כל סופ"ש משפחת סטיינר היתה נוהגת לצאת לטייל ביוסמיטי פארק. הם היו מבלים את זמנם בדיג, טיולים, שחיה וקמפינג. היוסמיטי פארק היה מקום מפלט עבור משפחת סטיינר. שם ההורים קיי ודלברט עם 5 הילדים שלהם הרגישו הכי נוח. בפארק כולם היו רגועים וכולם היו מאושרים. אלה היו רגעי אושר של משפחת סטיינר.
ואז בתחילת דצמבר 1972 ביום חורפי וקר עולמם של משפחת סטיינר מתהפך ועובר טלטלה כשאחד מהילדים יום אחד פשוט נעלם. מה קרה שם? איך האירוע הזה השפיע על שאר בני המשפחה? ומה הקשר לרוצחים סדרתיים? שי ומאיה בפרק חדש, מטלטל ומרגש במיוחד שלא ישאיר אתכם אדישים. (חלק א)
תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/06/2023.
[מוזיקת פתיחה]
קריין: פודקאסט רצח. סדרת פודקאסטים על רוצחים סדרתיים עם מאיה גזית ושי מגל.
שי: מאיה גזית.
מאיה: שי מגל.
שי: Long time.
מאיה: הממ.
שי: מה שלומך?
מאיה: בסדר, מה נשמע?
שי: בסדר, היו לך הרפתקאות בשבועות האחרונים?
מאיה: אהה… כן. [צוחקת]
שי: משהו שאת רוצה לשתף?
מאיה: לשתף, אבל לא בפורום הזה.
שי: סבבה. אה, מה ניש, מה קורה?
מאיה: הכל בסדר, יש לנו היום פרק מיוחד.
שי: מה זה אומר?
מאיה: ישר קפצתי לפרק.
שי: כן, לגמרי.
מאיה: כן. אה…
שי: דאבל?
מאיה: כן, אנחנו נעשה היום שני פרקים, נעלה אותם ביחד. אה…
שי: בעצם לא, נושא אחד בשני חלקים.
מאיה: נכון, נכון, נכון. נושא אחד בשני חלקים, חלק א' חלק ב', אבל אנחנו לא נעשה את זה למאזינים שלנו שנעלה חלק אלף ועוד שבועיים חלק ב'.
שי: מה… אוקיי.
מאיה: וזה פרק שאנחנו עושים בעקבות המלצה של עדינה…
שי: הממ.
מאיה: מאזינה שלנו, כשראיתי את ההמלצה הזאת אמרתי, יואו, זה סיפור כל כך מדהים, כל כך יפה - [בגיחוך] יפה… - אני חייבת לעשות עליו פרק. כאילו שכחתי מהרוצח הזה.
שי: אוקיי.
מאיה: וזה סיפור שאני מכירה, לדעתי, מגיל מאוד צעיר, אני כאילו זוכרת שזה קרה. כאילו אני זוכרת שעקבתי אחרי זה. הייתה לי אובססיה.
שי: זה קרה בתקופת חייך.
מאיה: כן, הייתה, היה לי איזה אובססיה על זה, אני חושבת ש...
שי: מאיה?! אובססיבית?! את?!
מאיה: טיפונת, טיפונת.
שי: אוקיי.
מאיה: יש מצב שעוד מאזינים שלנו שהם חובבי true crime מכירים את הסיפור, אבל אני מבטיחה שאנחנו נעשה את זה מותח ומעניין. אז קודם כל, תודה לעדינה.
שי: תודה לעדינה, ויש לנו פה גם תמיכה טכנית צריך להגיד.
מאיה: נכון! היי יניב.
יניב: [מרחוק] היי!
מאיה: אז יניב פה, את יניב אנחנו מכירים מרדיו 5 Live והגענו כדי שהוא יעזור לנו עם ה…
שי: עם הסאונד לאור ההצלחה המסחררת של הסאונד שלי בפעם הקודמת [מאיה צוחקת] מאיה החליטה שצריך להביא יועץ מקצועי, ואם זה יוצא מעולה - יוצא מעולה, ואם לא - מישהו משתתף בפרק הבא שלנו. [מאיה צוחקת] אה, יצאנו לדרך.
מאיה: יצאנו לדרך, טוב אז היום אנחנו הולכים לדבר על רוצח היוסמיטי.
שי: אוקיי.
מאיה: אוקיי?
שי: את מסתכלת עליי כאילו אני אמור לדעת.
מאיה: לא. על רוצח היוסמיטי. ואני רוצה להתחיל את הפרק שלנו, את הסיפור, מנקודת הזמן של ה-20 ביוני 1990.
שי: בת כמה את?
מאיה: אני? 48.
שי: לא, בת כמה היית אז.
מאיה: אה!
שי: אני צוחק, סתם, את זה כבר הבנתי.
מאיה: אה, אוקיי. אז אנחנו, אני רוצה להתחיל את הסיפור מה-20 ביוני 1990, והסיפור שלנו מתרחש ביוסמיטי פארק בארצות הברית, בקליפורניה, כשהרוצח שלנו מגיע ליוסמיטי פארק כדי לטייל באזור, ליהנות מהטבע המדהים הזה שהפארק הזה מציע, וקצת לחקור את ביגפוט. יודע, שמעת, מכיר?
שי: אל תעליבי.
מאיה: אוקיי.
שי: ברור, יחד עם המפלצת מלוך נס.
מאיה: נכון, רק שהיא שם בסקוטלנד, לא?
שי: כן, כן.
מאיה: וביג פוט, מאמינים, זה איזשהו יצור דמיוני כזה, שחושבים שהוא...
שי: סאסקואץ', נכון?
מאיה: כן, כאילו, חושבים שהוא, כמובן זה יצור דמיוני, שחי ביערות מערב ארצות הברית. והרוצח שלנו מגיע לשם כדי לנסות לראות את ביגפוט.
שי: [מגחך] כבר חיבור למציאות.
מאיה: [צוחקת קצת] נכון. וכשהוא מגיע ליוסמיטי פארק, הוא מתחיל לטייל, ובאיזשהו שלב, כשהוא מטייל שם, הוא פתאום רואה נערה, בחורה צעירה בת 26, בשם ג'וי, שמעמיסה את הרכב שלה. היא כנראה בילתה ביוסמיטי פארק באחת הבקתות שהפארק מציע, והיא סיימה את השהות שלה בפארק, והיא לוקחת את כל המזוודות ואת הציוד שלה והיא מעמיסה על הרכב. והוא עומד בצד ומסתכל עליה, וכשהוא מסתכל עליה, הוא מבין שהיא לבד.
ובאותו רגע, שי, הדחף לרצוח פשוט משתלט עליו.
אז הוא ניגש לג'וי, והוא מציג את עצמו, והוא ככה עושה איתה smalltalk, הוא שואל אותה אם בזמן השהות שלה ביוסמיטי פארק יצא לה לראות את ביגפוט. ויש להם שיח כזה קטן, אבל באיזשהו שלב, היא מפסיקה לדבר איתו, היא מסתובבת והולכת לכיוון הבקתה. והוא, באותו רגע שהיא מסתובבת, הוא פשוט מחליט לשלוף את האקדח מהתיק שלו, הוא מאיים עליה ומכריח אותה להיכנס לבקתה.
היא נכנסת מאוד מבוהלת לבקתה, שם הוא מוצא נייר דבק וחבל, הוא קושר לה את הידיים ושם לה נייר דבק על הפנים, והוא מכריח אותה תחת איומי אקדח להיכנס למשאית שלו, המשאית הכחולה שלו, שאיתה הוא הגיע לפארק.
היא נכנסת לתוך המשאית, הוא מושיב אותה במושב האחורי, והוא נכנס ליד מושב הנהג והוא מתחיל לנסוע.
וג'וי, המסכנה הזאת, תתאר לעצמך חטופה בתוך המשאית של האיש הזה, היא, הידיים שלה כבולות, יש לה נייר דבק על הפנים, ויושבת שם מאחורה בזמן שהוא נוסע, והיא ברגע אחד פסיכי של תושייה, היא פשוט מצליחה לפתוח את הדלת ולקפוץ מהמשאית בעוד המשאית נוסעת, והיא מתחילה, שי, לרוץ את ריצת חייה. היא פשוט דופקת ריצה, והחוטף שלה קולט שהיא פשוט יצאה מהמשאית, היא קפצה מהמשאית, הוא פשוט בולם את המשאית, הוא יוצא החוצה והוא מתחיל לרוץ אחריה.
והיא רצה, והוא רץ, והיא רצה, והוא רץ, והיא רצה, והוא מצליח לתפוס אותה.
הוא לוקח סכין והוא מצמיד את הסכין לגרון שלה, והיא כדי לנסות להתגונן, אתה יודע, היא מורידה את הסנטר לכיוון בית החזה, כדי שהוא לא יגע בגרון שלה, אבל הוא לוקח את הסכין, שי, והוא עורף לה את הראש.
את הראש שלה הוא זורק לנהר, ואת הגוף הוא משאיר על השביל, הוא חוזר בחזרה למשאית ומתחיל לנסוע.
שי: אוקיי, מאיה.
מאיה: אוקיי. ועכשיו, אחרי שסיפרתי לך את זה, אני רוצה ללכת 20 פלוס שנה אחורה, לאמצע שנות ה-60, לספר לך על משפחת סטיינר, ממרסד, [Merced] קליפורניה.
שי: רגע, הוא פשוט הרג אותה, בלי כלום?
מאיה: הרג אותה.
שי: אוקיי.
מאיה: ממש ערף לה את הראש.
שי: אגב, זה הרבה יותר מורכב לערוף ראש ממה שחושבים.
מאיה: זה מאוד מאוד קשה, אנחנו נדבר על זה גם בהמשך.
שי: אה, אוקיי.
מאיה: אז אני קופצת 20 פלוס שנה אחורה, לאמצע שנות ה-60, למרסד קליפורניה. אגב, הייתי שם בעיירה הזאת, זה עיירה שיש בה שום דבר, כלום ושום דבר, אבל הייתי בה, כי היא ממש סמוכה ליוסמיטי, אז רוב האנשים שנוסעים ליוסמיטי, אם הם מגיעים מהכיוון הזה, אז הם עוברים דרך מרסד, היא גם נקראת "השער ליוסמיטי". ובעצם זו עיירה של אנשים ממעמד הביניים, והייתה שם בשנות ה-60 משפחה שקראו לה משפחת סטיינר. האמא הייתה קיי, לאבא קראו דלברט, והיו להם חמישה ילדים. קרי, שהוא היה הבכור, סטיבן, שהוא היה קטן מקרי בארבע שנים, והיו להם שלוש בנות.
דלברט עצמו עבד כמכונאי במפעל לשימורים, וקיי לא עבדה. היא לא עבדה, כי היא בעצם נשארה בבית לטפל בילדים, אבל, נשמע כאילו, היא אם מאוד מסורה, אתה יודע, נשארה בבית עם חמישה ילדים.
שי: לא, זה לא אומר כלום.
מאיה: ממש לא אומר כלום. היא בעצם הייתה, היא לא ממש הייתה אמא חמה, היא היתה, היא מתוארת כאישה מאוד קרה, שלא ממש הייתה מעורבת בחיים של הילדים שלה. אני כן ראיתי סרט דוקו שמראיינים שם את קיי, וקיי סיפרה שהיא כילדה סבלה מ… פגיעות מיניות של אבא שלה, אבא שלה היה תוקף אותה מינית, ובעצם, חלק מההתמודדות שלה עם העניין הזה, היא הפכה להיות פשוט אישה שהיה לה קשה להביע רגשות, ולכן היא הפכה וגדלה להיות אישה שהיא קרה ורצינית, ולמעשה גם הלידה של קרי, הילד הבכור, לא ממש ריככה אותה.
קרי כשהוא נולד, כתינוק, הוא כל הזמן היה בוכה ובעצם אף אחד לא היה ניגש אליו. כי לקיי היו את ה-issues שלה, היו לה בעיות רגשיות ונפשיות, ולדלברט הייתה בכלל בעיה פיזית, הוא באותה תקופה עבר ניתוח בגב ולכן הוא היה צריך לשכב במיטה והוא לא יכל לקום, והוא גם לא יכל להרים את התינוק על הידיים, ככה שבעצם קרי נולד לתוך סביבה שאין בה כל כך חיבה ואין כל כך חום, והוא באיזשהו שלב, ממש כתינוק, הוא פשוט מלמד את עצמו להפסיק לבכות, כי הוא מבין שגם אם הוא יבכה, אף אחד לא ייגש אליו, והוא מצא לעצמו שיטות להרגיע את עצמו.
השיטות שהוא מצא לעצמו, להרגיע את עצמו, הוא פשוט היה תולש שערות מהראש שלו, וממש בגיל שלוש הוא מאובחן בטריכוטי… רגע, אני למדתי את זה. טריכוטילומניה. מה זה טריכוטילומניה? זאת הפרעה נפשית שמתאפיינת בדחף של תלישה של שערות הגוף, וזה בדרך כלל מאפיין אנשים שיש להם חרדות.
שי: שאדם עושה לעצמו.
מאיה: אדם עושה לעצמו, זאת אומרת, כבר בגיל שלוש…
שי: וואו.
מאיה: הוא היה תולש לעצמו את ה… הוא אובחן בגיל שלוש, אבל הוא התחיל עם זה ממש מוקדם.
שי: אוקיי.
מאיה: כשקרי מגיע לגיל ארבע, הוא, נולד לו אח, סטיבן. עכשיו, סטיבן היה ילד מאוד נוח. הוא היה ילד שקט, מאוד נוח, הוא לא כל כך בכה, ואתה יודע, הכניסה של סטיבן לחיים של המשפחה לא ממש עושה לקרי טוב, פתאום הוא מבין שגם ככה הוא נורא צמא לתשומת לב של ההורים שלו, רק שעכשיו הוא צריך גם להתמודד על התשומת לב יחד עם עוד אח קטן. אבל למרות זאת, הקשר ביניהם הוא קשר טוב. הוא אפילו ככה לוקח קצת חסות על סטיבן, והקשר בין קרי לסטיבן הוא קשר מעולה.
עכשיו, למרות כל מה שסיפרתי לך עד עכשיו, היו המון המון רגעים במשפחה שהיו רגעים מאוד יפים. דלברט עצמו, האבא, מאוד אהב את הטבע, הוא מאוד אהב את מה שהיוסמיטי יכול להציע, וכמעט בכל סוף שבוע המשפחה הייתה נוסעת ליוסמיטי כדי לבלות. אתה יודע, לטייל, לעשות קמפינג, לדוג, לשחות, ובעצם לבלות ביחד, וזה היו ממש רגעי אושר. גם זה הפיג את המתחים בין האחים, גם בין הילדים לבין ההורים, גם אפילו קיי הייתה שם מאוד מאושרת, והם היו רגעים מאוד יפים של המשפחה.
ובעצם יש שינוי. והתפנית בסיפור שלנו מתרחשת ב-4 בדצמבר 1974. סליחה, 1972.
למעשה, קרי, בשלב הזה, כבר בן אחת עשרה, וסטיבן בן שבע, ולמרות שתמיד הם חוזרים ביחד מבית ספר, באותו יום הם לא חזרו ביחד, הם התפצלו. זה היה יום קר וחורפי, וסטיבן מחליט, חוזר הביתה לבד, בלי קרי.
ובמרחק של ארבעה רחובות מהבית שלו, כשהוא הולך הביתה, עוצר לידו גבר זר. והגבר הזר הזה ניגש לסטיבן, ומציג את עצמו, ואומר לו שהוא מגייס כספים לכנסייה המקומית, והוא שואל אותו אם הוא חושב שאמא שלו תהיה מוכנה לתרום לכנסייה. עכשיו, הוא כולו ילד בן שבע, ואתה יודע גם כנסייה זה משהו טוב, נכון? כאילו זה לא משהו זה. והוא אומר לו - אני חושב שכן, שהיא תרצה לתרום לכנסייה.
ובזמן שהם מדברים עוצרת מכונית ליד סטיבן והאיש הזר, ופשוט האיש הזר הזה מכניס את סטיבן למכונית, והוא אומר לו - בוא תיכנס למכונית, ואנחנו ניסע ביחד לאמא שלך, כדי שאנחנו נוכל לבקש ממנה, נוכל לגייס דרכה כספים לכנסייה.
וסטיבן החמוד הזה בן השבע נכנס לתוך המכונית, ושי, באותו יום של 4 בדצמבר 1972, היה היום בו סטיבן סטיינר נחטף ממרסד.
סטיבן לא חוזר הביתה, קיי מתחילה מאוד לדאוג, היא מתחילה לשאול את האחים אם מישהו ראה את סטיבן, היא מתקשרת לדלברט ואומרת לו שסטיבן לא חוזר הביתה, כולם מתחילים לחפש אותו, ולקראת שעות אחר הצהריים, שאין שום סימן לסטיבן, הם פונים למשטרה.
עכשיו, כשהם פונים למשטרה, אז המשטרה ישר מתחילה את החקירה שלה. כאילו הם ישר מתחילים לפעול. מניחה שזה גם קשור לזה שסטיבן היה ילד קטן, הוא היה בן שבע, וגם בסופו של דבר, מרסד זה מקום בטוח. והמשטרה מתחילה לפעול, הם מביאים שוטרים לכל מקום. עכשיו צריך לזכור, זה תחילת שנות ה-70, אין מצלמות, ואין טלפונים. והם שואלים, מחפשים עדים: מי ראה את סטיבן לאחרונה, אם מישהו הלך איתו מהבית ספר, אם מישהו יודע משהו, אם מישהו ראה משהו.
עכשיו, יש כאן איזשהו קאץ'. אתה זוכר שבהתחלה אמרתי לך שמרסד יושבת ממש בכניסה ליוסמיטי. והוא נחטף מהרחוב שהוא רחוב ראשי, שתמיד עוברות שם מכוניות זרות, תמיד אנשים בדרך ליוסמיטי שרוצים לבקר שם בפארק הלאומי, תמיד עוברים שם. זאת אומרת לשאול: "האם ראיתם מכונית זרה?" היא לא שאלה שרלוונטית, מכיוון שבעיר הזו…
שי: ברור.
מאיה: תמיד יש… זה. וכולם מחפשים ולא מוצאים שום דבר, ואפילו במהדורת החדשות מדברים על זה שסטיבן נעלם ומראים את התמונה שלו, אבל שי, אין שום סימן. הוא כאילו, אתה יודע, הוא נחטף, הוא נעלם, נעלם… נעלם.
ובאותו לילה שבו הוא נעלם, קיי ודלברט לא עצמו עין, הם לא יכלו להירדם, מובן. הם רק לא ידעו שזה לא, שזה אמנם הלילה הראשון שסטיבן לא יהיה במיטה, אבל זה גם לא הלילה האחרון. והם ממש לא הצליחו להירדם, הלב שלהם נקרע לגזרים, ומה שקורה זה שהלילה הופך ליום, והיום הופך ללילה, ועובר עוד יום, ועוד יום, ושבוע, ועוד שבוע, וחודש. ובעצם ככל שהזמן עובר, החקירה מתקררת, וקיי ודלברט מבינים ש… אתה יודע, שככל שהזמן עובר, הסיכוי למצוא את הבן שלהם בחיים, כאילו, קלוש. והם שבורי לב. כאילו, את יודע, שנינו הורים, כאילו, אני מנסה לחשוב על הסיטואציה הזאת, זה כאילו שברון לב, זה משבר…
שי: זה לא משבר, זה המוות בהתגלמותו.
מאיה: נכון, ממש, והם פשוט ב… כל העולם שלהם, פשוט העולם שלהם התהפך עליהם. והם כל הזמן רק עסוקים, ובצדק, בלנסות להבין מה קרה לבן שלהם, ואיפה הבן שלהם נמצא.
וקיי, מה שקורה, זה שגם ככה היא הייתה אמא קרה, היא פשוט הולכת ונסוגה, היא כאילו מתכנסת בתוך עצמה, זה הדרך שלה להתמודד. היא כבר, היא ממש לא מעורבת בכלום, היא הופכת, היא לא מדברת, היא מאוד מסתגרת, מתבודדת, ולא מעורבת בכלל בכלל, אם תזכור - יש להם עוד ארבעה ילדים, היא לא מעורבת בכלל בילדים הנוספים שלה.
שי: הממ…
מאיה: לעומתה, בעלה היה הרבה יותר נסער. הוא היה בוכה, כאילו, הוא הביע את הרגשות שלו, הוא היה בוכה בטירוף, הוא היה יכול לראות חפץ של סטיבן שהיה מזכיר אותו והוא היה מתחיל לפרוץ בבכי. הוא היה צועק על הילדים, הוא היה קצר סבלנות, חסר סבלנות, הוא היה כולו קצר, והמשפחה הזאת עוברת משבר מאוד מאוד גדול. ואותם רגעים, שסיפרתי לך, שהם היו הולכים ליוסמיטי ונהנים, כבר לא קיימים. כי עכשיו הם מקדישים את הסופי שבוע לחיפושים של סטיבן. הם כבר לא נוסעים ליוסמיטי כדי לטייל, אלא נכנסים לאוטו ומתחילים לחפש ברחבי קליפורניה את הבן שלהם. ויש כאן שברון לב עצום. ובתוך השברון לב הזה, והמהפך המטורף שהיה להם בבית, גם יש עוד ארבעה ילדים, שבעצם מה שקורה זה שהם מתחילים לחוות הזנחה, כי ההורים כבר… הם לא מתייחסים אליהם, כי יש משהו אחר שמעסיק אותם.
וקרי עצמו, הבן הבכור, הוא בהתחלה, גם העולם שלו מאוד מאוד מתהפך. כי בהתחלה הוא מאוד מאוד התגעגע לסטיבן, הם היו חברים טובים, הם היו בקשר מאוד מאוד טוב. אבל מהר מאוד ההורים מתחילים להאשים אותו בהיעלמות של סטיבן.
שי: למה?
מאיה: כי הם אומרים שהם תמיד היו חוזרים ביחד מבית ספר, ודווקא באותו יום הם התפצלו.
שי: אוקיי.
מאיה: אז למה דווקא… למה לא, אז הם אמרו לו - למה לא הגנת עליו, למה נתת לו ללכת לבד, הם ממש האשימו אותו.
עכשיו, לא רק שהם האשימו אותו, סטיבן וקרי היו ביחד באותו חדר. והוא כל הזמן צפה באבא שלו נכנס לחדר, רואה חפצים של סטיבן, ופשוט נשבר מבכי. והוא כל הזמן היה אומר לעצמו - מעניין אם זה היה הפוך. אם זה היה הפוך מה, כאילו אבא גם היה ככה בוכה עליי, כמו שהוא בוכה על סטיבן? וכל הזמן הייתה לו תחושה שיש איזושהי העדפה לסטיבן על פניו.
שי: טוב.
מאיה: עכשיו, אם זה לא מספיק…
שי: אגב, זה הגיוני בין אחים, אבל עד גבול מסוים.
מאיה: נכון. ואם זה לא מספיק, אז הוא, לא רק שבבית הוא לא קיבל את ההתייחסות שהוא רצה, אלא גם בבית ספר, הוא הפך להיות מהילד, הוא בן 11. הוא היה מאוד מוכר בבית ספר, כי הוא היה מצייר כל מיני קריקטורות מצחיקות כאלה, והוא הפך להיות מהילד שמצייר קריקטורות, לילד שחטפו.
שי: את אח שלו.
מאיה: בדיוק, שאח שלו נעלם. והטריכוטילומניה הזאת שלו, ההפרעה הנפשית הזאת…
שי: הקצינה.
מאיה: מה זה הקצינה. למעשה, כל התמונות שלו, ראיתי תמונות שלו בערך באותה תקופה, הוא תמיד חובש כובע, היו לו ממש כבר קרחות בראש, והוא ניסה להסתיר אותן באמצעות הכובע.
שי: בסוף זה סוג של מזוכיזם.
מאיה: אממ… ההפרעה הזאתי?
שי: את מתעללת בעצמך.
מאיה: כן, נכון. כן, אני חושבת שזה איזשהו דחף, שהוא כאילו לא נשלט.
שי: אגב, יש כל מיני מחלות, החל מכריתת איברים עצמית, כל מיני דברים באמת שלא תדעי. כן, יש אנשים שמחליטים שהגוף שלהם יהיה שלם, אני לא זוכר את השם של המחלה, אבל הם מחליטים שהגוף שלהם יהיה שלם רק אם הם יקטעו ממנו איברים. סתם דוגמה, רק אם אני אהיה בלי רגל, אני אהיה שלם. ואז הם הולכים, ואשכרה מנתחים, וחותכים לעצמם את הרגל.
מאיה: וואי, זה הפרעה ש…
שי: אגב, כנראה לא עושים את זה במערב, אלא במקומות אחרים, או הם מנסרים לעצמם.
מאיה: אבל אז יש כאבי, איך זה נקרא? כאבי…
שי ומאיה ביחד: פנטום.
שי: כן, אבל אצלם זה הפוך. הפנטום קיים כשהאיבר קיים. משהו פסיכי.
מאיה: וואי, פסיכי. אוקיי, אז אצלו זה היה יותר קטן בעניין של תלישת שערות. נורא נורא מסכן.
עכשיו, הזמן עובר, שי, עוברים שנתיים. הוא כבר מגיע לגיל 13, שנתיים מהרגע שסטיבן נעלם. ובגיל 13, אתה יודע, הוא ילד בן 13 בסופו של דבר, ויום אחד בגיל 13, הוא והחבר'ה שלו, החברים שלו, פשוט רואים שתי בנות מהכיתה, והם מחליטים לעשות, לא יודעת מה, הטרלה, צחוקים, ופשוט הוא והחברים שלו מתפשטים ורצים לידם עירומים, ילדים בן 13. אבל אני מספרת לך את הסיפור הזה כי זה היה רגע מכונן מבחינת קרי, שפתאום הרגיש איזשהו משהו, גם בתחילת גיל ההתבגרות, יש לציין, הוא הרגיש איזשהו משהו, שקשור כאילו לאיזושהי התעוררות שקשורה לנשים, לבנות.
שי: זה לגמרי טבעי עד עכשיו.
מאיה: נכון, זה לגמרי טבעי, הוא ילד בן 13 שנמצא עכשיו בתהליך התבגרות, לגמרי טבעי.
עכשיו, כשהוא נכנס לתיכון בגיל 15, הוא הופך להיות ילד מאוד מסוגר ומבודד. הוא מבלה המון ביוסמיטי פארק, הוא מאוד אוהב לדוג שם, הוא אוהב לשחות שם ביערות, ובעצם היוסמיטי זה סוג של מפלט עבורו.
עכשיו, למרות שהוא היה נער כזה חתיך ויפה, קרי, והוא היה מאוד מאוד מחוזר על ידי הבנות, הוא, לא היה לו שום אינטראקציה עם בנות. ולא כי הוא לא רצה, הוא פשוט הרגיש שהוא לא מסוגל בכלל לדבר איתן. עכשיו, הוא כן היה חולם עליהן, הוא כן היה מפנטז עליהן, אבל, הוא היה מצייר אותן, הוא היה מצייר את הבנות בכיתה שלו שהן עירומות, אבל בעצם מעולם לא הייתה אינטראקציה, הוא לא היה מדבר בכלל עם בנות.
בהמשך, מה שקורה זה שהוא באיזשהו שלב מחליט גם יותר ויותר לבקר את דוד שלו, דוד ג'סי, והוא מחליט יותר לגור שם אצל הדוד, כי אצל הדוד לא כל כך דיברו על סטיבן, כמו שבבית היה שיח יומיומי על סטיבן. והוא גם, אתה יודע, הוא לא היה צריך ללכת שם על ביצים כמו בבית. ובעצם, גם השהייה אצל הדוד וגם היוסמיטי היו שני מפלטים שלו, כדי לברוח קצת מה… ממה שקורה שם בבית.
אבל כשהוא נמצא אצל הדוד - לדוד יש ילדים, יש לו בנות דודים ובני דודים, כשהבנות דודות נכנסות להתקלח אז הוא מציץ להם כשהן מתקלחות. פעם אחת אפילו הוא רצה להסריט אותן בווידאו, אבל הבני דודים ראו וצעקו עליו, ולכן הוא מחליט שהוא מפסיק. ובאיזשהו שלב, כשהוא כבר בגיל 16, יום אחד אחת האחיות הצעירות שלו, היא מזמינה חברה לישון, ובלילה הוא נכנס עירום למיטה של החברה וככה הוא מתחיל לגעת בה, והיא מתעוררת וצועקת, והוא נבהל והוא יוצא מהחדר. אבל מעבר לזה, לא היו חוץ מהפנטוזים האלה והפנטזיות שהיו לו כאילו על בנות, לא היה איזשהו משהו מיוחד.
ובעצם, הטלטלה חוזרת למשפחת סטיינר, שב-15 בפברואר 1980, פתאום הטראומה של סטיבן שנעלם חוזרת בחזרה למשפחה, כשהם מתחילים לשמוע כל מיני דיווחים על חטיפה נוספת שקרתה, אבל לא בעיירה שלהם, לא במרסד, אלא בעיירה אחרת ליד, ויש דיווחים על ילד בן חמש בשם טימותי ווייט, שפשוט נעלם. וכשטימותי ווייט נעלם, והם שומעים על זה שהוא פתאום נעלם, אתה יודע, זה מחזיר אותם בחזרה לכל השברון לב, והכאב, והדאגה האין-סופית הזאת, בעיקר החוסר. אתה יודע, הם לא יודעים כאילו מה, מה קרה לבן שלהם.
עכשיו, טימותי ווייט היה ילד בן חמש, שבערך אותו סיפור. הוא חוזר מבית הספר, ובדרך מהבית ספר הוא פשוט נעלם. עכשיו, ההורים של טימותי הכירו את הסיפור של סטיבן בעיירה השכנה, כאילו מי לא הכיר את זה. וזה דבר הראשון שקופץ להם לראש, שאלוהים, הם יודעים, וואלה, עברו כבר שבע שנים, שבע שנים, אף אחד לא יודע איפה סטיבן, כאילו אנחנו… מאוד מאוד מאוד הם חששו וישר זה קפץ להם, שחלילה, חלילה, חלילה, הגורל של הבן שלהם, של טימותי ווייט, לא יהיה כמו הגורל של סטיבן.
וחמישה עשר ימים לאחר מכן, בלילה של הראשון במרץ 1980, בתחנת המשטרה בעיירה ששם טימותי גר, נכנסים שני ילדים לתחנת המשטרה, יד ביד. ואחד הילדים האלה, היה טימותי ווייט.
שי: לא נכון.
מאיה: והשוטרים מסתכלים על טימותי ווייט, ואומרים - "וואי, מה זה, איך הגעת לפה?" והם כולם נורא נורא שמחים, וכולם כאילו בשוק ושמחים, והם מתקשרים להורים של טימותי, ואומרים, "טימותי חי. לא רק שהוא חי, הוא אפילו נמצא כאן בתחנת המשטרה", וכולם מאוד מאוד מאוד מאושרים. ובתוך הבלגן הזה שיש בתחנת המשטרה, פתאום אנשים אומרים - רגע, אבל נכנסו שני ילדים. מי אתה, הילד השני? והוא אומר, "קוראים לי דניס, ואני בן 14". והמשטרה מתחילה לשאול אותו, "אבל רגע, עכשיו טימותי, 15 ימים הוא לא היה כאן. איך אתה קשור אליו, דניס? כאילו, מה קורה פה?"
ודניס מספר שהוא החליט, הוא לקח את טימותי, הוא עשה לו שק-קמח, והם הלכו המון המון ברגל בזמן שהוא עשה לו שק-קמח, והם לקחו גם טרמפים, כדי להגיע לעיירה ששם טימותי גר. כי טימותי ידע איפה הוא גר אבל הוא לא זכר בדיוק את הכתובת המדויקת. והם הגיעו בחושך, ובגלל שהיה חושך, אז הם ניסו למצוא את הבית, אבל טימותי לא זכר את הרחוב, הוא לא זכר גם איך מגיעים לבית שלו. ולכן בעצם אותו דניס ראה תחנת משטרה, אז הוא אומר "טוב, אני אכנס לתחנת המשטרה, שהם יביאו אותך הביתה". ואז השוטרים אומרים, "אוקיי רגע, אבל איך אתה מכיר את טימותי? איך אתה הגעת לטימותי? מה הקשר ביניכם?"
ואז דניס שותק. ושותק.
ואז הוא אומר: "אני יודע שהשם הפרטי שלי סטיבן".
[שי נושף אוויר]
מאיה: ועכשיו שי, אני מקפיצה אותך בחזרה ל-1972.
שי: פסיכי.
מאיה: פסיכי.
שי: בינתיים פסיכי.
מאיה: פסיכי. אז אני חוזרת ל-1972, ואני רוצה קצת לספר לך על איש שקוראים לו קנת פרנל.
קנת פרנל היה עבריין מין מורשע, שישב בכלא אחרי שהוא התעלל בילד. וכשהוא משתחרר מהכלא הוא מוצא עבודה כאיש אחזקה במוטל דרכים כזה, ביוסמיטי פארק. והוא במוטל דרכים הזה, ששם הוא עובד כאיש אחזקה, הוא מכיר גבר בשם ארווין מרפין, והוא היה גבר עם פיגור שכלי קצת, אבל הם ישר מתחברים.
וקנת פרנל פונה לארווין ואומר לו יום אחד, "אני רוצה לחטוף ילד". הוא כמובן היה פדופיל, "אני רוצה לחטוף ילד". וארווין אמר לו: "סבבה". "אני צריך את העזרה שלך", "אני אעזור לך".
ובאותו יום, של ה-4 בדצמבר 1972, קנת פרנל וארווין מגיעים למרסד במטרה לחטוף ילד. הם נוסעים באוטו והם רואים מרחוק את סטיבן, שהיה אז בן שבע, הולך בדרך הביתה. וקנת יוצא מהמכונית, וארווין נשאר בתוך המכונית, והוא הולך לסטיבן ואנחנו מכירים את הסיפור, הוא פונה אליו, הוא אומר, "אני מגייס כספים לכנסייה, אולי אמא שלך תרצה לתרום כספים", וסטיבן החמוד אומר, "כן, היא תרצה", ואז ארווין מתקדם עם הרכב, ובעצם סטיבן נכנס יחד עם קנת לתוך הרכב.
עכשיו, הם נוסעים לכיוון של הבית של סטיבן, אבל הם לא עוצרים שם. וכשסטיבן החמוד הזה רואה שהם לא עוצרים ליד הבית הוא מתחיל לבכות. אני עוד שנייה עם בכי, כי ראיתי את הסרט דוקו. [צוחקת קצת] והוא מתחיל לבכות, והוא אומר, "אבל למה אתם לא עוצרים?" והם ממשיכים לנסוע, והם ממשיכים לנסוע, ואחרי 40 דקות של נסיעה הם עוצרים בתחנת דלק, שסטיבן המסכן הזה, כולו נורא נורא נורא מפוחד, יושב מאחורה במושב האחורי.
שי: אוי, זה נורא.
מאיה: וקנת אומר לו, "אנחנו עוצרים עכשיו בתחנת דלק, אני צריך לעשות שיחת טלפון". וקנת נשאר עם ארווין באוטו, והוא רואה באמת את האיש הזה, את האיש הזר, יוצא החוצה לטלפון הציבורי ועושה שיחת טלפון. וכשהוא חוזר משיחת הטלפון, הוא מתיישב בחזרה בתוך האוטו, הוא מסתובב למושב האחורי לדבר עם סטיבן, והוא אומר לו, "דיברתי עכשיו עם ההורים שלך".
שי: "הם מסכימים".
מאיה: לא רק שהם מסכימים, הם מעוניינים. "הם רוצים שאתה תהיה איתי. הם לא דואגים לך. הם לא אוהבים אותך. הם לא רוצים שתחזור הביתה. הם לא מחפשים אותך. הם רוצים שמעכשיו אני אהיה אבא שלך".
וסטיבן מתחיל לבכות, והם ממשיכים בנסיעה.
שי: את בעצם ראית שחזור.
מאיה: אני ראיתי שחזור, נדבר על זה בסוף.
סטיבן מתחיל לבכות, והם ממשיכים בנסיעה, והם מגיעים לאותה אכסניה ששם הוא עובד כאב בית, שקנת עובד כאב בית. וסטיבן, אה, קנת לוקח את סטיבן לחדר שלו באכסניה, ושי, הוא מחזיק שם אותו במשך שלושה שבועות. הוא מאוד מאוד בוכה והוא מרגיע אותו באמצעות סירופ לשיעול, הוא נותן לו כאילו כמויות היסטריות של סירופ לשיעול, והוא עושה לו שטיפת מוח. "ההורים שלך לא אוהבים אותך. הם לא דואגים לך. הם לא מחפשים אותך. הם רוצים שאני אהיה איתך". הוא עושה לו פשוט שטיפת מוח מטורפת.
שי: הוא מתעלל בו, פיזית?
מאיה: כן. הוא מתעלל בו מינית.
שי: באותם שבועות?
מאיה: לא בשלושה שבועות הראשונים.
שי: אוקיי.
מאיה: בשלושה שבועות הראשונים הוא רק…
שי: הוא קודם כל קונה אותו.
מאיה: כן. הוא אומר לו, "ההורים שלך לא רוצים אותך. אני, מהיום, אני אבא שלך". ואחרי שלושה שבועות, קנת מבין שהוא לא יכול להשאיר את סטיבן סגור בחדר הזה, באכסניה, זה גם too risky, והוא מתחיל באיזשהו סוג של מסע בריחה איתו. הוא במשך עכשיו השבועות הבאים הוא פשוט עובר איתו ממוטל דרכים אחד כזה למוטל דרכים אחר, מקרוואן אחד לקרוואן השני. הוא מציג את עצמו בפני אנשים כבן שלו.
עכשיו, צריך להגיד, הוא סוג של מתייחס אליו כמו אבא. מעוות, כן?
שי: ברור.
מאיה: אבל הוא דואג לו לאוכל, הוא דואג לו לבגדים, למקום לישון. אבל בלילה, כשהם שניהם לבד, הוא פוגע בו מינית.
ואחרי בערך תקופה של כמה חודשים שבהם ככה הם בורחים, סטיבן באיזשהו שלב מפסיק לבכות. והוא מתחיל להתרגל ל... להסתגל לחיים החדשים שלו.
שי: נורא.
מאיה: וקנת מבין שברגע שסטיבן מפסיק לבכות והוא מתחיל להתרגל לחיים החדשים שלו, הוא מבין שזה הסימן שלו שהוא יכול להשתקע. והוא מוצא עיירה במרחק של שש שעות נסיעה ממרסד, שזו עיירה מאוד מאוד מאוד קטנה, שיש בה סניף דואר אחד וחנות אחת, זאת אומרת, הקהילה שם היא מאוד מאוד קטנה.
שי: בה לא היית.
מאיה: מה?
שי: בה לא היית.
מאיה: [צוחקת] בה לא הייתי. היא קהילה מאוד מאוד קטנה, ששם הוא מוצא קרוואן, שהוא יחסית מבודד והם משתקעים שם. עכשיו, כשאני אומרת משתקעים, שי, הוא מחליף לו את השם. הוא אומר, "מהיום לא קוראים לך סטיבן, קוראים לך דניס פרנל". והוא אפילו רושם אותו לבית ספר, כי הוא כל כך בטוח בזה שהוא קנה את סטיבן, ובצדק, כן? כאילו, הוא עשה לו שטיפת מוח. הילד עכשיו זה מה שהוא מכיר. הוא כולה ילד בן שבע. הוא רושם אותו לבית ספר. עכשיו, אני מניחה שהוא הצליח לרשום אותו לבית ספר כי זה לא כמו היום שזה הכל ממוחשב ואין את המשוב או את ה-Webtop או את האפליקציות האלה. כאילו הוא כולה היה צריך למלא טפסים, אז הוא זייף כנראה את מה שצריך היה לזייף. וכנראה מסמס כל מיני טפסים שביקשו, והוא אשכרה רושם אותו לבית ספר.
עכשיו, לא רק שרושם אותו לבית ספר, זה בית ספר שבכלל לא היה בעיירה. סטיבן היה צריך, שאז הוא דניס, היה צריך לנסוע חצי שעה כל יום באוטובוס ציבורי הלוך וכל יום בחזרה.
שי: למה את חושבת שהוא טרח לרשום אותו לבית ספר?
מאיה: אני חושבת שהוא רצה ליצור שגרה, והוא הציג אותו כבן שלו. הוא רצה את הבן…
שי: יכול להיות שהוא חווה אותו באמת בתור הבן שלו?
מאיה: הוא חווה אותו בתור הבן שלו. עכשיו, צריך גם להגיד כאן משהו. אני לא מכירה, אני כן מכירה סיפורים על נשים שחוטפות ילדים.
שי: כן, אבל גבר שחוטף ילד?
מאיה: בדיוק, בדיוק. אני לא מכירה מקרים. בדרך כלל פדופילים שחוטפים, חוטפים, עושים מה שהם עושים ולא משאירים בחיים. הם לא, הם לא… הוא התייחס אליו כמו לבן שלו. שוב, בצורה הכי מעוותת, כן?
שי: בצורה פדופילית, כן?
מאיה: בצורה… בדיוק, בצורה פדופילית.
אבל כן, זה נדיר.
מאיה: זה נדיר. אני לא מכירה, יכול להיות אם מישהו מהמאזינים שלנו מכיר מקרים אחרים, נשמח לשמוע, אני לא מכירה.
ובעצם, הוא מציג אותו בפני כל הקהילה כבן שלו. והוא ממש מתחיל, זאת אומרת, מה שקורה לסטיבן זה שהוא ממש עובר תהליך של, קודם כל הדחקה של החיים האמיתיים שלו, של המשפחה שלו.
שי: וביות.
מאיה: נכון מאוד, וביות. והוא מסתגל, והוא מתרגל לחיים שיש לו עכשיו, שזה גם סוג של לשרוד, זה איזשהו מנגנון כדי לשרוד את הסיטואציה.
ו… אותו סטיבן, שהוא עכשיו כבר דניס, כן? הוא נשאר…
שי: יש לו חברים והכל?
מאיה: שי, מה זה יש לו חברים? הוא הילד הכי פופולרי בשכבה. יש לו מלא חברים, הוא הולך איתם לדוג, והוא הולך איתם לרכוב על אופניים, והוא משחק איתם. הוא עושה ספורט, הוא אפילו נכנס לנבחרת הפוטבול של הבית ספר.
שי: פסיכי.
מאיה: ועכשיו, החברים שלו גם מקנאים בו. כי אומרים - יואו, איזה כיף לדניס. אין לו גבולות. הוא מעשן מגיל מאוד צעיר, הוא מעשן מגיל תשע. הוא שותה עם אבא שלו אלכוהול. אבא שלו אף פעם לא אומר לו, תלך לבית ספר, אל תלך לבית ספר. הוא אף פעם לא מבקש ממנו להכין שיעורים. אף פעם אין לו שעה שהוא צריך לחזור הביתה. כאילו, אין שם גבולות, וכולם ממש מקנאים בחיים שיש לו.
אבל כמובן, שלאף אחד אין מושג מה קורה ברגע שהדלת שם נסגרת. וברגע שהדלת נסגרת, הוא מתעלל בו.
עכשיו, דניס, למרות שהוא היה מוקף - דניס, סטיבן - למרות שהוא היה מוקף בכל כך הרבה חברים, הוא לא, הוא מתבייש. הוא מבין שמשהו לא בסדר, אבל הוא לא מספר לאף אחד, כמובן לא על החטיפה, שהוא לגמרי מדחיק ולא מדבר על זה, גם עם עצמו, וגם לגבי ההתעללות המינית.
ואז אנחנו מגיעים לדצמבר, סוף דצמבר 89. סטיבן בן 14, ויום אחד הוא חוזר מבית ספר, וקנת אומר לו, עוברים דירה. אנחנו עוזבים את העיירה הזאת. הוא לא ממש שואל אותו אם הוא רוצה או לא רוצה, הוא פשוט עוקר אותו מהסביבה שלפחות ביום-יום שהייתה לו נוחה, והם עוברים לגור בעיירה אחרת, שנקראת מנצ'סטר, שנמצאת גם על חוף קליפורניה, וזו גם עיירה קטנה שמאפיינת באותו, אתה יודע, עם קהילה קטנה שאין בה הרבה, והוא מחליט לעבור לעיירה אחרת. יש לך איזשהו מושג למה הוא מחליט לעבור עיירה?
שי: אני מניח כי הוא איתר ילד חדש?
מאיה: כי?
שי: הוא איתר ילד חדש?
מאיה: בדיוק. הוא פשוט מבין שהוא רוצה לחטוף עכשיו ילד חדש. עכשיו למה לחטוף?
שי: שיש לו כבר על הכוונת.
מאיה: הוא רוצה ילד. אוקיי? עכשיו למה הוא רוצה לחטוף ילד חדש? קודם כל אל תשכח, כאילו, סטיבן כבר בן 14. אז קודם כל, הוא גם יוצא קצת מטווח הגילאים המועדף עליו, הוא פדופיל. וגם הוא ילד בן, אתה יודע, ילד בן 14, גבוה, שרירי, כאילו, הוא כבר לא הילד בן ה-7 שהוא חטף. וזה ילד בן 14 שמחר אם הוא מחליט שהוא, לא מתאים לו יותר ושהוא מתחיל להתנגד, הוא יכול להכניע אותו. הוא ילד שעושה, שבנבחרת הפוטבול.
שי: הוא מסוגל להרוג אותו, לדעתך?
מאיה: סטיבן?
שי: אה, לא.
מאיה: קנת? לדעתי לא.
שי: אוקיי, הוא לא יכול. אז הוא תקוע.
מאיה: לדעתי לא.
שי: אוקיי.
מאיה: והוא חייב, הוא רוצה, הוא מחפש ילד אחר, הוא מחפש ילד אחר שהוא יוכל ככה לעשות לו את מה שהוא עשה לסטיבן במהלך כל השנים.
וכשם עוברים לעיירה, יום אחד, לעיירה החדשה, יום אחד גם קנת אומר לסטיבן, אנחנו עברנו לעיירה חדשה…, אגב, כמובן הם עוברים לעיירה חדשה בגלל ששם אף אחד לא מכיר אותם, אז הוא יכול פתאום לבוא ולהגיד - יש לי שני ילדים.
והוא אומר לו "אני צריך שתהיה הארווין שלי". הוא למעשה מבקש ממנו, מבקש מסטיבן, שהוא יעזור לו לחטוף ילד.
ובאותו הרגע, שהוא אומר לו "אני רוצה שתעזור לי לחטוף ילד", נופל לו אסימון. הוא פתאום נזכר. דניס נזכר בסטיבן. הוא פתאום מבין, הוא נזכר שהוא, חטפו אותו, הוא נזכר מה קרה, הוא הבין שעשו לו שטיפת מוח, וכאילו פתאום כל הזכרונות האלה, כאילו עולים לו וצפים לו. כי לפני כן הוא כאילו מסוג של מנגנון הגנה כזה, הוא אמר לעצמו אוקיי, אלה החיים שלי עכשיו, לא אתעסק עם מה שהיה, ועכשיו פתאום זה צף לו עוד פעם, אבל הוא פשוט לא עושה עם זה כלום, לפחות בהתחלה הוא לא עושה עם זה כלום. אבל דבר אחד הוא כן עושה. כי בכל פעם שקנת מבקש ממנו לבוא לעזור לו כדי לחטוף ילד, הוא פשוט מטרפד את זה. הוא כל הזמן עושה כל מיני דברים כדי לא לעזור לו. אבל קנת באיזשהו שלב קולט שהוא לא מתכוון לעזור לו, ולכן הוא אומר אני אעשה את זה בלעדיו.
וב-15 בפברואר 1980 הוא הולך לאותה עיירה, רואה את טימותי בן החמש, והוא חוטף אותו, בלי העזרה של סטיבן.
ובאותו ערב סטיבן נמצא ב… דניס, אוקיי, סטיבן, נמצא בחדר שלהם, בקרוואן הזה, והוא פתאום רואה את קנת נכנס עם ילד בן חמש. מפוחד, בוכה, והוא רואה את זה - תקשיב, הוא רוצה למות, שי. הוא ראה את זה, כאילו סטיבן ראה את זה והוא רוצה למות. עכשיו, הוא גם צופה מהצד, והוא רואה איך הוא אומר לו, "ההורים שלך לא אוהבים אותך, ההורים שלך לא מחפשים אותך", ילד בן חמש, תחשוב מה זה ילד בן חמש.
שי: [בלחישה] מזעזע.
מאיה: "ההורים שלך לא אוהבים, ההורים שלך לא רוצים אותך, מהיום אני אבא שלך, לא מחפשים אותך".
שי: וכל זה הוא עושה מול סטיבן.
מאיה: הוא עושה את זה מול סטיבן.
שי: שאגב, חזר להיות סטיבן ברגע שאמר לו שהוא רוצה לחטוף. עד אז הוא היה דניס.
מאיה: ש… הוא דניס, אבל הוא מבין גם, הוא מבין…
שי: הוא סטיבן, הוא סטיבן.
מאיה: הוא מבין שהייתה כאן הדחקה, ופתאום הוא כבר, משהו נוגע בו, הוא כבר מבין שעבר עליו משהו. עכשיו, הוא לא ילד טיפש, הוא ילד מאוד חכם, והוא מבין גם, שהוא מביא את, הוא מביא את טימותי כדי שהוא יוכל לפגוע בו מינית. כי הוא כבר, סטיבן כבר ילד גדול, כבר נער בן 14.
שי: את יודעת אם בדיעבד בשלב הזה הוא כבר לא נגע בו?
מאיה: אני לא יודעת.
שי: אוקיי.
מאיה: אני לא יודעת. והוא מאוד מאוד בוכה. והוא כרגע, סטיבן, פשוט צופה מהצד, ומסתכל מה קורה. הוא לא אומר כלום. הוא רואה איך הוא בוכה, והוא רואה איך קנת משכנע אותו, ומתחיל לעשות לו עוד פעם…
שי: יש לו בעצם טריגר על הכל.
מאיה: נכון. ומתחיל לעשות לו את השטיפת מוח. ואחרי 15 יום, הוא אומר, די.
אחרי 15 יום, יום אחד, קנת לא היה בלילה בבית. הוא הלך, הוא עבד כמאבטח. הוא עבד, היה לו משמרת לילה. והוא מעיר את טימותי, והוא אומר לו, "בוא, אני לוקח אותך הביתה". והוא מעיר את טימותי, הוא עושה לו ממש שק-קמח.
שי: האמת, צמרמורת.
מאיה: כן. הוא עושה לו שק-קמח, הוא יורד איתו לכביש הראשי, והם מתחילים ללכת ברגל באמצע הלילה, ולקוות שהם ימצאו טרמפים, ובאמת מצאו טרמפים, והם מגיעים לעיירה, לאיפה שטימותי גר.
שי: מישהו נתן טרמפ לשני ילדים, כאילו, אוקיי.
מאיה: כן, כן.
שי: טוב, זה שנים אחרות.
מאיה: כן. והוא… והם מגיעים לעיירה הזאת, ששם טימותי גר, אבל טימותי החמוד לא זכר, כאילו, הוא בן חמש, כאילו, הוא לא ידע את הכתובת, וחושך, והוא לא יודע בדיוק איך להגיע.
שי: אז הוא לקח אותו למשטרה.
מאיה: ואז הוא לוקח אותו למשטרה. עכשיו, הוא לוקח אותו למשטרה, הם נכנסים שניהם יד ביד, וכאן בעצם אני מחברת לך את הסיפור.
עכשיו, צריך להגיד משהו. סטיבן לא הציל… אני אגיד זה אחרת. סטיבן הציל את טימותי. הוא לא הציל את עצמו. זאת אומרת, כשהוא אמר, "אני יודע שקוראים לי סטיבן", הוא אפילו לא זכר את שם המשפחה שלו. בכלל, הכוונה שלו הייתה להחזיר את טימותי הביתה.
שי: ברור, ולחזור.
מאיה: בדיוק, ולחזור לקנת! כאילו, הבית שלו זה היה קנת! הוא לא תכנן להגיע לתחנת המשטרה, ושבתחנת המשטרה יגידו, אה, זה סטיבן. כאילו, הוא רצה להציל את החיים של טימותי, שהוא לא יחווה את מה שהוא חווה כילד. כאילו, זה פסיכי. אבל ברגע שהוא מספר את הסיפור הזה לשוטרים, כאילו, הוא מספר לשוטרים, שעם קנת וזה, השוטרים אומרים, רגע, אתה לא קנת… "אתה לא דניס פרנל, אתה סטיבן סטיינר".
ודבר ראשון שהם עושים, מרימים טלפון.
שי: להורים.
מאיה: להורים שלו, ואומרים, "לא תאמינו, אחרי שבע שנים, הוא חי, והוא פה".
עכשיו, כמו שהעולם של משפחת סטיינר התערער כשהוא נחטף, כך העולם שלהם גם התערער כשהוא חזר הביתה.
כי מה שקורה זה שהוא חוזר הביתה, אבל הוא חוזר למציאות שהוא לא מכיר. כאילו, סטיבן לא מכיר את המציאות הזאת. עכשיו, הוא קצת זיהה את ההורים שלו, אבל נגיד את האחים שלו - הוא אפילו לא זכר שיש לו אחים. לא שהוא לא זיהה, הוא אפילו לא זכר שיש לו אחים.
עכשיו, אני רוצה לתת לך להקריא משהו, מראיון שהוא עשה כמה שנים, כאילו כמה זמן אחר כך, אני לא יודעת כמה זמן אחר כך, שהוא סיפר על החזרה שלו הביתה.
שי: אני מקריא?
מאיה: כן.
שי: [מקריא] "חזרתי כנער בוגר, עברתי הרבה וההורים שלי עדיין ראו בי את הילד בן השבע שנעלם. רק אחרי שהם הפסיקו לנסות ללמד אותי מחדש דברים, זה קצת השתפר. אבל למה אבא שלי לא מחבק אותי יותר?
הכל השתנה. לפעמים אני מאשים את עצמי, אני לא יודע. לפעמים אני מרגיש שאולי לא הייתי צריך לחזור הביתה, אולי היה עדיף שלא הייתי עושה את זה".
איזה מזעזע.
מאיה: איזה נורא שי.
שי: בחייאת מאיה, איזה מזעזע.
מאיה: כן, עכשיו.
שי: למה אבא שלו לא חיבק אותו?
מאיה: [שתיקה קצרה ואנחה] הוא חזר, הוא לא חזר סטיבן. הוא חזר...
שי: נכון, כי הוא חזר דניס.
מאיה: הוא חזר, נכון, הוא חזר דניס.
שי: נכון.
מאיה: הוא חזר ילד שעבר טראומה נפשית…
שי: פיזית.
מאיה: פיזית, עצומה. והוא חוזר למציאות שהוא לא מכיר. הוא חוזר לבית עם כללים, הוא חוזר לבית עם אחים, הוא חוזר להתנהגות שהוא לא מכיר.
עכשיו עוד יותר, שי, מה שקורה… אני מצטערת.
שי: הכל טוב.
מאיה: מה ש…
שי: כן, דברי.
מאיה: מה שעוד קורה זה שגם... הוא נורא נורא מסכן. כי אמריקה אימצה אותו כגיבור, בסדר? אמריקה, ברגע שהוא חזר הביתה, עיתונאים מכל רחבי היבשת הגיעו לבית במרסד, ואני אעלה את זה לקבוצת הפייסבוק שלנו, את הסרטון שהוא חוזר לביתה.
שי: לא, רגע, הוא חזר הביתה, ומה קורה עם מי ששבה אותו, עם קנת?
מאיה: רגע, אני אספר לך הכל, אבל שנייה.
כשהוא חוזר הביתה, אני אעלה את הסרטון הזה, אתה חייב, שי, אתה חייב, אני שולחת לך אחר כך את הסרטון, לראות אותו חוזר הביתה, בסדר?
שי: מאיה, אני יושב מולך פה עם דמעות. את לא שולחת לי שום סרטון.
מאיה: [צוחקת] אני יודעת.
שי: את לא שלחת לי שום סרטון.
מאיה: אני שולחת לך.
הוא חזר הביתה, וכולם, יש מלא מלא עיתונאים. עכשיו, התייחסו אליו כגיבור, הוא באמת גיבור. הוא הציל את טימותי, הוא ילד גיבור, ואמריקה התייחסה אליו כגיבור, עם סוף טוב.
אבל אין שם סיפור ורוד, ואנחנו עושים פודקאסט רצח, בסדר? אין כאן סיפור ורוד, הוא… הוא… מה שקורה זה שהוא חוזר הביתה, והוא עבר טלטלה עצומה, והוא צריך עזרה נפשית, וההורים שלו לא מוכנים לתת עזרה נפשית, למרות שהיו כאלה שאמרו שצריך לתת לו עזרה וכולי. כי עכשיו, גם צריך להגיד לזכותם, מדובר על שנות ה-80. הם אומרים, עזרה נפשית זה לילד, זה לאנשים משוגעים, וסטיבן לא משוגע, ועכשיו הוא בא הביתה והכל יהיה בסדר. אבל הוא לא מקבל תמיכה נפשית. ומה שהכי הכי גרוע, זה שהוא, כשהוא היה דניס, וכשהתעללו בו, אז הוא לא סיפר לחברים. הוא היה מוקף בחברים, אבל הוא לא סיפר לחברים על הפגיעות המיניות, הוא נורא נורא התבייש בזה. ועכשיו כל העולם יודע. כל העולם עכשיו יודע שפגעו בו מינית. אז בעצם מדניס, שהיה ילד מאוד פופולרי, הוא הופך להיות סטיבן, שהחברים קראו, שהילדים בבית הספר קראו לו "הומו", בגלל הפגיעות המיניות. אז לא רק שהוא כבר לא פופולרי - הם מקניטים אותו. הוא חוזר לבית הספר לסביבה שבה כל הזמן מקניטים אותו על זה שהוא הומו. ואם זה לא מספיק, לשאלתך, הוא היה צריך להעיד במשפט, מול קנת פרנל. כאילו העמידו אותו, עם הטראומה המטורפת הזאת שהוא עבר, והוא היה צריך להעיד במשפט.
עכשיו, אני רק אסגור לך את ה… כאילו, מה קורה עם קנת. קודם כל, בכלל, הזיה ומטורף - מאשימים אותו רק בחטיפה ולא מאשימים אותו בפגיעות המיניות, בגלל עניין בירוקרטי. מה שקורה זה שבהתחלה הרי הם עברו ממקום למקום, וזה היה בכל מיני מחוזות שונים ברחבי קליפורניה.
שי: חטיפה בין מדינות זה עניין פדרלי גם, אם הוא עבר מדינות.
מאיה: הוא היה בתוך קליפורניה, אבל במחוזות שונים.
שי: אוקיי.
מאיה: במחוזות שונים - שיפוט שונה, והיה להם קשה, בירוקרטית, לקחת את המשפט הזה ובעצם לראות איך הוא מתנהל במחוזות שונים. אז מה הם אמרו? טוב, לא נאשים בתקיפות מיניות.
שי: טוב, זה שנות ה-80.
מאיה: כן. אז הוא הואשם רק בחטיפה, הוא קיבל שבע שנות מאסר.
שי: שבע, זהו?!
מאיה: תקשיב טוב, השתחרר אחרי חמש.
שי: מה זה, כל שנה הוא קיבל שנה?
מאיה: משהו כזה. השתחרר אחרי חמש, ומה קרה אחרי שהוא השתחרר? שי, בחייאת, מה קרה אחרי חמש שנים?
שי: שידור חוזר?
מאיה: ברור, הוא חטף עוד ילד. הוא חטף עוד ילד, אבל הפעם…
שי: באמת הלם.
מאיה: אבל הפעם תפסו אותו באותו יום, הוא נכנס בחזרה לכלא.
שי: ליום.
מאיה: ו… לא, הוא ב-2008 מת ממחלה. אז זה, אני סוגרת לך את הסיפור על קנת פרנל.
שי: וואו. לא מתאים לארצות הברית, שבע שנים על חטיפה.
מאיה: אבל שוב, יכול להיות שבאמת, עניין של כאילו שנות ה-80, אני לא יודעת.
שי: לא, אבל זה קיצוני. אפילו בארץ הוא היה מקבל יותר.
מאיה: וזה שלא הייתה, כאילו הוא לא האשימו אותו… עכשיו, הוא גם עבריין מין מורשע, בוא, הוא ישב בכלא לפני שהוא חטף את סטיבן. כאילו, איך אתם מאשימים אותו רק על חטיפה? [בגיחוך]
שי: טוב.
מאיה: אבל כאילו, זה הסיפור.
עכשיו, מה שקורה, אנחנו מבינים שהוא חווה טראומות מטורפות, סטיבן. עכשיו, גם עם קרי, עם אחיו הגדול, יש פיצוצים. עכשיו תחשוב, קרי בשלב הזה הוא בן 18. סטיבן בן 14. הם גרים באותו חדר, אוקיי? כל אחד שם… כאילו, הם לא מסתדרים בכלל.
עכשיו, גם צריך לראות באותו סרטון שאתה לא רוצה שאני אראה לך, [מחייכת] שהוא חוזר הביתה, רואים את כולם נורא שמחים, ובוכים מבכי, בוכים מהתרגשות, ורואים שם את קרי בן ה-18, כמובן עם כובע, אפילו לא מחייך. כי הוא מבין, כאילו, כל החיים שלו הוא היה בצל של אח שלו, של אח שלו שנעלם. בהתחלה אח שלו שהוא היה תינוק מאוד נוח וילד מאוד נוח, ופתאום אח שלו שנעלם וכולם דואגים לו, ועכשיו הוא חזר, וכולם מדברים רק על זה שהוא חוזר, וכאילו, הוא כל הזמן מרגיש, הוא כל הזמן נדחק, ונדחק, ונדחק, ונדחק. והיו כל הזמן עימותים ביניהם, וגם קרי מרגיש שכל הזמן שיש עימותים ההורים מצדדים בצד של סטיבן.
אז כבר אתה מבין שאין כאן הפי-אנד, ומה שקורה, זה ששני האחים פשוט צוללים לתחתית.
סטיבן, הדרך שלו להתמודד עם הכאב שלו, באמצעות אלכוהול. הוא באיזשהו שלב אפילו מעיפים אותו מבית ספר בגלל בריונות. הוא עושה סמים, כן? בגיל עשרה. הוא מוכר את הסיפור שלו לעיתונאים, כותבים ספר על הסיפור שלו, עושים גם איזשהו סרט טלוויזיה על הסיפור שלו, והוא מבזבז את כל הכסף שהוא מרוויח על מכוניות, אופנועים וסמים.
וקרי לעומת זאת, מסיים את התיכון. עכשיו, למרות שהוא היה מאוד מוכשר, הוא היה מצייר, הוא לא ניסה להתקבל גם לקולג', כי הוא לא האמין בכלל ביכולות שלו. הוא אמר - למרות שאומרים שהוא צייר מדהים - מי יכול בכלל, כאילו, מי יקבל אותי? עם הביטחון שלו… והוא בעצם נשאר במרסד, נכנס לשגרה כזאתי של עבודות יומיומיות, עבודות, סליחה, זמניות, של עישון ג'וינטים, של להסתובב ולשחות ביוסמיטי, ולפנטז על נשים.
אז בעצם, אלה החיים של שני האחים. אתה עדיין לא יודע מי הרוצח.
שי: [נאנח] לא, אבל יש לי הימור.
מאיה: אנחנו נדבר על זה בחלק הבא?
שי: נדבר על זה בחלק הבא. וואי, זה מזעזע. זה, כאילו, את בערך כלל מביאה כמה סיפורים, סוג של פסיפס כזה, ופה זה כאילו קונקרטי לגבי סיפור אחד, וזה מזעזע.
מאיה: כן.
שי: על אחד ממש אפשר לרחם וכמעט אי אפשר לשפוט, אז אני מקווה שלא הוא הפך לרוצח, ואני מהמר שלא הוא הפך לרוצח.
מאיה: שמי הפך לרוצח?
שי: בואי נגיד ככה.
מאיה: השני? כאילו קרי?
[מתחילה מוזיקת סיום]
שי: אני חושב שכן.
מאיה: אוקיי. טוב, תדע בפרק הבא.
שי: תסמני לי, תסמני לי עם העיניים.
[שתיקה]
[שי סימנה לו עם העיניים "כן"]
מאיה: [צוחקת] יופי שי.
שי: טוב, תודה על החלק הראשון.
מאיה: בבקשה, נתראה בחלק השני.
שי: נתראה בחלק השני.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments