מירי פורסט- הפודקאסט - עדי בן ארי -צ'אנה: רצה למרחקים ומאירה את השבילים- חלק א
- הילית בירנבוים מדבדייב
- Jun 23
- 24 min read
עדי בן ארי צ'אנה. מאמנת ריצה, מדריכת הנקה, מלווה התפתחותי, יועצת שינה ומטפלת בספורט טיפולי. חברה טובה ואישה אהובה. משתפת חוויות של ילדה שעלתה לארץ מאתיופיה בגיל צעיר. על התסגלות ומעבר מחיים מלאים בכפר לחיים חדשים בעיר ומדינה אחרת. על פדיחות וצחוקים. על מייזם הריצה המדהים שלה ועל השליחות שלה כמאמנת וכמטפלת.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 23/06/2024.
[מוזיקת פתיחה]
מירי: היי, אני מירי פורסט, ובואו נדבר על הכל. מת-חי-לים.
טוב, אז - ברוכות הבאות, שלום לכולם. ברוכות השבות לפודקאסט. מי שעוד לא עשתה בינג' על כל הפרקים הקודמים, זה הזמן. אני שמחה שאתם כאן, להכיר יחד איתי נשים מדהימות, עם סיפורים מאלפים, ועם מסר כמובן, שיגרום לכם לקום ולזוז.
והיום, יש לי אורחת מאוד מיוחדת, עדי. את עדי אני מכירה כבר הרבה מאוד זמן. אנחנו בשני כובעים, קודם כל היא אורחת שלי בפודקאסט, והיא גם צוות שלי, היא גם מאמנת בקבוצות ריצה של "בגוף בריא". מאמנת מדהימה, מיוחדת. כל פעם אני אומרת בקבוצות, ש… קודם כל מה שרץ לפניכם ומה שמוביל אותכם, זה אישה שהיא לב. שלום עדי.
עדי: היי.
מירי: איזה כיף שאת כאן, תודה.
עדי: כיף לי ממש שאני פה, ועכשיו עם כל ההקדמה שעשית, אני צריכה ל…
מירי: להבין איך…
עדי: להביא את עצמי. [צוחקת]
מירי: קודם כל, איך אני כבוסית?
עדי: מדהימה. מדהימה.
מירי: תגידי שאני לא בוסית. אני חברה.
עדי: את לא בוסית, את לא בוסית. את הגדרת את עצמך כבוסית, אני חושבת שאת חברה, ממש. את אש… את חברה שהיא גם השראה לכל דבר שאת עושה…
מירי: אנחנו פשוט מתחילים עכשיו עם המחמאות עליי. [צוחקת]
עדי: …כאישה. את אישה שיש בה מלא-מלא דברים שאנחנו יכולים לקחת ממך, אנחנו וכל מי שמכיר אותך.
מירי: נשמה שלי.
עדי: ואני מודה כל יום על הרגע הזה שהכרנו, מכל מיני אספקטים.
מירי: אז אני באמת מודה להשם שזכיתי בך, שתעבירי… כל פעם אני אומרת שבעצם אני לא יכולה לבד, הרי אני לא יכולה לאמן, לא יודעת, 30, 40, 50 קבוצות. בשביל שהמסר יעבור וכדי שבנות יבינו שאצלנו הריצה זה רק תירוץ…
עדי: נכון.
מירי: …כדי להרגיש טוב. אנחנו ניכנס לזה עוד מעט. אז אני חייבת שיהיה… יהיו בנות ויהיו נשים שמדברות את השפה שלי. ואת מדברת את השפה הזאת בצורה מאוד-מאוד מוחשית, ומעבירה אותה הלאה במועדונים ובקבוצות. ואת פשוט, באמת, אור. ובגלל זה אני גם הזמנתי אותך, כי אני רוצה שיכירו אותך יותר. את מי שאת, את מאיפה שהגעת, את מה שהביא אותך למה שאת עושה, את השליחות שלך. אז בואי עדי, תספרי לי קודם כל, ככה, מי את? מאיפה את? מאיפה הגעת? אולי אני גם יכיר היום דברים חדשים שעוד לא שמעתי.
עדי: [צוחקת במבוכה] בטוח. אז אני עדי, נשואה באושר לדייגו, אימא של נד… עידו, נדב ונגה. הם גדולים - 15, 12 ו-9. ככה…
מירי: מי שלא צופה בנו…
עדי: כן. [צוחקת]
מירי: …ורק שומע, הוא לא יודע שיושבת מולי בחורונת צעירונת, שאף פעם היא לא מקבלת את הגיל שלה. איזה כיף. זה גנטיקה, כנראה, משובחת.
עדי: תודה. קודם כל, זה סיבה טובה לבוא לאמן אצלך כי אני מקבלת מחמאות, אני חוזרת הביתה כל פעם עם מחמאה, וזהו. [צוחקת]
מירי: אז רק בשביל זה היה שווה, את אומרת.
עדי: בין היתר.
מירי: כן.
עדי: סתם. אז… אז ככה, אני עליתי לארץ מאתיופיה בגיל שבע, יחד עם המשפחה שלי, ההורים והאחים שלי.
מירי: וואלה.
עדי: כן. אז אנחנו בעצם לא עלינו עם כל העליות הגדולות. אנחנו… אני תמיד צוחקת על זה עם חברים, שלא עליתי במבצע, אלא ביוקר. [צוחקת]
מירי: ביוקר.
עדי: כן.
מירי: למה עליתם?
עדי: עלינו מתוך שאיפה והגשמת של חלום של… של ההורים שלי, של סבא וסבתא שלי, משני הצדדים. תמיד, ככה, דיברו על… על… על מדינת… על… על ארץ ישראל, על יְרוּסׇלֶם, בעצם, ירושלים. אז זה חלום של יותר מ-2,500 שנה של הקהילה, של קהילת "ביתא ישראל" באתיופיה.
מירי: אבל יש חלום, שחולמים ומתפללים: "ותחזינה עינינו בשובך לציון", וכל מיני כאלה, ויש באמת לארוז את הילדים ולארוז את המשפחה. חלק… אנחנו נדבר גם על אלה שעלו לארץ ברגל.
עדי: נכון.
מירי: ולהגיד: "אוקיי, זהו, אנחנו סיימנו את ה… את הפרק הזה שנקרא אתיופיה, סיימנו. ואנחנו עוברים לפרק חדש, ארץ ישראל. אנחנו יהודים, אנחנו בארץ ישראל". כי…
עדי: אז… אז החלום הוא באמת… הוא התחיל כחלום כזה של - "מתי שהוא שנגיע לירושלים". אבל זה לא סתם חלום, זה חלום של אלפי-אלפי שנים. שכל פעם… אני חייבת לומר שגם עם השנים, עם זה שאני מתבגרת, אני מגלה עושר כל-כך גדול בתרבות וביהד… איך הייתה היהדות באתיופיה. כאילו, זה ברמות שאני אומרת, רגע, כאילו, אבל זה… כאילו, לא… לא הבנתי עד כמה זה עמוק. עמוק ברמה של… מעבר ללהיות יהודי בגלות, זה להיות יהודי בגלות ולשמור בקנאות על היהדות שֶׁלָּךְ. זה אומר שנשים, אם אני אדבר רגע על נשים, שמירת הטהרה של… אצל נשים, זה היה בצורה מאוד-מאוד, ככה, מוקפדת. זה אומר שנשים לא היו בבית, בבית שלהם בזמן המחזור, או אחרי לידה.
מירי: וואלה! מה את אומרת!
עדי: הייתה להם מין בקתה כזאתי, שהן הולכות לשבעה ימים ואז הם טובלות בנהר.
מירי: די!
עדי: והולכותת הביתה.
מירי: הלו! בוא נביא את זה לפה גם. [עדי צוחקת] סתם. נו?
עדי: ואחרי לידה, שזה הדבר הכי מדהים, שזה בכלל מחבר אותי לתחום השני שלי שאני עוסקת בו, נשים אחרי לידה… אישה אחרי לידה היא קדושה, היא… היא… היא כמעט… ו… היא צריכה להיות היא והתינוק שלה. להיות, להתחבר, ללמוד, להיות עבורו, שהוא עבורה. היא נמצאת גם בבקתה הזו עם עוד נשים. אם יש נשים שילדו באותה תקופה, מעולה, אם יש נשים…
מירי: וואו.
עדי: שהם בנידה, אז הם… זה.
מירי: לכמה זמן?
עדי: אז זהו, זה מעניין.
מירי: נו?
עדי: אם זה… אם נולד בן… בן, אז זה 40 יום. עכשיו, בתוך 40 יום האלה, היא במקום הזה.
מירי: בבקתה, עם התינוקי שלה.
עדי: בבקתה… כן.
מירי: לא משנה כמה ילדים יש לה בבית.
עדי: לא משנה.
מירי: מישהו דואג לה, מאכיל אותה, מטפל בתינוק, מכבס את הבגדים, טה-טה-טם. ברית, אגב, מה?
עדי: רגע. לא רק בה. דואגים גם לבעל ולילדים.
מירי: אוקיי.
עדי: אם יש ילדים.
מירי: כן.
עדי: לכן היא, כאילו, בדרך כלל היא, או שהיא אצל… בכפר של אימא שלה, או… לרוב זה לכפר של… של… של המשפחה של הבעל.
מירי: אהה…
עדי: אז בעצם מי שדואג זאת החמות, וכל השכנות.
מירי: אז עכשיו הרסת לי את האידיליה. מה זה החמות דואגת? היא חמות טובה?
עדי: החמה, וואו, בטח. [מירי צוחקת] אני יכולה להגיד… להעיד על סבתא שלי שהיא הייתה אישה באמת מדהימה. אז בקיצור, אז האישה הזאת היא הייתה שם, ואם זו בת, אז זה 80 יום. 80 יום…
מירי: 80 יום?
עדי: …האישה לא בבית. נכון, אולי זה היא ישמע היום של… וואו, וזה, היא לבד, כאילו, הילדים לבד. אבל הם רואים אותה, הבקתה נמצאת לא רחוק משם.
מירי: זה כמעט 3 חודשים.
עדי: כן.
מירי: ואם אנחנו מדברים על טהרה.
עדי: משכב לידה, בוא נגיד ככה. כן.
מירי: כן, אבל זה קצת פחות.
עדי: מה?
מירי: המשכב לידה והזמן של, כאילו, זה פחות? קצת פחות?
עדי: נכון, אז זה… כאילו, אני לא בקיאה בעניין של ה-80 יום, אבל זה 80 יום. זה…
מירי: פששש.
עדי: זה אומר שהאישה תגיע הביתה, אחרי שהיא עשתה… שהיא טבלה, ושהקייס, הרב של העדה, ברך אותה, ברך את המשפחה - רק אז היא תחזור הביתה. אבל היא חוזרת חזקה, היא יותר מחוברת עם התינוק. ו… כאילו…
מירי: היא עושה כושר בבקתה?
עדי: בואי נגיד שכושר פחות, אבל… היא… בהיבט הזה שהיא צריכה לדאוג לעצמה ולתינוק, אז היא פעילה. היא לא רק שוכבת, אבל אין לה הרבה לאן ללכת במקום הזה, אז היא… אז היא שמה.
מירי: אוקיי.
עדי: היא שם, ויש לה… יש לה כל הזמן מבקרים מבחוץ, כאילו, לא כל-כך… הם לא נכנסות. אם יש אישה שנכנסת לעזור לה, למשל, אם היא צריכה עזרה עם התינוק או עם… זה, אז אישה שנכנסת לעזור, היא צריכה לטבול בנהר ולחזור הביתה. כי היא, כאילו, טמאה.
מירי: אה, וואו. זה… תקשיבי, זה נשמע אידילי, אבל יש בזה גם, כאילו, את הקטע שמרחיקים אותה.
עדי: נכון, מרחיקים אותה, אבל לפחות…
מירי: וגם את הקטע שכאילו, עושים אותה למשהו שהיא חולה, כאילו.
עדי: היא לא חולה. היא… היא… זה ה… זה התקופה הכי פורחת שלה. כאילו, זאת אומרת, יש את התקופה הראשונית, שתמיד אישה אחרי לידה צריכה באמת…
מירי: נכון. כמה ימים.
עדי: אין מה לעשות. לא כמה ימים. אנחנו כאילו, זה… בעולם המודרני, את יודעת: "כמה ימים, תחזרי".
מירי: נכון.
עדי: אוקיי? אבל זה לא. זה, הגוף שלך עבר משהו ב… הוא סחב תשעה חודשים תינוק.
מירי: נכון.
עדי: ואז את… את מוציאה… את יולדת, את יולדת לא רק תינוק, גם את כל מה שצריך כאימא. אז הרבה פעמים זה… זה המון… זה לחזור לעצמך. לחזור לעצמך, ל… צריכה לאכול טוב, לשתות, לנוח. כי אחר כך תחזרי הביתה, לא יהיה… לא תהיה לך מנוחה, כי יש לך תינוק ועוד איזה ארבעה-חמישה ילדים.
מירי: והיום הגישה היא… היא גישה של… שכמה שיותר מהר תחזרי לעצמך כדי לא להיכנס לדיכאון. כאילו, הקטע של הלהיות רק את והתינוק, אני יודעת על עצמי שכאילו, להיות בבית כל הזמן, מאוד מאוד רציתי קצת לצאת החוצה, קצת לטייל עם העגלה, קצת לראות שמש, קצת זה…
עדי: נכון.
מירי: זה גישה שונה.
עדי: כן, אבל אל תשכחי שהמקום שם זה… זה… אנחנו חיינו בכפר, אוקיי? והביקתה היא כמו שאת נמצאת בצימר, אמנם לא ב-facilities של צימר.
מירי: כן.
עדי: אבל… אבל את נמצאת שם.
מירי: פחות מכונת קפה. פחות…
עדי: פחות, פחות.
מירי: פחות.
עדי: את נמצאת שם. את… את יכו… את יוצאת החוצה לגינה, ל… ל… את לא… אני רוצה להגיד שזה לא… זה נשמע כאילו בעולם הזה, כאילו שהיא מאוד-מאוד רחוקה, וכאילו, ולא ב… איך אומרים את זה? לא… לא… לא… אין… אין סביבה אנשים. אבל רוב… לרוב יש איתה עוד נשים במקום הזה, כי תמיד יש אישה שהיא או…
מירי: אחרי לידה.
עדי: בלידה או אחרי לידה.
מירי: אה, אותו מקום זה גם לנשים אחרי לידה…
עדי: כן.
מירי: וגם לנשים…
עדי: כן.
מירי: תגידי רגע, וסתם, אני חושבת על הקטע שאצלנו מאוד מצניעים את הקטע של הטבילה ומתי וזה. נשים למשל שלא מצליחות להיכנס להיריון?
עדי: אוקיי. אז…
מירי: ואז הם מגיעות כאילו למקום הזה, וכאילו, חודש אחרי חודש…
עדי: נכון.
מירי: מתפללים בשבילהם וכזה, זה כאילו…
עדי: נכון, זה לא פשוט. אבל אני חושבת שיש משהו, אם יש משהו מאוד-מאוד חזק, גם קהילתית, גם באופן אישי, זה התמיכה הנשית. זה תמיכה… זה קהילה שתומכת בך. ונשים הם כוח מאוד-מאוד חזק.
מירי: זה נכון.
עדי: זאת אומרת, הם לא… לעולם לא יפי… לא… לא יגרמו לה לאיזושהו תחושה לא נעימה. ואני יכולה להגיד לך שזה… הלוואי ויכולתי להעניק מקום כזה היום, שהוא מקום שיש בו… יש, יש מלא מקומות. מלא, מלא, בטח של תמיכה נשית וזה.
מירי: בתי החלמה.
עדי: בתי החלמה, זה… זה כאילו, זה נשמע מאוד… מאוד… זה… לידה זה דבר טבעי, נכון?
מירי: נכון.
עדי: ממש.
מירי: נכון.
עדי: אבל ה… לא כל אישה חוזרת לעצמה מהר, או משהו כזה, נכון? טוב שיש סביבה נשים שהם תומכות בה. ואז גם ביחד, אני… זה הרבה יותר קל.
מירי: כן.
עדי: אין מה לעשות, ביחד הכל תמיד יותר קל.
מירי: נכון.
עדי: אנחנו יודעות את זה מֵהָ… מהריצה.
מירי: לגמרי, נכון. ביחד יותר קל.
עדי: כן. אז אני חושבת שיש בזה… נכון, יש בזה איזה שהיא תחושה שהיא באה כל חודש וזה לא קורה, אבל… אבל אני מניחה, אני לא יודעת… אני לא יודעת מה היה, אבל אני יכולה להגיד לך שאני בטוחה שיצאה… שהיא יצאה משם מחוזקת.
מירי: יפה. אוקיי, אז יש את ה… זה, ואז בעצם, את… התחלנו מזה כי סיפרת על הכפר.
עדי: מהכפר. כן.
מירי: ש… אוקיי, ובעצם בגיל 7, אתם… אחרי שאתם חולמים להגיע לארץ הקודש, ההורים שלך אומרים "ביי" לכפר, "ביי" לכל החיים הרגילים והמוכרים.
עדי: כן, זה לא כזה מהר - "ביי". כאילו, קודם כל הייתה כאילו… זה… העלייה הזאת, היא לא התחילה בשנות ה-80-90, כן? זה התחיל הרבה הרבה קודם.
מירי: נכון.
עדי: הייתה… זו היסטוריה מאוד עשירה. אבל אני מודה שאני לא בקיאה בהכל, אבל… אבל כדאי…
מירי: נתחיל בחוויה שלך.
עדי: בחוויה שלי, אני יודעת שהסבים שלי, שנתיים לפנינו, אם אני לא טועה, הם עלו, עלו לארץ. דודים שלי חלקם הלכו ברגל, אבל גם על זה נדבר עוד מעט…
מירי: פששש. כן, זה…
עדי: אבל אנחנו… בעצם, שאלתי את אבא שלי פעם, למה נשארנו בעצם מאחור ולא עלינו עם סבא וסבתא? אז הוא אמר שהיה צריך, כאילו, לטפל בכל ה… בכל הדברים שהיו לנו, כאילו, כל השדות.
מירי: אה.
עדי: היו לנו מלא-מלא, כאילו…
מירי: חקלאות?
עדי: חקלאות, מאוד… זה צאן ובקר, וזה, אז היה צריך, כאילו, בעצם לטפל בזה, למכור את השטחים האלה, להיות… לסכם. זה מין תקופה, זה היה… זה נורא קשה להגיד: "טוב, יאללה ביי", וזהו.
מירי: נכון.
עדי: אבל כן, כן, הרבה עשו את זה, ופשוט אבא שלי היה גם… הוא היה… הוא, היה לו תפקיד בכפר, אז הוא גם היה צריך, כאילו, לסדר את כל הדברים האלה. הוא היה גז… סוג של גזבר, אז הוא היה צריך בעצם לטפל בכל הדברים האלה.
מירי: היה להם חיים נוחים באתיופיה?
עדי: מאוד!
מירי: באמת?
עדי: מאוד. אני חייבת, אני… טוב שהעלת לי את זה ל… ככה… הקפצת את השאלה, שהשבוע שמעתי איזה שהוא… איזה משפט שאמרו: "אה, וואלה, באתם…", העלו אותם מאתיופיה, ולחיים הנוחים בארץ, ולתת הזדמנות יותר טובה, או חיים יותר טובים.
מירי: אה, וואלה.
עדי: מי אמר שלא היו לנו חיים טובים? היו לנו חיים מאוד טובים. ההורים שלי וסבא וסבתא שלי, כולם נהנו שם, היו לנו חיים ממש ממש טובים. היו לנו, כאילו, באמת, לא הייתי… בתור ילדה אני זוכרת דברים שהיינו עושים כילדים, ומה היה הכפר עבורי. אבל זה נכון, היה… בזכות החלום של ההורים שלי, של ה… זה, אנחנו פה חיים במדינה אחרת.
מירי: נכון.
עדי: חיים אחרים.
מירי: תגידי לי, והיהודים שם היו מנודים? כאילו, התייחסו ליהודים בצורה לא טובה?
עדי: כן, היו… היו כל…
מירי: גם באתיופיה יש אנטישמיות?
עדי: גם. בוודאי שכן. היו… קראו לנו בשמות. כאילו, "האלה, היהודים האלה", זה היה כזה.
מירי: וואלה.
עדי: זה… ובוודאי שהיו גם שם, היו רדיפות על… על עצם זה שהיינו יהודים. ולכן גם, את יודעת, זה סוג של… של - "אוקיי, הנה, הגיע רגע" כזה. וכל פעם שהגיע הרגע, הרבה פעמים זה לא הסתדר, אז דחו את זה קצת, דחו את זה קצת, ו… אבל ברוך השם, כשזה קרה, אני זוכרת, יצאנו בלילה לכיוון… לכיוון. לא יודעת מה, אז היינו צריכים ללכת לאיזשהו כפר קרוב לעיר… לעיר הבירה, והגענו לעיר הבירה, ומשם…
מירי: טסתם לארץ.
עדי: טסנו לארץ, אבל עוד פעם, זה גם היה… זה לא… בשנים האלה שאנחנו עלינו, אסור היה… הממשלה באתיופיה לא הרשתה הגירה. כאילו, לא. אז דוד שלי, אח של אבא שלי הגדול, הוא פה משנות ה-70, והוא בעצם, עם השנים… הוא הגיע מאותו עיר, ויש לו סיפור חיים באמת זה… אבל אנחנו עלינו בעצם בעזרתו, זה אומר שהוא סידר לנו, כאילו…
מירי: ויזות? אשרות?
עדי: אשרות עבודה לאירופה.
מירי: אה!
עדי: אז חיכינו לאשרת עבודה הזאתי לאירופה, היינו באדיס שלושה חודשים. באדיס אבבה, זה עיר הבירה, שלושה חודשים, ואז הגיע האישור, הגיעו התעודות, הוויזות. יצאנו גם באמצע הלילה, כי אסור היה לנו להגיד שאנחנו עולים לישראל.
מירי: וואו.
עדי: אז כל השכנים, אף אחד לא שם לב. כאילו, מי שהיה ממש קרוב, אז באמת ראו. אבל…
מירי: זה ממש היה כאילו, מחטף עשיתם.
עדי: כן, לגמרי מחטף.
מירי: פשש…
עדי: אז זהו, והגענו באמצע הלילה לכאן.
מירי: וואו.
עדי: אז זה היה מאוד מרגש.
מירי: ואז מגיעים לארץ ישראל.
עדי: כן.
מירי: כן. מה הזיכ… מה הזיכ… מה הזיכרון הראשון שלך מהארץ?
עדי: זה מצחיק. כל הדברים… הכל פה חדש. הרי… לא יודעת, כאילו, יש מלא, אבל נגיד אם אני סתם אקח משהו אחד…
מירי: כן.
עדי: זה שמראש הכל דומה. זה סתם מצחיק. אז בלילה, נראה שהגענו, יום למחרת, לא זוכרת מתי, זה היה באחד הלילות… באחד הערבים שהגענו, אז אני ואחותי, כאילו, יצאנו רגע. הגענו לבית של משפחה ברמלה, נראה לי. ביומיים האלה שהגענו, ויצאנו. אמרנו: "אה, זה… נחזור. נראה בית". חזרנו לבית, פשוט בבית אחר. זה היה בית אותו דבר, אותו דבר…
מירי: או מיי גוד!
עדי: באותה קומה, ב… זה היה… הם היו… אין לנו מושג איך זה נראה. פשוט ישבנו בסלון.
מירי: אוי ואבוי.
עדי: אני ואחותי ישבנו בסלון ו…
מירי: פתאום ראי…
עדי: וחיכינו שנראה את האנשים שאנחנו מכירים.
מירי: נו?!
עדי: ובאזור…
מירי: או מיי גוד! [צוחקת]
עדי: ברחנו משם בשנייה שראינו מישהו אחר. טסנו, איך שראינו… אין לי מושג. כולם מחפשים אותנו גם, כן?
מירי: וואו!
עדי: לא, זה היה מצחיק.
מירי: רגע, כאילו נכנסתם לבניין שנראה אותו דבר כמו הבניין.
עדי: כן, הכל אותו דבר. לא יודעת אם זה היה באותו בניין או בניין אחר, אבל הכל היה שטנץ, אותו דבר.
מירי: נכון.
עדי: והרבה… הבניין… מדרגות, פעם ראשונה שראינו מדרגות, כאילו, שבבניין.
מירי: וואי, איזה קטעים.
עדי: ופתאום הכל היה כזה… אחרת. אז פתאום ראינו מישהו… [לא ברור]
מירי: יו, איזה פדיחות.
עדי: אבל זה משהו קטן שאני זוכרת. ממש בלילה או יום למחרת, לא זוכרת מה זה היה.
מירי: יש לך זיכרונות לילה, אני מבינה. [צוחקת] כן…
עדי: לגמרי.
מירי: ואז מה? ואת נכנסת לכיתה א' בבית ספר?
עדי: אה, כן, כן.
מירי: לאן… לאן הגעתם? לאיזה עיר? לרמלה?
עדי: לא, אז כאילו, שוב, דוד שלי… נסענו קודם כל, לסבתא וסבא שלי. אז הם גרו בבאר שבע.
מירי: אה-הא. אה!
עדי: כן.
מירי: גם אני באר שבעית.
עדי: כן במרכז…
מירי: במרכז קליטה.
עדי: הם גרו שם במרכז קליטה. כן, סבא וסבא שלי, ועוד מלא דודים. היינו אצלם איזה שבועיים בערך, עד שהדירה…
מירי: תגידי, עדי, באיזה שנה זה היה?
עדי: לא, אני יותר מבוגרת ממך, מירי.
מירי: אבל… אבל אולי כאילו יכול להיות…
עדי: זה היה ב… עלינו בסוף 86'.
מירי: אוקיי, לא. אז אני הייתי קטנה.
עדי: אולי לא נולדת. [צוחקת]
מירי: לא, אני נולדתי ב-84', נו, אל תהיי כזאת, אני עוד שנייה 40.
עדי: אוקיי, אוקיי, טוב.
מירי: אז הייתם במרכז קליטה עד איזה שנה?
עדי: לא, שם אצל סבא וסבתא שלי היינו רק שבועיים, עד שהמרכז קליטה בלוד קיבל אותנו בעצם, עד שזה הסתדר. דוד שלי דאג שנהיה פה. והיינו ב… ואז עברנו ללוד. ללוד…
מירי: והרגשתם ברי מזל, ארץ ישראל - לא משנה מה התנאים, אנחנו ב…
עדי: לא משנה מה התנאים, ההורים שלי, באמת… כאילו, הרגשתי שההורים שלי הגיעו ל…
מירי: לגאולה.
עדי: לגאולה. ל… הם חלמו על… הם חלמו על ירוסלם. על ירושלים. חלמו עליה, שמעו עליה, סיפורים סבא וסבתא ודורי דורות.
מירי: כן, ואז?
עדי: ואז, גם, אני פה. ילדה, אין לי מושג, אני ואחים שלי, היינו… אז היינו ארבע אחים, וכולנו ככה, אני הייתי הסנדוויץ'. אני כאילו שם סיימתי כיתה א', אבל כמובן פה עליתי לארץ, השאירו אותי כיתה, אז עליתי… עשיתי עוד פעם כיתה א'. מה זה עוד פעם? כאילו, כיתה א' פה בארץ זה היה אחרת לגמרי מה שהיה שם.
מירי: ברור, זהו, שפה…
עדי: שפה, הכל…
מירי: הכל חדש.
עדי: …חדש, לגמרי.
מירי: ילדים חדשים…
עדי: לגמרי. ממש.
מירי: חברה חדשה. הכול.
עדי: כן, כן.
מירי: איך? איך עושים את זה?
עדי: נראה לי שזה הטבע של ילדים. אנחנו… ילדים מסתדרים בכל מקום, יוצרים חברויות. אני חושבת שזה גם… זה, וגם העובדה שזה זה. כנראה שאם ההורים שלנו הביאו אותנו לכאן, כנראה שזה המקום שאנחנו צריכות… שאנחנו צריכים להסתדר.
מירי: כאילו, לא היה התלבטות - כן, לא. זה פשוט זה, ועכשיו נסתדר.
עדי: זה פשוט זה, כן. כן.
מירי: אה-הא. ולהורים? את יודעת איך היה להם? הקליטה?
עדי: להורים שלי, כן. כאילו, עכשיו שאני חושבת, אנחנו תמיד חושבים על זה, כאילו, מה, איך ההורים שלנו עלו לארץ בגיל כזה? הם כאילו עלו… אבא שלי כנראה היה בגילי.
מירי: נכון.
עדי: אם אני לא טועה, בסביבות גיל ה-40 שלו. ואנחנו אומרים, כאילו, איך? האם אני… אני הייתי עושה את ה… את המעבר הזה עכשיו, כאילו, חד… חד חלק, אני עוברת למקום אחר, אני מנסה לדמיין אותם. כי זה הגיל שלי בעצם עכשיו. ואני אומרת לך שהם עשו את המעבר הזה בצורה מעוררת השראה.
מירי: ממש.
עדי: כי הם באו בלי שפה. כל הדבר המוכר, הכל-כך…
מירי: הנוח גם.
עדי: בסיסי ונוח ומוכר כל-כך. וגם שגרת חיים אחרת, הכל, פתאום הם… הם חסרי, כאילו, חסרי אמצעים להסתדר פה.
מירי: כן.
עדי: זאת אומרת, שפה, איך אני מגיעה ממקום למקום, אני לא…
מירי: מתפרה, סופר, חנות, זה…
עדי: לגמרי.
מירי: נעל… הכל, הכל.
עדי: אני גם… אבל אני חושבת שהם באו צעירים, כאילו, אז אני חושבת שהייתה להם את ה… את ה… היה להם את הכוח הזה הפנימי להגיע לארץ, ופה זה החיים שלנו ואין מה… אין ברירה אחרת, אנחנו צריכים להסתדר.
מירי: אידיאלים.
עדי: זה האידיאל. כן.
מירי: להיות אנשים אידיאליסטים פשוט.
עדי: ממש. הם עבדו קשה מאוד שאנחנו… כדי שאנחנו נהיה, באמת, אנחנו, שנסתדר. הם עבדו כל אחד מיד, גם בלי שפה, הם מצאו עבודה. ובאמת, זה היה, בשבילי, אני עכשיו רואה את זה, כי אולי שהייתי ילדה לא ראיתי את זה כל-כך, אבל אני אומרת, איך אני גאה בהם, ב… ביכולת הזאתי לקום כל פעם, כל יום מחדש, ולהגיד, זה מה שאני עושה, זה מה שאני צריך… כאילו, אני חייב להסתדר.
מירי: וואו.
עדי: אני חייב, זאת, זה… זה המקום שלי.
מירי: כן, ולהתערות גם בתוך חברה חדשה, חברה מערבית, זה גם סגנון חיים שונה מאוד.
עדי: סגנון חיים אחר, כן. לגמרי.
מירי: זה לא רק שפה ותרבות, זה כאילו, לגמרי לשנות, כאילו, את כל… אתה… אתה שם היית יהודי, ופה אתה אתיופי.
עדי: ופה אתה יהודי.
מירי: כן.
עדי: אתה מגיע לפה כיהודי, אתה מאמין בזה כל-כך, כאילו, כי זה… כי זה אתה. אתה לא מכיר משהו אחר. אבל כן, היו להם גם… אני… אני בטוחה שהיו להם כל מיני אנשים שכאילו, פתאום ראו את זה אחרת, כאילו…
מירי: כן, תשמעי, בכל… אני אגיד לך…
עדי: יש פה…
מירי: בארץ שלנו יש קיבוץ גלויות, אבל כל אחד מתנשא על השני.
עדי: נכון.
מירי: זה מדהים. כאילו, אני הייתי האשכנזיה בקטע מעליב, [עדי צוחקת] ההיא היא מרוקאית, ההיא עיראקית, ההיא זה. כל אחד כאילו… אנשים עפים אחד על השני.
עדי: נכון.
מירי: ואני אומרת שבן אדם מגיע… את יודעת, סיפרה לי אחת הרצות שלנו, שהיא עלתה מצרפת, והיא אומרת שכל הזמן היו אומרים לה בצרפת: "יהודיה מסריחה, יהודיה מסריחה", וכשהיא הגיעה לארץ, אז צחקו עליה שהיא צרפתיה מסריחה. אז היא אמרה: "לא, אני יהודיה מסריחה". כאילו…
עדי: נכון.
מירי: הקטע הזה של המעברים. מלהיות יהודי שם, ללהיות המקום שממנו הִגַּעְתָּ פה. זה מעבר קשה, זה כאילו, רגע, מה הזהות שלי, מה אני?
עדי: נכון, ולכן גם הזהות פה שלנו, עוד פעם… אם אני רגע אסתכל על ההורים שלי, אז ברור שהם חוו… כאילו, חוו מין… הייתה להם הרגשה לא כל-כך נוחה, אני מניחה, בהתחלה. כי קודם כול, הם, זה מה שהם עושים, וזה מה ש… וזו האמונה שלהם, החלום התגשם, עכשיו בוא נסתדר. וכן, הם לא הצליחו להסתדר תמיד, אבל הם מצאו דרכים משלהם… משלהם להסתדר, כאילו. פתאום כאן אנחנו נהיינו הפה שלהם.
מירי: זהו.
עדי: עד שהם למדו עברית. עוד פעם… ההורים שלי, עוד פעם אני אומרת…
מירי: זהו.
עדי: הם… הם עלו צעירים. אבל יש לי… יש הרבה כאלה שעלו קצת יותר מבוגרים, ואז התפקידים משתנים.
מירי: היל… ממש.
עדי: אתה שם… ההורים שלנו היו, מה אני אגיד לך, כאילו, כיבוד אב ואם זה היה מגיל אפס. משהחלב עדיין בשפתיים. החינוך, אני… אני יכולה להגיד לך, אני יכולה לשבת פה ולדבר על חינ… על כיבוד אב ואם באתיופיה, שזה אחד הדברים החשובים ביותר. לא משנה באיזה… מה הגיל שלך, אתה מכבד את ההורים שלך, אתה מכבד המבוגרים. אז כאילו, אז פתאום שם… ההורים הם היו הכל. הכל גם עם ק' וגם עם…
מירי: גם הכל וגם הקול.
עדי: הקול. כן, כן, כן, כן, כן.
מירי: וואי. ופה בטח את הקול שלהם.
עדי: פתאום… פתאום פה הילדים שעלו לארץ, הילדים של… הם היו הפה של ההורים שלהם.
מירי: בדיוק. הם נהיו הצברים.
עדי: כן.
מירי: והם נשארו העולים.
עדי: נכון. אז…
מירי: וזה… איזה קשה זה החילופי תפקידים האלה.
עדי: זה קשה מאוד. שוב, למשפחות שהגיעו… שבגיל יותר… שההורים הגיעו בגיל יותר מבוגר, זה יותר קשה, כי בעצם פתאום קרה מצב שהיה פער בין הילד… בין הילדים לבין ההורים.
מירי: נכון.
עדי: וזה קצת, באמת היה קשה. אבל בסך הכול, תראי ילד אחד, לא משנה, כל אחד שעלה בגיל צעיר יגיד לך… שזה, שהיום התיקון שלנו זה באמת להחזיר את המושכות אליהם.
מירי: לידיים שלהם.
עדי: זה אומר שכאילו… כן, לתת להם את הכבוד שמגיע להם.
מירי: נכון.
עדי: ומגיע להם, הם עשו… כשהם עשו את הדרך הזאת לכאן. אז למשל, יש הבדל, אם אני אתן לך דוגמה רגע שנייה, איפה זה מתבטא, הכבוד למבוגר.
מירי: כן.
עדי: זה אומר שתלמיד בכיתה… בבית הספר, אוקיי? המורה ניגש אליו, הוא אומר לו, הוא אומר לו איזה משהו, והילד אהה… מביט כאילו למטה.
מירי: משפיל מבט.
עדי: משפיל מבט.
מירי: כן.
עדי: והמורה חושב ש"רגע, איזה חצוף התלמיד הזה, למה הוא לא מביט? למה הוא לא מסתכל עליי?". והיום… והוא היה… זה, מתוך כבוד. ואז ילדים… הרבה ילדים נפלו בין הכיס… אני אומרת לך, הדור שעלה איתי, באמת…
מירי: וואההה, הפער.
עדי: הפער הוא מאוד-מאוד גדול.
מירי: כי ב…
עדי: "למה אתה לא מסתכל אליי?", כי אסור! כי אסור להסתכל על מבוגר באותה שנייה.
מירי: וואו.
עדי: אני כנראה… זה כנראה יקרה במהלך… אם יהיה… אם יווצר… אם תיווצר שיחה ארוכה, אבל ככה, להביט למורה זה היה כאילו…
מירי: תראי מה זה.
עדי: זה היה מפחיד.
מירי: וזה… זה פערים תרבותיים. כי בתרבות אחת, אתה צריך להישיר מבט כשמדברים אליך, תכבד ותסתכל.
עדי: נכון.
מירי: ובתרבות שנייה, לא להסתכל זה… את יודעת שאצל חרדים יש קטע שלא מדברים לרב, "אתה", אלא מדברים בלשון רבים, נסתר.
עדי: רבים. גם אצלנו.
מירי: הם.
עדי: גם אצלנו.
מירי: אה, באמת?
עדי: כן.
מירי: עכשיו, אני כחרדית אומרת לך, זה מוזר לי מאוד. אני לא מסוגלת לפנות לבן אדם גוף שלישי נסתר, כאילו… אבל זה, כשאתה לא מדבר ככה, זה כאילו חוסר כבוד. ויש מקומות שאת אומרת, למה את לא פונה אלי כמו בן אדם? דברי איתי, אני פה, אני לא הם, אני לא הוא…
עדי: נכון.
מירי: אני לא שם. אז באמת, הפערים האלה. וכאילו, צריכים לגשר על ה… על הפער המטורף הזה.
עדי: נכון, נכון. זה פ… אני חושבת שעם השנים, באמת, הפערים הצטמצמו. כי פתאום יש שיח על זה, ו…
מירי: כן, גם לאט-לאט לומדים את הכללים.
עדי: לומדים גם, בוודאי. כן, כן, כן.
מירי: נהיים צברים יותר.
עדי: נכון.
מירי: מתערבבים בחברה, עושים צבא, שזה גם משהו שהוא מאוד…
עדי: זה, זה…
מירי: כור היתוך.
עדי: ממש, ממש.
מירי: כן.
עדי: זה מגיל… כל… כל ה… זאת אומרת, היה ברור לכל החבר'ה הצעירים מה עושים, כשהם פה, כי הם כבר פה, כי הם כבר… מגיל… כאילו, מגיל בית ספר, אז כאילו, זה היה ברור שצבא וזה זה המשך. אין… אין אפילו ריב על זה. אפילו אבא שלי, שהוא לא היה צריך להיות… לעשות מילואים - כשהוא הגיע לפה, הוא פשוט הלך ועשה מילואים.
מירי: איזה חמוד.
עדי: זה היה… זה… באמת, היום אני רואה את זה ואני אומרת, איזה… איזה נחישות הייתה לו.
מירי: כן, הוא…
עדי: באמת. להיות…
מירי: כאילו להיות חלק מֵהָ…
עדי: באמת, להיות חלק מ… לתרום.
מירי: מדהים, מדהים.
עדי: אז…
מירי: אוקיי, ואז את… אז בואי שנייה רגע, אני רוצה עכשיו לעבור איתך רגע, לקפוץ איתך לריצה. איך התחלת לרוץ? מתי… וכאילו, ה… מבחינתי, הספר "נולדנו לרוץ"…
עדי: כן.
מירי: זה השבט הזה שכל היום רק רצים, [עדי צוחקת] וכל האנשים האלופים של תחרויות ריצה, תמיד-תמיד הם… הם באים מאותו אזור בעולם, מאפריקה, וכאילו, מאיפה בא לך הריצה?
עדי: אז, מגיל קטן, אני ממש אהבתי… אהבתי, כאילו, לרוץ. לא ממש… לא היה לי איזשהו מישהו להתבונן עליו. עוד אני אומרת לך, בגילאים של כיתות… מיסודי למשל. סתם, מאוד אהבתי לרוץ, אבל לא איזה משהו… זה. ואז, לאט-לאט, כאילו, כן, ראיתי שאני ממש… בגיל 14 למשל, רצתי במועדון פה, ב… כאילו, בלוד, עם המועדון נערים. התמודדתי באיזושהי מירוץ עם בנות 14, וזכיתי מקום שני.
מירי: וואי!
עדי: זה די הרבה, זה… זה… כן.
מירי: פתאום הבנת שאת טובה!
עדי: פתאום הבנתי שאני טובה, ואני אוהבת את זה גם. זה היה ממש כיפי כזה.
מירי: וואו.
עדי: אבל זה היה בתקופה שהייתי גם בפנימיה. ובפנימיה, כאילו, זה היה פנימיה דתית… דתית, כאילו. אז לא… לא… לא… זה לא לידי ביטוי. כאילו שזה נשכח כזה, לא…
מירי: איזה חבל.
עדי: וכל חופשה וכל זה, שהייתי רואה את האולימפיאדה ואת כל הזה, הייתי אומרת: "טוב, יש לי עוד 4 שנים, אני חייבת להתכונן".
מירי: היית צופה בזה כאילו…
עדי: אדוקה.
מירי: וואו! וואו!
עדי: צופה אדוקה ממש. אוקיי, 4 שנים עברו, לא קרה שום דבר. אוקיי, יש לי עוד 4 שנים, אני בטוחה שאני אעשה עם זה משהו. [צוחקת]
מירי: וואו.
עדי: אז זהו. אז החיים הובילו אותי ל… זה. ואז בשנות ה-20 שלי, פתאום היה בא לי לרוץ, לא… כי זה… כי… כי היה לי בן דודה שלי שהוא ממש אהב לרוץ. הוא ממש… הוא היה אתלט. הוא היה יס"מניק, והוא היה אתלט, כאילו, זה… הייתי… כל פעם הייתי רואה אותו, בא מהעבודה, ממשמרת לילה, שנייה, רץ עשרה קילומטר, חוזר, ישן. ו…
מירי: פששש, איזה דבר.
עדי: כאילו, היה בו משהו מאוד מחייה כזה. כאילו, הוא היה… הייתי… אז אמרתי לו שאני ממש רוצה לרוץ, ואני רוצה… זה. ואני רוצה להצטרף אליו. אז הוא לקח אותי לאיזה קבוצה, הייתה קבוצה של איזה מאמן… מאמן של נבחרת בקבוצת שילר, אם את זוכרת או שמעת על זה. זה איזה רופא שהוא היה מאמן נבחרת וזה. והוא אמר: "יאללה, בואי, בואי איתי לשם". אני מגיעה, והיו שם מלא אתלטים טובים מאוד, כאילו, כאלה שהוא עושה להם סרטוני וידאו לחסויות.
מירי: וואלה.
עדי: אז זה כאילו… אז הלכתי. והוא אמר: "טוב, בואו נעשה חימום, נעשה חמישה קילומטר". מה? כאילו, איזה חימום, אני עדיין לא… זה.
מירי: אפילו לא היית בדקה.
עדי: לא. ורצתי איתם. והייתי כאילו… אמרתי: "וואי, אמא'לה, איך אני עושה את זה?". והוא צילם אותי אחרי כמה שבועות, והוא כבר אמר לי: "בואי נעשה סרטון, שיתנו לנו חסות עבורך".
מירי: וואלה.
עדי: אז עשיתי. ואז, אחרי כמה חודשים, זה… זה הפסיק.
מירי: למה?
עדי: כי בת דודה שלי… בן דודה שלי חלה.
מירי: אויש.
עדי: הוא חלה, ותוך…
מירי: הבן דודה הזה שהוא…
עדי: הבן דודה ההוא שהיה מקור ההשראה שלי.
מירי: נו?
עדי: והוא חלה. אחרי כמה חודשים, לצערי הרב, הוא נפטר.
מירי: אוי, אוי, אוי, אוי.
עדי: ואני יכולה להגיד לך שהסיבה שחזרתי לרוץ, זה בגללו. זה עבורו.
מירי: את מגשימה את החלום שלו, עדי.
עדי: זה… הוא… אני מגשימה את החלום שלי - דרכו. ונראה לי גם, עם השנים, הבנתי, ש… כאילו, היינו בקשר מאוד-מאוד טוב. מאוד. כאילו, הוא היה שכן שלנו, הוא ואשתו. הם היו גרים קומה מעל ההורים שלי. ותמיד כזה, היה כזה שיח. הוא היה כמו אח גדול עבורי, יש לו… יש לו משפחה מדהימה, אחים אחיות וזה. אבל היה קשר כזה טוב. כאילו, אני לא יכולה להסביר על זה.
מירי: כן.
עדי: כאילו, כולם אמרו לי: "מה? כאילו, זה היה נראה כמו אח שלך". אבל לא, הוא לא אח שלי. הוא היה כמו אח שלי, אבל הוא היה כזה אח גדול כזה… לא רק…
מירי: מורה רוחני כזה, כאילו…
עדי: לא, אני אגיד לך… אם אני אגיד לך כמה אנשים יגידו את אותו דבר…
מירי: עליו?
עדי: עליו - את לא תאמיני.
מירי: מה את אומרת.
עדי: זה כאילו… בקיצור, אז… אז כאילו, אמרתי, אוקיי, אז… [נאנחת] מה אני אעשה עכשיו? ופתאום, אחרי שנה, החליטו להקים… לעשות מרוץ דואתלון ביס"מ, במשטרה.
מירי: מה זה דואתלון?
עדי: דואתלון זה ריצה ואופניים. אופניים - חבר מאוד טוב שלו נהרג בתאונת אופנוע בעבודה. כאילו, הוא היה שוטר, אז הוא נהרג. והוא רכב, הוא היה רוכב אופניים, ודוד שלי, צגאו, הוא רץ, הוא שנים רץ. אז עשו, לזכרם, הם עשו דואתלון. ואז הם הזמינו את המשפחות. וזה היה אחרי כמה ימים… ואני אמרתי, טוב, אני חייבת לרוץ את החמישה קילומטרים בשבילו. כאילו, הם מזמינים את המשפחות, אלה רוכבים, אני… מישהו צריך להיות נציג של המשפחה, וזה הכי אני.
מירי: וואו.
עדי: ברור שאני אעשה את זה. ולא ממש הייתי… הייתי רצה, הולכת, רצה, הולכת וזה. ואז, באיזה יום עברנו דירה וזה, אז אמרתי ל… חיפשתי קבוצות ריצה, כי רציתי כבר לחזור לרוץ. כבר זהו, כבר הייתי אימא וזה.
מירי: כן.
עדי: רציתי ממש לחזור לרוץ. וזה היה שלב אחרי לידה גם. תמיד אחרי לידה קורים דברים. כאילו, את מתחדשת. נכון?
מירי: נכון.
עדי: את מתחדשת. לא רק אימא, או בפעם הראשונה או השנייה. אני… אצלי זה היה אימא בפעם השנייה, ורציתי משהו לעצמי.
מירי: כן.
עדי: וריצה זה היה משהו שתמיד חלמתי לעשות הרי. אז חיפשתי כזה קבוצת ריצה, פתאום בתיבת הדואר אני רואה פלייר - קבוצת ריצה ביישוב!
מירי: וואי וואי, איזה דבר. השגחה.
עדי: אז מיד התקשרתי. לא… לא התמהמתי בכלל. מיד. זה כאילו ענה לי על… על השאלה - איפה, מה, מתי, איך.
מירי: כן.
עדי: על כל השאלות האלה בעצם.
מירי: וואו, מדהים.
עדי: ואז אמרתי למאמן, תשמע, אני רוצה… אני צריכה לרוץ… אני צריכה ללמוד לרוץ חמישה קילומטר.
מירי: כמה זמן לפני המרוץ הזה?
עדי: אני חושבת ש… כמה חודשים.
מירי: אה-הא.
עדי: כמה חודשים לפני. והוא אמר לי: "אוקיי, שום בעיה".
מירי: אה-הא.
עדי: הוא היה כזה חמוד, ממש… זה. הוא מזכיר לי את זה עד היום. וממש… לקחתי את זה ממש ברצינות. ואני אומרת לך, שנייה, אני חייבת להגיד איזשהו משפט, שחזרתי מהאימון…
מירי: כן?
עדי: הדבר הראשון שפתחתי את הדלת, ובעלי אמר: "פתחת את הדלת, היית זורחת".
מירי: וואו.
עדי: "כאילו, משהו… משהו… משהו קרה לך".
מירי: אין, אין על הריצה הזאת.
עדי: כאילו, אני חזרתי במצב רוח כזה… כאילו, מצאתי תשובה למשהו.
מירי: פששש. מדהים.
עדי: זה ממש היה ככה.
מירי: מדהים.
עדי: ואז זהו. ואז משם בעצם כל שנה השתתפתי בחמישה קילומטר אהה… אהה… וככה הלאה, וחלק רכבו וחלק רצו.
מירי: רצו.
עדי: ואת השלב של הרכיבה… אני לא יודעת… אני לא יודעת לרכב, כן? הנה, על… מעל גלי האתר אני אומרת - אני לא יודעת לרכב. [צוחקות] אז אני החלטתי שאני רצה גם את הרכיבה.
מירי: אה!
עדי: עם השנים כבר רצתי יותר…
מירי: וואו!
עדי: ואני רגילה לזה, ואז אני כבר עשיתי את זה כמו… זה הגיע לסביבות של… כאילו, סביב חצי מרתון כזה, כל פעם ש…
מירי: וואו. עדי, יש לי שאלה על הריצה.
עדי: כן.
מירי: תגידי לי, דוגרי, אמיתי אבל. אני, יש לי בעיה עם ריצה.
עדי: כן.
מירי: יש לי בעיה. אני לא אוהבת לרוץ. עכשיו, אני יודעת שכאלה אומרות לי: "בסדר, בסדר, את לא אוהבת לרוץ". [בטון מזלזל] בכנות, את מכירה אותי. את יודעת, את עושה איתי… עדי, את בונה לי תוכנית אימונים, סבבה?
עדי: נכון.
מירי: עדי בונה לי תוכנית אימונים. אני לא אוהבת לרוץ. אני גם יחפש כל התירוצים בעולם, למה לא לצאת לרוץ. אני כן… זאת הקריירה שלי, סבבה? אני מאמנת ריצה, ואני יודעת מה הריצה עושה, ואני יודעת איזה בן אדם טוב אני אהיה אחרי הריצה, ואני יודעת איך היא משפיעה על הגוף שלי, איך היא משפיעה על הנפש שלי. אני יודעת הכל. לא… אין לך משברים בריצה כמו שיש לי, אין ספור?
עדי: בוודאי שיש.
מירי: כן.
עדי: תמיד, לכולנו יש.
מירי: את אומרת "אני אוהבת לרוץ". אני אהבתי את זה. כאילו… תני… תדביקי אותי רגע. כאילו, מה… מה אהבת? מה את אוהבת בריצה?
עדי: אני יכולה להגיד לך, אבל אני יכולה להתחבר גם למה שאת אומרת. קודם כל, לפני שאני פותחת את ה… זה. אני מאוד אוהבת לרוץ, אבל יש רגעים שלא בא לי לצאת לרוץ. יש רגעים שאני מכבה את השעון נודניק הזה. אני אומרת: "טוב, עוד מעט אני אקום, עוד מעט אני אקום", ולפעמים זה לא קורה! ואז אני גם מתבאסת שלא קמתי.
מירי: נכון.
עדי: אבל אני משלימה עם זה, כי אני… כי אני אומרת לעצמי - ברגע שתרצי לצאת, את תצאי הרי, נכון? כאילו, אני… אני נותנת לעצמי את התק… את ה… את ה… את המקום הזה.
מירי: כן.
עדי: של ה"זה בסדר להתבאס, אבל וואלה, את תצאי מתי שהוא, בטוח".
מירי: כאילו, את כן יכולה להתחבר לקטע הזה ש…
עדי: ממש.
מירי: למי שקשה לה לרוץ.
עדי: ממש.
מירי: גם היום כמאמנת, בנות שקשה להם לרוץ, את כאילו מבינה את המקום שלהם?
עדי: אני מבינה.
מירי: למרות שלך זה יחסית, יחסית, כן? בא סוג של יותר בקלות מבחינה פיזית, אפילו גם מבחינה מנטלית. בגלל שכאילו, בראש שלך את כבר יודעת את התהליכים שזה עושה לך.
עדי: נכון.
מירי: את יכולה היום עדיין להתחבר למישהי, שהיא אומרת לך: "תקשיבי, אני שמנה, אני כבדה, אני לא בכושר, יש לי בריחות שת…", לא יודעת מה. את עוד יכולה להתחבר, כאילו, למקום שלה ומשם להביא אותה למקום שלך, נגיד?
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments