נרגילה, עם החוקן.
דפנה: למה זה סודי?
תלמה: זה לא סודי.
דפנה: כן.
תלמה: עוד סיפור מהמשחקים שלנו, שהוא גם נחמד היה, המצאתי משחק "סוס ורוכבו". אני הולכת, אני הסוס, וגיורא רוכב עליי, זה היה מסודר. ואז גיורא הולך, ואני יותר גדולה הייתי, אז גם הייתי קצת שמנה גם, ורוכבת עליו, אז הוא צעק לי, "איי, הרגל הקדמית שלי כואבת". [צוחקות] ככה הזדהינו ב…
דפנה: עם התפקיד.
תלמה: עם התפקיד, הרגל הקדמית, זה לא נהדר?
דפנה: זה נהדר. אני חושבת שכל ראיית עולם הילדית הזאת נורא נשארה בך, את לא איבדת אותה לרגע.
תלמה: אני לא איבדתי אותה. יש לי משחקים מכל מיני דברים שאף אחד לא עושה משחקים מהם.
דפנה: היום?
תלמה: כן, תמיד. עם הילדים אני משגעת אותם, והם נורא טובים בדברים האלה. אני אוהבת את זה, אבל אני גם משחקת.
דפנה: טוב, אני רציתי לבקש לסיום שתקראי מזה, אבל אני חושבת שזה הרבה יותר נחמד שאנחנו נסיים ככה, לא?
תלמה: אפשר ככה, אבל אני אגיד לך מה עוד יש. "האיש מקו השוקולד", מילים ולחן. זה הבעל של אמא של יורם, שהיה לו אוטו שוקולד. שהוא חילק, הוא היה קו של שוקולד. והוא היה בא הנה, הוא היה כמו סבא לילדים.
דפנה: "קו של שוקולד", זה אומר מפיץ?
תלמה: מפיץ. "קו של שוקולד".
[תלמה שרה]
"הָאִישׁ מִקַּו הַשּׁוֹקוֹלָד
בַּטְּרַנְזִיט הַכָּחֹל.
הָאִישׁ מִקַּו הַשּׁוֹקוֹלָד
בְּכָל יְמוֹת הַחֹל.
בְּשֵׁשׁ בַּבֹּקֶר הוּא יוֹרֵד
שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם מַדְרֵגוֹת
וְאֶת פָּנָיו הָעֲגֻלּוֹת
מְלַקְּקוֹת הַדְּאָגוֹת,
הָאִישׁ מִקַּו הַשּׁוֹקוֹלָד."
דפנה: נהדר, ממש נהדר.
תלמה: והוא נפטר, ואני כתבתי את זה עליו. עכשיו אני אשיר לך את הבית האחרון.
דפנה: טוב.
[תלמה שרה]
"הָיוּ יָמִים שֶׁהוּא הָיָה
כִּמְעַט הַבִּלְעָדִי
מֵרַעֲנָנָה עַד בַּת-יָם,
נוּ טוֹב, זֶה גַּם עִנְיָן שֶׁל גִּיל,
אַךְ הַשָּׁנִים נָגְסוּ מִמֶּנּוּ
קֻבִּיּוֹת שֶׁל שׁוֹקוֹלָד,
הַצְּעִירִים הַיּוֹם, בֵּינֵינוּ,
זֶה לֹא הַצְּעִירִים שֶׁל אָז,
הָאִישׁ מִקַּו הַשּׁוֹקוֹלָד."
תלמה: אבל, אחר כך הוא… זה לא נגמר, זה…
דפנה: מה? יש לזה סוף עצוב?
תלמה: כן. הוא מת מהתקף לב, ואז… אני שרה לך את זה, אבל את לא צריכה לעשות אותו.
דפנה: טוב.
תלמה: איך שאת רוצה.
דפנה: לא, לא…
[תלמה שרה]
"סַע מַהֵר כָּאן כָּל דַּקָּה
תִּקְבַּע אִם כֵּן אוֹ לֹא.
אַךְ אֵין בְּכָל גּוּשׁ דָּן
אַף אַמְבּוּלַנְס פָּנוּי קָטָן,
אַף פַּעַם לֹא יָדַעְתָּ
אֵיךְ פּוֹרְשִׁים בַּזְּמַן,
הָאִישׁ מִקַּו הַשּׁוֹקוֹלָד."
דפנה: אני רוצה לציין שכשאת מדברת, את מקטרת על הצרידות וזה, וכשאת שרה, זה עובר. זה מה שקוראים הנפש מתגברת.
תלמה: כן, הנפש מתגברת. ראית, שמת לב?
דפנה: כן.
תלמה: פתאום אני שרה.
דפנה: אבל היכולת שלך להפוך את זה ליצירה, היא, היא…
תלמה: היא דרך להנציח אותם. להשאיר אותם בחיים. זאת הדרך שלי להתחבר לבן אדם שאני אוהבת, ולשמור אותו. [קולה של תלמה נשבר בבכי] אני מרגישה שאני שומרת את האנשים. אני יודעת שזה לא נכון. זה, אני רואה, וזה הכול מאבא שלי. אני אומרת לך, כל הדמויות האלה שהן היו… הרגשתי שנופל עמוד שעוזר לי, שהוא שלי כזה, אני לא יודעת להגיד לך.
דפנה: עמודים שנאחזת בהם בגלל ההסתלקות של אבא שלך, זה מה שאת אומרת? שהכאב בעצם, כשאנשים האלה הולכים, מעורר מחדש את הכאב על אבא שלך?
תלמה: כן, אני חושבת, כן. זהו, סגרנו!
דפנה: תלמה, המון תודה. זה היה עונג בלתי רגיל, ואני יודעת שאנחנו יכולות לשוחח עוד ארבע שעות על זה.
תלמה: כן. אוי, את יודעת מה, אני נורא שמחה שבכיתי. את יודעת למה? כי מאז המלחמה הזאת לא בכיתי אפילו פעם אחת. תודה רבה, ואני מאוד שמחה שאני הכרתי אותך. ותודה רבה.
דפנה: אז אני קצת מצטערת שגרמתי לך לבכות.
תלמה: לא, אני שמחה.
דפנה: תודה רבה, תלמה.
תלמה: תודה רבה שגרמת לי לבכות.
[מוזיקה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה