שחרור הבלקן, צעדות המוות, התקדמות הצבא האדום, ועידת ילטה, הפצצות דרזדן, איוו ג'ימה, סופות האש ביפן.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 31/12/2017.
ג'ינגל: "חינוכית".
[מוזיקת פתיחה, רצף הקלטות]
Adolf Hitler: “Es lebe Deutschland!”
Dwight Eisenhower: “The eyes of the world are upon you.”
Winston Churchill: “We shall defend our island, whatever the cost may be. We shall never surrender.”
[מוזיקת פתיחה]
יובל: ברוכים הבאים לפודקאסט "מלחמת העולם השנייה" של "החינוכית". אני יובל מלחי.
פרק 27 - כיבוש גרמניה והאוקיינוס הרועם.
בינואר 1945, לאחר כישלון המבצע בארדנים, ידע היטלר כי הסובייטים עומדים לפרוץ אל פולין בסערה, ולכן הסיט כוחות רבים למזרח. הצבא האדום מצידו תכנן לדהור אל ורשה, משם לערים פולניות נוספות, ותוך שבועות להגיע לברלין. עד מהרה גילו הסובייטים כי הגרמנים לא התכוונו להניח את נשקם, וכי קרבות קשים מצופים להם לכל אורך החזית. עם התקדמות הכוחות הסובייטים התארכו קווי האספקה, והאגפים הסובייטים נחלשו. הגרמנים תכננו מבצע כיתור מפתיע כנגד הארמיות הסובייטיות. באוקיינוס השקט המשיכו להילחם האמריקנים ביפנים באיי הפיליפינים, וגם נחתו באי איוו ג'ימה. מפקדים אמריקנים העריכו כי האי ייפול לידיהם כנראה לאחר מתקפת בנזאי. לאמריקנים נכונה הפתעה לא נעימה. 1945 עמדה להיות שנה של הפתעות והכרעות.
[מוזיקה]
שחרור הבלקן.
קבוצות פרטיזנים, כוחות התנגדות לגרמנים, קמו ביוגוסלביה, ביוון ובאלבניה במהלך המלחמה. הקבוצות לא היו מאוחדות, ועד מהרה הפכו הקבוצות ליריבות מרות. גם במדינות אחרות קמו קבוצות ותנועות שהתנגדו לשלטון, אך השפעתן הייתה מועטה. בקיץ 1944 נפגש המרשל טיטו, מנהיג הפרטיזנים ביוגוסלביה, עם צ'רצ'יל באיטליה ועם סטלין במוסקבה. הם סיכמו כי על הפרטיזנים לכבוש את יוגוסלביה ולמנוע מהגרמנים לנוס מהאזור כדי שלא יחזרו למעגל הקרבות. בספטמבר החלו הפרטיזנים, בשיתוף חיל האוויר של בעלות הברית, להכות בגרמנים שישבו ביוגוסלביה. הם חיבלו בקווי התקשורת שלהם, כבשו שטחים מידם ונלחמו נגדם בגלוי. הסובייטים, שהתקדמו מערבה, החלו אט-אט לחסום את הדרכים שהובילו צפונה מיוגוסלביה, לכיוון הונגריה. הגרמנים חששו שכל הדרכים ייחסמו בקרוב, וכיוון שהיו בכוחות מועטים יחסית, הורו לכוחות שישבו ביוון ובמקדוניה לחבור אליהם במהירות. הפרטיזנים וכוחות ההתנגדות שבבלקן פוצצו את מסילות הרכבת ופגעו בדרכים ובגשרים, וכתוצאה, חיילים גרמנים נתקעו בדרכים.
בחודש אוקטובר החלו לבוא לעזרת הפרטיזנים יותר מ-300 אלף בולגרים וארמיה סובייטית שלמה. הם נלחמו בגרמנים, שהיו ביוגוסלביה, ודחקו אותם צפון-מערבה. ב-20 אוקטובר 1944 נכנסו הכוחות לבלגרד, ושחררו אותה, לאחר שלוש שנים וחצי של כיבוש גרמני. אנשי העיר יצאו לרחובות בהמוניהם, נפנפו בידיהם ובירכו בקול את המשחררים. הגרמנים, שלא יכלו לנוס צפונה, נאלצו לברוח מערבה דרך בוסניה וקרואטיה, ולא יכלו להשתתף בקרבות נוספים במזרח אירופה. מטרותיהם של טיטו ובעלות הברית, ובעיקר סטלין, הושגו.
[מוזיקה]
ביוון פעלו שני כוחות התנגדות כנגד הגרמנים, ה-ELAS הקומוניסטים וה-EDES הלאומנים. סבל שנות הכיבוש הביא את תושבי יוון לצדד בקומוניסטים, שהבטיחו חלוקה צודקת של משאבי המדינה. עם הכיבוש הגרמני ברחו הממשלה והמלך היוונים והתגוררו ברחבי המזרח התיכון, ומתנדבים יווניים התגייסו ונלחמו בשורות הצבא הבריטי. באמצע חודש אוקטובר נסוגו הגרמנים מיוון, והצבא הבריטי נכנס לאתונה, כפי שסיכם צ'רצ'יל עם סטלין. מספר ימים לאחר מכן, הגיעה לבירה הממשלה הגולה. הבריטים ניסו לתווך בין הצדדים, וצ'רצ'יל הנועז אף הגיע לאתונה בחג המולד של 1944. למרות זאת, ולמרות הוראותיו של סטלין לקומוניסטים לשתף פעולה עם הבריטים, היריבות בין היוונים תהפוך עד מהרה למלחמת אזרחים של ממש, שתימשך מספר שנים.
[מוזיקה]
צעדות המוות.
משהחלו הסובייטים לנוע דרך פולין אל עבר גרמניה, פינו הגרמנים את מחנות הריכוז וההשמדה בפולין. האסירים הוכרחו לצעוד מרחקים גדולים, מלווים כל העת בשומרים חמושים. הצועדים החלשים סבלו מתת-תזונה, כתוצאה משהייתם במחנות, וכעת נמנעו מהם מזון ומים. הסוהרים שצעדו לצד האסירים התעללו בהם, ורצחו רבים בדרכים. אחרים התמוטטו מרעב ומתשישות, ואלפים לא שרדו את הצעדות. בסוף חודש יולי 1944 פונה מחנה מיידנק על כ-3,600 מאסיריו הנותרים, שהוצעדו כ-130 קילומטרים. הם הועלו על רכבות והוסעו לדכאו בדרום גרמניה. הנאצים ירו בכל מי שלא עמד בתלאות המסע, וכחצי מהאסירים שיצאו למסע נרצחו ומתו בדרכים. בנובמבר התקרבו הסובייטים אל הונגריה ובודפשט, ויותר מ-70 אלף יהודים, גברים, נשים וילדים, נשלחו במסע רגלי למחנות דכאו ומטאהוזן בצפון אוסטריה, המרוחק כ-350 קילומטרים מבודפשט, כמו המרחק בין תל אביב לאילת. במהלך הצעדה אלפים נורו למוות, אלפים אחרים גוועו למוות מרעב, ואילו אלפים אחרים ניצלו, כאשר דיפלומטים שונים הגיעו אל הצועדים והצליחו לשלוח אותם למדינות ניטרליות.
ג'ורג'ו פרלסקה היה איטלקי שפעל בבודפשט. עם כניעת איטליה ניגש פרלסקה לשגרירות הספרדית, ובשל עברו כלוחם במלחמת האזרחים בספרד, קיבל נתינות ספרדית. פרלסקה, יחד עם הדיפלומט הספרדי אנחל סאנס בריס, סיפקו ליהודים אישורי כניסה לשגרירויות של מדינות ניטרליות, בהן הוחבאו אלפי יהודים. כאשר הדיפלומט הספרדי סאנס בריס צווה לעזוב את המדינה, הכריז פרלסקה על דעת עצמו כי הוא מונה כסגנו, והמשיך לפעול למען הצלתם של יהודים רבים ככל האפשר. הוא סיפק להם דרכון ספרדי על בסיס היותם צאצאים של יהדות ספרד, למרות שרבים לא היו ספרדים. בין חודש דצמבר לאמצע חודש ינואר הצליח פרלסקה להציל יותר מחמשת אלפים יהודים, תוך שהוא מסכן את חייו פעם אחר פעם. בשנת 1991 הוכרז פרלסקה כחסיד אומות העולם.
במרץ 1942 החלו המשרפות באושוויץ לפעול, והמחנה הפך ממחנה ריכוז למחנה השמדה. במהלך החודשים הבאים נבנו עוד ועוד משרפות ותאי גזים, כדי להגביר את יכולת השמדת האסירים באושוויץ ובמחנה בירקנאו הסמוך. ביוני 1943 כבר היו ארבע משרפות פעילות באושוויץ, והוא הפך למחנה ההשמדה המרכזי והשיטתי ביותר. זמן קצר לאחר מכן נשלחו היורדים מהרכבות היישר אל תאי הגזים והמשרפות. באביב ובקיץ 1944 הוגבר קצב ההשמדה, עם הגעת מאות אלפי יהודים מהונגריה. בסך הכול נרצחו באושוויץ-בירקנאו יותר ממיליון ו-100 אלף יהודים, ועוד כ-100 אלף צוענים, פולנים ושבויי מלחמה סובייטים. נוסף להשמדה המסיבית, באושוויץ בוצעו ניסויים בבני אדם עבור המשטר הגרמני ועבור מחקרים של הרופאים במחנה, שכללו גם בדיקות עבור חברות תרופות גרמניות. כמות האסירים הגדולה באושוויץ איפשרה לבצע מחקרים רבים, ניסויים, חלקם סדיסטיים ובלתי אנושיים.
לאחר שהתגלו המשרפות ותאי הגזים במיידנק, חששו הגרמנים מתוצאות סוף המלחמה, ומשהתקרבו הסובייטים למחנות ההשמדה, ציוו להרוס אותם עד היסוד ולמחוק כל זכר למה שהתרחש. בנובמבר 1944 ציווה הימלר להפסיק את פעולות תאי הגזים והמשרפות בכל שטחי הרייך. המשרפות באושוויץ פורקו, והנאצים ציוו על עובדי הכפייה לטשטש כל ראיה של השמדה המונית. כשנכנסו הסובייטים לאושוויץ הם מצאו במקום אלפי אסירים, מהם שמעו על הזוועות שהתרחשו במקום, שכן שבוע לפני הגעתם שרפו באושוויץ את כל רשומות המחנה והעלו באש מבנים רבים. הם גם מצאו 360 אלף חליפות גברים, יותר מ-800 אלף שמלות ומעילי נשים, ו-7 טון של שיער אדם, שהגרמנים טרם הספיקו לשלוח למפעלים בגרמניה. מהשיער הכינו ריפוד למגפיים, לרכבים ולבגדי עבודה. בתחילת ינואר 1945 הורה שר הפנים וראש הגסטאפו, היינריך הימלר, לפנות את אושוויץ מבלי להותיר אפילו אסיר אחד מאחור. אלו שלא יכלו ללכת והיו חולים ותשושים, נורו ונרצחו. כ-60 אלף יהודים ששהו במחנה, הוצעדו כ-70 קילומטרים לתחנת רכבת, ומשם הוסעו אל ברגן בלזן בצפון גרמניה. אלו שלא הלכו מהר מספיק, נורו והושארו בצידי הדרכים, וכ-15 אלף יהודים לא שרדו את המסע.
[מוזיקה]
אושוויץ היה מחנה אחד מתוך מספר מחנות השמדה גרמניים, שכללו מחנות השמדה גדולים וקטנים יותר. כשהתגלה אושוויץ, הוא כמעט ולא הוזכר בעיתונים, ולא עורר עניין רב, ורק לאחר מספר חודשים התגלה כי הוא היה שונה משאר מחנות ההשמדה. אושוויץ היה בית חרושת להשמדה, תעשיית מוות מתקדמת, שבה השומרים לא היו מזרח אירופאים, אלא גרמניים. בכל אותה העת בה פעל, הוכנסו באושוויץ שיפורים וחידושים לשם התייעלות, כמו בכל מפעל אחר. במחנה עשו שימוש במוצרים המתקדמים ביותר, שפותחו עבור תעשיית המוות הנאצית, כולל גזים ותנורים מיוחדים. אושוויץ היה מפעל מודרני לכל דבר, שתוצרתו הייתה מוות.
בעיתון "על המשמר" מתחילת חודש אפריל 1945, הופיעה הידיעה הבאה על אושוויץ או אושווינצ'ים בפולנית: "נסענו לאושווינצ'ים. סבורים היינו שנמצא מעין מיידנק שנייה, כי את מיידנק ראינו כשיא האכזריות הגרמנית. עמודי בטון, קווי חשמל בעל מתח גבוה, תיל דוקרני נראו לנו כסימנים ראשונים של המקום. בכל 50 מטר עומד מגדל שמירה. מאחורי התיל הדוקרני משתרעים לאין-סוף טורי הצריחים הירקרקים אפורים. מרגיש אתה כי אושווינצ'ים אינה מיידנק שנייה, אלא שמיידנק אינה אלא חיקוי חלש לאושווינצ'ים".
[מוזיקה]
ב-25 בינואר הוצאו כ-50 אלף אסירי מחנה הריכוז שטוטהוף בצפון פולין, והוצעדו מספר קילומטרים אל עבר חופי הים הבלטי. הגרמנים ציוו עליהם לעמוד במקומם, והוציאו אותם להורג ביריות. במהלך חודשי המלחמה האחרונים, ועד ליומה האחרון, הוצאו יהודים ממחנות רבים, והוצעדו מאות קילומטרים אל תוך שטחה ההולך והמצטמק של גרמניה. כ-200 אלף אסירים, מהם עשרות אלפי יהודים, ששרדו את המחנות והמלחמה כמעט עד יומה האחרון, מצאו בצעדות הללו את מותם. השאר חיכו להגעתם של בעלות הברית.
[מוזיקה]
התקדמות הצבא האדום.
בסתיו 1944 השתלטו הגרמנים על הונגריה, והעלו לשלטון את מפלגת "החץ השחור". שתי אוגדות גרמניות נשלחו לחזק את ההונגרים ואת הבירה בודפשט מפני הסובייטים הקרבים. באמצע חודש אוקטובר נכנסו הסובייטים וכוחות רומנים גדולים להונגריה, ושמו פעמיהם אל העיר השנייה בגודלה במדינה, דבריצ'ן. הגרמנים העבירו לאזור אוגדות שריון, שעד מהרה החלו להילחם בסובייטים בקרבות שריון עצומים. הגרמנים הצליחו לכתר חלק מהיחידות הסובייטיות ולפגוע בהן, אך טבעת הכיתור לא הייתה מושלמת, והסובייטים הצליחו לפרוץ דרכה. בקרבות בדבריצ'ן איבדו הגרמנים וההונגרים כ-55 אלף איש, הרוגים ופצועים. הסובייטים והרומנים איבדו כמות אנשים כפולה. שני הצדדים איבדו בשדה הקרב כ-700 טנקים ולמעלה מ-2,000 תותחים. חלק מהיחידות הסובייטיות ספגו אבדות כה רבות, הן בכוח אדם, הן בכלי נשק, עד כי כמעט ולא נותר מהן זכר. באמצע חודש נובמבר, משהגיעו לאזור בודפשט, נאלצו הסובייטים לעצור, להתארגן מחדש ולחכות עד שטנקים חדשים יגיעו לחזית, ועד שהחיילים הסובייטים, שנלחמו ברציפות מזה חצי שנה, יתאוששו במקצת. הבליץ הסובייטי במזרח אירופה נעצר.
[מוזיקה]
בסוף חודש דצמבר 1944 חידשו הסובייטים את תנועתם, והטילו מצור על בודפשט. מנהיג המדינה, סלאשי, הפאשיסט, נמלט מהעיר. שם נשארו כ-800 אלף תושבים וכ-70 אלף חיילים גרמניים והונגרים. הוראותיו של היטלר היו פשוטות וברורות - להילחם בבודפשט עד הלְבֵנָה האחרונה, מפני שלאחר בודפשט יגיע תורה של וינה, הבירה האוסטרית האהובה של היטלר. סטלין היה בעיצומן של הכנות לקראת ועידה עם צ'רצ'יל ורוזוולט על עתידה של אירופה לאחר המלחמה. הוא דרש מהצבא האדום לכבוש את בודפשט עד לתחילת הוועידה. מספר ימים לאחר תחילת המצור אמנם ניסו הגרמנים וההונגרים לפרוץ אותו בעזרת כוחות שריון שהגיעו ממערב, אך הסובייטים שלחו לקראתם מספר אוגדות, ועצרו אותם. בכל תקופת המצור, הפגיזו הסובייטים את העיר ללא רחם, וכ-80% מבנייני העיר נהרסו או נפגעו בהפצצות. עד מהרה החל המזון בבודפשט לאזול, וחיילים גרמניים נאלצו לשחוט את סוסיהם ולאכול אותם. חיילים רבים מצאו מחסה במערכת הביוב של העיר, ועד מהרה פרצו בה קרבות בין הגרמנים והסובייטים. כחודש לאחר מכן נסוגו הגרמנים מגבעות בודה במערב העיר אל פשט המישורית, ששכנה בצד המזרחי של הדנובה. שני המחוזות אוחדו לעיר בודפשט בשנת 1873.
הגרמנים פוצצו את כל הגשרים שעל הנהר, כולל גשרים עתיקי יומין, כדי למנוע מהסובייטים לחצות את הדנובה. לאחר כ-50 ימי המצור על בודפשט, המצב בעיר היה בלתי נסבל. מגיני העיר נדחקו לשטח מצומצם, ועשרות אלפים מתושבי בודפשט מתו כתוצאה מהפצצות, מרעב, ממחלות ומשרפות ענק שנגרמו כתוצאה מהפצצות הסובייטים. חיילים הונגרים רבים פשטו את מדיהם והתחבאו, בעוד אחרים, רעבים, חולים ועייפים, החליטו לנסות לברוח מהעיר. היטלר סירב לאפשר לגרמנים לפרוץ החוצה מהעיר, ואף פקד עליהם להישאר, אך הם המרו את פיו וברחו החוצה. כ-30 אלף איש, חלקם חיילים, חלקם משפחות, יצאו מהעיר ונמלטו על נפשם. הסובייטים ירו והפציצו את שיירות הפליטים והחיילים, ואלפים נהרגו. מתוך כ-44 אלף מגינים, גרמנים והונגרים בתחילת המצור, 17 אלף נהרגו ויותר מ-20 אלף נשבו. יומיים לאחר מכן, ב-13 בפברואר, נכנעו הגרמנים בבודפשט. בקרבות הם איבדו ארבע אוגדות שלמות, מה ששיחק לידי הסובייטים, שהיו זקוקים לידיים עובדות. חוץ מהגרמנים, הם העבירו גם כחצי מיליון הונגרים לברית המועצות, שם שימשו כפועלים בכפייה. בין ההונגרים היו גם כעשרת אלפים יהודים, ביניהם הסופר אפרים קישון. עשרות עד מאות אלפי הונגרים מתו במחנות העבודה הסובייטים, כתוצאה מהתנאים הקשים ששררו שם.
החיילים הסובייטים והמשטרה החשאית, ה-אֶן-קָה-וֶה-דֶּה, לא ריחמו על האוכלוסייה המקומית ועצרו רבים, גם כאלה שנלחמו נגד הגרמנים, והטילו עליהם עבודות בכפייה. הם בזזו חנויות ושגרירויות, גנבו ציוד רב שהיה שייך ליהודים, ושלחו אותו למוסקבה. החיילים אנסו נשים וילדות, לעיתים בקבוצות. הונגרים רבים, בהם חברי המפלגה הקומוניסטית, היו מזועזעים מההתנהגות הברוטלית שהפגינו חלק מחיילי הצבא האדום. לאחר שפנו לסטלין, השיב האחרון שכך נראית מלחמה, וסירב לרסן את החיילים. ההונגרים, ובעיקר ההונגריות, טעמו את מה שכבר טעמו הפולנים, היוגוסלבים, הצ'כים, ובקרוב יטעמו גם הגרמנים. הסובייטים איבדו בבודפשט כ-80 אלף הרוגים וכרבע מיליון פצועים. הגרמנים וההונגרים איבדו לעומתם כ-100 אלף איש, מהם כ-40 אלף הרוגים. בנוסף, במשך החודשיים האחרונים לשלטון מפלגת "החץ השחור" בבודפשט, נרצחו ונעלמו יותר מ-100 אלף יהודים, שהוחזקו בגטו צפוף בעיר. היו אלה מספרים מזעזעים, שלא התקבלו על הדעת, ושהצביעו על קרבות ועל טבח שהתרחשו באחת הבירות הנודעות של אירופה באמצע המאה ה-20.
[מוזיקה]
ועידת יאלטה.
בארבעה בפברואר שבו ונפגשו מנהיגי בעלות הברית - רוזוולט, סטלין וצ'רצ'יל - בארמון הקיסרי ביאלטה שבחצי האי קרים, לחופי הים השחור. המנהיגים התכנסו שוב כדי לדון בעתידה של אירופה לאחר מלחמה. סטלין רצה להרחיב את גבולות ברית המועצות על ידי סיפוח שטחים מפולין. כפיצוי, הוא ביקש לתת לפולין שטחים שהיו שייכים לגרמניה טרם המלחמה. לרוזוולט ולצ'רצ'יל היה ברור כי לא ניתן יהיה לסרב לסטלין, כיוון שכבר שלט על השטחים הללו. המנהיגים קיבלו מספר החלטות חשובות בוועידה, למשל, חלוקת גרמניה לשלושה חלקים, שעליהם ישלטו ברית המועצות, בריטניה וארצות הברית. השתיים האחרונות חתכו שטח נוסף מהשטחים שלהן, והעניקו אותו לצרפת. עוד הסכימו המנהיגים כי לאחר המלחמה יצטרכו הגרמנים לפעול כדי לעזור למדינות שבהן פגעו. הדבר איפשר, בעיקר לברית המועצות, לגייס גרמנים לעבודה בכפייה, לעיתים ללא הגבלת זמן. רוזוולט רצה שסטלין יצטרף למבצע שתכננו האמריקנים לכיבוש יפן, לאחר שהאיום הגרמני יוסר. סטלין הסכים להצטרף למלחמה כנגד יפן, אך בתמורה דרש את האיים הקיריליים ואת האי סחלין מידיה של יפן. הוויכוחים על ריבונות האיים בין רוסיה ליפן נמשכים עד היום. רוזוולט וצ'רצ'יל רצו שסטלין יצטרף לארגון האו"ם, ויצרו זכות וטו בידי המדינות המנצחות של מלחמת העולם השנייה - ארצות הברית, בריטניה, רוסיה, סין וצרפת - כיום חמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון של האו"ם.
צ'רצ'יל פחד מההשפעה הקומוניסטית ההולכת וגדלה, ולכן דרש שבחירות ייערכו במדינות מזרח אירופה. סטלין הסכים לבחירות חופשיות בפולין, אך השפה שבה נכתבו כוונות והצרות הוועידה היו כה מעורפלות, עד כי סטלין לא באמת היה מחויב להם מבחינה מעשית. הוועידה היוותה למעשה את תחילתה של המלחמה הקרה בין ברית המועצות הקומוניסטית לבין המדינות המערביות הדמוקרטיות. שלושת המדינות החליטו גם כי לאחר המלחמה תפורק גרמניה מנשקה, יופעל מערך הסברה על פשעי הנאצים, ועל הבאת הנאצים למשפט בגין פשעי מלחמה. בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 נחשפה תוכנית בריטית שהגה צ'רצ'יל, ושנקראה "מבצע בלתי יעלה על הדעת'". מיד לאחר המלחמה רצה צ'רצ'יל לגייס כ-100 אלף לוחמי ורמאכט לשעבר, ויחד עמם לכבוש את מזרח אירופה מידי הסובייטים. צ'רצ'יל חשש מאוד מסטלין, וביקש כי ארצות הברית תטיל פצצות אטום על מספר ערים סובייטיות במקרה שהסובייטים יחליטו להתנגד לבריטים. התוכנית הגרנדיוזית התגלתה בסוף שנות ה-90, רק לאחר שברית המועצות התפרקה.
[מוזיקה]
בתחילת שנת 1945 עשה הצבא האדום את דרכו מוורשה לברלין, מרחק של כ-500 קילומטרים. האמריקנים והבריטים היו עתה על אדמת גרמניה, כ-1,000 קילומטרים מערבית לברלין. המרוץ אל העיר היה בעיצומו. הסובייטים התקדמו במספר ראשי חץ לעבר גרמניה. שני ראשי חץ התקדמו בפרוסיה המזרחית, שטח גרמני נפרד מגרמניה, לחופי הים הבלטי. מזרחה לה שכנה פולין, וצפונית לה, ממזרח לים הבלטי, שכנה ליטא. שלושה מיליון וחצי אזרחים גרמניים שהתגוררו בפרוסיה המזרחית החלו להימלט ממנה עם התקדמות הצבא האדום. הגרמנים החלו לפנות כמה שיותר אזרחים דרך נמלי הים הבלטי, וב-30 בינואר הפליגה מפרוסיה המזרחית ספינה בשם "וילהלם גוסטלוף", ועליה שמונת אלפים פליטים. באותו הלילה זיהתה צוללת סובייטית את ה"וילהלם גוסטלוף" במימי הים הבלטי, וירתה לעברה שלושה טילי טורפדו. הספינה טבעה יחד עם כשבעת אלפים פליטים במי הים הקפואים, במה שנחשב לאסון הימי הגדול ביותר אי פעם. ספינה נוספת, שנשאה ארבעת אלפים פליטים, טובעה גם היא מספר שבועות לאחר מכן, ובחודש אפריל טבעו קרוב לשבעת אלפים גרמנים על האונייה "גויה". עד סוף המלחמה ייפגעו יותר מ-20 ספינות גרמניות שניסו לפנות פליטים מהאזור, ועשרות אלפי גרמנים ימצאו את מותם בטביעה.
[מוזיקה]
דרומית לפרוסיה המזרחית, בשטח פולין התקדמו הסובייטים אל ורשה עם כוח שהיה אמור להגיע עד ברלין. שני ראשי חץ נוספים התקדמו בדרום פולין, מערבה בכיוון פראג ודרזדן, ושני ראשי חץ נוספים עשו דרכם לסלובקיה ודרומית ממנה, לבודפשט. הסובייטים שלחו מאות טנקים ותותחים דרומה, ונעזרו בהונאות קשר כדי לגרום לגרמנים להאמין כי הם עומדים לתקוף בדרום פולין, ולנסות לפרוץ אל תוך גרמניה באזור הגבול עם צ'כיה, מאות קילומטרים דרומית לברלין. הגרמנים, בתגובה, שלחו כוחות רבים לאזור. להפתעת הגרמנים התרחשה הפלישה העיקרית בפיקודם של הגנרלים הסובייטים ז'וקוב וקונייב צפונית מהמקום שאליו שיגרו כוחות. לרשות הגנרלים עמדו 30 ארמיות רגליות, חמש ארמיות שריון וארבע ארמיות של חיל האוויר. שני מיליון ורבע חיילים סובייטים וכשליש מכל כוחות השריון הסובייטים בחזית המזרחית עמדו לפתוח במרוץ לברלין. לאחר התקדמות הסובייטים בפולין, נעצרו הכוחות. הגרמנים האמינו כי הם מחכים שארצות הברית ובריטניה יכבשו את גרמניה, ורק לאחר קרבות ימשיכו הסובייטים מערבה. אך למעשה הסובייטים חיכו עד שהדרכים יתקשו והנהרות יקפאו, כדי לאפשר לטנקי ה-T-34 לנוע במהירות בערבותיה המערביות של פולין. ב-12 בינואר, לקראת סופה של מתקפת הארדנים במערב גרמניה, החלו הסובייטים להפציץ את העמדות הגרמניות בעזרת אלפי תותחים, ולאחר מכן פרצו כוחות סובייטים וטיהרו את העמדות הגרמניות. תותחים הובאו במהירות קדימה, והגרמנים הנסוגים הופצצו בשנית. הטנקים הסובייטים פרצו את הקווים הגרמניים, ועד לצהרי אותו יום התקדמו כ-20 קילומטרים. תוך מספר ימים הגיעו הסובייטים לקרקוב בדרום מרכז פולין, כ-200 קילומטרים דרומית לוורשה. לאחר קרב קצר פינו הגרמנים את העיר, ונסוגו לגרמניה. הכוחות של קונייב וז'וקוב התקדמו במהירות וכבשו גשרים חיוניים על הוויסלה, נהר עצום הזורם במרכז פולין. ב-17 בינואר נכנסו הסובייטים לצד כוחות פולניים לוורשה. בעיר, שבה התגוררו מיליון ו-300 אלף איש בשנת 1939, נותרו כ-150 אלף איש בלבד. התושבים, מורעבים וחלשים, קיבלו את משחררי העיר בשתיקה רועמת. הסובייטים העבירו את השלטון לממשלה הקומוניסטית, שהספיקו להקים עם פלישתם לפולין.
הסובייטים המשיכו לדהור מערבה והגיעו לעיר פוזנן, שישבה באמצע הדרך בין ורשה לברלין. העיר הייתה צומת מרכזית שאליה התנקזו מסילות ברזל ודרכים רבות. פוזנן הייתה עיר מבוצרת שסביבה נפרסו 18 מבצרים, בעלי בונקרים ותעלות מקשרות ביניהם, שהקשו על כל ניסיון לתקוף את העיר. היטלר קיווה כי מספר ערים מבוצרות בפולין יעכבו את הסובייטים במשך שבועות וחודשים רבים, ולכן 60 אלף מגיני העיר, שפעלו על פי הוראתו, עמדו להילחם נגד הסובייטים עד הסוף המר. הסובייטים הטילו מצור על העיר, והחלו להפגיז אותה ואת מבצריה. לאחר מספר שבועות סגרו הסובייטים על המצודה המרכזית בעיר, וטנקים החלו לזרום לעברה. מפקד העיר, ארנסט גומל, נאצי נלהב, התאבד בירייה לראשו. הסובייטים איבדו כעשרת אלפים הרוגים בארבעת השבועות הללו. ז'וקוב וקונייב המשיכו במירוץ לברלין. קונייב נע מדרום לברלין, וז'וקוב מצפון. הכוחות הסובייטים עשו דרכם לאזורי תעשייה מרכזיים באזור שלזיה, במזרח גרמניה, וכבשו אותם ללא פגע. משהגיעו הכוחות מדרום ומצפון אל נהר האודר, הגובל בין גרמניה לפולין, חצו אותו חלק מהכוחות וחיכו ליחידות האספקה, בעוד יחידות אחרות חיכו ליחידות הגשרים הניידים, שהשתרכו הרחק מאחור. את הדרך לחזית עשו הסובייטים בעשרות אלפי משאיות אמריקניות שקיבלו מארצות הברית.
בעוד הסובייטים מתקדמים אל עבר ברלין, שם לב היינץ גודריאן, קצין השריון הגרמני המוכשר, כי הסובייטים, בגלל תנועתם המהירה, השאירו את האגפים חשופים. גודריאן רקם תוכנית שבה השריון הגרמני ינוע במהירות בשני ראשים קדימה, וישאיר את טורי השריון הסובייטיים מאחור. לאחר מכן יחברו כוחות השריון הגרמני זה לזה, ויכתרו ארמיות סובייטיות שלמות. כדי להשלים את תוכניתו, הזדקק גודריאן לטנקים נוספים, אך היטלר לא אישר זאת. גודריאן נסע אל היטלר, ובשעה שנפגשו עלתה השיחה לטונים צורמים וצעקות, עד אשר גודריאן נאלץ לוותר ולחזור אל החזית ללא הטנקים הנוספים. באמצע חודש פברואר פתח גודריאן במבצע "מפנה השמש" באזור העיר סטרגארד, בצפון מערב פולין, בעזרת כ-1,200 טנקים גרמניים כבדים. מזג האוויר היה נוח, השלגים והקרח הפשירו, אך השטחים הבוציים היו קשים לתנועת הטנקים הגרמניים. למרות זאת הם הצליחו להתקדם בשטח הסובייטי, והסובייטים המופתעים, שכלל לא ציפו למתקפה גרמנית, נאלצו לעצור את התקדמותם לברלין ולהעביר כוחות בכיוון המתקפה. לאחר מספר ימים החל הצבא האדום לתקוף את הגרמנים, החסרים אספקה סדירה של תחמושת ודלק, והם החלו נסוגים. מששמע על כך היטלר, הוא פיטר את גודריאן מתפקידו. הסובייטים הבינו כי לגרמנים נשארו כוחות רבים, והם החליטו לדחות את המתקפה על ברלין, עד אשר יהיה להם מספיק מודיעין על כמות הכוחות הגרמניים ומיקומם, כדי שלא להיות מופתעים שוב, כמו במבצע "מפנה השמש".
[מוזיקה]
בסוף חודש ינואר, ביום השנה ה-12 לעליית היטלר לשלטון, הוקרן בפעם הראשונה סרט תעמולה מרהיב בשם "קולברג". הסרט, אותו הפיק יוזף גבלס, עלה פי שמונה מכל סרט אחר שהופק באותם הימים. הופיעו בו שחקנים רבים, ששת אלפים סוסים, ומלח בכמויות עצומות פוזר בסט כדי לדמות שלג. תפקיד הסרט היה להעצים בעם הגרמני את תחושת המאבק מול האויב. הסרט תיאר את התגוננות העיר הגרמנית קולברג במלחמות נפוליאון, בשעה שאזרחי העיר היו נחושים עוד יותר מהחיילים, וקבעו כי לעולם לא יפקירו את אדמתם וייכנעו לאויב. שלושה ימים לאחר הקרנת הסרט הופצצה ברלין בעוצמה אדירה, ובית הקולנוע שבו הוקרן הסרט נהרס עד היסוד. חודש לאחר מכן התקדמו כוחות סובייטים אל העיר קולברג בצפון גרמניה, שהייתה מרוחקת רק כמה מאות קילומטרים מברלין. הסובייטים קיוו כי הגרמנים ישלחו כוחות צפונה, להגן על העיר, מה שיקל על כיבוש ברלין. במהלך התקדמותם, בצפון אירופה, בחזית הבלטית, עקפו הסובייטים מעוזים גרמניים שנשארו ככיסים בשטח הסובייטי. הם הטילו מצור על הערים הללו, וחיכו לכניעתן. הצי הגרמני הגיע לערים ששכנו לחופי הים הבלטי, ובתוך מספר שבועות פונו עשרות אלפי אזרחים וחיילים מפרוסיה המזרחית. בחודש מרץ הייתה קולברג, אותה העיר מהסרט המושקע, הראשונה שננטשה מתושביה ונכנעה לסובייטים. בסוף חודש מרץ נכנעו גם גדניה וגדנסק, בצפון מרכז פולין. סטלין, שפקד ליישר קו בכל החזיתות, היה מאושר מכיבוש החזית הבלטית, ואישר לכוחות להמשיך אל עבר ברלין. עד אמצע חודש מרץ הגיעו כוחות האספקה הסובייטים אל הטנקים ואל חילות הרגלים, שהספיקו לעבור ולהתמקם מערבית לנהר האודר במערב פולין. הסובייטים היו עתה פחות מ-90 קילומטרים מברלין. הם החלו לתכנן את המהלך האחרון במבצע לכיבוש בירת גרמניה, ולנסות להקדים את האמריקנים והבריטים.
[מוזיקה]
הפצצת דרזדן.
עם התגברות ההפצצות על ערי גרמניה, החלו האזרחים להזכיר את סיסמתו של היטלר בבחירות של 1933 - "תנו לי ארבע שנים ולא תכירו את גרמניה". הגרמנים התבדחו כי היטלר צדק, אבל לקח לו קצת יותר מעשר שנים. למרות תקוות בעלות הברית כי הפצצות מרכזים אזרחיים יביאו להתמוטטות השלטון הנאצי, הדבר לא קרה. על ברלין הוטלו כ-67 אלף טון של פצצות, אך בנייני האבן שלה לא עלו באש, והיא לא נהרסה עד היסוד. אזרחיה חיו תחת פחד מתמיד, ועיתונאי דני סיפר כי בעיר לא היה צחוק, אף לא צחקוק, פנים לא הוארו בחיוך חמים, לא נשיקה ידידותית ולא חיבוק. עדיין היו שמיים ממעל, אלא שהם היו מחוקים בדרך כלל תחת מרבדים מצחינים ושמנוניים של עשן שחור כבד. בתחילת חודש פברואר הייתה העיר דרזדן מלאה בפליטים שנסו מערבה מפולין. לעיר לא הייתה הגנה אווירית ראויה, והיא הופצצה רק פעמיים במהלך המלחמה. בעלות הברית חששו כי הגרמנים הכינו קווי הגנה בלתי חדירים במזרח המדינה, שיקשו על הסובייטים לכבוש את ברלין, והמלחמה תימשך מעבר לשנת 1945. בעלות הברית החליטו להפציץ ערים סמוכות לברלין, כדי להרוס את היכולת לשנע כוחות סביב העיר ובמזרח המדינה. הם קיוו כי ללא מערכת רכבות ראויה וללא כבישים תקינים, תוחלש ההגנה על ברלין, והדבר יזרז את נפילת המשטר הנאצי. העיר דרזדן היא אחת הערים הגדולות בגרמניה, ושוכנת כ-150 קילומטרים דרומית לברלין. בעיר פעלו מפעלים שייצרו מוצרים שונים לצבא הגרמני, ותחנת רכבת גדולה ששימשה כתחנה בציר ברלין-פראג-וינה. בליל ה-13 בפברואר 1945, כ-770 מפציצים בריטיים גדולים עשו דרכם אל עבר העיר בחיפוי של מאות מטוסי קרב. הם הטילו 2,600 טון פצצות ופצצות תבערה על העיר. הדבר גרם לסופת אש אדירה, ללהבות בגובה של 15 מטרים, ולחום של יותר מ-1,000 מעלות. בשני הימים הבאים הגיעו עוד מאות מפציצים אמריקנים לעיר, והטילו עוד 1,000 טון של פצצות ופצצות תבערה על העיר. 31 קילומטרים רבועים של דרזדן נהרסו כליל בשלושת הימים הללו. מרכז העיר לא היה קיים, ועשרות אלפים מתושבי העיר נהרגו ונשרפו. המספרים אינם מדויקים, אך עד היום מניחים כי בין 20 ל-60 אלף מאזרחי העיר נהרגו בהפצצות הללו במשך שלושה ימים. ארי אוטלינדֶה, איש אס-אס שראיינתי בשנת 2016, סיפר כי יחידתו נסעה ברכבת בכיוון נהר האודר. "לאחר מספר ימי נסיעה ברכבת הגענו לדרזדן. מיקום התחנה היה גבוה והשקיף על העיר, וכשהסתכלתי לכיוונה הכול עמד במקום - חשמליות, מכוניות, עגלות. היו הרבה מאוד פליטים ובתים שרופים. זה היה מראה שאי אפשר לשכוח". הגרמנים טענו כי בעלות הברית מוציאות להורג אזרחים גרמניים, ושעליהם להישפט על פשעי מלחמה. צ'רצ'יל ניסה לדחוק עצמו מהסיפור, והטיל את האשמה על פיקוד המפציצים ועל ארתור המפציץ האריס, למרות שהוא עצמו, לצד שאר מנהיגי בעלות הברית, אישר את המבצע. שבוע לאחר מכן, הפציצו האמריקנים את העיר פורצהיים בדרום-מערב גרמניה, בעזרת כ-400 מפציצים. מרכז העיר בער בסופת אש, וכ-18 אלף איש מצאו את מותם בהפצצה. הגרמנים, שהיו הראשונים להפציץ מרכזי ערים ואוכלוסייה אזרחית, טעמו עתה את טעמה המר של האסטרטגיה שלהם. כפי שאמר ארתור המפציץ האריס - הם זרעו את הרוח, ועתה קצרו את הסופה.
בעת ההפצצה על דרזדן, קבוצת טייסים אמריקנים זיהו עיר גדולה שדמתה בעיניהם לדרזדן. למעשה, היו הטייסים 120 קילומטרים דרום-מזרח לדרזדן, והעיר שתחתם הייתה העיר פראג הצ'כית, שהייתה תחת שלטון נאצי. הדבר היה משונה, מפני שבקבוצת המטוסים הגדולה היו נווטים רבים מאוד שיכלו להצביע על הטעות, אבל האמריקנים טענו כי הם התבלבלו בניווט. המפציצים האמריקנים הטילו כ-150 טון פצצות על פראג, הרגו כ-700 אזרחים, והרסו מספר בניינים היסטוריים, ביניהם בית כנסת עתיק. אף מטרה צבאית לא נפגעה בהפצצה.
[מוזיקה]
איוו ג'ימה.
באוקיינוס השקט המשיכו הקרבות בין האמריקנים ליפנים, ומספר קורבנות המלחמה הלך ועלה. בינואר נחתו כ-200 אלף חיילים אמריקנים על האי הפיליפיני הגדול ביותר, לוזון. על האי היו יותר מרבע מיליון חיילים יפנים, אך לא היו להם ספינות קרב או אספקה, ומעט מאוד מטוסים. חלק גדול מהצי היפני שכב עתה בקרקעית הים הפיליפיני, והיפנים עשו כל שביכולתם כדי לעכב את האמריקנים. רק כחודש לאחר נחיתתם נכנסו האמריקנים למנילה. לאחר מכן נלחמו בעיר הבירה הפיליפינית עוד חודש שלם, בקרבות שגבו את חייהם של כ-100 אלף פיליפינים, 16 אלף יפנים וכ-1,000 חיילים אמריקנים. רוברט שרוד, כתב השבועון TIME, ליווה את הכוחות, וכתב כי במנילה 10 קילומטרים רבועים במרכז העיר הרוסים לחלוטין, בנייני משרדים שבורים, כנסיות הרוסות, ערימת זבל ענקית של גגות פח מקומט, ובין ההריסות עולה צחנה מ-12 אלף גופות יפניות, שריח המוות החולני שלהן התמזג עם ריחן של עוד אלפי גופות של פיליפינים.
האמריקנים הכשירו שדות תעופה באיי מריאנה, ומשם יצאו להפצצות הולכות וגוברות על יפן. שיעור אובדן המפציצים היה גבוה בשל פעילות של מטוסי קרב יפנים, שהמריאו מאיים שהיו בדרך לטוקיו, כולל מהאי איוו ג'ימה, שנמצא כ-1,200 קילומטרים דרומית לטוקיו. מטוסי הקרב האמריקנים לא היו יכולים ללוות את המפציצים בדרכם הארוכה, אך היו יכולים לעשות כן אם היו המטוסים ממריאים מאיוו ג'ימה, ולכן הפיקוד האמריקני החליט לכבוש את האי איוו ג'ימה או אי הגופרית בתרגום מילולי. אורכו של האי הוא כשבעה קילומטרים, כמו המרחק בין תל אביב לרשפון, וגודלו כגודלה של ראש העין. על האי פיקד הגנרל היפני קוריבאישי טדאמיצ'י, שביצר את האי בצורה שתקשה על האמריקנים לכבוש אותו. טדאמיצ'י יצר באי רשת של מנהרות, מערות ובונקרים מבטון באורך של כ-25 קילומטרים תחת האדמה. לרשותו עמדו כ-21 אלף חיילים, שנשבעו להרוג עשרה חיילים אמריקנים לפני שייהרגו בעצמם.
חיל האוויר האמריקני הפציץ את האי במשך יותר מחודשיים תמימים, ובאמצע חודש פברואר הגיע כוח נחיתה עצום לאי בליווי שמונה ספינות מערכה, 12 נושאות מטוסים ויותר מ-60 סיירות ומשחתות. מפקדי הנחתים ביקשו מהצי להפציץ את האי מקרוב במשך עשרה ימים, אך מפקד הצי הסתפק בשלושה ימים בלבד, וטען כי ספינותיו הפציצו כל נקודה אפשרית באי. כאשר החלה הנחיתה עצמה, כמעט כל הכוח היפני, שהיה מחופר היטב, החל לצאת ולמקם את תותחיו כנגד האמריקנים. הנחתים נאלצו לעלות במעלה חוף תלול ורך על כל ציודם הכבד, והיוו מטרה נוחה ליפנים, שישבו בעמדות מוסוות שצפו על החוף. הנחתים האמריקנים נחתו במספר מקומות באי, באזור הדרום-מזרחי. אחד הכוחות פנה דרומה, לתקוף הר קטן ותלול בשם סוריבאצ'י בגובה של כ-170 מטרים, הר געש רדום וקשה מאוד לטיפוס. עד מהרה הנחיתו האמריקנים טנקים רבים על האי, אך היפנים המחופרים היטב המשיכו לצלוף על האמריקנים, תוך כדי שהם נעים במנהרות הנסתרות. חייל אמריקני סיפר כי "במחיר כבד כבשנו גבעה, רק כדי לגלות שהאויב פתאום נמצא מצדדינו או מאחורינו. היפנים לא היו על איוו ג'ימה, אלא בתוך איוו ג'ימה. הכרתי את הקרבות מאיי סולומון, עם האמבושים הטיפשיים והיריות בג'ונגל, אבל איוו הייתה מלחמה מסוג אחר. ב-8 במרס רק שני קצינים מהגדוד שלי עמדו על הרגליים". לא עבר זמן רב ומאות חיילים אמריקנים נפגעו בקרבות. 30 אלף החיילים האמריקנים שנחתו על האי ציפו למתקפת בנזאי יפנית, אך מתקפה שכזאת לא קרתה, משום שטדאמיצ'י אסר עליה. הנחתים, שהחלו לטפס על הר סוריבאצ'י, נתקלו עד מהרה באש כבדה ובמפולות סלעים, שנגרמו על ידי 1,200 המגינים היפנים ששהו בתוך רשת המחילות בהר. ספינות אמריקניות שהפציצו את ההר גרמו למפולות סלעים, שהידרדרו על הנחתים. בתוך ההר היו בונקרים ומנהרות מסתור, והיפנים נעו בהם בקלות יחסית. משהתקרבו האמריקנים לפסגה, הם שמעו קולות של חיילים יפנים מתוך בקע סלע. החיילים העלו חביות דלק לפסגה, שפכו אותו לבקעים בסלעים, והעלו אותם באש. לאחר שלוש יממות רצופות של לחימה קשה, הגיעה קבוצת נחתים אל ראש הפסגה עם דגל בידה. הם תקעו את דגל הפסים והכוכבים על ההר, והדבר גרם להתרגשות גדולה בקרב החיילים בתחתית ההר, ובקרב הספינות הרבות, שראו את הדגל דרך משקפותיהן. מעט לאחר מכן הובא דגל גדול יותר לאי, שהונף גם הוא על ידי מספר חיילים. תמונתו הפכה לאחת התמונות המפורסמות ביותר של מלחמת העולם השנייה.
לאחר שסיימו לטפל בתל סוריבאצ'י, פנו הנחתים להתמודד עם שאר הכוח היפני, המחופר והסמוי מן העין. המפקדה הראשית של היפנים שהתה בחלקו הצפוני של האי, ובפני הנחתים עמדה משימת טיהור המחילות, המנהרות והמערות, שמהן הגיחו חיילים יפנים וקצרו את הנחתים. 27 עיטורי כבוד הוענקו במערכה על האי, עדות ללחימה הקשה. רוברט שרוד, כתב ה-TIME, שלח מברקים לעיתון, המתארים את שראה בקרבות. אחד מהם פורסם ב-5 במרץ, בשעה שהקרבות עדיין התחוללו על האי. שרוד כתב: "לאורך החופים הבוקר שכבו מתים רבים. היה להם, לאמריקנים וליפנים, דבר אחד במשותף - הם נהרגו באלימות הגדולה ביותר. בשום מקום אחר במלחמה באוקיינוס השקט, לא ראיתי גופות מרוסקות כך. רבים מהם נחתכו בחצי. רגליים וזרועות נחו במרחק של 15 מטרים מגופה כלשהי. בלילות, היו חיילים יפנים מסירים מחיילים אמריקנים הרוגים את מדיהם, לובשים אותם ומסתננים אל מעבר לקווים האמריקנים, שם היו הורגים חיילים רבים ככל האפשר". ב-8 במרץ יצאו כ-1,000 יפנים, למרות איסור מפקדם, למתקפת בנזאי. הם הצליחו להרוג כ-350 נחתים, אך איבדו קרוב ל-800 איש. האמריקנים הנחיתו כ-70 אלף איש על האי, כדי להתמודד עם האיום היפני, ביניהם כ-1,000 חיילים שחומי עור, שהשתתפו בקרבות לצד החיילים הלבנים. היו מקרים מועטים במלחמה בהם לחמו חיילים שחורים ולבנים אחד לצד השני, והאיסור על יחידות מעורבות הוסר רק מספר שנים לאחר מלחמה.
[מוזיקה]
אחד החיילים שלחם באיוו ג'ימה היה הרב רולנד גיטלסון, שתמך בפצועים ועזר לגוססים, יהודים ונוצרים כאחד. הוא זכה בעיטורים רבים על פועלו באי, ומשהתבקש להעביר תפילה משותפת לכל החיילים, התנגדו לכך הקתולים והפרוטסטנטים. לבסוף, העביר כל אחד את דרשתו בפני אנשיו, והרב גיטלסון נאם בפני 70 יהודים בלבד. עם זאת, נאומו פורסם בכל רחבי ארצות הברית. בין השאר, אמר גיטלסון את הדברים הבאים: "כאן שוכבים אנשים שאהבו את אמריקה, בגלל שאבות אבותיהם לפני דורות עזרו בהקמתה, ואנשים אחרים, שאהבו אותה בתשוקה דומה, מפני שהם בעצמם או אבותיהם נחלצו מדיכוי לחופיה המבורכים. כאן שוכבים קצינים וגברים, שחורים ולבנים, עשירים ועניים, יחד. כאן שוכבים פרוטסטנטים, קתולים ויהודים, יחד. כאן אף אדם לא מעדיף אחר בגלל דתו או שונא אותו בגלל צבעו. בין האנשים הללו אין אפליה, אין דעות קדומות, אין שנאה. הדמוקרטיה שלהם היא הנעלה והטהורה ביותר".
[מוזיקה]
ב-25 במרץ, לאחר יותר מחודש ימים, הסתיים הקרב באי. קרוב לשבעת אלפים חיילים אמריקנים נהרגו בקרבות, וכ-19,000 נפצעו. כמעט כל 21,000 היפנים שהיו על האי, נהרגו. כמה מאות נלקחו בשבי, וכמה אלפים אחרים נשארו במחבוא תחת האדמה. שניים מהם נכנעו בחודש ינואר בשנת 1949. האי נשאר בידיים אמריקניות עד לסוף שנות ה-60, עת הועבר ליפן. באיוו ג'ימה הבינו האמריקנים עד כמה קשה תהיה הפלישה ליפן. הם היו אובדי עצות. היפנים המשיכו לפתח את נשקי ההתאבדות שלהם, ובנו כ-10,000 סירות מנוע שהיו מלאות בחומר נפץ. נהגה של הסירה היה אמור להתאבד היישר אל תוך ספינה אמריקנית. היפנים הצליחו בצורה זו להטביע ולגרום נזק למספר ספינות באזור ים הפיליפינים, אך את רובם שמרו ליום שבו תנסה ארצות הברית לפלוש ליפן.
[מוזיקה]
הצוללות האמריקניות ששייטו בנתיבי השיט היפנים הטביעו ספינות סוחר רבות ששטו ללא ספינות ליווי, מפני שהיפנים לא בנו ספינות שכאלה. הצוללות האמריקניות הטביעו במלחמה 55% מכלל הספינות היפניות, כ-1,200 ספינות סוחר ומלחמה. מרק פרילו, מומחה לצי היפני, כתב כי "הצוללת עצרה את הלב התעשייתי של יפן, על ידי חיתוך העורקים שלו, והיא עשתה זאת הרבה לפני שהמפציצים חיסלו את האיבר עצמו". כוח הצוללות האמריקני, שמנה כ-16 אלף לוחמים, חצי אחוז מסך הצי האמריקני, עשה נזק אדיר ליפן. יותר מ-20% מהם ימצאו את מותם בקרבות.
[מוזיקה]
בחודש מרץ החלו מטוסים אמריקנים, בפיקודו של קרטיס לה מיי, להפציץ את יפן בעזרת פצצות תבערה. הבתים בטוקיו, העשויים מעץ ומנייר, והרוחות החזקות, הפכו את פצצות התבערה הללו לסופות אש של ממש, שכילו אזורים שלמים ואת האוכלוסייה האזרחית. ב-9 במרץ, בזמן שקרבות קשים התחוללו באיוו ג'ימה, יותר מ-300 מפציצים הפציצו את טוקיו בעוצמה אדירה, ויותר מרבע מיליון בתים ובניינים עלו באש. כ-100 אלף איש נהרגו בהפצצה, ועוד כ-40 אלף נפצעו וסבלו מכוויות קשות. כמיליון איש נותרו ללא קורת גג. הייתה זו פתיחת תקופת ההפצצות על יפן. בחודשים הקרובים יפציצו המטוסים האמריקנים קרוב ל-70 ערים נוספות.
[מוזיקה]
לאחר תבוסת יפן בקרב מפרץ לייטה, בפיליפינים, היא עמדה בבעיה לא פשוטה שכן ככל שהלכה המלחמה והתארכה, אזלו ליפן חומרי הגלם, המיובאים ברובם, והמספנות לא יכלו לבנות ספינות לצורכי הצבא. היפנים החליטו לוותר על ספינות משא, והתרכזו בבניית ספינות מלחמה. בשנת 1941 ייבאה יפן כ-50 מיליון טון של מזון, חומרי גלם ומצרכים אחרים. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1944, הצליחה יפן לייבא רק כשליש מהכמות, בהשוואה לתחילת המלחמה, ובשנת 1945, במקום 50 מיליון טון, רק כ-7 מיליון טון של סחורות עשו דרכן ליפן. כמות המזון והמצרכים החיוניים הלכו ואזלו. חיל הים האמריקני המשיך לתור אחר ספינות יפניות, ובחודש ינואר הטביע כ-60 ספינות מלחמה וסוחר יפניות. האמריקנים הלכו וסגרו על היפנים, ועתה עמדו לכבוש את האי אוקינאווה. משהחלו האמריקנים להתקרב ליפן, הם פתחו במבצע שנקרא "מבצע הרעבה". במבצע, שהחל בחודש מרץ 1945, הצניחו מפציצים אמריקנים אלפי מוקשים ימיים סביב נמלים יפנים. המוקשים היו יעילים ביותר, והצליחו להטביע יותר מ-700 ספינות ולגרום לנזק רב. כלכלת יפן נהרסה לחלוטין, ועתה היו אזרחיה על סף חרפת רעב.
[מוזיקה]
במזרח אירופה התקדמו הסובייטים בכיוון ברלין. ארצות הברית ובריטניה התקדמו גם הן בכיוון מזרח. הגרמנים החלו להבין כי הכול אבוד, אבל קיוו כי צבאם יצליח להדוף את הצבאות המתקרבים. הגרמנים במזרח גרמניה חששו מאוד מהגעת הסובייטים, ששמם הלך לפניהם. היה נראה כי המלחמה עומדת להגיע לסיומה, אך אף צד לא יכול היה לנחש אילו הפתעות עוד מצפות לו.
[מוזיקה]
פרק 27 - כיבוש גרמניה והאוקיינוס הרועם.
מחקר, כתיבה ועריכה - נתן פוזניאק ויובל מלחי.
מפיק ראשי - רני שחר.
עריכת לשון - דינה בר מנחם.
עריכת סאונד - סופה סטודיו.
אחראית מטעם "החינוכית" - שרון ויינברג שפיגלר.
שותפי הפקה - פודקאסט "ישראל בעם".
הפקה - "קטעים בהיסטוריה".
נשתמע בפרק הבא. אני יובל מלחי. "מלחמת העולם השנייה", פודקאסט של "החינוכית".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments