מירי פורסט- הפודקאסט - שיחה עם אבא שלי: איש חסד של אמת- חלק א

אזהרת טריגר: תיאורים גרפיים - 7/10.

שיחה מרתקת עם אבא שלא עשיתי מעולם. על הנתינה שלו, על השכול, על המילואים אחרי שכבר שוחרר מהצבא. על שליחות על הרבי. על חסיד ומה יעשה לו באמת נחת. אבא שלי, משה דיקשטיין שליח של הרבי לבאר שבע. איש של צדקה וחסד. חסיד אמיתי שיתף אותי בכל מה שלא שמעתי אף פעם. איך התחילו תהלוכות ל"ג בעומר. מי התנגד. מה אמרה לו הקצינה כשביקש להשתחרר מזיהוי החללים ולמה דווקא באר שבע.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/06/2024.

מירי: היי, אני מירי פורסט ובואו נדבר על הכל.

מ-תח-יל-ים.

אוקיי, טוב, אז שלום לכל המאזינות הנפלאות. היום אני מתרגשת במיוחד במיוחד. שיחה כזאת לא הייתה לי בחיים ולא תהיה לי בחיים, ממש. שלום אבא.

הרב דיקשטיין: שלום שלום.

מירי: אבא, אני ממש בוכה מהתרגשות.

הרב דיקשטיין: אל תבכי, אל תבכי, זה בסדר.

מירי: וואי, תודה שבאת.

הרב דיקשטיין: ברוך ה'.

מירי: ממש.

הרב דיקשטיין: בפעם הבאה, בהזמנה קצת יותר ארוכה. לא מהיום להיום.

מירי: כן, אז אני אתן רקע קצת. קודם כל, אני אפילו לא העזתי לחלום שאתה תבוא להתארח אצלי בפודקאסט, אז אפילו לא שאלתי, והתארחה אצלי צופיה, בת דודתי האהובה.

הרב דיקשטיין: צופיה של יוסי?

מירי: של יוסי. והיא אמרה לי, מירי, אבא, את אבא שלך. את יודעת מה זה אבא? מה זה הסיפורים של אבא שלך? זה דברים שכל העולם חייב לשמוע וכל העולם צריך לדעת.

הרב דיקשטיין: בטח. מה זה…

מירי: אז קודם כל, תודה רבה רבה שבאת, אבא, זה לא מובן מאליו. אתה אחרי אירוע מוחי שהיה לך, וטיפסת מדרגות. אז אני לא משחררת אותך כל כך בקלות. ובעזרת השם שתהיה לנו שיחה ככה, כמו שלא עשינו אולי אף פעם, אתה יודע?

הרב דיקשטיין: בחיים לא עשינו.

מירי: בחיים לא עשינו שיחה.

הרב דיקשטיין: טוב, נראה לאן זה יילך, השיחה הזאת. [צוחק]

מירי: זהו, אנחנו. מה הערוצים? לאן אנחנו הולכים? הערוץ המדיני, הערוץ החברתי, הערוץ האישי?

הרב דיקשטיין: האישי.

מירי: האישי.

הרב דיקשטיין: לא כלכלי ולא חברתי, אלא אישי.

מירי: אוקיי. אז אבא, בוא תספר למי שלא מכירה אותך, מי אתה? אבא, משה דיקשטיין.

הרב דיקשטיין: מאיפה להתחיל?

מירי: מאיזה נקודה שאתה רוצה ואני אצא משם.

הרב דיקשטיין: מהסוף להתחלה או מהתחלה לסוף?

מירי: תתחיל מהסוף.

הרב דיקשטיין: טוב, כמו שאמרת, אני עברתי אירוע מוחי. אחרי ארבעים וארבע ימי לחימה. גויסתי… סליחה, לפני זה, שלושה חודשים לפני השמחת תורה, השתחררתי מהצבא אחרי יותר מ-40 שנות מילואים, שזה כולל מלחמות המפרץ למיניהם, מלחמות לבנון למיניהם, וכל האירועים, כל המבצעים, כל התקריות שהיו בלבנון ושהיו בעזה, צוק איתן, הכל הכל הכל אני עברתי.

מירי: וואוו… אבא, אני עוד מעט אשאל איך זה להיות דוס בצבא, אבל…

הרב דיקשטיין: בסדר, ועכשיו אני השתחררתי, ברוך השם, עשו לי מסיבה גדולה, גדולה, גדולה, בסיוון, בחודש סיוון, קיבלתי מתנות, וקיבלתי כבוד, וקיבלתי תעודות, וטפחו לי על השכם, והיה שמח מאוד. ושבת בבוקר, אני יושב בבית, בשמחת תורה אני יושב בבית ולומד, ופתאום אני שומע אזעקה. אז אמרתי לעצמי, "או, עכשיו יש מלחמה, אם תהיה מלחמה, יהיה מבצע כזה, מבצע צוק איתן כזה, כמו שהיה, אז עכשיו אני מהצד השני", עד עכשיו אני הייתי מהצד הזה, עכשיו אני מהצד השני, עוד אזעקה, עוד אזעקה, אמרתי, כנראה זה יהיה משהו רציני.

התחלתי, הלכתי לבית הכנסת, לכנסת אנשים באו, לא באו, קיצר, אספנו מניין, התפללנו, עשינו הקפות מהירות, ואני חוזר הביתה, וברחוב אנשים מדברים, שיש מלחמה, וזה אומר, אה, איזה יופי, הטלפון שלי סגור, ואני, אני רגוע, אני בבית, וזה. מוצאי שבת, איך שאני פותח את הטלפון, הטלפון הראשון, הבן שלי מנדי.

מירי: מנדי שלנו.

הרב דיקשטיין: "אבא, קיבלתי צו שמונה", ואני אומר, "אה, אתה רואה, אתה קיבלת צו שמונה, ואני ברוך השם…" -"ואני צריך להגיע לאורים". אורים זה מחנה צבאי, שנמצא אחרי אופקים, זה נקרא, עוטף עזה, קיבוץ אורים, עוטף עזה. אז אמרתי לו, "תסע, תסע", הוא אמר, "לא, אני מפחד לסוע דרך רהט, אז אמרתי לו, טוב, תבוא לבאר שבע, תיסע דרך באר שבע, הדרך הרגילה". אחרי שלוש דקות טלפון, חייגן, "האם אתה משה דיקשטיין?" -"כן". -"האם המספר האישי שלך זה ככה וככה וככה?" -"כן". -"הינך חייב להגיע תוך שעתיים למחנה אורים…"

מירי: וואו…

הרב דיקשטיין: "יש לך צו שמונה". אמרתי, "אני צו שמונה?" התקשרתי לקצינת קישור, אמרתי לה, "אני חושב שיש טעות, אני משוחרר". היא אומרת, "נכון, אתה משוחרר, אבל אין טעות, אתה צריך להגיע". באתי אלייך, התקשרתי אל מנדי, אמרתי, "מנדי, בוא, תבוא, ניסע ביחד". עכשיו, אנחנו לא תפסנו את גודל האירוע. מבאר שבע עד צומת גילת זה היה בסדר, אבל צומת גילת לכיוון אופקים ולכיוון אורים, זה כביש שנסעו שם כל הטויוטות.

מירי: וואו.

הרב דיקשטיין: אני לא ידעתי מזה. אני נסעתי עם הצ'קלקה על האוטו, מפקד זק"א בבאר שבע, ויש לי צ'קלקה, נסעתי עם הצ'קלקה על האוטו, כדי שניסע מהר מהר כדי שאף אחד לא יעכב אותי.

מירי: אוי ואבוי.

הרב דיקשטיין: זאת אומרת, זה היה מטרה, זה ברוך השם, שום דבר לא קרה.

מירי: איזה נס. אז זה היה עוד כשהם עוד הסתובבו בשטח.

הרב דיקשטיין: הסתובבו… אחר כך, מה זה הסתובבו? רגע, בשיא תפארתם, ימח שמם, בשיא זה… הגעתי לאורים, בלאגן שלם, והש"ג, "אוהה, הגעת, הגעת, הגעת, הגעת, בוא, בוא, בוא". שהשם ישמור, לא רוצה לתאר תיאורים פלסטיים, אבל היו שם חיילות שחוטות, חיילים הרוגים, והייתי צריך לטפל בהם, ולא היה, לא היה, לא היה שקים, לא היה, לא היה חומרים, לא היה שום דבר.

מירי: בעצם התפקיד שלך היה לעשות…

הרב דיקשטיין: התפקיד, עכשיו ככה, שהתפקיד שלי הוא, אני רב של מחוז דרום בפיקוד העורף, התפקיד שלי, חוץ מרב, כשרות, שבת וכולי, אלא גם זק"א, זק"א של הצבא. אבל לא זק"א של הצבא לחיילים, אלא זק"א של הצבא לאזרחים. זה פיקוד העורף שמתעסק, כמו היה פעם הג"א, מתעסק עם אזרחים.

מירי: אוקיי.

הרב דיקשטיין: אז עשיתי, מה שעשיתי שמה, סידרתי, עטפנו וזה, ואמרנו שאת הדם אחר כך נאסוף בבוקר, שיהיה אור, שנוכל לראות את זה. ואת יודעת פגש אותי אלוף משנה יוסי כהן, שהוא היה מפקד המחוז הקודם, אמר לי "הרב דיקשטיין, תעשה לי טובה, תודה רבה שבאת, תודה רבה, תודה רבה, אני מבקש ממך, תיסע לאופקים, יש שם תא"ח", תא"ח זה תחנת איסוף חללים. "מגיעים חללים מכל האזור, תעשה לי טובה, תגיע לשם, יש שם בלאגן". טוב, עשיתי טעות, לקחתי את מנדי, אבל לא משנה. נסעתי לשם לאופקים. עוד הפעם, הצ'קלקה על האוטו.

מירי: זה טעות שמנדי בא איתך כאילו?

הרב דיקשטיין: כן. נסעתי עם הצ'קלקה על האוטו, מטרה, שאני לא הבנתי, ואופקים היה מלחמה, ממש מלחמה, בשכונה של השוטרים, בכיכר השוטר, היה שם מלחמה, ואני נוסע עם הצ'קלקה…

מירי: אוי ואבוי.

הרב דיקשטיין: לא הבנתי. ניסים כאלה שבן אדם, הקב"ה עושה ניסים, במיוחד שבן אדם אפילו לא יודע שעושה ניסים.

מירי: ממש.

הרב דיקשטיין: הגעתי לשם, חשכו עיניי. אני רק אומר, יש שיר "יש ערימה של חבר'ה על הדשא", וזה מה שהיה שם.

מירי: אוי ואבוי.

הרב דיקשטיין: גופות. אנשים, נשים, ילדים שחו… דם, שהשם ישמור.

מירי: אוי אוי אוי. [צלצול טלפון] אבא, תשתיק את הטלפון שלך, שלא יפריע לנו.

הרב דיקשטיין: צריכים, צריכים לארוז, לסדר, הקיצר, התקשרתי לכל זק"א באזור, זק"א באר שבע, זק"א אופקים, וזק"א נתיבות. התקשרתי לזק"א שדרות, והוא אמר לי, "אני לא יכול לבוא. העיר נצורה".

מירי: וואו.

הרב דיקשטיין: רק אז התחלתי להבין את גודל האירוע. קיצר הגיעו החבר'ה, התחלנו לאסוף את הגופות, לתעד אותן, כי… לקחת תמונה, עם מספר, כי אחרי כמה, כמה ימים, או זה, אז הפנים כבר היו מתעוותות.

מירי: השם ישמור.

הרב דיקשטיין: הגיעו לשם מז"פ, לקחו גם תמונות וטביעות אצבע, והתחלנו, הזמנתי משאיות. משאיות קירור. הגיעו משאיות הענקיות האלה, של עינב, משאיות קירור ענקיות. יש שם ריח של דגים, וריח של פרחים. משאיות קירור.

מירי: כן.

הרב דיקשטיין: והתחלנו לסדר את הגופות. שהשם ישמור, כמו… אי אפשר לתאר את זה. באותו לילה… עכשיו, הגיעו גופות מנובה, מקיבוצים, מאופקים עצמה. ושחררתי משם שש משאיות מלאות עם גופות. חמישים, שישים, לפי גודל המשאית.

מירי: וואו, וואו. בכל משאית?

הרב דיקשטיין: בכל משאית. אמרנו קדיש, ועשינו צידוק הדין, וביקשנו מחילה. לאן שולחים? אני יודע, לפתולוגיה, לאבו כביר, אין מקום שמה. לשלוח לשורה. שורה זה מחנה צבאי ליד רמלה, שהוא מחנה צבאי של הרבנות הצבאית, ששמה מתעסקים עם חיילים. אני יודע לשלוח לשורה. אז בינתיים, אחר כך, אני אקדים קצת את המאוחר, אחר כך הגענו לשם, אני הגעתי לשם, אז פתחו שורה לאזרחים. סתם כדי שתבינו, כל חייל שמתגייס, לוקחים ממנו, כשהוא נכנס לצבא, לוקחים ממנו טביעת אצבע ומרשם שיניים. והיום, אני חושב שגם לוקחים דנ"א, אני לא בטוח. עכשיו, אם זה חייל מילואים, פעם אחת הוא עשה טיפול שורש, או טיפול, או עקרו לו שיניים, אז כבר אין מרשם שיניים. מה שנשאר זה טביעת אצבע. כל עבריין, שמגיע למשטרה, יש לו טביעת אצבע. זה נקרא ר"פ, רישום פלילי. אבל אם בן אדם, שאין לו, הוא לא היה בצבא, הוא לא עבריין, הוא סתם אזרח. או סתם נער עד גיל שמונה עשרה, או נערה עד גיל שמונה עשרה…

מירי: או ילד.

הרב דיקשטיין: או ילד, אין שום דבר, אין תיעוד. אי אפשר להכיר אותו, אי אפשר לדעת מי הוא. במיוחד, אני עכשיו הולך להגיד כמה דברים לא יפים. במיוחד שמצאנו אותם ערומים, וערופים.

מירי: אוי, אבא, אל ת…

הרב דיקשטיין: לא לדבר, טוב.

מירי: במצב קשה.

הרב דיקשטיין: במצב קשה מאוד. ולקראת כל, ככל שמתקדם הזמן, אז גם יש ריקבון.

מירי: כן.

הרב דיקשטיין: ויש גם חיות שאכלו, בשטח. במיגוניות, מתחת לשיחים. וחיות, חיות, תנים, זאבים, עורבים.

מירי: כן, כבר ביום השני, השלישי?

הרב דיקשטיין: ושלישי, כן, הריחו דם. באים.

מירי: באים. הממ…

הרב דיקשטיין: וכל הכביש הזה, כל הכביש 232, הכל היה מלא מכוניות שרופות, שלידם שוכבים גופות, בתוך המכוניות גם כן גופות שרופות. קיצר, במשך שבוע וחצי, קיבלתי תשעים חיילים, שנקרא חיילי אנו"ח. אנו"ח, איסוף נתונים וחללים. והחיילים האלה לא ראו בחיים שלהם גופה.

מירי: פשש… מסכנים.

הרב דיקשטיין: הייתי צריך להכין אותם, מה זה להכין, הייתי צריך ללמד אותם מה עושים, וגם לדאוג לנשמה שלהם, לנפש שלהם, שלא תישרט.

מירי: אבא, אבל אתה בעצמך…

הרב דיקשטיין: אני בעצמי לא דאגתי לעצמי.

מירי: אבל אתה גם בעצמך לא ראית כאלה מצבים.

הרב דיקשטיין: כן, בזק"א ראיתי גופות…

מירי: כן, ולא במצב כזה…

הרב דיקשטיין: אבל לא כמות כזאת, ולא אכזריות כזאת, ולא… התחלנו… לימדתי אותם, ועברנו בשבוע וחצי הראשון, עברנו את כל המושבים. הגיעו זק"א אזרחי, גם כן עבד איתנו. עברנו ממושב למושב, מבית לבית. קודם כל אספנו את מה שגלוי. אחר כך התחילו צוותי חיפוש. ואחר כך עברנו, עברו את הכביש, מטר אחרי מטר לאסוף, והייתי שבוע וחצי, הידיים האלה עשו יותר מאלף גופות.

מירי: וואו, וואו, וואו.

הרב דיקשטיין: אחר כך התקשר אליי יוסי כהן, והוא אמר לי, "שמעתי מה שעשית, כל הכבוד, לימדת את החיילים, והכל, אבל יש עוד משימה". שאלתי "מה המשימה?" הוא אמר, "תבוא לאורים, אני אגיד לך". עכשיו, לי, זה לא היה יום ולא לילה, ולא שבת ולא חג ולא שום דבר. זאת אומרת, לא היה כלום. זו הייתה עבודה, עבודה, עבודה. להיזרק באיזשהו מקום, לישון, לקום, להניח תפילין בבוקר, רש"י רבינו תם, טלית.

מירי: וויי…

הרב דיקשטיין: זאת אומרת, חיים כאילו בענן. חיים לא נורמליים. מה המשימה הבאה? הוא אומר, יש הרבה נעדרים, ויכול להיות שבלחץ העבודה, עטפו, אספו חיילי אזרחים, או חיילים יהודים, ישראלים, כמחבלים.

מירי: אוי אוי אוי.

הרב דיקשטיין: בכל מקום, יש שתי משאיות, משאית לאזרחים ומשאית לנוח'בה.

מירי: ימח שמם.

הרב דיקשטיין: ולפי האפודים, כאלה שחורים, זה היה המחבלים. לפי מה שהיה בשטח, אבל השטח זה לא אומר שום דבר. [מירי מהמהמת] ריכזו אותם במחנה שדה תימן, המון מכולות, מלא גופות. בהתחלה היו מכולות בלי קירור, ואחר כך מכולות קירור. והיו צריכים להוריד מכל מחבל דנ"א. אני לא אגיד איך עושים את זה, כי זה לא רוצה את זה. כל מחבל דנ"א. עכשיו, אם אתם זוכרים, ביום השלישי של המלחמה, או ביום השני של המלחמה, יום השלישי, הודיעו ברדיו למי שיש נעדר. זאת אומרת, מי שמחפש את קרובי המשפחה שלו, להגיע לתחנת משטרה.

מירי: נכון. להביא… מברשת שיניים…

הרב דיקשטיין: להביא מברשת שיניים או מסרק.

מירי: נכון.

הרב דיקשטיין: הורידו מזה דנ"א, והורידו מהגופות, מהמחבלים, דנ"א, או מהגופות של זה, ועשו התאמה. והמחבלים, זה מספר חסוי, אבל הורידו הרבה, הרבה יהודים מצאנו שם, כי עטפו אותם כמחבלים.

מירי: וואו, וואו, וואו.

הרב דיקשטיין: לא משנה כמה, אבל יום אחד…

מירי: אבא…

הרב דיקשטיין: שנייה אחת, יום אחד הגיע הרב קריב, הרב של הצד הזה, והוא נישק אותי וחיבק אותי. "היום אני היתרתי שלוש עגונות. עבודה שלך".

מירי: וואו… פששש…

הרב דיקשטיין: זהו, אז זה עשיתי עד…

מירי: אבא, נראה לך שיש עדיין חלק שאומרים עליהם שהם חטופים, שהם בעצם… בתוך…

הרב דיקשטיין: אני לא יודע, אני רק משער. אמרו חטופים, כי היה שם ולא הייתה גופה. בהמשך עשינו עבודה, אני אגיד את זה, דווקא אני אגיד את זה, רק שתדעו כמה מדינת ישראל משקיעה בלאתר. קנו מאות שואבי אבק. כל מכונית שהייתה על הכביש, כל מכונית שנשרפה, שאבו את כל מה שהיה בפנים. ואחר כך אנשים מארכיאולוגיה עם מסננים כאלה…

מירי: למצוא שרידים.

הרב דיקשטיין: למצוא שרידים. מצאו שרידים, מצאו רקמות, מצאו שיניים, מצאו ציפורניים, כי הכל נשרף, ודברים שלא נשרפו מצאו, ולפי זה מצאו גם כן את האנשים.

מירי: וואו, זה מטורף.

הרב דיקשטיין: השקיעו הון. אחר כך הגיעו צוותי סריקה של פיקוד העורף, ועברו מטר מטר בכל מושב, מטר הכל הכל, הכל הכל, כדי למצוא שרידים, ומצאו. אחר כך הגיעו זק"א האזרחי, וניקו את הבתים. ניקו את הבתים מדם. והדם הזה צריך להגיע גם כן לקבורה. וזה דם של יציאת הנפש, דם ש… אני לא רוצה לתאר מה, איך יצא הדם הזה.

מירי: לא, לא.

הרב דיקשטיין: זהו, הגעתי למפקדת הישירה שלי, ואמרתי לה: "טופז, זהו, אחרי ארבעים וארבע יום", אמרתי, "השק התמלא, ואני לא יכול יותר, מספיק". אז היא אמרה: "תשמע, אני לא יכולה, אבל אני אברר עם הזה". ויוסי כהן הזה הגיע, נישק אותי, וחיבק אותי, ואמר לי: "הרב דיקשטיין, תודה רבה לך, מה שעשית… לא רק מה שעשית, אלא גם הכנת את הדור הבא, את האנשים שיעשו אחריך, אבל מה, יש פקודות מטכ"ל שצריכים ללכת לקב"ן".

מירי: לקב"ן.

הרב דיקשטיין: קב"ן, קצין בריאות נפש.

מירי: כן.

הרב דיקשטיין: הלכתי לקב"ן, לקב"נית יותר נכון, והיא ראיינה אותי, היא התחילה לבכות. אמרתי לה, "מה, את בוכה? אני צריך לבכות. את צריכה טיפול". בקיצר, אמרה לי שאני צריך, אני, יותר מדי, אני צריך מישהו מומחה פסיכיאטרי-קליני, שמתעסק עם דברים קריטיים. וברוך ה' מצאתי, מדינת ישראל מצאה לנו איזושהי שיטה, לא משנה, קיצר, EMDR. זו שיטה מסוימת, וזה, כך יכולתי לישון. לפני זה, הייתי, מגיע, כמו שכתוב בתורה, 'בבוקר יגיד מי ייתן ערב, ובערב יגיד מי ייתן בוקר'. הייתי, נופל על המיטה מעייפות, אחרי שעתיים-שלוש מתעורר, מחכה לבוקר. כל היום עייף, מחכה ללילה.

מירי: וואו… פששש…

הרב דיקשטיין: חלומות, ואמא הייתה שומעת צרחות.

מירי: וואו, וואו. וואו, זה קשה, אבא. זה קשה, זה קשה מאוד.

הרב דיקשטיין: חודש אחרי שהשתחררתי, קיבלתי אירוע מוחי, גם כן סכנת חיים, אבל הקדוש ברוך הוא עשה נס גדול, שנפגע לי רק הרגליים. כל הגוף, שזה פלא, כי הפגם היה במוח שאחראי על צד שמאל. ונפגע רגל שמאל ורגל ימין. [מירי מהמהמת] בשבוע שעבר הייתי אצל נוירולוג, שהיה לו קצת זמן, הוא קיבל אותי במיון, אז הוא כבר שמע, מי אני, לא יודע, מלכה סיפרה לו מי אני, מה עשיתי, אז היה לי קצת, היה לי טיפול VIP.

מירי: קח, אבא.

הרב דיקשטיין: הייתי בא לטיפול VIP. אז הוא ישב איתי איזה שעה, והראה לי את המוח שלי, והראה לי איפה הנקודות, איפה הטרשת, ואיפה יש חסימות, היא הראה לי את הכל. הוא אמר, "אני מתפלא, אז זה צריך להיות חצי גוף שמאלי. אני רואה שחצי גוף העליון בסדר, רק הרגל דפוקה, אבל גם כן בסדר. ברגל השנייה אני לא יודע מה יש לה, איך היא הגיעה, איך נכנסה…"

מירי: לברדק הזה.

הרב דיקשטיין: "…לפרשה הזאת" [צוחק]. זהו, עכשיו את זה מבררים. ברוך השם, משרד הביטחון תומך בי מאוד.

מירי: ברוך השם.

הרב דיקשטיין: וזהו, ברוך השם, חי עכשיו בבית, עושה הרבה פיזיותרפיה, לוקח הרבה תרופות, ומקווה שהקב"ה, כמו שעשה ניסים עד עכשיו, שיעשה עוד נס ועוד נס ועוד נס, ויצא מזה לגמרי.

מירי: וואו.

הרב דיקשטיין: זהו, עכשיו אחרי… חודשיים אחרי זה כבר, אחרי האירוע המוחי, אחרי הכל, עשו ערב הוקרה לאנשים שעסקו ב… איך הם קראו לזה? מלאכת קודש? לא מלאכת קודש, משהו כמה, משהו עם קודש. ואני הייתי יושב ראש של הקודש הזה. נתנו לי תעודת הצטיינות, ומחיאות כפיים, וכו' וכו'. זהו, ה ה… אחר כך קיבלתי עוד תעודה. והרב כתב לי, הרב הצבאי כתב לי, שמלחמת חרבות ברזל הייתה אחרת אם לא היה הרב דיקשטיין.

מירי: וואו.

הרב דיקשטיין: זאת אומרת, זה לא המלחמה, אלא האזרחים, איך שה…

מירי: ההתייחסות גם לקדושת הגוף… לקדושת האדם.

הרב דיקשטיין: לקדושת הבן אדם, לקדושת המשפחה שנשארה.

מירי: נכון.

הרב דיקשטיין: זהו, הניסיון שלי היה בנפגעים בזק"א, אני כבר שלושים שנה בזק"א.

מירי: למה הלכת לשם?

הרב דיקשטיין: למה הלכתי לזק"א? בהתחלה, בהתחלה?

מירי: כן.

הרב דיקשטיין: נסעתי, נסעתי לחתונה בכפר חב"ד עם אמא. בדרך היה פקק, לפני קרית גת. פקק גדול. שאלתי במירס, ושאלתי מה קורה. אז אמרו, לפני חצי שעה הייתה תאונת דרכים. והגופות כבר פונו. ושם, אז עד שמגיע גרר, עד שמסדרים, אז… למחרת נסעתי באותו כביש. אמרתי, "בוא נראה מה היה". באמת יש שם כל מיני שברים של מכוניות, אבל למטה, בתעלה, היה שם כלבים או זאבים שליקקו מים. שהמכבי האש ניקו את הכביש. אז עם הדם ירד, אז יש שם, הם ליקקו את המים. אמרתי לעצמי "מה, זה הסוף של בן אדם? ככה בן אדם שמלקקים זה…" איזבל, ליקקו לה את הדם, אחאב, ליקקו לו את הדם, אבל… אז התחלתי להתעניין וזה, ואז בדיוק הפיגועים. אז זק"א הארצי פתח קורס בבאר שבע. גייסו אותי. זהו, רקע צבאי, ונכנסתי לזה. אז בהתחלה הייתי חבר מהשורה. היה מפקד חיים מקלר, היה זה. אחר כך שהוא כבר נהיה חולה ומזדקן, אז ביקשו ממני שאני אהיה מפקד זק"א. אז אני מפקד זק"א משנת 2000, אני חושב. מ-1999.

מירי: וואו.

הרב דיקשטיין: אני מפקד זק"א בבאר שבע. זהו.

מירי: וואו, אז משם התחלת…

הרב דיקשטיין: התחלתי בבאר שבע. הגעתי לבאר שבע בגלל שהרבי שלח אותי לבאר שבע.

מירי: אהה.

הרב דיקשטיין: וזק"א זה התנדבות, זה לא פרנסה, זה לא… זה רק התנדבות. התנדבות מאוד מוזרה. כי עכשיו מי שמתנדב במד"א, הוא יודע, הוא עושה ביום חמישי בערב ארבע, חמש שעות, הוא גומר.

מירי: נכון.

הרב דיקשטיין: פה זה 24 שעות, שבע ימים בשבוע. את זוכרת כמה פעמים…

מירי: שמה, שפשוט אומרים, יש ריקבון?

הרב דיקשטיין: לא ריקבון, יש גופה, נמצאה גופה, לאו דווקא פיגוע. יכול להיות תאונת דרכים, יכול להיות איזה מישהו מבוגר שנפטר בבית, יכול להיות שזה רצח, ויכול להיות תאונת דרכים, יכול להיות התאבדות, ויכול להיות מישהו נפל, החליק באמבטיה, וכו' וכו'.

מירי: וואו, בטח.

הרב דיקשטיין: את זוכרת, המירס צורח, זק"א שומע.

מירי: נכון.

הרב דיקשטיין: אז יכול להיות בשבת, יכול להיות יום ראשון, יכול להיות מוצאי שבת, יכול להיות גם יום כיפור.

מירי: כן.

הרב דיקשטיין: זהו.

מירי: וואו, אבל אני מרגישה שכאילו הקש ששבר את גב הגמל, מה שנקרא, בזיהוי קורבנות אסון, זה היה בשביעי לאוקטובר… זה משהו ש…

הרב דיקשטיין: אהה, זה… אני לזק"א לא חוזר.

מירי: לא.

הרב דיקשטיין: גם מבחינה גופנית אני כבר לא יכול לעשות את מה שעשיתי, אבל אני… אמנם בתואר, זה אני עדיין זה, אבל אני לא…

מירי: לא, לא, לא.

הרב דיקשטיין: אני לא חוזר, ואני גם לא… אני לא רוצה… אני עכשיו עסוק, הנשמה שלי עסוקה עם עצמי.

מירי: אתה חייב.

הרב דיקשטיין: אז אני לא רוצה… יש במירס, אז אני אפילו לא מגיב, אני מסתכל, אני לא נכנס לזה.

מירי: אי אפשר, אי אפשר. אבא, אני הולכת איתך אחורה, בסדר? לפני 22 שנים, אתה איבדת את אחיך. [הרב דיקשטיין נאנח] ואנחנו נגיע גם לדברים טובים, אבל אני רוצה שיבינו מה אתה עברת בקטע של שכול ו…

הרב דיקשטיין: ביום שישי שמעתי במירס יש פיגוע בצומת זיף, דרום הר חברון, וזהו, נפסק. ואז היה הרבה פיגועים, וכל השבת הייתה שבת רגילה, מוצאי שבת, איך שיצאה השבת, אנחנו יושבים ליד השולחן, אמא, אני, אחים, מתכננים את החתונה של מירי.

מירי: שבוע לפני החתונה.

הרב דיקשטיין: שבוע לפני החתונה של מירי, שבועיים של החתונה.

מירי: אתה קמת יום לפני…

הרב דיקשטיין: קמתי מהשבעה ביום החתונה.

מירי: נכון.

הרב דיקשטיין: החתונה הייתה ביום שני, ואנחנו קמנו ביום ראשון.

מירי: ביום ראשון, נכון.

הרב דיקשטיין: מתכננים את החתונה של מירי, מה עושה מי, מי יגיד את הברכה הזאת, מי יגיד את הזה, מי יחזיק פה, הקיצר, מה שמתוכננת חתונה. פתאום טלפון, ומי מרים את הטלפון? מירי.

מירי: נכון.

הרב דיקשטיין: אבא. איך קוראים לו? לא אפרים, השני, חנן רוצה אותך. חנן? מה יש לי עם חנן?

מירי: אח של חני.

הרב דיקשטיין: חנן, אח של חני. מה יש לי עם חנן? טוב, אני לוקח הטלפון, והוא אומר לי, "מוישל'ה?" -"כן". קוראים לי משה, בבית קוראים לי מוישל'ה. "מוישל'ה", -"כן". -"שמעת על הפיגוע ביום שישי?" אמרתי לו, "כן, מה?" אז טוב, ממש שקט, הוא חשב איך להגיד לי, הוא אמר, יאללה, נגיד לו איך ש…

מירי: איך שזה.

הרב דיקשטיין: כן, איך שזה. "יוסי, חני ושובאל".

מירי: איי, אוי, אוי.

הרב דיקשטיין: נתתי כזאת צעקה.

מירי: כן, אני זוכרת.

הרב דיקשטיין: ישבתי על הרצפה, זוכרת מה את הגבת?

מירי: שהלכה לי החתונה.

הרב דיקשטיין: [צוחק] כן. את הגבת "הלכה לי החתונה".

מירי: נכון.

הרב דיקשטיין: ואז התחילו טלפונים, טלפונים, רצו לפרסם את זה, אי אפשר לפרסם, כי סבתא לא יודעת.

מירי: נכון.

הרב דיקשטיין: אמא שלי, זאת אומרת, אמא שלי לא יודעת. עליתי לאוטו, נסעתי לתל אביב, וכולם צעקו עלי, "אל תיסע", "תיקח מונית", "אתה לא תיסע, אתה לא תגיע, תהיה תאונת דרכים". אז אמרתי, אני נהג מיומן, שאני אוכל לנסוע כל הדרך. בקיצור, ארגנתי ששתי אחיות של אמא שלי יעמדו ליד הבית. ארגנתי שיהיה שם אמבולנס מד"א ורופא, שאם חס ושלום יקרה משהו, ועובדת סוציאלית של העירייה. הגעתי הביתה, התקשרתי לאמא שלי, אמרתי לאמא, "אני ושושנה", זאת אומרת, אני ואשתי, "אנחנו באים להכנות לחתונה, אז אנחנו נישן אצלך". -"בבקשה, תבואו", אמא שלי.

מירי: סבתא.

הרב דיקשטיין: סבתא שולה.

מירי: סבתא.

הרב דיקשטיין: כן, הכינה את המיטות והכל, שזה, אנחנו נכנסים. ביקשתי שהבני דודים שלי שיבואו גם כן. ואז, "מוישל'ה שלום, שבוע טוב, מוישל'ה…" אמרתי לה, "אמא תשבי". אמרתי לה, "אמא תשבי". עכשיו, אני לא יודע איך להגיד לה, להגיד לה לאט לאט? אז אמרתי, אמא שלי מספיק חזקה, אני אגיד לה את זה בפעם אחת.

מירי: וואי וואי.

הרב דיקשטיין: אמרתי לה, "אמא, יוסי, חני ושובאל נהרגו בפיגוע".

מירי: וואו.

הרב דיקשטיין: ואז נכנס הרופא, נכנסו האחיות שלה, ותכף, אחרי חצי דקה השתלטה כבר על העסק. נו, צריך לנסוע להלוויה, וצריך לנסוע, לאיפה נוסעים? אמרנו, נוסעים לפסגות. זהו, אחר כך הייתה הלוויה. דיברתי שם, אני כבר לא זוכר מה, אבל הייתה הלוויה ישבנו שבעה. זהו, ובלי אח, זה אח. אח שלי, יוסי, זה היה בשבילי אח משמעותי. זה לא היה…

מירי: מה, תספר לי.

הרב דיקשטיין: זה היה אח, אח ש…

מירי: האח היחיד שלך.

הרב דיקשטיין: אח היחיד, יש לי אחות. אבל זה היה אח ש… קודם כל הרבה דיברנו, הרבה התווכחנו, הרבה צעקנו, הוא היה מרכז הרב, אני חב"ד. אבל מה, זה בסופו של דבר אח. סתם דוגמא, אני הייתי בצבא, באיזה אימון, ואני התייבשתי, איבדתי נוזלים, התייבשתי, לקחו אותי באמבולנס לבית חולים, ואחי היה במקום אחר, גם כן במילואים, והוא שמע את זה, אז הוא אירגן רכב, וישר הגיע לבית חולים. זהו, אז שני אחים, זה לא…

מירי: כן.

הרב דיקשטיין: זהו, זה כמו לאבד יד.

מירי: ממש.

הרב דיקשטיין: וזהו, אחר כך עם היתומים, להתעסק איתם, להיות איתם, הייתה…

מירי: לדאוג, בטח.

הרב דיקשטיין: בטח, הייתי אפוטרופוס עליהם גם. בקיצר, זהו, חיים עם השכול. אבל השכול הזה חזר אליי, שהיה פיגוע בבאר שבע. שני אוטובוסים, אז התעסקתי עם ההרוגים, אז אמרתי, "יש לי גם אח ש…" ביום הלוויה, צבי יהודה, וצופיה, הוא היה בגיל 19, אני חושב, או 18.

מירי: 21 והיא 19.

הרב דיקשטיין: היא 19, בסדר. אז הם אמרו, "אנחנו רוצים לראות את אבא ואמא". אמרתי להם, "בשביל מה אתם צריכים?" עכשיו, לא ידעתי מה המצב של הגופות שלהם. אמרתי להם, "בשביל מה אתם צריכים לראות?" -"אנחנו רוצים", צבי יהודה אמר, "בלי זה לא תהיה לוויה". אמרתי לו, חכה בצד, טוב, אנחנו נראה מה לעשות. ניגשתי לשם, איש זק"א שטיפל בדרום הר חברון, אז שאלתי אותו, נו, אז הוא אמר, "תקשיב, האבא, הפנים שלו בסדר, אפשר לראות. הבן, גם כן. האמא, צריכים לעבוד. כי צריכים לסדר את הפנים ש…" אז ככה סידרנו אותה. אז הם ראו את האבא ואמא ואת האח. [מירי נאנחת] ואחר כך הוא הביא לי את הכיפה שלו…

מירי: אבא…

הרב דיקשטיין: של אחי עם דם. הוצאתי את הדם, קברנו אותו, בקיצור זה היה… זהו, שכול. עכשיו אני, טוב, זה…

מירי: בוא נלך עכשיו לנושאים אחרים.

הרב דיקשטיין: כן, זהו, גמרנו, עכשיו מספיק עם המוות.

מירי: וואי, זה באמת משפיע על כל… אני חושבת על כל דבר בחיים, על כל תחום, ובכל זאת, כאילו, אם אנחנו עכשיו רגע חוזרים, אם אני מדברת כאילו ברמה ארצית וזה, עכשיו יש המון ויכוחים על הקטע של חרדים ומתגייסים וצבא וכן צבא ולא צבא, ואני רוצה לשאול, אתה היית בצבא חייל סדיר מן המניין מגיל 18?

הרב דיקשטיין: לא.

מירי: מה?

הרב דיקשטיין: אני הייתי, מה שנקרא, שלב ב'.

מירי: כן, מה זה?

הרב דיקשטיין: היה לי בעיה בעיניים, ואני קיבלתי פטור.

מירי: כן.

הרב דיקשטיין: עשיתי איזה טיפול באמריקה, בארצות הברית בפעם הראשונה שהייתי, וכשחזרתי לארץ, אז ביטלתי את הפטור.

מירי: תראה מה זה…

הרב דיקשטיין: כשחזרתי לארץ, ביטלתי את הפטור.

מירי: למה ביטלת?

הרב דיקשטיין: למה?

מירי: לא רצית להיות משתמט?

הרב דיקשטיין: לא, זה לא משתמט. אני חושב, מה שהרבי פעם התבטא, מי שלומד, לומד. מי שלא לומד, זה שהולך לעשות לביתו. יש מושג בגמרא, הדם שלך לא יותר סמוק, לא יותר אדום, מהדם של מישהו אחר. זאת אומרת, הדם שלך, נגיד את זה במילים שלנו, הדם שלך, אתה לא פריווילג. הדם שלך לא יותר כחול, אתה לא יותר מיוחד מדם של מישהו אחר. אז אם אתה לומד, אז אתה לומד, אז אתה מגן על עם ישראל בלימוד תורה. אם אתה לא לומד, אז צריך… אותו דבר בנות. הבנות של חב"ד לא הולכות לשירות לאומי, אבל השירות שהן עושות, זה שירות לאומי הרבה יותר גדול, אמא הייתה באביטל, בתענכים, בחור כזה נידח. מלכה הייתה ברוסיה, אני יודע, באיזשהו מקום.

מירי: נכון.

הרב דיקשטיין: אז אם אתה לומד, אז אתה לומד. אם אתה עושה שליחות, אז זה דבר שני. אבל אם לא כלום שום דבר, אתה מתפרנס. אז יש לך…

מירי: תפקיד.

הרב דיקשטיין: יש לך חובה. לא חובה אזרחית, אלא חובה מוסרית.

מירי: לשרת.

הרב דיקשטיין: קיצר, זהו. אני התחתנתי, אני למדתי בישיבה בכפר…

מירי: רגע, אז אנחנו נלך שנייה אחורה.

הרב דיקשטיין: עוד אחורה.

מירי: עוד, עכשיו אחורה, אחורה, אחורה. אתה נולדת בתל אביב.

הרב דיקשטיין: נולדתי בתל אביב, יד אליהו.

מירי: נכון.

הרב דיקשטיין: בית ספר עציון.

מירי: כן. לסבא שלמה וסבתא שולה, סבא שלמה, ניצול שואה.

הרב דיקשטיין: ניצול שואה, בן הבכור, שגדלתי כנסיך, כאתרוג בתוך קופסת אתרוגים.

מירי: וואלה.

הרב דיקשטיין: כן.

מירי: אבא, אני מה זה שמחה שאתה מדבר איתי. באמת, אני…

הרב דיקשטיין: אני הייתי… מוישל'ה, קראו לי מוישל'ה הנסיך. אבא שלי חשב שהוא לא יוכל להוליד ילדים אחרי מה שהוא סבל ב… ונולדתי. אז אני גדלתי כנסיך. יוסי, אחי, גם נסיך.

מירי: נסיך ב'.

הרב דיקשטיין: ואתי גדלה כמלכה, אחותי. אני קרוי על שם סבא שלי, שנשרף בראש השנה. אחותי אתי קרויה על שם סבתא שלי, שנשרפה איתו ביחד. ואחי, יעקב יוסף. יוסף זה על שם סבא, מצד השני, מצד…

מירי: סבתא שולה.

הרב דיקשטיין: ויעקב זה… היה גיס שקראו לו יעקב יוסף, שהוא היה הבעל של פייגל'ה, הבעל של… איילת השחר טובה… הגיס, גם כן נרצח בשואה.

מירי: קיצור, אתם דור שני, הארדקור…

הרב דיקשטיין: אנחנו דור שני, אמיתי, אמיתי, אמיתי, ואני, ואני בכלל, אצלי, טבוע בדם, זה לא דור שני, זה דור ראשון, כאילו שאני הייתי שם.

מירי: מה אתה אומר, למה?

הרב דיקשטיין: לא יודע, לא יודע, ומנדי רכש את זה ממני, אבל זה… לא יודע, זה לא… אחר כך הלכתי לנחלים, ושם נהייתי חב"דניק.

מירי: מה, דילגת, רגע, היית בבית ספר עציון, הייתם דתיים לאומיים?

הרב דיקשטיין: דתיים לאומיים, כן.

מירי: כן, ואז הלכת לישיבת נחלים, ושם איך…

הרב דיקשטיין: ישיבה תיכונית.

מירי: ישיבה תיכונית, גם יוסי היה שם?

הרב דיקשטיין: כן, שנה מתחתיי.

מירי: כן.

הרב דיקשטיין: ו…

מירי: ואיך הגעת לחב"ד?

הרב דיקשטיין: יש לנו, היה לנו שם מדריך, מדריך חב"דניק, שקראו לו זמרוני ציק ז"ל.

מירי: כן.

הרב דיקשטיין: שהוא היה מדריך שלנו, בכיתה י'.

מירי: הוא היה חב"דניק?

הרב דיקשטיין: חב"דניק, גם כן בוגר נחלים, אבל הוא היה קצת יותר חילוני. היה מתופף בדיסקוטקים, לא משנה, אבל הוא היה מדריך שלנו.

מירי: כן.

הרב דיקשטיין: ולמדנו תניא, ולמדנו.

מירי: הסכימו לכם שם בנחלים ללמוד תניא, או שזה היה בסתר?

הרב דיקשטיין: בהתחלה הסכימו, אחר כך כשזה נהיה יותר מדי, כבר לא הסכימו. וכשאני הייתי ביחידות אצל הרבי, בתשל"ח לא… תשל"ו, הייתי בהתוועדות אצל הרבי אחרי שבועות תשל"ו, אז הרבי עשה אותי שליח ליוסק'ה בא-גד.

מירי: למנהל המיתולוגי?

הרב דיקשטיין: המנהל המיתולוגי של נחלים. שחב"ד, לא רוצים איינעמען, לא רוצים לכבוש את נחלים, רוצים רק קצת יותר יראת שמיים. והוא אמר לי לקחת גם זקנים, בקיצר, לקחתי משלחת רצינית, מכובדת, ליוסק'ה וזה. ואז נהיה תניא בגלוי ובשופי, ובוסטומסקי לימד ממש במערכת, כמו שזה נקרא.

מירי: וואו, מדהים.

הרב דיקשטיין: אחר כך זה נהיה כבר יותר מדי, והרבה ילדים נהיו חב"דניקים, וזה כבר לא… אז עוד הפעם נהיה…

מירי: הרגיעו את זה שוב.

הרב דיקשטיין: כן, הרגיעו את זה, החביאו את זה שוב. זהו.

מירי: אז למדת תניא.

הרב דיקשטיין: למדתי, תניא, חסידות, שולחן ערוך של האדמו"ר הזקן, כיתה י"ב, חצי מי"ב הייתי כבר בכפר חב"ד, ובאתי רק למבחנים. מבחני בגרות.

מירי: איך ההורים שלך קיבלו את זה?

הרב דיקשטיין: ההורים שלי קיבלו את זה, לא רוצה לפתוח את זה פה, אבל אבא שלי מאוד היה נגד חסידות בצורה זוועתית.

מירי: וואו, למה? הוא בעצמו היה…

הרב דיקשטיין: הוא היה חסיד קרלין, אבל בגלל דבר משפחתי, אפשר לספר את זה?

מירי: בטח תספר, אבא.

הרב דיקשטיין: סבא שלי, משה, קיבל מאה סרטיפיקטים מפלסטינה, זה מאה קרובי משפחה, יבואו לפלסטינה.

מירי: כן.

הרב דיקשטיין: דוד שלי דויד, דודה שלי ציפורה, דודה שלי מרים, הם היו בארץ, היו ציונים וחלוצים, הם הגיעו לארץ. אז הם דאגו לשלוח מאה סרטיפיקטים, ל… בשביל קרובי משפחה לבוא לארץ. מצד של סבתא אסתר היה טוּבּ…

מירי: מה זה סרטיפיקטים?

הרב דיקשטיין: סרטיפיקטים זה אישור כניסה.

מירי: אוקיי.

הרב דיקשטיין: אז הם שלחו, אהרון טובלין, שהיה בן דוד של סבתא אסתר, הוא נסע לאמריקה אחרי מלחמת העולם הראשונה, שם התבסס, והוא שלח מאה סרטיפיקטים לסבא משה, לבוא לאמריקה.

מירי: אוקיי.

הרב דיקשטיין: הסבא משה נסע לרבי מקרלין, שאל אותו לאיפה ניסע, לאמריקה או לפלסטינה?

מירי: אוקיי.

הרב דיקשטיין: אז הוא אמר לו, "גלייב דא".

מירי: מה זה?

הרב דיקשטיין: תישאר פה.

מירי: וואלה.

הרב דיקשטיין: אז הוא נשאר פה.

מירי: זה היה לפני המלחמה?

הרב דיקשטיין: לפני המלחמה. זה היה ממש הרבה, הרבה לפני המלחמה, זה היה ב-35', 6', הרבה, הרבה לפני המלחמה, קצת 7'. והוא אמר לו: "גלייב דא". גלייב דו - תישאר פה, תישאר פה. אז אבא שלי תמיד אמר: "בלייב דא. מיר טאקע געבליבן דא". אנחנו באמת נשארנו פה, והוא ברח.

מירי: אה, זה… אז סבא שלמה היה אנטי…

הרב דיקשטיין: אנטי חסיד, לא משנה איזה.

מירי: חסיד, הבנתי.

הרב דיקשטיין: לא משנה איזה.

מירי: כאילו, אוקיי, הבנתי. הרבי לא… הרבי דואג לעצמו.

הרב דיקשטיין: לעצמו בדיוק. אפילו לא לאנשי שלומו, לעצמו.

מירי: וואו, וואו, איזה קשוח.

הרב דיקשטיין: ואמרתי לו "אבא, אבל הרבי מחב"ד, הרבי הקודם, אמר לברוח, דאג ונתן כסף, שיברחו לסין, שיברחו ליפן, שיברחו לרוסיה, ברחו, מלא יהודים פולנים, יהודים פולנים, חב"דניקים שהיו בפולין, בוורשה, ברחו לרוסיה, ברחו לסין, ברחו ליפן, ברחו לכל העולם, כמעט ואין חב"דניקים שהיו בשואה, כמעט ואין, יש, אבל כמעט ואין". אי אפשר לשכנע אותו. בסוף, לא משנה. בסוף ימיו הוא נהיה חסיד קרלין, חזר בחזרה.

מירי: אוקיי, אז כשאתה הגעת לחב"ד, היה לו מאוד מאוד קשה.

הרב דיקשטיין: מאוד קשה, כן. לאמא שלי גם כן, זקן, מה יגידו השכנים? זקן, ציצית בחוץ. אז יש לי תשובה מאוד מעניינת מהרבי על ציצית בחוץ, שאני יכול בבית, בנחלים, ללכת עם ציצית בחוץ, ובבית ללכת עם הציצית בחגורה ככה, שזה לא יהיה גלוי.

מירי: אבא, אני אשאל אותך שאלה עכשיו קשה.

הרב דיקשטיין: נו.

מירי: אתה עשית נגד ההורים שלך. אוקיי, ההורים שלך חינכו אותך לדרך מסוימת, נתנו לך, אמרו לך ללכת ככה, אתה הלכת אחרת, אני זוכרת שסבתא שולה סיפרה לי פעם שהכשרת להם את הכלים, ומה אתה מכשיר את המטבח? המטבח שלה כשר, והוא יותר כשר, ומאוד מאוד מאוד העליב אותה וכו'.

הרב דיקשטיין: נכון.

מירי: ואני שואלת אותך עכשיו כאילו מכיוון אחר, עכשיו כשיש לך בנות שלא הולכות בדיוק בדרך שלך, אתה מבין את סבתא שולה ואת סבא שלמה?

הרב דיקשטיין: בטח שאני מבין אותם.

מירי: כן.

הרב דיקשטיין: אבל כמו שלא גירשו אותי מהבית, ככה גם לא מגרש אותם. זה בנים, בנות שלי, בנים שלי.

מירי: אבל אתה יכול להבין את הכאב הזה של…

הרב דיקשטיין: בוודאי, בוודאי שאני יכול להרגיש.

מירי: כן.

הרב דיקשטיין: אני יכול להרגיש את הכאב הזה, בוודאי, בטח.

מירי: אוקיי, ואז בעצם איך, כאילו, גישרת על ה… בין כיבוד הורים לבין הבחירה להיות חב"דניק?

הרב דיקשטיין: זה… יש כלל, יש כלל בשולחן ערוך: לעולם ילמד אדם במקום שליבו חפץ. זאת אומרת, אני, כיבדתי את ההורים שלי ככבד, לכבד את ההורים, כיבוד הורים, ובעניין השקפת העולם, ולימוד, ותורה, וישיבה… ובכלל לא הייתה בעיה עם ישיבה.

מירי: אוקיי.

הרב דיקשטיין: אבל הבעיה הייתה - איזו ישיבה? יוסי הלך למשל למרכז הרב. זו גם כן ישיבה, זה לא הסדר, זו גם כן ישיבה קדושה, שאין שם לימודי חול ויש שם תלמוד תורה.

מירי: זה היה להם בסדר? זה עבר להם יותר בקלות?

הרב דיקשטיין: עבר… כל התהליך שלי הכשיר את הקרקע ליוסי.

מירי: בדיוק, תמיד זה ככה.

הרב דיקשטיין: הכשיר את הקרקע של יוסי. זהו, אחר כך הייתי שנתיים וקצת הייתי אצל הרבי.

מירי: איך היה?

הרב דיקשטיין: היה מצוין. שמה ספגתי בעצם את הבסיס של החיים שלי.

מירי: מה, תספר את…

הרב דיקשטיין: את כל החסידות, את כל ה… כל מה שיש לי זה בעצם השנתיים האלה. כמובן, הוספתי נדבך על נדבך על נדבך, אבל היסוד והבסיס והמוצקות והקשר לרבי זה היה השנתיים האלה.

מירי: אבא, והיום, שוב, אני מזגזגת איתך, אני קופצת איתך, הלוך וחזור. היום, בחורים שלומדים ב-seven seventy ומגיעים וקבוצה וכולי וזה, והם לא רואים את הרבי, כאילו, אין את מה שאתה ראית, אין את מה שאתה חווית. אתה חושב שעדיין הם יכולים לפתח התקשרות של רבי לחסיד כמו שהיה לך וכמו שהיה לכם?

הרב דיקשטיין: זה פלא גדול.

מירי: כן.

הרב דיקשטיין: שאני מתוועד לבחורים ב-seven seventy ובארץ, אני מקנא בהם.

מירי: באמת?

הרב דיקשטיין: כן.

מירי: למה?

הרב דיקשטיין: כי אני ראיתי, הם לא רואים. מה שהם רואים, הם רואים וידאו ושומעים סיפורים. ממי הם שומעים את הסיפורים? ממני. והם כאלה מקושרים לרבי, ואיזו מסירות נפש יש להם לרבי. אני לא יודע אם אני הייתי במצב שלהם, אם היה אותו דבר. זאת אומרת, אם אני לא הייתי רואה, הייתי רק שומע סיפורים, או הייתי רק רואה וידאו-ים, האחים שלך, שלמה, אביגדור. ואיך הם מקושרים לרבי?

מירי: הלו, אני.

הרב דיקשטיין: את.

מירי: יופי, תודה.

הרב דיקשטיין: אבל את ראית את הרבי.

מירי: נכון.

הרב דיקשטיין: אליהו ראה את הרבי, שלמה לא ראה, אביגדור לא ראה. אז אה…

מירי: נכון. אני חושבת שמי שראה, יש לו יותר מהתקשרות, יש לו געגוע מאוד מאוד, המון געגוע.

הרב דיקשטיין: אז לכן, אז לכן, עם מנדי ושוּלֶם, מאז שהם חזרו מהרבי, אני כל הזמן דיברתי איתם על הזמן הזה, שלא יברח להם מהראש.

מירי: כן.

הרב דיקשטיין: כל הזמן דיברתי.

מירי: תדע לך שזה אחד החסדים הגדולים שעשיתם איתנו, באמת.

הרב דיקשטיין: זה מה שהרבי אמר.

מירי: שלקחתם אותנו לשם.

הרב דיקשטיין: הרבי אמר שהוא רוצה, פעם בשלוש שנים, לבוא לראות ולהיראות. לראות את הרבי, לראות את ההנהגה, לראות את seven seventy, ולהיראות. שהרבי יראה אותם. לך היה קירובים נוראיים מהרבי.

מירי: ממש.

הרב דיקשטיין: לשולם היה קירובים, למנדי היה קירובים.

מירי: כן.

הרב דיקשטיין: זה לא סתם.

מירי: ולאליהו.

הרב דיקשטיין: אליהו בכלל.

מירי: זה מלאך אלוהים.

הרב דיקשטיין: אז זה, בגלל שנמצאים בבאר שבע. אז היינו קוראים לזה עיר הנידחת.

מירי: ממש.

הרב דיקשטיין: לא, לא, באמת, זה היה עיר… לחם, של שנת שמיטה, לחם לא היה.

מירי: אני זוכרת, חלב.

הרב דיקשטיין: חלב היינו קונים… אני, אני חושב שהיה לי המקפיא הראשון בבאר שבע, היינו קונים חלב קפוא. עכשיו, מלכה זוכרת את השוקו, עם גושי קרח, שהחלב היה עוד…

מירי: נכון, נכון, נכון, לא היה חלב כשר.

הרב דיקשטיין: לא, היה חלב, הוא מגיע פעם בשבוע, אז זהו. הרבי שלח אותי, אחרי החתונה, כתבתי לרבי שלוש הצעות, איפה להיות. הרבי כתב לי, "דין קדימה לבאר שבע".

מירי: מה הצעת? באר שבע, מה עוד?

הרב דיקשטיין: היה באר שבע, כפר חב"ד וראשון לציון. כפר חב"ד, בישיבת הבוכרים היה אז. או בית ספר למלאכה, או זה, או זה. וראשון לציון, אני לא זוכר גם, לא זוכר כבר מה היה. ובאר שבע. בבאר שבע הציע לי הרב סופר ופרופסור ברנובר. אז הרבי אמר, כתב לי, "דין קדימה לבאר שבע". וזהו, ומיד…

מירי: מה, הולכים? באמת, אני שואלת היום, גם בן אדם, קבלת עול, הכל סבבה. אתה הולך בידיעה שאתה מגיע לחור…

הרב דיקשטיין: לשום דבר, לשום כלום.

מירי: מארץ החורים.

הרב דיקשטיין: נכון. לא, לא, לא, לא ידעתי שזה חור.

מירי: אה, לא ידעת.

הרב דיקשטיין: ידעתי שיש שמה…

מירי: באת מתל אביב?

הרב דיקשטיין: כן. ידעתי שיש שם את חצקל סופר ואברהם כהן.

מירי: אוקיי.

הרב דיקשטיין: שאני מכיר אותם.

מירי: בסדר.

הרב דיקשטיין: אז הם יעזרו לי. אני באתי למטרה מסוימת, לא באתי ל… היה איזשהו קו מסוים. סתם דוגמה. יצאתי מיחידוּת, מיחידוּת… שאז ביחידות הרבי נתן לי הוראות איך להתעסק, מה לעשות בבאר שבע. אני הולך ל-seven seventy למטה, פוגש אותי עם מוישה סלונים זכרונו לברכה. מחבק אותי, מנשק אותי. הוא אומר, "שמעתי שאתה נוסע לבאר שבע". אמרתי לו, "כן, אני עכשיו קיבלתי הוראות מהרבי". אז הוא מראה לי מברק שאברהם כהן שלח לו, שמשרד החינוך בונה בית ספר מיוחד לחב"ד.

מירי: אה.

הרב דיקשטיין: אז הוא ביקש ממני שאני אשאל את הרבי, אם אני יכול להתעסק ברישום ילדים לבית ספר הזה. כי זה לא היה ב… זה. אז מיד כתבתי מיד פתק לרבי, ש"מוישה סלונים זה…" אז הרבי אמר, "זה נכנס לגדר של החינוך שדיברנו עליו ב…"

מירי: וואלה.

הרב דיקשטיין: הנקודה העיקרית שאני הגעתי לבאר שבע, היה להיות רב בבתי ספר. אז היה שני בתי ספר. מקיף ב', זה מקיף של בנות, דתי. ומקיף ו', זה מקיף חילוני. נוער חילוני, לא דתי, זאת אומרת, לא שומר תורה מצוות.

מירי: כן.

הרב דיקשטיין: להיות רב של פה ורב של שמה, ללמד תושב"ע, תורה שבעל פה להכין לבגרות.

מירי: אוקיי.

הרב דיקשטיין: וזה נכנס לגדר של חינוך. ואחר כך פרופסור ברנובר הוסיף לי עוד דבר, בר מצוות, בר מצוות בכיתות ז', בתי ספר שלא שומרים תורה מצוות. זה מה שעשיתי מהרגע שהגעתי לבאר שבע, מ-תשל"ט, תש"מ.

מירי: מנדי נולד בבאר שבע?

הרב דיקשטיין: מנדי נולד, כן. לא בבאר שבע, אבל נולד כבר שהיינו בבאר שבע.

מירי: כן.

הרב דיקשטיין: התהלוכה של ל"ג בעומר, תש"מ, עשיתי כשכבר הייתי עם חצי רגל בבאר שבע.

מירי: זה היה בעצם התהלוכה הראשונה?

הרב דיקשטיין: הראשונה שהייתה בארץ, כן.

מירי: אני רוצה שתספר. שנייה רגע, שנייה, שנייה. אוקיי, שנייה שנייה, אני רוצה רגע לשתות, אני אביא לך.

הרב דיקשטיין: יש לי, יש לי.

מירי: תמשיך.

[הפסקה]

מירי: כן, אני איתך. מרתק, אבא. אוקיי.

הרב דיקשטיין: מאז שהגעתי לבאר שבע עד לפני שנה.

מירי: תהלוכות?

הרב דיקשטיין: לא, לא, לא תהלוכות, בתי ספר.

מירי: בתי ספר שהגעת.

הרב דיקשטיין: עכשיו, בתי ספר זה לא רק, כי כיתה ז' זה הכניסה. אבל כיתה ז', אז למה רק כיתה ז', למה לא כיתה ח'? ולמה רק בר מצווה ולא ראש השנה? ולמה רק ראש השנה ולא פורים, חנוכה וסוכות? ופסח? ולמה רק כיתה ז' ולא כיתה י"ב? אז אני הייתי הזקָן היחיד שנכנס לכל המקיפים בבאר שבע.

מירי: הזקן היחיד.

הרב דיקשטיין: היה שנים שספרתי, ממש ספרתי על קריזה כזאת. כתבתי שנה שלמה, כתבתי ביומן כמה כיתות, כמה ילדים מכל כיתה.

מירי: וואו.

הרב דיקשטיין: שבעים אלף ילדים בשנה.

מירי: וואו, מטורף!

הרב דיקשטיין: בשנה! זה יכול להיות שילד ראה אותי שלוש פעמים, אבל יכול להיות שילד ראה אותי רק פעם אחת.

מירי: מדהים. אבא, ולא הרגשת התנגדות?

הרב דיקשטיין: לי לא התנגדו. היה התנגדויות…

מירי: לדת.

הרב דיקשטיין: היה התנגדויות, אבל ברוך השם הקב"ה נתן לי מילים נכונות בפה, דוגמא: במקיף, ו' אני חושב, לא משנה, אחד המקיפים, אני לא זוכר איזה מקיף. אחד המקיפים, אני מגיע עם כל הציוד, מתחיל להרכיב את זה, תוך כדי העבודה שאני מרכיב את הסדנת בר מצווה, וזה, ילד בא אליי ואומר לי, "המנהלת קוראת לך", קוראת לך. מה, המנהלת הגדולה של כל המקיף זה מקיף של יותר מאלף תלמידים, מה יש לה איתי, זאת אומרת, אין לי עסק עם המנהלים, יש לי עסק עם המורות, או מרכזות, מרכזות שכבה. קיצר, אני לוקח את הדלת, נועל את הדלת, קיבלתי מפתח מכל חדר, אני נועל את הדלת, אני הולך אליה, "כן, המנהלת, מה?" -"הרב דיקשטיין תשב, אני רוצה לספר לך משהו. אתמול הייתה פה רבה".

מירי: רפורמית?

הרב דיקשטיין: לא רפורמית, קונסרבטיבית.

מירי: אוקיי.

הרב דיקשטיין: "והיא שטחה בפניי טענה, למה אני נותנת חשיפה לילדים רק לאורתודוקסיה, ולא לרפורמה או לקונסרבטיב, שגם היא רוצה ללמד לבר מצווה. מה אתה אומר?"

מירי: יפה, טענה מעניינת.

הרב דיקשטיין: אמרתי לך. מה אני אומר? שהיא פסיכית.

מירי: כן. [צוחקת]

הרב דיקשטיין: אבל זה… בכל זאת, ואני חושב לעצמי, זה יכול להרוס לא רק פה בבית ספר, יכול להרוס את כל הבתי ספר, כל ה…

מירי: כל המקיפים.

הרב דיקשטיין: כל המקיפים. זה 12 בתי ספר, זה מטורף.

מירי: נכון.

הרב דיקשטיין: הקב"ה שם לי מילים בפה, אני לא יודע מאיפה זה ומאיפה הבאתי את זה. אז אני אומר לה ככה: "תראי, יש לך מועצת תלמידים?" -"כן". -"תביאי את מועצת תלמידים, שיביאו את כיתות י"א 1, י"ב 1, זאת אומרת, כיתות המדעיות, כיתות היותר טובות. אני אדבר, מועצת התלמידים היא תזמין את זה, אני אדבר בפני התלמידים, הרַבָּה תדבר בפני התלמידים, והתלמידים יחליטו. מי הם רוצים? הם רוצים את האורתודוקסיה, אותי, או את הקרונסרבטיבה, אותה".

מירי: אוקיי.

הרב דיקשטיין: אז אני לקחתי סיכון.

מירי: ברור. למה זה?

הרב דיקשטיין: אני לא יודע. למה אני אמרתי את זה? לא יודע, אני, אחר כך, אחרי שסיימתי לדבר, אמרתי, "איזה פסיכי אני, מה, אני לא נורמלי. יכול להיות 50% שהיא צודקת".

מירי: כן. שהיא תשכנע?

הרב דיקשטיין: שהיא תשכנע. בלי זקן, בלי כל ה…

מירי: נראה נורמלי.

הרב דיקשטיין: כן, זהו. קיצר, באמת, היא קראה ליושבת ראש מועצת תלמידים, והשקיעה, היא אומרת, "זה רעיון טוב, זה דווקא רעיון של הפעילות, של המועצה". קיצר, הזמינו אותנו יום אחד אחרי צהריים, לאולם, יושבים כיתה י"א 1 וי"ב 1, יושבים, היא אומרת, "רבותיי", זאת אומרת, היא אומרת, "שלום, ילדים, אנחנו תלמידים, אתם מכירים את הרב דיקשטיין? כן, אנחנו כולנו עברנו אצלו גם חנוכה, גם פורים, גם פסח, גם… והרבה הקונסרבטיבית, קהילת אשל אברהם, אני חושב שזה אשל אברהם נקרא. קיצר, אנחנו עכשיו צריכים להחליט עם מי ממשיכים. ממשיכים עם האורתודוקסים, הרב דיקשטיין, או ממשיכים עם הקונסרבטיבים, הרבָּה… שניהם ידברו בפנינו, ואנחנו נעשה הצבעה. חבר מושבעים כזה. טוב, אז מי מתחיל ראשון?" אז אני אמרתי, "מכיוון שיש כלל שליידי פירסט, אז בבקשה".

מירי: אוקיי.

הרב דיקשטיין: אני מנומס, אני יושב, ואני מוציא פנקס, כמובן, ואני כותב מה שהיא אומרת, אני כותב סתם שטויות, אני בכלל לא מתייחס לזה, אני החלטתי שאני לא מתווכח.

מירי: כתבת לעצמך.

הרב דיקשטיין: כתבתי לעצמי נקודות, לא נקודות בוויכוח איתה, נקודות מה שאני רוצה לדבר, מה שאני עושה, בלי שום קשר למה שהיא אמרה.

מירי: אהממ… יפה.

הרב דיקשטיין: איך שהיא מסיימת, "נו, ועכשיו הרב דיקשטיין", ופתאום הקדוש ברוך הוא שלח לי מחשבה. אני קם, שלום ילדים, שמענו את הרבה. אני חושב שאתם פשוט מכירים את המטֶריה, מכירים אותי, מכירים את החומר, את הבר מצווה ואת פסח, וזה יותר טוב. אולי מישהו מכם מתנדב שידבר במקומי.

מירי: וואלה. אוקיי.

הרב דיקשטיין: אז קמה ילדה מכיתה י"ב, ואמרה: "אני אדבר". אמרתי לה: "אין בעיה". אז יושב ראש מועצת התלמידים אומר: "הרב אתה לוקח סיכון על עצמך ש…". זה מה יש. הקיצר, היא שפכה עליה אש וגופרית.

מירי: או-אה.

הרב דיקשטיין: מה שאני אפילו לא חשבתי, שהיה אסור לדבר, היא שפכה עליה, "אתם נוסעים בשבת ואתם אוכלים זה ואתם…" קיצר, "איך את רוצה להביא יהדות לבית הספר, בזמן שאתם בבית מחללים שבת, ונוסעים לבית הכנסת". קיצר, שפכה לה, רבע שעה ישבה ו…

מירי: וואי וואי וואי וואי.

הרב דיקשטיין: ואני יושב ככה…

מירי: אומר, מי… לא יכלת עורך דין יותר טוב מזה…

הרב דיקשטיין: לא… לא… לא יכלנו יותר…יותר טוב מזה [מדברים ביחד וצוחקים] טוב, נגמר. כמובן שזהו.

מירי: שבחרו אותך.

הרב דיקשטיין: שאלת אותי אם היה לי קשיים.

מירי: כן, על הקטע של הדת.

הרב דיקשטיין: היה לי בית ספר אחד, שהמנהל אומר לי, "יש חמישה הורים שמתנגדים, שהילדים שלהם יבואו ל… לזה של ה…"

מירי: לשיחות האלה.

הרב דיקשטיין: "לשיחות האלה על בר מצווה". אמרתי לו "מתנגדים? שהילדים לא יבואו". -"אנחנו… לא, לא, לא". אמרתי, "למה? לא, שילדים יבואו, גם הורים יבואו. שגם ההורים ישבו בשיעור".

מירי: וישמעו.

הרב דיקשטיין: "וישמעו, ויראו שאני לא כופה על שום דבר, וזו לא הדתה, ואני נותן להם את זה". טוב, ואז הוא אמר לי, "זה עם החולצה הכחולה, זה, אתה יודע, הוא ראש המדברים, הוא הכי ה…" בסדר. אמרתי לו, "שלום". אמרתי, "שלום, ילדים". עכשיו, דיברתי עם ההורים. אמרתי, "ויכוחים? אחרי השיעור, עד הבוקר. לפני הילדים אין ויכוחים". אמרתי להם, "יש לנו אורחים, חמש הורים של תלמידים", אני לא יודע אם הם מפה תלמידים, חמש הורים, שיתנהג בבית בהתאם שיש אורחים. התחלתי לדבר, ההרצאה הרגילה שלי, עכשיו, בדרך כלל, כשאני מניח תפילין, כשאני מראה הנחת תפילין, אני מניח תפילין על עצמי. אמרתי, פה נעשה תרגיל. שאלתי את ההורים, "מי מוכן להתנדב?"

מירי: הופה.

הרב דיקשטיין: בוא, בוא, בוא, אתה, בוא, בוא, בוא.

מירי: לקחת את ההוא עם החולצה הכחולה.

הרב דיקשטיין: זו החולצה הכחולה, בדיוק. שמתי לו תפילין. אז הוא אמר לי, "איך בלי כיפה?"

מירי: הוא אמר "איך בלי כיפה?"

הרב דיקשטיין: הוא אמר לי, "איך בלי כיפה?" אמרתי, "אה, בבקשה", עכשיו, שכחתי. שכחתי לשים כיפה. אני פחדתי שאנחנו נשים כיפה, הוא כבר יברח. אז אמרתי לו, "בוא נעשה תפילין. אחר כך", אז הוא שם לי כיפה. אחר כך הוא אמר לי, "אתה יודע מה? אם אני כבר עם תפילין, אולי נגיד גם 'שמע ישראל'".

מירי: גדול.

הרב דיקשטיין: אז נתתי לו סידור, אמר "שמע ישראל" בצד. אחר כך, אחרי זה, "תודה רבה, אנחנו לא ידענו…"

מירי: וואי. תראה מה זה, הניצוץ האלוקי נדלק ברגע ש…

הרב דיקשטיין: נדלק בשנייה אחת.

מירי: ברגע ש…

הרב דיקשטיין: הדבר, שנכנסו לי המילים הנכונות לפה, שחס ושלום, הדבר הזה לא ייהרס.

מירי: וואי, מטורף.

הרב דיקשטיין: אבל הגיע מלחמת חרבות ברזל, אני כבר לא יכול יותר.

מירי: הכל בסדר, אבא, היית.

הרב דיקשטיין: הייתי.

מירי: עשית, באמת.

הרב דיקשטיין: את יודעת מה זה הג"א?

מירי: מה זה הג"א?

הרב דיקשטיין: היה גבר, אבל…

מירי: לא, לא, לא, באמת.

הרב דיקשטיין: מה זה הייתי?

מירי: אני חושבת, תקשיב. לא, תקשיב. אתה בן שישים ו…

הרב דיקשטיין: תשע, עוד מעט.

מירי: תשע, עוד רגע. תרמת. תרמת למדינה. תרמת את גופך, את ליבך…

לחצו כאן להמשך הקריאה

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה