מלחמת העולם השנייה - פרק 17 - סטלינגרד
- מיכל שקד
- Aug 24
- 16 min read
יוזף סטלין, קרב סטלינגרד, המשך מבצע "כחול", גיאורגי ז'וקוב, מבצע אורנוס.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/11/2017.
ג'ינגל: "חינוכית".
[מוזיקת פתיחה, רצף הקלטות]
Adolf Hitler: “Es lebe Deutschland!”
General Dwight Eisenhower: “The eyes of the world are upon you.”
Sir Winston Churchill: “We shall defend our island, whatever the cost may be. We shall never surrender.”
[מוזיקת פתיחה מסתיימת]
ברוכים הבאים לפודקאסט "מלחמת העולם השנייה" של "החינוכית". אני יובל מלחי.
פרק 17 - סטלינגרד.
[מוזיקת רקע]
בקיץ 1942, לאחר עיכובים מרובים, יצא לדרך מבצע "כחול" של הגרמנים. שבועיים לאחר המבצע, בחמישה ביולי, נפלה העיר וורונז', המרוחקת רק 450 קילומטרים ממוסקבה, ומרחק דומה מהעיר סטלינגרד. הגרמנים המשיכו לדהור דרומה, במבצע שהזכיר את המאורעות שנה קודם לכן, עת פלשה גרמניה לברית המועצות, במבצע ברברוסה. הגרמנים עשו דרכם אל העיר התעשייתית והאפורה שנשאה את שמו של מנהיג ברית המועצות, סטלינגרד. הגרמנים היו בטוחים בניצחונם. סובייטים רבים היו בטוחים בכך גם הם.
[מוזיקת רקע]
סטלינגרד נקראת כיום וולגוגרד, ונמצאת כ-1,000 קילומטרים דרום-מזרחית למוסקבה. בשנות ה-30 של המאה הקודמת הפכה העיר למרכז תעשייתי חשוב, אך סביבה היו פזורות ערבות רחבות-ידיים ודלות אוכלוסין. חייל גרמני תיאר את האזור כ"האזור השומם והעגום ביותר במזרח שראינו לנגד עינינו. ערבות שוממות, ערומות וחסרות חיים, ללא שיח או עץ לאורך קילומטרים, ללא כפר כלשהו".
היטלר רצה לכבוש את סטלינגרד, גם מפני שמה הסמלי, העיר של סטלין, וגם מפני שהיא הייתה תחנה חשובה. סטלינגרד הייתה עיר תעשייתית, וכיבושה היה מעניק לגרמנים שליטה טובה יותר על כל פעילותם בדרום המדינה, כולל בסיס להעברת שדות הנפט שאותם עמדו לכבוש בקווקז. נוסף על כך, משלוחים הגיעו לברית המועצות דרך הים הכספי, ומשם במעלה נהר הוולגה, כך שעם כיבוש סטלינגרד, שישבה על הנהר, יכלו הגרמנים לעצור את המשלוחים הללו, ולהביא להרעה במצבו של הצבא האדום צפונית לעיר.
הרוסים חששו כי אם יכבשו הגרמנים את סטלינגרד הם יוכלו לבסס את צבאם, ומשם לעלות צפונה ולכבוש את מוסקבה. אם הייתה העיר לנינגרד בצפון נופלת, היו מגיעים הגרמנים בתנועת מלקחיים לכיוון עיר הבירה הסובייטית. נפילת סטלינגרד הייתה מעודדת את הגרמנים בצפון, והסובייטים סברו כי נפילת העיר עלולה להביא לכניעתה של ברית המועצות כולה. שני הצדדים הגזימו בחשיבותה של העיר ומיאנו, כמובן, להודות שהסמליות היא שהנחתה אותם. שניהם החליטו להשקיע משאבים עצומים בהתקפה על העיר ובהגנתה. שמו של סטלין היה מונח על כף המאזניים.
יוזף סטלין נולד בשם יוסיף ויסריונוביץ' ג'וגאשווילי, בשנת 1878, בעיר גורי בגאורגיה, שנודעה בעבר בשם גרוזיה. אביו היה סנדלר, ואמו עוזרת בית מהמעמד הנמוך ביותר. סטלין היה הילד השלישי במשפחה, אך שני הבנים הראשונים מתו בינקותם כתוצאה ממחלה. סטלין הפך לילד יחיד ופונק לא מעט על ידי אמו, שראתה בו התגלמות משאלתו של האל, וסטלין נשלח ללימודי כמורה. אביו השיכור והעני היה אלים, ונהג להכות את סטלין ואת אמו מכות נמרצות. בילדותו היה סטלין ממנהיגיה של חבורת ילדים שהתחרתה בילדים העשירים של העיר. למרות שסטלין הילד לא היה חזק פיזית, הוא הצליח לאסוף סביבו חבורת בריונים שהיו לעושי דברו. הוא למד בבית ספר של הכנסייה, ונחשב לתלמיד מצטיין. משבגר, הצטרף סטלין לארגון פטריוטי גאורגי שנקרא "הקבוצה השלישית". בארגון נחשף סטלין לרעיונותיו של קרל מרקס ולזכויות המגיעות גם למעמד הפועלים, אליו השתייכו הוריו. עד מהרה גורש סטלין בן ה-20 מהסמינר בשל פעילות חתרנית.
במשך מאות שנים שלטו באימפריה הרוסית צארים או קיסרים, וחלק גדול מאוד מהעמים תחת האימפריה הרוסית היו צמיתים, מעמד פועלים עני שלא היה ברשותו אדמה.
גאורגיה סופחה לאימפריה הרוסית בשנת 1801, והפכה למחוז באימפריה רחבת-הידיים.
משהחלו פילוסופים באירופה לדבר על זכויותיהם של הפועלים והעובדים, כפי שעשה קרל מרקס, הם קנו להם מעריצים רבים באימפריה הרוסית, הודות ליחס הנבזה שלה זכתה שכבה זו באוכלוסייה. בעקבות הרעיונות הללו קמו לפועלים תומכים רבים, אך הדבר היה מסוכן כיוון שזכויות הפועלים התנגשו עם רצונותיו של הצאר הרוסי.
באחד הכנסים הראשונים של המפלגה הסוציאליסטית, חבריה שזכו בהצבעה במספר נושאים חשובים כונו הרוב, או בולשביקים ברוסית, בעוד המיעוט זכה בכינוי מנשביקים, מיעוט.
סטלין הושפע מאוד לא רק ממרקס, אלא גם מכתבי לנין, והוא החל לארגן הפגנות אלימות שבהן נהרגו ונפצעו מספר רב של אנשים. בעקבות ההפגנות הללו נשלח סטלין לסיביר, משם גם הצליח לברוח.
בשנת 1917 חלה תסיסה רבה ברוסיה בעקבות מלחמת העולם הראשונה. באותה שנה פרצה במדינה מהפכה, ולנין והמפלגה הקומוניסטית עלו לשלטון. באותה העת הצטרף סטלין לבולשביקים כעורך העיתון הרשמי של המפלגה, "פראבדה", אמת ברוסית, ושינה את שמו מג'וגאשווילי לסטלין, שפירושו איש פלדה, שם שגם נשמע הרבה יותר רוסי מאשר גאורגי. עד מהרה הפך סטלין לאחד ממנהיגי המפלגה, והוא מונה להיות קומיסר לענייני לאומים, ואף כתב ספר בנושא, ובשנת 1922 הפך להיות המזכיר הכללי של המפלגה. התפקיד העניק לו עמדת זינוק טובה במאבק הירושה שפרץ לאחר מותו של לנין בשנת 1924.
לנין חשש מאוד מסטלין עוד בימי חייו, והזהיר בצוואתו את חברי מפלגתו: "סטלין הוא גס מדי; מציע אני לחברים שימצאו דרך לסלק את סטלין מתפקיד המזכיר הכללי וימנו תחתיו אדם אחר, סובלני, נאמן ומנומס יותר, שייתן את דעתו על צורכי החברים ויהיה פחות קפריזי". כיוון שצוואתו של לנין הכילה ביקורת על מנהיגים אחרים במפלגה, היא הועלמה ולא הובאה לידיעת הציבור. עד למותו של סטלין, כל אזכור של הצוואה בברית המועצות היה עלול להוביל להוצאה להורג.
[מוזיקת רקע]
בעזרת מניפולציות ורציחות פוליטיות, הצליח סטלין לדחוק את כל יריביו הצידה, ואף הגלה את יריבו העיקרי, היהודי לאון טרוצקי. שנים מאוחר יותר שלח סטלין רוצחים שכירים, שהרגו את טרוצקי במקסיקו.
סטלין הפך עצמו למנהיג הכול יכול של האומה הרוסית וברית המועצות. בהדרגה התפתח פולחן האישיות של סטלין לממדים שלא היו כדוגמתם בעולם המודרני. נקשרו לו תארים רבים, למשל "שמש העמים", "מורנו וחברנו הגדול", "משען העם", ואף "אבינו", שהוענק לו על ידי הכנסייה האורתודוקסית.
בסוף שנות ה-20 הכריז סטלין כי ברית המועצות מפגרת 100 שנה אחרי המערב, ובדעתו להדביק את הפער תוך עשור. הוא הוציא לפועל מספר תוכניות שאפתניות לתיעוש המדינה, אך לשם כך היה זקוק לשליטה בכל משאבי המדינה. הוא הכריח חקלאים לוותר על אדמתם לטובת המדינה, צירף אותם לחוות קולקטיביות שהיו בבעלות המדינה, ואת הכסף שזרם למדינה הוא השקיע בתעשייה. למרות שברית המועצות חוותה שנות רעב קשות, סטלין דרש לייצא חלק גדול מיבול הדגנים הסובייטי למערב, תמורתו קיבל כסף שהיה דרוש למימון בניית מפעלי התעשייה הכבדה. כ-25 מיליוני בני אדם נעקרו ממקום מושבם, והועברו בכפייה לערים ולמרכזי התעשייה, כדי לממש את תוכניות התיעוש. למעשה, סטלין תיעש את ברית המועצות בכוח הזרוע.
סטלין האמין כי כדי לבסס את שלטונו ולהמשיך לשלוט בברית המועצות לאורך זמן, היה עליו להרוג את כל מתנגדיו. כל מי שעלה נגדו ולו החשד הקטן ביותר כי הוא אינו תומך בסטלין, נשלח למחנות עבודה מרוחקים או שהוצא להורג. במחנות העבודה עברו האסירים עינויים רבים, עבדו בעבודות פרך ורבים לא שרדו.
סטלין לא חס על איש, והוציא להורג מיליוני בני אדם, בעיקר מהצבא האדום, אבל גם אנשי רוח, סופרים, אמנים ומדענים. בין השנים 1936 ל-38', נעצרו יותר ממיליון וחצי בני אדם, ויותר ממחציתם הוצאו להורג. עד היום לא ברור אם בשנתיים הללו נהרגו מאות אלפים או מיליונים רבים. וינסטון צ'רצ'יל אמר עליו פעם: "סטלין קיבל את רוסיה כשהייתה לה רק מחרשת עץ, והשאיר אותה עם פצצת אטום".
[מוזיקת רקע]
המשך מבצע "כחול".
בחודש יולי 1942 המשיכו הגרמנים להתקדם דרומה, ושלחו את חילות מדינות הציר - האיטלקים, הרומנים וההונגרים - לחפות עליהם מכיוון דרום וצפון. הכוחות הללו היו מנוסים פחות ומצוידים פחות מהגרמנים, אך בעקבות התקדמות מדינות הציר אל מעמקי ברית המועצות השתפר מורלם, וחלקם אף זכו לשבחים מהגרמנים על תעוזתם. גדוד חיל רגלים קרואטי, שצורף לגרמנים, היה הגדוד הזר היחיד שהתקדם עם הגרמנים לכיוון סטלינגרד. למרות שארמייה גרמנית שלמה נמצאה דרומית לכוחות הגרמנים שדהרו אל עבר סטלינגרד, לשתי הארמיות היו משימות שונות, והמרחק ביניהם היה עצום. הן לא יכלו להחיש כוחות לעזרת ארמייה זאת או אחרת, וכל אחת הייתה תלויה בעצמה ובכוחותיה בלבד.
ביולי מינה סטלין את המרשל יריומנקו ואת ניקיטה חרושצ'וב כמפקדי המגננה על סטלינגרד. מזרחית לסטלינגרד זרם נהר הוולגה, וכוחות סובייטים החלו לחצות אותו, להיכנס לעיר ולהכין את המגננה כנגד הגרמנים. הם גם החלו להחיש כוחות אל העיר מכל מקום אפשרי, כולל מסיביר הרחוקה. המטוסים הגרמניים הבחינו בכמויות החיילים שחצו את הנהר על גבי דוברות איטיות, והצליחו לפגוע בעשרות דוברות וספינות ולהטביען. יריומנקו מינה את הגנרל וסילי צ'ויקוב כמפקד הארמייה שתפקידה היה להגן על העיר, וצ'ויקוב הבהיר לחייליו כי "נגן על העיר או שנמות בה". אזרחי העיר צוו להישאר בבתים כדי לא להפריע לתנועת הכוחות הסובייטים שנכנסו ויצאו את העיר. חלקם, ביניהם גם נשים וילדים צעירים, גויסו על ידי הצבא כדי לבנות ביצורים ולחפור שוחות. הסובייטים לא רצו שסחורות, מזון ותחמושת יפלו בידי הגרמנים, והם החלו לפנות מהעיר כל דבר שהיה בעל ערך לכוחות הצבא, כולל חיטה ועדרי בקר. בעיר נרשמו חוסרים במזון עוד לפני שהגרמנים הגיעו אליה.
ב-23 באוגוסט 1942 פשטו מאות מפציצים על סטלינגרד, והטילו עליה 1,000 טונות של פצצות ביומיים בלבד. מרכז העיר הפך לשריפה אחת גדולה, ועשרות אלפים נהרגו ונפצעו במשך מספר ימים בלבד. תוך ימים ספורים נהרגו מספר אנשים דומה בסטלינגרד לזה שנהרג בימי הבליץ של לונדון במשך שנתיים תמימות. יחידות גרמניות אחרות הצליחו להגיע ולכבוש את פאתי העיר, והשמחה במפקדה הזמנית של היטלר באוקראינה הייתה גדולה. הגרמנים ציפו כי העיר תיפול תוך ימים ספורים. קצין גרמני סיפר: "סטלינגרד כבר אינה עיר. בשעות היום היא ענן עשן בוער ומסנוור. היא קלחת אדירת ממדים, המוארת באור הלהבות. כשהלילה מגיע, הכלבים מזנקים אל נהר הוולגה ושוחים בחרדה לגדה הנגדית. לילות סטלינגרד מטילים עליהם אימה. חיות בורחות מהגיהנום הזה. רק אנשים נשארים".
[מוזיקת רקע]
חיל האוויר הגרמני השמיד מאות מטוסים סובייטים באזור סטלינגרד, עד שלסובייטים נשארו כמה עשרות מטוסי קרב בלבד. הגרמנים שלטו בשמיים ללא עוררין, אך טנקים גרמנים שהתקרבו לעיר, ספגו בהפתעה פגזים מתותחי נ"מ שהוצבו על גבעות. טנקים ומשאיות נפגעו מהתותחים, וחלקם החל לבעור. הגרמנים נאלצו להילחם בגדוד הנ"מ, עד אשר הצליחו להשמיד עשרות מתותחיו.
כשהתקרבו הגרמנים לעמדות הסובייטיות, הם גילו לתדהמתם שכל החיילים שאיישו את התותחים היו נשים ונערות צעירות. בסטלינגרד נתקלו הגרמנים לראשונה בנשים לוחמות. הודות לחוסר בכוח אדם גויסו גם נשים למלחמה, והחלו לפעול בקווים הקדמיים ביותר כנגד הגרמנים. בסטלינגרד נשים שימשו כצלפיות, כמפעילות מרגמות, כקשריות בעמדות קדמיות, כמפעילות ארטילריה נגד מטוסים, כטייסות וכנהגות טנק. שלוש מנהגות הטנקים בסטלינגרד זכו בעיטור הכבוד הגבוה ביותר - גיבורת ברית המועצות.
צפונית לסטלינגרד הגיעו הגרמנים לעיקול נהר הוולגה, וחסמו נתיב אספקה חשוב. מעתה לא יכלו הסובייטים לפנות פצועים ואזרחים צפונה, ולא קיבלו אספקה מצפון המדינה. מצב העיר הלך והידרדר. הסובייטים חשו שהם חייבים לעשות משהו, ובחמישה בספטמבר תקף הצבא האדום את הגרמנים המופתעים, הדף אותם לאחור וגרם להם לאבידות. הקרבות התנהלו בתוך העיר, בין הבתים והרחובות הצפופים, לעיתים בקרבות פנים אל פנים. היחידות הגרמניות שתקפו את סטלינגרד נכנסו לעיר וניסו לטהר אותה מבית לבית, אך החיילים ששהו בעיר המשיכו בהתנגדותם, למרות שהופצצו קשות טרם כניסת הכוחות. העיר למעשה שוטחה כמעט לגמרי.
משה לגין, בן 93, היה חייל סובייטי שנקלע לעיר ואף נלחם בה. הוא סיפר לי: "הגענו לסטלינגרד מכיוון אסטרחן, על סיפונה של ספינה שהביאה ציוד אל העיר. מה שנגלה לעינינו היו מדרגות. רחובותיה של העיר היו מלאים בגרמי מדרגות שלא הובילו לשום מקום. לא נשארו קירות".
הגרמנים הצליחו להדוף את המתקפה הסובייטית ומתקפות נוספות, בעיקר על ידי חיל האוויר הגרמני, שכמעט ולא אותגר מעל שמי העיר. במתקפה הסובייטית באמצע חודש ספטמבר, השמידו מטוסי השטוקה הגרמניים קרוב לחצי מכ-100 טנקים סובייטים שניסו לפרוץ את הקווים הגרמניים. אחת החיילות שנשלחה לסטלינגרד אמרה כי: "דמיינתי איך מלחמה נראית - הכל עולה באש, ילדים בוכים, חתולים מתרוצצים ממקום למקום. וכשהגענו לסטלינגרד, זה אכן היה כך, אבל הרבה יותר גרוע".
הגרמנים תקפו בעיקר ביום, והסובייטים בלילות. החולדות בעיר נגסו בגוויות המתים והפצועים, שמילאו עתה את הרחובות. כל האנשים שיצאו מבונקר אחד ורצו לשני היוו מטרות מעולות לצלפים משני הצדדים, שהתמקמו בין ההריסות והמתינו בסבלנות. הגרמנים המשיכו להתקדם ולדחוק את הסובייטים לאחור אל עבר נהר הוולגה. בנובמבר דחקו הגרמנים את הסובייטים עד לגדות הנהר בדרום העיר, אך למרות התקדמותם הם ספגו אבידות עצומות. למפקדים הגרמנים היה ברור כי סטלינגרד היא יותר מכל סמל. סמל לעיר גדולה ותעשייתית, עיר שנושאת את שמו של סטלין, אבל בשום אופן לא עיר קריטית למלחמה. אך היטלר לא הסכים לוותר, ודרש להמשיך בלחימה עד לכיבושה. גם סטלין וגם היטלר הורו לירות בחיילים שניסו לברוח מהחזית.
בקרבות סטלינגרד יש המעריכים כי קרוב ל-15,000 חיילים סובייטים, שנסו מהחזית, נורו על ידי יחידות הוצאה להורג. השמועות על כך פרשו כנפיים, ועד מהרה החל כל חייל סובייטי להילחם עד מוות. בעזרת תעמולה שכנעו הסובייטים את חייליהם כי המלחמה אינה רק לחיים או למוות, אלא נועדה גם כדי להגן על משפחתם. בכרזות סובייטיות בוטות נאמר: "ומה יהיה אם הפשיסטים יקשרו את ילדתך, יאנסו אותה, ואחר כך יזרקו אותה תחת רגלי הטנקים? קום והילחם, כי למגני סטלינגרד אין אדמה בצד השני של הוולגה".
[מוזיקת רקע]
הסובייטים השתמשו בטקטיקות התשה שונות, וגדודי צלפים גרמו לגרמנים לחשוש מהימצאות בשטח פתוח. בלילות תקפו מטוסיהן של "מכשפות הלילה", טייסת שהוקמה באוקטובר 1941 על טהרת נשים בלבד. הטייסות, הנווטות, צוותי הקרקע, המכונאיות ונשות החימוש היו כולן נשים. הן עברו אימונים בסיסיים למדי, ובקרב על סטלינגרד נשלחו למשימות של הפצצות ליליות מעל אזורי כינוס, מחנות עורפיים ובסיסי אספקה. המטוסים שלהן היו איטיים, וגופם עשוי מעץ. הדבר הפך את המטוס לזריז וקל, ואיפשר לטייסות לחמוק מהמסרשמיטים הגרמניים. המנוע הקטן של המטוסים לא הפיק מספיק חום, והן לא נקלטו במכ"מים הגרמניים. בהגיען אל קרבת המטרה, היו מכבות את מנוע המטוס ודואות בשקט מוחלט. לאחר שהיו מטילות את הפצצות, היו מסתלקות במהירות. הן גרמו לתסכול אדיר אצל הגרמנים. במהלך המלחמה הטילו "מכשפות הלילה" 23 אלף טון של פצצות ויצאו ל-24 אלף גיחות. כ-30 טייסות, או "מכשפות הלילה", נהרגו במהלך המלחמה.
יחידות סובייטיות רבות נלחמו בקרבות קשים, לעיתים עד שפשוט לא נשארו להם חיילים. חטיבה בת 10,000 איש למשל, נלחמה עד אשר היא איבדה 97% מחייליה.
[מוזיקת רקע]
יעקב פבלוב, בן למשפחת איכרים רוסייה, פיקד על מחלקת חיל רגלים שכבשה בניין מגורים בן ארבע קומות במרכז העיר. החיילים, בפיקודו של פבלוב, איישו נקודות חיוניות לתצפית, מיקשו את סביבת הבניין, הניחו גדרות תיל רבים סביבו, והעמידו מכונות ירייה רבות, ששלטו על שטחים אסטרטגיים. למרות מאמצים רבים של הגרמנים לכבוש את הבניין, הם נכשלו. במשך חודשיים תמימים שהו פבלוב וחייליו בבניין, שקיבל לאחר המלחמה את השם בניין פבלוב. הגנרל הרוסי צ'ויקוב התבדח כי "הגרמנים איבדו יותר אנשים כשניסו לכבוש את בניין פבלוב מאשר את פריז".
למרות שהגרמנים תפסו שטחים רבים בעיר, וניקו אותם מחיילי אויב, הסובייטים שמרו על מעברי הוולגה, ודרכם הוזרמו כוחות רעננים אל העיר, ואלו תפסו מחסה בין בתיה ההרוסים, והקימו כיסי התנגדות קטנים ויעילים. הגרמנים קראו ללחימה האורבנית, שמצאה דרכה גם למרתפים, ולמערכות תת-קרקעיות, "רטנקריג", או מלחמת העכברושים. לאחר שהבינו הגרמנים כי ההתנגדות הסובייטית חזקה משציפו, הורה היטלר לחטיבות שריון, שהיו בדרכן לשדות הנפט של הקווקז, להסתובב ולהגיע לסטלינגרד. שינוי המשימות הללו, והמרחקים הארוכים שעשו כלי הרכב והטנקים, גרם למחסור חריף עוד יותר בדלק ובחלפים.
בסוף חודש ספטמבר 1942, בנאום לאומה, הכריז היטלר כי הצבא הגרמני לעולם לא יעזוב את סטלינגרד.
אל סטלינגרד הובא מגרמניה תותח מיוחד שנקרא "דורה". היה זה התותח הגדול ביותר שבו נעשה שימוש בקרב אי פעם. התותח היה תותח 800 מילימטר, שנע על מסילת רכבת ושקל כ-1,500 טון. בתחילה הפגזים שלו תוכננו לחדור את קו מז'ינו בצרפת, והם שקלו כ-5 טון כל אחד. התותח הופעל כנגד הסובייטים בסטלינגרד, אך היה קשה לתפעלו, ולאחר כמה מאות פגזים היה צורך להחליף את הקנה. בסתיו פירקו הגרמנים את דורה, ושלחו אותה מערבה.
הלחץ על מפקדי החזית הלך וגבר. שעות השינה שלהם התקצרו, וגם צ'ויקוב בצד הרוסי וגם פאולוס בצד הגרמני, לאחר חודשי לחימה ארוכים וקשים, החלו לסבול מבעיות בריאותיות. צ'ויקוב סבל מאקזמה חריפה, ושתי ידיו נחבשו. פרידריך פאולוס, שמפקדתו מוקמה במרתף של חנות כלבו גדולה במרכז העיר סטלינגרד, החל לסבול מטיקים בעינו השמאלית, שהלכו ופגעו בצד השמאלי של פניו. הוא גם סבל מדיזנטריה חוזרת, שגרמה לו לכאבי בטן, חום ושלשולים, והוא הפך עצבני יותר ויותר. פאולוס הוצנח לתפקיד מפקד ארמייה על ידי היטלר, למרות שמעולם לא פיקד על יותר מגדוד בשדה הקרב.
הגנרל הרוסי ז'וקוב, שסטלין פיטר בקיץ 1941 אך החזירו לצבא מספר חודשים לאחר מכן, נשלח לפקד על חזית לנינגרד בצפון. לאחר שעשה זאת בהצלחה, נשלח ז'וקוב לפקד על חזית סטלינגרד. לאחר מספר חודשי לחימה, עלה במוחו של ז'וקוב רעיון.
[מוזיקת רקע]
גאורגי ז'וקוב נולד ברוסיה למשפחה קשת-יום. הוא גויס לצבא הרוסי במהלך מלחמת העולם הראשונה, וזכה באותות הצטיינות על גבורתו בשדה הקרב. הוא הצטרף למפלגה הבולשביקית בתחילת דרכה, וטיפס במעלה הדרגות. ז'וקוב שירת בחטיבות שריון שונות, ולמרבה מזלו לא נפגע במהלך הטיהורים הגדולים של סטלין. סטלין התרשם מאוד מיכולותיו של ז'וקוב, במיוחד לאחר שפיקד על השמדת כוח יפני עצום באזור מונגוליה, בקרב שנקרא חלקין גול. ז'וקוב אסף כוחות רבים ודהר עם כוחותיו ומאות טנקים, והצליח לכתר את היפנים בהפתעה. היפנים נלחמו עד הסוף המר, ועשרות אלפים מהם מצאו את מותם בקרב. סטלין התלהב מיכולותיו של ז'וקוב, ומינה אותו לראש המטה הכללי של ברית המועצות. לאחר ויכוח בין השניים, בקיץ 1941, פיטר סטלין את ז'וקוב, אך עד מהרה התברר לו כי לא היו לו גנרלים ברמתו, והוא החזיר אותו לשירות צבאי. ז'וקוב עזר לייצב את הגנת לנינגרד, ולסלול דרך ללנינגרד, על גבי אגם קפוא. סטלין היה מרוצה מאוד מהחלטתו להחזירו לשורות הצבא. בקיץ 1942, משפרצו קרבות בסטלינגרד, נשלח ז'וקוב אל העיר כדי לפקד על הקרבות. תוך כדי הקרבות הקשים והנואשים, ועמידה איתנה מול הכוחות הגרמניים, שחשבו שעוד רגע העיר תיפול לידם, הגה ז'וקוב תוכנית להכנעת הגרמנים.
[מוזיקת רקע]
מבצע "אורנוס".
בעת מבצע ברברוסה כבר קלטו הבריטים את רוב התשדורות הגרמניות ופיענחו אותן. צעיר שעבד במפקדה הבריטית, ג'ון קיירנקרוס, פיתח חיבה רבה לקומוניזם, והעביר את הדוחות הללו לסוכן סובייטי, ששידר אותן לברית המועצות. למעשה, תוך מספר שעות מרגע שנשלחה תשדורת, ידעו הסובייטים את תוכן ההודעות שהעבירו הגרמנים בקשר. בין השאר, דיווחו הגרמנים כי הם מסוגלים לקלוט ולהאזין לרשת הקשר הסובייטית הרגילה, וגם למפקדים הבכירים. הסובייטים הבינו כי אם הגרמנים מאזינים להם, הם יכולים לעשות שימוש ברשת הקשר שלהם למבצע הונאה מתוחכם. הם קראו לו "בולשוי איגרא", או "המשחק הגדול". ז'וקוב החליט להפתיע את הגרמנים ולתקוף אותם בעזרת כוחות גדולים באגפים והרחק ממרכז הלחימה, שם ישבו כוחות מדינות הציר המאומנים והמיומנים פחות.
כדי להצליח בטקטיקה הנועזת הזו, היה על הצבא האדום לבצע את פעולותיו בהפתעה גמורה. הצבא הסובייטי החל להעביר יחידות רבות לאזור הקרבות ללא גדודי הקשר שלהם. גדודי הקשר נשארו במקומם והמשיכו לשדר ידיעות כרגיל. הגרמנים לא חשדו בכלום. אזרחים רבים שגרו בכפרים סמוכים לחזית פונו, וחיילים עברו להתגורר בבתיהם. במשך 45 יום זרמו כוחות סובייטים גדולים לאזור סטלינגרד, כמיליון חיילים, כ-1,000 טנקים ו-1,400 מטוסים. הגרמנים חשו כי משהו קורה, אך העריכו כי יחידות מעטות עושות דרכן לחזית, וחיזקו את קווי ההגנה שלהם בעזרת אוגדת פנצרים שהייתה מצוידת בטנקים ישנים בלבד. סטלין, שחשש כי הגרמנים יגלו את תוכנית ההטעיה, היה חסר מנוחה. פקודות הועברו בין היחידות על ידי שליחים או רצים, בעל פה בלבד, כדי שהתכניות לא יתגלו גם אם הרצים הללו ייתפסו. בנוסף, השתמשו הסובייטים במטוסים קלים כדי להעביר הודעות לכוחות על ידי סימונים מוסכמים מראש מהאוויר. במשך כל אותו זמן שמרו הכוחות על דממת אלחוט מוחלטת. גדודי הקשר שלהם, לעומת זאת, פטפטו בלי סוף. הסובייטים גם החלו להגביר את הפעילות סביב מוסקבה, במטרה לבלבל את הגרמנים. הכוחות הרבים שנעו לסטלינגרד עשו זאת בלילות. במשך שעות היום הם ניסו להסתתר כמיטב יכולתם, עניין לא פשוט בערבות רחבות-הידיים של ברית המועצות. כמו כן, הקימו הסובייטים 17 גשרי דמה, באזורים רחוקים מהגשרים שעליהם התכוונו הכוחות לעבור.
[מוזיקת רקע]
למרות שז'וקוב ידע עד כמה נואשים היו מגני העיר, ושיש אלו המשלמים בחייהם בשעה שכוחות רבים נמצאים בקרבת העיר, הוא לא שלח את הכוחות לעזרה, אלא המשיך לאגור אותם ולהחביאם מפני הגרמנים. המודיעין הגרמני המשיך לשדר שהכל כרגיל, והדיוויזיות הסובייטיות האחרות נמצאות במקומן, הרחק משדה הקרב. המידע שהצליח המודיעין הגרמני להפיק היה אמין, ולא הייתה סיבה למישהו לחשוד אחרת.
ב-19 בנובמבר 1942 פתחו הסובייטים במבצע אורנוס לכיתור הארמייה השישית הגרמנית. צ'ויקוב, מפקד הארמייה שהגנה על העיר, לא ידע על התוכניות אלא ימים ספורים לפני תחילת המתקפה. זאת, במטרה שלא ירפו ידיהם של מגני העיר. כמות חיילי הצבא האדום הייתה בלתי נתפסת. שלוש ארמיות חצו את הוולגה מדרום לעיר, ושתי ארמיות מצפונה. מאות אלפי חיילים, גלים אנושיים של ממש, צלחו את נהר הוולגה הגועש, שדרכו כבר זרמו גושי קרח. מיליון החיילים הללו החלו לאגף את היחידות הרומניות, ששהו מצפון לעיר ומדרומה. עשרות אלפי חיילים נכנעו אל מול גלי החיילים ומאות הטנקים הסובייטים ששעטו לעברם.
הגרמנים היו מופתעים לחלוטין, ובתוך מספר ימים נפגשו היחידות הסובייטיות שהגיעו מדרום ומצפון. עתה הם הקיפו את הארמייה השישית של פאולוס, יותר מ-300 אלף חיילים גרמנים, שניסו לכבוש את סטלינגרד. לכוחות הגרמנים לא הייתה דרך לקבל אספקה או תחמושת דרך היבשה. למרות שעדיין יכול היה פאולוס לפרוץ את המצור הסובייטי ולסגת מערבה, פקד היטלר על הכוחות להישאר, והלופטוואפה החל להביא אספקה לכוחות דרך האוויר. לארמייה של פאולוס היה מזון לשישה ימים בלבד, ותחמושת לאפילו פחות מכך.
כדי לשרוד, היו זקוקים הכוחות הגרמניים ליותר מ-500 טון אספקה ביום: מזון, ביגוד, ציוד ותחמושת. למרות שגרינג הבטיח להיטלר שכל מה שנדרש יגיע לפאולוס, חיל האוויר הגרמני לא היה מסוגל לספק את כל הנדרש. בשבעה בדצמבר, ביום המוצלח ביותר של הלופטוואפה, הצליחו הגרמנים להנחית כ-300 טון אספקה, הרבה פחות מהנדרש. כאשר הסובייטים החלו לשלוט בשמיים, בעזרת המטוסים שהופיעו לפתע פתאום, הופלו מאות מטוסי תובלה גרמניים. בתי החולים הצבאיים הגרמניים התמלאו בגוויות קפואות, וניתוחים בוצעו ללא חומרי אלחוש. מטוסים מעטים שהצליחו להגיע אל המתחם פינו רק פצועים במצב הליכה. לא היה מקום על המטוסים לאלונקות. הפצועים והחולים הסתערו על המטוסים, אך גם לבני המזל שהצליחו לעלות על המטוסים לא הובטחה יציאה בטוחה. אלה הופצצו ללא הרף בידי סוללות הנ"מ הסובייטיות, ומטוסים גרמניים רבים הופלו. בינואר 1943 כבשו הסובייטים שדות תעופה מרכזיים, ומטוסים חדלו להגיע לאזור. החיילים הגרמנים, ששהו בבונקרים חשוכים, סבלו מקור של מינוס 20 עד 30 מעלות מתחת לאפס, וארוחתם היחידה ביום הייתה מרק דלוח מבשר סוסים. מפקדי הארמייה התחננו שהפיקוד הגרמני יאפשר להם להיכנע, אך היטלר לא הסכים לכך מפאת הבושה. הוא פקד על הנצורים להילחם עד לחייל האחרון ולכדור האחרון. כתב בריטי שהגיע לסטלינגרד בתחילת חורף 1943, סיפר כי "בתחתית השוחות שכבו קפואים גרמנים ירוקים ורוסים אפורים, פיסות קפואות של צורה אנושית, היו קסדות גרמניות ורוסיות שוכבות בין ההריסות, והקסדות היו חצי מלאות בשלג".
[מוזיקת רקע]
ב-12 בדצמבר פתחו הגרמנים במבצע "סופת חורף". יחידות שריון רעננות שהגיעו לאזור ניסו לפרוץ את המצור ולחבור לארמייה השישית. הסובייטים שלחו יחידות נוספות ויחידות שריון כדי לבלום את הגרמנים. לגרמנים הייתה הזדמנות להפגיש את הכוח המחלץ, שניסה לפרוץ לעיר, עם הכוח הנצור, שעליו היה לנסות לפרוץ החוצה, אך היטלר פקד על פאולוס שלא לנסות אפילו לעזוב את העיר. לאחר שבוע ימים נסוגו הגרמנים שניסו לפרוץ את המצור על הארמייה השישית של פאולוס, והוא ומאות אלפי חייליו נשארו לבדם, בקור המקפיא. החיילים הנצורים של פאולוס החלו לאכול עכברושים, וביצעו גיחות מסוכנות אל עבר עמדות סובייטיות, כדי לפשפש בכיסי חיילים מתים, ולמצוא מעט מזון ומלח שנשאו עמם. אט אט הבינו הגרמנים עד כמה הייתה ההפתעה הסובייטית אדירה. וגם בצד השני, הסובייטים ציפו ללכוד כמה עשרות אלפי חיילים, אך הופתעו כאשר התברר להם כי לכדו בטבעת הכיתור בין 200 ל-300 אלף חיילים גרמנים.
בכל אותה עת לא שמעו בגרמניה על מצבה של הארמייה השישית. הצנזורה חסמה כל ידיעה וכל מכתב שחשף פרטים על הקרבות. מרבית המכתבים נמצאו על מטוסי תובלה גרמניים שהופלו, או שנתפסו על המסלולים, ומעולם לא הגיעו אל יעדם. אחד מהם היה של חייל, שכתב לבני משפחתו: "מזג האוויר נעשה יותר ויותר גרוע. הבגדים קופאים עלינו. לא אכלנו ולא ישנו שלושה ימים. יש המדברים על עריקה או על כניעה. כמה נפלא יכולנו לחיות לולי המלחמה הארורה הזו. ועכשיו, עלינו לנדוד לאורכה ולרוחבה של רוסיה הארורה הזו. כשאני חושב על זה, בא לי לצרוח מרוב זעם ותסכול".
בשמונה בינואר 1943 הציעו הסובייטים לפאולוס להיכנע. הוא סירב. פאולוס שידר לפיקוד הגרמני כי לא נותרה לו אספקה, וכי הכלים הכבדים שברשותו כבר לא היו פעילים. למגנים נותרו ימים ספורים בלבד עד אשר ייאלצו להיכנע. ב-22 בחודש ביקש פאולוס מהיטלר לשבת לדיונים עם הצבא הסובייטי. היטלר סירב, ושבוע לאחר מכן העלה את פאולוס לדרגת פילדמרשל. בכל ההיסטוריה הגרמנית לא היה פילדמרשל שנכנע לצבא אויב. היטלר רצה להבטיח שפאולוס לא יקבל החלטות פזיזות על דעת עצמו. הוא השאיר לו את האופציה להילחם עד המוות או להתאבד, רק שלא להיכנע לסובייטים. ב-31 בינואר 1943 צעדו פאולוס ו-22 גנרלים גרמנים אל עבר הסובייטים, ונכנעו. היטלר איבד את עשתונותיו. הוא רתח מזעם וטען כי פאולוס ביטל את גבורתם של עשרות אלפי חיילים, קצינים וגנרלים. היטלר אמר כי פאולוס יכול היה לשחרר את עצמו מכל הצער, ולעלות אל תוך חיי נצח לאומיים, אך הוא העדיף לנסוע למוסקבה. בשלושת הימים שלאחר מכן, הרדיו הגרמני שידר מוזיקה שקטה ועצובה. הגרמנים סיפרו כי אנשיהם נאלצו להקריב את עצמם למען גרמניה. שום מילה על כניעה. בקרמלין צלצלו פעמוני הכנסיות.
[מוזיקת רקע]
כשהגיעו חיילי הצבא האדום לאזורים שהיו קודם לכן בשליטה גרמנית, הם גילו כי הגרמנים ניהלו מחנות שבויים בצורה מחרידה. ברוב מחנות השבויים נמצאו רק גופות נרקבות למחצה או צללי אדם עטויי סחבות. השבויים לא קיבלו מזון, כדי לא לפגוע בכמויות המזון הגרמניות, ולעתים אכלו את גופות חבריהם. רובם מתו מוות המוני מרעב. קרוב ל-60% מכלל השבויים הסובייטים לא שרדו את מחנות השבויים הגרמנים. מתוך 300 אלפי החיילים הגרמנים, שכותרו על ידי הסובייטים בסטלינגרד, רק כ-100 אלף שרדו את החורף הקשה ואת הקרבות, ונלקחו כשבויי מלחמה. הם היו מורעבים, מותשים, חולים ובאפיסת כוחות. מדינות הציר האחרות איבדו בקרבות קרוב לחצי מיליון חיילים גם הם.
[מוזיקת רקע]
הסובייטים לא שכחו את היחס הגרמני לשבויים הסובייטים, והתייחסו לשבויים הגרמניים בהתאם. מתוך 100 אלף השבויים הגרמנים, רק כ-5,000 מהם נשארו בחיים וחזרו לגרמניה לאחר תום המלחמה. פאולוס הוחזק בשבי עוד שנים רבות לאחר שהמלחמה הסתיימה.
בקרבות סטלינגרד נפצעו יותר מ-600 אלף חיילים סובייטים, ונהרגו קרוב לחצי מיליון חיילים. בסטלינגרד איבדו הסובייטים, במשך מספר חודשים בלבד, חיילים רבים יותר משאיבדו האמריקנים או הבריטים במלחמה כולה. מדינות הציר איבדו בסטלינגרד יותר מ-800 אלף איש, הרוגים ופצועים, מחציתם גרמנים, והשאר איטלקים, רומנים והונגרים.
[מוזיקת רקע]
צפונה משם, בחזית לנינגרד, שוב קפא הקרח על אגם לדוגה. בינואר 1943 יצא הצבא האדום למתקפה בניסיון לפרוץ את המצור, ובינואר הצליח לכבוש שטח שאיפשר תחבורה מוגבלת של רכבות לעיר הנצורה. אבל המצור לא נשבר. הגרמנים המשיכו במצור והמשיכו לכבוש ערים סובייטיות בדרום המדינה. לאחר שהתאוששו מההלם של סטלינגרד, החלו הגרמנים לתכנן מבצע עצום, שעמד להתרחש בקיץ 1943. הסובייטים שמעו וידעו. הם החלו לאגור כוחות לא הרחק משם. אחד הקרבות הגדולים ביותר בהיסטוריה, שבו השתתפו מיליוני אנשים ואלפי טנקים, עמד לצאת לדרך.
[מוזיקת סיום]
פרק 17 - סטלינגרד.
מחקר, כתיבה ועריכה - רננה מור ויובל מלחי.
מפיק ראשי - רני שחר.
עריכת לשון - דינה בר-מנחם.
עריכת סאונד - "סופה סטודיו".
אחראית מטעם "החינוכית" - שרון ויינברג שפיגלר.
שותפי הפקה - "פודקאסט ישראל בע"מ".
הפקה - "קטעים בהיסטוריה".
נשתמע בפרק הבא. אני יובל מלחי. "מלחמת העולם השנייה", פודקאסט של "החינוכית".
ג'ינגל: "חינוכית".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments