עושים רפואה - אלצהיימר – חלק א'

מידי פעם עולה כותרת מבטיחה בנוגע לתרופה לאלצהיימר - מחלה ששכיחותה הולכת ועולה בשנים האחרונות, וצפויה להמשיך ולעלות עם הזדקנות האוכלוסייה. אך מה זו המחלה הזאת? איך היא עובדת? מה ההבדל בין "אלצהיימר" ל"דמנציה"? תודה לפרופסור יעקב גינדין על נכונותו להתארח בפרק זה.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 05/11/2019.

‏קריינות: רשת "עושים היסטוריה".

‏[חסות]

‏עידן: שלום יובל.

‏ד"ר בלוך: היי עידן.

‏עידן: שלומך היום?

‏ד"ר בלוך: טוב לחזור.

‏עידן: היכן היית?

‏ד"ר בלוך: All over the place, אפשר לומר, כן. [צוחקים]

‏עידן: כבר שנים, זה לא חדש.

‏ד"ר בלוך: אבל שמעתי שכשלא הייתי פה גל מילא את מקומי.

‏עידן: מקומך נאמנה.

‏ד"ר בלוך: כן, חבר טוב גל.

‏עידן: על מה היום?

‏ד"ר בלוך: היום אנחנו הולכים לדבר על מחלה, אני חושב, עם טווח השפעה מאוד רחב, גם על המטופל וגם על המשפחה שלו. אני לא רוצה להסגיר יותר מדי, מי שקרא את הכותרת של הפרק בטח כבר יודע מה אנחנו מדברים, אבל אולי נשמע קודם אות.

‏עידן: עושים רפואה, מתחילים.

‏[מוזיקת פתיחה]

‏קריין: פודקאסט ישראל מדיה מציגה - "עושים רפואה", דוקטור יובל בלוך ועידן כהן.

‏עידן: ובכן יובל, מה היום?

‏ד"ר בלוך: טוב, אז אני רוצה לספר לך סיפור על גברת אוגוסטה דיטר, היא גרמניה, נולדה בשנת 1850 בגרמניה, בבוואריה, והתחתנה בסביבות גיל ה-30, נולדה לה בת, בסך הכול חיים רגילים. בשנות ה-90 של המאה ה-19, זאת אומרת כשהיא הייתה בסביבות גיל 40 ומשהו, היא התחילה להראות כל מיני סימנים מוזרים של דמנציה, שזה אומר, אובדן זיכרון, בעיה בהתמצאות, דלוזיות, זאת אומרת כל מיני מחשבות שווא ודמיונות כאלה, אפילו היא נכנסה כמה פעמים למצבים וגטטיביים, זאת אומרת היא ממש הייתה מנותקת.

‏עידן: צמח?

‏ד"ר בלוך: צמח, זה לא בדיוק צמח, זה מצב וגטטיבי שהוא כאילו דמוי צמח. היא מנותקת מהעולם, לא שומעת, לא רואה, לא מגיבה לשום דבר. היא יצאה מהמצבים האלה, זה לא היה משהו קבוע, אבל התנהגה מאוד מוזר. היה לה קשיי הירדמות והיא הייתה קמה באמצע הלילה וצורחת. התנהגות מאוד מוזרה. הבעל שלה… אנחנו מדברים על המאה ה-19, אני מניח שגם היום, יכול להיות שאפילו היו דברים דומים, הבעל שלה היה פועל במסילת הרכבת, לא איזה מישהו מאוד משכיל ובטח לא בן אדם עם הרבה משאבים לטפל בה, אשפז אותה במוסד פסיכיאטרי בפרנקפורט, ושמה היא התאשפזה. היא התאשפזה בשנת 1901, זאת אומרת כמה שנים הוא בכל זאת ניסה לטפל בה בבית, לא הצליח ואשפז אותה במוסד פסיכיאטרי, ושם, בנובמבר 1901 היא פגשה את הפסיכיאטר שלה. והפסיכיאטר שלה, השם שלו זה אלואיס אלצהיימר.

‏עידן: אממ, יש לי הרגשה שאני יודע על מה אנחנו מדברים היום.

‏ד"ר בלוך: נכון, זה הכיוון שלנו היום, בהחלט, נדבר על מחלת על האלצהיימר, שבאמת…

‏עידן: אני הייתי בטוח שעל סוכרת.

‏ד"ר בלוך: כן.

‏עידן: אה, אוקיי.

‏ד"ר בלוך: כן.

‏עידן: למרות שהוא חתום על עוד כמה דברים, נכון? אני חושב ש…

‏ד"ר בלוך: כן, הוא היה רופא וחוקר, שזה לא… לא תמיד הולך ביחד, זאת אומרת יש רופאים שהם לא חוקרים, יש חוקרים שהם לא רופאים, הוא היה גם קלינאי מצוין וגם חוקר מצוין, והוא עשה, הוא פיתח הרבה מאוד דברים, הוא גם עבד עם אנשים מאוד מוכשרים שפיתחו את עולם הנוירופתולוגיה והפסיכיאטריה בשנים האלה, שזה היה שנים נפלאות לתחום הזה, אבל אולי הדבר שהכי אנחנו זוכרים אותו, בזכותו, זה השם של המחלה שקיבלה את שמו, שזה מחלת האלצהיימר. הוא בדק את גברת דיטר אוגוסטה דיטר, דרך אגב הוא פרסם מאמר עליה, הוא קרא לה אוגוסטה די, והוא ערך לה מבחנים, שאל אותה שאלות, ובעצם גילה שהיא מאוד קשה לה להתמצא בזמן ובמקום. הוא שאל אותה - איך קוראים לך? היא אמרה לו - אוגוסטה. מה שם המשפחה שלך? אוגוסטה. איך קוראים לבעלך? אוגוסטה. ואז הוא אמר לה - את בטוחה שככה קוראים לבעלך? היא אומרת, לא לא לא, אני התבלבלתי.

‏עכשיו, הסיבה שאני יכול לצטט לך ממש את הדו-שיח ביניהם, זה שהוא כתב את הכול. הוא כתב את הכול ותיעד את הכול, ויש… וחוקרים, אני חושב, בתחילת שנות האלפיים, מצאו את המחברות שלו מאז, ועשו רוויזיה על כל המחקרים שהוא עשה אז. דרך אגב, המקרה הזה הוא כל כך מעניין, בגלל שהוא באמת פיבוט. ממנו בעצם נולדה כל עולם האלצהיימר, נולד מהמקרה הזה שתיאר דוקטור אלצהיימר, שחוקרים אותו המון. אפילו ניסו בשנות ה-90 לעשות ניתוח גנטי של אותה אוגוסטה די, ויש איתו חוקרים שאומרים שהם מצאו את הגן הפגום, ויש כאלה שאומרים שלא, יש איזה ויכוח בעניין הזה.

‏עידן: עד היום אגב, יש עדיין מאמרים שמנסים, מחקרים שעדיין מנסים לבודד את הגן.

‏ד"ר בלוך: כן, כן, נכון. יש גנים שאנחנו יודעים בוודאות שעושים אלצהיימר. לא בטוח מה היה לה, אנחנו רק יודעים שהיה לה אלצהיימר בגיל מאוד צעיר, בסביבות גיל החמישים, ומאוד מעניין ללמוד מהמקרה הזה בכלל על האלצהיימר. ואנחנו נדבר היום וגם בפרק הבא, אנחנו נדבר עם מומחים וניתן את הזווית הרחבה. אבל תחשוב על בן אדם, שלא יודע שיש דבר כזה שקוראים לו אלצהיימר. הוא יודע, אז דיברו על סניליות, אוקיי? שזה פחות או יותר אותה סניליות שדיברו עליה, שהיפוקרטס ואפלטון דיברו עליה, כן? [עידן מהמהם] פחות או יותר לא הרבה השתנה עד אז. והוא מדבר עם אישה שלא יודעת להגיד שמות, לא יודעת להגיד מקומות, לא יודעת להגיד בדיוק איפה היא נמצאת, מה המשמעות של כל מיני חפצים שהוא נתן לה להסתכל עליהם, והוא מתעד את הכול.

‏עידן: אז מה בעצם שונה כל כך אצלה? כי אנשים עם דמנציה היו לפני, אנשים סנילים היו לפני…

‏ד"ר בלוך: כן, כן.

‏עידן: פה אתה מדבר איתי על N=1 בינתיים…

‏ד"ר בלוך: כן.

‏עידן: איך דווקא היא הראשונה, ה-patient zero?

‏ד"ר בלוך: מה שסקרן אותו במקרה שלה, היה קודם כל הגיל הצעיר, עד כדי כך שהשם הראשון של מחלת האלצהיימר זה היה פרה-סנייל דמנציה, [עידן מהמהם] זאת אומרת זה היה דמנציה שמופיעה בגיל הלא מתאים. יכול להיות שאם היא הייתה בת 80-75 לא היינו מדברים עכשיו עליה, אוקיי, אבל מכיוון שזה קרה בגיל מאוד צעיר, ומכיוון שאלצהיימר מאוד התעניין בנושא הזה של הפתולוגיה, של מה קורה במוח, לא רק במחלה הספציפית הזאת, הוא חקר הרבה מאוד מוחות של אנשים, כמובן אחרי המוות, והוא ניסה לקשר את הפסיכיאטריה, שעד אז, אתה יודע על מה דיברנו? דיברנו על הנפש…

‏עידן: על רוחות.

‏ד"ר בלוך: ועל רוחות…

‏עידן: דיבוקים.

‏ד"ר בלוך: נכון, וכל מיני כאלה, והוא ניסה ממש לראות איך זה נראה ברמה ברמה הסלולרית, ברמה התאית. אז כשהוא פגש אותה הדברים התחברו. הוא טיפל בה במשך שנתיים. הוא טיפל… דרך אגב, הוא עבד שם במקום הזה איזה 14-12 שנה, משהו בסגנון, בתור רופא קלינאי. במקביל הוא פיתח את הקריירה המחקרית שלו, ובאמת בשנת 1903, כשהיא עוד הייתה בחיים, הוא עבר למינכן, והתחבר עם חוקר מאוד ידוע בתחום הפסיכיאטריה שנקרא קראפלין, שהוא גם זה שכתב את הספר על הפסיכיאטריה אז, המפורסם, הוא היה אוטוריטה בתחום והוא עבר אליו כדי לחקור, והמשיך להיות בקשר עם המוסד בפרנקפורט ששמה הייתה מאושפזת אוגוסטה, עד שהיא נפטרה בשנת 1906.

‏עידן: זאת אומרת, אנחנו בעצם מדברים על כמעט 16 שנים שהיא… יש לה את המצב הזה, נכון? מ-1890…

‏ד"ר בלוך: משהו כזה. אי אפשר לדעת בדיוק מתי זה התחיל, כי אין לנו תיעוד מדויק על מה שקרה לפני האשפוז שלה. היא התאשפזה ב-1901, נפטרה ב-1906, אז לפחות חמש שנים היא הייתה במצב קשה. כמה זמן לפני זה היה לה אנחנו לא יודעים בוודאות, אבל מה שיפה, זה שאלצהיימר עקב אחריה גם אחרי שהוא עבר למינכן, וברגע שהוא שמע שהיא נפטרה, הוא ביקש שישלחו לו את כל המסמכים הרפואיים ואת כל התיק הרפואי שלה, ואת המוח שלה. שזה מאוד נחמד שאפשר ככה לבקש, "שלח לי את המוח"…

‏עידן: שלח לי איברים.

‏ד"ר בלוך: לא יודע אם יש שם FedEx או משהו.

‏עידן: DeadEx.

‏ד"ר בלוך: כן. הוא קיבל את המוח שלה, הוא קיבל את המוח שלה, וחקר אותו, ובדק אותו, ובעצם לראשונה תיאר ברמה ההיסטופתולוגית, ברמת הסלייד הפתולוגי, את השינויים המבניים שקורים במוח, אולי אנחנו נעסוק בזה קצת יותר מאוחר, והוא זה שתיאר לראשונה את המחלה המיוחדת הזאת. הוא פרסם את… הכותרת של המאמר היה "הסיפור המוזר על המטופלת הזאת והזאת". אותו קראפלין שהוא הלך לעבוד אצלו במינכן, הכניס את המחלה הזאת לראשונה לספר שלו, לספר הפסיכיאטרי שלו, בשנת 1911, אני חושב, משהו כזה, ולראשונה קרא לה גם "מחלת אלצהיימר", ומאז השם הפך להיות השם הרשמי, ואנחנו היום מדברים עליה.

‏עידן: אז אני אשאל אותך רגע, היות ואתה אומר שהפעם הראשונה שהמושג "מחלת האלצהיימר" מופיע בספר פסיכיאטרי…

‏ד"ר בלוך: כן.

‏עידן: אנחנו לא נמצאים שם היום, זו מחלה נוירולוגית.

‏ד"ר בלוך: נכון, קודם כל חלוקת ה… נקרא לזה גבולות הגזרה, בין הפסיכיאטריה לנוירולוגיה, לנוירוכירורגיה ולנוירופתולוגיה, בתחילת המאה ה-20, בסוף המאה ה-19, זה שטח מאוד מעורפל, זאת אומרת כולם התעסקו בהכול. אתה רואה, אותו פסיכיאטר עושה גם נוירופתולוגיה, ועושה גם נוירולוגיה, ואפילו השמות של המומחיויות הם עוד לא ממש מסודרים. היום זה היה באמת הרבה יותר מבודל, זאת אומרת, היום האנשים שמתעסקים בזה אפשר לקרוא להם אנשים שמתעסקים בחקר המוח. אז אנחנו היום מנסים להכניס את הכול לאיזושהי משבצות מאוד מוגדרות, אבל פעם התחום היה מאוד פתוח, ויכולת לנדוד ממקצוע למקצוע בצורה מאוד חופשית, זה לא הייתה בעיה.

‏עידן: אז ילווה אותנו היום?

‏ד"ר בלוך: פרופסור יעקב גינדין, שהוא גריאטר, מאוד חשוב, אני חושב, ומאוד מנוסה, וביקשנו ממנו שיעזור לנו קצת להבין את התחום הזה של אלצהיימר בפרט ודמנציה ככלל, ואני חושב שבעצם הדבר הראשון שאנחנו צריכים לברר איתו זה מהי דמנציה ומהו אלצהיימר, והאם בכלל יש הבדלים ביניהם ואיך מבדילים ביניהם.

‏עידן: פרופסור יעקב גינדין.

‏ד"ר בלוך: "שלום פרופסור גינדין. איתי נמצא גיא בן נון, העורך שלנו, שמחליף את עידן."

‏פרופ' גינדין: "תודה יובל."

‏ד"ר בלוך: "אנחנו לפעמים מבלבלים בין שני המונחים האלה, דמנציה ככלל ואלצהיימר. אז בוא תסביר לנו מה זה דמנציה ובמה זה שונה או דומה למחלה של אלצהיימר."

‏פרופ' גינדין: "זה כאילו שאלת אותי מה ההבדל בין כאב ברגל ושבר. דמנציה זו תופעה, תופעת שיטיון או איבוד הדעה או ירידה קוגניטיבית או מנטלית, שיש לה סיבות רבות. הסיבה השכיחה ביותר כיום, בייחוד בתחום ההזדקנות, היא מחלת האלצהיימר. אבל גם הדמנציה בגילאים המבוגרים היא בחלקה דמנציה על רקע הפרעות בזרימת הדם, בכלי הדם הגדולים, הבינוניים, הקטנים, ויש גם דמנציות, למשל, ואני למדתי גריאטריה בארצות הברית, אדם שבא עם דמנציה מתחת לגיל 55 זה קודם כל איידס, אלא אם כן הוכחת משהו אחר. היום אני יכול להגיד לך שרוב האנשים שמגיעים אליי, זה מרפאה של דעה שנייה ושלישית. הסיבות העיקריות הן דווקא דמנציה עקב תרופות. היום יש לנו, למשל, דמנציה עקב זה שהאדם לקה בקדחת הנילוס המערבי, היתוש שהגיע, עולה חדש. אז עוד פעם, אכן האלצהיימר מעל 50%, אבל ככל שאנחנו יורדים בגיל יש לנו סיבות אחרות. והיום שיש לנו את הקנאביס, הרבה אנשים שהפכו ל"דמנטים" במרכאות, אני קורא לזה, כי זה היה הפיך, וכבר קיבלו כותרת של אלצהיימר, ויש לי עשרות חולים שהורדתי את האבחנה של האלצהיימר עם טיפול בקנאביס היום, שמשחרר אותך מתרופות כמו טרמדקס, שזה היום מאוד מאוד שכיח וקל לרשום את זה."

‏ד"ר בלוך: "זאת אומרת, תרופות אופיאטיות?"

‏פרופ' גינדין: "אוקסיקוד, מדבקות, בוטרנס, פנטה, וכיוצא באלה."

‏ד"ר בלוך: "אז כל התרופות האלה שנותנים לכאב, בעצם, אחת מתופעות הלוואי שלהם זה שהם יוצרות למטופל…"

‏פרופ' גינדין: "אמת."

‏ד"ר בלוך: "איזשהו מין תמונה של דמנציה."

‏פרופ' גינדין: "נכון."

‏ד"ר בלוך: "ובזה שאתה מחליף אותה מאופיאטים למשהו כמו קנאביס או תחליפים אחרים…"

‏פרופ' גינדין: "כן. אני למשל לא מוכן לקבל את האבחנה "דמנציה" בנוכחות סל מסוים של תרופות. היום אתה קורא לחלק גדול מהמקרים "מיקס דמנציה", דמנציה מעורבת. למשל, אדם, כל אינסטלטור יגיד לך שכשיש סתימת מים בקומה השלישית, בקומה הרביעית אין מים. אז אם יש סתימה בשני העורקים הקרוטים בצוואר, לא יגיע דם למוח. הגוף מנסה להתגבר, על ידי זה שהוא מעלה את לחץ הדם, אבל הרופא הממוצע מוריד את לחץ הדם כי אוי ואבוי, לחץ הדם גבוה. אז אני מכיר אנשים שכל מה שעשיתי, הפסקתי את הטיפול בלחץ הדם ואמרתי לרופאים, "אם יהיה 180 שיהיה", ופתאום הם מתבהרים לשנה."

‏ד"ר בלוך: "אז אם אני מנסה להבין את מה שאתה אומר, אתה אומר בעצם דמנציה זה סימפטום, כמו סימפטומים של… כמו חום, כמו כאבים, דברים אחרים שיכולים להופיע במגוון של מחלות. זה ההולמרק, זה הסימן הקלאסי של אלצהיימר, אבל זה גם יכול להיגרם מגורמים אחרים. חלק מהם, וזה אולי הדבר שחשוב להבין, בחלק מהמקרים דמנציה זה משהו שניתן לתיקון. אם מגיע אליך מטופל שהבעיה שלו זה תופעות לוואי של תרופות, ובדרך כלל אנשים בגיל מבוגר מקבלים הרבה מאוד תרופות, אפשר לתקן את זה על ידי איזון תרופתי. אם יש חסרים תזונתיים או דברים כאלה, אפשר לתקן אותם."

‏פרופ' גינדין: "אמת ויציב."

‏ד"ר בלוך: "בעצם ההבחנה של אלצהיימר, כי אלצהיימר זה כבר מחלה, נכון? זה כבר entity בפני עצמה…"

‏פרופ' גינדין: "היום האלצהיימר היא מחלה שביותר ממחצית המקרים נעשית על דרך השלילה, ולא על דרך החיוב."

‏גיא: "זאת אומרת, אתה בא ושולל, למעשה, את כל הדברים שיכולים לגרום לדמנציה, ורק אחרי ששללת אותם אתה אומר "סבבה, זה אלצהיימר"."

‏פרופ' גינדין: "אני לא אומר "סבבה", [צוחקים] אבל אני אומר "אכן, אלצהיימר", כן."

‏עידן: אז יובל, הבנו עכשיו מה ההבדל בין אלצהיימר לדמנציה, איזשהו בעצם תת-סוג. מה קורה שם?

‏ד"ר בלוך: טוב, אני עכשיו הולך לנסות להסביר לך בכמה דקות את המנגנון הפתופיזיולוגי. קודם כל נסביר מה זה פתופיזיולוגיה.

‏עידן: פיזיולוגיה קשור לתנו… גוף, משהו?

‏ד"ר בלוך: פיזיולוגיה זה התפקוד הרגיל של הגוף, ופתו זה כל משהו לא תקין, נכון? אז יש לנו תהליכים בגוף שבאיזשהו שלב, שעובדים שנים כמו שצריך, ואז באיזשהו שלב משהו משתבש בהם.

‏עידן: המפורסם שבזה זה בדרך כלל יהיה סרטן, נכון?

‏ד"ר בלוך: סרטן, אבל האמת שרוב המחלות שהם לא מחלות שנגרמות כתוצאה מגורם חיצוני, זה מחלות שנובעות מאיזשהו פגם בתפקוד התקין של הגוף. תחשוב על זה, גם מחלות אוטואימוניות, שזה בעצם תפקוד לא תקין של מערכת החיסון, גם כל מיני תהליכים אטרוסקלרוטיים, שזה הצטברות של חומרים על כלי הדם וכולי. אז בעצם זה רוב הרפואה שלנו.

‏עידן: אז אני אגיד לך שאם אני יושב מולך, הפתופיזיולוגיה, מקורה בעצם בגיל.

‏ד"ר בלוך: יש תהליכים…

‏עידן: על זה סבא שלי אמר שהבעיה הכי גדולה שלו זה מה שכתוב בתעודת זהות. [צוחק]

‏ד"ר בלוך: זה נכון, זה נכון. יש פתופיזיולוגיה ש… בוא נגיד ככה, אם זה משהו שהוא עניין סטטיסטי, אז ברור שככל שאתה חי יותר, הסטטיסטיקה היא נגדך, אוקיי? יש דברים שאתה נולד איתם, שזה בעיות גנטיות, שכבר מגיל אפס מתחילות לעבוד לרעתך, אבל פה באמת אנחנו מדברים על מחלה שהגיל זה הגורם סיכון מספר אחת שלה.

‏עידן: אז אם יש לנו את מה שנהוג לכנות "מחלות ילדות", שבשביל זה המציאו חיסונים, אהממ… אהממ… אהמ… רמז לכולם, אז פה אנחנו מדברים בעצם על מחלות זקנה.

‏ד"ר בלוך: עוד פעם, אני רק רוצה להדגיש, מחלות ילדות שבשבילן המציאו חיסונים, זה אותן מחלות שדיברתי על גורמים חיצוניים. פה אנחנו מדברים על גורמים פנימיים, וכן, אנחנו מדברים על קבוצה גדולה מאוד של מחלות שככל שאנחנו מתבגרים פוגשות אותנו יותר. ולכל אחד יש, לא לכל אחד, כל מי שיגיע לגיל, יש את החוויה הזאת שכבר הגוף לא ממש מקשיב לך, ואתה מתחיל להיות תלוי בכל מיני תרופות, ויש כל מיני זה, והרופא משפחה עושה לך פרצוף עצבני כשהוא פוגש אותך. באיזשהו גיל מתחיל גם התהליך הזה. עכשיו בוא נתמקד בפתופיזיולוגיה של…

‏עידן: הדמנציה.

‏ד"ר בלוך: אלצהיימר. עכשיו, אני רק רוצה להגיד בסוגריים שלא הכול ידוע לנו עד הסוף, אבל לשמחתנו המחלה הזאת, אלצהיימר, היא מחלה מאוד נחקרת. יש לך אולי רעיון למה היא מחלה מאוד נחקרת?

‏עידן: כי העולם הולך ומזדקן. למרות שאני חייב להגיד לך שנייה אחת, פה אתה הכנסת לי כבר, אני באתי מוכן חמוש מהבית במספרים, היא לא כל כך נחקרת או לא כל כך ממומנת במחקר, כמו סרטן, למשל.

‏ד"ר בלוך: אז עוד… טוב, אז בואו נעשה סדר.

‏עידן: כאילו, אתה יודע, אתה מסתכל על מספרים, 8 פני לעומת פאונד ו-8 פני שהולך למחקר סרטן.

‏ד"ר בלוך: לך תסמוך על הבריטים.

‏עידן: אההה.

‏ד"ר בלוך: אבל אני אומר כזה דבר, המחלה הזאת… כל דבר כשמשווים לסרטן נחקר פחות, אבל אם אתה משווה נגיד אלצהיימר למחלות יתומות או מחלות כאלה, היא נחקרת הרבה יותר, ויש לזה שתי סיבות עיקריות, או שלוש, תלוי איך אתה קורא לזה. א', האוכלוסייה מזדקנת, ולכן אנחנו צפויים לראות יותר ויותר אלצהיימר ככל שיעבור הזמן. אנחנו רואים מגמת עלייה, בניגוד להרבה מחלות אחרות שאנחנו מצליחים לשלוט בהן. ב', עדיין אין טיפול יעיל. אנחנו נדבר על זה, נדבר על הטיפולים שהם מקובלים היום, אין את ה-silver bullet, את זה שהוא משנה מחלה. אוקיי? יש טיפול סימפטומטי, אין משהו שמשנה מחלה עדיין. דבר שלישי, זה מאוד מאוד נפוץ, ולכן, לחברות התרופות כדאי. אם הם משקיעות או לא משקיעות זה כבר עניין אחר. אני חושב, החוויה שלי, שיש הרבה מאוד מחקרים, אבל יכול להיות שיגידו המומחים שאין מספיק מחקרים.

‏עידן: אם אנחנו מדברים רגע על מספרים, רק כדי לסבר את האוזן, אם היום מדברים על כמעט 50 מיליון איש world wide, בעוד כ-30 שנה, כמעט פי שלושה, 130 חולים בערך, זה הצפי.

‏ד"ר בלוך: בעיקר מכיוון שהאוכלוסייה צפויה להזדקן, וגם אולי… גם יותר גורמים סביבתיים, וכו', שאנחנו לא מבינים עד הסוף. אבל, having said that, אנחנו כן יודעים הרבה יותר היום על אלצהיימר ממה שידע אלצהיימר עצמו, וגם ממה שידעו לפני נגיד 30 שנה, המחקר הולך ומתקדם. עדיין לא מצאנו את הפתרון, אבל אנחנו יודעים די טוב, בהבנה די טובה להסביר את המנגנונים העיקריים. בוא ניכנס אל המוח, אוקיי? אתה במוח? אוקיי. כנס לרמת התא הבודד.

‏עידן: עברתי את ה-blood… BBB.

‏ד"ר בלוך: יפה. אנחנו עכשיו ברמת התא הבודד, אוקיי? תאי עצב, תאי עצב במוח, הם מורכבים מגוף ומ-Axon, זה הזנבות הארוכים האלה.

‏עידן: זנב, יש דנדריטים כאלה שהם… בקצה שלהם, משמה יורים כל מיני…

‏ד"ר בלוך: נכון, ויש כמובן גם את החיבורים בין התאים של הסינפסות שדרכם עובר המסר מתא לתא. עכשיו, התאים האלה, בדופן התא, בדופן כל תא, האמת, אבל ספציפית כרגע אנחנו מדברים על תאי עצב במוח, בתוך הדופן של התא יש חלבונים שנקראים APP.

‏עידן: A, P, P?

‏ד"ר בלוך: APP. ה-APP זה חלבונים שנמצאים באופן קבוע וטבעי בדופן התא, ולפעמים מפרקים אותם אנזימים ומשחררים אותם לסביבה, זה תהליך טבעי. זוכר שדיברנו על פתופיזיולוגיה? [עידן מהמהם] זה הפיזיולוגיה. הפיזיולוגיה היא שהחלבונים האלה באופן תדיר מפורקים ומשוחררים לסביבה.

‏עידן: ולמה הם משוחררים לסביבה?

‏ד"ר בלוך: כי כל הזמן יש… כל הזמן מחליפים אותם ומשנים אותם ותמיד יש איזה תהליכי עדכון ורענון, כמו שמיקרוסופט מוציאה כל פעם update לתוכנה שלה, ככה זה גם קורה.

‏עידן: מה הם עושים ברגיל, בפיזיולוגיה הרגילה?

‏ד"ר בלוך: אני לא יודע להגיד לך, יכול להיות שיש חוקרים שידעו להגיד לך, אבל אני לא יודע להגיד לך.

‏עידן: הם שם.

‏ד"ר בלוך: הם שם. מה שחשוב זה שכשמפרקים אותם בסדר, הכול בסדר. התוצרי פירוק שלהם זה תוצרים מסיסים, שמתמוססים והולכים להם משם וכולי. אבל אם אנחנו חותכים אותם לא כמו שצריך, ויש אנזים כזה, שחותך אותם לא כמו שצריך, נוצר תוצר פירוק שהוא דביק.

‏עידן: ולא זז לשום מקום.

‏ד"ר בלוך: הוא סטיקי כזה, הוא לא מסיס במים והוא יודע להתחבר לעצמו מאוד טוב, ואז כשיש הרבה כאלה פירורים דביקים, הם נדבקים אחד לשני ונוצרים משקעים. אנחנו קוראים לזה משקעי עמילואיד. והמשקעים האלה, המסטיקים האלה שנוצרים כתוצאה מזה שהחלבון מתפרק לא כמו שצריך, שוקעים בסביבה הבין-תאית של המוח. אוקיי? זה… לזה אנחנו קוראים פלאקס, עמילואיד פלאקס. עכשיו, הפלאקים האלה, בעיקר מפריעים כשהם נכנסים במרווחים בין התאים, כי אז העברת המסר מתא לתא נפגעת. הם משפיעים בכל מיני דרכים. הם גם יוצרים, בגלל שהם גופים זרים בעצם, שהגוף לא רוצה לראות שם, אז הם משפעלים את כל מערכת החיסון, אז נוצרת שם מין דלקת בסביבה. גם הדלקת משפיעה על התא ופוגעת בדופן של התא. והם גם יכולים לפגוע אפילו בדפנות של כלי דם ולעשות כל מיני דימומים שם, אוקיי, בגלל זה אנחנו לפעמים שומעים על חולי אלצהיימר שיש להם CVA, שבץ וכו'. אבל הבעיה העיקרית שלהם זה באמת ההגבלה בפעילות של התא, ואז התאים מפסיקים לתפקד כמו שצריך. אם זה קורה, וזה הרבה פעמים קורה, באזור במוח שנקרא היפוקמפוס, אם זה נפגע, אז אנחנו נראה פגיעה בזיכרון. וזה בדרך כלל, זה יכול דרך אגב להתחיל… גם יש כל מיני תיאורים של אלצהיימר שמתחיל ממקומות אחרים במוח. אבל זה הקלאסי. התיאור הקלאסי זה שזה מתחיל מזיכרון.

‏עידן: אז אני, מכל מה שאמרת לי עכשיו, אומר - לך, תמצא את הנקודה שבה החלבון לא מתפרק כמו שצריך, ופתרת את הבעיה.

‏ד"ר בלוך: רגע, שנייה.

‏עידן: אה.

‏ד"ר בלוך: קודם כל, אתה צריך לדעת שזה רק מנגנון אחד מתוך שניים שקורים באלצהיימר. יש מנגנון נוסף. וגם את המנגנון השני אני צריך לפרט, מכיוון שאחרת אנחנו לא נבין את כל המהלך.

‏עידן: אוקיי, אז הבנו את החלבונים שיוצרים בעצם, כמו, קראת לזה, מסטיקים כאלה.

‏ד"ר בלוך: פלאקים, פלאקים של עמילואידים. בנוסף, עכשיו נכנס עוד יותר פנימה. עכשיו אני מכניס אותך לתוך הנוירון, לתוך התא. בינתיים הסתכלנו מבחוץ. אוקיי?

‏עידן: מסביב. אוקיי.

‏ד"ר בלוך: עכשיו ניכנס לתוך התא. בתוך התא יש מין צינוריות כאלה, שמהוות… אנחנו קוראים לזה ציטוסקלטון. ציטו זה תא, סקלטון זה שלד. הצינוריות האלה, השרשראות האלה, הארוכות והישרות, בעצם יוצרות את המבנה של התא. אוקיי, אז יש כזה ציטוסקלטון לאורך האקסון, ויש עוד כל מיני פסים כאלה, נגיד זה כמו פסי רכבת, שדואגים שהרכבת תהיה ישרה וכולי, יש דברים כאלה בתוך התא.

‏עידן: זאת אומרת, אם אנחנו מדברים רגע על בניין, אם עד עכשיו דיברנו על מה קורה בשכונה מסביב, פה אתה מדבר איתי מה קורה בצנרת של הבניין.

‏ד"ר בלוך: בשלד, בדיוק, בשלד של הבניין. אוקיי, ממש השלד של הבניין. עכשיו, בתוך השלד הזה יש חלבון שנקרא טאו, T, A, U, אוקיי? וגם החלבון הזה מתפרק, וגורם לפגיעה בציטוסקלטון. עכשיו, הציטוסקלטון יש לו שני תפקידים עיקריים. אחד זה המבנה, והמבנה נפגע. וברור לנו למה אם המבנה נפגע אז גם תא נפגע. והדבר השני, על גבי המסילות האלה עוברים מסרים, עוברים שדרים, מצד אחד של התא לצד שני של התא. בסדר?

‏עידן: בתוך התא עצמו.

‏ד"ר בלוך: בתוך התא עצמו. זאת אומרת, אם גוף התא רוצה לשלוח שדר לקצה של האקסון שלו, הוא נעזר גם בציטוסקלטון. ולכן, כשהציטוסקלטון נפגע, גם השדרים התוך-תאיים, גם הם נפגעים. הדברים האלה, בסופו של דבר, גורמים לתא לתפקוד לקוי, ו… במקרים מתקדמים יותר, אפילו להרס עצמי של התא.

‏עידן: זאת אומרת שאם אני אסתכל עכשיו על… באיזשהו תוצר של דימות, אם זה יהיה CT או MRI, או אפילו X-ray, אני אראה חור.

‏ד"ר בלוך: נכון. מה שרואים, ואתה לקחת אותנו ממש צעד קדימה, מה שרואים ברמת המאקרו של המוח, זה תופעה שאנחנו קוראים לה אטרופיה. אטרופיה, הכוונה שהמוח מתכווץ. תחשוב על, לא יודע מה, איזשהו עגבניה ששמת בשמש, והיא הולכת ומאבדת, במקרה הזה זה לא נוזלים, זה נפח, כן, אבל לצורך העניין, המוח עצמו בתוך קופסת הגולגולת, שזה משהו קשיח, הנפח, ממש המסה של המוח, הופכת להיות יותר קטנה. אז מה שאנחנו רואים, שהחריצים של המוח הופכים להיות יותר גדולים. החריצים זה המרחק מקפל לקפל, כן, אז זה הופך להיות יותר גדול. החדרים של המוח, שזה חללים בתוך המוח שמכילים נוזל, גם הם גדלים, כי ביחס למסה של המוח, הנוזל נשאר אותו דבר, אז המוח קטן והנוזל גדל, אז אתה רואה חדרים גדולים, אתה רואה חללים גדולים, ואתה ממש יכול לראות ברמה מאקרו, את המוח מתכווץ לך מול העיניים.

‏עידן: כמה אלצהיימר הופתע כשהוא קיבל את המוח של אוגוסטה?

‏ד"ר בלוך: לא יצא לי לדבר איתו. [צוחקים] הוא נפטר דרך אגב, אני חושב ב-1915, אולי אני קצת הקדמתי את מותו.

‏עידן: לא יכולת להרים טלפון?

‏ד"ר בלוך: לא יכולתי אז, לא… לא היה לי, חיכינו שיתקינו לנו מבזק, אבל מה שאני יכול להגיד לך, שהוא מאוד הופתע כשהוא הסתכל על המיקרוסקופיה. מה שהוא ראה במיקרוסקופיה זה שני דברים - אחד זה הפלאקים שדיברנו עליהם קודם, זה בעצם המשקעים של העמילואיד, ואפשר לראות את זה, הוא ממש פרסם את זה. תחשוב איזה גאון היה הבן אדם הזה. הדבר השני זה מה שנקרא באנגלית tangles…

‏עידן: הסתבכויות.

‏ד"ר בלוך: אני מתרגם את זה ל-סבכים.

‏עידן: כן.

‏ד"ר בלוך: אוקיי, סבכים. הטנגלס זה אותם מיקרוטובולים שרצים בתוך עתה, שמסתבכים סביב עצמם, במקום שהם יהיו פסים ישרים, ותחשוב על השלד של הבניין שאמרת קודם, במקום שזה יהיה עמודים ישרים, הם מתעקמים עכשיו ומתפתלים אחד בתוך השני ונוצרים מין סבכים כאלה. אז בתוך התא, בתוך הנוירון יש סבכים, מחוץ לנוירון יש משקעים, והפלאקס וטנגלס זה שני השמות שאם אתה תפתח כל מאמר של אלצהיימר, אתה תראה פלאקס וטנגלס ואתה תראה בטא עמילואיד וטאו, אלה, זה ה-buzzwords במחקר של האלצהיימר.

‏עידן: אז כמו שאמרת, אתה רואה טנגלס, אתה רואה פלאקים, והאדם הולך לאיבוד.

‏ד"ר בלוך: נכון.

‏עידן: אבל הוא לא הולך לאיבוד בבת אחת.

‏ד"ר בלוך: נכון, נכון.

‏עידן: יש הידרדרות, קוראים לזה מחלה דגנרטיבית של המוח, בעצם איזה סוג של התפרקות.

‏ד"ר בלוך: עכשיו אפשר גם להבין יותר את המונח הזה, נוירודגנרטיבית, נוירו זה מוח או עצבים, ודגנרציה זה אומר שה… זה דעיכה הדרגתית, זאת אומרת זה ממש סוג של…

‏עידן: ניוון.

‏ד"ר בלוך: ניוון, נכון, זה המילה בעברית, ניוון הדרגתי של המוח, וזה בעצם הצורה שבה המחלה פוגשת אותנו.

‏עידן: פרופסור יעקב גינדין.

‏פרופ' גינדין: "כקלינאי מנוסה אני יכול להגיד שיש מחלת אלצהיימר של נשים ויש של גברים. כי קודם כל אורך חיי האישה במחלה הוא לפעמים כפול מהגבר. אישה יכולה למשוך תשע, עשר שנים, וגבר יכול לפעמים שלוש, ארבע. עכשיו, במחלה, בדרך כלל, השלבים הראשונים, שפתאום מתחילים לשאול שאלות. פתאום יש להם פאוזה לפני מילה שהם היו צריכים להגיד. "אני רוצה לקחת את ה… את הספר". זה התחלה התחלה. או, "אני רוצה ללכת לבקר את ה… את ה… את הבת דודה שלי". כלומר, פתאום לוקח זמן למצוא את המילה שבאה לנו בדרך כלל בשטף רצף. השלב הראשון זה שלב ההתמודדות של הסביבה. האישה בדרך כלל אומרת הוא שואל, הוא שוכח, הוא לא חוזר, הוא לא זוכר איפה הוא שם את האוטו. והבעל אומר, מה פתאום היא שמה מלח במקום סוכר, היא שרפה סירים על האש, דברים כאלו. והמפתחות, וכרטיסי אשראי, והדברים הקטנים, וכל היום מחפשים, איפה שמתי את זה, ואיפה שמתי את זה."

‏גיא: "אני שורף סירים, דרך אגב, מגיל 20, אני לא יודע. אבל זה ה-base-line."

‏פרופ' גינדין: "בסדר, זה מופע שהתחיל צעיר. [צוחקים] אבל, בגדול, בדרך כלל זה המשפחה, החולה עצמו לא מתלונן. הוא מתלונן על המשפחה."

‏גיא: "הוא לא מתלונן כי הוא לא מודע לזה, או כי הוא נבוך מזה ולא רוצה לדבר על זה?"

‏פרופ' גינדין: "הוא באמת לא זוכר שהיום יש לו תור לכירורג. הוא באמת לא זוכר שהחתונה שהם היו שלשום הייתה של שמעון בן הדוד. אז הוא פשוט לא זוכר. והוא לא מבין מה רוצים ממנו שאמרים לו, "הרי היית שם". הוא לא היה שם. והדיכאון מגיע בדרך כלל כשהאיש מתחיל עם הקונפליקטים האלו עם הסביבה. "מה אתה שוכח?" ו"מה אתה זה?" ו"אתה לא בסדר" ו"אמרתי לך עשר פעמים, אתה נודניק". פתאום איש נורא נחמד, בעל בעמיו, או אישה נערצת על בעלה או על ילדיה, פתאום היא הופכת למין… האופי משתנה למשהו יותר נמוך. והוא מבין שמשהו לא בסדר, אבל הוא לא מבין בדיוק מה, או היא לא מבינה. זה קטע שמצטרף דיכאון. הדיכאון עובר כשהאיש ששואל אותך כבר אתה לא יודע מי זה. אבל בשלב הראשון והשני, מאוד מאוד שכיח לטפל ב-early dementia עם דיכאון. ואני כל הזמן אומר למשפחה, "תפסיקו להציק לו". אחר כך מתחילים הדברים היותר משמעותיים, שיש בהם כבר סיכון. ואדם יש לו בעיות של פרקסיס, בעיות של הפעלת מכשירים, מה שאנחנו קוראים ב-IADL, instrumental activities of daily living. הוא לא יכול ללכת לבנק, הוא לא נוהג כמו שצריך, יש לו קושי להפעיל את השלטים למיניהם."

‏גיא: "הוא ממש מאבד עצמאות בצורה שהיא יותר משמעותית."

‏פרופ' גינדין: "כן, זה כבר משפיע, לא לבעיות ה… נקרא לזה הגופניות שלו, אבל בינו ובין התווך שהוא חי בו, בסביבה שלו. מתחילה ירידת משקל קצת. קצת."

‏גיא: "הירידת משקל זה בגלל שהוא לא אוכל כמו שצריך, הוא לא…?"

‏פרופ' גינדין: "יש כ… מיעוט תיאבון, יש הפחתת תיאבון. גם הוא שוכח לאכול, מתחיל בלבול תרופות. לוקחים כפול או שלא לוקחים תרופות. ויש תאונות של תרופות, אפילו עד מוות. אבל בגדול, בגדול, ה-IADL זה כבר מסמן את השלב השני. ואז מגיע השלב השלישי, זה ה-ADL .ADL וניידות. מתקשה ללכת, לא מתרחץ."

‏גיא: "עוד פעם, רק אני אבדיל, ADL זה Activity of Daily Living, זאת אומרת, פעילויות של פעילות יומיומית של החיים."

‏פרופ' גינדין: "נכון, נכון."

‏גיא: "ו-IADL זה עבודה עם מכשירים."

‏פרופ' גינדין: "instrumental."

‏גיא: "עם מכשירים."

‏פרופ' גינדין: "כן, נכון."

‏גיא: "אבל ה-ADL זה משהו שהוא כבר לא יכול להתלבש."

‏פרופ' גינדין: "ה-ADL זה כבר לגופו. אז הוא לא יכול להתלבש, והוא לא יכול להתרחץ. פה חייבים להכניס עזרה הביתה. בשלב הרביעי זה כבר מצב dumb. אין לו קשר עם הסביבה, בוהה, לא אוכל, לפעמים צריכים להתקין פֶג, צינורית להזנה."

‏גיא: "הוא מרותק למיטה?"

‏פרופ' גינדין: "לא תמיד, לא תמיד."

‏גיא: "לא תמיד. הוא עדיין יכול…"

‏פרופ' גינדין: "כן. עכשיו, בשלב השני וצפונה, בדרך כלל ברביעי כבר לא, אבל שני שלישי יש גם הפרעות התנהגות - דלוזיות, מחזות שווא, מחשבות שווא, פרנויה. האישה בוגדת עם המטפל, הבעל בוגד עם המטפלת, ואז מגרשים את המטפלת. ויש משפחות שלא מבינות את זה, ואכן שולחות את המטפלת המסכנה בחזרה לפיליפינים. ואני מנסה להיאבק איתן, וזה לא עוזר, כי הם עדיין מכבדים את האמא, ואם האמא אמרה שהמטפלת עשתה עיניים לאבא, אז היא צודקת. מאוד קשה בחלק מעדות ישראל לשכנע שזה ככה. ויש גברים עם מיניות יתר, בייחוד במחלות הפרונטליות, שיש מיניות, הם דורשים פעם, שלוש פעמים סקס ביום. והאישה המסכנה בהתחלה נורא נהנית, וזה ירח דבש, אני קורא לזה short honeymoon. זה נהדר, נהדר, והוא מתוק, והוא נחמד, ואז היא מתעייפת, וזה נהיה לא טוב. אז אתה צריך גם לדעת אם היא נהנית, אבל זה יותר מדי לתת לה אפילו לובריקנטים, כי ה… מערכת המין התייבשה. אז אם יש הנאה ויש רצון להמשיך, אז עם לובריקנטים כבר לא כואב, אז זה בסדר."

‏עידן: עושים רפואה, יוצאים להפסקה קצרה, מיד שבים.

‏[חסות]

‏[מוזיקה]

‏עידן: עושים רפואה, פרק ראשון מתוך שניים על אלצהיימר, שבנו.

‏יובל, אם אני אגיע אליך ואני אשתעל קלות ויש לי קצת חום, אתה תמדוד לי את החום, תבדוק מקסימום לחץ דם, אפילו אם נניח אני קצת מיובש או משהו כזה, תראה שהכול בסדר, תגיד, יש לך כנראה…

‏ד"ר בלוך: אין לך שום דבר, אתה סתם קוטר.

‏עידן: [צוחק] במקרה שלי זה באמת נכון, אבל נניח מישהו.

‏ד"ר בלוך: כן.

‏עידן: אבל בעצם אני באתי, התלוננתי, ביצעת איזשהו אבחון, רשמת לי משהו, נתת לי גימלים או ביתים באוהל ושלום על ישראל.

‏ד"ר בלוך: נכון.

‏עידן: פה זה קצת יותר קשה.

‏ד"ר בלוך: נכון, קודם כל, עד לא מזמן, אני צריך לסייג את זה, עד לא מזמן לא היה לרופא הרבה כלים שהוא יכול היה להשתמש בהם, זה היה באמת יותר עניין של אנמנזה ושיחה חופשית. היום אנחנו הרבה יותר מדויקים בעניין הזה. קודם כל, יש באמת מבחנים שהם מבחנים מתוקפים. זאת אומרת, דברים שהרופא יודע להשתמש ויש לו ממש… הוא מקבל תוצאה מספרית, שזה תמיד הרבה יותר נוח מאשר התרשמות סובייקטיבית מהמטופל, וגם עולם המדע פיתח כלים, יותר נקרא לזה אובייקטיביים לאבחון של אלצהיימר, אבל אני חושב שזה כלים שמשתמשים בהם בעיקר דווקא למחקר ולא לקליניקה. זאת אומרת, סתם אני אתן לך דוגמה. אם אפשר לעשות PET-CT ו-MRI וכולי, ולדעת לראות סימנים של אלצהיימר, אני לאו דווקא אשלח כל מטופל לעשות את זה, כי זה בדיקות מאוד מאוד יקרות, ואני יכול לעשות את זה עם כלים הרבה יותר פשוטים. אבל אם אני רוצה לבדוק תרופות לאלצהיימר, ואני חייב הוכחה מדויקת למי חולה באלצהיימר כדי להכניס אותו למחקר, אז אני אשתמש בכלים האלה.

‏עידן: אז אני יכול לראות, למשל, את העמילואידים האלה בדם?

‏ד"ר בלוך: כן. אני חושב שאפשר לבדוק את זה בנוזל השדרה. לא בדיוק בדם, אבל אני מציע שאולי נשאל את פרופסור גינדין על העניין הזה.

‏עידן: פרופסור יעקב גינדין.

‏פרופ' גינדין: "בגדול, משיחה תחילית די פשוטה אתה יכול לדעת שיושב לפניך אדם דמנטי. כדי להעמיק אתה צריך לשאול שאלות, ויש לנו את הכלים הסטנדרטיים, המינימנטל, State Examination של פולשטיין, יש את ה-Montreal Scale, ה-MoCA."

‏גיא: "שזה בעצם שאלונים."

‏פרופ' גינדין: "יש את בלסד, פרומז', כמספר הדוקטורנטים שעשו בשנות ה-70 את הדוקטורנט."

‏גיא: "מה כוללים השאלונים האלה בעצם? מה יש בו? מה נשאל בו?"

‏פרופ' גינדין: "יש בו שלושים נקודות. ויש גם וריאציות. יש שאלות בכתיבה, בחשבון, התמצאות בזמן, במקום, בסביבה, לכתוב מילה, אבל במהופך. לכתוב משפט מסודר. לחזור על משפט."

‏גיא: "אז אתה לא משתמש בכלל בדימות, או בכל מיני…"

‏פרופ' גינדין: "לא, אני משתמש. אני עדיין, כדי להגדיר את מידת הדמנציה, זה המינימנטל. עכשיו, כדי לדעת מה הסיבה לדמנציה, ואמרנו שזה לא הכול אלצהיימר, אני חייב דימות."

‏גיא: "ומה שאנחנו רואים, התמונה הקלאסית, זה אטרופיה, נכון? זאת אומרת…"

‏פרופ' גינדין: "לא, לא, אתה יכול לקבל גם ש… מה שאני לוקח מזה, שאין פתולוגיה אחרת."

‏גיא: "אז זאת אומרת, אתה בעיקר משתמש בזה, שוב, בדרך השלילה."

‏פרופ' גינדין: "אני משתמש בדרך השלילה. יש לך אנשים עם אטרופיה די בולטת שהם לגמרי בסדר. ויש אנשים, אני משתמש בזה כדי לאבחן גידולים, הפרעות בכלי דם. אני לא מש… אני משתמש בזה כדי לומר שכנראה זה מחלה מעורבת. גם מחלה של כלי דם, וגם אלצהיימר."

‏עידן: יובל, אנחנו אצים-רצים אל עבר קו הסיום של הפרק הראשון מתוך שניים על אלצהיימר. דיברנו הרבה על הגוף, אבל פחות על האדם.

‏ד"ר בלוך: נכון, אנחנו התעסקנו, קודם כל, בלהבין מה זאת המחלה הזאת, מה הגורמים לה, מה הפתופיזיולוגיה שלה, גם קצת מאיפה היא נולדה. אבל אני חושב שאולי הצעד היותר מעניין, גם למאזינים שלנו וגם למטפלים, וגם למטופל, כמובן, זה יותר איך זה משפיע על החיים. ויש הרבה מה לדבר על זה, מכיוון שזו מחלה, דווקא בגלל שאין לה פתרון, אתה יודע. אם יש מחלות שיש להן כדור, אז לוקחים כדור, נגמרה המחלה. דווקא בגלל שאין לנו פתרון, silver bullet כזה, שיכול ממש לתת מענה למחלה, ההתמודדות איתה הופכת את העניין להרבה יותר מורכב, ואני חושב שרק בשביל זה שווה להשקיע פרק שלם.

‏עידן: "עושים רפואה", פרק ראשון מתוך שניים על אלצהיימר, סיימנו. תודה למרואיין שלנו, פרופסור יעקב גינדין. תודה למפיק ולעורך ספידי גונזלס, הידוע בכינויו גיא בן נון. רשת "עושים היסטוריה", רן לוי העורך הראשי, ודני טימור המנהל העסקי. תודה לך, יובל.

‏ד"ר בלוך: תודה, עידן.

‏עידן: "עושים רפואה", להתראות בפרק הבא.

‏שאלות על תופעות רפואיות מעניינות שנתקלתם בהן, ניתן להפנות לכתובת med.pod.il.net. התכנים המופיעים ב"עושים רפואה" אינם מהווים עצה רפואית, חוות דעת מקצועית, או תחליף להתייעצות עם רופא.

‏"עושים רפואה", אתר הבית שלנו - ranlevi.com הצטרפו לרשימת התפוצה, כך תוכלו לקבל עדכון על כל פרק חדש. אהבו אותנו, עשו לייק לדף הפייסבוק של רשת "עושים היסטוריה". לאפליקציית האנדרואיד שלנו יש קישור באתר. אנחנו כמובן גם זמינים אם יש לכם אייפון. פשוט תחפשו "עושים רפואה". לתגובות, חפשו אותנו בטוויטר, בפייסבוק, ואתם תמיד מוזמנים לכתוב גם ל-info@pod.il.net. ניתן ליצור קשר גם בתא הקולי, שמספרו 03-374-1907.

‏[פספוסים - 1]

‏ד"ר בלוך: רגע, גיא עושה פה רעש.

‏גיא: רעש, כן.

‏ד"ר בלוך: אחר כך הוא יצטרך להוריד את זה.

‏גיא: רעש, הוא הולך לנקות את זה בעצמו, באשמתך.

‏ד"ר בלוך: אוקיי, תנקה את זה אתה, תנקה את מה שעשית.

‏[פספוסים - 2]

‏עידן: רק מספרית, נסבר את האוזן, מדובר על כמעט פי שניים בתוך שלושים שנה, זאת אומרת עכשיו אנחנו נמצאים על כמעט חמישים מיליון חולים worldwide…

‏ד"ר בלוך: כן.

‏עידן: ב-2050 צופים כמעט 130.

‏ד"ר בלוך: כן, וזה בעיקר בגלל הנושא…

‏עידן: רגע, החשבון שלי ממש דפוק, זה הרבה יותר מפי שניים, חתיכת דביל. [צוחקים]

‏[פספוסים - 3]

‏ד"ר בלוך: איזה מאכל הכי כיף לאכול על אופנוע? [שקט] מפרום! [משמיע את סוף המילה כמו קול האצה של אופנוע]

‏עידן: אויש, נו, בטח. למה לבזבז מקום במוח על דברים כאלה? אלוהים אדירים. [גיא ממלמל] טוב, תראה…

‏ד"ר בלוך: מזל שאביב פה.

‏עידן: אנחנו עכשיו רגע לפני ה… זה.

‏קריין: לפודקאסטים נוספים ולהצטרפות לרשימת התפוצה של התוכנית, בקרו באתר הבית של רשת "עושים היסטוריה", בכתובת ranlevi.com או הורידו את אפליקציית רשת "עושים היסטוריה" שבחנות האפליקציות של אנדרואיד.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה