על החיים ועל המוות - עם דפנה לוי - 165. יהודית רותם
- נטע טבת
- Jun 4
- 22 min read
ביוני הקרוב יהודית רותם תהיה בת 83. וכן, כשמקשיבים לה קשה לא לתהות אם היא לא גילתה איזה מעין נעורים נסתר שממנו היא שואבת את כל האנרגיה הזאת. לסופרת המצליחה והפורייה כל כך יש שש בנות ובן אחד, יותר מעשרים נכדים ומספר דומה של נינים והסבתאות מסבה לה אושר גדול. על האסונות שפקדו אותה כשהייתה אם צעירה – בתה הבכורה יעל והבת השלישית שנולדה לה רחלי מתו שתיהן כשהיו בנות חודשים ספורים בלבד – היא לא מדברת עם בני משפחתה. גם בספרה החדש ״אמור מילה למעני״, שיש בו שילוב של מסות וסיפורים קצרים היא נוגעת בנושא בקצרה ובזהירות גדולה. אז, לפני כשישים שנה, היא התמודדה עם האובדן והצער לבדה, ועכשיו היא שומרת עלעצמה ועל ילדיה, היא אומרת, כי אף שהכאב נמצא שם תמיד, ותמיד חסרות לה שתיים, המשפחה הגדולה היא מבחינתה פיצוי ותכלית, והיא שמעניקה משמעות לחייה. בשיחה שלנו משולב גם קטע קצר מהסרט התיעודי שיהודית מזכירה, ״גרסא דינקותא״, שביימה בתה נועה רוט.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/04/2025.
קריינית: "על החיים ועל המוות" עורכת ומגישה, דפנה לוי.
[מוזיקת ג'אז]
דפנה: ביוני הקרוב יהודית רותם תהיה בת 83, וכן, כשמקשיבים לה, קשה לא לתהות אם היא לא גילתה איזה מעיין נעורים נסתר שממנו היא שואבת את כל האנרגיה הזאת.
לסופרת המצליחה והפוריה כל כך יש שש בנות ובן אחד, יותר מ-20 נכדים ומספר דומה של נינים, והסבתאוּת מסבה לה אושר גדול. על האסונות שפקדו אותה כשהייתה אם צעירה, בתה הבכורה יעל והבת השלישית שנולדה לה, רחלי, מתו שתיהן כשהיו בנות חודשים ספורים בלבד, היא לא מדברת עם בני משפחתה. גם בספרה החדש "אמור מילה למעני", שיש בו שילוב של מסות וסיפורים קצרים, היא נוגעת בנושא בקצרה ובזהירות גדולה.
אז, לפני כ-60 שנה, היא התמודדה עם האובדן והצער לבדה, ועכשיו היא שומרת על עצמה ועל ילדיה - כך היא אומרת - כי אף שהכאב נמצא שם תמיד, ותמיד חסרות לה שתיים, המשפחה הגדולה היא מבחינתה פיצוי ותכלית, והיא שמעניקה משמעות לחייה.
בשיחה שלנו משולב גם קטע קצר מהסרט התיעודי שיהודית מזכירה, "גרסא דינקותא", שביימה בתה נעה רוט.
יהודית: ביוני אני אהיה בת 83, חושבת שזה תלוי הרבה במזל, אבל זה גם תלוי באיזה עמדה, עמדה נפשית, אני מתכוונת.
דפנה: כתבת בספר שהעובדה שאת ניתקת ונהיו לך חיים מסוג אחר לגמרי, הם גם משהו שמצעיר באיזושהי עמדה.
יהודית: כן, כן, שני חיים, [צוחקת] שני חיים, כן, נכון.
דפנה: אני רוצה להתחיל מנקודה אחרת לגמרי, שמאוד עניינה אותי, שאת דיברת על זה שהאמהוּת נתנה לך חיים משלך, בעצם. זה משהו שהייתי שמחה אם היית מרחיבה. אישה צעירה שמוצאת את עצמה במסגרת שהיא לא בדיוק מתאימה לה, [יהודית צוחקת] זה הפתיע אותי לשמוע כי אימהות נראתה לי תמיד… היו לי יחסים טובים עם אמא שלי, אבל איכשהו על עצמי אמהות נתפסה לי תמיד כעול, [יהודית מהמהמת בהסכמה] ואת דיברת דווקא על האמהות כעל משהו שנתן לך איזשהו שחרור או איזשהו…
יהודית: כן. דווקא אני באה מבית מאוד לא אמהי ולא הורי. הבית שלנו היה בית קשה, בית ניצולי שואה, שורדי שואה, ואני לא הרגשתי שההורים שלי נורא שמחים להיות הורים שלנו, שלי ושל אחיותיי. אולי אפילו יותר במקרה שלי מפני שאני הייתי הבכורה וחטפתי את כל הריקושטים ואת כל הכאבים ואת כל המצוקות ואת כל התסכולים. אבל בשבילי, כשהתחתנתי, ולא אהבתי את בעלי ולא אהבתי את החיים שם, האמהות הייתה גאולה, האמהות הייתה פדות, שחרור, כאילו שחרור מהצער, מהכאבים. היא הצילה את חיי, זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי, ולא יכולתי לצפות את זה מראש. יש לי חברה שהתחתנה… בשעתו, היא הייתה בת 37 כשהיא ילדה את הילד הראשון והיחיד שלה, וכל הזמן היא אמרה לי, היא לא דתית, היא הייתה דיילת הרבה שנים, החברה הכי טובה שלי, כל הזמן אמרה לי: "יהודית'לה, יהודית'לה, תספרי לי, תספרי לי איך זה להיות אמא", ואז כשהיא נעשתה אמא היא אמרה לי: "למה לא הסברת לי?" היא הייתה כל כך מאושרת, "למה לא אמרת לי," אמרתי לה, "אני, גם כשאמרתי לך את לא שמעת", זה דברים שצריכים להרגיש. דניאל, שהוא הבעל השלישי שלי, [מצחקקת] האיש המתוק הזה, אין לו ילדים ואני ממש מרגישה שילדים עושים אותנו בני אדם יותר טובים. ברור שזה לא קל וברור שהיו רגעים קשים פה ושם, הרבה אולי, ואפילו היום גם, אבל היום זה הרבה… עוד הרבה הרבה הרבה יותר טוב, כי להיות סבתא זה בכלל הדבר הכי נשגב, המתנה הכי גדולה, האושר הכי גדול, התפקיד הכי חשוב, התפקיד הגדול שלי, עכשיו.
דפנה: טוב, רגע, לפני שאני אבקש ממך לפרט ולהדגים, באיזה מובן ילדים עושים אותנו אנשים יותר טובים?
יהודית: קודם כל, [נאנחת] הם נותנים לנו תכלית לקיומנו. כי הקיום שלנו, העצמי, היחידי, הוא די מצומצם, והוא לא שווה את כל ה… את כל הנזק, כמו שאומרים במגילת אסתר. זה לא שווה להיות, לחיות רק בשבילנו זה לא מספיק, זה לא… אין בזה תכלית מספקת, בוא נגיד כזה דבר. אני בכל אופן ככה רואה את זה. אני שוב, אני אומרת, כל מה שאני אומרת זה לא מחייב אף אחד.
דפנה: לא, ברור, אני מראיינת אותך, אני רוצה לשמוע את העמדות שלך ואת החוויות שלך.
יהודית: כן, אבל אלה דברים שאני כל כך מרגישה אותם, ו… אז לחיות את החיים היחידים הפרטיים שלך, זה לא מעניין כל כך, זה לא חשוב כל כך. זה… זה אגואיסטי קצת, נרקיסיסטי קצת, אבל כשיש לך ילדים, יש לך תכלית, יש לך מטרה. את מביאה אותם כדי שהם יתרמו לעולם, שהם יוסיפו לעולם, כדי שיהיה להם טוב וגם שהם ייטיבו עם אחרים בעולם. זה, זה התכלית של הקיום. נמצאים פה אנשים בעולם, הם לא נמצאים רק בשביל עצמם. זה לא מספיק חשוב, זה לא מספיק נכון. ככה אני רואה את זה.
דפנה: וזה משהו שאת הבנת רק אחרי שילדייך נולדו?
יהודית: ברור, אני קודם לא… הייתי ילדה קטנה. התארסתי בגיל 17, התחתנתי בת 18, ילדתי לידה ראשונה בת 20, פחות או יותר, פחות. זאת אומרת הייתי… היריון זה גם תשעה חודשים, יש לך זמן לחשוב ולהתכונן, ו… אבל כשהילד נולד, זה פשוט… זה כמו איזה מכת אור. מכת… מכת אושר. זה, אי אפשר להבין את זה בכלל, אי אפשר להסביר את זה, זה רק כשיש לך את הילד הזה ואת מרגישה שזה הדבר הכי יקר לך, הדבר הכי טוב לך. לפעמים אני קצת מרחמת על הגברים, כי אם כל כך אהבנו את הבעל קודם, עכשיו הוא לגמרי מודחק הצידה, כי זה יותר… זה כל כך בבשרך, זה כל כך בנשמתך, זה כל כך בלבך, התינוק הרך הזה. אני זוכרת שכתבתי על זה, כן, בגיל צעיר ותיארתי את הלידה הראשונה שלי, את הלידה של התינוקת ש… שלא נשארה לי הרבה זמן, אז כתבתי כאילו… אני זוכרת כאילו, אני בידיה, אני עכשיו שלה, זה לא שהיא שלי, אני שלה.
דפנה: זה באמת נגמר בצורה נורא נורא עצובה, אבל… אבל זה נראה לי שעם כל ילד זה ככה, לכל חייו אחר כך.
יהודית: כן, אבל… זאת אומרת, את מתכוונת שלכל הורה, כל הורה…
דפנה: כן, אני מתכוונת שאחת הסיבות שאולי בגללן אני לא עשיתי ילדים, זה האימה הזאת, שאת מייצרת יצור שאחר כך החיים שלך תלויים באושר שלו.
יהודית: נכון.
דפנה: ובחרדה הנוראית שאם יקרה לו משהו.
יהודית: נכון, בזה אני מסכימה איתך, זה חרדה, אני מודעת ואני מכירה הרבה מאוד מצבי חרדה שאני עברתי עם הילדים שלי, ושאני עוברת, ו… כי גם עכשיו יש לי כמה נכדים חיילים, אבל זה סיכון שאפשר לקחת ואפשר לא לקחת, ואני לוקחת את הסיכון הזה כי זה… שכרו בצידו.
דפנה: כן. דווקא על הנושא שהוא נושא קשה, על האובדן של שתיים מהבנות שלך, את כתבת נורא נורא מעט, ממש באיזה שתיים וחצי שורות.
יהודית: [בשקט] נכון.
דפנה: התינוקת הראשונה שנולדה לך, יעל…
יהודית: כן.
דפנה: מתה באורח טראגי.
יהודית: היא נפטרה גם בצורה כל כך מ… כל כך מזעז… לא מזעזעת, הכל מזעזע, אבל בצורה כל כך בלתי צפויה, אני… וגם כאילו חטפתי סטירת לחי מ… ישירות מאלוהים, כי זה היה בראש השנה, באמצע תקיעות שופר, ובעלי הצדיק, אבי הילדים שלי, אז הוא תמיד חיפש בימים האלה בין יום כיפור… בין ראש חודש אלול ועד אחרי יום כיפור, הוא תמיד רצה, הוא רצה לעשות מה שנקרא "תענית דיבור", שכתבתי עליה דווקא הרבה בספר, הוא רצה להתבודד, קוראים לזה "התבודדות" [בניב יידישאי], להתבודד, ולא עצרתי בעדו, [מגחכת] מפני שקיומו בבית לא היה כל כך… לא הוסיף לחיי כל כך הרבה, אז הסכמתי, זה היה גם שנה ראשונה או שנייה… שנייה או שלישית לנישואינו, והסכמתי, והוא לא היה, אבל לפני שהוא יצא מהבית, הוא מאוד מאוד הזהיר אותי שאני חייבת לשמוע תקיעות שופר, שזה חוק בל יעבור, זה אוי ואבוי אם אני לא אהיה, ואני הייתי ילדה קטנה בי, ופחדתי מהאזהרות שלו. אז גרנו בסביבה של ישיבה, ליד ישיבה ברכסים, כפר חסידים, ולקחתי בהשאלה לול, שלא היה שלי, וכל הילדים, כל התינוקות היו בלולים במרפסת של הישיבה, מרפסת של בית הכנסת, ומה שהיה אחר כך, אני גם לא יודעת בדיוק, וגם אני לא יכולה להיזכר בזה, לא רוצה להיזכר בזה, אבל פשוט נכנסתי לשמוע את התקיעות שופר, וכעבור עשר דקות קראו לי, וזהו, וטסנו לבית… טסתי לבית חולים, רמב"ם בחיפה, עם בחור אחד מהישיבה, תפסנו טרמפ בדרך, והגענו, וזה כבר היה מאוחר. [נאנחת] כן, אבל כאילו הנחמה על הדבר הזה, איזשהו סוג של נחמה, לא נחמה, זה יש פה משהו, איזה מן מחשבה מיסטית כזאת, שאולי היא נתנה לי את הרשות לעזוב את העולם החרדי. אולי בזכותה, כן.
דפנה: הרבה זמן אחר כך.
יהודית: נכון, נכון, כי קודם כל רציתי להשלים את החסר. אחרי זה הרי נולדה תמר, את מכירה את תמר בתי?
דפנה: כן, תמר שהייתה עיתונאית ב"הארץ" הרבה שנים. כן.
יהודית: נכון, אז נולדה תמר, והיא גם כן, היא שייכת… היא גם הצילה את חיי, ואחרי זה נולדה רחלי, השלישית שלי, והיא הייתה חולה, נולדה תינוקת חלשה מאוד, והיא הייתה חולה, וגם זה לא היה חייב להיות, בכלל לא היה צריך להיות, אבל היא נפטרה מ… מאיזה מחלה שגם כן אנחנו לא בדיוק יודעים מה היא. גרנו בקריית גת, בעלי היה כזה מין יצר נדודים, אז כל הזמן היינו מחליפים מקומות, וגרנו שם, וכשהגענו, היא כבר… הלכתי לטיפת חלב, והתברר שהיא ירדה המון במשקל, היא עוד ינקה, היא הייתה בת כמה חודשים, בת חמישה חודשים בערך, והלכנו לרופא, הרופא כבר לא היה, הרופא כבר הסתלק, וחזרנו הביתה, והיא התחילה להקיא, ו… בעיקר להקיא, ואז התחלנו להזמין את הרופא הביתה, והוא בא, והוא כל פעם נתן כל מיני תרופות וכל מיני דברים, וכל הזמן נתן דיאגנוזה אחרת, ככה שממש אני לא בדיוק יודעת מה… מה היה, אבל היא נפטרה, היא הייתה בת חצי שנה בערך, הייתי בבית כל היום, ואמרתי לבעלי: "אל תלך לכולל [בהגייה יידישאית]", כולל, כן? "אל תלך, אני פוחדת, אני לא יודעת מה קורה". כל יום היה רופא אצלנו, וכל יום הייתי רגועה רק כשהוא היה, וכשהוא הלך, כבר לא הייתי רגועה, ואמרתי לו: "אני מפחדת, אם יקרה עוד פעם לתינוקת הזאת משהו, אני לא אשאר בחיים". כך אמרתי לו. אבל הוא כן הלך, והילדה גוועה בזרועותיי, ותמי הייתה בת שנה, וחצי, בת שנה וחצי, והיא הסתובבה, ובכתה, והיא לא ידעה מה קורה ו… וירד גשם בחוץ, ולא היה טלפון, קריית גת של פעם, את יודעת, לא היו שכנים, לא היה טלפון, לא הייתה מכונית, לא היה בעל, גשם ירד בחוץ, ואני עם תינוקת בת שנה וחצי בבית, בוכה, עלינו למיטה, אני עם התינוקת המתה בידיי, ותמר, תמי, לידי, וחיכינו, ועד שבא בערב בעלי, לקח אותה לבית חולים, כבר לא היה מה לקחת. ואז בא הרופא ונתן לי… אותו רופא, שכל הזמן החליף את הדיאגנוזה ואת התרופות, ונתן לי זריקת הרגעה חזקה מאוד. זה מה שהיה.
דפנה: זה נשמע בעיקר נורא נורא בודד.
יהודית: נורא, נורא, נורא. ואני חושבת ש… וזהו, ובכל זאת לא עזבתי עדיין, אבל אז הייתי צריכה לעזוב. אבל אם הייתי עוזבת אז, לא היו לי את כל הילדים הנהדרים שלי, אז זה ככה שאני לא…
דפנה: במה היית יכולת להיתמך, מה…? מאיפה קיבלת עזרה לשרוד את ה…
יהודית: אף אחד לא עזר. אף אחד לא עזר, אף אחד לא היה על ידי, כולם חשבו שאני נורא חזקה. לא הרשיתי לעצמי להישבר, אבל הייתי מאוד שבורה בפנים, ובאמת, כשהיו לי שלושה ילדים, כלומר, נעמי נולדה, השלישית המדהימה שלי, אחריה הבן שלי היחיד, כשנעמי נולדה, והייתה כבר, אני יודעת, בת שנה בערך, והיו לי כאילו שלושה ילדים נחמדים ובריאים והכל, תמי, אלעזר ונעמי השלישית. נעמי הייתה כאילו החמישית…
דפנה: כן.
יהודית: אבל היא הילדה השלישית שלי. ואז כשהיא הייתה, אני חושבת, בת שנה, שנה וחצי, חטפתי באמצע הלילה התקף חרדה, שבא כאילו משום מקום, והוא היה פשוט נורא, נורא. חשבתי שאני מתה, הייתי בטוחה שאני מתה, ושיש לי התקף לב או… ואז באמצע הלילה הוזעק הרופא השכן שלנו, נתן לי גם איזה זריקה, ואחר כך במשך הרבה מאוד זמן, כל ערב הרגשתי כמו התקף חרדה קטן, הרבה הרבה שנים. ואחרי זה זה עבר, ויום אחד ראיתי בטלוויזיה ראיון עם בחור מאיזה קיבוץ, לפני הרבה שנים, שהרגו את ילדיו באיזה… מחבלים פרצו לבית שלו והרגו את שני הילדים שלו, ואת אשתו לשעבר, וכשהוא סיפר את זה, אז הכל חזר לי, הכל חזר לי, ואני התחלתי עם, עוד פעמים חרדות, ועם צעקות בלילה. ו… כן, זה לא עובר, הדברים האלה לא עוברים.
דפנה: ויכולת לגשת לטיפול? ויכולת ל…
יהודית: לא הבנתי, אפילו לא הבנתי, את יודעת, לא הבנתי שיש טיפ… אני לא יודעת, נרתעתי מטיפול, ונרתעתי מ… מעזרה בעצם, ורק טיפלתי כאילו בעצמי, ולא יודעת, איכשהו יצאתי, נכנסתי… פחות או יותר הייתי בסדר. הילדים נתנו לי את הכוחות.
דפנה: בסופו של דבר יש לך שבעה ילדים.
יהודית: נפלאים.
דפנה: וכמה נכדים, ובטח כבר נינים.
יהודית: כן, 26 נכדים ו-19 נינים. כולם מהבן… הנינים כולם מהבן שלי החרדי.
דפנה: כן, היחיד שנשאר בעולם החרדי.
יהודית: כן, כן, כן.
דפנה: כן, את כתבת שמותן של הבנות שלך ישאר חי אצלך עד יום מותך, זה לא משהו שכמובן… שזה מובן לגמרי, אבל באמת, אני לא יודעת אם באמת אם זאת שאלה טיפשית, אבל משהו בשפע המשפחה שבנית לעצמך, נותן איזה מזור לזה?
יהודית: מאוד, מאוד. זה פיצוי, פיצוי גדול, זה פיצוי גדול. תמיד, אני מרגישה תמיד שחסרים לי שניים, שתיים. אני מרגישה תמיד. ואני מאמצת כל מיני אנשים, [מגחכת] שאפילו לא שייכים למשפחה שלי באופן ביולוגי. כי תמיד חסרים לי שתיים, חסרות לי שתיים. אבל הפיצוי הוא באמת, הוא ענק, והוא מעורר תודה. הוא מצית בי כל הזמן תודות. אני כל הזמן מודה. אני מאוד מאוד מאושרת מהמשפחה הגדולה שלי. אני חושבת שזה דווקא רעיון מאוד טוב, משפחה גדולה.
דפנה: היא עלתה לך בהרבה מאמצים, כי כשאת עזבת את העולם החרדי, את גם נאלצת לפרנס אותם לבד, את כל ה…
יהודית: כן, אבל זה לא נקרא "נאלצתי". זה לא נקרא שנאלצתי. זה היה… זאת הייתה המציאות שלי, וזה היה בסדר, זה היה ממש בסדר, עובדה שהצלחתי. לא ראיתי בזה נטל או… זה באמת מאוד היה… זה, לפעמים הרגשתי ככה, כאילו שאני עומדת על פי התהום ואולי אני אפול פנימה, אבל מצד שני הייתי גם מאוד, הרגשתי גם מאוד הירואית. זה באמת נורא מצחיק, אני בעצמי ידעתי שזה מצחיק, להרגיש כל כך הירואית, אבל זה עזר לי. התחושה הזאת שאני כאילו איזו גיבורה ספרותית, או איזה גיבורה בכלל, התחושה הזאת מאוד חיזקה אותי, מאוד נתנה לי… נתנה לי קיום, נתנה לי רוח גבית כזאת, רוח טובה. אז לאף אחד לא היה כזה סיפור, רק לי [צוחקת] יש סיפור כזה. לי באמת זה נשמע קצת מצחיק, או מטופש, אבל העובדה היא שזה מאוד עזר לי.
דפנה: טוב, זה ברור שזה הסופרת שמסתכלת מהצד.
יהודית: כן? מצד שני את לא יכולה רק להיות מהצד. למשל הרבה אנשים אומרים לי: "את נורא גיבורה", או "את אמיצה" וזה, ואז אני אומרת: "רגע, מה אני גיבורה, מה אני אמיצה?" אני באמת לא רואה את עצמי גיבורה או אמיצה, אבל אני כן ראיתי את עצמי גיבורה ספרותית, [צוחקת] זה כן, זה כן.
דפנה: אוי, אבל הרבה גיבורות ספרותיות הסוף שלהם לא טוב, זה לא ממש כיף להיות גיבורה ספרותית.
יהודית: נכון, אז אני אראה שאפשר גם סוף טוב. [צוחקות]
דפנה: שתי הטרגדיות האלה של בנותייך הקטנות שמתו, הפכו אותך לאמא ששומרת את כולם בצמר גפן ונורא חרדה כלפיהן?
יהודית: קצת כן. אני בעצם מאוד לא רוצה… לא רוצה שהילדות שלי תהיינה אמיצות, [צוחקת] אני לא אוהבת שהן יוצאות לטיולים, אני לא אוהבת שהן נוסעות לחוץ לארץ למסעות ארוכים, אני תמיד קצת מקלקלת להם בכוונה ובמין, גם כן תקווה כזאתי שאם אני אקלקל להם אז לא יקרה להם כלום. [צוחקת] זאת אומרת זה גם איזה מין אמונה מאגית כזאת טיפשית. כאילו, ואז הבנות משתיקות אותי, הן כבר מכירות אותי והן לא מתרשמות… לא מתרשמות מזה במיוחד. אבל אני לא חושבת שכל כך הייתי דבוקה אליהן, כי באמת הייתי צריכה המון לעבוד, והייתי צריכה גם לבנות עולם חדש, כי יצאתי מעולם ועברתי לעולם אחר, אז הייתי צריכה להשקיע בבניית עולם חדש, וזה היה, גם כן… זאת הייתה משימה מאוד מעניינת, ומאוד… גם מאתגרת מצד אחד, וגם מתגמלת. מאוד מאוד כיף היה לעשות את זה, להכיר אנשים ולראות שבעולם שעזבתי… שהמעבר מהעולם שעזבתי לעולם החדש, הוא באמת היה צעד נכון, צעד חכם.
דפנה: אני מתארת לעצמי שזה לא היה פשוט גם כי את לקחת איתך את שש הבנות שלך, כשלפחות הגדולות כבר היו נערות, זאת אומרת, הן כבר הספיקו לקבל מידה מסוימת של עיצוב מהחברה החרדית.
יהודית: נכון, כן, בת אחת שלי, הבת החמישית, נעה, אז היא עשתה סרט, היא דוקומנטריסטית, והיא עשתה סרט שכולו בעצם… בעצם זה איזה מין קינה כזאת, לפחות ההתחלה, קינה שעזבנו את העולם החרדי, שעזבנו את רשות האב…
[הקלטה מתוך הסרט "גירסא דינקותא"]
[מוזיקה]
נעה: "כשהייתי בת שמונה, ההורים שלי התגרשו, אמא שלי הפכה להיות סופרת ידועה, ואבא שלי נשאר רב, בעולם החרדי. שלושים שנה אחרי, אני יוצאת לגלות את הסודות מאחורי הסיפור שטלטל את העיר כולה, ואת חיי."
[מוזיקה]
[דיאלוג בין שתי נשים, מתוך הסרט, כחיקוי של שיחה בין נשים חרדיות]
אישה א': "ברוכה תהיי, ברוכה תהיי, בקרוב אצלך, ברוכה תהיי. מה שלום אמא שלך? מה, היא עוד בבני ברק?"
אישה ב': "כמה התחתנו כבר?"
אישה א': "כבר, כמה התחתנו?"
אישה ב': "מי? כמה נשארו בבית?"
אישה א': "אוי אוי אוי. טוב, שהשם יעזור."
אישה ב': "השם יעז…"
אישה א': "שהשם יעזור, תתפללו."
אישה ב': "שיהיה בקלות."
נעה: "אף פעם לא יקבלו אותך ואותי באמת, על כל מי שאנחנו, לא יקבלו אותנו."
יהודית: היא מתארת איך היא פעם בשבת בבוקר, היא נכנסת למטבח ורואה אותי בשבת בבוקר כותבת, ואיזה שוק זה עושה לה, ואני עבדתי גם בשבתות, כי אחרת לא היה לי מספיק זמן לעבוד והייתי… עבדתי בשתיים וחצי-שלוש משרות, אז הייתי חייבת לעבוד. הנה, עכשיו שמצבי יותר טוב, אני לא עובדת בשבת. לפחות לא עבודה כדי להשתכר. אני עושה דברים אחרים, אבל לא… [מצחקקת] אני מחללת שבת פה ושם, אבל אני לא עושה את זה לפרנסתי, אבל אז הייתי מוכרחה. וזה… והסרט שלה, שהיא עשתה ושמאוד הצליח, ובהתחלה לא חשבתי שאני אעזור לה בזה, אבל בסוף תמכתי בה ועזרתי לה, והסרט מאוד… נתן לה המון! אבל אני חושבת שהיא לא הייתה כל כך הוגנת כלפיי, הבת שלי, המתוקה, החכמה, היא באמת נהדרת. עכשיו היא בעצמה כבר לא שומרת שבת. [צוחקת]
דפנה: את אמרת שאת לפעמים מחללת שבת, משהו נשאר לך מהאמונה כשעזבת את העולם הזה?
יהודית: זה נורא נורא קשה, כי בעולם שהייתי בו, אז יש הפרדה בין אמונה לבין הלכה. בעלי, החרדי, השחור משחור, כל הזמן אמר לי: "את לא חייבת להאמין, אבל את חייבת לעשות כל מה שאני אומר לך, להקפיד על קלה כחמורה". ואצלי דווקא אני הייתי מעדיפה להאמין ופחות להיות צמודה להלכה, כי ההלכה בעיניי לפעמים היא… אני לא רוצה יותר מדי הרבה לדבר, אני לא יודעת למי… [מגחכת] למי זה יגיע, אבל אני… אני הרבה פעמים חושבת שההלכה היא דבר מופרך, ולא אנושי, ולא… יש לי המון בלבי על ההלכה. ודווקא אמונה, אני הייתי רוצה להיות יותר מאמינה. אבל האמונה זה לא דבר שאת יכולה באמת… האמונה בשבילי זה כמו איזה מין פרפר כזה, שלפעמים הוא פורח ממך, ולפעמים הוא מרחף מעליך, ויושב לך על ה… על בית החזה, ו… אז את לא יכולה להכניס בו סיכה, לתקוע בו סיכה ולהגיד 'עכשיו אני…'. פעם אני מאמינה ופעם אני לא מאמינה. יש רגעים שאני מאמינה הכי גדולה, ויש רגעים שאני אומרת, "רגע, איך זה יכול להיות? איך קרה כזה דבר? איך אלוהים מסכים לזה?", אז על הרצף, על הרצף של האמונה-לא אמונה, אני נעה ונדה כל הזמן.
דפנה: וברגעים קשים כאלה, כמו למשל כש… משהו שאי אפשר בכלל לתפוס, שילדה בת כמה חודשים מתה פתאום, אמונה זה דבר שעוזר? יש באמת את סוג המחשבות האלה שאני אולי כחילונית שגדלה בבית אתאיסטי ומסתכלת מהצד, אומרת לעצמי, לא יודעת, אולי אנשים שמאמינים אומרים שיש לזה איזה סיבה, שיש לזה איזה תכלית, שאפשר להבין את זה באיזושהי רמה?
יהודית: לא, לי זה לא עזר. לא, לי זה לא עזר. אני זוכרת שאחרי האסון הראשון, אז באו כל מיני ראשי ישיבות לנחם אותנו, וכל אחד הביא סיפור, וניסו לעזור, באמת, אין… אין ספק בזה שהם ניסו לעזור לי, ואני לא קיבלתי את זה. אפילו כעסתי. מאוד מאוד מאוד כעסתי, ולא רציתי לקבל את זה. וגם היום, אני כועסת, ו… אני אולי כבר פחות כועסת, אבל אני לא מקבלת את זה. הדבר היחיד שאני יודעת, זה כמו שאיוב אמר, "אנחנו לא מבינים". אנחנו לא מבינים. אני לא מבינה.
אין לי… אין שום סיבה, כל מיני סיבות נתנו לי, וזה, אני חושבת כמו ברוריה, אשת רבי מאיר שאומרת, אפילו לא כמו ברוריה, גם ברוריה לדעתי יותר צדיקה ממני. היא אמרה לרבי מאיר, אחרי שנפטרו שני הבנים שלהם בשבת אחת, היא אמרה לו: "קיבלנו ערבון, קיבלנו אותם כערבון, ובאו לבקש אותם מאיתנו, אז מה, אנחנו לא נחזיר?" מחזירים את הערבון. אני לא… גם את זה אני לא מקבלת, זה קשה לי. אני קטנה מדי בשביל לחשוב כאלה מחשבות גדולות.
זהו, הכאב נשאר, ואת חיה עם הכאב, ואני אומרת, אני עדיין אומרת, שלי עוד אסור להתלונן, מפני שאנשים שמאבדים ילדים גדולים יותר, שגידלו אותם עד גיל 20, 30, זה דבר שהדעת אינה סובלת, שהרגש לא יכול לקבל. אני לפחות קיבלתי פיצוי עם הילדים שלי, אבל אנשים שפתאום נגדע להם חור כזה גדול בלב, בבית… זה דבר שאי אפשר, אי אפשר פשוט לקבל את זה, אי אפשר.
דפנה: אבל יהודית, כשאני מנסה לדמיין אותך בתור אמא צעירה לתינוקת הראשונה שלך, את לא יכולת אז לדעת שעוד יהיו לך ילדים ושעוד יהיו לך נכדים ונינים.
יהודית: אני ידעתי שיהיו לי ילדים.
דפנה: כן?
יהודית: בוודאי שידעתי, זה היה לי ברור. לא סתם שידעתי, אני עבדתי על זה [צוחקת] שיהיו לי עוד ילדים. לא, אני ידעתי שאני… בלי ילדים אני לא, אני אמק ביגוני ולא… לא אחיה, פשוט לא אחיה, לא.
דפנה: אז באיזה מובן את אומרת שאולי, אולי יעל עזרה לך לצאת מהעולם החרדי? אני מניחה שזה אומר שאת הנתק הזה מהעולם החרדי זה בעצם משהו שאת רצית עוד בכלל לפני, לפני שהיא נולדה, לפני שהתחתנת, בגיל מאוד צעיר.
יהודית: כן. כן, אני הייתי ילדה מאוד מרדנית גם, כבר בגיל שמונה היו לי שאלות ותהיות ו… או ספקות רבים, ואחר כך עברנו לבני ברק, לשכונת זכרון מאיר ואבי רשם אותנו לבית ספר "בית יעקב", וכל הדברים ש… כל מה שהיה בבית הספר הזה כל כך נגד את הפנימיות שלי, את הנפש שלי. אסור היה לקרוא, כשהקריאה הייתה החמצן שלי. אסור היה לקרוא, ואסור היה לחשוב, ואסור היה להתחבר עם מי שאת רוצה, למשל ילדות מבית ספר פחות דתי אסור היה להתחבר איתן, אני כמובן, החברה שלי הכי טובה איתה מבית ספר "מזרחי", שזה היה ממש אסור. ואסור היה להתלבש כמו שרוצים, ואסור היה ללכת לקולנוע, אסור אסור אסור אסור. אז… אז כבר הייתי הילדה המרדנית והבעייתית, ושקראו לאבא שלה, והענישו אותה, וגירשו אותה, וצעקו עליה, והעליבו אותה. ואחר כך באיזה גיל… בתיכון, בכיתה י"ב, אבא שלי שלף אותי מבית הספר התיכון, למדתי בבית ספר תיכון חרדי, מלא בנות, והוא פתאום החליט, הוא לא רצה שאני אלמד שם, אבל היו לי שתי סטיפנדיות, ואחר כך הסטיפנדיות נגמרו בכיתה י"ב, אז הוא פשוט החליט, זה היה בית ספר פרטי ויקר, אז הוא החליט שאני חייבת לצאת כבר ולעזור לפרנסת הבית, ואז יצאתי והתחלתי להיות מורה בגיל 17, לעשות מבחנים אקסטרניים, גם בגרות וגם מבחני הוראה. וזהו, ובעצם נורא רציתי לצאת מהבית, אבל זה גם לא הייתי מודעת לזה. ואז כשהבחור הזה התחיל… הבחור ישיבה, שלח שליחים, שדכנים, אלינו הביתה, והוא פגש אותי ורדף אחריי, והלך אחריי לכל מקום, עליתי לאוטובוס, הוא ישב באוטובוס, הוא עלה לאוטובוס, בקיצור, היה נדמה לי שהתאהבתי בו. זה לקח בערך שלושה חודשים [צוחקת] להבין שזה לא קרה, שזה לא היה התאהבות, אבל בינתיים כבר התחייבתי, כבר התארסתי, זהו, והתחתנתי, תכף ומיד אחרי החתונה, אבל ממש בחודש הראשון, גם ראיתי שהוא לא, הוא לא פרטנר מתאים לי, לנפש שלי הסוערת, וגם הבנתי שכל הסביבה הזאת, למרות שאהבתי את הסביבה, והיו לי שם חברות טובות, אבל אני הבנתי שאני לא שייכת, וכל הזמן אמרתי לעצמי, איך זה יכול להיות שכולן כל כך מאושרות ומחייכות מפה לאוזן, ורק אני מרגישה שמקומי לא יכירני כאן? ואז יום אחד מצאתי, אני חושבת שבאיזה חנות לספרים משומשים בחיפה, מצאתי את סימון דה בובואר.
דפנה: וואו, זה להתחיל ב…
יהודית: מקומה גבוהה.
דפנה: להתחיל מקומה גבוהה, בדיוק, כן.
יהודית: וקראתי את זה באנגלית, כי קראתי הרבה באנגלית באותו זמן, לימדתי את עצמי, ואמרתי לעצמי, יו, איך זה יכול להיות? האישה הזאת, הרי כל מה שהיא, כל מה שהיא לא אני. היא, חשבתי שנורא מבוגרת, אני הייתי בת 19-20, חשבתי, היא לא יהודייה, אבא שלה היה כומר, היא חיה בחטא עם מישהו שהבנתי, התחלתי להבין מי זה, ואמרתי, אבל היא בדיוק חושבת מה שאני חושבת, כלומר אני חושבת מה שהיא חושבת. וזה פשוט פתח לי את העיניים! פתח לי את העיניים, ובאותו זמן גם קראתי, גם כן במסתרים את "את", הירחון, ו"את" היה מאוד פמיניסטי באותה תקופה, בשנים הראשונות. היה מאוד מאוד פמיניסטי, ופשוט שאבתי משמה את כל החוכמה שלי, את כל הידע שלי, את כל התודעה שלי, עיצבתי לפי העיתון הזה ולפי סימון דה בובואר. פשוט התחלתי להבין שאני לא נמצאת במקום שלי. איך אני אצא מכאן? זה עוד, לא ידעתי עוד איך זה יקרה, ולאט לאט זה קרה. זה קרה כשהבת שלי הקטנה, נוריתי, נורית, היא כבר הייתה בת שנתיים-שלוש, ושלחתי אותה לגן, כי ממש היו אצלי אחד אחרי השני, אחד אחרי השני, תארי לך שהארבע האחרונות נולדו בשלוש וחצי שנים, ארבע!
דפנה: כן, הרבה מאוד עבודה, זה מה שאני חושבת, [צוחקת] הרבה מאוד אחריות בכל אופן.
יהודית: לא, זה לא נורא עבודה, מתרגלים לעבודה. כל אחד עובד קשה. את עובדת גם קשה, אפילו שיש לך בית רק שלך, אני בטוחה שיש לך המון עבודה גם כן. כל אחד, זה תלוי מה כל אחד בוחר לעשות. ואז אני שלחתי את נוריתי לגן, וגם אפרתי הייתה בגן, וגם נעה הייתה בגן, וגם מיכלי הייתה בגן, [מגחכת] והשלושה הגדולים היו בבית ספר, ופתאום היה לי כזה רִיק, כאילו אין לי מה לעשות. הייתי מסתכלת החוצה, תולה כביסה, רואה נשים רצות לעבודה, וכל כך קינאתי בהן, כי באותו זמן כבר לא עבדתי. אני עבדתי הרבה שנים כמורה, אבל אז עברנו לגור בבני ברק, כבר עברנו לגור לזכרון, עברנו לכל מיני מקומות, ופתאום חזרנו לבני ברק, לא ברצוני, ולא בטובתי, ובבני ברק לא השגתי עבודה, ואני רואה את כל הנשים יוצאות לעבוד, ו… לא ריחמתי עליהן, קינאתי בהן. ואז אמרתי לבעלי שאני רוצה ללמוד באוניברסיטה, "בר-אילן", לא רחוקה, ספרות. והוא אמר לי, "את לא לומדת". ככה הוא אמר לי, "את לא לומדת". אז אמרתי לו: "איך זה יכול להיות? הרי אני אפשרתי לך כל כך הרבה שנים ללמוד. איך אתה לא מרשה לי ללמוד? למה? מה רע? זה אוניברסיטה דתית, אני אלמד ספרות". ואמרתי לו, "ואני אפשרתי לך", אז הוא אמר לי: "איך את משווה את הלימודים שלך ללימודים שלי? איך את מעזה להשוות אותם?"
ובאותו רגע אמרתי לעצמי, זהו, אני מתגרשת. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. היו הרבה סיבות לזה, הרבה מאוד סיבות, ואמרתי, זהו. והתחלתי באמת את התהליך, והלכתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, לזה הוא הסכים. מצאתי אז… כל העניין הזה כנראה התחי… לא ידעתי על זה אפילו קודם, אבל פתאום ראיתי איזו מודעה של האוניברסיטה הפתוחה, אמרתי, אוי, זה אולי מתאים לי, וזה היה נהדר.
דפנה: מה למדת?
יהודית: למדתי כל מה שהיה אז. היה ספרות, היה היסטוריה יהודית, היה למשל, היה לנו מורה בהיסטוריה יהודית שקראו לו דוקטור או פרופסור אברהם רוכלי. הוא היה אדם נהדר, והוא היה עומד כל שיעור, כל שיעור זה היה פעם בשלושה שבועות בערך, הוא היה עומד בפתח, והיה מברך כל סטודנט או סטודנטית שנכנסו, והיה לנו חוברת כזאתי גדולה, של האוניברסיטה הפתוחה, שנקראה "יהודים בעידן של תמורות", וכל פעם הוא היה רואה אותי, היה אומר לי: "יהודית, מה שלומך?" אז הייתי אומרת: "כמו הקורס, בהבדל של אות אחת". [צוחקות]
דפנה: כן, "יהודית בעידן של תמורות" זה ממש תיאור נהדר.
יהודית: כן, והוא היה נותן לי ציונים על העבודות, הוא היה כותב לי "100, כי אי אפשר לתת יותר". וזה היה כל כך משמח. פתאום אני מבינה כמה שהייתי צמאה לחיזוקים. אף אחד לא אמר לי שום דבר. הייתי עקרת בית טובה, היו לי ילדים נהדרים, הבית היה תמיד מסודר, כולנו היינו נראים יפה, הבית היה נקי, היה אוכל, היו עוגות, ואף אחד לא אמר לי מילה טובה! ופתאום אני מקבלת ציונים כאלה שמזריחים לי את הפנים. אז זה היה מאוד מרגש.
דפנה: את אמרת שהסתכלת על נשים אחרות עסוקות ולא היה לך מה לעשות, אבל זה בזמן שיש לך שבעה ילדים בבית…
יהודית: כן, נורא מצחיק.
דפנה: אני יכולה להאמין לך [צוחקות] שלא היה לך מה לעשות אולי איזה שעה, כשהם הלכו לגן בבוקר, אבל מתי היה לך זמן ללמוד?
יהודית: תשמעי, לומדים. נשים חרדיות הן מאוד מאוד חרוצות והן מאוד יעילות. הן יודעות איך לנצל את הזמן, כי אין ברירה, כי אין ברירה, הן חכמות בלנצל את הזמן. אז את לומדת… את יודעת, כשאני הייתי מניקה הייתי קוראת ספר, כדי לא לבזבז את הזמן. ואז באמת תמר הייתה מתלוננת, הייתה מייבבת ככה. עושים כל מיני דברים, יודעים לנצל את הזמן כמו שצריך. כן, אני עשיתי הכל בצורה מהירה, יעילה, מקצרת דרכים, ויש הרבה דברים גם שבעולם החרדי לא עושים בגלל שזה סוג אחר של חיים.
דפנה: כמו מה?
יהודית: כמו מה? נגיד, את לא יושבת בבתי קפה, את לא הולכת כמעט לבילויים, את עובדת הרבה מאוד בשביל להכין את השבת, זה נכון. הרבה דברים את פטורה מהם, ויש דברים אחרים שאת לא יכולה להיפטר מהם, זה נכון. אבל את יודעת איך לצמצם, גם איך לשמור על הכוחות שלך. ואני זוכרת שהייתי אומרת לבן שלי לפעמים כשהוא היה שואל אותי הרבה שאלות, הייתי אומרת לו, "אלעזר, אלושקה, עכשיו אמא מוכרחה לנוח, עכשיו אמא מוכרחה לנוח". הבנתי שאני צריכה לשמור את עצמי.
דפנה: ואיזה מן סבתא נהיית?
יהודית: אוי, אני סבתא גדולה. בזה אני לא מתביישת לשבח את עצמי, להשתבח.
דפנה: כתבת על הסבתאות שאת מתייחסת אליה בצורה הרבה יותר עמוקה, מאשר הקלילות הזאת שאנשים אומרים, 'כן, איזה כיף זה להיות סבתא, את מקבלת אותם ומחזירה אותם'.
יהודית: כן, נכון. לא, אצלי הסבתאות זה תפקיד. קודם כל, אני רואה בזה תפקיד, אם הייתי צריכה לכתוב נגיד איזה, כזה מין… איך קוראים לזה, הרשימה של כל הדברים שעשית בחיים?
דפנה: קורות חיים?
יהודית: קורות חיים כאלה, אז הייתי מוסיפה - סבתא. זה גם הדבר הכי חשוב לי והכי יקר לי עכשיו, וגם אני באמת חושבת שזה… שאני עושה פה משהו, כי להורים לפעמים אין זמן, אין כוח, אין כסף, אין סבלנות, ובאה הסבתא הזאת והיא… היא עוזרת להם, היא פשוט, היא פשוט נמצאת כדי לעזור להם, וזה נותן לכולם. את יודעת שיש לי למשל נכדה אחת שאומרת לי, והיא דווקא נכדה חרדית, והיא אוהבת את אמא שלה, אבל היא אומרת לי: "את לא הסבתא שלי, את האמא שלי האמיתית". כשהיא אומרת לי את זה, אני בוכה. היא לא אומרת את זה בגלל שיש לה משהו נגד אמא שלה, אבל היא מרגישה שאליי היא יכולה לבוא עם הדברים הכי פרטיים, ואני אקשיב לה ויהיה לי זמן, ו… ואני אף פעם, כמעט אף פעם לא אומרת לנכדים שלי "לא", או "אין לי זמן" או "אל תבואו", כי הזמן שלי הוא שלהם, הוא צריך להיות שלהם, אז אם יש לי משהו אחר לעשות, אז אני אעשה את זה פעם אחרת. אבל אם הנכד או הנכדה רוצים אותי עכשיו, אז עכשיו הם יקבלו אותי.
דפנה: יכול מאוד להיות שהנכדה החרדית שלך מזהה בך את עצמה גם, אבל את הרי קיבלת החלטה…
יהודית: כן, היא לא תעשה את זה.
דפנה: ללכת מאוד מאוד בזהירות ולא לנסות למשוך אותה החוצה מהעולם הזה.
יהודית: נכון, נכון, זו החלטה מושכלת, מודעת, אני אמרתי לבן שלי, שזה פחד ממני, פחד מההשפעה שלי על הילדים שלו, אמרתי לו, "אלושקה, אני אף פעם לא אחתור נגדך. אתה האבא, אני רק הסבתא". לפעמים אני צריכה להתאמץ בשביל זה, כדי לשמור את העיקרון הזה, כי בא לי, בא לי להגיד משהו יותר חריף או, במיוחד עכשיו, שזה תקופה מאוד רגישה. אבל אני… ועכשיו נכדות אחרות גם כן, הן באות, הן שופכות את הלב, הן מדברות, אני מקשיבה, אני מתייחסת, נותנת אהבה. אם הן רזות כמוני, אז אני נותנת להם בגדים. [צוחקות]
דפנה: חשבתי שהמשפט יסתיים, ב"אם הן רזות כמוני, אני נותנת להם משהו לאכול". [צוחקות]
יהודית: לא. לא, אני לא מהסוג הזה. דווקא דניאל יותר נותן להם לאכול. אני… כן, ברור, את רוצה לאכול? את רוצה לשתות? יש עוגה, יש זה, זה, אבל זה לא, לא על זה תפארתי, לא על האוכל. אנחנו מאוד אוהבות בגדים, כלומר זה בא מאמא שלי עוד, זה הונגרי. אז אנחנו מאוד אוהבות בגדים, ואני קונה המון בגדים בחנויות וינטג', חנויות יד שנייה, ואחר כך אני מחלקת את הבגדים שלי, ואצלנו זה ממש סיפור הבגדים, [צוחקות] אז זה, זה ממש נחמד.
דפנה: ויש להן חוש אופנתי כמו שלך?
יהודית: לא. יש שלוש שכן ושלוש שלא. יש שלוש שלא כל כך אכפת להן, אבל למשל הנכדה, הנכדה שלי שהיא לא… שהיא הבת של נעה, שלנעה לא אכפת בכלל איזה בגדים היא לובשת, הנכדה שלי היא בדיוק כמוני, ממש כאילו דילגה דור. ואנחנו נהנות, ובגדים ותכשיטים, היא בסך הכל בת עשר. יום אחד אני אומרת לה, "כרמי'לה, תגידי, לא מפריע לך שאני כל הזמן אומרת לך שאת יפה?" כי הם גרים בארצות הברית, וכל פעם שאני רואה אותה על המסך של הוידאו, אז פתאום אני חוטפת כזאתי מכת אור כזאת, אני אומרת לה, "כרמוש, לא אכפת לך שאני כל הזמן אומרת לך?" אז היא אומרת לי, "לא, סבתא, בכלל לא. לא רק שזה מחמיא לי, את מחזקת אותי". [דפנה צוחקת] ילדה בת תשע ככה אמרה לי.
דפנה: אז גם עכשיו נשאלת השאלה, איך את מוצאת זמן לכל כך הרבה נכדים ונינים, כשאת כל הזמן ממשיכה גם לכתוב?
יהודית: אז ככה, בנושא של הנינים אני לא כל כך חזקה עדיין, כי יש להם סבתות, יש לכל נין גם שתי סבתות צעירות, אבל הנכדים שלי, כל הנכדים שלי הם כולם… יש לנו את הזמן שלנו. תראי, כשאת אוהבת וכשאת רוצה, אז יש זמן. יש לי נכד אחד, מהחרדים, השני שלי, מאיר, הוא, אין שבוע שהוא לא מצלצל אליי, אין כזה דבר, מגיל 12 כל שבוע. הגדול גם כן, לגדול ולי יש מן סיסמאות כאלה או מוטואים כאלה, אני אומרת לו: "תודה מוטי'לה שהסכמת להיות הנכד שלי", והוא אומר לי, "תודה סבתא שהסכמת להיות הסבתא שלי". יש לנו כל מיני, אנחנו מוצאים את הזמן ואת הפניות, זה עניין של פניות.
דפנה: כן. על האירועים הכואבים ההם מדברים? זה משהו שנמצא, שנוכח, או שאת נושאת בתוכך?
יהודית: לא, לא, לא. אני חושבת שאני קצת כמו ניצולת שואה ש… ניצולי שואה שלא סיפרו לילדים שלהם. הם יודעים, הם יודעים באופן כללי, אולי אפילו הבנות שלי הגדולות אולי יודעות כי הן קראו ברומן הראשון שלי, ב"קריעה", אז הן קראו את זה, אבל אני מאוד לעיתים רחוקות מזכירה את זה בכלל, אני לא…
דפנה: בשביל לשמור עליהם?
יהודית: אולי לשמור על עצמי גם. לשמור על עצמי. לפעמים אני חושבת שזה לא כל כך טוב, נגיד הבן שלי החרדי, יש לי הרגשה שאני דווקא צריכה לספר לו את זה. אבל הבנות שלי הן יכולות לשאול, ואם הן לא שואלות, אז אולי גם להן יש איזה פחד מלשאול. אני יודעת שאני לא שאלתי את אמא שלי כמעט שום דבר על מה שהיא עברה בשואה. לא שאלתי אותה. ולא בגלל שלא רציתי לדעת, אלא באמת פחדתי, פחדתי עליה.
דפנה: פחדת מה יעשה לה כשהיא תתחיל לספר?
יהודית: כן, כן, פחדתי עליה, פחדתי שיהיה לה קשה, פחדתי שהיא תישבר, פחדתי שהיא תיזכר. לא רציתי לעורר, לעורר את זה בה.
דפנה: כן.
יהודית: עכשיו אני קצת מצטערת, אבל…
דפנה: אז אני מודה לך עוד כפל כפליים על זה שחלקת את זה איתי. ברור לי שזה לא קל.
יהודית: לא ש… את לא צריכה להודות לי, אבל… זה בטח הרגשה של אמון, בך. כן, תודה.
[מוזיקת ג'אז]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments