בבלוג שבו תיעדה מאיה הפנר את מותו של אביה היא כתבה, בין השאר, ״אני בהתייתמות מתמשכת״. לאבא שלה הייתה תאונה, פגיעת ראש קלה שהידרדרה, ואף שחלפו תשע שנים ארוכות וקשות עד שמת, היא אומרת שהמוות הזה התגנב מאחוריהם בהפתעה.
מאיה, היא תסריטאית שכתבה בין השאר ל״אהבה מעבר לפינה״, ״השיר שלנו״, ״בטיפול״, ״השמיניה״, ״תיבת נוח״ ו״מונא״, ושהמחזה שלה ״מרציפנים״ מוצג בימים אלה בתיאטרון הבימה, (בכיכובה של ליה קניג). אביה, אברהם הפנר, הבמאי, התסריטאי, הסופר והשחקן
שאין שום דרך לתמצת בשורות ספורות את העשייה שלו, היה איש מבריק ומצחיק ודברן וסוער, ״מפואר״, כמו שכתבה עליו מאיה, שאפילו בשנים שבהן היה כלוא בתוך גופו ללא יכולת לתקשר באופן קוהרנטי, באותו חדר המתנה למוות, הוא מצא דרכים לומר לבתו דברים, ללא מילים.
השיחה שלנו נפתחת באנקדוטה אישית קטנה, לא מפני שהכרתי את אביה של מאיה לעומק, אלא מפני שגם אצלי, כמו אצל תלמידיו הרבים ואחרים שפגשו בו לרגע, הוא הותיר תמיד זיכרונות של רגעים בלתי נשכחים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 05/07/2024.
קריינית: "על החיים ועל המוות", עורכת ומגישה דפנה לוי.
[מוזיקת ג'אז]
דפנה: בבלוג שבו מאיה הפנר תיעדה את מותו של אביה, היא כתבה בין השאר, "אני בהתייתמות מתמשכת". לאבא שלה הייתה תאונה, פגיעת ראש קלה שהתדרדרה. ואף שחלפו תשע שנים ארוכות וקשות עד שמת, היא אומרת שהמוות הזה התגנב מאחוריהם בהפתעה.
מאיה היא תסריטאית, שכתבה בין השאר ל"אהבה מעבר לפינה", "השיר שלנו", "בטיפול", "השמיניה", "תיבת נח" ו"מונא", ושהמחזה שלה "מרציפנים" מוצג בימים אלה בתיאטרון "הבימה" בכיכובה של ליא קניג.
אביה אברהם הפנר הבמאי, התסריטאי, הסופר והשחקן שאין שום דרך לתמצת בשורות ספורות את העשייה שלו, היה איש מבריק ומצחיק ודברן וסוער. מפואר, כמו שמאיה כתבה עליו. שאפילו בשנים שבהן הוא היה כלוא בתוך גופו ללא יכולת לתקשר באופן קוהרנטי, באותו חדר המתנה למוות, הוא מצא דרכים לומר לבתו דברים ללא מילים.
השיחה שלי עם מאיה נפתחת באנקדוטה אישית קטנה, לא מפני שהכרתי את אביה של מאיה לעומק, אלא מפני שגם אצלי, כמו אצל תלמידיו הרבים ואנשים אחרים שפגשו בו לרגע, הוא הותיר תמיד זכרונות בלתי נשכחים.
אני הכרתי את אבא שלך, באתי לראיין אותו ל"הארץ", וקבענו פגישה באיזה בית קפה בבן יהודה פינת נורדאו כזה שהיה שם, ואמרתי לו, "איך אני אכיר אותך?" אז הוא אמר לי, "את תכירי". נכנסתי לבית הקפה, ישב איש קטן עם מדבקה צהובה על המצח שכתוב עליה "זה אני".
מאיה: כן. [צוחקות] וכיוון שיש לי מצח גדול, אני הרבה פעמים נגיד חוזרת מהפגנות, ואת העיגול הזה שנותנים, "די למלחמה" וזה, אני כזה שמה על המצח. ושוכחת.
דפנה: כן.
מאיה: ואחר כך כשאני רואה את עצמי אני אומרת, "וואי וואי, מה שהוא עשה לך".
דפנה: כן. כן. אז זאת אומרת זה לא היה פעם ראשונה…
מאיה: אני מצטערת [צוחקת]. לא, אבל זה היה מגוון, זה היה… הוא גם היה יכול לחכות לך עם בננה על הראש, זה גם…
דפנה: כן.
מאיה: לגיטימי.
דפנה: אז אני זוכרת ממנו את זה, ואני זוכרת ממנו את זה שפעם ישבנו אצלכם, באתי עם אורן, ונדמה לי, יונתן היה והסתובב מתחת לשולחן או משהו וזה, ואורן אמר משהו על זה ש… איך יודעים איך לגדל אותם או משהו כזה, ו אבא שלך אמר "רק שופכים לתוכם אהבה, זה כל מה שצריך".
מאיה: הוי הוי. לזה אני מתגעגעת. את יודעת, זה נורא מוזר. היה לנו כל כך הרבה שיחות במהלך החיים, שכאילו אני מרגישה שזאת הייתה שיחה מתמשכת שלהמון אנשים יש את אותה… כאילו, להמון אנשים היו איתו שיחות מתמשכות, אבל כיוון שאני בתו והאבל שלי כנראה אחר, אני מרגישה שעד לפני… לפני איזה ארבע שנים, פתאום הייתה לי מן תחושה שאני לא שומעת אותו טוב כבר. עד לפני ארבע שנים, כל שאלה שהייתה לי אליו באיזשהו אופן נענתה מתוכי, מתוך איזה מצבור של שיחה. ואז פתאום משהו השתנה. כאילו, כיוון הרוח השתנה. לא יודעת, אולי אצלי ואולי פשוט… עבר זמן.
דפנה: למה? כי התחילו שאלות שהן רחוקות מהנושאים שדיברתם עליהם?
מאיה: כנראה. החיים שלי השתנו, ויש פתאום נתונים אחרים. וגם, כן, אני חושבת שזה טבעם של החיים. אתה ממשיך באיזה מסע…
דפנה: אבל את האמירה הזאת שכל מה שילד בעצם צורך כשמגדלים אותו זה שתשפכי לתוכו אהבה, זה אני מניחה שאת הרגשת בתור הבת שלו, ועוד הבת היחידה שלו.
מאיה: הרגשתי וגם… מאוד לקחתי לתשומת ליבי. ואני לוקחת את זה איתי הלאה. היה לו עוד משפט יפה, שכל פעם שהיה, כשכבר הייתי אישה צעירה והיה לי, נגיד, ענייני כסף פתאום, נתקעתי בלי עבודה, אז הוא היה אומר לי, "אני נותן לך, ואת תתני לבן שלך". כשהייתי אומרת, "אני אחזיר לך", הוא אמר לי "לא, לא, לא, לא. אני נותן לך, את תתני לילדים שלך", כן?
דפנה: את יודעת, אבא שלי היה אומר, בגלל שאין לי ילדים, אז אבא שלי היה אומר, אני עוזר לך עכשיו, ואת תעזרי לי כשאני אהיה זקן. זה… אלה היו שיחות שלנו כשהוא היה בן 85.
מאיה: כן, זה לא נאמר בינינו, וכן, זה גם הופיע. לא בגיל 85, אבל…
דפנה: כן. אז כשהתחלת לכתוב את הבלוג הזה, זה היה בעצם אחרי התאונה של אבא שלך, אחרי שכבר היה ברור שלא נשאר אותו בן אדם?
מאיה: לא, זה כבר היה עמוק עמוק בתוך המסע הזה. כי זה היה מסע שנמשך כמעט תשע שנים. הממ…
דפנה: מהרגע שהוא נפצע ועד שמת.
מאיה: [בהיסוס] כן, אבל להגיד נפצע… אני אולי אספר לך איך זה.
דפנה: אז בואי תספרי.
מאיה: אני אעשה לך סדר.
דפנה: כן.
מאיה: הוא נסע ללמד בירושלים, עמד בתחנת אוטובוס, בגבעה הצרפתית, זה אני זוכרת. חיכה לאוטו… הוא נורא אהב, הוא לא נהג, הוא מאוד אהב תחבורה ציבורית. הליכות ברגל ותחבורה ציבורית, הוא נורא אהב לצותת לאנשים, זה, אני לא יודעת אם לצערי או לא, ירשתי גם. זה היה מאוד ככה, זה היה… העולם היה… his oyster, גם בהקשר הזה. בקיצור, הוא עמד בתחנה, חיכה לאוטובוס, עבר אוטובוס אחר מאוד מאוד מהר ומאוד קרוב למדרכה. הוא עשה מן זינוק, הוא היה מן נתרן, בכלל, אדם קופצני. אז הוא קיפץ לו לאחור, וחטף מהעמוד של תחנת האוטובוס, בה הוא עמד, מכה בראש. כנראה מאוד חזקה. זאת אומרת, כשאני שמעתי את הסיפור הזה, זה היה… לא הבנתי… את יודעת, זה היה נשמע כמו שאת מקבלת חבטה קלה מהמדף, לא יודעת. אבל נפלו לו המשקפיים ונשברו, שזה אולי סימן…
דפנה: לעוצמה של המכה.
מאיה: כן, שזה היה קצת יותר… והיה לו איזה דימום קל בקודקוד, בקרחת. אז הוא לקח את המשקפיים, המשיך ל"סם שפיגל", שם הוא לימד. איזה סטודנט שהיה חובש קרבי הסתכל על ה… אז הוא, ניקו לו את הדם, זה היה נראה מאוד שטחי, כל העסק. חזר הביתה. כן בדיעבד נזכרנו שהיה לו, אחרי כמה ימים, איזה כמו פנס בעין, אבל לא…
דפנה: שפתאום מופיע מבפנים, כנראה.
מאיה: כנראה. זה אני מספרת לך מ… כמו בלש, שאחר כך עשינו מן איסוף ראיות. הוא היה בסדר.
דפנה: כי ביום יום יש הרבה דברים כאלה. נופלים, קמים.
מאיה: כן. לא, זה היה הכי יומיומי. אחרי שלושה חודשים, וזה רגע שאני זוכרת זיכרון כל כך מוחשי… אני זוכרת איפה ישבתי אצלהם בסלון, היו אורחים, זה אני לא זוכרת מי, אבל אני זוכרת שהוא אמר… אני זוכרת שהוא לא היה מולי. אני זוכרת שהוא ישב מאחוריי, ופתאום שמעתי אותו מנסה להסביר משהו, ואומר, "נו, הארון הזה ששמים בו את הדברים הקרים". כלומר, מקרר. הדם קפא בעורקיי, ממש. וגם הסתכלתי עליו לראות, כאילו, מה… כי הוא תמיד… הוא דיבר, אחר כך, תיכף אני אספר את ההמשך, אבל בשנים שהוא המשיך להתנהל בעולם, אבל כבר לא היה אותו דבר, הרבה אנשים פספסו שמשהו לא בסדר, כי הוא תמיד דיבר, היה לו איזה מן דיבור פרוע כזה ואקלקטי, והוא עשה עם השפה מה שהוא רצה, והוא קפץ מנושא לנושא, אז היה אפשר לפספס את זה. אבל אני ידעתי את הקודים של הדיבור המופרע הזה שלו, וכשהוא אמר את זה, היה לי ברור שמשהו לא בסדר, ובאיזה מן… אני יצאתי באותו יום מבית הוריי, וידעתי שהסוף הגיע, רק לא ידעתי בדיוק מה ומי, ו… היה לי ברור שמשהו נורא קורה. ואז הייתה…
דפנה: לא היה לך צל של מושג מה לעשות בקשר לזה, או למה זה קשור?
מאיה: לא, וגם… תראי, אני רגע אומרת בסוגריים, כשכתבתי על זה, הרבה פעמים קראתי לזה דמנציה או… כאילו, כן השתמשתי במונחים האלה, כי זה היה נורא מעייף כל הזמן להסביר מה זה בדיוק. אבל זה לא היה דמנציה, זאת הייתה פגיעת ראש. וזה היה מהרגעים האלה אבל שאני חושבת שמי שמכיר דמנציות, נגיד, יבין את מה שאני אומרת. אתה רואה על מישהו, אתה מבין שמישהו לא בסדר, שזה לא סתם, אבל אז אתה עושה איזה מן נסיגה אחורה. גם…
דפנה: כדי לא להאמין לזה.
מאיה: אז זהו, לא היה לי את ה-grace הזה. אני ידעתי. זה לא השתחרר לי, אבל ה… מה אני עושה עם זה עכשיו? נסוגותי מזה מיד. אחר כך… אחר כך זה התחיל להיראות יותר ויותר ברור שהוא… שיש מילים שהוא לא מצליח לשלוף, ואז, זה אני לא זוכרת אם דיברתי איתו, לדעתי דיברתי עם אמא שלי, אז נכנסנו למין שנה, לדעתי, אולי טיפה יותר, של שתינו מתייעצות. גם, לא כל הזמן.
דפנה: קישרתם את זה באיזשהו אופן לתאונה ההיא?
מאיה: לא, לא, לא, לא, לא. לא, אני חשבתי, מכיוון שהכרתי אלצהיימר מסבתא שלי, שהיא אמא של אמא שלי, זה לא קשור אליו, אז היה לי בראש אלצהיימר, אבל גם הבנתי שזה לא מתנהג כמו אלצהיימר. זאת אומרת, לא הבנתי מה קורה, כן הבנתי שמשהו לא בסדר, כיוון שפוזיציה של בת ואישה זו לא אותה פוזיציה, אז לאמא שלי היה קושי אדיר לעמת אותו מול זה, ולכן גם את עצמה הרבה… זאת אומרת, זו הייתה מן שנה של באמת נסיגות, וכן ניסיון לדבר על זה, והחיים שהמשיכו, אבל בתוכי משהו השתנה. זאת אומרת, אני ידעתי שמשהו לא בסדר, לא הבנתי איך לפעול, ולא הייתי אובססיבית על איך לפעול, כי הוא כן תיפקד, וכן היה לי בראש את העניין של אלצהיימר, ולכן ידעתי שאין מה לעשות אם זה אלצהיימר, ואני חושבת שמה שאני אומרת עכשיו הוא הבסיס לטרגדיה הזאת, כי אני חושבת שכשכבר כן התחילו להתעסק עם זה, אז כולם קישרו למקומות האלה. אף אחד לא עשה את הקישור לתאונה ההיא. ולכן לא עשו… כשכבר התחילו לבדוק, לא עשו את הבדיקות הנכונות, ושכבר כן עשו את הבדיקה הנכונה, זה היה אחרי שלוש שנים. שבפגיעת ראש, אחרי שלוש שנים, זה טווח הזמן… שלוש שנים זה טווח הזמן שאפשר לעשות משהו. אחרי שלוש שנים אי אפשר.
דפנה: את יודעת היום את כל הדברים האלה כי כבר קראת וחקרת?
מאיה: כן, אני גם עכשיו כאילו שולפת את זה מאיזה… כן, עברו המון המון שנים. בשנים האלה, אני לא יודעת אם זה הלך והתדרדר… כן, זה הלך והתדרדר ככה באיטיות, נהיו דברים שבאופן ברור, זאת אומרת למשל, יומיים, שבועיים, חודשיים, שנתיים, הייתה אותה מילה, אוקיי?
דפנה: [מהמהמת בהסכמה]
מאיה: דברים שהוא מאוד אהב, נגיד כדורגל שהוא מאוד אהב, זה היה סינמה שהוא מאוד אהב. אז כאילו היו מילים… עכשיו, הוא לא היה מודע לזה. זה גם, זה היה מן איזה מאבק להביא אותו למקום שבו הוא מבין שמשהו בכלל לא בסדר, כי הוא לא חשב שמשהו לא בסדר.
דפנה: והוא לימד והוא המשיך ללכת…?
מאיה: הוא לימד. הוא לימד, ובאיזשהו שלב כשהוא אמר לי, 'טוב, מה אני אעשה? אני צריך להאמין לכם שמשהו לא בסדר'. אז הוא היה נכנס לכיתה והיה אומר, הוא היה קורא לזה "לדבר באלכסון". הוא היה אומר להם, אני מדבר באלכסון, אבל אפשר להבין אותי. והיה מלמד והיה מסתובב, זה קרה כשהוא היה בן, לדעתי, שבעים? לדעתי ביום הולדת שבעים וארבע או שלוש, עוד קניתי לו אופניים, והוא רכב עליהם והיה נורא מאושר. זאת אומרת, הוא היה מסתובב עצמאי. מדי פעם זה היה קצת מבהיל, כי אנשים התחילו להרגיש את החולשה, והיו כל מיני אנשים נגיד לא מאוד טובים ש…
דפנה: שעשו מה?
מאיה: שרצו לעבוד איתו כדי לקחת זכויות על כל מיני דברים, כזה…
דפנה: אה, אני בתמימותי חשבתי שאת מתכוונת סתם שמישהו דחף אותו בתור לאוטובוס.
מאיה: לא, לא, לא, לא, הוא היה מאוד בריא בגופו. ו הוא היה עדיין מאוד קופצני.
דפנה: הוא המשיך לשחות?
מאיה: לדעתי הוא המשיך לשחות.
דפנה: היה שוחה בים כל בוקר, נכון?
מאיה: כן, כל יום בחמש בבוקר בחוף גורדון. לדעתי הוא המשיך לשחות. לא, הוא התנהג כאילו הכל בסדר, ובאיזשהו אופן, אמא שלי ואני אחזנו את החרדה. התחילו ברורים עם רופאים… כל מיני… כאילו התחיל איזה מגע עם המערכת הרפואית, אבל לא היה מה לעשות, ואת זה אני הבנתי היטב, אני חושבת. היה… אני מנסה, אני מנסה לחבר את השנים מהצד שלי לצד שלו. זאת אומרת, בן כמה הוא היה ובת כמה אני הייתי, ולפי זה מה היה מצבו, אבל לדעתי כבר כשהמצב התקשורתי היה הרבה פחות טוב… כאילו התקשורת, קוראים לזה אגב אפזיה, זה מה שיש לברוס וויליס. משום מה פייסבוק מאוד אוהב להעלות לי את ברוס וויליס בפיד כל הזמן עכשיו, ואני ככה מסתכלת… אני לא רוצה לראות, [מגחכת] כאילו, הניחו לי.
דפנה: כן.
מאיה: הכרתי את זה. היה איזה שלב, בתוך כל התחושה שאין מה לעשות, שאני ביום שישי, הייתה כתבה, לדעתי ב"ידיעות אחרונות", אני לא אזכור את שמו לצערי, ב"אסף הרופא" התקיים ניסוי בתא לחץ לפגיעות ראש. אני חושבת שהם ניסו אז לגייס אנשים למחקר, ולכן הייתה הכתבה הזאת. וקראתי ואמרתי, "אוי, רגע, זה מתאים". והלכתי, חיפשתי, ומצאתי את המייל של הרופא הזה, פרופסור בטח, וכתבתי לו. הכי out of the blue, הצגתי את עצמי, הצגתי את אבא שלי, אמרתי ככה וככה. הוא בטובו זימן אותנו לפגישה, עשו מבדקים, הוא לא התאים למחקר, והוא לקח אותו בכל זאת. ואז במשך… לדעתי שלושה חודשים, הוא נסע בוקר-בוקר ל"אסף הרופא" וישב בתא לחץ, וזה מאוד שיפר את המצב, אבל אז הייתה שוב נסיגה. בקיצור, אני קצת עושה ערבוב, במשך כמעט חמש שנים הייתה ירידה בתקשורת ובשליפת מילים.
דפנה: שזה מדהים אצל בן אדם כל כך מילולי, שאפילו למד בלשנות.
מאיה: מדהים. מדהים. לא, מדהים ועצוב, וגם העובדה, תשמעי, לצערנו יש רק יותר ויותר פגועי ראש בארץ, אבל אצל צעירים יש את התקווה שהמוח עושה השלמות.
דפנה: כן.
מאיה: וכן מעיר את התאים וכן עושה כל מיני פיצויים. ואצל אנשים מבוגרים קורה ההיפך. זה כמו דלקת שהולכת ומתפשטת.
דפנה: אבל מלבד העובדה שמילים הלכו ונעלמו לו והיכולת לתקשר, דברים אחרים נשארו כמו שהם היו?
מאיה: אותו דבר.
דפנה: נגיד, חוש הומור, מרץ.
מאיה: לא לא, אותו דבר.
דפנה: כן?
מאיה: מרץ וחוש הומור וזה… עוד לא הגעתי לפרק הזה, אני חושבת שהדבר האחרון שהוא אמר לי בעודו באיזה… באמת קריסה של המוח, הוא הסתכל עלי ואמר לי, "את יפה, את יפה", ככה. אני פשוט ישבתי ובכיתי. וזה היה הדברים האחרונים שהוא אמר לי. אחר כך זה כבר נכנס להשתקה ארוכת שנים. הממ… לא, הוא היה אותו דבר, וגם בהמשך, כשהוא היה סיעודי מלא, זה חלק מהיופי של הסיפור הזה וזה חלק מהקושי שאני הרגשתי כל הזמן שהוא בפנים. שזה פשוט כמו מישהו שנופל בתוך באר מאוד מאוד עמוקה, ולפעמים הרוח מגיעה באיזה זווית שהיא כן נושאת את קולו, ועד כמה היא נשאה את קולנו, אני חושבת שהיא נשאה. אבל…
דפנה: את כתבת בבלוג שלך ב"מקום הכי חם בגיהנום" שכשאת חשבת על איך את תמותי, אז בילדותך או בנעוריך או לא יודעת מתי, את אמרת, או סרטן או דמנציה, אני מעדיפה דמנציה, כי יאללה, אני אצוף לי על איזה ענן נחמד וחביב, ומי שסובל זה הסובבים. ובאמת הגורל פה מתגלגל מצחוק, מרושע…
מאיה: כן.
דפנה: אבל את חושבת שהוא באמת כל התקופה הזאת עבר באמת על איזה ענן כזה?
מאיה: אה… לא. אני אספר לך סיפור. שחזרנו, כשהתחילה איזה הידרדרות, אחרי חמש שנים בערך… תראי, רגע, אני אגיד משהו על עצמי. אני בדיוק לקראת פגישתנו חשבתי על זה, עשיתי לי… לא, אני חושבת שתמיד הייתי… יש בי איזה אלמנט בודהיסטי, בלי שלמדתי את זה, ו… בצעירותי רבתי עם החיים ככה שבאיזשהו רגע הבנתי שצריך לשחרר, שאתה לא… אין מה לעשות, אנחנו לא שולטים. אנחנו שולטים בגזרה מאוד מסוימת. ואני חושבת שמול הדבר הזה שקרה לו היה בי גם כעס, אבל הייתה קבלה. זאת אומרת, הבנתי… הבנתי שאין לי… אין פרח לב הזהב, אני לא, לא אצליח לרפא את זה. זאת אומרת, נגיד הנסיעות האלה ל"אסף הרופא", זה היה רק כי באופן מאוד בולט הבנתי שיש כאן איזה הצעה שהרופאים המיידיים שהוא פוגש לא יציעו לו. זה היה נשמע לי משהו חדש והגיוני, ולכן בסדר, כן, שם פעלתי. אבל לא, לאורך הזמן הזה לא… לא פעלתי, לא טלטלתי, לא נאבקתי בזה. אבל הגיע איזה רגע שהרגשתי… כל פעם היה איזה מן plateau, ואז הייתה ירידה ביכולת לתקשר, ושם הייתה ירידה כזאת, מאוד… הבנתי שמשהו קורה. נסענו לדודה שלי שגרה אז במבשרת, היה אביב כזה נהדר ופרוע, והכל היה פרחים וזה, והוא ישב בגינה ושתק. ובדרך חזרה ישבתי איתו במושב האחורי של האוטו, והסתכלתי עליו ככה ואמרתי לו, "בוא נלך לרופא", אז הוא אמר לי, "לא". אמרתי לו, "בוא, אני רוצה שנלך לרופא. בוא, הרבה זמן לא היינו…" אז הוא אמר לי, "לא, אין מה ללכת לרופא". התחלתי נורא לבכות. ולא בכיתי מולו. כאילו זה היה מאוד… אני גם לא בטוחה אם בשנים ההן בכלל בכיתי. אחר כך הבכי הגיע. נורא נורא בכיתי. אמרתי לו, "בבקשה, אני מאבדת אותך". אה, אני יודעת עכשיו. זה היה אחרי ש"אסף הרופא", הטיפול בתא לחץ, עשה את ההטבה הזאת.
דפנה: והרגשת שהיא מתפוגגת.
מאיה: הרגשתי שהיא מתפוגגת. עכשיו, ידעתי שהיא לא לנצח, כן? זאת אומרת, לא היו לי אשליות, אבל פתאום זה היה מאוד חריף, כי קיבלתי משהו בחזרה והנה הוא הולך כמו קסם, הולך ונמוג. ואמרתי לו, "אני מאבדת אותך בין המילים, אנחנו לא מצליחים לתקשר". ובכיתי, בכיתי, והוא הסתכל עליי, ואז כשנרגעתי קצת, הוא אמר לי, "אני בן אדם סקרן". זה לא היה ככה, כן? זה היה במילים אחרות, שאני לא זוכרת אותן. "אני בן אדם סקרן, תמיד הייתי. מה שלא קרה לי בחיים עניין אותי, וגם עכשיו מעניין אותי". ופתאום היה ברור גם שאנחנו מדברים על מוות, כאילו, על… הוא ככה עשה לי "כן" עם הראש, אמר לי, "כן, גם אם אני לא מצליח לתקשר איתך, תדעי שאני בסדר. אני חושב בפנים, אני…" זהו, אני חושבת שזאת השיחה המשמעותית האחרונה ש… ואולי היחידה גם בתוך השנים האלה.
דפנה: זה נשמע מאוד מנחם.
מאיה: לא באמת. [צוחקת] כן, גם…
דפנה: אני אומרת את זה כי, נגיד, אצל אבא שלי זה היה נורא נורא קצר. הוא נפל, שבר את הירך. די מהר כאילו איבד את הקשר עם המציאות. הוא יכול היה לדבר, אבל הוא לא בדיוק הבין איפה הוא ומה, וכל הזמן ביקש למות, כל הזמן ביקש עזרה. את האקדח, את הכדורים, את ה… את יודעת, לא הייתי מסוגלת לתת לו את זה.
מאיה: אני רוצה להגיד לך על זה משהו, שהדרמה בתוך מה שאת מספרת היא נורא קשה. ומצד שני, אני יודעת שהמסע הארוך הזה, ובאמת, מסע ייסורים, אני בן אדם שבין גיל 36 בערך, עוד לפני, עד גיל 44, יש לי בור בחיים. אני… את חיי שלי החזקתי בציפורניים כי היה לי ילד והבית היה צריך לעמוד.
דפנה: והמשכת לעבוד.
מאיה: המשכתי לעבוד. אבל… לא הקמתי עוד משפחה, לא התאהבתי באופן בריא ומיטבי. לא זה… הייתי בתוך טרגדיה גדולה שהגודל שלה היה ברור, והעיסוק בה היה מאוד… פגיעות ראש, אני חושבת שהדבר שמאפיין אותן יותר מדמנציות זה שאת לא יודעת מה… כל יום מביא משהו אחר. זאת אומרת, היצירתיות שצריך להפגין מול זה היא רבה. ואם אתה מגויס, ואנחנו משפחה קטנה, אז הייתי מן הסתם מגויסת, אז אתה שם. אז אני רוצה להגיד שבתוך זה היו דברים מאוד יפים, שלימדו אותי שיעורים מפליגים על החיים, אבל אני כל כך קינאתי באנשים שההורים שלהם מתו מהר. ממש. בשנים האחרונות, שלא הגענו אליהן עוד, שהיו פשוט איומות, מרגע שהוא נהיה סיעודי, זה היה גיהנום. ואני זוכרת, אני לא מתגאה בזה, אבל אני זוכרת שהיו מספרים לי שאבא של מישהו מת, ואמרתי, 'וואי, איזה כיף לו'. ממש ככה. אני פשוט… רציתי שזה יגמר.
דפנה: אז בגלל שההורים שלי באמת מתו נורא מהר, אז אני נורא קינאתי באנשים שזה לא היה ככה. [מאיה צוחקת] ממרחק אני יודעת שלא, אין במה לקנא, אבל תוך כדי את כאילו אומרת, בסדר, שיגרור עוד קצת, שימשוך עוד קצת, ש… כי יש משהו בנוכחות הפיזית שאת אומרת, בסדר, אני עוד לא מרפה, אני עוד לא התייתמתי, או לא… אפילו לא המחשבה על עצמי, אלא היא עוד שם, הוא עוד שם, אני רוצה עוד קצת, אני… אבל כן, ממרחק אני מודה על זה שזה…
מאיה: לא, אבל זה לא רק זה, זה גם בדיוק הדיון הדבילי על סרטן או דמנציה.
דפנה: כן.
מאיה: סרטן, הבן אדם מאוד סובל, אבל הוא שם.
דפנה: כן.
מאיה: לא תמיד, אבל… פה, את יודעת, הוא, מרגע שהייתה ההידרדרות הסופית, והוא הפך לאדם סיעודי שצריך להיתמך בהכל, מעבר להכל זה נורא הכאיב כל הזמן, כי אמנם הוא אמר לי את המשפט המקסים הזה, אבל אין תקשורת, הבן אדם סובל, ברור שהוא סובל, הוא לא יכול להביע את זה שהוא סובל.
דפנה: אז איך כל כך ברור שהוא סובל?
מאיה: כי אדם שהיה מאוד מלא כוח ועצמאי ושצריך לטפל בו, סליחה, אבל ב"מרציפנים", הוא החתולה.
דפנה: ההצגה שלך ב"הבימה".
מאיה: הוא החתולה.
דפנה: ששוכבת בצד ו…
מאיה: כן. עשיתי שם משהו קצת ממזרי, כי כל הזמן אומרים לי, "אה, זה אבא שלך, הייתה לו עוד אישה", וזה… לא, זה אלתרמן. [מגחכת] זה החתולה. התחלתי לכתוב את זה כי שמעתי סיפור על… יותר מסיפור אחד. שמעתי סיפור ומיד אחריו עוד סיפור על חתולה שלא עושים לה המתת חסד, כי קשורים אליה, כי היא הייתה שייכת לבן זוג אהוב. נורא הצחיק אותי, אבל בעיקר באמת זה היה הזמן הכי חתולי שלו באיזשהו אופן. [מגחכת] מצאתי את עצמי בתוך זה, כי זאת הייתה התחושה, שזה בית רגיל, ובבית הרגיל הזה יש… מתחת לשמיכות המאוד יפות שאמא שלי… אמא שלי כל הזמן הייתה עסוקה בלהפוך את הבית, אמא שלי הייתה… אני לא חושבת שמישהו טופל כמו שהיא טיפלה בו. וחלק מהדבר היה שהבית שתיפקד כמו הוספיס לא ייראה כאילו יש בו מצב כזה. והיא עשתה את זה בשבילו. שיהיה יפה בעין. היא… כשהגיע הזמן למטפלת סיעודית, זה היה לה נורא חשוב שהמטפלת הסיעודית תהיה יפה, כדי שיהיה לו יפה, שהוא יראה דברים יפים.
דפנה: כן.
מאיה: אז כאילו בתוך הדבר הזה, שהבית כאילו מנסה להישאר בית, את יודעת, יש לך את הברק כזה של המיטת בית חולים מהמתכת.
דפנה: את כתבת על ההתחבטות הזאת, על למה לא בעצם לאשפז אותו במקום שאולי יכולים לטפל בו אפילו יותר טוב, ואת חתמת את הקטע הזה במילה "כי אהבה". וזה נורא הזדהתי עם זה. שני הורים שלי מתו בבית, ובעיקר אני חושבת שזה מפני שהם לא רצו שיאריכו את חייהם בשום צורה מלאכותית, וזה מה שעושים בבתי חולים.
מאיה: הוא לא מת בבית, הוא מת בבית חולים במחלקה שלא מאריכה את החיים, יש כאלה חיות. [לוקחת אוויר] בין השאר, אגב, הוא מת בבית חולים כי הרופאים מאותה מחלקה, הוא אושפז שנה לפני מותו, הייתה לו דלקת ריאות שלא יכולנו להתגבר עליה בבית, הוא אושפז, וייצבו אותו, וכשייצבו אותו הציעו לנו להשאיר אותו, כי ראו את מצבינו. היינו פשוט גמורות. אמא שלי בוודאות, ואני גם. ואמרו לנו ככה בפנים, כאילו, תקשיבו, אתם נראות… שאי אפשר, וגם הוא נראה שאי אפשר.
דפנה: כי זה באמת רק אתן, את אמרת משפחה קטנה…
מאיה: רק אנחנו.
דפנה: אבל זה קטנה, קטנה, קטנה.
מאיה: אמא שלי ואני. אז קצת נהיה לנו מן חלוקת תפקידים של שר פנים, שר חוץ, ואני הייתי שר חוץ.
דפנה: מה נדרש לעשות שר חוץ?
מאיה: כל שאלה וכל התמודדות, אז היא מתקשרת, ואנחנו היינו מן צוות ניהול.
דפנה: זה מדהים כמה הרבה יש לנהל, נכון?
מאיה: זה נהיה החיים, נהיה מרכז החיים. לא, היא נשאה בעול בגבורה רבה, ואני הייתי במין מעגל מורכב באופן קצת אחר, כי אני ראיתי כל הזמן. כשאתה נמצא בפנים, אתה לא עד הסוף רואה. ואני הייתי איזה עין שרואה, ואני מודה, לא בגאווה, שאז, כשהם אמרו לנו, די, תשאירו אותו בתוך מסגרת, ובבית נהיה נורא מורכב, מאוד רציתי שהוא יישאר. כי הרגשתי שאני מאבדת שני הורים, במקום אחד. אבל היא לא הסכימה בשום פנים ואופן. לקחה אותו הביתה וטיפלה בו עוד שנה, ממש, החזיקה אותו בחיים. ואז כשזה קרה שוב, שוב הייתה דלקת ריאות כזאת מאוד אגרסיבית, אז אני שמתי את הרגל, אמרתי… כי הדבר שהם אמרו, ואולי זה דבר שאנשים צריכים לשמוע גם, לא מתים כמו בסרטים, זה מורכב. ובבית חולים יש ציוד, ואפשרות לשכך כאבים באופן יותר מיטבי, וכשזה לא סרטן שיש את "צבר", שזה משהו ממוסד, אז הגבולות שם הם אחרים. וכן, בתי חולים זה חרא, אבל זה גם… אולי מקום נכון לפעמים.
דפנה: אז כמה שנים בעצם זה היה?
מאיה: זה היה all and all תשע שנים, הסיעודיות נמשכה ארבע שנים, כשבשנה האחרונה זה היה באמת… שנה אחרונה, תראי, אני הרגשתי שבגלל… בגלל שאמא שלי הייתה מאוד עסוקה במעשה עצמו, ובגלל שהיינו אבא ובת קרובים, והרגשתי שאני… שמשהו בנפש מאוד מאוד מחובר, בדיוק חשבתי על זה לפני יומיים, שכאילו מתתי בשבילו באיזשהו אופן. לא מתתי, אבל ירדתי איתו למטה ביחד, החזקתי לו את היד. ובשנה הזאת, בשנה הזאת הוא היה מסתכל עלי, הוא היה כזה, מסתכל עלי, פתאום. היה לו… וזה בעיניי, אגב, אחד הדברים הכי נדיבים שהיו בו, שכשהוא לא הצליח לתקשר… נגיד, [נאנחת] היה לי כמו ילדה קטנה, הייתי נכנסת לאמביציה להצחיק אותו. עכשיו, אני לא יודעת את גבולות הגזרה של מה הוא מבין, מה הוא לא מבין.
דפנה: כן, אבל זה בניסיון לראות שהבן אדם עוד נמצא שם.
מאיה: היא מובהקת שלנו, עובדת.
דפנה: כן.
מאיה: אז הייתי, נגיד, כמו ילדה בת חמש, רוקדת לו ריקודים מצחיקים, בסדר? אישה בת 43, והוא היה… היה בו משהו נדיב כזה שהוא מצא, הוא עבד על זה תקופה, והוא מצא את הדרך לסמן לי שהוא צוחק. לא יודעת, הוא המציא איזה תנועה עם הראש כזה של כמה פעמים אחורה, שאני אדע, שהוא רואה, ש… שזה כמובן מיד היה מרסק את ליבי ו… אבל הוא היה נותן בי מבטים כאלה של די, כזה, ומה אני יכולה לעשות, די, די.
דפנה: אז כל התקופה האחרונה בעצם הוא היה בבית? זה לא היה מצב שיכולתם לטייל בחוץ או דברים כאלה?
מאיה: הוא היה בבית. וואו, עכשיו אני לא עד הסוף זוכרת, לדעתי, אני לא יודעת אם בשנה האחרונה טיילנו בחוץ, אולי כן. כן, הייתי באה בימי שבת, עושה לו סיבוב מסביב לבלוק. אני זוכרת אפילו פעם, [צוחקת] הוא גר ברחוב נחום הנביא, והייתי הולכת איתו, נחום הנביא, שמאלה בשדרות נורדאו, שמאלה בבן יהודה, ושמאלה לנחום, עושה כזה עיקוף. כשהגענו בבן יהודה, באחד הימים, זה היה פעם אחת זה קרה, הגענו בבן יהודה פינת נחום, והוא נעצר כמו שור. הוא לא זז. עכשיו, הבנתי שהוא רוצה ללכת למקום אחר. הוא רוצה שאני, לדעתי, לרחוב מיכה, יש שם איזה גינה קטנה, אני חושבת, והוא רצה לשם, ולא יכולתי. לא יכולתי. גם כי… זה היה לי נורא קשה, וגם קרו דברים לפעמים, שהוא נתקע, שאי אפשר היה…
דפנה: כן.
מאיה: ופיזית זה היה גדול, כאילו, זה היה גדול עלי, האירוע של לעשות את העוד כמה… איזה ילדה חזירה. ולא רציתי. [צוחקת] לא, כאילו, פחדתי עליו, ופחדתי עלי גם. ולא הסכמתי, וכאילו, רבנו בלי לריב. זאת אומרת, עומדים איש שבקושי מחזיק את עצמו, ובחורה עקשנית לא פחות, וכאילו, לא… ולא לקחתי אותו למיכה. אני מתביישת, אבל זה מה שהיה. אבל זה טווח התנועה שהיה.
דפנה: בבלוג שלך כתבת על פעם אחת שהצלחתם ללכת לים, ואיזה אושר זה היה לכמה דקות.
מאיה: כן, כן, נכון, עם המטפלים. כן, אז זהו, שהיה צריך גיבוי. זה היה פרויקט… היה לו קושי בתנועה כבר. סתם, הם גרים, גרו בקומה ראשונה, נגיד, ופעם הוא לא הצליח לע… כאילו, פתאום הוא לא מצליח לעלות, ואמא שלי, שלחתי אותה לישון, ואני שם, ו… אוקיי, מה עושים עכשיו? ואני מפחדת גם שהוא יקרוס, כאילו, לא… אנחנו נכנסים למקומות לא טובים. לא כיף.
דפנה: אנחנו מדברות על השלבים הקשים האלה באמת בסוף חייו, אבל הקשר ביניכם הרי היה קשר נפלא כל השנים לפני כן. אתם אפילו, בסופו של דבר, חוץ מזכרונות ילדות או דברים כאלה, בסופו של דבר אפילו יצא לך לעבוד איתו ביחד.
מאיה: כן. ולא רציתי לעבוד איתו אחר כך. [צוחקת] לא, היה נפלא, היה לנו גם ענייני… יותר מענייני אב-בת, היה ענייני בת-אב, כאילו…
דפנה: מה, המרידות ההכרחיות?
מאיה: אז זהו, לא הייתי… הייתי ילדה לא מאוד מרדנית, אבל היה לי קושי, כי מהרגע שבחרתי לכתוב, חשבתי תמיד שאני אצייר. ואז הוא בערמומיותו הסליל אותי לחוג לקולנוע, והיה ברור לי, שאוקיי, סבבה, וזה. אבל אני כן, אני הבת של הפנר, אין מה לעשות. אבל זה מן, זה כמו… יש לזה שני חלקים, כאילו, יש את החלק הפומבי של להיות הבת של הפנר, ויש את החלק היותר פנימי של להיות הבת של הפנר. אז החלק הפומבי, כאילו, זה העסיק אותי, אבל זה לא העסיק אותי. לא, לא, את יודעת, לא, לא עשיתי…
דפנה: גם בהתחלה עשית דברים אחרים לגמרי. כל מיני טלוויזיה ודברים שהוא בקושי נגע בהם.
מאיה: נכון, נכון. אני חושבת שמרגע שהלכתי לטלוויזיה, לא חשבתי על זה יותר מדי.
דפנה: למרות שאנחנו זוכרים שאבא שלך עשה את "דלת הקסמים", שזה יצירה טלוויזיונית שמי שגדל באותה תקופה לא שוכח.
מאיה: הוא היה מקריא לי את התסריטים. [דפנה צוחקת] אני ממש זוכרת את זה, זה נורא מצחיק. הוא היה קורא לי, שם לי כיסא, היה לי כיסא פלסטיק קטן כזה של ילדים, הוא היה ממש, "שבי רגע, אני רוצה לבדוק עלייך משהו". והיה מקריא, ואם הייתי צוחקת, אז הוא היה מבסוט, ואם לא, אז הוא היה חוזר לעבוד. ואני, מה אכפת לי? כל כך אהבתי שהוא מספר לי סיפורים, אז מה, 'אה, זה שלך?' לא, זה לא עניין אותי. לא, בחלק… היה לי מסובך להיות בתו וכאילו למצוא את הקול שלי בתוך זה. אז לבוא לכתוב איתו, זה היה פתאום… זה היה לחרוג מהדרך שהתוותי לעצמי.
דפנה: רק ב"ארץ קטנה איש גדול"?
מאיה: כן. הייתי קצת לפרנסתי מדי פעם כשהוא היה עושה עריכות תסריטים, הייתי באה לעבוד איתו בעריכה. תראי, הוא היה אדם מאוד נדיב בכלל, ואיתי הוא היה מאוד… זאת אומרת, זה לא היה הוא, זאת הייתי אני. והוא הסתיר לי את השמש, כי הוא היה הוא. ולכן כשהייתי באה לעבוד איתו, זה היה קונפליקט גדול שהיה מתיש אותי. כי מצד אחד מאוד נהניתי, וגם מכיוון שעבדתי בכל מיני, ערוץ הילדים, ודרמות יומיות, ואהבתי את זה מאוד, אבל זה לא הזין אותי באופן שאולי הייתי צריכה, אז הייתה בזה איזה הזנה מצד אחד. מצד שני, פוזיציה שלי בתוך זה, שוב, לא בגללו, כי הוא מאוד נתן לי מקום, הייתה קשה. אז עשיתי איתו את "ארץ קטנה איש גדול", ואחרי זה הוא ניסה שנעשה עוד משהו ביחד. היה תסריט שהוא כתב לפי איזשהו רעיון שלי. אני רציתי לכתוב… יש את השיר "ליושינקה".
דפנה: [מהמהמת בהסכמה]
מאיה: היה לי רעיון לכתוב מזה משהו, והוא כתב בסוף. כתב… רצה לכתוב תסריט על רוצח שכיר כזה של המוסד שחוזר ארצה אחרי הרבה שנים, והוא רצה שיוסי בנאי ישחק בזה, והוא אמר, 'טוב, אבל את באה לעבוד איתי על זה', והלכנו לפגוש את יוסי, לדעתי במסריק זה היה איפשהו, והם פשוט ישבו וצרחו אחד על השני במשך שעה וחצי. [צוחקת] מן קרב… זה היה כמו להסתכל על שני אריות כבר זקנים אך כוחם במותנם, והם פה עכשיו, בכיף, כן? הם נורא נהנו, אני, אני לא טובה באגרסיות, וגם לא הייתי טובה בזה שאני המיידלע שיושבת שם וזה, ויצאנו ואמרתי לו, טוב, אבא, סורי, תמשיך לבד. והוא נעלב. וואו. העלבתי אותו הרבה לצערי.
דפנה: רגע, זה התגבש בסוף לסרט?
מאיה: לא. יש תסריט, אבל לא, בסוף זה לא יצא, לא. לא, וזה היה מן כזה בינינו… בכלל, הוא לא הבין למה אני לא… פשוט כותבת ופשוט מראה לו, איפה הבעיה? מה הבעיה?
דפנה: מהצד זה גם נראה כאילו יש לך כזאת פריווילגיה נהדרת שאת יכולה גם ללמוד ממישהו כזה וגם לקבל את נקודת המבט הנהדרת שלו, והיא תמיד תהיה מפרגנת, והיא תמיד תהיה…
מאיה: תחת הערך "חרב פיפיות" במילון. [צוחקת]
דפנה: כן.
מאיה: זה… לא, תראי, בסוף… כן הצלחתי להרים את עצמי לכתיבה, אבל… לא, אני לא חושבת שהוא לחלוטין לא הבין, הוא גם הבין.
דפנה: ואחרי מותו, אני הופתעתי לראות בכתיבה שלך, את מתארת שם איזה ביקור שלך אצל רופא שאומר לך משהו, את התייתמת לפני שנה, ואת כאילו כל הזמן מנסה להקטין את זה ולהגיד, 'כן, אבל עבר, עברה כבר שנה, עברה כבר…'
מאיה: זאת אני.
דפנה: כן. [צוחקות]
מאיה: יש לי תמיד עניינים מול צער, שאני מכירה בו, אבל אני לא רוצה באמת לתת לו… יש לי קצת… קראת את הסיפור על פוליאנה? הילדה שתמיד בכל דבר מצאה את הדבר הטוב?
דפנה: כן.
מאיה: מאוד תסביך פוליאנה. וגם בהקשר הזה… לא, אני אגיד לך מה, בגלל הזמן הארוך שקדם למותו, וזה אני ממש זוכרת, שהיה לי ברור ש… את יודעת, יורידו לי שליש על התנהגות טובה. זאת אומרת, אני תרמתי כבר המון המון צער והמון זמן. האישיו הזה של הזמן, שנלקח מחיי באיזשהו אופן, הטריד אותי מאוד. וכשהוא נפטר, אמרו לי, אגב… זאת אומרת, פגשתי יתומות שאמרו לי, "זה לא שנה, זה יותר". כאילו, משהו בתוכי ידע, אבל רציתי לחיות. וזה לא כל כך הצליח.
דפנה: את אמרת שאת בקושי בכית גם במהלך כל השנים האלה, אז לכאורה כאילו כן עברת איזה פרידה או איזשהו תהליך.
מאיה: לא, לא. אחרי שהוא נפטר, אני בכיתי… קודם כל, כשכתבתי את הטורים ל"מקום הכי חם בגיהנום", בכיתי כשכתבתי, בכיתי כששכתבתי ואני הייתי משכתבת כמו מישהו שמבריק אבן, עוד דראפט ועוד דרפאט ובוכה. בוכה בקול רם. זה היה תרפויטי, ואז זה היה… זה קצת מביך לספר, אבל זה היה עולה לאתר, והייתי נכנסת וקוראת את זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, ובוכה, מייללת. אני בכיתי, לא יודעת איך לא… שק הדמעות שלי לא התייבש. בכיתי וזה לקח המון זמן. אבל זאת גם הייתה החלטה. כאילו, נתתי לעצמי שנה. נתתי לעצמי שנה ברוחב לב. אגב, נזכרתי למה, איך זה קרה. נסעתי, לדעתי זה היה בשנה האחרונה לחייו, אני עושה לפעמים… אז עשיתי ועדות בוגרים ב"ספיר", במכללת "ספיר", בחזרה לתל אביב, נסעתי טרמפ עם מודי בר-און, הנחמד כל כך, שגם הוא כבר לא פה. ונסענו באוטו, והוא, כמו כולם בערך, גישש לשאול כאילו, מה עם אבא שלי, ותוך כדי התקבלה אצלו שיחה בדיבורית. זאת הייתה, לדעתי, אחותו, שאלה אותו משהו על איזה שמחה שהייתה להם במשפחה, והוא אמר לה, לא, אנחנו לא נלך, אנחנו בשנת אבל. כשהוא סגר, הוא הסביר לי שאמא שלו, לדעתי, נפטרה אז, ושהם לא חוגגים. עכשיו, אני מאוד רחוקה מהיהדות וכל הלכות האבל, זה לא משהו שהתעסקתי בו, אבל משהו במה שהוא אמר, פשוט יצאתי מהאוטו עם זה, והלכתי וקראתי. על שנת אבל של יתום, ששנה יושבים. וכשהוא מת, אני חושבת, הדבר הראשון שחשבתי, אמרתי לעצמי, את עכשיו, שנה, שבי, בן אדם. אל תזוזי, אל תברחי. אבל אז כשאמרו לי אחרי ש… כאילו, אני חושבת שהייתה לי איזה ציפייה ש…
דפנה: שאחרי שנה זה ייגמר, שתוכלי באמת לקום ו…?
מאיה: תראי, אבא שלי הוא אובדן כל כך גדול בחיי. לא חשבתי ש… את יודעת, אני לא ארגיש יותר צער, אבל חשבתי… תראי, אני חושבת שמה שקורה הרבה פעמים בתהליך של אבל, אני בכל אופן, את זה אני מרגישה מאוד חזק אצלי, זאת אומרת, כאילו גידלתי עוד לב, וזה הוא. אבל לגדל עוד לב ולמצוא ללב הזה מקום נכון בתוכי, זה לא שנה. זה לוקח יותר.
דפנה: את קצת ברחת בכתיבה אל ההומור [מאיה צוחקת], אני מניחה שבמודע ובכוונה.
מאיה: ברחתי מחיי.
דפנה: כי אני זוכרת טקסט שאת כותבת, "בדקתי, לא השתנה שום דבר, הוא עדיין מת". אני לא… אני, רגע, אני אפילו צילמתי את זה, שנייה אחת. [מאיה צוחקת] בואי נראה. הנה, אכפת לך לקרוא את זה אולי?
מאיה: כן, אבל אני רק אגיד לפני זה, לך אין את זה?
דפנה: ברור שיש, זה כלי מאוד…
מאיה: [מקריאה]
"החדשות המשגעות הן שהמצב יציב. עדיין מת, בדקתי. מת לגמרי, סטטי, לא חי אפילו קצת. אין שום סימנים לנוכחותו בעולם. פה ושם אמנם נצפית ברחובות העיר דמות קטנה עם ניתור אופייני וכובע רחב והלב מתמלא ברק מהיר של שמחה והקלה, אבל זה אף פעם כבר לא הוא. האיש פרש ולא נמצא, מתעקש ולא חוזר, לא במתכונתו המקורית ולא בגרסתו החולה. לא נוצר שוב קשר כבר יותר מדי זמן. והוא גם לא מטלפן. אין".
דפנה: אני חושבת שבהמשך את כתבת משהו כמו "אם יהיה שינוי אני אעדכן", או כזה דבר.
מאיה: את יודעת, את יודעת שכשהוא נפטר… סליחה, מת, אני לא אומרת נפטר…
דפנה: כן.
מאיה: כשהוא מת, זה היה יום שישי, הוא היה מאושפז… כאילו 12 יום ניסה למות בערך, ובסוף זה הצליח. אמרו בחדשות שהוא מת, ואנחנו עוד היינו ב"איכילוב", כי היה המון מנהלה לעשות, והוא נקבר בצרעה, זה לא חברה קדישא, לא משנה, היה המון עיכוב. כשבאנו הביתה כבר היו אנשים, כבר בעצם השבעה התחילה… זאת הייתה, בכלל, השבעה הכי ארוכה בהיסטוריה של האנושות, כי הוא נקבר רק ביום שני, אבל מיום שישי כבר התחילו להגיע אנשים. קיצור, אז הסלון היה מלא אנשים, ומדי פעם הייתה דפיקה בדלת, ואני הלכתי לפתוח, וכל דפיקה כזאת, פשוט היה לי ברור שזה הוא, ושזה הוא הבריא. נפטרנו מהחולה, והנה הבריא…
דפנה: יכול לחזור.
מאיה: אבל הוא לא חוזר, לא.
דפנה: אני כל פעם אומרת שזה חסר אחריות לעשות ילדים ואחרי 50 שנה למות, כאילו, להשאיר אותם בעולם.
מאיה: [צוחקת] זה מאוד מצחיק, ונכון גם.
דפנה: כי אני מרגישה שזה באמת סוג של… כי אני חושבת שהעצב מהול גם באיזה מן כעס כזה של כאילו…
מאיה: נכון.
דפנה: מה הלכתם, מה הלכתם? זה לא במקום.
מאיה: אני כועסת הרבה, ואני כועסת הרבה בזמן האחרון גם. מצד שני, אני אומרת לעצמי, בסדר, ככה את יכולה לכעוס עליו בחופשיות, והוא לא פה לכעוס עלייך, כי הוא היה כועס עליי אם הוא היה פה עכשיו.
דפנה: למה?
מאיה: כי כשרבין נרצח, הוא, שהיה עד אותו רגע מסתובב ומסביר לכולם שיהיה פה נהדר, ומזרח תיכון חדש וכמה כישרון יש פה, והאמין בשלום, אחרי הרצח הוא פשוט התהפך על מלא, והיה רב איתי בצרחות. הייתי בת 25, שאני אארוז את הדברים שלי עכשיו, ואעוף מפה, כי יהיה א', ב', ג', ד'…
דפנה: כל מה שקורה היום.
מאיה: כל מה שקורה היום. זה פשוט… אני נבוכת, זה פשוט בן אדם מבייש, מה אני אגיד? אמרו לי. באו, דפקו אצלי בדלת, אמרו לי. מאיה יהיה ככה וככה. ותשובתי הייתה, "אבל אני רוצה לגדל את הילדים שלי בחוף הים שאני גדלתי". איזה חמודה.
דפנה: כשקראתי את הטורים שלך וככה נזכרתי באבא שלך לפני השיחה הזאת, אז חשבתי על זה שהמשפט שמסתיים בו "לאן נעלם דניאל וקס?", כל כך מתאים למה שקורה כאן, כאילו אני מסתובבת, אבל כל הזמן אני רוצה להגיד "כוס אמק וקס".
מאיה: לגמרי. ממש. בסדר, אז אני אומרת "כוס אמק הפנר". [צוחקות] ורבה איתו בליבי.
דפנה: כן, אבל את עדיין פה, והולכת להפגנות, ו…
מאיה: א', אין לי פספורט זר. אגב, הציעו לו פספורט פולני של כבוד או משהו כזה, והוא אמר לא. זה אגב גם משהו, שאפרופו זה שאמרתי לך בהתחלה, שכאילו היחסים ממשיכים באיזשהו אופן, אבל הבן אדם לא נמצא. ואז זה מתחיל להגיע למקומות שאני כבר לא יודעת… אבל הוא היה חתיכת שואן, בשקט, בשקט. מאוד לא דיבר על השואה, כן? זה לא, אבל במשפחה… סבא וסבתא שלי, כל המשפחות שלהם… זאת אומרת, לא, היא, שתי אחיות שלה באו איתה לארץ.
דפנה: של אמא שלו?
מאיה: כן. רוצה את הסיפור המדהים?
דפנה: ספרי את הסיפור המדהים.
מאיה: סבתא שלי התחתנה עם סבא שלי, לדעתי כי הוא היה חתיך. אגב, הוא לא היה כזה חתיך, אבל היה לו עיניים כחולות, והוא מאוד אהב להתלבש וכזה גנדרן. התחתנה איתו, שניהם היו מפולין, ונסעו לארץ ב-34'. ב-35', ירדו מהאונייה נשארו בחיפה. ב-35' אבא שלי נולד, ולדעתי די מהר היא הבינה שהמדינה הזאת לא מתאימה לה, סבא שלי לא כל כך חכם.
דפנה: יש גבול כמה עיניים כחולות יכולות לספק את העניין, כן?
מאיה: בדיוק. עד איפה זה סוחב? לא יודעת אם האימהוּת כל כך עשתה לה טוב. לקחה את הילד וחזרה לפולין. חייתה בקרקוב. היא והאחיות שלה, לדעתי, ביום הן היו תופרות, כאילו התפרנסו מתפירה, בלילה היא בילתה, ואבא שלי היה עם מטפלת פולניה, קאז'ה, ונראה לי שהכל היה נראה לה שזה העתיד, עד שאבא שלה, שהיא מאוד אהבה אותו, והוא היה מן איש חכם, תפס אותה, אמר לה, 'תקשיבי, אנשים פה, הם קוראים עיתונים, אבל הם לא קוראים את העיתונים. כולם ימותו. תקחי את האחיות שלך, תקחי את הילד, תעופי'.
דפנה: נשמע לי מוכר.
מאיה: לא, לא. לא, אני מספרת את זה, כי כשאני כועסת ואני באיזה, עכשיו, ואני באיזה דין ודברים עם מישהו, אז אני אומרת לעצמי, רגע, בכלל אני מדברת עם אבא של סבתא שלי. ואבא שלי העתיק, וזה, מצד שני, זה הופך את הכל לעוד יותר…
דפנה: והיא לקחה אותו וחזרה לכאן?
מאיה: כן, ולסבא שלי. וכולם מתו. והיא הייתה פה ודאגה על זה, על זה נעשה "דודה קלרה".
דפנה: כן.
מאיה: דאגה לאחיותיה, והשואה… תראי, אני לא הייתי בקשר איתם כל כך, עם ההורים של אבא שלי, מדי פעם הוא היה מאלץ אותי לבוא איתו בימי שני אליהם. היום אני מבינה שהם היו… אנשים באבל, מאוד מאוד כבד, והם לא מאוד התערו פה, למרות שהיו להם חיים… ואבא שלי לא… לא התעסק עם שואה, אבל בשנותיו האחרונות, אגב, הם מאוד קפץ לו, פתאום הדבר הזה, ואני לא יודעת מה… כמו כולנו, אני לא יודעת מה לעשות. [צוחקת]
דפנה: אבל בעניין האבל על מותו…
מאיה: כן?
דפנה: אני שמעתי פעם ממישהו שאמר שברגע שאמא שלו מתה, החרדה הנוראית והפחד הנורא מפני מה יקרה לה, נעלמו, שזה הקלה גדולה, ואת המקום שלהם תפס עצב עמוק, שזה לא באמת המשכיות של אותו דבר, שזה רגש אחר לגמרי.
מאיה: זה רגש אחר לגמרי. לא, א', יש לזה שלבים, כמו שאנחנו יודעים. תראי, קודם כל, מכיוון שלא הייתי קשורה לאף אחד מהסבים והסבתות שלי, הוא הראשון שמת לי. אז גם הייתי צריכה באיזשהו אופן לארגן בתוכי את כל הקונספט הזה של מוות, שזה… מה נגיד? [צוחקת] לא דבר… לא דבר שאנחנו מעכלים אף פעם, בעצם. אני זוכרת שכשהוא היה מאושפז את ה… אני חושבת שזה היה האשפוז הראשון, רכבתי על אופניים בשדרות דוד המלך, גם את זה אני ממש… יש לי זכרונות כאלה, כאילו אני שם. ואני זוכרת את כיכר רבין מולי, ואני אומרת לעצמי, עוד מעט אנחנו נמשיך ללכת על המדרכות, והוא יהיה מתחת לאדמה. וכאילו זה מה שהמשיך ללכת איתי, כל הזמן הזה, שהוא עוד מעט יהיה מתחת לאדמה. הוא לא יהיה מעל, הוא יהיה מתחת. היה לי ממש איזה מן עיסוק כזה בויז'ואל באיזשהו אופן. כן, ואז פתאום הוא לא היה. היה מין אין גמור ומוחלט, ו…
דפנה: את מרגישה שזה מאוד שינה אותך?
מאיה: זה מאוד שינה אותי. מאוד. אבל תראי, מאוד, מאוד שינו אותי השנים האלה שהוא היה… הלך ונהיה לא הוא. מאוד שינו אותי. אני הייתי בן אדם מאוד ציני. לא שלא ידעתי צער, אבל לא ידעתי טרגדיה. וזאת הייתה טרגדיה בסדר גודל תנ"כי בערך, כי אני חושבת שהאופן שבו זה התגנב מאחורינו ולא זיהינו עד הסוף, וכן התחושה בכל זאת שהיה שם זמן שהיה אפשר לעשות משהו, והוא לא זוהה, אז כאמור, מכיוון שיש בי משהו שמקבל את החיים וזה, אני לא התקוטטתי עם זה יותר מדי, אבל זה שם, זה בתוכי, זה…
דפנה: אבל מה אפשר לעשות עם זה חוץ מלהדחיק את זה? זה הרי אפשר לצאת מהדעת, מהמחשבה שאולי ואולי…
מאיה: אני לא מדחיקנית טובה. לא, אני לא שם כי החיים באו ולקחו אותי בסופו של דבר, אבל זה משנה בן אדם. יש בתוכי… זה לא בור, כי בור נשמע כמו משהו ריק. זה לא ריק, זה מלא, אבל זה… לא היה בתכנון. [מגחכת] וזה נשאר, זה לא הולך.
דפנה: אבל מרגע שיש לזה את הנקודת סיום, לפחות המעבר הדרמטי הזה שבין איש חי לאיש מת, את מרגישה שגם השתנית מאז?
מאיה: אחרי שישבתי שנה, קמתי. אוקיי? הצער הלך איתי. הייתי מאוד עצובה.
דפנה: עכשיו זה כבר כמעט עשור מאז מותו, נכון?
מאיה: בספטמבר זה יהיה עשור, אבל הייתי באיזה ריצת אמוק. א' כל, נגיד, כל נסיעה לחו"ל שנקרתה בפני, לקחתי, לא משנה מה, מתאים, לא מתאים, כי לא נסעתי המון זמן, כי הייתי על המשמרת. והתחלתי לכתוב, התחלתי לכתוב. זה כן, בהחלט משהו שקרה, שהטורים האלה הם איזה התחלה… הטורים האלה, הטורים האלה שינו אותי. זה קשור אחד לשני.
דפנה: איך הם שינו אותך? אני יודעת שאני הופתעתי כשקראתי אותם כי הייתה לך חזות נורא קשוחה, ופתאום בטורים האלה היית מאוד חשופה ושברירית.
מאיה: הייתי צינית. עבדתי בטלוויזיה, שיש לזה הרבה השלכות על הכתיבה. מאוד אהבתי. את כל מה שעשיתי בטלוויזיה, גם הדברים שנגיד נראו לאבא שלי נחותים, אני אהבתי. א', כי אני נורא אוהבת הומור, ובדרך כלל הייתי באזורים האלה. תראי, היה נראה לי שוס לעבוד במשהו שבו אני במהלך העבודה מצחיקה את עצמי. זה גדול.
דפנה: ללא ספק.
מאיה: ומרוויחה כסף, וגם הייתה לי ידיעה פנימית מאוד מאוד עמוקה וברורה, שזה זמני. זאת אומרת, ידעתי שאני אגיע למשהו שאני לא יכולה לדמיין אותו עדיין.
דפנה: הכתיבה שאת עושה היום, כן.
מאיה: לכתיבה שהיא אני. הכתיבה באיזשהו אופן… בטלוויזיה רובה, לא כולה, אבל רובה…
דפנה: כן?
מאיה: הייתה להוציא לפועל חלומות של אחרים, ולקבל על עצמי חיים של אחרים. נורא אהבתי את זה, אני לפעמים עדיין מתגעגעת לזה, אבל בתקופה הזאת שהוא… לא, כבר לקראת הסוף, ככל שהוא נהיה פחות, אני התחלתי להבין שאני צריכה להיות יותר. גם כי באיזשהו אופן חיכיתי לזה, זה נורא עצוב, זה נורא לא יפה, כאילו, אם הוא שומע את זה עכשיו, והוא כבר שמע אותי אומרת את זה כמה פעמים, אז זה מעצבן אותו ואני מבינה, אבל… אבל ככה זה. אז יכולתי להיות אני, וגם, תראי, השנים האלה הורידו ממני מסכות והורידו מגננות. הסתובבתי בעיר קרועה וכואבת, ויש איזה רגע שאתה לא יכול להסתיר. תראי, נגיד העניין הזה של הרבה זמן, של אדם קרוב שחולה, ואיך הסביבה מגיבה לזה, זה משאיר חותם, אני חושבת, בכל בן אדם.
דפנה: איך הסביבה הגיבה?
מאיה: הסביבה מאוד התרחקה.
דפנה: וואו, כל כך קיוויתי שתגידי שלהיפך.
מאיה: לא, אבל אני מבינה. לא כל הסביבה… את יודעת, הייתה איזושהי סביבה קרובה, אבל כעיקרון… תראי, קודם כל, הוא הסתובב כמה שנים, כפי שאמרתי, הוא המשיך ללמד, הוא המשיך… הוא היה אדם מאוד מאוד עקשן. אנשים לא יודעים מה הולך. זאת אומרת, אני זוכרת שמישהו בא ואמר לי, שמישהו אמר לו שהוא ראה את אבא שלי ב"סינמטק" והוא נורא שותה. הוא היה שיכור, אוקיי? כזה מן… והסתכלתי, איזה שיכור? כאילו, הבן אדם עם פגיעת ראש. אז כאלה. עכשיו, בן אדם כמוהו שמכיר הרבה אנשים ומסתובב הרבה במקומות, אני מבינה את האנשים מסביב, הם לא יודעים. וזה הלך ונהיה יותר אפל ויותר קשה. ולא, אנשים לא קופצים ראש לתוך טרגדיות.
דפנה: אבל עכשיו שזה עשר שנים, ובדיוק רצה ההצגה שלך "מרציפנים" שבמרכזה טקס זיכרון לעשר שנים למותו של הכותב הגדול…
מאיה: כן, זה קטע. תראי, זה כתוב כבר עשר שנים, [צוחקת] זה כתוב כמעט עשר שנים, המחזה הזה. זה מאוד משונה שזה יצא עכשיו, כי זה היה אמור לעלות ב"הבימה" לפני תשע שנים, כשזה נכתב, ולא קרה. ואז לפני הקורונה זה היה אמור לעלות ב"קאמרי", ובאה הקורונה ושמטה את זה. ועכשיו כשהבנתי שזה עמד לקרות… התחילו חזרות באוגוסט, א', הייתי במין הרגשה של, אוקיי, מה יקרה עכשיו? ואכן הגיע אוקטובר, [מגחכת] כי זה היה אמור להעלות בסוף אוקטובר, ונדחה. וגם אמרתי כמובן, וואי, אלוהים, זה השנה עשירית למותו, אז מה העניינים? כאילו מה… כן, אבל כך קרה.
דפנה: אז השאלה אם מעניין אותך בכלל לעשות כל מיני דברים כאלה גם, הנצחות…
מאיה: עיזבון זה אישיו.
דפנה: כן.
מאיה: תראי, בהתחלה עשו ערבי זיכרון, כל מיני פרויקטים שתמיד אני, אם אני לא שותפה, אז אני כן ברקע, וזה היה לי קשה מנשוא. אני ממש מרגישה לפעמים שאני צריכה להתנצל בפני אנשים שפנו אלי או שעשו את הדברים, כי לא חייכתי לקראת אף אחד, גם כי אני חושבת שיש אישיו עם… לי, עם האבל הפרטי והאבל הטיפה יותר ציבורי, גם מתוך המקום הזה שרציתי עכשיו לכתוב. רציתי לא להתעסק בדברים שלו. ואני בת יחידה. אני לפעמים אומרת לאמא שלי, תראי, אחותי הייתה עושה עבודה נהדרת עם העיזבון, אני לא יכולה, אני ממש לא יכולה. ועכשיו, כן, היו לי כל מיני מחשבות, אפילו הצעתי ל"הבימה" לעשות עיבוד לבמה של 'דניאל וקס'. לא נראה לי שזה קורה. היו לי כל מיני מחשבות. כאילו, פתאום כן יכולתי, כי ההצגה יצאה כנראה… כאילו, כי כן הצלחתי לעשות משהו שלי…
דפנה: כן.
מאיה: אז אני יכולה קצת להתפנות אליו, אבל עדיין, עיזבון זה המון אנרגיה והמון מחשבה. אתה לא רוצה… אתה לא רוצה לשחזר את אותו הדבר, כי הבן אדם לא נמצא, ומצד שני, לתת את הדברים שלו למישהו אחר, זה גם אישיו. לא יודעת. עיזבון זה מורכב. אבל כן, כנראה צריך לעשות משהו. אגב, אני לא רוצה לעשות כלום. אני לא רוצה לעשות כלום. אני כאילו… הוא היה אומר לי תמיד שיצירה צריכה לעמוד על הרגליים של עצמה. שהיוצר נפטר, סליחה, מת, מה קרה לי עם נפטר? הבן אדם מת, עשה מה שעשה, הוא נורא אהב, הוא נורא אהב לכתוב, הוא נורא אהב, גם כשהוא סבל מלעשות סרטים, הוא אהב לעשות סרטים. כאילו, הוא אהב את הדבר הזה. ותמיד הוא היה אומר לי, יום אחד אני אמות, אני לא אהיה… הוא היה מאוד מאוד… זאת אומרת, אין אלוהים ואין כלום, ואין חיים אחרי המוות, וזיבי בכלל, ואמות. וזה או יעמוד לבד, או לא יעמוד לבד. ואני חושבת שיש לי את הציווי הזה בתוכי איכשהו כמו… כאילו לשמור לו אמונים. זה נשמע ממש דפוק, אבל זה… כי זה לא שומר אמונים, זה…
דפנה: אז על איזה דברים את רוצה לשאול אותו וכבר אין ממנו תשובות?
מאיה: [צוחקת] לא יודעת, האמת זה ענייני יומיום, וענייני… אני תוהה… אני חושבת כמו כל היתומים, אם היה לי אבא, מה היינו עושים עכשיו. אוקיי? אבל כשאני ממשיכה קצת את המחשבה הזאת, אז אני מבינה שאם היה לי אבא, היה היסטרי מרוב זעם, וגם אני מאמינה שהוא לא היה חי פה כבר כמה שנים. או חי חצי-חצי, או… אבל אני שומעת אותו צועק, זה כן, רק אין לי את השיחות. אני שומעת אותו צועק עלי, "תרימי את התחת שלך ותעופי מפה".
[מוזיקת סיום]
דפנה: כן. מאיה, תודה רבה.
מאיה: תודה לך.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments