כמעט שבועיים מאז השבת השחורה של 7 באוקטובר, ומדינה שלמה עדיין חיה בתוך סיוט. הזוועות, המראות, העדויות והעדכונים הבלתי פוסקים מעסיקים גם את מי שמצליחים איכשהו לעצום עין ולהירדם. איך אפשר בכלל לתרגל מיינדפולנס במלחמת הישרדות, ולמה אנחנו מרגישים כל כך רע כשאנחנו מנסים?
תחילת מדיטציה: 38:24
תאריך עליית הפרק לאוויר: 23/10/2023.
רז: היי ושלום לכם. אנחנו כאן ב… נקרא לזה מפגש מיוחד, כי הרבה זמן לא השתמענו, גם אתם ואנחנו, וגם אנחנו כאן בינינו לבין עצמנו. לי קוראים רז חסון, אם אנחנו מכירים מהעבר ואם לא, אז נעים מאוד.
ואני נמצא כאן שוב עם סמדר יהודה-גזית, פסיכולוגית קלינית המשלבת מיינדפולנס במרחב הטיפולי. היי, סמדר.
סמדר: אהלן, רז.
רז: קודם כול, ראית, שלפתי את הטייטל ככה, כאילו עברו רק יום-יומיים מאז פגישתנו האחרונה.
סמדר: חד משמעית, זה ברור לי שאתה מתרגל את זה באופן יומיומי…
רז: [צוחק]
סמדר: בכל החודשים הארוכים שלא נפגשנו.
רז: וואו, ממש, חודשים ארוכים. לדעתי אפילו… אפשר לומר שנה פלוס.
סמדר: ממש.
רז: אולי אפילו יותר. אנחנו, כדאי לומר שאנחנו במפגש מיוחד. אנחנו היינו מאוד שמחים להיפגש בנסיבות קצת יותר משמחות, וגם תכננו להיפגש בנסיבות אחרות, אבל המציאות כפתה את עצמה עלינו, ואנחנו כאן על רקע מלחמת "חרבות ברזל" והמצב הקשה, אולי אחד הקשים שידענו כאן מקום המדינה בכלל. ולא היה ספק שאנחנו צריכים קודם כול גם להקדים את מפגשנו וגם באמת להגיע ולדבר על זה יחד, גם בינינו, גם החוצה למי שהקשיבו לנו והתלוו אלינו במסעותינו הקודמים, בשיחותינו הקודמות. ו… את יודעת, אני חשבתי על זה שהפעם האחרונה שאת ואני דיברנו באמת על התנהלות במשבר בסדרי גודל, את יודעת, הכי גדולים שידענו דאז, היה בקורונה.
סמדר: נכון. העונה השנייה שלנו, למעשה החלה כשפרץ משבר הקורונה. ודיברנו על סוגיות, שניגע בהם גם היום, ועם זאת, כמו שחוזרים ואומרים בתקופה הזאת, לא ידענו אז מה מצפה לנו.
רז: ממש.
סמדר: אבל אני חושבת שאנחנו כאן כי יש לנו תחושה שאותו עולם שהנגשנו למאזינים שלנו, של המיינדפולנס, במיוחד כפילוסופיית חיים וכדרך לנווט את עצמנו בעולם, המרחב הזה הוא רלוונטי לא פחות. ואני חושבת שבמידה רבה, אולי ביתר שאת, מול נחשול מציאות כל כך קשוח, בלתי ניתן לעיכול, כמו זה שבולע או מאיים לבלוע אותנו בימים האלה.
רז: אז אני רוצה להתעכב רגע על התיאור הזה, בולע, כי אני חושב שהוא נורא מדויק לתחושות של הרבה מאוד אנשים, אם לא באמת כל יושבי ואזרחי המדינה הזאת. אגב, גם אם הם גרים לא… את יודעת, גם אם הם גרים אלפי קילומטרים מכאן, כן? בחו"ל. כשאנשים שומעים על מה שקרה כאן וקוראים, וחלקם אפילו רואים, אני חושב שזה בלתי נמנע באמת, התחושה הזאת שהדבר הזה בולע אותך באמת בעל כורחך, גם אם אתה מנסה להתנתק, כי יש גם גבול לניתוק. כדי להתנתק מהדבר הזה אתה באמת אולי צריך לחיות במערה עד עכשיו, ולכן אתה גם לא שומע אותנו ולא יודע בכלל מה קורה סביבך. אבל זה באמת מצב קיצון וכל האחרים לא מצויים בו. בעצם הרוב המוחלט לא מצוי בו. ועל כן החשיפה הזאת היא בלתי נמנעת. ואני רוצה לדבר איתך, אנחנו כאן הרי ביחד כדי… כמיטב המסורת שלנו בגלגול הקודם שלנו, לתת כלים בעצם להתמודדות עם מצבים, בין היתר גם מהסוג הזה. והשאלה היא מאיפה מתחילים? כי אנחנו בעצם יודעים שכדי בכלל להתחיל מצב של מיינדפולנס, כן? אנחנו יודעים, כל התרגולים שלנו וגם התרגולים שהנחית כאן במפגשים הקודמים, זה קודם כדי באמת להגיע לאיזשהו מקום שקט, שאתה יכול להביא את עצמך למצב של רגיעה, בתור התחלה. איך אפשר בכלל להגיע למצב כזה בתקופה כזאת?
סמדר: אז מהרבה בחינות אני רוצה להגיד לך ולמי שמאזין לנו, בואו נשכח מכל הדברים שאולי דמיינו לעצמנו עד עכשיו לגבי תרגול מיינדפולנס ומה הם התנאים המקדימים, למצוא מקום שקט, לשבת בנוחות, כשהבעיות שלנו אולי היו אם הילדים יפריעו או אם החתול יילל. אנחנו במציאות אחרת, והשעה קוראת להרבה הרבה יותר גמישות באופן שאנחנו מתנהלים, אבל גם באופן שאנחנו חושבים ובציפיות שלנו. ומהבחינה הזאת אני ממש מזמינה את כולנו לשמוט את אותה ציפייה שנוחה לתרגל מיינדפולנס כמו שתרגלנו בעבר. אנחנו לא נתחיל מהמיינדפולנס ונראה איך כופים אותו על המציאות, אלא נבוא מתוך המציאות ונבין בהדרגה באיזה אופן אנחנו יכולים לטפטף לתוכה את האיכויות שהמיינדפולנס עוזר לנו לחזק, לטפח ולמצוא בתוך עצמנו.
רז: אז אנחנו לא מדברים כאן בעצם על מצב שבו אנחנו עכשיו מקשטים את המציאות שלנו בצבעים אחרים, שמים תפאורה, מה שנקרא כרומה-קי, מסך ירוק, שותלים פה עולמות של דיסני, ומעמידים פנים או מנסים לשכנע את המוח שלנו, שכל זה לא קורה באמת עכשיו. ואנחנו עכשיו בעולם אחר, שהכול נפלא בו והכול מושלם בו ואנחנו… בעצם יש לנו כמה דקות פנויות במציאות הנהדרת הזאת לתרגל מעט רוגע.
סמדר: ממש, אתה מאוד מדייק. וחשוב לי להזכיר, שדיברנו בעבר גם על כך שבעומק בעומק של הבודהיזם, שממנו צמח המיינדפולנס גם בגלגולו המערבי, בעומק שם יש את הקריאה של הבודהה שאומר, לראות את המציאות כפי שהיא. זה העיקרון המנחה. אין במרחב שלנו, לא תהיה בשיחה שלנו שום הזמנה לייפוי של משהו. תהיה הזמנה לפגוש את המציאות ולהגיב אליה בתבונה. להגיב אליה בדרכים שמיטיבות איתנו, ולנסות להמעיט בתגובות שהופכות את המציאות הקיימת למכאיבה עוד יותר, שמגדילות את הסבל שממילא כבר גדש את הסאה של כולנו בשבועיים האחרונים.
רז: זהו, זה נשמע כאילו אבל דבר, כאילו כמעט בלתי אפשרי או דבר והיפוכו, כי זה משהו שמזין את עצמו. כי כשאתה מסתכל על המציאות שכולנו… חלקנו חוו אותה ממש במעגל, את יודעת, ראשון וחלק מעגל שני, ואחרים, את יודעת, מאמצעי התקשורת וכל המדיה החברתית, כל הסושיאל. ואם אתה באמת פוגש את המציאות כפי שהיא, איך הדבר הזה לא מזין אותך ביותר חרדה?
סמדר: אז אני רוצה לדבר כאן על המציאות כפי שהיא, לא במובן הגדול של כותרות העיתונים והפוסטים ברשתות החברתיות. אני רוצה לחזור אל היסודות. ללכת back to basics. המציאות הממשית, כמו שאני מכנה אותה, היא זו שמתחילה בתחושות שיש לי בגוף כרגע, ואני ממש מזמינה אותך ואת מי שאיתנו עכשיו, שימו לב לכף רגל שמאל שלכם, איפה היא ממוקמת כרגע, איך המשקל מתפזר. מה קורה בכף רגל ימין, שימו לב למה שמחזיק כרגע את הגוף שלכם, אם אתם בישיבה או בהליכה, בשכיבה. זאת מציאות ממשית. רבים יגידו, מה זה השטויות האלה? את יודעת מה קורה עכשיו? אוקיי. ברגע הזה אני לא יודעת באופן אקטיבי מה קורה בדרום. זה מה שמאפשר לי רגע אחד של רגיעה יחסית, שאני משיגה אותה דרך החיבור לממשות של הגוף שלי עכשיו, של החוויה החושית, ואני כמו מורידה את הווליום על המחשבות שרצות, הזיכרונות, הניסיונות הנואשים של התודעה שלי להבין מה לעזאזל קורה ואיך זה קרה ומה יקרה. אני בעצם מעבירה את מוקד תשומת הלב שלי אל משהו שהוא מאוד מאוד פשוט, למשהו שהוא מצוי לא בשדה הקוגניטיבי, אלא דווקא בשדה החושי. ומכל מה שדיברנו ולמדנו בעבר ביחד, אנחנו יודעים ששם יש פוטנציאל גדול יותר להשיג את הבסיס הזה של הרגיעה, של הרלקסציה. וכדי להגיע לשם, אנחנו נדרשים גם להרפות משהו. ואת זה חשוב לי להדגיש עכשיו, שבעצם בתוך הסערה הזאת, בתוך הבוץ הטובעני הזה שאנחנו כולם שרויים בתוכו, אכן פועלים עלינו כוחות עצומים שמושכים את תשומת הלב ומרחיקים אותנו מהממשות הפשוטה הזאת. הם אפילו מספרים לנו שאולי זה לא ראוי או שאולי זה מטופש להתחבר לגוף. כולם מדברים, אומרים תעשו נשימות, תעשה נשימות. עשית נשימות. וזה קצת מאבד מהמהות, שזה הופך להיות ביטוי כל כך שגור. אבל אני כן רוצה לחדד כאן את ההיגיון שמאחורי ההזמנה הזאת להתכנס אל הגוף. אנחנו יודעים שהמערכת שלנו הפיזיולוגית, שעליה מונחת המערכת הפסיכולוגית, היא חייבת זמנים של רגיעה. היא חייבת גם להיאסף חזרה לאיזשהו בייסליין סביר, שהוא לא חירומי, שהוא לא הישרדותי, כדי שהיא לא תשחק את עצמה in no time, ונישאר באמת מחוסרי כוחות. יש בידינו לעזור לעצמנו להגיע אל אותה חלקה פנימית שאפשר להרפות, שאפשר בה למצוא מעט מנוחה כדי לחדש את כוחותינו, ולא רק כשאנחנו ישנים.
רז: בעצם אנחנו מדברים על מצב שבו, למרות האירועים, אנחנו צריכים להביא את עצמנו, כדי שנוכל באמת לשרוד את הדבר הזה לאורך זמן, כמו שאמרת, גם המערכת הפיזית שלנו צריכה זמנים מסוימים של רגיעה כדי לא להישחק ולהביא אותנו למצבי קיצון, כן? של הכרעה, נקרא לזה, של הגוף שלנו, כן? אז בואי נגיד, אם הצלחנו להתגבר על המשוכה הזאת, על הקושי הזה לאסוף את עצמנו, למרות המצב, למרות החששות, ולייצר לעצמנו באמת איזשהו מצב של רגיעה. עכשיו, פה זה לא נגמר.
סמדר: נכון מאוד. אנחנו שוחחנו הרבה פעמים במפגשינו הקודמים, על מודל של מיינדפולנס כבעצם שלושה נדבכים שמונחים זה על גבי זה. הראשון והבסיסי ביותר הוא הפיזיולוגי במידה רבה, הוא הרלקסציה, הרגיעה של הגוף. על גבי הנדבך הזה אנחנו יכולים להניח את הנדבך השני, שהוא הנדבך של היציבות, של היכולת הזו של התודעה לעגון במקום מסוים שאותו אנחנו בוחרים, כמו למשל הנשימה, זה יכול להיות התחושות בכפות הרגליים, מה שנקרא לו "המוקד". זה השלב השני במודל.
רז: שהוא שלב, אגב, לא פחות קשה. כי אם, בואי נגיד, בימים של שגרה, את יודעת, המחשבות נודדות עכשיו לצ'ק שאמור לרדת ב-1 בחודש, לזה של הגן שאולי אני צריך להביא את הילד, שאולי דופקים בדלת, שהשירותי לווין או כבלים או משהו, הטכנאי שלהם אולי יקדים. כל מיני עניינים מטופשים של היום-יום, ועדיין אנחנו נודדים לשם במחשבות שלנו. אז דיברנו על זה באמת במפגשים קודמים ודיברנו גם שבדרך כלל כשאנחנו "תופסים את עצמנו" במרכאות על חם נודדים, אנחנו גם מלאי ביקורת עצמית. אז ללא ביקורת עצמית, כן, עם הרבה נקרא לזה חמלה, אמרנו. אנחנו צריכים לאסוף את עצמנו חזרה אל הרגע הזה. עכשיו, אנחנו לא מדברים על טכנאים של הוט או יס ואנחנו לא מדברים על השכנה שאולי תבוא. אנחנו מדברים על מצב באמת חירום. אנחנו מדברים על מצב של מלחמה, שמביא איתו הרבה, נקרא לזה, אלמנטים, כן? אביזרים שנלווים לתקופה הזאת, אם זה הודעות פוש, אם זה התראות צבע אדום, אם זה עדכונים, אם זה מישהו שמתקשר עכשיו עם בשורות, אני לא יודע מה. האם הילד חזר, האם כולם איפה… מאוד מאוד מאוד קשה בתקופה הזאת לייצר יציבות. זה נראה לי כאילו דבר בלתי אפשרי.
סמדר: אז קודם כול אני רוצה להתחיל מהסוף, ולהגיד לך שזה אפשרי. ואחד היתרונות של תקופה כזו זה שאנחנו פטורים מלדבר על תרגול של 45 דקות או 30 דקות. בוא נגיד שתרגול של דקה או 3 דקות אפילו, לפי המודל שאנחנו מדברים עליו עכשיו, דהיינו רגיעה, יציבות, בהירות, ותכף נרחיב לגבי שני הנדבכים הנוספים, דקה או שלוש דקות כאלה זה עולם ומלואו. זה עושה ממש הבדל גדול. אנחנו לא שואפים לייצב את התודעה באיזושהי צורה מאוד דרמטית ומרשימה כמו לוליין שהולך על חבל דק. אנחנו מדברים על רגעים קטנים, שכמו שהגוף זקוק לאותה אתנחתא כדי שהוא יוכל לעשות רסטורציה לעצמו, לשקם מעט את עצמו ואת הכוחות המידלדלים, גם הנפש חייבת את הרגעים הקטנים האלה שבהם אנחנו כמו סוככים עליה מפני המציאות. ממש תדמיין איזה שלהבת קטנה שכל הזמן הרוח נושבת ומעיפה אותה ממקום למקום, מאיימת לכבות אותה, ואתה לרגעים סוכך עליה בשתי ידיך, כדי שהלהבה הזאת תוכל להתייצב ולהביא גם תועלת באור שלה. עכשיו, אתה צודק שיש המון דברים, ואגב, חשוב להגיד כאן, זה לא שהמלחמה פוטרת אותנו מהשכנה והטכנאי והילדים. ההפך הוא הנכון. כולם יותר על הקצה, כולם מאחרים יותר או מבריזים יותר ותובעים מאיתנו כל הזמן, המשיכות על התודעה מבחינת התביעות החיצוניות, המשיכות הן אדירות. הייחודיות של המצב שאנחנו מדברים עליו זה שאנחנו מצליחים מבפנים להנחות את הקשב שלנו לזמן קצוב להיות פחות תגובתי אל הקריאות החיצוניות הבלתי פוסקות האלה. עדיין גם במצב חירום ומלחמה, מכיוון שרוב המאזינים שלנו אינם לוחמים בשטח בפעולה, או אנשים ממערכי הסיוע והחירום שיושבים באמת דרוכים לכל קריאה, אלא רובנו נמצאים עכשיו ביום-יום, שבו זה לגמרי בסדר לעשות הפוגה של שלוש דקות. אנחנו פשוט כבר כל כך דלוקים, שזה נראה לנו ממש לא במקום לעשות דבר כזה. ואני ואתה פה כדי להגיד למאזינים שלנו, לא רק שאתם יכולים ומומלץ שתעשו, ממש חשוב שתעשו את זה. זה רכיב חשוב לבריאות הנפשית שלכם, ולכן גם של כל מי שסביבכם. היכולת של כל אחד מאיתנו להיות מעוגן קצת יותר ונסחף קצת פחות היא בדיוק מה שאנחנו יכולים לתרום ליציבות הרחבה יותר במשפחה שלנו או בקהילה שלנו כדי, כמו שאומרים, פחות לעשות גלים. יש גלים מספיק גבוהים גם ככה. אז כל אחד בלגונה האישית שלו, בוודאי בלגונה של התודעה, טוב יעשה אם הוא ייצר רגעים ביום שאין גלים, שפני המים שקטים. וכמה שזה נשמע לא סביר, אני יכולה לספר שעם כל האנשים שיצא לי לתרגל מיינדפולנס, גם בתרגולים קצרים וגם בארוכים, ב-12 יום האחרונים, עם כולם חזרה אותה התגובה, "לא רציתי לבוא, זה נראה לי מיותר, זה נראה לי לא שייך, היה לי ברור שאני לא אצליח לתרגל", ובסוף התרגול "לא האמנתי שאני אוכל להרוויח כמה דקות של כזו רגיעה, זה הרגיש לי מחוץ להישג התודעה והגוף שלי, ועובדה". כלומר, יש משהו מחזק בעצם הניסיון לתרגל והיכולת לחוש את עצמנו במקום אחר ממה שאנחנו מספרים לעצמנו, ולגלות שנמצאת שם האפשרות לייצב את התודעה. וכל רגע של יציבות הוא ממש בעל ערך. כל רגע כזה קוטע סערה שאולי נמשכת כבר שעות.
רז: אז בעצם אנחנו לוקחים גם לכאן את העניין של החמלה, שדיברנו עליו לא מעט במפגשים קודמים. מי שחושבים או אומרים לעצמם שזה לא ראוי, ושבזמן שאנשים אחרים נלחמים באמת בחזית בעצמם או חוו מניסיון אישי זוועה כזו או אחרת, הם יושבים במעין פריבילגיה כזאת, את יודעת, לתרגל עם עצמם כמה דקות של מיינדפולנס, אז מבחינתנו זה אפילו מקביל לקיום הנחיות של פיקוד העורף להצטייד במים מינרלים או שימורים או ווטאבר. מדובר כאן באיזשהו עניין חיוני. אין כאן איזשהו עניין פריבילגי, יש פה עניין חיוני, שאתם, כדאי שתעשו אותו למענכם כדי שתוכלו להיות שם באמת עבור המשפחה שלכם, ולא להישחק לחלוטין בתוך הדבר הזה.
סמדר: אני ממש שמחה על הדיוק הזה שלך והחידוד הזה, שבעצם הקול הפנימי הזה, שכמו מורה לנו להימנע מפעילויות לא ראויות כאלה, כמעט נהנתניות, כמו לתרגל מיינדפולנס, או לעצום לרגע את העיניים ולחוש את הגוף, הקולות האלה הם קולות שיפוטיים, שמה שמניע אותם כל כך חזק זאת האימה. אני מחזירה אותנו לשיח שניהלנו לא פעם בעבר, על כך שאנחנו כל כך לא אוהבים להרגיש חוסר שליטה וחוסר ודאות, שאנחנו מוכנים להפעיל אפילו את הגורמים העוינים ביותר מבית כדי, כביכול, להשיג תחושה של שליטה. או אם נדייק, תחושה של שליטה מדומה. אז כשאני צועקת לעצמי מבפנים "מה פתאום, סמדר, מה את עושה? מה את שותה לך קפה על המרפסת בנחת? למה את מכבה את הטלוויזיה ומסתתרת מפני הסיפורים האיומים האלה?" זה קול פנימי. זאת לא איזה אמת. זה קול פנימי של רכיב נפשי מפוחד, שנדמה לו שאם אני מרפה, אני מאבדת שליטה. אבל האמת היא שאין לי שליטה מלכתחילה. אם אני מסתכלת על זה רגע מבחוץ בזום-אאוט, אני מבינה שהיעדר השליטה היא כרגע רכיב מרכזי ובלתי ניתן להפרדה מהמציאות שלנו. וכמו שבתוך מערבולת של מים, התחושה הזאת שאני נשאבת למטה היא מעוררת בי את הרצון להתנגד, אבל היא תביא אותי לכלות את כוחותיי. ומה שבעצם אני צריכה לעשות הוא להתמסר, כי בסוף אני אפלט החוצה. באותו אופן, ההסכמה שלי ברגעים מסוימים לזהות את הקולות האלה ולהגיד מבפנים, אין לי שליטה כרגע, זה מאוד מפחיד, אני רוצה לנסות להיאחז בכל מיני ענפים שנדמים כאיתנים, אבל אני מרפה. אני נותנת לעצמי רגע לעגון בתוך הגוף שלי, שזה כנראה האי היציב ביותר שיש לנו בימים האלה, ושם לאפשר לכוחות שלי להתחדש.
רז: זהו, דיברת על שליטה, שליטה מדומה, שהיא באמת… את יודעת מה? אני כבר הרבה זמן מחשיב את הניסיונות להשיג שליטה באמת. אני יודע שאת נמנעת משימוש במושגים כאלה. אבל באמת בתור האויב הגדול, כן? של היכולת שלך להתכנס למשהו שהוא לכיוון של מיינדפולנס. כי אני נניח, לזכותי ייאמר, שבין היתר גם בעקבות המפגשים הקודמים שלנו וכו', השתכנעתי שדברים שהם לא בשליטתי, שזה רוב הדברים שקורים בעולם מסביבי. ולכן, מלבד אולי פייסבוק ודברים כאלה, שהם לא למטרות עדכון, זה בעיקר למטרות, את יודעת, קשר עם אנשים שאתה לא פוגש ביום-יום, אין לי על הסלולרי שלי יישומונים של חדשות בכלל, אני לא רואה מהדורות חדשות. וכשהדבר הזה התחיל לקרות, זאת אומרת, מאז אותה שבת איומה של שבעה באוקטובר, הרגשתי צורך להתחבר שוב למקורות השליטה המדומים האלה, כן? משהו שייתן לי שליטה. והתקנתי יישומון חדשות אחד כדי להיות מעודכן ונכנסתי לקבוצות מסוימות בטלגרם ו-וואטסאפ ודברים כאלה. והתחברתי, נקרא לזה, לעטיני מדיה כאלו ואחרים מתוך איזושהי תחושה שהזוועות שאני רואה והדברים שאני קורא ייתנו לי איזושהי אחיזת שליטה טובה יותר במציאות. וראיתי באמת דברים שלא הייתי אמור לראות בדיעבד וקראתי דברים שטוב היה שלא הייתי קורא. ובדיעבד עדיין הייתי יודע שדברים כאלה קרו, אבל הדברים האלה באמת לא היטיבו איתי, הם לא נתנו לי איזושהי שליטה, למרות שתוך כדי שאני עושה אותם, למרות שאני מרגיש מה זה עושה לי בגוף, יש משהו שאומר לי, אתה לא יכול להרפות מזה עכשיו כי זה לשחרר איזשהן מושכות מהיד, ואתה לא תדע מה קורה. ואם לא תדע מה קורה, איך תוכל להיות מוכן? איך תוכל להתגונן? איך תוכל לחיות במציאות הזאת אם אתה בעצם סוגר את ערוצי התקשורת ממך אליה וחזרה?
סמדר: אז אני אמשיך עם הדוגמה שלך, ואני אגיד שאחרי שאנחנו משיגים יציבות בתודעה, אז מתאפשרת לנו, לפחות לרגעים קצרים, בהירות. מהי הבהירות? היא היכולת לראות באמת את המציאות כפי שהיא. אז בדימוי שלך, של המושכות, בעצם נאחזת בהן, אבל ברגע של בהירות יכולת לראות שהמושכות האלה, לא מחוברת לכלום [נאמר בלחישה]. אולי הן מחוברות לקיר, ונדמה לך שאתה מושך ואתה מכוון ימינה ושמאלה, משקיע בזה כל כך הרבה כוחות, בונה על זה את תקוותיך. ומרגע שאתה משיג בהירות ורואה ומוכן לראות נכוחה שאין לך באמת שליטה כרגע, ושהמושכות האלה, אין להן שום השפעה ממשית בעולם. מרגע שאת זה אתה רואה, יש אפשרות אמיתית, גם אם בעצב, להרפות מהמאמצים של השליטה המדומה ולהפנות את המשאבים האלה בעצם לטיפול בעצמנו ובסביבה, במעט שהוא כן בשליטתנו.
רז: אז באמת זה נורא מעניין מה שאת אומרת, כי זה בדיוק… את יודעת מה הדימוי שאני השתמשתי בו, כאילו אצלי בראש בדיעבד, כי אני כבר לא שם. כלומר, אני בשלב מסוים באמת הבנתי ש… מה זה הבנתי? יותר נכון נזכרתי, כי זה איפשהו פוסח על ההבנה בתוך התהליך, זה דברים שאתה יודע. אבל באותו רגע משהו חוטף אותך לתוכם, ואז אתה יוצא מהם ואז אתה באמת מפסיק להתעדכן, אתה מפסיק, עוד פעם, להתעדכן, מפסיק להתעדכן בצורה נורא אקטיבית ונורא מזיקה לך, שלא תורמת לך שום דבר על השליטה במציאות, שכאמור איננה, לא קיימת לך שליטה במציאות. זה מעין פתאום איזשהו רגע שאתה יוצא מ… נקרא לזה טריפ. פגה ההשפעה של איזה משהו כזה פסיכדלי…
סמדר: בדיוק.
רז: ואתה מגלה שהמושכות האלה בעצם זה קצת… אתה מגלה את עצמך במין, נקרא לזה, תפאורה של הצגה בקאמרי, ואתה רואה שבעצם המושכות הם סתם חבלים שלא מחוברים לסוס, הם לא מחוברים למרכבה. הם מחוברים לאיזה משהו שלקהל אמור לתת איזושהי כאילו אמינות תפאורתית לעניין כולו, אבל בסך הכול אתה רואה את אחורי הקלעים של הדבר הזה, ומבין שזה לא משרת אותך, באנדרסטייטמנט.
סמדר: בול! אני חושבת שזה ממש תיאור כל כך נאמן לתפיסה הבודהיסטית. הבודהה דיבר על הבורות או על העיוורון, במובן הזה שאנחנו לא רואים את טבע המציאות. את טבע המציאות גם במובן של הארעיות שלה וגם במובן של תלות הגומלין. ואפשר פה שעות לדבר על כל אחד מהמונחים האלה בהקשרים האיומים של המתרחש בארץ, אבל אנחנו לא נעשה את זה. אנחנו נחזור לפשטותם של הדברים ונגיד, הרגעים האלה של ההתפכחות, שפתאום אנחנו מזהים שמנגנון שנאחזנו בו, שהמטרה שלו היא טובה, היא להגן עלינו.
רז: היא לשמור עלינו, כן.
סמדר: ממש. אבל כשאנחנו רואים שהוא לא מועיל, ולרוב מזיק, כי בוא נגיד שכשאתה משקיע אנרגיה בלנהל את המושכות האלה, היא הולכת לשם ולא למקום אחר, במקרה הטוב, והרבה פעמים היא גם מזיקה לך כי היא פוצעת לך את הידיים כי אתה כל כך מושקע במושכות, אתה אפילו לא שם לב. היא הורגת לך את השרירים. אז אם נמשיך עם המטאפורה הזאת, אנחנו נגיד שיש ערך עצום ברגע ההתפכחות, גם כמו שאמרתי קודם, גם אם הוא מרגיש לנו קשה או מייאש. שפתאום אתה אומר, שיט, זה לא עובד, המושכות האלה אשכרה לא משפיעות על כלום. זה דורש איזה אומץ להגיד, כן, זה… זה מה שגיליתי עכשיו, אני רגע רוצה לעכל את זה. והראייה הזאת עצמה היא היא הבהירות שדיברתי עליה. זאת אומרת, הבהירות היא בראש ובראשונה היכולת שלנו לראות פתאום איך התודעה שלנו עובדת, איך היא עבדה עלינו, איך היא הוליכה אותנו שולל, איך היא סובבה אותנו בכחש. ואז יש לי אפשרות לעשות בחירה קצת יותר מודעת וקצת יותר נבונה ברגע שזה קורה. וחשוב להגיד, אני בטוחה שזה לא שאתה ראית את זה ברגע מסוים, ומאותו רגע לא נכנסת לחדשות או… זה תהליך, אנחנו חייבים להיות סבלניים. כלומר, יכול להיות שהתהליך של להשתחרר מהאחיזה במושכות ייקח לי עוד כמה סיבובים, כי מתנהל כאן מאבק בין התודעה האוטומטית שאומרת "תחזיקי, תחזיקי, אל תוותרי", לבין התודעה הנבונה, היותר משוחררת, שאומרת לי "יקירה, זה הכול הבל הבלים. שחררי את הידיים. גם אם את אומרת, אבל מה אני אעשה עכשיו? אבל מה אני אעשה? את לא צריכה לעשות כלום. את יכולה רגע לעמוד, לתת לידיים שלך לנוח, ולמצוא מחדש את נקודת העגינה שלך בעולם הזה שבו אין לך מושכות בידיים". והדרך היא מאוד חשוכה, לא ברורה, יש אנשים רעים מסביב, תרתי משמע. לא צריך מייד להמשיך לרוץ. צריך לעצור, להתחבר מחדש אל אותו עוגן פנימי שמתחיל… אני מחזירה אותנו לתחילת השיחה, הוא מתחיל בעיגון שלנו בגוף, ביכולת להרפות, פה איזה שרירון, שם איזשהו איבר. להרגיש מחדש קודם כול את המרחב של עצמי כמרחב שאני בקשר איתו ושיש לי בו שליטה מסוימת, לפני שאני רצה ומנסה לחוש ודאות ושליטה בכל מרחבי הענק שסביבי. ובאמת, גם ידיי וגם תודעתי לא יכולות להשיג, לא יכולות לתפוס.
רז: אז אנחנו מדברים בעצם על מצב שבו אנחנו יכולים לפעול ממקום יותר מודע, שגם אם אחזנו שוב באותן מושכות מדומות לרגע, כמו שאמרת, זה איזשהו עניין הדרגתי, כן? זה לא שאנחנו שומטים אותן ובאורח פלא אנחנו משנים את כל ההתנהגות שלנו והרפלקסים שלנו או הדחפים שלנו להשיג את אותה שליטה מדומה כבר לא קיימים, אבל אנחנו הרבה יותר מודעים לדבר הזה של מה קורה לי עכשיו. אני נכנסתי עכשיו לאפליקציה כי אמרתי אני חייב לדעת מה קורה כדי, אני לא יודע, להרגיש אולי יותר בטוח שאני יודע מה קורה סביבי, אוקיי? אבל אני יודע שאני עושה את זה, אני עושה את זה בצורה מודעת ולא בצורה אוטומטית, לא בצורה שמנחה אותי ומפזרת אותי באמת על כל ערוצי המדיה ומזינה אותי ב… ב… ב… אני לא יודע מה. זה משהו הרבה יותר מודע, משהו שאני מודד גם לעצמי, ויודע שאם צרכתי אותו אז צרכתי אותו. וגם להיות סלחני כלפי עצמי או בחמלה כלפי עצמי כשעשיתי את זה.
סמדר: ממש. אתה ממש הפכת להיות…
רז: [צוחק]
סמדר: מורה גדול בזכות עצמך, רז.
רז: תשמעי…
סמדר: זה תענוג.
רז: אנחנו חודשים לא התראינו, אבל לא הפקרתי, את יודעת, את כל ה…
סמדר: אתה בעצם מחזיר אותנו לעיקרון הבסיסי שאומר, הגורם שמייצר תמורה הוא ההתבוננות. ממש back to basics. זה נכון, נמשיך להתבונן, להתבונן באיך התודעה עובדת ובמה המצב שלנו כרגע. והמצפן שלנו הוא השאלה מה מיטיב כרגע עם היציבות של התודעה שלי, מה מסייע לי כרגע לקדם את הרגיעה הגופנית, ואיך אני יכול לצמצם את מה שמזיק ומרעיל את הנפש. אנחנו יודעים שכעס הוא מרעיל ושפחד הוא מרעיל. אנחנו לא יכולים להימנע מהם לגמרי, זה לא יעד שאנחנו בכלל מדברים עליו. אנחנו נחזור ונחפש את דרך האמצע, את אותו נתיב שעוזר לנו לאזן בין הדברים. ואם בעקבות השיחה הזאת הצלחתי באחד או בשניים מכל מאה מקרים ביום לקטוע תהליך שהוא מזיק או לחזק איזושהי נטייה שהיא מועילה, דייני. זה דבר גדול. כיוון שאם לא כן, מה שיקרה הוא שלא רק שאני אמשיך לעשות את מה שעשיתי, אלא זה יחזק את הנטיות האלה המרעילות והמזיקות, ומחר אני אפגוש אותם חזקות עוד יותר. אז האפשרות שלי מדי פעם בפעם לעצור ולהגיד, אני קוטעת. אני קוטעת את החיבור לטלפון, אני קוטעת את המחשבות האלה שאני עפה איתם חודש או שנה או עשור קדימה. המחשבות על מה קורה לכל מיני אנשים שעברו דברים גרועים ממני. אלה נטיות תודעתיות שחוזרות אצל כולנו. אני רוצה להזכיר לנו שאם נתבונן מבחוץ, אם נעשה את הזום-אאוט, נבין עד כמה הן עקרות. זה לא מועיל לאף אחד והם עבורנו עצמנו הם מזיקות, הם לוקחות את המשאבים שלנו אל מקומות שמהם דבר לא יצמח.
רז: אז הנה, לטובת מי ש… למי שלא ליווה אותנו בשיחות ובמפגשים הקודמים שלנו, אה… אנחנו ננסה עכשיו גם לתת כלי נוסף ממש ללוות את המאזינים ב… נקרא לזה, בניסיון לייצר כאן רגיעה ויציבות ובהירות, באמצעות תרגול קצר.
סמדר: אכן. אז אנחנו נעשה תרגול ממש קצר, כי בוא, למי יש סבלנות עכשיו לתרגולים ארוכים? נודה על האמת. נעשה תרגול קצר. תרגולים ארוכים יותר אפשר למצוא, כמו שאומרים, במקומות אחרים ובעונות קודמות. אנחנו נעשה תרגול, שהמאזינים שלנו מוזמנים לחזור אליו, בין אם תוך כדי שהם מאזינים או לחזור לעקרונות שלו. תרגול שיתחיל בגוף, יעבור אל התודעה ויסתיים בלב. אז…
רז: נעשה את זה עם מצילות? מה את אומרת?
סמדר: אני אומרת שלרגל השינוי אנחנו נעבור אל הקערה הטיבטית.
רז: הו.
סמדר: שיש לה צליל יפה לא פחות משל המצילות.
רז: מהמם. אז הינה, אני רואה אותה ברקע. אם את יכולה, אז זהו, אמרתי אולי אני אקום ואני אגיש לך אותה.
[צליל נקישה על קערה טיבטית]
סמדר: אז את התרגול אנחנו נתחיל היום דווקא בעמידה. אני רוצה לבקש שממש באופן מכוון, נביא את תשומת הלב אל העקבים שלנו. מי שיש לו שיווי משקל מספיק טוב, יכול ממש לעמוד לרגע על העקבים, כדי לחדד את התחושה של העקבים הנוגעים ברצפה, תוך כדי שהם נושאים את משקל הגוף. ובהדרגה אפשר, מי שהרים את הבהונות, אפשר להוריד אותן חזרה, וממש להרגיש איך האדמה מחזיקה אותנו כרגע. התחושה מופנית אל תחתית כפות הרגליים, משם אנחנו יכולים לעלות לאורך הרגליים לכיוון האגן, נחוש את היציבות של האגן, את האיזון בין שני צידי הגוף. מי שמרגיש שעמידה ללא תזוזה היא לא נוחה לו, ממש יכול כרגע להעביר משקל מצד אל צד בקצב איטי, פשוט כדי לייצר איזושהי תנועה דמויית נדנוד. ניתן לאורך התרגול כל מיני אפשרויות של מודיפיקציות כדי שתוכלו למצוא את עצמכם באופן שיהיה נוח. אין כאן איזושהי כוונה לכפות משהו על הגוף או על התודעה. אז אני עולה כרגע עם תשומת הלב לאורך עמוד השדרה ומרגישה את הקו הישר הזה שבעצם נמשך מבין כפות הרגליים דרך מרכז הגוף, לאורך עמוד השדרה ועד קצה הקודקוד. עמוד תווך גופני שיוכל לשמש לנו גם בסיס ועוגן לייצוב של התודעה בהמשך. ככל שאנחנו יכולים, את שני צידי הגוף נרפה מטה לכיוון האדמה, משני צידי עמוד השדרה. את צידי הפנים, את הכתפיים והזרועות. נאפשר להם להישמט מטה, בעוד מרכז הגוף יציב, כמו גזע של עץ. מי שמרגיש בנוח יכול עכשיו להתחבר אל ציר הנשימה, אל אותו קו אמצע שלאורכו אנחנו נוכל לחוש את כניסת האוויר והיציאה שלו. מי שמרגיש פחות בנוח עם הנשימה כעוגן, יכול להמשיך ולעגן את תשומת הלב בעקבים, בכפות הרגליים. ועוד אפשרות היא לעגן את תשומת הלב בצלילים ובקולות שרוחשים סביבנו. פשוט לשים לב אליהם, לא צריך לפרש או לנהל אותם. לשים לב. אפשר בשלב הזה להתיישב, אם נוח לכם, אפשר להמשיך את התרגול גם בעמידה. ננסה לספור את הנשיפות, וכל נשיפה, יש לנו הזדמנות לפנות גם מתוך הגוף, גם מתוך הנפש, סטרס, מאמץ מיותר, ניסיון לאחוז דברים שלא ניתן באמת לאחוז בהם. ניקח שאיפה, נרפה אחד עם הנשיפה. שאיפה, שתיים, שאיפה, שלוש. כך נוכל להמשיך. אנחנו מגיעים לחמש, נוכל לספור חזרה מטה עד אחד. הספירה היא לא הכרחית. המטרה שלה להיות כמעין גלגלי עזר, התודעה מנסה להתייצב. אם אין בספירה הזאת תועלת, נרפה ממנה. עכשיו נוכל להפנות מבט אל התודעה, פשוט להבחין איך היא כרגע. נוכל לציין לעצמנו אם היא סוערת, היא נרגעת, היא מבולבלת. בלי שום ניסיון לשנות. ככה זה עכשיו. הרגעים האלה, אנחנו כאן כדי להתבונן במה שממילא ישנו. ככה זה עכשיו, זה בסדר. אני נותנת לעצמי לראות ולהרגיש מה שישנו. רגע של הפוגה ממאמץ. רגע של עצירה מדהירה לקראת יעד כזה או אחר. רגע שבו אנחנו מאפשרים לעצמנו לחוש את מה ששלם, מוחשי. נוכל לסיים את התרגול והפנייה של תשומת הלב אל מרכז בית החזה, ובאופן מטאפורי אל אותו מקום פנימי שמחזיק בתוכו רכות וחמלה, סבלנות וסובלנות. ומתוכו אולי גם נוכל לייצר קול פנימי, פשוט מלווה ואומר, ככה זה עכשיו. נוותר על ניסיונות לעשות את זה אחרת. ואם נרצה, גם נוכל לסיים באיחול פנימי שנהיה מוגנים ובטוחים, ונמשיך לטפח את היציבות והצלילות של התודעה, עבורנו ועבור אחרים. ועם צלילי הקערה, הם מסמנים לנו את סיום התרגול. נניע בעדינות אצבעות הידיים והרגליים, ניקח נשימה עמוקה, נחוש את הגוף. ובהדרגה נפקח את העיניים, נוכל אפילו לעצור רגע, להכיר תודה על הדקות האלה שיכולנו להקדיש לתרגול הזה. מכאן חזרה אל השגרה שמחכה לנו.
[צליל 3 נקישות על קערה טיבטית]
רז: טוב, הרבה זמן לא… הרבה זמן לא היינו בסיטואציה הזאת ביחד, אז קודם כול, זה… בימים כאלה שאתה… שכולנו מחפשים קצת נחמה, אז אני שואב מזה נחמה מסוימת. אני מאוד מאוד מקווה שהצלחנו לתת גם לכם מעט כזו בימים האלה. וכיף שעשינו את זה, כיף שדיברנו.
סמדר: גם לי, היה באמת רגע של חסד, שעה של חסד.
רז: ממש. ו… אז תודה רבה, ואנחנו נשתמע כאן שוב, אני משוכנע. יש בי משהו מאוד… תחושת ודאות כזאת. [צוחק]
סמדר: אז אני מייד מצטרפת.
רז: סמדר יהודה-גזית, פסיכולוגית קלינית המשלבת מיינדפולנס במרחב הטיפולי, תודה רבה.
סמדר: תודה לך, רז.
רז: תודה רבה גם לכם על ההאזנה. אם אתם מאזינים לנו בספוטיפיי, אנחנו כמובן זמינים בכל יישומוני הפודקאסטים, ספוטיפיי, אפל וגוגל פודקאסט. בספוטיפיי אתם גם מוזמנים לשתף אותנו בתחושות שלכם, בכל מה שעולה על דעתכם. נשמח לקרוא, לשמוע וננסה להיות כאן עם הדברים האלה בפעמים הבאות. שיגיעו ימים טובים יותר. תשמרו על עצמכם. תהיו במיינדפולנס עד כמה שאתם יכולים. ולהשתמע, להתראות.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments