על החיים ועל המוות - עם דפנה לוי - 170. מקס מלכיאל
- הילית בירנבוים מדבדייב
- Aug 17
- 34 min read
מקס מלכיאל מגדיר את עצמו כטבח חובב וחוכמולוג מקצועי. הוא בשלן מעולה שמספק בערוץ היוטיוב הפופולארי שלו מתכונים אבל גם סרטונים שבהם הוא משוטט בברלין ומדבר על החיים. הוא נולד בטג׳יקיסטן במשפחה הכי מעורבת שניתן לדמיין, בגיל 19 הגיע להתנחלות, חזר בתשובה, חזר בשאלה, היגר ללונדון, התאהב ועבר לברלין ובתוך כל המעברים הללו אבא שלו, בוריס, שמת לפני כארבע שנים, היה סוג של עוגן שאפשר היה ללבן אתו שאלות, להתחבט וגם לצחוק הרבה. מקס סיפר לי על אבא שבדושנבה ניגן פסנתר בחוגי בלט ובבאר שבע טאטא רחובות, אבל היה מרוצה מחייו עד שהרגיש שדי, הגיע זמנו, ומת במפתיע, אבל מבחינתו של מקס הוא נוכח בחייו כל העת והיה בוודאי נהנה להאזין לשיחה שלנו, שהתרחבה לכל מיני כיוונים אחרים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/07/2025.
קריינית: "על החיים ועל המוות", עורכת ומגישה, דפנה לוי.
[מוזיקה]
דפנה: מקס מלכיאל מגדיר את עצמו כטבח חובב וחוכמולוג מקצועי. הוא בשלן מעולה שמספק בערוץ היוטיוב הפופולרי שלו מתכונים, אבל גם סרטונים שבהם הוא משוטט בברלין ומדבר על החיים. הוא נולד בטג'יקיסטן, במשפחה הכי מעורבת שניתן לדמיין. בגיל 19 הוא הגיע להתנחלות, חזר בתשובה, חזר בשאלה, היגר ללונדון, התאהב ועבר לברלין. ובתוך כל המעברים הללו, אבא שלו, בוריס, שמת לפני כארבע שנים, היה סוג של עוגן שאפשר היה ללבן איתו שאלות, להתחבט וגם לצחוק הרבה, הרבה מאוד. מקס סיפר לי על אבא בדושנבה ניגן פסנתר בחוגי בלט, ובבאר שבע טיאטא רחובות, אבל היה מרוצה מחייו, עד שהרגיש שדי, שהגיע זמנו והוא מת במפתיע. אבל מבחינתו של מקס, הוא נוכח בחייו כל העת, והיה בוודאי נהנה להאזין לשיחה שלנו שהתרחבה לכל מיני כיוונים אחרים.
מקס: את יודעת, יש דברים ש… אין הרבה דברים שאני גאה בהם. בכלל, ביהדות אסור להיות גאה, כי גאווה זה שייך לקדוש ברוך הוא.
דפנה: כן.
מקס: ואני הייתי מאוד גאה בעצמי, בעובדה שכמה וכמה אנשים אמרו לי, 'תשמע אני בכלל טבעוני, ואתה רוב מתכוניך זה בשרי. אני בכל זאת מקשיב'. ואמרתי, 'וואו, אני ככה [טופח על עצמו] עשיתי לעצמי צל"ש. אמרתי, בטח אני מאוד חכם, כי אנשים ב…' ואז אמרו לי: 'העניין [צוחק] שיש לך קול מאוד מרגיע', אמרו לי. אפילו אנשים אמרו 'שכשיש לי…', איך קוראים אותו? 'התקף חרדה, אני מדליק את הסרטון שלך ונרגע. יש לך צורת דיבור כזאת'. [צוחקים]
דפנה: תראה, בעמוד פייסבוק שלך או בערוץ יוטיוב שלך, אתה מזהיר אנשים שלבל יכנסו בלי להיות מוכנים לזה שיש לך דעות מאוד מוזרות.
מקס: נכון, זה בדף הפרטי שלי. אה, לפני איזה פעם אחת התקשר אליי בחורצ'יק, יהודי אמריקאי. דיבר איתי אנגלית, ונתן איזה שם עברי כזה, יעקב או משהו כזה. ואז הוא אמר: 'תשמע…', עובד באיזה עיתון בשפה אנגלית בישראל. עכשיו הוא בא ואומר: 'אני רוצה אותך ב-Interview', -'זה סבבה, תבוא'. מאוד נהניתי לדבר איתו, אחלה בחור וזה כאילו, כי אני מתגעגע ליהודי הגלותי. האנגלית שלי לא משהו, הוא כאילו, הוא לא מדבר חופשי עברית. אבל מאוד נהניתי לדבר איתו, כי יש משהו משותף, אפילו בין יהודי מטג'יקיסטן ליהודי מניו יורק, זה היהודי הגלותי. ההומור, אני לא יודע, זה משהו כזה. קשה להסביר את זה. [צוחק]
דפנה: כן, קשה לי להאמין על מה שאמרת על האנגלית שלך, כי יש לך מבטא בריטי מושלם כשאתה מדבר אנגלית.
מקס: לא, מבטא זה משהו… תודה, זה בצחוק מבטא, אבל כאילו, אין לי ת'… בעברית אני מדבר די כאילו בחופשיות, בטבעיות, קל לי. באנגלית אני מתעייף, אני צריך, לפעמים אני לא זוכר איך. שפת האם שלי רוסית. קיצור, הבחורצ'יק, הוא כתב עליהם, זה אומר, תסתכל. ואני הסתכלתי ככה חפיף, לפני שהוא פרסם. אמרתי, אני סומך עליו, הוא כזה מתוק וכזה חכם. ובדף שלי בפייסבוק היה כתוב ככה: "אני טבח, חובב וחוכמולוג מקצועי".
דפנה: כן.
מקס: אז הוא כתב, "Max Malchiel wrote at his Facebook page that he is a professional thinker". [דפנה צוחקת] וכשראיתי את זה כבר מפורסם ב… כשזה פורסם, רציתי כאילו, שהאדמה תבלע אותי. [צוחקים] זה היה מאוחר מדי. זה גם כן משהו שהייתי בהתחלה, רציתי להיות קצת גאה בעצמי, שאני כזה חכם. אחר כך התברר שזה משהו שקשור ל-ADHD, כאילו, הפרעת קשב שיש לי. אובחנתי לא מזמן, לא ידעתי בכלל שזה. חשבתי שאני סתם אהבל. ו… [צוחקים] עכשיו יש לי איזה שם פנסי כזה, ADHD. פשוט המוח שלנו בנוי אחרת. בן אדם נגיד נורמלי, לפעמים קשה לו לתפוס את היחס, את הקשר בין דברים, ואנחנו רואים את זה מיד. אנחנו לא זוכרים איפה שמנו את הארנק, איפה המפתחות, שוכחים מה רצינו להגיד לפני עשר שניות. זה עלול לקרות לי במהלך השיחה. אבל אנחנו רואים את ה… זה, ולפעמים יש לי חברים וידידים, נגיד פרופסורים ודוקטורים, אומרים: 'וואלה, איך אתה… אני עוסק נגיד בתחום מסוים, ואף פעם לא חשבתי כמוך'. זה לא אני, זה המוח שלי ככה בנוי.
דפנה: אז כבר אתה שכחת שאני ביקשתי שנתחיל את השיחה…
מקס: [צוחק] כן.
דפנה: בזה שתספר לי קצת איפה נולדת, לאן התגלגלת וכולי. אני יודעת שאתה מבשל, שבאמת זה חלק כנראה מרכזי מאוד בחיים שלך, המטבח.
מקס: נכון. טוב, קוראים לי מקס מלכיאל, מלכיאל זה עברות. היה לי שם פרסי עם סיומת רוסית מולוקנדוב, זה שלוש מילים, מולו, קן… זה רב צוקרמן, אם אנחנו נתרגם את זה מפרסית. וזה נורא קשה לחיות. פעם היו נותנים משכורת עם צ'קים, רושמים לך את הצ'ק הזה עם ארבע טעויות ואתה לא יכול לקבל כסף. זה פעם אחת נשבר לי, אני זוכר זה 2001, הלכתי… זה, למשרד הפנים. הייתי קורא פרשת שבוע, "מלכיאל". יש שם שמות של נשיאי עדה, משהו כזה. לא זוכר.
דפנה: בפרשת השבוע.
מקס: פרשת השבוע, ראיתי, נתקלתי מלכיאל, אמרתי, זה מצלצל דומה, מלכי-אל, יפה, כולם… ואפילו באירופה, אף אחד, אין לאף אחד בעיה בלבטא את זה ולכתוב את זה. שיניתי, מאז חיי קלים. מקס מלכיאל, נולדתי ב-1972 בעיר דושנבה.
דפנה: שהיא הבירה של טג'יקיסטן.
מקס: שהיא הבירה של טג'יקיסטן. עכשיו, לכן יש לי הרבה זהויות. זה אזור מאוד מולטי, מולטי… everything. האזור הזה, מבחינת היסטורית נקרא בשפה ערבית "מא ורא אל-נהר", עבר הנהר, או "Fara Urut" בפרסית. שיש את הנהר הגדול, אמו דריה, וכל האזור הזה, היום זה כל הסטנים, טג'יקיסטן ואוזבקיסטן וכזה. אז האזור הזה פעם, זה היה מרכז העולם, כשהיה את ה… דרך המשי.
דפנה: אבל כשאתה נולדת זה היה כבר תחת שלטון סובייטי.
מקס: זה היה תחת. [צוחקים] סליחה. כי ברגע שהאירופאים המציאו את ה… לשוט באוניות למזרח הרחוק, נגמר הסיפור [סופק כפיים]. מאז זה כאילו בדעיכה, בהידרדרות. כאילו, לא נוסעים… מאז המאה, נגיד, 16-17, לא נוצר שם כלום מעניין. ממרכז העולם זה הפך להיות כאילו התחת של העולם, סליחה על הביטוי. ושם נולדתי.
עכשיו, זה אזור… הרפובליקות האלה הקימו הקומוניסטים הרוסים, ולדוברי פרסית נתנו איזו פינה קטנה כזאת בהרים. זה לא טג'יקיסטן, המילה טאג'יק פירושה "איראני" או "דובר פרסית". זאת אומרת, זה חלק מברית המועצות שדובר פרסית. עכשיו, הרוב דיברו רוסית כשאני נולד… לכן שפת אמי רוסית. אני דובר פרסית, לא על בוריה, לצערי. זאת שפה האהובה עליי ביותר, אבל כאילו הלכתי לבית ספר רוסי וחונכתי בשפה הרוסית. שם גדלתי, בגיל 19 עשיתי עלייה.
דפנה: לבד?
מקס: הייתי נשוי, זה סיפור אחר. בגיל 17 התאהבתי…
דפנה: כן.
מקס: והתחתנתי וזה, ו… אז לקחתי אותה גם. אני פשוט רציתי, אני… אז אף אחד לא רצה לשמוע על כאילו… לא היו ציוֹנים אצלנו, כי… היו, מעט מאוד, פחות מאחוז אחד, אבל אז התחילו כל הבלאגנים והמלחמות, והתפרקה ברית המועצות וזה, ואז התחילה העלייה הגדולה. ואני גם לפני זה, אני מאוד… פשוט רציתי לברוח מברית המועצות, אני אהבתי את המולדת טג'יקיסטן, עד היום אני אוהב, אבל הרגשתי כלוא, בבית סוהר, כי היה את ה… לא יכולת לצאת משם. בהתחלה רציתי, כמו כל ילד נורמלי בעולם, להגר לארצות הברית, והלכתי לבית… אמרו לי, 'תלך לבית כנסת, שם היהודים יסבירו לך'. אבל אז, שם נדבקתי בציונות, כי באו שליחים, ובאו זה, ושם למדתי עברית עם תפסיר פרסי. זה כזה…
דפנה: אותיות פרסיות ומילים בעברית.
מקס: הפוך. נגיד, "וידבר אדוני אל משה לאמר", אז זה היה מתורגם, היה כתוב בפרסית קלאסית, מאוד מאוד ארכאית, פרסית של מאה תשיעית, אוקיי? אבל בכתב עברי, והיה כתוב, זה היה לא לפי דקדוק פרסי, אלא ממש מילה במילה. ואז ככה היינו לומדים, כאילו, את ה… וזהו, ואז בגיל 16, כאילו, עשיתי עלייה לארץ.
דפנה: אבל הורייך נשארו בטג'יקיסטן.
מקס: הורי נשארו, הם הצטרפו אליי בעוד שלושה חודשים, כי התחיל שמה כבר… הם הבינו.
דפנה: והם עדיין בישראל, נכון?
מקס: אבי נפטר לפני ש… ב-21'.
דפנה: כן, כמובן…
מקס: לפני 4 שנים.
דפנה: הרי נפגשנו כדי לדבר עליו.
מקס: בדיוק, ואמא עדיין, תיבדל לחיים טובים, גרה בבאר שבע, הם היו מאוד מאושרים בארץ.
דפנה: ואתה?
מקס: אני באתי עם משקפיים ורודות, הרבה שנים הייתי עם משקפיים ורודות. ו…
דפנה: איפה היית?
מקס: בהתנחלויות. אני באתי, מה שקרה, ירדתי מהמטוס בבן גוריון, הייתה לי משפחה רחוקה כזאת בתל אביב, לא רציתי לנסוע אליהם. אמרו לי: 'איפה אתה רוצה לנסוע? יש לך משפחה?' אמרתי: 'לא'. 'איפה אתה רוצה לנסוע? ירושלים?' איזו שאלה, ארץ הקודש, ירושלים. ובירכתי את ה… שהחיינו. הביאו אותי לבית מלון, שמה בתלפיות. הביאו את כל האתיופים, הביאו את הרוסים, Quote Unquote.
דפנה: שאתה נכלל ביניהם, לצורך העניין.
מקס: וזה הייתה הפתעת חיי שאמרו לי "רוסי", כאילו, כאילו, אם אני, גם היום, אני אלך לרוסיה, אני אגיד "אני רוסי", ירביצו לי.
דפנה: כן.
מקס: כאילו, יתקפו אותי פיזית. ואז אתה בא לארץ, ו… [אומר בקול קשוח] 'הביאו את הרוסים האלה פה לשגע אותנו!'. ואני זוכר, אמרתי: 'סליחה, אדוני, אינני רוסי, אני יהודי'. והוא 'שתוק, יא רוסי'. [צוחק] זה היה כזה. כי מה שקרה, שהיו, כאילו, חסרי בית שהפגינו באוהלים. ואז התחילה המלחמה עם עיראק, מלחמת המפרץ הראשונה, אז לקחו אותם, שמו במלון עם העולים החדשים הרוסים, כביכול. אז נהיה שם חבית עם חומר נפץ. זה [צוחק] היה שמה מריבות כל יום.
אז הגעתי לירושלים, ואז ראיתי… אז מכיוון… הייתי שם מכל בית המלון, הייתי אחד שדיבר עברית. אז כולם היו מבקשים ממני, והייתי ילד טוב מבוכרה, שכאילו, לא יודע להגיד לא. כולם… כי הייתי מתרגם של כולם, בחינם. אז מישהו ניגש אליי, אומר: 'תשמע, אתה יכול להתקשר בשבילי ב…?', אלא מה? -'הנה יש פה מודעה'. תלו בקיר פתק כזה: "מושב…", אני לא רוצה להגיד את השם, מחילה, לא משנה, בשטחים.
דפנה: כן.
מקס: מושב כך וכך בשטחים, לא ידעתי מה זה שטחים. הייתי הולך לבית לחם, ואז לא הבנתי, גם אני… אני כשהגעתי לשם, תלפיות, מרחק הליכה לבית לחם, אז הייתי הולך, לא היה מחסום, הייתי הולך לבית לחם, מטייל שם, חוזר. 'איפה היית? שם? השתגעת? שם ערבים, זה מסוכן', ולא הבנתי, כאילו. ואז הלכתי לבית כנסת בשבת, אז אמרתי, אני לא מבין, כאילו, אני הולך לבית לחם, שם כולם נראים כמוני, מתנהגים כמוני, אני מבין אותם לגמרי, כאילו, אפילו בעברית ערבית ואנגלית שבורה, תערובת כזאת, אני מבין, אתם מבינים אותי, ואני בא לבית כנסת, אנשים לא נראים כמוני, אני לא מבין מה הם רוצים, הם שרים שירים רוסיים, בבית כנסת, והם אחיי, והאלה שהם כמוני, הם האויבים שלי. ולא יכולתי לקלוט את זה, ולאט לאט אתה מבין ש… אתה לומד, שאתה צעיר [צוחק]. אז היה כתוב, לא ידעתי מה זה שטחים, היה כתוב "מושב כך וכך, מעוניין לקלוט משפחות", ומישהו ראה את זה וביקש ממני שאני אתקשר. אז אמרתי לו: 'למה אתה רוצה לנסוע למושב?', הוא אמר: 'תשמע, זול שמה, וזה, ואתה גם מקבל קראוון גדול, ב-200 שקל בחודש'. אמרתי: 'וואלה', ויש שם עבודה, לקטוף אפרסקים, ומשלמים לך משכורת. אמרתי: 'אני גם רוצה לבוא איתך לראות'. הוא אמר לי: 'יאללה'. אז אני התקשרתי זה, באו, שלחו לנו מכונית, איך קוראים אותו? טרנזיט כזה, נסענו לשם.
דפנה: אבל בסופו של דבר נדדת מישראל. נדדת לאנגליה, ועכשיו לברלין.
מקס: זה לא היה פוליטי או אידיאולוגי. הייתי מאוד ציוני, מאוד מאוד ציוני וזה. גיל 17 התחתנתי, ברור… בגיל 25 התגרשתי. [צוחק] עשיתי ילדים…
דפנה: עם שלושה ילדים.
מקס: שלושה ילדים. גרתי בהתנחלות כזאת של אנשים בגוש עציון, של אנשים… גרתי בבת עין, אחרי המושב ההוא. ושמה, אני לא הייתי שם הרבה שנים, לא יודע מה קורה שם, עכשיו, אז כן, זה אנשים קיצוניים, אבל שם היו אנשים כאילו שחזרו בתשובה באמת. זאת הייתה חוויה רוחנית, מה אני אגיד לך? הייתי שם כאילו קם בבוקר, מתפלל בשבת, ועבדנו בבניין ובחקלאות, ולבנות את ארץ ישראל במו ידינו. אמיתי, זה הכל היה 100% אמיתי.
דפנה: אבל אתה לא גדלת בבית דתי בכלל.
מקס: בכלל. אבל מאוד… אבא שלי תמיד מגיל… בדרך כלל כל המשפחות הרוסיים, Quote Unquote, רובם לא סיפרו לילדים שהם יהודים.
דפנה: והם יכלו לא לספר? זאת אומרת אפשר היה…
מקס: כן.
דפנה: לחיות בלי שהסביבה מצביעה עליך בתור יהודי?
מקס: כן, נגיד באה סבתא אומרת, 'ווס הערצאך יידן?', וזה. -'מה סבתא אמרה?', -'היא מדברת צרפתית. תעזוב, סבתא מדברת צרפתית'. זה ככה, לא ידעו בכלל. היה לי חבר בן כיתה שלי, והוא מאוד אהב את ההורים שלי, וגם ההורים שלנו היו חברים, ואמא שלו סיפרה לו ש'אתה יהודי ואנחנו…' אז הוא בכה וצעק עליה, ו'לא יכול להיות וזה, זה לא יכול להיות'. הוא היה כבר ילד גדול, לא יודע, בן 10, משהו כזה, בן 10 או 11, לא מילד קטן. ואז אמא שלו אמרה 'גם אסתר', אמא שלי, שהוא מאוד אהב אותה, 'ובוריס, הם יהודים'. אז הילד הזה, קראו לו אנדרושה, הוא אמר 'זה עד כאן, לא יכול להיות. את - בסדר, יכול להיות, את כזאת אמא רעה, את יהודיה, אבל אסתר ובוריס? אני לא מאמין'. והיא אמרה 'בואי נתקשר', ואני זוכר את השיחה הזאת שהיא התקשרה, 'תגידו לבן שלי שאתם יהודים', ואני זוכר אבא אומר 'כן, אנחנו יהודים', וזה. היה לו קרייסיס. לכן אבא שלי, כאילו מאז אני זוכר את עצמי, תמיד היה אומר, 'לא היה לזה תוכן דתי', והוא אמר… נגיד ברדיו אמרו 'הכובשים הציונים, שוב, פשעי מלחמה', ואז הוא אמר 'כוחותינו נכנסו לשם', אבא שלי. [צוחק]
דפנה: מאיפה הייתה לו תודעה ציונית?
מקס: כשאתה ילד, אתה רוצה לשחק עם ילדים, אתה רוצה לאכול גלידה, ולהתגלץ' במגלצ'ה. זה מה שאתה רוצה. שלא יכריחו אותך לעשות שיעור הבית. אלה הערכים של כל הילדים בעולם. אבל אז בא מישהו ואומר לך… כולם משחקים, ואז הוא אומר לך 'תלך מפה יהודי', הוא אומר לך, 'אתה פרסי' או 'אָדַם־ח'אר', 'אתה קניבל, אתה אוכל בני אדם', וכל מיני דברים כאלה. ואז אתה אומר… היום עושים את זה לילדים המוסלמים. הם גם רוצים להתגלץ' במגלצ'ה וללכת לדיסקוטק ולאכול גלידה. ואומרים לכם 'אה, אתה מוסלמי. אתה…', אני נראה כמו מוסלמי, הרגשתי את זה בחיי באירופה. אנשים חושבים שאני מוסלמי, והרבה פעמים כאילו, תוקפים אותי.
דפנה: באמת?
מקס: כאילו, כן. אני נראה מאוד… גם ערבים ניגשים אליי, מדברים רק ערבית, תמיד. עכשיו, הסביבה עושה אותך יהודי. ואז אתה אומר 'אה, אוקיי, אז אתם גויים, ואני אלך ללמוד עברית בית כנסת'. ואחרת לא. אם זה לא זה, אז בשביל מה? חושב רק את זה.
דפנה: אז איזה מין בית היה לכם, באמת?
מקס: היה ככה. זאת אומרת, בפסח, השכנים הרוסים היו מביאים פסחות, שזה כאילו כזה לחם של פסחא, [צוחק] שזה כאילו חמץ. וגם כן, היה לנו תמיד כמה חתיכות מצה. תמיד היו חברים שיותר דתיים, יותר מסורתיים. כי אני, אמא שלי אשכנזיה, והאבא ככה…
דפנה: מה זה ככה?
מקס: הוא היה… זה משהו מעניין, הוא היה יהודי בוכרי ששנא כל דבר מזרחי. היה לו נשמה יקית. טוב, אנחנו נדבר על… הוא אמר, אני זוכר פעם אחת הוא אמר לי 'אתה יודע מה החלום שלי?' אבל מזמן, לפני שהגעתי לאירופה. 'שאתה תגור פעם אחת באיזו מדינה נורמלית'. אמרתי, 'אבא, מה אתה מתכוון?' 'למשל, גרמניה, [דפנה צוחקת] שיש שם חוק, היגיון'.
דפנה: גרמניה היום.
מקס: בכלל, אחת המשפטים שהוא אמר 'כדי לבנות מרסדס, קודם צריך באך'. אז זה היה… [צוחק]
דפנה: אנחנו עוד נדבר הרבה על אבא שלך, אבל, מאחר שכבר הזכרת שאת השם משפחה שלך אתה עברתת.
מקס: כן.
דפנה: אני רוצה שתספר את… סיפור של איך [מקס צוחק] בישרת לאביך. אתה לא בן יחיד.
מקס: לא, יש לי אחות.
דפנה: אז אתה בעצם, אבל מבחינת השם, אתה היית זה שאמור היה להמשיך את השם.
מקס: כן.
דפנה: של המשפחה.
מקס: לא, אבא שלי לא היה לו את ה… הוא היה בן אדם מאוד פתוח. ראש פתוח מאוד מאוד מאוד. אבא שלי גדל כשהיה סטלין בשלטון. הוא שייך לדור מאוד מסורתי, ואיך קוראים אותו? פטריארכלי וזה. ועם זה, כאילו, כשהבת שלי באה והיא אמרה, היא מתחתנת עם בחורה, זה ב-2018, לפני שבע שנים, לא היה קל לאבא שלי, כאילו, כי, תארי ל… לא מבחינת… מנקודת ראייה של היום, אבל בן אדם שנולד ב-38'…
דפנה: שזה דבר חדש לו, זר לו.
מקס: הוא חשב שהיא… הוא אמר, 'שרה'לה, אנחנו נמכור את הדירה, הכל, ניקח את ה… הרופאים הכי טובים יטפלו בך'. זה, מבית… והוא הקשיב לה והיא הסבירה לו והוא קיבל את זה. ואז הם עשו חתונה כזאת, לא יודע, רפורמית בצפון, בית הלל או משהו כזה, קריית שמונה, שם באזור שם. עשו חתונה, ואבא שלי שם כיפה על הראש, בשנותיו האחרונות הוא הלך עם כיפה, מפחד הערסים, כי היה לו מבטא רוסי לאבא שלי. והם כזה 'הביאו פה גויים, מה זה ו…' היו מציקים לו הערסים, אז הוא שם כיפה שחורה, אז היו כאילו, פחות… עזבו אותו בשקט. הוא גם היה אדם מאמין. הוא לא, נגיד, הוא לא הניח תפילין או משהו, אבל הוא אהב, הוא היה יושב וקורא את הסידור. הוא אמר 'איזה חוכמה, איזה…'. הוא אהב, הוא למד עברית כל הזמן.
דפנה: אני שאלתי על הרגע ש…
מקס: אני כן, את… את עושה רפרנס לסרטון שלי. וש…
דפנה: כן, מעברת את שם המשפחה.
מקס: זה היה צעקה, אז אני לא יודע אם יצא לי עכשיו, אני לא רוצה לנבל פה, אבל כן. כי אבא אמר לי… כשהחלטתי לעברת את השם, אמרתי, בכל זאת, אבא שלי אדם מזרחי, וזה, אולי הוא יגיד, 'תשמע, שם המשפחה שלנו צריך להישאר, ואתה יורש', וזה. כשבאתי, אמרתי לו 'תשמע, אני רוצה, אני הולך למשרד הפנים', וזה. הוא אמר 'נו? אז מה?' -'אני רוצה לעשות'. -'יופי'. -'לא אכפת לך שכאילו, שם משפחה שלנו?' אז הוא אמר… אמרתי, 'בוכרים, אנחנו… וזה, מחילה'. הוא אמר 'על הזין שלי הבוכרים, מה אתה רוצה מהבוכרים? מה אתה, תחייה את החיים שלך'.
דפנה: זה, זאת האווירה הכללית שגדלת בה? שכאילו, תבחר את הבחירות שלך, אתה לא חייב לאף אחד. זה מתנה גדולה…
מקס: הוא מאוד היה יהודי, היה לו חשוב מאוד להיות יהודי, והוא אהב את ה… כאילו, את כל הסלברטיז היהודים, הוא ידע, כמובן, וזה.
דפנה: מי זה סלברטיז יהודים?
מקס: זה משהו גלותי. כשאתה רואה סרט, ואתה אומר, 'זה, הם שלנו'. והמדען זה קיבל פרס, 'זה, הם שלנו'. עושים ככה, 'זה הם שלנו, זה הם שלנו'. כאילו, עכשיו, המאזינים לא רואים, כאילו, איך אומרים את זה? בספירה, עם האצבעות, עושים ככה…
דפנה: כן.
מקס: אחת, שתיים, שלוש. זה משהו גלותי שאתה… אני חושב, בישראל גם עושים זה, 'השחקן קולנוע הזה הוא יהודי'. אבל בחיים הוא לא אמר לי, תתחתן עם יהודייה. זאת אומרת, ואני מתפלא לי, עזוב אחינו הערסים, עזוב אותם, עזוב האנשים דתיים, זאת אמונתם, אבל אנשים חילוניים, ישראלים, נורמליים, משכילים.
דפנה: מהזן הליברלי הישן והבטוח?
מקס: וזה, טוב, אני נגד התבוללות. אתה, רגע, אתה חושב שתרבות עוברת בדם? נו, באמת. אם אתה תתחתן עם סינית ואתה תתנהג כמו יהודי, ואתה תקרא להם ספרים, ואתה תיקח אותם לקונצרטים, ואתה… וזה יהיה יהודים. זו הייתה הגישה של אבא שלי.
דפנה: ויכול להיות שהם גם יקבלו משהו מהתרבות הסינית…
מקס: יופי!
דפנה: ויהיה עולם עוד יותר רחב.
מקס: בדיוק, וגם, זה טוב גם לעם ישראל. עם, אממ, קצת תרבות סינית, גם כן, אתה מבין? וזה מה שקרה בכל… סליחה, אבל אימא שלי אשכנזית. אני הלכתי… היא הייתה, היא באה לבקר אותי פה לפני כמה שנים בברלין, הלכנו ברחוב.
דפנה: שאתה מקפיד בסרטונים שלך לקרוא לה "אשכנז", לגרמניה.
מקס: זה חשוב לי.
דפנה: כן?
מקס: כן.
דפנה: למה?
מקס: אחר כך אני אסביר, שנייה. כשאני הולך, מחילה, אני הולך עם אמא ברחוב, ואנשים מסתכלים עליה, ואני חושב, מה הם חושבים? שחטפתי אותה. [צוחק] כי אני נראה כאילו, בעיה דמוגרפית, אני נראה, ואמא שלי נראית מקומית פה לגמרי, כי אבא שלה במקור היה ייקה. אמא נולדה באוקראינה. ואם ה… נגיד עכשיו אני אקח מטוס, אני אטוס לטהרן, אף אחד לא יחשוב שאני זר. בוודאי, כי הפרצוף שלי, איך אני יודע? אני לא שונה, כאילו. וגם הרבה ישראלים יטוסו לטהרן, והם יחשבו מקומיים שם. תראי את מיריצ'קה. אם תפגשי אותה בתל אביב, את תחשבי שזאת מישהי זרה?
דפנה: לא.
מקס: זהו. עכשיו…
דפנה: מיריצ'קה אשתך.
מקס: כן, שראית אותה עכשיו. ויש…
דפנה: מה שמה המלא? הרי זה לא ממרים או משהו.
מקס: לא, זה מהרנגיז בפרסית. מהרנגיז זה מעורר או מעוררת… כן? כי אין מין דקדוקי בפרסית. זה מעוררת אהבה. אתה מבין? ככה חיינו גם. בכל הגלויות. זו תרבות. היא עוברת… זה נקרא בלשון אנגליה cultural evolution. זה לא עובר בגנים. וירח לא עשוי מגבינה.
דפנה: עוד מעט תגיד לי, חלילה, שכדור הארץ הוא לא באמת שטוח. הוא באמת כדור.
מקס: לא, תראי, אם כדור הארץ היה כדור, אז כל המים היה נשפך למטה, ואז היינו מתים מצמא.
דפנה: אתה צודק. [מקס צוחק] אז רגע, בוא נחזור שנייה לבוריס, ששמו המלא היה יותר מסובך מזה. בוריס, בוא נראה אם אני זוכרת את השם.
מקס: מולקנדוף.
דפנה: מולקנדוף. מולקנדוף.
מקס: כן.
דפנה: טוב. אז בוא נחזור לאבא שלך באמת. מה הוא עשה בטג'יקיסטן?
מקס: המשפחה שלנו, מהצד הבוכרי, עלו לארץ בשנת 1880, לבנות את שכונת הבוכרים. ויש לנו "ייחס", היה שמה הרב, קראו אותו רבי שמעון חכם. אחד ממייסדי השכונה הבוכרית. נוסד שם. זה המשפחה שלנו. והם נסעו לפה וחזרו ונסעו מ… בין בוכרה, והם באמת חיו בבוכרה, בעיר בוכרה עצמה.
דפנה: ומה הם עשו שאיפשר להם לנסוע הלוך ושוב בין ירושלים ובוכרה?
מקס: הם היו רבנים, מחנכים, מתרגמים, סופ… כל מיני כאלה. וס…
דפנה: חוכמולוגים.
מקס: חוכמולוגים וסופרים. היו הרבה רבנים. וגם היו הרבה, כאילו, המשפחה הזאת, יש לנו שורשים בתימן, מרוקו, כמו שאומרים, מערב, רבי יוסף ממאן המערבי, קראו לו, ועיראק, רבי אליהו בבלי, ואיראן, יזדים, היו לנו. זאת אומרת, כל המזרח התיכון, כולם במשפחה הזאת.
דפנה: ואתם גם יודעים את זה. זאת אומרת, יש לכם איזו…
מקס: יודעים.
דפנה: אפשרות לאתר את כולם.
מקס: אצל בוכרים יש איזה משהו כזה, תמיד בכל בית בוכרי… טוב, אני יוצא מן הכלל, תמיד יש את התמונות של הסבים וסבים רבים וסבתות רבות, ותמיד יש את ה…
דפנה: כל השושלת.
מקס: כן, הבוכרים יודעים, אחורה. צד אשכנזי אני פחות יודע, כי פחות סיפרו לי. אירופאים, הם פחות ככה ב… זה משהו, לא יודע, שבטי. אני לא… [צוחק]
דפנה: אני קיבלתי מסבא…
מקס: פרימיטיבי.
דפנה: שלי במתנה חיבור, שהיה מיועד לנכדיו, שהוא כותב "אני לוקח אתכם ביד, ובואו נטייל בין השורשים של המשפחה".
מקס: אה, יפה.
דפנה: והוא מתעד את כל מה שידוע לו עד 1600.
מקס: וואו! טוב, זה לא כל משפחה אשכנזית ככה, זה בדרך כלל… טוב, אני לא יודע, אני יודע, אצל בוכרים יודעים, זה כאילו מקובל. ואני, הקטן שבין הבוכרים, אני בדרך כלל לא כל כך בקיא בדברים האלה. זה מה שהם עשו.
אז עכשיו, באיזשהו שלב, סבתא רבא שלי, קראו לה טובה לבית רבין, היא גדלה בארץ ישראל בנחלת שבעה בירושלים, למדה בבית ספר אליאנס. לא היה חתנים בוכרים אז בירושלים, אני מדבר איתך, נגיד, לפני מלחמת העולם הראשונה. לקחו אותה לבוכרה בגיל 14-15 להתחתן, כמנהג אותם ימים. ומצאו מולקנדוף אחד, עשיר, בסמרקנד, וחיתנו אותם, והם נשארו שם. זה הסבא רבא שלי. והם נתקעו שם, כי קרתה מהפכה, ומלחמת אזרחים, ושלטון סובייטי וזה, עד 1934, ואז בא שלטון סובייטי, לקחו להם את הכל, הרכוש, ושלחו אותם לדושנבה, לעיר החדשה, דוברת פרסית, אתם גם דוברים פרסית, לכו לשם, תבנו את השלטון, המדינה, החיים החדשים.
ואז יום אחד בא איש רוסי, בלילה, אומר 'חנניה, בבוקר באים לעצור אותך. יורים בך, או שולחים אותך לסיביר למחנות'. אז הוא קם וברח, לסמרקנד, שם הוא גנב גבול לאיראן, אבל היה להם את האזרחות הפלסטינית, כי הם היו שמה וזה. כי היה לו קל, הוא קיבל במשהד, הלך ל… או בטהרן, באיראן הלכו לקונסוליה הבריטית, קיבלו את ה… מיד, את המסמכים. בהתחלה הוא הלך, ואחר כך אשתו עם שני ילדים קטנים, ואז שני ילדים גדולים, סבא שלי ואחותו, נשארו וניסו, ולא הצליחו כבר לעבור את הגבול בטורקמניסטן לאיראן. וככה סבא שלי נשאר שמה. כל חייו הוא מתכתב, היה מתכתב עם משפחה, בשפה פרסית, בכתב רש"י, הם כותבים. את יודעת איך כותבים עדות המזרח? כתב רש"י.
דפנה: לא ידעתי שזה בשימוש, ראיתי את זה בדפי תלמוד.
מקס: היום לא בשימוש, יש היום מעט מאוד אנשים, וסבא שלי עדיין היה כותב ככה. וככה אבא שלי נולד בדושנבה. הוא היה מוסיקאי, מקצוע שלו, היה לו מקצוע מאוד כזה, לא כל כך נפוץ, הוא היה מלווה בלט. פעם לא היה MP3-ים, נכון? אז [צוחק] כש… אתה לא יכול להפעיל כל פעם את כל התזמורת כשאתה מתאמן, והם היו עושים גם, לא יודע איך קוראים את זה בעברית, כשהם עומדים ואוחזים בעץ הזה, עושים grand battement, פלייה, ו-אחת ו-שתיים ו-שלוש, ופלייה.
דפנה: חזרות ואימונים.
מקס: כן, חזרות ו… ואבא שלי היה שמה מלווה אותם על פסנתר, היו אומרים לו, נגיד, הוא לא פסנ… הוא לא היה הורוביץ, אבל היו אומרים לו… הוא, היה לו זיכרון מאוד טוב, הוא לא היה צריך תווים. היו אומרים לו 'בוריס, אתה יכול לנגן משהו ספרדי?' הוא אמר 'סבבה'. -'לא. משהו כאילו, משהו אחר. אתה יכול לנגן משהו הונגרי?' הוא אמר 'סבבה'. והוא ידע 5, 6, 7 דברים הונגרים, בלי תווים, זה היה המקצוע שלו. ואמא שלי הייתה, אמא שלי הייתה פליטה, היא לא זוכרת, היא הייתה בת שנה, הם גרו באוקראינה, באוקראינה המרכזית, היא נולדה בחרקוב, ואז כשבאו הלאומנים, הם ברחו למרכז אסיה, לאוזבקיסטן, טשקנט. שם קיבלו אותם מוסלמים. והכי מעניין, חלקו איתם חתיכת לחם אחרונה, מילולית.
דפנה: ממש אחרונה.
מקס: מילולית.
דפנה: כן.
מקס: ואת השמיכה האחרונה, חלקו איתם ואת החתיכת לחם, מילולית. כי הם קיבלו מיליונים כאלה, יהודים ולא יהודים, כל מה שבא מאירופה. הכי מעניין, אמא שלי עד היום לא יודעת שתי מילים, לא בטורקית ולא בפרסית. כי אף אחד לא אמר להם, תלמדו שפה, ואף אחד לא אמר להם שאתם צריכים, איך קוראים? to integrate.
דפנה: להשתלב.
מקס: להשתלב, ואף אחד לא אמר להם שאתם איום על ערכים מוסלמיים. אצלנו, במרכז אסיה, אם מישהו בא זר, ואני אגיד לו, דבר פרסית, זה מאוד מאוד גס. אני אשתדל לדבר בשפה שלו. כשבאו מיליוני פליטים למדינות אסלאם, אף אחד לא דרש מהם להתאסלם. עובדה, אנחנו לא התאסלמנו. אף אחד לא דרש מהם ללמוד שפה, להשתלב, לשום דבר, באו אנשים פליטים, אהלן וסהלן. היום כשבאים פליטים לאירופה, אתם לא רוצים להשתלב, אתם לא רוצים ללמוד שפה, למרות שפה, אנשים שאומרים לי, Du musst Deutsch lernen, זה בדרך כלל טורקים וערבים, כי הם לא יודעים אנגלית. Du musst Deutsch lernen. [צוחק] אתה צריך ללמוד גרמנית.
דפנה: כן, אבל אתה כבר שולט לא רע בגרמנית, נכון?
מקס: לא, בכלל. אני יודע, אני יכול… יש לי מספיק גרמנית בשביל לעבוד במטבח.
Tomaten von unten Bringen schneiden in Scheiben, und dann machst du alles, und dann machst du Feierabend.
דפנה: כן.
מקס: יאללה.
דפנה: Feierabend זה טוב, סוף יום העבודה.
מקס: My favorite German F word. [צוחקים]
דפנה: רגע, אז הבית שבו גדלת, דיברו בו רוסית? ההורים ביניהם דיברו רוסית?
מקס: כן.
דפנה: זאת הייתה השפה.
מקס: כן, עד היום כאילו. אבא מאוד… הוא דיבר, הוא תקשר ב… הוא לא היה fluent. אבל הוא הגיע בגיל 53, כמו שאני היום. אבל הוא…
דפנה: לישראל.
מקס: לישראל.
דפנה: ישר לבאר שבע?
מקס: הוא בא להתנחלות שלי, ואז אמר 'תשמע, צר לי המקום, אני צריך…' ואז הם נסעו לבאר שבע, כן.
דפנה: ומה הוא עשה שם? הרי שם הוא מצא עבודה באותה… גם בענייני מוזיקה?
מקס: הוא ניסה, אבל את יודעת שהייתה בדיחה בשנות התשעים, שהרוסים שיורדים מהמטוס בבן גוריון, אם אין לו כלי נגינה, סימן שהוא פסנתרן. [צוחק]
דפנה: אבא שלך ירד מהמטוס בלי כלי נגינה, אז כנראה שהוא באמת היה פסנתרן.
מקס: הוא היה בשוֹק, הוא הגיע ל… הוא לא היה ציוני או משהו, כאילו, זאת אומרת, הוא אהב את ישראל כמשהו, זאגט ואן יידיש איך האָב דיך ליב פון ווײטן, אני אוהב אוֹתְךָ מרחוק. [צוחק] כאילו, זה ישראל, זה כמו, את יודעת, אחינו הנוצרים מאמינים שג'יזס יבוא. בסדר, מתישהו. ישראל זה משהו שמה, כמו ג'יזס, אתה מבין? אבל מאמעש, לקחת ולסוע לשם, כאילו, זה מוזר.
אז הוא בא, הוא הגיע להתנחלות, הם לא הבינו מילה בעברית, הנהג קילל כל הדרך, כי הוא פחד לסוע, והם לא הבינו מה קורה, ואז הם באים, חוטי תיל, כולם עם נשק, ואני גר ב… את יודעת, זה היה פעם היאחזות נח"ל, זה לא ממש קראוון, אלא, איך קראו לזה? אשקובית או משהו כזה? את יודעת את המילה הזו?
דפנה: היה משהו כזה, אשקובית, כן.
מקס: זה כמו קראוון כזה, תכל'ס, זה היה כזה דיקטים בפנים.
דפנה: לא עשית להם הכנה מראש?
מקס: הייתי אידיוט בן 19, כאילו, אמרתי, ארץ ישראל, עוד מעט משיח מגיע, וזה… [צוחק] האבא שלי, הוא תמיד, הוא היה מאוד כאילו, בקטע של אורח חיים בריא, היה רץ כל בוקר הרבה קילומטרים וזה, הוא חזר לעשן. אחר כך הפסיק, ואיזה חודשיים, אני זוכר, עישנו ביחד. מהשוק, הוא חזר לעשן, ואחר כך, לאט, לאט, לאט, היה לו קשה, כשהוא ראה את התרבות הערסית, היה לו קשה מאוד, כי הוא… תראי, אני מאמין שכל בני אדם בעולם זה אותם בני אדם, כאילו, אנחנו, הקומקום שלנו, בנוי אותו… המוח של… אנושי, הוא מוח אנושי אצל כולם. יש לנו אותם אסטינקטים, אותם רצונות, אותם פחדים, אותם זה.
אני לא מאמין במנטליות. אבל, לכל העם יש איזושהי שאיפה, איזה שהוא self image, איך הוא רואה את עצמו. וה-self image של יהודי גלותי, איפה שאני גדלתי, וגם אני רואה אצל אמריקאים ואירופאים יהודים, יהודי זה מישהו, "אַ ייִדן מיט אַ פידל", זה עם כינור, זה מישהו שמנגן משהו, זה מישהו עם חוש הומור, זה מישהו עדין, זה מישהו שהוא לא ירים קול, אם לא ממש צריך. זה מישהו שמדבר בנחת, זה יהודי. זה ה-image של… ואז אתה בא, וכולם צועקים ונדחפים, ודוחפים, והוא היה בשוק, וכאילו, מה זה, יהודים? אז בשביל מה? אבל אחר כך, עם השנים, לאט לאט לאט, הוא אמר 'אלה ניצחו אותי באצלות נפשם'. ככה אבא שלי אמר. 'מה אתה מתכוון?' -'עַרְס יושב נגיד…', והוא עבד הרבה שנים בבית קפה בלילה, במשמרת לילה, שכל העברייני באר שבע היו שמה. רואה זונות וסוחרי סמים, ומאפיה, וכולם, הוא יושב, והוא שם את הרגליים על הכיסא. אבא שלי היה בא ומתחיל מקלל, אומר 'איפה גדלת?' ומדבר עם מבטא רוסי, 'איפה גדלת? ברפת? באורווה? מה זה פה, למה אתה שם את הזה?' הם לא, כאילו, הם לא עושים את זה מרוע לב, פשוט אף אחד לא הסביר להם שלא עושים ככה. אבל הלב שלהם הוא טוב, ואז הוא אומר… ואז הילד הזה, הוא אמר לו, 'dude, אבל למה אתה כועס? אז תגיד. אז מפריע לך? תגיד. סבבה, אני אשים את הרגליים למטה'. [צוחק] ואז אבא שלי אומר, 'ואז התביישתי בעצמי, למה כל כך כעסתי עליו? ובסך הכל, הוא לא ידע שלא שמים רגליים על כיסא'. וכל מיני כאלה סיפורים, הוא סיפר לי סיפור אחד מדהים. הוא גם כן, אחת העבודות שלו, היה מטאטא רחוב.
דפנה: אני מבינה שהוא לא הצליח לעבוד כמוזיקאי.
מקס: לא, הוא גם, הוא היה מבסוט, הוא גם לא רצה. הוא מצא איזושהי עבודה, והיה צריך… יצא לי מבטא רוסי עכשיו. עבודה, אמרתי עבדה, שמעת?
דפנה: כן.
מקס: בבלט. אבל הוא היה צריך לנסוע רחוק לאיזשהו קיבוץ, אמר, עזוב אותי משטויות. הוא היה מבסוט. הוא היה כזה, 'בתוך עמי אנוכי יושבת'. היה מטאטא את הרחוב, ואז מישהו בא אליו כזה, והיה במכונית, ואמר לו [אומר בקול קשוח] 'הלו, בוא הנה, תטאטא פה וזה'. ואז אבא שלי, הוא אמר 'אמור נא לי, הנראה אני כנער השליחויות שלך?' [דפנה צוחקת] והוא, איך אומרים בעברית? נגנב הבחור ההוא. כאילו, מה זה נפל עליו? [צוחק] אז הוא בא, 'סבבה, לא רציתי לפגוע בך, תסלח לי'. ואבא שלי כעס, הוא אמר, 'לא סולח'. ואז ההוא, הבחור, הוא אמר 'אבל בבקשה, עוד מעט פסח, וזה חג, וזה, ואתה, איך אתה לא סלחת לי, עכשיו אני…' והוא שם את הראש שלו על ההגה, סליחה, ככה, במכונית. והוא אמר 'אני לא זז מפה עד שאתה לא תמחל לי'. ואבא שלי רואה דבר כזה, הוא אומר, 'טוב, בסדר, סתם צחקנו, זה, תעזוב', התחילו מדברים. ואז התברר שהוא… רגליו, אין לו רגליים, הוא גיבור מלחמה, הבחור ההוא, פשוט הוא מדבר כמו ישראלי מצוי. ואז הם נהיו חברים. וכל מיני סיפורים כאלה. בסוף הוא, כדבריו, כביטויו של אבא, הוא סגר לישראלים את כל התיקים הפליליים, הוא סגר להם. לכולם…
דפנה: אמרת שהם היו מאושרים בבאר שבע.
מקס: כן. הוא היה מטאטא רחוב, והיה עובד ניקיון, והיה עוזר טבח, והוא אמר, 'פה אני לא מושפל'. וזאת האמת. זה, אני… יש לי הרבה ביקורת על ישראל. בארץ אתה מרגיש בן אדם.
דפנה: כשאתה יהודי.
מקס: נכון, זה נכון, זה נכון. סבא שלי, שהוא היה, ה-"raison d'être" של סבא שלי היה השפה הפרסית, הוא היה מתרגם ספרים כל חייו. חושב, את האהבה הזאת לשפה הפרסית ירשתי ממנו. והוא היה חבר עם כל הסלברטיזם, זאת אומרת, במונחים של ישראל, נגיד, הוא היה חבר של אלתרמן ועגנון והטאג'יקים, הם היו כולם חברים שלו.
דפנה: אתה זוכר את השמות של המקבילות הטאג'יקים?
מקס: כן, כן.
דפנה: תגיד אותם קצת.
מקס: לאהותי, עיני, סדרודין עיני, אבול קאסם לאהותי, ו… איך קוראים אותו? תורסונזודה. תורסונזודה זה היה אחד הגדולים… המשוררים הסובייטיים בטאג'יק, הוא הציל את סבא. כדי, נגיד… הוא היה הבן של אויבי העם. אפילו לי אמרו, 'אתה ממוצא בורגני', וההורים שלי היו עניים מרודים, מורים למוזיקה. זה בבית ספר, הם לא יכלו… זה היה כאילו Euphemism for Jewish, מוצא בורגני.
כל החברים של אבא שלי, לא היה להם אבא, כי ירו בהם בתקופה של סטלין. וסבא שלי נשאר, כי היה המשורר הזה מ… תורסונזודה, הוא אמר, 'אני צריך את נתנאל, תעזבו אותו, הוא צריך פה…' כי יהודים עשו עסקים, נסעו, והם ידעו רוסית טוב, והיה צריך מתרגמים, היה חוסר. כי סטלין היה אומר זה, וזה היה צריך לצאת בעיתון בבוקר. וגם היו צריכים לתרגם את זה גם לפרסית-איראנית ולשדר את זה ברדיו, וסבא שלי היה מתרגם, כאילו, מקצוען.
דפנה: כן.
מקס: אז עכשיו… עם זאת, כשהיו מדברים על גורל המולדת וכל מיני שיחות כאלה, על כוס תה, אם הוא היה אומר משהו, אומרים לו, 'אתה תשתוק, כי אתה לא קשור פה. אתה, כל הכבוד לך, אבל מה אתה מתערב?' הם עשו מאיתנו יהודים, זה רק מבחוץ. וגם לאום היהודי, אם אני פוגש מישהו נגיד, כמו שאמרתי עם מיריצ'קה, יש לנו הכל במשותף. כל התרבות שלנו, כי עד פרטי פרטים זה אותו דבר. חוץ משהם מתפללים בערבית ואני מתפלל, אם אני מתפלל, בעברית. אבל אם פוגש יהודי מהונגריה, מה יש לי משותף איתו? כלום. אבל השותפות הגורל כן, ואז אני מרגיש שהוא אח, כי אם יגידו יאללה מוות ליהודים, אז אנחנו נהיה באותו קרון.
דפנה: כן. אפרופו מתפלל וזה, לך הייתה תקופה שחזרת בתשובה, ואחר כך חזרת בשאלה, מתי זה קרה? ובעיקר מעניין אותי מה לאבא שלך היה לומר על זה גם.
מקס: אמא שלי, אישה סובייטית, בשבילי זה היה כאילו, פחד מוות. היא פשוט בכתה כל הזמן. כי בשבילה דת זה היה משהו, כאילו, זה כמו כת מסוכנת, שמה כאילו… ולא יהיה לו חיים, הוא ילך עם בגדים שחורים, כל מיני כאילו.
דפנה: בן כמה היית כשזה היה?
מקס: 17, 16, 17, 18. אבא הוא היה יותר… כי הוא מזרחי, הוא יותר כאילו, בסדר, אמונה. הוא היה מאמין, הוא היה אדם מאמין. הוא לא קיבל את כל הפרופגנדה הסובייטית ככה, הוא לא היה דתי במובן של טקסים. והוא אמר 'מה רע בזה? טוב אדם ישמור שבת. נו אז מה? מה… עזוב'. הוא היה רגוע, לא הייתה לו בעיה. ואמא לאט לאט לאט היא קיבלה את זה. וגם בסוף היה לה מטבח כשר והכל, ובסוף היא הייתה אומרת לי 'תתפלל את המנחה'. [צוחק]
דפנה: אבל אתה ויתרת על זה אחר כך.
מקס: כן. הייתי בבת עין כשראיתי… אמרתי לך שזה היה אמיתי, ואז התגרשתי, ואז אשתי לשעבר היא אמרה לי, 'לא אני רוצה לראות את הפרצוף שלך, או שאתה ת… אתה רוצה להישאר פה, אני הולכת, או שאני אשאר פה'. אז אמרתי טוב, הייתה לה שם חלקת אדמה וילדים, 'תשארי פה', אמרתי, 'אני אלך לעיר'. זאת הייתה בשבילי הגירה שנייה, מכפר לבוא לעיר, ואז אני ראיתי את כל העולם החרדי מבפנים, וזה עזר לי ל… להתעורר, לראות אור. [צוחק]
דפנה: לאן עברת? לאיזו עיר?
מקס: ירושלים. הייתי הומלס כמה חודשים, הייתי ישן בבית כנסת על כסאות. והיינו רבים, היה עוד כמה כאלה שמה. היינו רבים על… היו כסאות עם ריפוד ובלי ריפוד, אז היינו רבים על כסאות עם ריפוד, זה היה לוקסוס.
דפנה: איך נגמרה הסיטואציה הזאת של העדר בית ו…
מקס: אני הולך ברחוב ופתאום מישהו קורא בשמי. אז אני רואה זה הרבה שלי מטג'קיסטן. זה אחד האנשים הדתיים שאני עד היום אוהב. [צוחק] יש גם דתיים צדיקים, יש דבר כזה. והוא אמר לי, 'מה אתה עושה פה? בוא אליי, אני יש לי ביזנס, בית ספר, זה…' אז מה שהוא עשה, הוא כאילו הקים ישיבה, סלאש בית ספר, סלאש לבוגרים. כל מיני אנשים בעייתיים כמוני שהייתי אז, בלי בית, בלי זה, בלי מקצוע, שתלמדו תורה, אבל גם נארגן לכם איזה קורסים להכשרה, עבד עם משרד התמ"ת, להכשרה מקצועית.
דפנה: שם למדת לבשל?
מקס: לא. זה היה כאילו עם גוון דתי כזה, זה היה קורסים, שוחטים, סופרי סת"ם, מנקרים, כל מיני כאלה. אני למדתי ניהול עסקים ושיווק, ונתן לי מקום לישון שם בפנימייה, ולאט לאט…
דפנה: איך לא דפקת בדלת, 'שלום אבא אמא, באתי לישון לכם על הספה'?
מקס: הייתי דתי, והיה לי קשה… כאילו מדליקים אור בשבת, וזה, וכאילו… וגם היה לי כנראה, הייתי גבר צעיר, מה אני נלך לגור עם אבא ואמא? ואישה זרקה אותי ואני הלכתי לאמא, כאילו.
דפנה: איך התגלגלת בסופו של דבר ללונדון?
מקס: [צוחק] זה מעניין, בכלל לא רציתי… קודם כל, כשהגעתי לישיבה הזאת הבוכרית, הייתה לי תקופה בוכרית, שחזרתי לשורשים הבוכרים שלי. פתאום הרגשתי כל כך… בארץ יש כבוד לאדם, והכל טוב וזה, וחופש ודמוקרטיה, אבל לא היה את החום של להרגיש בבית, ולהרגיש שייך מַּמֶעשׁ, כאילו באמת. לא תיאורטית, אנחנו עם ישראל לפני אלפיים שנה וחזרנו. אני זוכר שבאתי היה סוכות, הם ישבו בסוכה במרפסת, מישהו בא, בחור, אמר לי בפרסית, מה שנקרא בארץ בוכרית, הוא אמר לי, היה גשם, אמר 'כולך רטוב, אתה תצטנן, בוא אני אביא לך בגדים, תתחלף, ובינתיים אני אשים לך בָּחש', שזה מאכל בוכרי.
דפנה: עכשיו תגיד את זה בפרסית.
מקס: אוהה, זה בפרסית בוכרית, האיראנים, יכול להיות לא הבינו, הוא אמר, [אומר את המשפט בפרסית] ואז אני שמעתי את זה, ופתאום הרגשתי כזה חום עוטף אותי. זה כאילו, [מוחא כף] הייתי כבר שבע שנים בארץ, מישהו דאג לי אם אני רטוב, אם אני יבש, אם אני רוצה לאכול? [צוחק] כמו תינוק. ואז הייתה לי תקופה כזה, רציתי להתחתן עם בוכרית וזה. אבל אז גם ראיתי את העולם הישיבות, וראיתי את ה… ויש הרבה דברים יפים בעולם החרדי, ויש הרבה דברים מכוערים גם כן.
אני לא שותף לשנאת החרדים הזאת בארץ, כאילו, אני חושב שזו צורה של אנטישמיות, אבל גם שמה, לא באמת מאמינים באלוהים שמה, הרוב. זו צורת חיים כזאתי, והיו לי קשיות שאני לא מצאתי תשובות. א' כל, אני, עוד בברית המועצות, למדתי בלשנות וביקורת מקרא, לא צריך… לא למדתי ביקורת מקרא בכוונה, אבל כשאתה קורא טקסט, אתה רואה משם דברים שלא מסתדרים. והבעיה שבכל דת יש כזה מנגנון מובנה - "זה מחשבות מהשטן", "זה מיצר הרע", זה, אתה מבין? זה… "אל תחשוב את המחשבות", אבל אתה חושב.
אחר כך הגזענות ב… נגיד, אתה לומד הלכה באמת, צריך להתייחס לגוי טוב "מפני דרכי שלום, כי הם שולטים עלינו". אבל כשיבוא משיח ואת מלכות ישראל, ואם הכוח בידינו והשלטון בידינו, נוקמים בהם, זאת אומרת, מתאכזרים בהם עד הסוף. הם לא בני אדם. מי שיודע יהדות באמת ולא עושה כאילו, אלא למד את הטקסטים, גוי זה לא בן אדם ביהדות. זה לא יכול להיות עולם כזה, זה לא עושה שכל.
דפנה: ואלה הדברים שגרמו לך להוריד את הכיפה.
מקס: זה תהליך, זה לאט לאט. אתה קודם כל, אתה מפסיק להאמין ביהדות הרבנית, ואתה ממשיך להאמין בתנ"ך, ואחר כך בחמישה חומשי תורה.
דפנה: אז החלטת שדי, זה לא מסתדר לך, זה לא…
מקס: אבל אני כאילו, אני עדיין, אני דתל"ש.
דפנה: כן? ככה אתה מרגיש?
מקס: אני דתל"ש, כן. [צוחק]
דפנה: למרות שזה חתיכה קטנה יחסית מהחיים, מבחינת זמן.
מקס: תראי, אם את היית חברה עם מישהו בכיתה ח' ו-ט', את זוכרת כל הפרטי פרטים, עד היום. אבל פה בברלין, אם פוגש מישהו, עבדתי עם מישהו שנתיים, לא זוכר איך קוראים אותו.
דפנה: כן. אז איך התגלגלת באמת לנדוד בעולם? ואיך הגעת להיות טבח?
מקס: אני תמיד, אני לא הלכתי לגנים, אני ישבתי בבית עם סבתא, כשהייתי קטן, וכאילו עזרתי לה במטבח. והיא הייתה אישה מסורתית, הייתה אומרת, 'אני שונאת שגברים נכנסים, דוחפים את האף שלהם לסירים, זה לא עניין של גבר'. אבל בגלל שאני הייתי קטן, סבבה. הייתי עוזר לה לעשות פירושקי ולעשות חלדץ ולעשות… [צוחק] אהבתי את זה. וחלמתי, שנאתי מוזיקה, אני כמובן, שמו אותי בית ספר מוסיקלי וזה, שנאתי את זה. גם שנאתי את הסנוביות של העולם הזה, כאילו היו כאלה… אתה מבין מה אני מתכוונת? 'המקומיים האלה. אתה לא כמוהם, נכון? אתה ממשפחה תרבותית, אתה מבין? נכון, מקסים?' שנאתי את זה מגיל קטן. אני חלמתי להיות טבח, אומר אחר כך, אחר כך, אחר כך, ואז באתי לארץ ועבדתי פה ועבדתי שם וזה, ואז בגיל 40 כבר גרתי בלונדון, פתחו שם מסעדה טאג'יקית, מה שנקרא בוכרית בארץ. אמרתי אני רוצה ללכת לשם. אז כתבתי להם אימייל: 'אתם צריכים עובדים? אני רוצה…' אמרתי, מלאו לי 40, אמרתי בגיל 40, אמא שלי אומרת "שלום מהצפון", אתה מתחיל לראות כבר שהחיים לא נצחיים [צוחק], להרגיש את זה ממש. אמרתי 'אולי לא יהיה אחר כך'. והם ענו לי. 'תבוא נדבר, נלמד אותך', אמרתי 'אין לי ניסיון, אין לי זה', ואז למדתי.
דפנה: ומשם לברלין, איך התגלגלת? לגרמניה קודם.
מקס: התאהבתי במיריצ'קה. התחלנו להתכתב. זה מוזר כי היה לה… תראי… והיא כתבה, אנחנו היינו באותה קבוצה של אוהבי פרסית, משהו כזה: 'אה, אתה גם מטג'יקיסטן, מה נשמע? פה שם', דיברנו, לא היה לנו, זה לא היה dating site או משהו כזה, אתרי הכרויות, סתם דיברנו. והייתי בטוח שהיא בגילי, גברת בגילי, כי היא הייתה כל כך mature במחשבות, בואנה, יהיה לי מעניין לדבר איתה, להתכתב.
דפנה: והיא הייתה פה, בברלין.
מקס: הייתה פה בברלין, הייתי בלונדון, והייתה לה תמונה… לא התעניינתי בתמונה, זה ראיתי, תמונת פרופיל הייתה של חצי פנים, בשחור לבן. ואז כשכבר היה מאוחר, פתאום היא אמרה לי את הגיל שלה ואמרתי, 'אלוהים'.
דפנה: בת כמה היא?
מקס: היום אני בן 53, היא בת 31.
דפנה: ואתם בברלין.
מקס: ואז הגעתי לברלין.
דפנה: מגדלים שני חתולים.
מקס: מגדלים שני חתולים. כמו בשיר הישראלי. יש שיר ישראלי כזה, לא יודעת את השם של הזמר. [שר חלק מ"סוד הדברים הפשוטים" של חמי רודנר] "בית ושני חתולים, את הנצח בואו נשאיר לצודקים", אני אוהב את השיר הזה, זה אני לא יודע מי כתב את זה.
דפנה: לא הכרתי.
מקס: [שר] "את הנצח בואי נשאיר לצודקים", אני אוהב את השיר. [צוחק במבוכה]
דפנה: כל השנים האלה אתה חי בחו"ל וההורים שלך נשארו בארץ. ואיך שמרתם על…
מקס: אה, כמו ש… זה הברכה של אבא, הוא פעם אמר 'אני רוצה שתגור…', סיפרנו את זה במיקרופון?
דפנה: כן, שאתה… שהוא חולם שתגור בארץ נורמלית.
מקס: בארץ נורמלית, הוא מאוד היה, כן. גרמניה בשבילו הייתה… תשמעי, אבא לא היה… לא הייתה לו השכלה רשמית, למד… הוא סיים בקושי, בקושי איזושהי מכללה פעם, הוא היה מאוד ADHD כמוני, אבל הוא היה הוגה. אני פעם אחת ישבתי איתו, ככה, שתינו וודקה, הוא שתה רק וודקה, [צוחק] וישבנו וזה, ואמרתי 'אבא, אתה יודע מי אתה? אתה פילוסוף, אתה דיוגנס, עם החבית. לא למדת אוניברסיטה לא זה, אבל…' והוא לא גם קרא הרבה ספרים, אבל הוא קרא ספר אחד בחמש שנים, אבל זה היה אירוע, הוא היה נכנס ו… לא יודע איך להסביר את זה. פעם אחת, הלכתי ללמוד באוניברסיטה, כבר עבדתי כטבח, והלכתי ללמוד באו… כזה היה לי פלירטוט עם השכלה גבוהה בלונדון. יש שם כזה, University of Birkbeck, שזה לחתיארים שרוצים ללמוד, או פועלים, וזה לימודי ערב כזה, אבל אוניברסיטה, אחלה אוניברסיטה. אז הלכתי שם ללמוד, ואז הייתה לנו… כל מיני דברים, קצת מהכל. אז היה לנו ספרות, ולמדנו סיפור של צ'כוב, "הגברת עם הכלבלב", לא יודע איך תרגמו את זה לעברית.
דפנה: אני חושבת שכך, בדיוק.
מקס: כן? המורה הייתה משוגעת על… חובבת כזה, רוסופילית כזאת. ספרות רוסית, זה… 'טוב, שיעורי בית, לפעם הבאה, תקראו את הסיפור הזה ותסבירו לי, תספרו לי'. עכשיו, אני בא הביתה, ואני מתקשר להורים שלי, ומה נשמע? הם יושבים בסלון, מדברים איתי ב"סקייפ", אני אומר 'אבא, אמא, אני עכשיו לומד באוניברסיטה את "הגברת עם הכלבלב", מה אתם זוכרים? מה אתם…' ואז הם שניהם, מהשרוול… אני עכשיו, כמה שלא… עברו עשר שנים, מה זה? אני כבר לא זוכר כלום. הם היו בני 77-78 לא יודע, 75 משהו כזה, נתנו לי ניתוח כזה, 'טוב זה, כך וכך הוא כתב את זה, כי זה…', נתנו לי כזה. ואז אני בא לשיעור, להרצאה. 'מקס בבקשה תספר'. קמתי, אמרתי זה וזה וזה, והיא אמרה 'WOW!' [מוחא כף] 'I'm impressed!' אמרתי 'גילוי נאות, זה אבא ואמא שלי סיפרו לי'. -'והם חוקרי ספרות?' אמרתי 'לא, הם עובדי ניקיון, [צוחק] הם אנשים סובייטיים'. צחקתי, אבל זה ההורים שלי, הם היו אנשים תרבות, בלי השכלה פורמלית.
דפנה: העלית פעם פוסט עם צילומים של תקליטים שאבא שלך הביא איתו.
מקס: זה עדיין בארץ, אני רוצה להעביר את זה ל…
דפנה: לפורמט דיגיטלי.
מקס: כן, כן, לדיגיטלי. יום אחד בעזרת השם.
דפנה: איזה סוגי מוזיקה באמת?
מקס: קלאסי, הכול, הם ידעו. הם שמעו שני צלילים ואמר, 'אסתר, מה זה? זה סימפוניה כזו', ואני לא מבין בזה כלום, והם כאילו, 'זה שוברט, זה באך, זה ורדי, זה…' כל האריות, הכל הם ידעו בעל פה.
דפנה: איך אתה לא מבין בזה כלום? אתה הרי אמרת שאתה שואף לדמות של ה"יידל עם הפידל".
מקס: כמשהו לשאוף אליו, נכון, אבל כאילו, אני גם שנאתי את העולם של הסנוביות שמה. אבל אבא שלי לא היה, הוא לא היה סנובי, הוא היה אמיתי.
דפנה: מתי הוא נפטר?
מקס: לפני ארבע שנים. קצת בלתי צפוי, כי הוא היה כל חייו, הוא עד גיל 80 לא היה אצל רופא אף פעם. הוא לא האמין, 'שטויות, עזבו אותי. כולסטרול, עזבו אותי'.
דפנה: ואמרת שהוא גם עשה כושר גופני ודברים כאלה, כן.
מקס: כן. אבל בארץ הוא הפסיק, כי הוא לא עבד פיזית במולדת, אבל בארץ הוא התחיל לעבוד פיזית, אז הוא הפסיק לרוץ בבוקר. אמר 'בשביל מה? אני גם ככה, אני בא עייף זה'. ובשנתיים האחרונות הוא פשוט, הוא כנראה אמר די. הוא התחיל לצאת, הפסיק לצאת, הפסיק לזוז, הפסיק… היה יושב על הספה, התחיל קצת לשתות, אף פעם לא הייתה לו בעיה עם אלכוהול, הוא ידע לשתות במידה. ואז הוא התחיל קצת, הייתי מתקשר והוא היה שיכור, ככה, לפי הקול שלו. כנראה בן אדם, איך אומרים? אמר זהו, מספיק, לא רוצה.
דפנה: ביקרת לעיתים קרובות בארץ?
מקס: לא, לצערי לא. יש סקייפ, יש זה, לא כל כך. ביקרתי, הם היו אצלי, ובלונדון ופה, אבל לא כמו ישראלים נוסעים פעמיים שלוש בשנה, אני נסעתי כפעם בשנתיים, פעם שלוש ככה.
דפנה: הם הגיעו לכאן לאשכנז.
מקס: אמא. אבל אבא היה בלונדון, זה היה בשבילו… הוא רצה לראות את הווטרלו ברידג', בגלל הסרט, "Shakespeare Theater", הוא רצה לראות, והוא רצה לראות את הפסל של לורנס אוליביה. הוא הלך, יש ליד, בווסטמינסטר אבי, איפה כל הפסלים, ויש פסל של וינסטון צ'רצ'יל.
דפנה: ברחבה, בגינה הוא עומד שם, על המקל שלו.
מקס: עם המקל, כזה עקום וזקן, ועם המקל, אמיתי. ובשביל אבא שלי, היה כי שם היו הדיקטטורים גבוהים ויפים, ומצביעים אל הרחוק ועתיד הזוהר. הוא אמר, 'זאת אומה גדולה, שהיא מציירת את המנהיג איך שהוא באמת - זקן, וחלש, ועם זה, ועקום'.
דפנה: וסובל מדיכאונות.
מקס: אבא היה לו כזה, ואומר, 'אני הולך ברחוב בלונדון. אם היו אומרים לי לפני 20-30 שנה, זה כמו להגיד, אתה תלך בירח. אותו דבר. בלתי אפשרי, כאילו, אפילו לחשוב על זה. ותראה לאן הגענו'. הוא ידע להעריך. וברוך השם שירשתי… נגיד, אנשים, הגירה שוברת הרבה אנשים. אם את תסעי היום לדושנבה, זה לא הבדל ענקי, פחות או יותר היום עולם גלובליזציה, זה פחות או יותר, כאילו, יש כספומט, יש בתי קפה, יש קפוצ'ינו בבוקר, זה אותו דבר. אבל אז הלכנו לפלנטה אחרת, והרבה אנשים נשברו, וזה. ואנשים היו, איך קוראים אותו? מהנדסים, היה להם מעמד. עכשיו, אבא שלי, פורמלית, לא היה לו מעמד, הוא מלווה בלט, סבבה. אבל היו לו חברים, כל הסלבריטי, כל הבמאי קולנוע, וסופרים ומשוררים, היו חברים שלו. אבל הוא לא עשה מזה, כאילו, "תראו מי אני". הוא התעורר בבוקר, אמר, אני בוריס. לא אמר, אני חבר של זה, כוכב קולנוע. והוא הגיע לארץ. הוא היה שותה כוסית וודקה, והוא אמר, 'תשמע, יש לי כרטיס אשראי בכיס. אני יכול להזמין מונית, לנסוע לבן גוריון ולטוס לפריס עם דרכון ישראלי. אני מטאטא רחוב, אני חי כמו חבר ממשלה בברית המועצות. אה, ופה למטה במכולת, יש וויסקי. אתה רוצה? בוא, נקנה עכשיו'. [צוחק] עדיין, הוא לא אהב וויסקי, הוא אהב וודקה. אבל יש, הנה.
דפנה: אז מה אתה חושב גרם לו פתאום לרצות לוותר?
מקס: גיל. פשוט הוא כבר… הגיע זמנו כנראה. בכיתי מאוד, כשסיפרו לי. אני לא הייתי שמה, והיה בדיוק קורונה וכל מיני בעיות, ולא יכולתי לנסוע. לא יכולתי, כאילו, מסיבות אשר אינן תלויות בי. לא יכולתי לנסוע. באתי, עבדתי משמרת לילה, באתי בבוקר הביתה, התעוררתי, ואני רואה את הוואטסאפ "אבא מת", מאחותי. פשוט בכיתי, לא יודע, איזה שעה. בלי… לא יכולתי להפסיק. כבר קברו אותו באותו יום. אחר כך עליתי לקבר וזה.
עכשיו, אבא, מגיל קטן, אמא שלי התחרפנה, הוא לקח אותי לבתי קברות כל הזמן. היה לו… הוא אמר, הוא לא היה גזעני, אבל אצלנו, בוא נגיד, הוא אומר, 'הרוסים האלה', זאת אומרת, הוא לא התכוון, היה לו מלא חברים רוסים. זה לא היה גזענות, זה… כי הכובשים, כביכול, האימג' הזה של הכובש הזר, עם התרבות הזרה שבה כפ… הוא לא התכוון לאנשים פרטיים, התכוון שכאילו הרוסים, אין להם שום דבר קדוש, הוא התכוון לאידיאולוגיה הזאתי. הוא אומר למה לא לדבר על מוות? זה חלק מהחיים. והוא היה אומר, זה רגע חגיגי.
דפנה: רגע המוות?
מקס: כן, זה רגע חגיגי. זה כמו שאתה הולך לכיתה א', או כשאתה מתקבל לאוניברסיטה, אתה מתחתן, נולד לך ילד ראשון, ואתה מת, זה אחד הרגעים האלה. למה זה צריך להיות טאבו?
דפנה: בגלל הצער? בגלל צער הפרידה?
מקס: כמובן. אבל הוא גם אמר, היה לו… בהתחלה חשבתי שהוא, יש לו מין כזה קאלט, של אמא שלו. הוא היה הולך לקבר שלה כל הזמן, והוא היה מתפלל שם, מדבר משהו. אמרתי, 'טוב, יש לו קצת, טיפה נדפק, בגלל כל כך אהב את אמא שלו'. אחר כך הבנתי כש… מה… כשהוא נפטר, אין לי בכלל הרגשה שהוא איננו. אין לי את ההרגשה. אני, הוא לידי כל הזמן. עכשיו, יכול להיות זה, זה סיפור שהמוח מספר לי. יכול להיות. מנגנון כזה, הגנה, כדי לא להשתגע, אתה מספר לו, הוא נמצא פה. אבל ככה אני מרגיש.
דפנה: תראה, אני מתארת לעצמי שהמון דברים שהיו ביניכם, המון דברים שדיברתם, המון רגשות, קיבלת ממנו המון זיכרונות, זה לא נמחק כשבן אדם מת, אז יש לזה נוכחות.
מקס: נכון, נכון. וחוץ מזה, הוא היה גם, הוא היה פילוסוף, הוא היה פילוסוף. אני זוכר, פעם נסענו עם עוד, עם חבר שלו במכונית סובייטית כזאת, רועדת, לעיר אחרת, בלילה, אני זוכר שקיעת חמה, הייתי בן… יכול להיות 11 או 12, ואני אומר 'אבא', שאלתי אותו על מוות, אנחנו בני מוות, בני תמותה, אנחנו מתים, וזה. נסענו לכיוון השקיעה, הוא אומר, 'בסדר, כשאני אמות, השמש לא תפסיק לשקוע ולעלות. העולם כמנהגו ינהג. אז מה? אני עוד לבנה קטנה בבניין הענק הזה. אחת פחות, אחת יותר, לא יקרה כלום'.
דפנה: מה הייתם עושים שמה, בבית קברות, בטיול לבית קברות?
מקס: היה שלוש בתי קברות סמוכים. היה יהודי, נוצרי ומוסלמי. אני אהבתי את המוסלמי יותר. [צוחק] זה לא מוסלמי, זה המנהג. אני מבין עכשיו שזה מנהגים מלפני אסלאם. לא היה נהוג שמה לשים אבנים, לא אבנים ולא את הגדרות. אצל אחינו הרוסים, לא יודע אם ראית, הם אוהבים לעשות גדר. לכל קבר יש גדר, זה חצר קטנה כזאת. והם נועלים אותה. בארץ ופה לא מקובל. ושם זה היה כזה פשוט גבעה קטנה וזהו. ולפעמים היה איזה אבן כתוב בערבית. שם אני כאילו, אני זוכר כתוב [מדבר בערבית] וכל מיני דברים כאלה, לכן אני אוהב את הכתב הערבי מגיל קטן, אני זוכר את ה…
דפנה: זאת אומרת, סתם טיילתם בין מצבות, לא הלכתם לבקר אנשים מסוימים.
מקס: גם לבקר אנשים. כאילו, זה חברה של סבתא, זה חבר של אבא, זה המורה שלי, זה הזה הזה שנפטר ב… והיה לי… אצל אמא שלו, היה מספר לי סיפורים. והיו הרבה אשכנזים שבעת המלחמה הגיעו לעיר שלנו ולימדו מוסיקה ולימדו קולנוע ולימדו רפואה. עד היום יש שמה, בדושנבה, זה כאילו סוף העולם שמאלה. הפקולטה לרפואה לא רעה בכלל. באים אנשים מחו"ל, נשאר עדיין את ה…
דפנה: או, אבל אני הולכת לתפוס אותך במילה, כי אמרת עכשיו אשכנזים, הבטחת שתספר למה חשוב לך לקרוא לגרמניה אשכנז.
מקס: אני יהודי ספרדי, אני דובר לדינו, סבבה? אני ספרדי, תושב מדריד ממוצא ספרדי נכון? אבל הוא גוי, למה אתה קורא לו ספרדי ואני יהודי ספרדי? עכשיו, אשכנזי יהודי, גוי גרמני, למה החלוקה הזאת? לא, אם נגיד אנשים פשוט לא פותחים ספרים יהודים, משפחה יקית מה שנקרא, כל סידור תלמוד, תרגמו פה המון, תמיד כתוב "תרגום אשכנזי", כתוב פה בצד השני בגרמנית. זה נקרא בעברית, נקרא בשפה האשכנזית. זה נקרא ארצות אשכנז, למה ארצות ולא ארץ אשכנז? כי זה היה עד 1860 או משהו עד שבא קייזר ואיחד.
דפנה: עד ביסמרק זה היו נסיכויות, כן.
מקס: כן, נסיכויות. אשכנז זה ככה נקרא. וזה, יש פה החלטה פוליטית, ואני רואה בזה גזענות. יכול להיות זה בתת מודע, אבל עדיין. זאת אומרת, לחלק, הגויים הם גרמנים ויהודים, ואנחנו שונים, אנחנו לא, אתה לא יכול להשוות. נגיד, אם יהודים עושים משהו, מביעים דעה נאצית, אסור להגיד שהם נאצים, כי רק הגרמנים נאצים. ופה יש טעות במחשבה, וזה אחד הדברים המסוכנים. כאילו שמה שקרה פה בשואה, זה משהו… איכשהו קשור לגרמניות. לא, זאת מחלה. כמו שיכול להיות לך שפעת ולי יכול להיות שפעת, ומישהו מאפריקה יכול להיות לו שפעת.
דפנה: זאת אומרת, שנאציזם זה יכול להיות לכל בני האדם.
מקס: לכל בני האדם יכול להיות, וזה הוכח מדעית. ראו ערך "הגל השלישי", "The third wave experiment".
דפנה: כן בעברית קראו לזה "הנחשול".
מקס: "הנחשול". זהו, אין מה להוסיף. אתה מפספס את הנקודה כשאתה אומר, הגרמנים הנאצים, לא הבנת כלום מה קרה פה, כלום לא הבנת. אתה אומר Never again, ואתה כאילו הולך בכיוון הזה בארץ.
דפנה: במה זה בא לידי ביטוי שאתה מרגיש שהוא איתך פה כל הזמן?
מקס: זה ישמע לך מוזר, ויכול להיות כאילו ממש מוזר, אבל נגיד, אם יש לי ממש בעיה, ממש משהו כאילו, שמבחינתי בעיה, אני מדבר איתו ואומר 'אבא תעזור'. ו-so far זה עזר. כמובן זה יכול להיות משהו פסיכולוגי וזה, אבל אם אני מסתבך, או משהו כזה ממש, אז אני אומר 'אבא, אתה חייב לעזור', וזה מסתדר איכשהו. יכול להיות זה אשליה, אבל אני מדבר עכשיו על… אני לא מדבר על עובדות מדעיות, אני מדבר על הרגשה שלי, או לידי. אני לפעמים, אני הולך ברחוב, וזה כבר 4 שנים, אני הולך ואני רואה איזה עץ, ואני אומר 'אני צריך לספר לאבא, רגע', מוציא את הטלפון מהכיס, להתקשר אליו.
דפנה: כי קודם נהגת לעשות את זה, באמת?
מקס: כן.
דפנה: לראות משהו יפה, היית מצלצל אליו ו…
מקס: כן. בדרך כלל זה לא משהו יפה, כי אנחנו פחות אנשים, אנחנו פחות ויזואליים, אנחנו יותר טקסט. פתאום עלתה לי איזה מחשבה, הייתי מתקשר, 'אבא אתה יודע מה אני חושב ככה…', ואיזה חוכמולוגיה, היינו מדברים שעה.
דפנה: כן. זאת אומרת שאתה חוכמולוג בן חוכמולוג.
מקס: כן. נגיד שהייתי מתקשר ואמא באה לסקייפ, 'לבשת גרביים? אכלת זה?', וכן, אימא יהודיה. אז אבא, 'טוב, סיימתם עם השטויות? טוב, עכשיו תני לי לדבר עם הבן הזה'. [צוחק] אם לסכם, אני אגיד לך, אחת מאבות העם היהודי, שמו יצחק, שלושה אבות יש לנו, אברהם, יצחק, יעקב. יצחק זה מלשון צחוק. מה שהמסר הכי חשוב קיבלתי מאבא, ואני רוצה להעביר הלאה, הוא לא קיבל שום דבר בחיים ברצינות. יש את כל המראיינים, משתמשים בשאלון של מרסל פרוסט, נכון? יש את השאלון המפורסם של מרסל פרוסט? אחת השאלות שם, כאילו, אם היית רואה את אלוהים, מה היית אומר לו? אני חושב, הפוך. עכשיו, מה היה אלוהים אומר אם היה רואה אותנו? [מוזיקה מתחילה להתנגן] חושב, הוא היה אומר לנו, 'חבר'ה, צחקתי'.
דפנה: [צוחקת] כן.
מקס: זה המסר שקיבלתי מאבא, ואני רוצה להעביר. [צוחק]
דפנה: מקס, תודה רבה מאוד על השיחה הזאת.
מקס: תודה רבה לך.
[מוזיקה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments