מלחמת העולם השנייה - פרק 29 - יפן מוכנעת באטום
- מיכל שקד
- 2 days ago
- 19 min read
בלוני הנפץ, הקרב על אוקינאווה, ועידת פוטסדאם, המרוץ לפצצת האטום, פרויקט מנהטן, הטלת פצצות האטום על יפן, כניעתה של יפן.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/01/2018.
ג'ינגל: "חינוכית".
[מוזיקת פתיחה, רצף הקלטות]
Adolf Hitler: “Es lebe Deutschland!”
General Dwight Eisenhower: “The eyes of the world are upon you.”
Sir Winston Churchill: “We shall defend our island, whatever the cost may be. We shall never surrender.”
[מוזיקת פתיחה מסתיימת]
ברוכים הבאים לפודקאסט "מלחמת העולם השנייה" של ה"חינוכית". אני יובל מלחי.
פרק 29 - יפן מוכנעת באטום.
[מוזיקת רקע]
בשנת 1945 הלכה יפן ונחלשה מול ארצות הברית, שהלכה והתחזקה. התעשייה האמריקנית ייצרה עוד ועוד ספינות ומטוסים, בעוד יפן נחנקה תחת סגר כלכלי. היפנים החזיקו בשטחים נרחבים בדרום-מזרח אסיה ונאלצו לפרוס את כוחותיהם, בעוד האמריקנים כלל לא תכננו להילחם בהם בכל המקומות הללו. האמריקנים הבינו כי עליהם לפלוש ליפן, לכבוש אותה ולהביא לכניעתה.
באביב 1945 פלשו האמריקנים לאי אוקינאווה, שיפן השתלטה עליו כמה עשרות שנים קודם לכן. הלחימה באי תהיה מהמערכות הקשות ביותר שידעו האמריקנים במלחמה, ותביא להחלטה דרמטית בקיץ 1945.
[מוזיקת רקע]
בלוני הנפץ.
במהלך המלחמה גילו היפנים כי בגבהים של בערך 10 קילומטר ישנו זרם אוויר חזק שנושב באופן קבוע בכיוון מזרח. היפנים החלו בסדרת ניסויים, שלאחריה ייצרו כדורים פורחים שמולאו במימן ונשאו פצצות במשקל של 15 קילו, או פצצות תבערה רבות. היפנים קראו לנשק המתוחכם "פוּגוֹ" - פצצת כדור פורח. לאחר שהעלו את הכדורים הפורחים לאוויר, השאירו אותם היפנים בזרם האוויר הסילוני על ידי מערכת בקרה מיוחדת. אם הכדור איבד גובה, שחררה המערכת שקי חול באופן אוטומטי, ואילו מעל 11 קילומטר היה הכדור פורח משחרר מעט מימן ושומר על גובה הבלון. לאחר שלושה ימים הפסיקה מערכת הבקרה לעבוד, מה שהביא לנפילת הכדור הפורח אל הקרקע, ואז מטען הפצצות שעליו התפוצץ באופן אקראי לחלוטין.
בחודש נובמבר החלו היפנים לשגר כ-9,000 כדורים פורחים מכ-20 אתרי שיגור. בסוף אותו חודש הופיעו כדורים פורחים רבים לאורך החוף המערבי של ארצות הברית. המטוסים האמריקנים לא התמודדו בצורה מוצלחת עם הכדורים הפורחים, כיוון שאלו היו קטנים יחסית, מוסתרים על ידי עננים, ושייטו במהירות גבוהה. הרשויות במדינה פחדו משרפות יער עצומות, והציבו כוחות כיבוי מתוגברים ביערות. היפנים קיוו כי קרוב לאלף מהכדורים הפורחים ינחתו בארצות הברית, אך בסופו של דבר רק כמה מאות הצליחו להגיע אל המדינה. ארצות הברית ביקשה מעיתוניה שלא לפרסם את דבר הכדורים הפורחים, והדבר נשמר בסוד, למרות שהשמועות עברו מפה לאוזן.
[מוזיקת רקע]
בחודש מרץ נפל אחד הבלונים במדינת וושינגטון, באחד ממפעלי הייצור של "פרויקט מנהטן", הפרויקט הסודי לייצור פצצות גרעין או אטום. הכדור הפורח, שנפל באזור האתר גרם לקצר חשמלי ולנפילת רשת החשמל שהפעילה את משאבות הקירור של הכור הגרעיני. לאחר זמן קצר חזר החשמל, והכורים חזרו לפעול והמשיכו לייצר את פצצות האטום. היפנים הכריזו בשידורי הרדיו שלהם על שריפות ענק בארצות הברית, אלפי הרוגים ופאניקה ברחובות.
בחודש מאי נפל אחד הבלונים במדינת אורגון. אישה וחמישה ילדים, שהיו בפיקניק, סוקרנו מהכדור הפורח המוזר, והתקרבו כדי להסתכל עליו. כשהיו סמוך לכדור הפורח הוא התפוצץ, והשישה נספו בפיצוץ. הם היו ששת האמריקנים היחידים שנהרגו על אדמת ארצות הברית הקונטיננטלית במהלך מלחמת העולם השנייה. כמובן שנהרגו גם אלפים בהוואי, אז טריטוריה של ארצות הברית. היפנים תכננו להוסיף לכדורים הפורחים גם נשק ביולוגי, כגון אנתרקס או חיידקי דבר, אך המלחמה הסתיימה בטרם הספיקו היפנים להוציא זאת לפועל.
[מוזיקת רקע]
"טייפון הברזל" של אוקינאווה.
האיים בדרומה של יפן שייכים לארכיפלג או קבוצת איים בשם ריוקו. האי הגדול בקבוצת האיים הללו הוא האי אוקינאווה, שעליו התגוררו קרוב לחצי מיליון איש. יפן השתלטה על האי כמה עשרות שנים קודם לכן, ותושביו היו שונים מאוד מהיפנים. הייתה להם היסטוריה אחרת ותרבות שונה, והם היו רחוקים מהאמונות המיליטריסטיות העיוורות של היפנים. בעת המלחמה נאלצו היפנים לגייסם בכוח.
[מוזיקת רקע]
האי אוקינאווה הוא אי צר, שאורכו כ-100 קילומטרים. היפנים הבינו את חשיבותו להגנת האיים היפנים, והציבו באי ארמיה שלמה, שכללה יותר מ-100 אלף חיילים מצוידים היטב, ולרשותם תותחים רבים. הגנרל אושיג'ימה פיקד על הכוח והחליט לפעול כפי שפעלו המגינים באיוו ג'ימה, כאשר חיכו לאמריקנים שיגיעו אליהם ואל עמדותיהם המבוצרות היטב, וכן אל המערות הרבות שנחצבו בגבעות. אושיג'ימה ריכז את הכוחות בדרום האי, וחיכה לבעלות הברית.
בסוף חודש מרץ 1945 החלו האמריקנים להפגיז את אוקינאווה, ובאחד באפריל נחתו על האי, כמעט ללא התנגדות היפנים. האמריקנים איבדו פחות מ-30 איש ביום הנחיתה. הם התקדמו וכבשו שדות תעופה באי, אך להפתעתם לא היה זכר ליפנים. כוח ליווי של בעלות הברית דרך הים כלל מאות ספינות ונושאות מטוסים, מהן עשרות ספינות מלחמה בריטיות. הכוח הבריטי היה מורכב מספינות, מלחים וטייסים מבריטניה, מאוסטרליה, מניו זילנד וקנדה. בשונה מהכוח הימי, על אוקינאווה נחתו חיילים אמריקנים בלבד, והם מנו כ-100 אלף חיילים וכ-20 אלף נחתים. בין החיילים שנחתו על האי היו גם תותחנים, אנשי חימוש, לוגיסטיקה ומנהלה. בדרכים שעל האי פגשו החיילים את תושבי המקום, שהלכו בפחד ומורא אל מחנות המעצר האמריקנים. החיילים חלקו עמם סוכריות ומנות קרב. בחמישה באפריל, חמישה ימים לאחר הנחיתה, עדיין היו האמריקנים שרויים בבלבול. משהגיעו אל חלקו הדרומי של האי, בו היו גבעות אבן גיר רבות, הם גילו את היפנים, שהגיחו ותקפו אותם מתוך מחילות ומנהרות. האמריקנים הבינו כי מצפה להם קרב קשה.
היפנים הציבו על הגבעות תצפיתנים, שכיוונו את האש הארטילרית היפנית. תותחים הוצאו מהמערות והפגיזו את עורף החי"ר האמריקני, במטרה להפריד אותו מכוחות השריון. כנגד השיריונרים הטילו היפנים אל עבר הטנקים בקבוקי מולוטוב ומטענים, ומשיצאו אנשי הצוות מהטנקים הבוערים, הם נורו על ידי צלפים. בד בבד למתקפה היפנית על הקרקע, החלו טייסי קמיקזה רבים להופיע בשמיים. הם כיוונו את עצמם אל עבר ספינות בעלות הברית, וצללו לכיוונם תוך כדי שהם מנסים לפגוע בגשר הפיקוד, שבו שהו קציני הספינות. בשישה ושבעה באפריל השתתפו כ-350 טייסי קמיקזה במתקפה על ספינות בעלות הברית. מטרתם הייתה נושאות המטוסים, אך הטייסים הצעירים, שבקושי סיימו קורס טיס, צללו בדרך כלל אל עבר הספינה הראשונה שזיהו. בדרך כלל היו אלה המשחתות הקטנות יותר שספגו את הפגיעות. למול פגיעה מדויקת של טייסי הקמיקזה לא היה להן סיכוי לשרוד.
היפנים הבינו שהקרב באוקינוואה הוא קרב קריטי, ושלחו למערכה גם את ספינת המערכה העצומה ה"יאמטו", שלוותה על ידי תשע סיירות ומשחתות. על ה"יאמטו" היה לשוט במהירות בכיוון החוף באוקינאווה, לעלות על שרטון, ולהפעיל את עשרות תותחיה כנגד בעלות הברית. קצינים יפנים רבים לא האמינו כששמעו כי ה"ימאטו" יוצאת לסוג של משימת התאבדות. לרוע מזלם של היפנים, זיהו האמריקנים את השיירה היפנית, והזניקו מטוסים רבים בכיוונה. המטוסים הטילו פצצות וטילי טורפדו רבים בכיוון ה"יאמטו", ולאחר שבע פגיעות טורפדו החלה ה"יאמטו" לשקוע. עד מהרה פגעו האמריקנים גם במשחתות הליווי, ואלפי מלחים יפנים צללו למצולות יחד עם הספינות היפניות.
מספר ימים לאחר מכן, גל תקיפות קמיקזה נוסף הצליח לחדור את מערך ההגנה האמריקני. שני טייסי קמיקזה פגעו בנושאת המטוסים ה"אנטרפרייז" והיא נפגעה קשות, אך לא טבעה. היפנים המשיכו לתקוף, וספינות אמריקניות המשיכו להיפגע ולטבוע.
[מוזיקת רקע]
בינתיים על החוף ספגו האמריקנים אבדות קשות גם כן, ולאחר תשעה ימי לחימה יותר מ-2,500 חיילים נפגעו. האדמירל נימיץ הבהיר לגנרל באקנר כי אם לא יושלם כיבוש האי במהרה, הוא יאלץ להחליפו. מפקד הכוחות באי, הגנרל באקנר, היה אובד עצות, והורה להפציץ את עמדות המגנים עם כל כלי הנשק שעמדו לרשותו. ב-19 באפריל כל המטוסים, התותחים, תותחי הספינות, הטנקים והמרגמות החלו לירות את כל סוגי הנשק שהיו ברשותם - פגזים, טילים, פצצות ופצצות תבערה הונחתו על היפנים. האחרונים עברו להתחבא במערות בגב ההר שהופצץ, ולא נפגעו בצורה קשה. למרות זאת האמריקנים דחקו את היפנים מקו הגנה אחד לאחר, והתקדמו באיטיות דרומה. הגנרל אושיג'ימה הסכים, לבקשת סגנו, לבצע מתקפת-נגד מפתיעה. חיילים יפנים עלו על סירות והגיחו בעורף האמריקני, אך האמריקנים זיהו אותם וטבחו בהם. בשמונה במאי פרצה השמועה בקרב הכוחות האמריקנים כי גרמניה נכנעה, והמלחמה באירופה הסתיימה. רבים הגיבו לכך באדישות. אחד הסמלים נתן לחייליו חמש דקות הפסקה; הם היו עדיין באמצע מלחמה קשה ואכזרית.
[מוזיקת רקע]
ב-10 במאי החלו האמריקנים להסתער על הגבעות שבהן התחבאו היפנים. הם השתמשו בטנקים בעלי להביורים שירו סילוני אש למרחק של כ-100 מטרים. כאשר האמריקנים זיהו מערות, הם ירו את סילוני האש לתוכם, או שהשליכו לתוכם מטעני נפץ רבי-עוצמה. היפנים נלחמו בעקשות, והם הצליחו מדי פעם להסתנן לקווים האמריקנים ואף העמידו פני מתים, כדי שיוכלו לירות באמריקנים בהפתעה גמורה. לקראת סוף חודש מאי החל לרדת גשם, שהפך את הדרכים לבוציות, והקשה על תנועת כלי הרכב והטנקים האמריקנים. השוחות היו מלאות בגופות, שחלקן כבר נאכלו על ידי תולעים, והריח היה מחריד. לרבים הזכיר הדבר את השוחות של מלחמת העולם הראשונה, שעליהן למדו וקראו.
היפנים גייסו לשורותיהם גם כ-1,500 נערים ונערות מהאי, בגילאי 14 עד 19. הצעירים התקיימו מאכילת כרוב וקנה סוכר. הם סבלו מרעב, היו מלאים בכינים ושתו מים מלוכלכים שמצאו במכתשים באדמה. אחד מהם סיפר כי היו לו שלוש משאלות: 'לשתות כוס מים נקיים לפני מותי, להירדם על גבי מזרון קש נוח, ולמות ללא כאבים'. יחידתם של הצעירים נקראה "יחידת הברזל והדם הקיסרית". חלקם עזרו בטיפול בפצועים או בהעברת הודעות, ואחרים נשלחו להתאבד ליד טנקים, כשהם נושאים חומר נפץ על גופם. כמחצית מכלל הנערים והנערות שגויסו נהרגו במהלך הקרבות. בכל אותה העת הלכו היפנים ונסוגו דרומה, לקווים אחוריים יותר. בסוף החודש התבהר מזג האוויר, והמטוסים האמריקנים זיהו שיירות יפניות. הם החלו להפציצן בעוצמה, מבלי לדעת כי השיירות כוללות גם עשרות אלפי אזרחים שביקשו להימלט מאזור הקרבות בחסות הצבא היפני. כ-15 אלף אזרחים נהרגו בהפצצות הללו.
[מוזיקת רקע]
בתחילת חודש יוני נותרו ליפנים רק כמה עשרות אלפי חיילים בודדים. הקרבות הקשים המשיכו מספר שבועות נוספים, ובמהלכן נהרג הגנרל האמריקני הבכיר שפיקד על הפלישה, לוטננט ג'נרל סיימון באקנר. הוא נהרג מפגיעה קטלנית של רסיס פגז בעת שצפה בהתקדמות הכוחות בשדה הקרב, והפך לגנרל האמריקני הבכיר ביותר שנהרג אי-פעם בשדה קרב. אביו של באקנר היה גנרל בזמן מלחמת האזרחים בארצות הברית.
ב-22 ביוני התקרבו האמריקנים למערה שבה שהה הפיקוד היפני. הגנרלים היפנים התאבדו בטקס התאבדות מסורתי בשם ספוקו או חרקירי, שבו פותח המתאבד את בטנו, ומאפשר למעיו ליפול החוצה. אז גוסס המתאבד באיטיות ובייסורים נוראיים עד למותו. אף על פי שהגנרלים היפנים התאבדו, רבים מהחיילים היפנים בחרו שלא להתאבד, ובפעם הראשונה במלחמה נכנעו במקום ליפול על חרבם. כ-10,000 שבויים יפנים נשבו על האי במהלך הקרבות. במשך 80 ימי הלחימה נהרגו 12,000 חיילים אמריקנים וכ-60,000 נפצעו, ביניהם נפגעי הלם רבים. כ-150 אלף יפנים נהרגו בקרבות, כחצי מהם חיילים וכחצי מהם אזרחים. הייתה זו מכה אנושה לקהילה הייחודית שהתקיימה באי, ושקרוב לרבע מאנשיה נספו בקרבות "טייפון הברזל".
במהלך הקרבות באוקינאווה כ-1,500 טייסים מתאבדים הצליחו להטביע כ-50 ספינות, ולפגוע במאות נוספות. הם גרמו למותם ופציעתם של כ-10,000 ימאי בעלות הברית. האמריקנים, שהפציצו שדות תעופה יפנים רבים ונלחמו בקרבות אוויר במטוסים עדיפים, השמידו כ-7,000 מטוסים יפנים, כולל מטוסי קמיקזה רבים.
[מוזיקת רקע]
הקרבות באוקינאווה היו הגדולים והקשים ביותר שחוותה ארצות הברית באוקיינוס השקט במהלך המלחמה כולה. משהסתיימו הקרבות באי, החלו לעלות שאלות רבות בקרב ההנהגה האמריקנית בדבר סופה של המלחמה. האם היה על ארצות הברית לכבוש את יפן ולהילחם מול מיליוני חיילים? ואם כן, כמה חיילים אמריקנים היו צריכים להקריב לשם כך - עשרות אלפים, מאות אלפים, מיליונים?
במהלך הקרבות מצאו האמריקנים מצבורי סירות נפץ שהיו אמורות להיות מושטות בידי מתאבדים. מי יודע אלו הפתעות נוספות מחכות להם ביפן. האמריקנים החלו לחשוש עד מאוד, והחלו לחשוב על פתרונות יעילים לסיום המלחמה.
[מוזיקת רקע]
סופות האש ביפן.
בינתיים המשיכו האמריקנים לשלוח מאות מפציצים כדי להטיל פצצות תבערה קטלניות על הערים היפניות. לאחר שהופצצה טוקיו בחודש מרץ וכ-100 אלף איש מצאו בהפצצה את מותם, הגיעו תורן של אוסקה, נגויה, קובה וערים אחרות. סופות האש האמריקניות השמידו מרכזי ערים, הביאו למותם של מאות אלפים, והשאירו מיליונים ללא קורת גג. בסוף חודש מרץ אזלו לאמריקנים פצצות התבערה, והמבצעים ליצירת סופות אש ביפן נעצרו. באמצע חודש מאי כבר היו מספיק פצצות תבערה בהישג יד, ומשלא היה צורך במפציצים בקרבות באוקינאווה, התפנו כל המטוסים להפציץ את ערי יפן. המטוסים היפנים לא היו יריב שקול כנגד המטוסים האמריקנים המתקדמים, ולאור האבדות הרבות, החליטו היפנים לשמור אותם עד לפלישה האמריקנית למדינה. אחוז המפציצים האמריקנים שהופלו על ידי יפן לקראת סוף המלחמה היה אפסי.
באמצע חודש מאי הותקפה העיר נגויה על ידי כ-500 מפציצים, פעמיים בהפרש של שלושה ימים. אלפי אזרחים יפנים נהרגו בהפצצות, וכחצי מיליון נותרו ללא קורת גג. בסוף אותו החודש הופצצה טוקיו פעמיים. חצי משטח העיר נחרב לחלוטין, והיא נמחקה מרשימת המטרות של חיל האוויר האמריקני.
[מוזיקת רקע]
בחודש יוני המשיכו המפציצים להרוס מיליוני בתים יפנים ולהביא למותם של אלפי אזרחים. לרשות בעלות הברית הייתה כמות מפציצים אדירה שנשלחו לערים הגדולות, לעשרות ערים בינוניות ואף לקטנות יותר. מטוסי בעלות הברית יצאו גם למבצעי הפצצה מדויקים והפציצו נמלים, מסילות ברזל ודרכים ראשיות. השליטה האווירית של ארצות הברית הייתה כה נרחבת, עד כי הם הצניחו כרוזים בערים יפניות, ובישרו על בואם מספר ימים לפני שהפציצו את עירם. הדבר גרם לנפילה מורלית אדירה בקרב אזרחי הערים הללו, שהבינו כי הצבא היפני אינו מסוגל להגן עליהם.
בקיץ 1945 קרוב לשביעית מכל שטח יפן היה הרוס ומפורק. בשבעה חודשים בלבד ספגו שלוש הערים הגדולות של יפן נזק כבד מזה של הערים הגרמניות במהלך כל המלחמה. עשרות ערים יפניות נחרבו, כ-13 מיליון בתים נהרסו, וכ-8 מיליון אזרחים, בעיקר ילדים, פונו לאזורים כפריים. ולמרות זאת, ההפצצות על ערי יפן נמשכו.
[מוזיקת רקע]
היפנים זעמו על ההפצצות האמריקניות, שהיו אקראיות ופגעו בחפים מפשע. משנתפסו אנשי צוות אוויר שמטוסם הופל, הם נכלאו בתנאים איומים ועברו עינויים קשים ביותר. בחודשים האחרונים של המלחמה קרוב ל-200 אנשי צוות אוויר אמריקנים הוצאו להורג בשריפה, ביריות ובעריפת ראשים.
[מוזיקת רקע]
בשנת 1945 נאלצו אזרחי יפן להתמודד מול חוסר הולך וגובר במזון, בביגוד ובמוצרי צריכה בסיסיים. מפעלים רבים הושמדו, וחלקם הפסיקו לפעול, מפני שלא היו ברשותם חומרי גלם נדרשים. היפנים המשיכו להילחם בבעלות הברית בכל האזורים שכבשו במהלך המלחמה, כולל בבורמה, באינדונזיה ובפיליפינים. עשרות אלפי חיילים יפנים עדיין שהו בערים הגדולות של איי הפיליפינים, ונלחמו בפיליפינים ובכוחות אמריקנים. לאחר קרבות קשים הצליחו האמריקנים והפיליפינים להשמיד כוחות יפנים גדולים. חלק מהחיילים היפנים נסוגו אל עבר הג'ונגלים שבאיים, ורבים מצאו שם מקלט לזמן ממושך. אחד מהחיילים הללו היה הירו אונודה.
[מוזיקת רקע]
הירו אונודה היה קצין מודיעין יפני, שנשלח בסוף שנת 1944 לאי לובאנג, המרוחק כ-100 קילומטרים ממנילה. הפקודות שניתנו לו היו להרוס את רציפי הרכבת ואת שדה התעופה שבאי. נפקד עליו שלא להיכנע בשום פנים ואופן, ואף נאסר עליו להתאבד. אונודה לא הצליח לבצע את פקודותיו בגלל התנגדותם של מפקדים אחרים ששהו באי, ולאחר שהאמריקנים נחתו בלובאנג, ברחו אונודה ומספר חיילים לגבעות המיוערות בפנים האי, ושם התחבאו. במהלך החודשים הבאים הוצנחו באי כרוזים שהכריזו כי המלחמה הסתיימה, אך החיילים היפנים סירבו להאמין לכך - שיפן תיכנע? נו, באמת. החיילים היפנים המשיכו לחיות במחבוא, ומדי פעם ירו על משלחות שעשו דרכן באזור. אחד מהחיילים עזב את הקבוצה, ושניים נהרגו מיריות במהלך השנים. בשנת 1974 הגיע לאי חוקר יפני, שהצליח לפגוש את אונודה. האחרון סירב להיכנע עד אשר יקבל פקודות לכך מקצין בכיר יותר. היפנים איתרו את אחד ממפקדיו במלחמה, שלחו אותו לאי, ואונודה הסכים, לאחר 30 שנה, להניח את נשקו ולחזור ליפן.
[מוזיקת רקע]
ועידת פוטסדאם.
ביולי נערכה בבריטניה הצבעה לראשות הממשלה, אך תוצאותיה לא היו ידועות מפני שהיה צריך לאסוף את פתקי ההצבעה של החיילים בכל רחבי העולם. וינסטון צ'רצ'יל עשה הכנות אחרונות לקראת ועידה נוספת עם בעלות הברית. הארי טרומן, שנכנס לנעליו העצומות של רוזוולט, לא רצה לסטות מדרכו. הוא קיבל את מבוקשו של סטלין, שביקש לכונן ממשלה קומוניסטית בפולין. הממשלה הגולה בבריטניה והבריטים עצמם זעמו על הפקרתו של העם הפולני, שנלחם לאורך כל המלחמה לצד בעלות הברית. הבריטים לא יכלו לעשות כמעט דבר, ולא רק שנאותו לבסוף לאשר את הממשלה החדשה, אלא גם הסכימו לדרישתו של סטלין שלא לכלול כוחות פולניים בתהלוכת הניצחון בלונדון.
ב-17 ביולי עמדו שלושת המנהיגים להיפגש בעיירה פוטסדאם מחוץ לברלין. בערב שלפני הוועידה נפגשו טרומן וצ'רצ'יל בפעם הראשונה. טרומן הוזהר על ידי יועציו כי צ'רצ'יל ינסה לסבך אותו במלחמה עם ברית המועצות. סטלין הגיע לברלין ברכבת, בעוד עשרות אלפי סוכני אן-קה-וה-דה שומרים עליו ועל צירי התנועה. הוא לוּוה בכ-900 שומרי ראש בפוטסדאם עצמה.
בשעה מאוחרת, בלילה שלפני תחילת הוועידה, קיבל טרומן הודעה כי "התינוקות נולדו בהצלחה". היה זה מסר מוצפן שהודיע לטרומן כי ניסוי "טריניטי", פיצוצה של פצצת האטום הראשונה בהיסטוריה, במדבריות מדינת ניו מקסיקו, הסתיים בהצלחה.
[מוזיקת רקע]
פצצת האטום.
באוגוסט 1939 שלחו אלברט איינשטיין וליאו סילארד, פיזיקאי יהודי אמריקני, מכתב לנשיא ארצות הברית רוזוולט, שבו התריעו כי גרמניה הנאצית מנסה לפתח פצצת אטום רבת עוצמה. בשנת 1942, לאחר שהצטרפה ארצות הברית למלחמה ולאחר שבריטניה העבירה אליה את הידע הרב שצברה בנושא הגרעין, היא החלה בפרויקט הנודע בשם "פרויקט מנהטן", שמטרתו יצירת פצצה עוצמתית. פצצת האטום המבוססת אורניום מאיצה את הפירוק הטבעי של האורניום, וגורמת לפירוק של אטומים רבים, הגורמים לגל הדף אדיר, לגלי חום ולקרינה רדיואקטיבית. בראש הפרויקט עמד הפיזיקאי היהודי רוברט אופנהיימר, שלימים יכונה "אבי פצצת האטום". המשרד הראשון של הוועדה היה במנהטן, ומכאן ההשראה לשמו של הפרויקט. המעבדה הראשית נבנתה בלוס אלמוס המבודדת, במדבריות ניו מקסיקו. בנוסף, נבנו מעבדות נוספות להעשרת אורניום ולייצור פלוטוניום במדינות וושינגטון, טנסי, קליפורניה, אילינוי ואחרות. עד לסוף מלחמת העולם השנייה כ-130 אלף איש עמלו על פיתוח הפצצה, כשמעטים בלבד יודעים מה מטרת החלקים והניסויים שביצעו.
בקיץ 1945, לאחר התלבטויות רבות, החליטו האמריקנים לבצע ניסוי גרעיני. הניסוי התרחש באמצע חודש יולי, וכמות האנרגיה שהשתחררה בפיצוץ הייתה שקולה לכ-21 אלף טון של TNT, חומר הנפץ שנמצא בפצצות קונבנציונליות. הפיצוץ האיר את המדבר כולו, והשאיר רושם עז על אלו שחזו בפיצוץ ובפטריית העשן שנוצרה. האמריקנים דיווחו בעיתונים כי מצבורים ישנים של תחמושת פוצצו בצורה מבוקרת. מכיוון שנושא החשיפה או הקרינה הרדיואקטיבית לא היה ידוע באותו זמן, הנשורת הגרעינית נישאה באוויר וזיהמה חוות חקלאיות באזור. בתחילת חודש אוגוסט שתי פצצות אטום היו מוכנות לשימוש.
[מוזיקת רקע]
צ'רצ'יל שמח מאוד לשמע הידיעה כי ברשות ארצות הברית קיימת פצצת אטום. הוא נרגע מפני שראה דרך לעצור את השתלטותה של ברית המועצות על כל אירופה. צ'רצ'יל הפגין פרנויה מסוימת בכל הקשור לסטלין, אבל זאת לא הייתה פרנויה מוחלטת. עוד בשנת 1944 הורה סטלין לצבא האדום לתכנן פלישה לצרפת ולאיטליה, שם תכננו הסובייטים להקים ממשלת בובות קומוניסטית. לרשות הסובייטים היו כ-400 אוגדות למודות קרב, וסטלין העריך כי תוך חודש ימים יוכל הצבא האדום לכבוש את כל יבשת אירופה, כולל דנמרק ונורווגיה. הוא העריך כי ארצות הברית תברח למראה האנדרלמוסיה באירופה, ואז בריטניה וצרפת, שעוד לא סיימו להתאושש מהמלחמה, לא יוכלו לעשות דבר. סטלין ירד מהרעיון כששמע כי לאמריקנים יש פצצת אטום. הסובייטים ידעו על "פרויקט מנהטן" ממרגלים שלקחו חלק בפרויקט, ודיווחו להם על קצב ההתקדמות של האמריקנים. כשבישר טרומן לסטלין על הפצצה, סטלין התלבט כיצד להגיב, מפני שידע עליה. הוא בחר שלא להגיב כלל, ומאוחר יותר אמר טרומן לצ'רצ'יל כי סטלין כנראה לא הבין את החדשות. סטלין שמע את שיחתם של צ'רצ'יל ורוזוולט בעזרת מיקרופונים שתולים של ה-אן-קה-וה-דה.
ב-26 ביולי פסקו הדיונים בוועידה, וצ'רצ'יל טס ללונדון לשמוע את תוצאות הבחירות. למרות שסטלין איחל לו בהצלחה והיה בטוח בניצחונו, רבים מהבריטים היו שבעים מהמלחמה. צ'רצ'יל המשיך להזהיר אותם מאויב זה או אחר וממלחמה הכרחית נוספת כנגד הבולשביקים, אך רובם בחר להצביע לקלמנט אטלי השקט והצנוע, אדם שהיה ההפך הגמור מצ'רצ'יל. לאחר שנודעו תוצאות ההצבעה, חזר קלמנט אטלי ושר החוץ שלו, בווין, לפוטסדאם כדי להמשיך בוועידה, גם בידיעה שיש בידם השפעה מעטה על ההחלטות שיתקבלו בה. סטלין היה מזועזע שאיש כמו צ'רצ'יל יודח לאחר שנות המלחמה הקשות, ובז עוד יותר לשיטה הדמוקרטית.
לאחר שהסתיימה המלחמה באירופה, החלו מיליוני אירופים לחזור לבתיהם, אך לרבים לא היה לאן לחזור. אחרים, למשל גרמנים שהתגוררו ברומניה, חזרו לבתיהם רק כדי לגלות שאנשי הצבא האדום והאוכלוסייה המקומית, שזעמה עתה על הגרמנים, גרו בבתיהם. נטלי מטס חזרה לרומניה עם משפחתה לאחר מלחמה. היא סיפרה לי כי היא ומשפחתה חשו בפחד כאשר חזרו לרומניה, ובלית ברירה נאלצו לנדוד במשך שנים ארוכות, עד שהתיישבו באוסטריה. הפולנים גירשו מארצם גרמנים רבים שחזרו לגרמניה, ומאות אלפי גרמנים אחרים נלקחו למחנות עבודה בברית המועצות. הצ'כים גירשו כ-3 מיליון גרמנים מחבל הסודטים. מיליוני גרמנים גורשו מפרוסיה מזרחית. את כל הבעיות שנוצרו במהלך מלחמת העולם הראשונה פתרו עתה העמים בכוח הזרוע. לאחר מלחמת העולם השנייה היה נדמה כי הכל מותר.
ועידת פוטסדאם המשיכה עם קלמנט אטלי, טרומן וסטלין. קשה היה להאמין כי שניים מהמנהיגים שהיו אחראים לתוצאות המלחמה לא לקחו חלק בוועידה שקבעה את תוצאותיה.
[מוזיקת רקע]
במהלך הוועידה קיבלו המשתתפים מספר החלטות שנגעו לעתידן ולעתיד המדינות שהשתתפו במלחמה. הם החליטו כי גרמניה ואוסטריה יחולקו לאזורי שליטה של המדינות המנצחות, פושעי המלחמה יועמדו לדין, פרוסיה תחולק בין פולין לברית המועצות, וגבול פולין יזוז מערבה. כמו כן הוחלט לצרף את מדינות הציר לאומות המאוחדות. בוועידה הוחלט כי החיילים הפולנים ששירתו בצבא בריטניה יהיו רשאים לחזור לפולין, אך לא ניתן היה להבטיח את שלומם. גבולותיה של גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה קטנו בשטח של 25 אחוזים. לקראת סוף הכינוס, בחודש יולי, הכריזו המנהיגים, כולל צ'יאנג קאי שק הסיני, על מלחמה ביפן עד אשר תיכנע ללא תנאי. האמריקנים הזהירו את יפן מחורבן מוחלט ומיידי. היפנים מצידם בחרו שלא להגיב.
[מוזיקת רקע]
האמריקנים האמינו כי היפנים יתנגדו לפלישת ארצות הברית ליפן בכל כוחם, כפי שעשו לאורך כל המלחמה. האמריקנים העריכו כי יהיה עליהם לספוג לפחות חצי מיליון חיילים הרוגים, וגם כי במהלך הפלישה ימיתו היפנים את כל השבויים שברשותם, ואף ישתמשו בילדים ונערות למשימות התאבדות. האמריקנים חישבו כי המלחמה תיערך חודשים נוספים, ואולי אפילו שנים רבות, ותעלה סכומי כסף אדירים. יפן שלטה על שטחים רבים בסופה של המלחמה. היא שלטה על הערים הגדולות בסין, על וייטנאם, מנצ'וריה, קוריאה, טאיוואן ואיים נוספים. קברניטי ארצות הברית החליטו לנסות לעשות שימוש בפצצת האטום כנגד יפן כדי לסיים את המלחמה באחת.
[מוזיקת רקע]
האזרחים האמריקנים עייפו מהמלחמה, ורבים כבר לא רצו לראות את בניהם נהרגים במלחמה, שבין כה וכה תסתיים עוד רגע. להנהגה האמריקנית היה ברור כי המלחמה חייבת להסתיים במהירות, או שהמחיר הפוליטי שישלמו יהיה כבד. לאחר דיונים מעמיקים החליטו האמריקנים שלא להטיל את הפצצות על טוקיו או קיוטו, ערים חשובות מבחינה היסטורית ותרבותית. המטרות האפשריות נבחרו מבין עריה הדרומיות של יפן, ביניהן קוקורה, הירושימה ונגסקי, שהיו בעלות מרכז צבאי ותעשייתי. הארי טרומן כתב ביומנו: "הנשק ייכנס לשימוש כנגד יפן בין עכשיו ל-10 בספטמבר. אמרתי לשר המלחמה, מר סטימסון, לעשות בו שימוש כך שמטרות צבאיות, חיילים ומלחים, יהיו המטרה, ולא נשים וילדים. אפילו אם מלוכסני העיניים הם פראיים, אכזריים, חסרי רחמים וקנאים, אנו כמנהיגי העולם, לרווחת הכל, איננו יכולים להטיל את הפצצה הנוראית הזאת על הבירה הישנה, קיוטו, או החדשה, טוקיו. הוא ואני הסכמנו על כך. המטרה תהיה מטרה צבאית טהורה".
[מוזיקת רקע]
פצצת האורניום, שקיבלה את הכינוי "ילד קטן", הייתה מוכנה כבר בסוף חודש מאי. חלקי הפצצה הובאו לאי טיניאן, חלק מאיי מריאנה, על ידי הסיירת "אינדיאנפוליס", ואילו בסוף חודש יולי הוטסו לאי חלקיה הנוספים של הפצצה. לאחר שעזבה הסיירת "אינדיאנפוליס" את האי טיניאן, ירתה צוללת יפנית שני טילי טורפדו, שהביאו לטביעתה של הסיירת, יחד עם כ-300 ממלחיה. חיל הים האמריקני לא ידע כי הספינה טבעה אלא רק שלושה ימים מאוחר יותר, כשמטוס זיהה ניצולים במים. רבים מאלו ששרדו את טביעת ה"אינדיאנפוליס" התייבשו, ואחרים הותקפו על ידי כרישים. כ-900 מלחים בסך הכל נספו בטביעת הסיירת.
[מוזיקת רקע]
בעיר הירושימה היו מפקדות צבאיות רבות וחשובות, ושהו בה כ-40,000 חיילים ולמעלה מ-300 אלף אזרחים. בעיר הייתה תעשייה צבאית ענפה שייצרה תחמושת, חלקים עבור ספינות, פצצות, רובים ואקדחים עבור הצבא. בעיר היו גם מחסני תחמושת גדולים. בבוקר השישה באוגוסט הופיעו שלושה מפציצי B-29 מעל הירושימה. שניים מהם נשאו ציוד מדעי ומצלמות, ואילו השלישי, שנקרא "אנולה גיי", על שם אמו של מפקד המבצע, נשא את פצצת האטום. בשעה שמונה ו-15 דקות בבוקר נפתחו דלתות תא המטוס, והפצצה החלה עושה דרכה אל הקרקע. 44 שניות לאחר מכן, כשהייתה בגובה של 500 מטר מעל העיר, היא התפוצצה. תוך שניות הושמד מרכז העיר של הירושימה, וכ-100 אלף בני אדם נספו בפיצוץ. בהמשך ימותו עוד כ-90,000 איש כתוצאה מנזקי הקרינה, מכוויות ומהלם. הפצצה, שנפלה על מרכז רפואי, הביאה למותם של למעלה מ-90% מהרופאים והאחיות בעיר. כל הפצועים לא ידעו לאן ללכת, ולא היה מי שיטפל בהם.
רשות השידור היפנית שמה לב כי התחנה בהירושימה חדלה מלשדר. כל קווי הטלפון והטלגרף לעיר נותקו. עד מהרה הגיעו שדרים מערים סמוכות כי פיצוץ נוראי התרחש בהירושימה. היפנים היו מבולבלים מפני שהמכ"מים שלהם לא הראו להק מטוסים שעשה דרכו אל העיר. קצין צעיר נשלח מטוקיו לטוס מעל העיר, ומששב דיווח על ההרס העצום שראה, ועזרה הוחשה לאזור. היפנים לא הבינו מה נפל עליהם. סונאו צובוי היה סטודנט בן 20 שלמד באוניברסיטה מקומית בהירושימה. באותו בוקר הלך ברחוב כאשר לפתע שמע פיצוץ. צובוי הועף למרחק של 10 מטרים והתעלף. כשהתעורר מעלפונו גילה כי הוא נכווה בצורה קשה. מכנסיו וחולצתו נקרעו מעוצמת הפיצוץ. צובוי סיפר: "ידיי נשרפו בצורה קשה ומשהו נטף מאצבעותיי. הגב שלי כאב מאוד, ולא היה לי מושג מה התרחש הרגע. תיארתי לעצמי שהייתי מאוד קרוב לפצצה קונבנציונלית. לא היה לי מושג שזו פצצה גרעינית ושנחשפתי לקרינה. היה המון עשן באוויר, ובקושי ניתן היה לראות למרחק של 100 מטרים. אך מה שראיתי שכנע אותי שזה עתה נכנסתי לגיהנום על פני כדור הארץ. היו אנשים שבכו וקראו לעזרה, קראו בשמם של בני משפחה. ראיתי ילדת בית ספר שעינה הייתה תלויה מארובת העין. אנשים נראו כמו רוחות רפאים, מדממים ומנסים ללכת לפני שהתמוטטו. חלקם איבדו גפיים. היו גופות שרופות בכל מקום, גם בנהר. הסתכלתי למטה וראיתי איש שהחזיק את בטנו הפתוחה, מנסה למנוע מאיבריו הפנימיים לגלוש החוצה. הריח של הבשר השרוף גרם לי להלם. קיווינו למצוא עזרה רפואית, אבל לא היה שום טיפול, וגם לא אוכל או מים. חשבתי שהגעתי לסוף דרכי".
16 שעות לאחר שהוטלה הפצצה, עלה הנשיא טרומן לשידור והכריז כי "פצצת האטום הראשונה הוטלה על הירושימה, בסיס צבאי. ניצחנו במירוץ הגילוי את הגרמנים. השתמשנו בה כדי לקצר את ייסורי המלחמה, כדי להציל את חייהם של אלפים ואלפים של אמריקנים צעירים. נמשיך להשתמש בה עד אשר נשמיד את יכולתה של יפן לנהל מלחמה". כעת הבינו היפנים מה נפל עליהם.
[מוזיקת רקע]
יום למחרת החלו היפנים בדיונים פנימיים על אפשרויות ותנאי הכניעה. יומיים לאחר מכן, שלושה חודשים לאחר שהסתיימה המלחמה באירופה, וכפי שהבטיח סטלין בוועידת יאלטה, הכריזו הסובייטים מלחמה כנגד מדינת השמש העולה. במהלך חודשי הקיץ הצבא האדום שלח את החיילים, שסיימו להילחם בגרמנים, באלפי רכבות מזרחה. עתה הם היו מוכנים לנצל את ההזדמנות שנפלה בחלקם, ועם יפן על סף כניעה, קיוו הסובייטים לנצל את ההזדמנות ולהשתלט על שטחים מרובים ככל האפשר. הסובייטים החלו לתקוף את הצבא היפני במנצ'וריה, בעוד כוחות אחרים חוצים את מדבריות גובי והרי חינגן, ותוקפים את היפנים במקומות בלתי צפויים בעזרת מיליון וחצי חיילים ואלפי טנקים ותותחים.
[מוזיקת רקע]
מרדכי מרקשייד לחם בשורות הצבא האדום, וסיפר לי כי הוטל על יחידתו לעצור רכבת של חיילים יפנים. אלה סירבו להיכנע, וברחו אל שדה תירס סמוך. מרקשייד, יחד עם יחידתו, ירה בחיילים ורדף אחריהם תוך שהוא דורך על גופות של חיילים יפנים. משהחלו הסובייטים להתקדם אל עבר יפן, החלו היפנים לחשוש כי תהיה זו ברית המועצות שתכבוש אותם. מספר מדינאים, ביניהם גם הקיסר, שהחלו לצדד בכניעה עוד שבועות קודם לכן, החלו לחשוב על כך בקול רם. אנשי הצבא סירבו אפילו לשמוע על אפשרות שכזאת.
[מוזיקת רקע]
היפנים שעדיין לא התאוששו מההלם של הירושימה, לא פצו את פיהם במשך שלושה ימים. האמריקנים החלו להיות לחוצים כיוון שלא ידעו כמה פצצות יאלצו להטיל על היפנים טרם ייכנעו. האמריקנים החלו לייצר פצצה נוספת, שהייתה אמורה להיות מוכנה ב-19 באוגוסט, והיה בכוחם לייצר שלוש פצצות נוספות בספטמבר, ושלוש אחרות באוקטובר. הנשיא הארי טרומן אמר באותם ימים: "אני מבין את המשמעות הטרגית של פצצה אטומית. זוהי אחריות נוראה שהגיעה אלינו. אנו מודים לאלוהים שהיא הגיעה אלינו במקום לאויבינו. אנו מתפללים שהוא ינחה אותנו לעשות בה שימוש בדרכיו ולצרכיו".
[מוזיקת רקע]
העיר קוקורה נבחרה כמטרה השנייה לפצצת האטום, ומפאת מזג אוויר גרוע שעמד להגיע לאזור, הוקדם תאריך הפיצוץ לתשעה באוגוסט. את העיר כיסה עשן כבד, מהפצצה שהתבצעה יום קודם לכן בעיר סמוכה. המפציצים האמריקנים, ובראשם המטוס "בוקס קאר" שנשא את הפצצה, נאלצו לעזוב את העיר ולטוס אל עבר היעד השני, העיר נגסקי. בעיר היה נמל גדול ומספנות רבות, שהעסיקו כמעט את כל רבע מיליון תושבי העיר. שלושה ימים לאחר הטלת הפצצה הראשונה, בשעה 11 בבוקר, הוטלה פצצה נוספת, שכונתה "האיש השמן", על העיר נגסקי. הפצצה, שכוונה אל עבר מספנות ואזורים תעשייתיים, יצרה גל חום של 4,000 מעלות ורוחות עזות. האזור שבו נפלה הפצצה היה בתוך עמק, שמנע מגל ההדף להתפשט, ולמרות שהפצצה הייתה חזקה יותר מקודמתה, מספר ההרוגים והפצועים היה כשליש. כ-35,000 איש נהרגו וכ-60,000 נפצעו.
אחד הניצולים מההפצצה, שנכווה קשות בכל חלקי גופו, סיפר כי "בכל יום אחרי הטלת הפצצה תהיתי מתי אמות. כל יום צרחתי: תהרגו אותי. תהרגו אותי".
[מוזיקת רקע]
פצצות האטום הביאו לחורבן אדיר, אך הם הרגו פחות אנשים מסופות האש האדירות. סופות האש וההפצות הכבדות היו קרוב לוודאי ממשיכות עוד חודשים ארוכים לולא נכנעה יפן, והיו גובות אף יותר קורבנות. רבים, כמו קרל קומפטון, נשיא אוניברסיטת MIT וחבר בוועדה מייעצת בנושא פצצת האטום לנשיא טרומן, האמינו כי הפצצות חסכו בחיי אדם. "אני מאמין באמונה מוחלטת", כתב קומפטון, "כי השימוש בפצצות האטום חסך את חייהם של מאות אלפים, ואולי אפילו מיליונים של חיים, גם אמריקנים וגם יפנים. לולא השתמשנו בה, המלחמה הייתה נמשכת עוד חודשים רבים".
[מוזיקת רקע]
באותו ערב באמצע חודש אוגוסט, לאחר ששמע דיווחים על מימדי ההרס, כמות הפצועים וההרוגים והסבל חסר התקדים שהותירו הפצצות, החליט הקיסר היפני, בניגוד לדעתם של אנשי הצבא, כי על יפן להיכנע, ובתנאי שהקיסרות היפנית תישמר. האמריקנים התלבטו אם לקבל את התנאי, ולבסוף החליטו להסכים, מפני שהקיסר היפני יכול היה לעזור לסיים את המלחמה במהירות. הקיסר הירוהיטו כתב והקליט את הודעתו על גבי תקליט, שעמד להיות משודר ברדיו היפני. מששמעו אנשי הצבא על החלטתו של הקיסר, הם פרצו בבכי. באותו לילה פרצו קציני צבא אל ארמון הקיסר במטרה להרוס את התקליט, אך הקיסר הספיק להתחבא. הקצינים לא מצאו את התקליט, ומשהגיעו כוחות צבא לארמון, הם התאבדו. האמריקנים החליטו שלא להמתין להודעת הכניעה, ולהמשיך להפציץ את יפן עד להודעה רשמית. ב-14 באוגוסט יצאו כאלף מטוסים אמריקנים להפציץ את הערים יואקוני, אוסקה, טוקויאמה, קומאגיה ואיססקי. כל המטוסים נשאו פצצות תבערה, אך אחד המטוסים נשא בקרבו פצצות עצומות של 2 טון, בתקווה שהיפנים יחשבו שפצצת אטום נוספת נפלה במדינה. למחרת, בצהרי היום של ה-15 באוגוסט, שידרו תחנות הרדיו ביפן את הודעתו של הקיסר. הייתה זו הפעם הראשונה שבה דיבר קיסר יפני אל העם, והפעם הראשונה שבה העם היפני שמע את קולו.
בהודעתו אמר קיסר יפן הירוהיטו כי המצב הצבאי לא התפתח לטובתה של יפן, ועל כל החיילים היפנים להניח את נשקם. "האויב", אמר הקיסר, "החל להשתמש בפצצה חדשה ואכזרית ביותר, אשר כוח ההרס שלה בלתי ניתן לחישוב וגובה את חייהם של חפים מפשע רבים. אם נמשיך להילחם, לא רק שהדבר יביא לקריסת יפן והכחדתה הסופית של האומה, אלא שיוביל גם להכחדה המוחלטת של הציביליזציה האנושית. עלינו לסבול", אמר הקיסר, "את הבלתי נסבל".
[מוזיקת רקע]
בהודעתו לא דיבר הקיסר על כניעה, אלא על כוונתה של יפן לכבד את הסכמי פוטסדאם. חיילים ואזרחים יפנים, ששמעו את קולו של הקיסר בפעם הראשונה, החלו לבכות ולהשתחוות בכיוון מקלטי הרדיו. שר המלחמה, גנרלים, אדמירלים ומאות אזרחים התאבדו בטקס המסורתי. מספר ימים לאחר מכן נכנעו היפנים גם במנצ'וריה, בקוריאה ובמקומות אחרים.
[מוזיקת סיום]
בשניים בספטמבר, שש שנים ויום אחד לאחר שהחלה מלחמת העולם השנייה, עם כיבושה של פולין בידי גרמניה, עלו נציגים של הממשלה והצבא היפני על הספינה "מיזורי", שעגנה במפרץ טוקיו. על הספינה היו גנרלים רבים של בעלות הברית - אמריקנים, סינים, בריטים, אוסטרלים, ניו זילנדים וסובייטים. בשעה 8:56 בבוקר התקבלה המשלחת היפנית על ידי הגנרל מקארתור. שני הצדדים חתמו על כתב הכניעה היפני. לאחר 20 דקות עזבה המשלחת היפנית את האונייה. השעה הייתה 9:25 בבוקר. לאחר 2,193 ימים, או 313 שבועות של לחימה, מלחמת העולם השנייה הגיעה לסיומה.
[מוזיקת סיום מתגברת]
לאחר המלחמה שאלות רבות נותרו פתוחות. מה יהיה על האימפריה הבריטית ומושבותיה? מי ידאג לאירופה החרבה? מה יעשו המדינות הלוחמות עם מיליוני החיילים השבים הביתה ועם מפעלי הנשק העצומים ועובדיהם? כיצד ידאגו לכך שמלחמה שכזאת לא תפרוץ בשנית? עבודה רבה הייתה מונחת על השולחן. גורל העולם היה עתה בידי המנצחים, ועליהם היה עתה לקבל החלטות גורליות.
[מוזיקת סיום מתגברת ונחלשת]
פרק מספר 29 - יפן מוכנעת.
מחקר, כתיבה ועריכה - נתן פוזניאק ויובל מלחי.
מפיק ראשי - רני שחר.
עריכת לשון - דינה בר-מנחם.
עריכת סאונד - "סופה סטודיו".
אחראית מטעם ה"חינוכית" - שרון וינברג שפיגלר.
שותפי הפקה - "פודקאסט ישראל בע"מ".
הפקה - "קטעים בהיסטוריה".
נשתמע בפרק הבא. אני יובל מלחי, "מלחמת העולם השנייה", פודקאסט של ה"חינוכית".
ג'ינג'ל: "חינוכית".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments