על החיים ועל המוות - עם דפנה לוי - 169. שילה ויינברג

את מרבית חייה עברה שילה ויינברג ב״מופע בני״, כפי שהיא מגדירה זאת. היציאה הרשמית מן הארון והחיים החדשים כאישה התאפשרו, כך היא מספרת לי, רק אחרי שהתאלמנה. מי שהייתה זוגתה לא יכלה להשלים עם העובדה שהגבר שאיתו התחתנה הוא אישה, וכפי ששילה אומרת, על אף האהבה העמוקה הן אמללו זו את זו ובמבט לאחור היא יודעת שהיה שם פספוס נורא. שילה היא היום אבא וסבתא, וגם חברת מועצת קריית טבעון – היא הטרנסית הראשונה שנבחרה בארץ לתפקיד כזה – והיא אקטיביסטית וגם משוררת. בימים אלה ראה אור ספר השירים השני שלה, ״כעת״, ובמהלך השיחה שלנו שילה גם קוראת מתוכו.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/06/2025.

‏קריינית: "על החיים ועל המוות", עורכת ומגישה דפנה לוי.

‏[מוזיקת פתיחה]

‏דפנה: את מרבית חייה עברה שילה ויינברג ב"מופע בָּנִי", כפי שהיא מגדירה זאת. היציאה הרשמית מן הארון והחיים החדשים כאישה התאפשרו לה, כך היא מספרת לי, רק אחרי שהיא התאלמנה. מי שהייתה זוגתה לא יכלה להשלים עם העובדה שהגבר שאיתו היא התחתנה הוא אישה. וכפי ששילה אומרת, על אף האהבה העמוקה, הן אמללו זו את זו. ובמבט לאחור, היא יודעת שהיה שם פספוס נורא. שילה היא היום אבא וסבתא וחברת מועצה בקריית טבעון, היא הטרנסית הראשונה שנבחרה בארץ לתפקיד הזה, והיא אקטיביסטית וגם משוררת. בימים אלה ראה אור ספר השירים השני שלה, "כעת", ובמהלך השיחה שלנו שילה גם קוראת מתוכו.

‏שילה: אז שמי שילה ויינברג. אני גרה בטבעון, קריית טבעון. אני חברת מועצה, כן. אני אחראית על… אני מחזיקה את תיק הקהילה הגאה, ואני גם מעורבת בחינוך. אני הייתי מורה 35 שנים בתיכון, וגם לימדתי באוניברסיטה ב"דרך רוח", פילוסופיה, כן, זה התחום שלי. ו… בעיקר פילוסופיה של ההיסטוריה, [דפנה מהמהמת בהסכמה] ואני הורָה לשני ילדים בוגרים, שניהם גרים ביפו. אני גם חברת המועצה הטרנסית הראשונה, וגם נכון להיום גם היחידה בישראל. אני גם יושבת ראש עמותה שנקראת "טרנסיות ישראל". אמרתי שאני גם סבתא לנכדה? כן. והבת שלי מצפה עכשיו לילד השני.

‏דפנה: אה, יש לך בת ובן?

‏שילה: יש לי בת ובן. הבת הבכורה, הבן הוא הצעיר יותר. וזהו. ואני גם [נאנחת] פעילה במטה החטופים פה בטבעון, ואני עושה עוד הרבה דברים.

‏דפנה: וגם משוררת.

‏שילה: ואני בין היתר גם משוררת. ממש לפני בערך חודשיים, חודשיים ומשהו, יצא הספר השני שלי. הספר הראשון נקרא "אתחול", שבעצם מתאר את תהליך ההתאמה המגדרית שלי, והספר השני נקרא "כעת". לא יודעת איך זה יצא, אבל זה… הוא די מדבר על הנושא שלך. אני מבינה שהנושא שלך זה "על החיים ועל המוות", נכון?

‏דפנה: אבל את יודעת, הכותרת הזאת בעצם יכולה להכיל הכל.

‏שילה: נכון, נכון, כן. כי יש לנו את כל החיים ויש לנו את כל… לא יודעת אם יש לנו את כל המוות, אבל בוא נאמר, "כעת" למעשה נכתב, חלקו, ממש ב… עוד לפני 20 שנה, והוא פשוט לא פורסם, וחלקו האחר נכתב בין השנים 22' ל-24'. כאשר, למשל, כל השער הראשון, הוא נכתב בהשראת ה-7 באוקטובר. כמו רבים, כמו רבות, אני עד היום דרך אגב, בדיוק אתמול הייתה לי שיחה עם הבת זוג שלי על כמה שזה מעסיק אותי, וזה מעסיק אותי המון הנושא הזה, הרבה מאוד. כמו שאמרתי, אני פעילה במטה החטופים, אבל מעבר לזה, זה גם בכתיבה. אני חושבת שמה שמלווה את הספר הזה זו תחושה של קינה. זה סוג של קינה בעצם, וגם הוא ככה נפתח - "שבעה בתי קינה". זה גם היה אמור להיות השם המקורי של הספר, עד שהעורך אלי הירש, עורך נפלא, אז הוא שינה לי איזה מילה אחת, הוא כתב לי במקום "עתה" - "כעת", עתה ב-ע', כן? וזהו, וזה הפך להיות שם הספר. ולמעשה הוא… הספר הזה בא מתוך המצוקה שמלווה, שוב, אני אומרת אותי, אבל זה לא רק אותי, אני… אנחנו חברה… חברה מקוננת היום.

‏דפנה: כן.

‏שילה: זאת אומרת, עכשיו גם, האמת שגם אנחנו אפילו לא יכולים לקונן בשקט, כי המלחמה ממשיכה.

‏דפנה: לא, ללא ספק אנחנו לא מסוגלים עדיין אפילו להבין על מה אנחנו מתאבלים.

‏שילה: בדיוק. אנחנו לא בפוסט-טראומה, אנחנו בטראומה עצמה. ומצד שני יש את עשרות אלפי ההרוגים בעזה - ילדים, נשים, גברים. וכאילו אנחנו באמת… זאת אומרת, את יודעת, כשאני זוכרת, כשהייתי צעירה, הייתי מסתכלת על הסרטים ממלחמת העולם השנייה, למשל, בעיקר, ואומרת לעצמי "וואו, איך הם חיו אז?" והיום אני חיה את זה. זאת אומרת, שוב, אולי לא באותו scale, או לא… זה, אבל עדיין, אנחנו חיים באמת באיזשהו מצב שבו יום רודף יום, כמו שנאמר. והיום שבא אחריו, הוא רק נעשה גרוע יותר, הוא לא נעשה טוב יותר. אז זה למעשה הרקע שיושב על הספר הזה. אני לא אמרתי את זה, אבל אני אלמנה. אני הייתי נשואה לאישה בשם רחל, שלושים וחמש שנים. זה אגב כמניין שנותיי בהוראה, כך הייתי מניין שנותיי בזוגיות עם רחל, והיא חלתה בסרטן ב-2015. במשך שנתיים וחודש ניסתה… ניסינו להתמודד עם המחלה, והיא נפטרה. היא נפטרה באלפיים… בראשון לספטמבר 2017. עכשיו, זה מין אירוע כזה. אני לא סתם אומרת את זה, היא הייתה מנהלת בית ספר. עכשיו, בעולם ההוראה, הראשון לספטמבר זה אישיו, כן? אז זה היום שלמעשה פתח את שנת 2017, בשנת הלימודים. היא נפטרה בבית. זאת אומרת היה הוספיס בית. אז השער השני עוסק רובו ככולו בה. עכשיו, גם ב"אתחול" יש את זה, אבל בדרך אחרת. השער השלישי והשער הרביעי די מחוברים ביניהם, הוא נקרא "מזבח", ולכן גם הכריכה של הספר, דרך אגב, שאני צילמתי אותה, עוסקת ב… במזבח. והשער הרביעי נקרא "עקודים". ושניהם מתחברים ביחד מבחינתי, כי שניהם עוסקים ב… אולי כי… אני יודעת, בשאלת ההישרדות של מדינת ישראל, של החברה הישראלית בעצם, ובעיקר באותם חבר'ה צעירים, שמה שקורה להם כשהם מגיעים לצבא, או כששולחים אותם לצבא. אני יכולה להגיד, אני במופע הבני שלי פעם הייתי בצבא גם [מגחכת], הייתי בנח"ל. ואני… וזה היה מזמן, כן? אבל אני חוויתי את השירות הצבאי שלי גם בצורה לא נעימה במיוחד. אני שירתתי בשטחים, אבל זה היה בתקופה הרבה יותר קלה משהיום. אם היום הכל טעון וכל צד שם שורף אחד את השני, בשנות ה-70 זה היה קצת… זה היה פחות. זה היה כבר, אבל זה היה הרבה הרבה פחות, זה היה…

‏דפנה: אני מניחה שגם היינו הרבה פחות מודעים למה שעובר עליהם.

‏שילה: אז אני, דרך אגב, את הדעות… לא דרך אגב! את הדעות הפוליטיות שלי שיניתי בצבא. אני התגייסתי, הייתי בנוער העובד והלומד.

‏דפנה: רגע, רגע, אז בואי נתחיל. בואי נעשה סדר. בת כמה את?

‏שילה: אישה מגלה את הגיל? [צוחקת] סתם. אני עוד… מה התאריך היום? עוד תשעה ימים אני אהיה בת 67.

‏דפנה: יפה.

‏שילה: אני נולדתי בעפולה, מה שנקרא עיר שמקבלים עליה ביטוח לאומי רק כי נולדת שם, וגדלתי שם עד גיל בערך 17. [דפנה מהמהמת בהסכמה] זאת אומרת אותי זרקו מבית ספר בסוף כיתה י' ועשיתי את הבגרות לפני הצבא, והתגייסתי לנח"ל, ושירתתי בנח"ל. זה היה נראה לי מאוד טבעי, כי הייתי בנוער העובד והלומד, הייתי בגרעין נח"ל, ועלינו לקיבוץ יפתח, שזה בצפון. שוב, אני יכולה להגיד משהו על עפולה, אבל הוא לא ייחודי דווקא אז לעפולה. כי אני נולדתי ב-1958, באותן שנים להיות ילדה טרנסית, אני חושבת לא רק בעפולה, בכל מדינת ישראל, אולי אפילו גם בכל העולם, היה לא פשוט. וכשאני בגיל 7 הבנתי שמשהו לא עובד אצלי נכון בגוף, לא ידעתי מה לעשות עם זה. גם אפילו לא ידעתי מה לא עובד נכון אצלי בגוף. הדבר היחידי שידעתי, שכשאני גדלה, אני גדלה מול שתי בנות דודות, שפחות או יותר הן בנות גילי, טיפה יותר צעירות, שאני רוצה לגדול כמוהן. זה הדבר הכי רחוק שיכולתי להבין.

‏דפנה: בזמן שכלפי חוץ בעצם היית בן.

‏שילה: כלפי החוץ הייתי בתוך מופע בני, כן, הרי אותנו… אנחנו נולדים או זכרים או נקבות, יש גם אינטרסקס, אבל זה קבוצה קטנה. ומסמנים אותנו ישר כבנים או בנות, מסמנים אותנו בזמן ההיריון כבר. זאת אומרת, זה מעניין שבתעודת הזהות אנחנו כותבים או זכרים או נקבות, אבל מבחינת התרבות האנושית, אנחנו boys or girls, אין את ה… אין "מה יש לך? זכר או נקבה?". אז אותי סימנו כבן, כן. היה לי אח גדול. אמי נפטרה שהייתי בת שש. גדלתי עם אבא שלי ואח גדול וסבתא. סבתא, זאת אומרת אמא של אמא שלי. אבל זה לא… את יודעת, סימנו אותי כבן, אז גדלתי כבן. זה לא היה הכי נוח, אני יכולה להגיד, וככל שהשנים… ככל שאני מתבגרת עם השנים זה רק נעשה הרבה יותר בעייתי, אבל באותן שנים זה כמו שאני אגיד לך היום שאני בעצם רוצה ללכת - לא לטוס - ללכת לירח. בסדר? אז זה בערך על אותו משקל. ומהבחינה הזאתי, אני חושבת, התחושה של… של "מה אני עושה עם זה?" כאילו, כשאני מבינה את זה בגיל 12, שאני, מה שנקרא קוקסינלית, כי קראתי איזושהי כתבה, אני בעצם נכנסת לתוך ארון. והדבר היחידי שביקשתי לעצמי, אוקיי, כדי שיהיה לי יותר קל בחיים, אני רוצה… אני רוצה לעשות המרה. להיות בן. זאת אומרת, יש כל כך הרבה בנים בעולם, למה שלא להיות בן? והתגייסתי לצבא לנח"ל. ו… במסגרת השירות הצבאי שלי, זה כל מיני… יש שם של"ת, ויש שם… הייתי מדריכה בתנועה בזמן הצבא וכדומה, וכשחזרתי לצבא, שירתתי באזור רמאללה, ושם השתנו דעותיי. זאת אומרת, שם באמת נעשיתי מה שנקרא פעילה, עד היום אני פעילה בתוך מחנה השמאל, והסיבה נורא פשוטה - ראיתי מה אנחנו עושים. עכשיו זה לא, אני אומרת עוד פעם, זה לא היה כמו היום ששורפים כפרים. לא, לא, לא, לא עשינו את כל זה. אנחנו היינו חיילים די ממושמעים. גם, שוב, המושג "נוער הגבעות" וכל זה לא היה באותן שנים בכלל. היו כבר כאילו התנחלויות, אבל זה היה כזה מינורי, זה לא היה משהו רציני. ופעם באחד הבקרים אני… באחד הלילות, סליחה, שנמשך לבוקר, מצאתי את עצמי במחסום צה"לי, מגיעה איזה משאית מרצדס של פלסטיני, והמפקד מחסום אומר לו, הוא אומר לו "תוריד את כל האבטיחים". ואני מסתכלת עליו, אני אומרת לו "למה?", "כי בא לי, ככה אני רוצה". וזה היה הפעם הראשונה שהבנתי שמשהו דפוק אצלנו. שמשהו בשררה לא עובד נכון. משהו זה… זה היה פעם ראשונה שאמרתי לעצמי "לא, זה לא יכול להימשך ככה". אבל זהו, והאמת שגם השתחררתי מהצבא, עוד עשיתי הרבה שנים מילואים. לא הרבה, עד גיל…

‏דפנה: רגע, את קופצת נורא נורא מהר. אבל את אמרת כמה היה בעצם קשה להיות ילדה טרנסית, וככה, כאילו בדרך אגב אמרת שאמא שלך נפטרה כשהיית מאוד קטנה.

‏שילה: נכון.

‏דפנה: אז איך ילדה מתמודדת גם עם זה וגם עם זה?

‏שילה: קודם כל עם המות של… עם מות אמי לא התמודדתי אף פעם. עם מות אמי, אני חושבת שעד היום… אני כותבת על זה הרבה, אפילו בספר הזה יש שיר, אני יכולה להקריא לך אם תרצי.

‏דפנה: אני ארצה.

‏שילה: אז לקרוא עכשיו?

‏דפנה: רגע, תשלימי קודם את המשפט.

‏שילה: אז אני כותבת עליה הרבה מאוד, אבל אם את… ואפילו הלכתי פעם לפסיכודרמה, והייתי בטיפול פסיכולוגי לא מעט, ואני לא חושבת שהתמודדתי אי פעם עם המוות של אמי, לא. המוות של אמי הגיע בבוקר. ממש ככה. הגיע לי בבוקר. זאת אומרת, קמתי משינה וגיליתי מלא אנשים בתוך החצר, ואת אבא שלי מסתובב כמו איזה ארי בסוגר, ואז באה דודה שלי ואמרה לי שאמא שלי מתה. זהו.

‏דפנה: זה היה בהפתעה מוחלטת? היא לא חלתה קודם? לא היה…?

‏שילה: יום לפני זה לקחו אותה לבית חולים, אני זוכרת, דווקא את המראה הזה אני זוכרת. תראי, אין לי כמעט תמונות מאמא שלי. כאילו, בראש. לקחו אותה לבית חולים, זה היה צהריים, וזהו, והיא מתה. וזכרתי שהיא הייתה… יש לי עוד איזה תמונה בראש שהיא חולה. מתברר שאמי יצאה מקפריסין מאוד חולה, וזה ליווה אותה עוד כמה שנים. היא מתה בסך הכל בגיל צעיר מאוד. אז אני אקרא את השיר. עכשיו, השיר מדבר על עוד ידידה שלי שנקראת אורית, שגם היא איבדה את אמה, בגיל שבע כזה, שבע וחצי. ואולי זה מה שחיבר. אנחנו חברות כבר המון שנים, איזה שלושים ומשהו שנים, וזה מה שחיבר אותנו בהתחלה. אז השיר נקרא "נכוֹת".

‏[מקריאה]

‏"הָאִמָּהוֹת שֶׁלָּנוּ מִזְדַּקְּנוֹת.

‏הֵן נִכְנָסוֹת אִתָּנוּ

‏לְבָתֵּי קָפֶה, שׁוֹתוֹת

‏הָפוּךְ לְלֹא סֻכָּר

‏בְּכוֹסוֹת גְּדוּשׁוֹת

‏גַּעְגּוּעִים

‏עִם חָלָב שֶׁהֶחְמִיץ.

‏אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בָּךְ

‏וְְרוֹאָָה כֵֵּיצַַד אִִמֵֵּךְ

‏הוֹדֶפֶת אוֹתָךְ בְּגַבֵּךְ

‏וְְאוֹמֶֶרֶֶת: סַַפְְְּרִִי

‏לָהּ, סַפְּּרִי. וְאַתְּ

‏מְסַפֶּרֶת. גַּם בַּפַּעַם

‏הָאֶלֶף זֶה עֲדַיִן

‏סִפּוּר חָדָשׁ. אַתְּ

‏וַאֲנִי. נָכוֹת. אֶת

‏אִמִּי אֲנִי רוֹאָה

‏מִשְׁתַּקֶּפֶת בְּעֵינַיִךְ

‏הַמִּתְבּוֹנְנוֹת בִּי:

‏קַַו צֵֵל בְְּפָָנַַיִִךְ מַַבְְלִִיט

‏אֶת מַחְשְׁבוֹתֶיהָ עָלַי.

‏שְׁתֵּינוּ עֲטוּפוֹת בַּאֲוִיר

‏חַַם מִִנְְּשִִׁימוֹתֵֵיהֶֶן.

‏הֵן מִתְלַחֲשׁוֹת בֵּינֵיהֶן

‏כְּאִלּוּ הֵן מַכִּירוֹת

‏עוֹנוֹת וִירָחִים,

‏תּוֹהוֹת בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן

‏כֵּיצַד אֲנַחְנוּ מַחֲזִיקוֹת מַעֲמָד

‏בִּלְעֲדֵיהֶן."

‏אז זהו. אני, דרך אגב, גם אורית אני לא חושבת שהתמודדה אי פעם, באופן ברור, מבחינה רגשית, עם מות אמה. איכשהו זה באמת להיות נכה. ודרך אגב, גם באותה תקופה, גם אני וגם אותה אורית, אף אחד לא בא ואמר לנו "בואו נלך ונדבר על זה". לא. זה היה כאילו "בסדר, הייתה אמא, אין אמא." וזהו. ואני יכולה לספר לך שכשהייתי בכיתה ז' היה לי ילד שעשה לי bullying. ואני פניתי למורה… למחנכת, למורה וזה. ואני אומרת לה "תראי", לא משנה השם שלו, "הוא עושה לי bullying". "הוא עושה לי bullying". כאילו בריון. לא אמרתי "bullying", אמרתי "הוא מציק לי". זה היה הביטוי. והיא, כאילו, לא קרה כלום. וביום אחד… היא לימדה אותנו לשון המחנכת, ויום אחד אחרי שיעור לשון, הוא קם וסטר לי. אבל סטר לי סטירה-סטירה.

‏דפנה: ככה בפרהסיה בכיתה?

‏שילה: כן כן, ככה בפרהסיה. הוא כל הזמן היה מציק לי. עכשיו, הכיסאות שהיו אז, היו כיסאות עץ. לא היו כיסאות פלסטיק. ואני ראיתי אדום בעיניים. לא ראיתי כלום. לא ראיתי לא אותו, שום דבר. ראיתי אדום בעיניים. והרמתי את הכיסא, והכנסתי לו את זה בראש. נורא ואיום. נורא. זה כאילו… עכשיו, אני הייתי מורה. אני יכולה להגיד לך. זה נורא ואיום. זה דבר שלא ייעשה. אבל לא ראיתי כלום. השעו אותי מבית ספר. קודם כל נורא פחדתי, כי הוא נפל. ואמרתי, "וואו, רק שלא הרגתי אותו", כלומר… אבל הוא לא. הוא קם, התחיל לבכות, ויותר, דרך אגב, לא הציק לי בחיים. את האמת, גם אף אחד לא הציק לי יותר בחיים, אמרו "וואלה, מופרעת זאתי. לא… אסור להתעסק איתה". אבל זרקו אותי מבית ספר. כאילו, לא זרקו, השעו אותי, אמרו לי "את חייבת לבוא עם אבא שלך", וכמובן בושה גדולה, איך…

‏דפנה: את מדברת בצדק כל הזמן בלשון נקבה, אבל בשלב ההוא זה היה מופע בני לגמרי, נכון?

‏שילה: לגמרי. לגמרי.

‏דפנה: אני מאמצת את הביטוי שאת השתמשת בו קודם, שלא הכרתי.

‏שילה: אני חייתי תמיד בשני עולמות של… עם עצמי תמיד דיברתי בנקבה. כלפי החוץ אני… אגב, היום קצת קשה לעשות את המעבר. זה לא שהוא בלתי אפשרי, כן? אני אוכל לדבר עליי ב… אבל אני צריכה להגיד "הילד ההוא". זאת אומרת, אני לא צוחקת. זה, זה כאילו, זה כמו שאת, קשה לך לדב… אני לא יודעת אם קשה לך, אבל…

‏דפנה: לא, לא, את תשתמשי באיזה ביטויים שאת רוצה, אני פשוט מדמיינת את הסצנה ההיא, ואני רואה בעיני רוחי, בכיתה, מבעד לעיניים של התלמידים האחרים, הם רואים ילד קטן.

‏שילה: הם רואים ילד, דרך אגב, לא גדול במיוחד.

‏דפנה: כן.

‏שילה: הייתי גבוהה, אבל רזה מאוד. רזה, רזה, רזה. כן. לא, זה היה… עכשיו, תראי, זה היה הפסקה, אז חלקם אולי יצא. אני לא יודעת מה, אבל זה עשה לזה שם. קיצור, וכאן אני מגיעה לסיפור, ואז השעו אותי מבית ספר, חזרתי אחרי שלושה ימים עם אבא שלי. אמרו לי "נו נו נו", ובצדק, אני לא… אני לא עשיתי דבר שהוא נכון. ואז ה… יום אחד היועצת של בית ספר קוראת לי. באה, נכנסת לכיתה, אומרת לי, "בואי איתי. הנה, בבקשה". ואנחנו עולים אליה לחדר, ואז היא פות… היא אומרת לי "תשבי", ואני זה… ואז היא אומרת לי "אני מבינה שאין לך אמא". ואני הסתכלתי עליה, כאילו שתגידי לי עכשיו, "תשמעי, יש לי פרה בתוך החדר ש… שאת…" כאילו, בערך באותה רמה, כאילו…

‏דפנה: מדע בדיוני.

‏שילה: כן, אמרתי לעצמי מאיפה זה בא עכשיו? כאילו, למה היא אומרת לי את זה בכלל? מה זה בכלל קשור? לא הרבצתי לו בגלל… הבנתי למה היא קוראת לי. אבל אז היא התחילה להגיד לי "תשמעי, אני מבינה שיש לך… אין לך אמא, וקשה לך, וזה". אמרתי "את יודעת? לא. לא". באמת לא היה לי קשה! אני עד כיתה ט' בערך, ידעתי שאין לי אמא, זה לא… אני לא מטומטמת. אבל זה היה שם, זאת אומרת, כאילו, זה כמו שאת גדלה עכשיו בחדר מסוים, זה החדר, זה העולם שלך. אין… זה לא… זה נתון. לא כיתה א', ולא ב', ולא ג', ולא ד', ולא ה', ולא כלום. פעם אחת בכיתה ה'… עכשיו, היינו באיזה קומזיץ, ואיזה אמא אמרה לאמא אחרת, ושמעתי את זה, "את יודעת שאין לו אמא?". זהו. עכשיו… וזה גם נאמר, כאילו "את יודעת שהוא לובש חולצה סגולה?", בסדר? בערך באותה רמה. ואת פתאום באה לי בכיתה ז' ומספרת לי שאין לי אמא? ובכיתה ט' פתאום ככה, אני לא יודעת, זה בא לי באיזה בום. בכלל, אני פעם ציירתי הרבה שנים. בצורה חובבת, לא… ממש לא זה. ואז התחילו המון המון ציורים שעוסקים באמי. את הקבר ציירתי וזה, וכל מיני דברים. דמויות שלה, או… כי היו לי תמונות שלה בבית. אבל אי אפשר באמת, ממש ממש, להשתחרר. זה משהו שאת לומדת לחיות איתו. כמו רגל קצרה.

‏דפנה: אחיך הגדול גדול ממך בכמה שנים?

‏שילה: הוא היה גדול ממני. הוא נפטר. אצלי, דרך אגב, במשפחה, כולם נפטרו, לצערי הרב, מבחינת הדור הבוגר. היה לי אח שהיה גדול ממני בשבע שנים, הוא היה בן שלוש עשרה וחצי כשזה קרה. זאת אומרת זה היה אחרי בר מצווה, זה מה שאני רוצה להגיד, כי אני זוכרת שהוא הלך להתפלל כל בוקר. והוא נפטר כשהוא היה בן 59. הוא נפטר בבית כנסת, דרך אגב. הוא חזר בתשובה, ונפטר בבית כנסת. ואבי גם הוא נפטר ב-97'. גם, הוא קם מהמיטה ביום שבת בבוקר, נפל ומת. והיחידה שלמעשה הייתה לי איזושהי סוג של הכנה למותה זה היה… זה הייתה רחל. כי זה בכל זאת, את יודעת, שנתיים וחודש, ואת… למרות שלא תיארתי לעצמי שהיא תמות, לפחות לא רגשית, אז… לאחי היה מאוד קשה. כן, אחי, הוא כבר הבין. תשמעי, הוא כבר, הוא חווה את אמי כבר, הוא כבר חי איתה תקופה די גדולה, יחסית. ועד כדי כך שהוא, הוא לא דיבר עליה. עד כדי כך שהוא אפילו לא הראה תמונה שלה לילדות שלו. יש לו שלוש בנות, ויום אחד אירחנו פה את הבנות, הן שאלו אותי, אחת מהן שאלה אותי "תגידי, יש לך תמונה של אמא שלך?". ואני הייתי… אמרתי "בטח שיש לי", וזה פעם ראשונה שהן ראו את אמא שלי.

‏דפנה: הסבתא שלהן.

‏שילה: הסבתא שלהן, כן. כן.

‏דפנה: אז זאת אומרת שגם לא היו ביניכם בכלל שיחות, בינך ובין אחיך?

‏שילה: לא. היינו… הדבר היחידי שהיינו עושים, היינו עולים לקבר לאזכרה. זהו.

‏דפנה: כל שנה?

‏שילה: כל שנה.

‏דפנה: ושם לא מדברים קצת על "אני מתגעגע", "אני מתגעגעת", דברים כאלה?

‏שילה: לא איתו. לא איתו. לא, לא איתו.

‏דפנה: עם מי כן יכולת לדבר?

‏שילה: היה לי… הלכתי לטיפול. שם דיברתי. בכתיבה דיברתי.

‏דפנה: לא, אבל בילדות המוקדמת?

‏שילה: לא, לא.

‏דפנה: אני מדמיינת אותך פשוט בגיל שש, אמא מתה…

‏שילה: את יודעת מה, אני אעשה לך, אני אעשה לך את הפרצוף. הפרצוף זה ככה. זהו. זה הדמות שנשארה, כן. אין… יש צעקה…

‏דפנה: הבעת הלם, כן, צעקה אילמת כזאת.

‏שילה: מוחלטת. אין פה מצב שאת… תראי, ניסיתי לדבר עם אבא שלי, האמת. אבל אבא שלי הפך אותה לאיזה… למשהו… לאיזה דמות אידילית. ודמות אידילית היא לא… כבר בילדות הבנתי שכשאת מציירת אדם בדמות אידילית, את… שהיא מושלמת לגמרי, אין באמת שיחה שם. כלומר, אין… לא. אבי, דרך אגב, היה באבל 12 שנים. היום אני יודעת להגיד את זה. אז לא ידעתי, אבל בדיעבד אני יודעת שהוא היה המון שנים באבל.

‏דפנה: ומה סיים את התקופה הזאת? איך…?

‏שילה: הוא הכיר אישה בשם ריטה, ובשלב מסוים, ב-3'-82', משהו כזה, הם עברו לגור ביחד, וזהו. כשאני… רחל נפטרה, אני אמרתי לעצמי "כל מה שאבא שלך עשה, את תעשי ההיפך". 180 מעלות. לדוגמה, אנחנו גרנו בעפולה עילית. שם גדלתי למעשה. זו שכונה של עפולה, והיה לנו בית פרטי. זה קרה בפסח של כיתה א', ואני בספטמבר של כיתה ב' מצאתי את עצמי במקום אחר בעפולה. בדירה בבית משותף, בבית ספר אחר, כשאני לא יודעת לקרוא בכלל. אני לא… בכיתה א' לא ידעתי לקרוא בכלל, ולשמחתי הרבה מי ש… הייתה לי מורה בשם חנה, שהיא זיהתה את זה ישר, אמרה לי… וגם היינו שכנות, זאת אומרת, זה היה ממש קרוב, היא אמרה לי "תבואי אליי הביתה, אני אלמד אותך לקרוא", ובאמת [מגחכת] תוך חודש למדתי לקרוא. אז יכול להיות שזה גם עניין של בשלות, וזה גם עניין של אולי משהו שם שעיכב.

‏דפנה: למה נעשה המעבר הזה?

‏שילה: כן, אז זהו, אז אבי לא יכל… הוא… פעם שאלתי אותו, כי הוא לא יכול היה לחשוב שהוא יגור באותו בית שהוא חי עם אמי. וכשאני התאלמנתי אמרתי בדיוק, לא רק שאני לא זה, אני נשארת אפילו באותו חדר שינה. הדבר היחידי שעשיתי, שיניתי את כיוון חדר ה… את הכיוון של המיטה. זהו. או למשל, אני הייתי שנה בלי זוגיות, אבל אחרי שנה נכנסתי לזוגיות חדשה. זאת אומרת, אני אמרתי אני לא אתן לעצמי להתאבל כל כך הרבה שנים. ומצד שני, כשאני חושבת על זה היום… תראי, אני כל יום שישי או שבת עולה לקבר של רחל. רחל קבורה ב… על פי בקשתה, בחלקה האזרחית בטבעון. יש לנו חלקה… יש לנו בית קברות אזרחי בטבעון, בנינו שם… יש לה קבר… את יודעת, זה נורא מטופח שם הכל, עם צמחייה וזה, ויש שם ספסל לשבת ו… אז אני מה שנקרא מנהלת היום שתי מערכות יחסים עם נשים. אחת עם זאת שמתה, ואחת עם רותי, שתזכה לחיים ארוכים. שתיבדל לחיים ארוכים. למדתי להסתדר עם זה. זאת אומרת, למדתי להסתדר מצד אחד עם התחושה של… של האין, ומצד שני, אני יכולה חצי שעה אחרי זה לבוא ויש תחושה של מלאות מאוד גדולה.

‏דפנה: של חיים.

‏שילה: של חיים, כן. לגמרי. ומהבחינה הזאתי, זה… זה משהו שמאפשר לי, כן, לחיות חיים הרבה יותר מלאים.

‏דפנה: בגיל שש, כשאמא מתה, אני מנסה לדמיין ילד קטן שיודע שהוא בת, עם מי הוא יכול בכלל לדבר? עם מי יכולת?

‏שילה: לא מדבר. כלום. עם אף אחד. לא מדברים.

‏דפנה: כי אמרת שחלמת להשתנות, להיות כמו הבנות דודה וכולי.

‏שילה: נכון, לגמרי.

‏דפנה: מאיפה לוקחים מידע? מאיפה… עם מי מתחבטים? עם מי…?

‏שילה: לא לוקחים. שום דבר. אני יכולה להגיד לך שפעם ראשונה שהבנתי מי אני, זה היה בגיל 12 ומשהו, מתוך עיתון. פשוט, אבי היה קורא עיתון "ידיעות אחרונות", כל שבוע ב… סוף שבוע. ביום שישי אחד, בהמתנה לארוחת ערב שרק אני והוא, רק הוא ואני בבית, אני פותחת, ככה מעלעלת במוסף, שזה היה אני… דרך אגב, מאז שלמדתי לקרוא אני מאוד אוהבת לקרוא, [מגחכת] עד היום. אז עלעלתי בעיתון, את יודעת. ולפתע אני רואה, כתוב שם כתבה "ארבע קוקסינליות". מדובר שם על ארבע בנות שחיות בתל אביב, עוסקות בזנות, ומעשנות סמים, וככה… וגם לא ידעתי מה זה קוקסינליות, כן? ומתוך הכתבה הזאת למדתי בעצם מי אני. אז הבנתי שלושה דברים. א', שאני לא לבד בעולם, כי אז הייתי… עד אז בטוחה שרק לי יש את התחושה הזאתי. שתיים, שקוראים לזה בשם, יש איזה שם שנקרא קוקסינל, אפילו לא ידעתי מה זה אומר. אחרי זה הבנתי שזה כינוי גנאי, ובשלב יותר מאוחר הבנתי שזה גם פרת משה רבנו בצרפתית. והדבר השלישי אולי המשמעותי יותר, מה את עושה עם זה? ומה שעשיתי, נכנסתי לארון. נכנסתי לארון, ולאט לאט הגחתי ממנו. זאת אומרת, הייתה יציאה רשמית אחרי שרחל מתה, אבל עוד הרבה לפני זה כבר יצאתי מהארון. גם לימדתי בבית ספר נושא שנקרא "ג'נדר וטרנסג'נדר". היו איזה חמישים עד שישים, בעיקר בנות, נשים, שידעו עליי כבר. לא רק זה, אני ב-2003 גם פרסמתי מספר שירים באנתולוגיה שנקראים "גאים להציג", אבל בגיל ההוא של גיל 6, 7, 8, 9, 10, וגם אחרי זה, גם אחרי שכבר נודע לי מה זה, לא היה מידע. זה לא היום. היום את פותחת גוגל ואת עושה, כותבת "טרנסג'נדרים", והופ! עולם שלם נפתח לך.

‏דפנה: לא, אבל את בצדק אמרת שהכתבה הזאת נתנה לך תחושה שאת לא לבד.

‏שילה: נכון.

‏דפנה: אז בגלל זה שאלתי אם היו… אם היה מישהו בסביבה…

‏שילה: לא.

‏דפנה: שיכולת לדבר איתו כדי להרגיש פחות לבד?

‏שילה: בואי נאמר את זה כך - את יודעת, לפני… היום בבוקר קראתי על איזשהו מישהו, שהוא מוכר בציבוריות הישראלית, שהבן… שהבן שלו התחתן עם בן זוג. הכותרת הייתה "למרות הקושי…", לא הבנתי מי הלך עם הלב, "למרות הקושי הוא הלך עם הלב". עכשיו, תארי לך שנות ה-70, בסדר? את יוצאת את אומרת, "אבא, את יודעת מה… אני יודעת מה אני. אני יודעת מה אני! אני קוקסינלית", כן? עכשיו, לא היה לי… היה לי אבא נפלא, באמת. אבא שמאוד הבין אותי, מאוד התחשב בי. באמת אדם נפלא, אבל הומופוב. עכשיו, כל הדור הזה היה הומופוב, זה לא חריג דווקא לו. בואי נאמר, החריג היה שמישהו שלא היה הומופוב. אז אי אפשר לספר. אין. את לומדת… תראי, בני אדם לומדים ללכת. יש לי חברה מאוד מאוד טובה, שהיא חולה בטרשת נפוצה. והמחלה עכשיו רק החריפה לה. ואתמול בערב התכתבתי איתה, ובסוף היא כותבת… היא לא כותבת, היא מדברת. היא אומרת לי "אבל יהיה טוב". אז בני אדם לומדים לחיות גם בתוך קשיים, גם בתוך דברים שהם כמעט בלתי אפשריים. אז למשל, בגיל 12, אחד ה… בואי נאמר, הדרכים שלי למצוא מוצא, היה לכתוב מכתב התאבדות. שהוא מופיע ב"אתחול", דרך אגב. זאת אומרת, האזכור שלו. שאני אומרת שם, אני כותבת לאבא שלי, שאני לא רוצה לחיות יותר. לא, לא, באמת לא רציתי לחיות כילד, לא, לא התאים לי. אז מה? אז כתבת מכתב, רווח לי, ועד המכתב הבא. וכאלה כתבתי כמה מכתבים.

‏דפנה: שלא נתת לו לקרוא?

‏שילה: לא, ברור שלא. לא נתתי לאף אחד לקרוא. זה היה מכתבים, מה שנקרא, כדי לפתוח קצת את הברז. זה הכל. אני יכולה להגיד לך שאפילו בגיל מאוחר, כשיש מושג שנקרא דיספוריה מגדרית, כשזה למעשה זה נוצר מאי הלימה בין האופן שבו סימנו אותך בלידה לבין האופן שבו את צריכה לחיות עם הגוף שלך, עם התפקידים הבניים שלך, עם הכל הכל הכל הכל. ופעם עבדתי באיזשהו בניין מאוד גבוה בחיפה, ואני זוכרת, הרבה פעמים הייתי באה לשם, מסתכלת מלמטה למעלה, ואומרת "וואלה, טוב, יום טוב לקפוץ מפה". כבר הייתי נשואה, הילדים שלי כבר היו גדולים, איכשהו בכוחות הנפשיים שלי הצלחתי למנוע את זה. אבל בואי לא נשכח - 70% מהאנשים מהאוכלוסייה על הקשת הטרנסית חווים מחשבות אובדניות. 40% ינסו לממש את זה לפחות פעם אחת. לשמחתי הרבה, אני בסטטיסטיקה של ה-30 שלא ניסו אף פעם. אבל מחשבות אובדניות יש, כן. זה לא משהו שהוא זר. וכשאני בתוך העמותה מספרים לי, בנות, על התחושה של אובדנות, או כשאני קוראת, זה לא זר לי. זאת אומרת, האמת, שוב, היום אין לי את זה יותר, כי ברגע שעשיתי תהליך של התאמה המגדרית, אני… אני בסדר. אני… יש… אני מתוסכלת על מלא דברים אחרים, אבל לא על זה.

‏דפנה: כן.

‏שילה: אז… והיום אני יכול לספר לכולם. והיום המוטו שלי בחיים, ואני אומרת את זה לכולם, אפילו הבוקר כתבתי את זה למישהי, אבל את זה הבנתי בשלב יותר מאוחר של החיים שלי, זה שכשאת חיה לפי רצון של אחרים, את חיה חיים של אחרים. ואני היום חיה את החיים שלי. אבל הרבה מאוד שנים חייתי לפי רצון של אחרים. אני זוכרת מישהו שאמר לי… אני… תשמעי, אני רשמית יצאתי בגיל 59, שזה גיל יחסית מאוחר. ואני זוכרת, פגשתי איזה מישהו… זה היה אחרי מות רחל, עשרה חודשים אחרי, ואיזה מישהו אמר לי "תגידי, לא יכולת לחכות קצת?" ואני הסתכלתי עליו במבט שהוא… כמעט רציתי להצמית אותו לקרקע. הסתכלתי עליו ואמרתי לו "אתה יודע, יש לי המון דברים בחיים, המון. אני בסדר כלכלית. אני… יש לי, אני חושבת, השכלה. יש לי עבודה בטוחה. יש לי הרבה דברים בחיים. הדבר היחידי שאין לי זה זמן. ואתה מספר לי עכשיו… לחכות? למתי? בגיל 90? למתי בדיוק אני אמורה לחכות?" אני נורא התעצבנתי. כי מי אתה שאתה תתחיל לספר לי, כמה אני אמורה לעשות? בכלל, אנשים ציפו להרבה מאוד דברים בחיים. למשל, יש לי חוג חברים שלם, שכשעשיתי את זה, נפרדו ממני. אמרו לי… אפילו לא רשמית, אלא זה קרה. וחלק מהמשפחה שלי, הבוגרת אני מתכוונת, אמר לי גם… זה לא שאם אני אראה אותם אני לא אגיד שלום, אבל אין יותר קשר.

‏דפנה: עם אחיך היה קשר? אני שואלת רק בגלל שאמרת שהוא חזר בתשובה, ו…

‏שילה: אז זהו, אז אחי כבר, כשחזר בתשובה… גם לאבא שלי סיפרתי בגיל… אחרי הצבא. כי אני קיוויתי בצבא שיהיה לי תהליך המרה. אני אהיה בן, חי עם בנים, ביחידות קרביות, אז את יודעת…

‏דפנה: יעשו ממך גבר.

‏שילה: כן, אני אהיה גבר. ברור. מה, לא ככה? בטח ככה.

‏דפנה: [צוחקת] כן.

‏שילה: אבל הדיספוריה חזרה לי מהר מאוד, וסיפרתי לאבא שלי, וכמובן שהוא החזיר אותי מהר מאוד לארון. לא בכעס, דרך אגב. זה היה סיפור נהדר. שבאתי אליו… אני למדתי בתל אביב, ובאתי אליו איזה שישי-שבת אחד, ואמרתי לו "אני צריכה לדבר איתך". דיברתי, סיפרתי לו, ואז הוא אמר לי "תראי, אם תהיי פושעת, לא יאהבו את זה, אבל אנשים יבינו. אולי אפילו תשבי בכלא, אבל אנשים מבינים את זה, כי יש פושעים בחברה. את זה? מה שסיפרתָ לי", כן? הנה, בבקשה, בזכר, "אף אחד לא יבין". עכשיו, הוא לא אמר לי "תכנסי לארון או לא". לא, לא. פשוט עצם השיחה הייתה כזאתי. כשאחי, סיפרתי לו, אז הוא כבר… זה היה במטבח אצלו, היינו… דרך אגב, זה היה אחרי אזכרה.

‏דפנה: לאמא שלך, כן?

‏שילה: כן. אמרתי לו "אני צריכה לספר לך משהו". נכנסנו אליו הביתה, התחלתי לספר לו, ואז הוא אמר לאשתו "תגידי, אנחנו לא צריכים… יש לנו איזה משהו עכשיו, נכון?" עד כדי כך הוא היה במבוכה. וזהו. האמת, לרוב האנשים שסיפרתי, זה עבד מאוד מאוד יפה. זה גם היה שסתום לחץ נהדר, והכי מעניין שהם לא סיפרו אחת לשנייה. זה היה יפה. אבל, בעיקרון, אני יכולה להגיד ש… ידעתי למי לספר, כן, עם משפחתי זה פחות הלך טוב, אבל זהו.

‏דפנה: אני חושבת שזה נקודה מצוינת לעשות הפסקת שיר.

‏שילה: אוקיי, אז שיר. את יודעת מה, אני אקרא לך עוד שיר על רחל? בסדר. השיר נקרא "יום שישי".

‏[מקריאה]

‏"אֲנִי מַגִּיעָה לְכָאן

‏בְּסִדּוּרֵי יוֹם שִׁשִּׁי.

‏קֹדֶם סוּפֶּר, אַחַר כָּךְ עִתּוֹן וּפְרָחִים לְשַׁבָּת.

‏לִפְעָמִים גַּם בְּבֵית הַקָּפֶה הַהוּא שֶׁנָּהַגְנוּ לָשֶׁבֶת.

‏סוֹבֶבֶת בַּכִּכָּר לִשְׁמֹעַ שׁוּב אֶת לִבֵּךְ.

‏אוּלַי אֶרְאֶה אוֹתָךְ פּוֹנָה אֵלַי.

‏אֲנִי מַגִּיעָה לְכָאן

‏כְּמוֹ טַיֶּלֶת שֶׁהִתְוַדְּעָה לַמִּישׁוֹר הַזֶּה

‏בְּדֶרֶךְ מִקְרֶה, וְהָפְכָה אוֹתוֹ

‏לַגְּבָעוֹת שֶׁבָּהֶן אֲנִי מְטַפֶּסֶת שׁוּב וָשׁוּב

‏כְּדֵי לִרְאוֹת אוֹתָךְ מִתְעוֹרֶרֶת

‏מִשְּׁנַת הַצָּהֳרַיִם וּמְדַבֶּרֶת אֵלַי

‏מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ יוֹתֵר.

‏אֲנִי מַגִּיעָה לְכָאן

‏כְּמוֹ מִתְפַּלֶּלֶת שֶׁבָּאָה לִתְפִלַּת סוֹפְשָׁבוּעַ

‏לְהִתְעַדְכֵּן בִּמְנָיוֹת הַמֵּתִים

‏וּלְהַאֲזִין לִרְכִילֻיּוֹת שֶׁסִּפְּרוּ לָךְ שָׁם.

‏אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת הַסִּדּוּר לִקְרֹא

‏אִם שִׁנּוּ כְּבָר אֶת לְשׁוֹן הַתְּפִלָּה

‏וְאִם בְּתוֹכוֹ אֶמְצָא אֶת הַתְּשׁוּבָה

‏לִשְׁאֵלָה שֶׁשָּׁאַלְתִּי אוֹתָךְ בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר.

‏אֲנִי מַגִּיעָה לְכָאן

‏לְנַשֵּׁק אֶת גּוּפֵךְ הַמְּאֻבָּן

‏בְּמֵי הִרְהוּרִים."

‏דפנה: איך הכרתם?

‏שילה: אני עברתי מתל אביב לחיפה. למדתי בתל אביב, והבנתי שמה שאני לומדת לא מתאים לי.

‏דפנה: מה למדת אז?

‏שילה: למדתי אז ביולוגיה, אבל… אני רציתי בכלל להיות וטרינרית בחיים, זה היה החלום שלי, ואני מבינה היום שלהיות וטרינרית זה נורא נחמד אם לא צריך לנתח, אם לא צריך דם. [מגחכת] ללטף כלב זה אפשרי גם היום. אני מתה על כלבים. אני מתה על… אני נורא אוהבת בעלי חיים, בעיקר כלבים, אבל אני מפחדת מנחשים. [דפנה צוחקת] והייתה לי בת זוג, והבת זוג הזאתי אמרה לי שיום אחד היא עוברת לחיפה ללמוד וזה, ועברנו ביחד, גרנו אפילו תקופה בעפולה, ומשם עברנו והיא נפרדה ממני. חודשיים אחרי זה, ואני כבר באוניברסיטה, לומדת מה שבאמת חשבתי ללמוד, שזה ספרות, היסטוריה ופילוסופיה, ושם הכרתי את רחל. היא הייתה בוגרת ממני, זאת אומרת היא סיימה אז תואר ראשון, בספרות והיסטוריה, וכך הכרנו. היא עבדה אז בחנות ספרים, פעם לסטימצקי היה לה איזה סניף באוניברסיטה, ואני קוראת המון ספרים, ואני קונה הרבה ספרים, וככה הכרנו. גרנו שנתיים ביחד, ואחרי שנתיים התחתנו. וזה היה… תשמעי, משהו ש… האמת שאני רציתי להתחתן ולא רציתי להתחתן. אבל גם פה, רציתי להתחתן כי חשבתי שיהיה לי תהליך של המרה. זאת אומרת, שיהיה משהו ש… שהנישואים יאפשרו לי לחיות חיים נורמליים.

‏דפנה: כלומר, של גבר, את מתכוונת.

‏שילה: כן, כן.

‏דפנה: חיים כגבר, כן.

‏שילה: חיים כגבר, כן. תראי, אני מאוד אהבתי אותה. אני מאוד הערכתי אותה. יותר מאשר אפילו אהבתי אותה. מאוד. ומצד שני, זה די תסכל. והתסכול הזה בא לידי ב… דרך אגב, לא סיפרתי לה בהתחלה. אני מניחה שאחת הסיבות שאותה חברה קודמת עזבה אותי, כי סיפרתי לה, או לפחות רמזתי לה, שבעצם… התחתנתי, או הכרתי את רחל, לא סיפרתי לה. וזה יקרה שבע שנים מאוחר יותר, כבר כשיש לנו שני ילדים, וזה יהיה בבלגיה. אנחנו התקבלנו לשליחות בבלגיה, חיינו חמש שנים בבלגיה, בבריסל. אני ניהלתי שם חטיבה ישראלית. זה היה חטיבה בתוך בית ספר יהודי-בלגי, שנקרא "גננו", ובסוף השנה הראשונה, אחרי טיול ארוך בגרמניה, היה שבועות. בדיוק עכשיו, היה שבועות. חזרנו מהטיול של איזה שבוע, וסיפרתי לה. עכשיו, רחל הייתה אדם מאוד פרקטי. אחרי השוק הראשוני, אחרי ההלם הראשוני, או וואטאבר תקראי לזה, היא אמרה לי "תראי, כל עוד את עושה את זה בחדרי חדרים, אני… אנחנו חיות ביחד". למעשה מה שקרה, היא… את יודעת, אני הרי לא סיפרתי על זה רק כדי לשפוך את ליבי. זה כי רציתי עוד משהו, שהיא תלך איתי. אבל היא לא הייתה מוכנה. היא אמרה "אני התחתנתי עם גבר, אני רוצה גבר". ולנו יש סדרי עדיפויות בחיים מתברר. אני גדלתי… תראי, נכון שגדלתי עם אבא ואח וסבתא עד כיתה ה', אבל, לא הייתה שם ממש משפחה, וסוף סוף מצאתי משפחה. אז בסדרי העדיפויות שלי, המשפחה קדמה.

‏דפנה: אבל זה בטח לא היה קל.

‏שילה: זה היה מאוד לא קל, ממש לא. ממש לא. ממש לא. ואני יכולה להגיד לך שזה בדיוק העניין - שמצד אחד יש חיים של שותפות, של אהבה, של ידידות, של אינטימיות, ומצד שני יש חיים של תסכולים, וככל שאני הולכת ו… מתבגרת יותר, אני מבינה שאני בתוך איזה לופ שאני לא יכולה לצאת ממנו, והדיספוריה עוד יותר מתגברת. ממש… זה לא סתם שפתאום צצים לי כל מיני רעיונות לקפוץ מקומה תשיעית.

‏דפנה: אז אחרי שאת מספרת, פשוט לא מד… לא חוזרים ומדברים על זה, או שזה…?

‏שילה: מדברים על זה לעתים… בהתחלה היה טיפה יותר, ובשלב מסוים היא אמרה לי "די, אני לא רוצה לדבר על זה". אז מדי פעם זה צץ, אבל היא ידעה… למשל, תראי, כאדם בוגר, במופע הבני שלי, בסדר? אני היום מבינה שהייתי קצת עם… אני הפעלתי אלימות בשתיקה. זאת אומרת, אני כשאני במצב רוח, אני לא מדברת. אז זה סוג של אלימות, תדעי לך. זה פאסיב-אגרסיב.

‏דפנה: כן, ברור.

‏שילה: ואני יכול להגיד לך שאני ממש ממש… תראי, היום אני מדברת על הכל. אני בהחלט יודעת שאני לא הייתי… האבא הטוב ש… בואי נאמר, הילדים שלי… אם היום הייתי עושה את זה, ברור לי… אין ספק שהייתי הורָה הרבה יותר טובה. אני רואה את איך אני מנסה עם הנכדה שלי. או איתם, גם היום איתם. עזבי רק עם הנכדה. היה לי הרבה מצבי רוח, כן, כן. ודרך אגב, זה לא סתם, "אתחול" הרי יוצא ונכתב בגלל מצבי הרוח האלה, זה ה… זה הברז ש… שהשתחרר. הכתיבה.

‏דפנה: את רוצה לקרוא עוד שיר אולי?

‏שילה: מ"אתחול" את רוצה? אוקיי. השיר נקרא "רִיק".

‏[מקריאה]

‏"יָמַי רַבֵּי חָלָלִים.

‏אֲנִי נוֹגַעַת

‏בָּרִיק.

‏נוֹגַעַת

‏בְּשֵׁדִים וְרוּחוֹת

‏שֶׁעוֹלִים מִן הָרִיק.

‏מִן הַמָּקוֹם

‏הַקּוֹרֵא

‏מִן הַמָּקוֹם

‏הָאָפֵל

‏שֶׁנִּסִּיתִי לְהָאִיר בְּאוֹר

‏מְסַנְוֵר.

‏לְהַעֲלִים.

‏שֵׁדִים וְרוּחוֹת

‏עַל גּוּף שֶׁיּוֹצֵא מִגּוּף,

‏עַל יָד

‏נִמְתַּחַת.

‏יְמֵי חֲלָלַי.

‏אֵיבָרִים תְּלוּיִים.

‏נֶמֶק עוֹלֶה בְּחֶלְקָם,

‏רַגְלַי מַכְחִילוֹת.

‏אֲנִי מִתְקַשָּׁה לִנְשֹׁם

‏בְּתוֹךְ צוּרַת הַגּוּף

‏שֶׁנִּכְפְּתָה עָלַי.

‏גּוּף נוֹשֵׁם בְּגוּף

‏וַאֲנִי בָּאַיִן."

‏והשיר הזה נכתב בספטמבר 2014, וזה שלוש שנים לפני מותה של רחל. בדיוק. וזאת התחושה. עכשיו, אני, מצד שני, כלפי חוץ, אם היית רואה, פעם קראו לי שלמה. זה השם שהוריי מולידי נתנו לי. שם ששנאתי שנאת מוות. שנאת מוות. יסלחו לי כל השלומואים למיניהם. לא אהבתי את השם הזה אף פעם. עכשיו, אם היית רואה את שלמה ב-2014, כלפי חוץ לא היית מזהה אדם עם איזושהי דיספוריה מגדרית, או… ממש לא. היית רואה אדם מאוד פעלתן. אני מאוד טובה ב-doing. אני הייתי דמות מאוד מאוד בולטת, שוב, אני יודעת שזה נשמע שחצני, אבל הייתי דמות בולטת בתוך בית ספר, אני עבדתי במרכז חינוך "ליאו באק" בחיפה, שזה בית ספר גדול, מהנחשבים בחיפה. והייתי באוניברסיטה, ב"דרך רוח". פעילה פוליטית. מאוד אפילו. וכלפי החוץ, אין לך כלום. סליחה, כלפי פנים יש לך עולם ריק. עולם שאת אומרת "אוקיי, זה העולם". את יודעת מה? אני די מקבילה את זה עם המצב של מות אמי. אין לי מה לעשות עם מות אמי. לא אני הרגתי אותה. זה מצב שנכפה עליי. וגם פה. עכשיו, אני חושבת… את יודעת, ב"אתחול" יש, זה גם… יש שם בכל חלק ממואר. ובממואר השני, שנקרא "שילה", אני כותבת "אני אמללתי את רחל והיא אמללה אותי". זאת אומרת, זה הייתה זוגיות של… ששנינו אמללנו אחד את השני. עכשיו זה לא ש… וגם פה, זה לא שהייתה לי טינה אליה או שנאה. לא, ממש לא. גם בתוך האמלול הזה, הייתה לי אהבה מאוד גדולה אליה.

‏דפנה: אבל אני מניחה שאם אזרת אומץ וסיפרת לה, זה בטח אכזבה נוראית לקבל תגובה כזאת.

‏שילה: לא רק זה, אני חושבת שגם במשך השנים, איתה ביחד, ביקשתי עוד פעם, אולי בכל זאת. לא. אני אגיד לך משהו, אני חושבת שרחל… יש המון ארונות בעולם הזה. הארון המגדרי הוא ארון שנושא איתו בושה. למשל, אם מישהו יוצא מהעולם הדתי, אף אחד לא יגיד לו "וואו, איך אתה לא מתבייש", כן?

‏דפנה: אני מניחה שבחוגים הדתיים יחשבו את זה.

‏שילה: לא, יגידו לו "אנחנו לא נדבר איתך". אבל לא, אבל לא, אבל זה… בחוגים האלה שהוא רוצה לעבור עליהם, יקבלו אותו. אבל אישה טרנסית, או בכלל מישהו להט"ב, הוא צריך למצוא את הבעלי או בנות ברית או בני ברית שלו מבחוץ, ולא תמיד זה קל. אז את יודעת, בארון המגדרי יש שני אנשים שבתוך הארון המגדרי. קודם כל את, והדבר השני זה למי שסיפרת. עכשיו, אם זה שסיפרת לו או לה בוחרים לדבר על זה, אז הם לא בארון. אבל אם הם לא בוחרים לדבר על זה, אז הם עמוק בארון. ורחל הייתה כמוני בתוך ארון, אפילו יותר ממני. ואני חושבת שבקטע הזה היא… שנינו פספסנו. פספסנו, חד משמעית.

‏דפנה: זה אומר שגם הילדים לא שותפו בזה.

‏שילה: לא, הילדים שותפו בזה. שחר הייתה בכיתה י"א, עמית היה בכיתה ט', וסיפרתי להם, לשמחתי הרבה. סיפרתי להם שאני אישה טרנסג'נדרית, אבל אמרתי להם גם, הוספתי את המשפט, "כלום לא יקרה עם זה". אז זה היה להם, בוא נאמר, כמה ימים של שוק ראשוני, ודרך אגב, זה היה פשוט כי לא יכולתי יותר להכיל את זה, אבל לא קרה כלום. הבעיה הייתה כשיצאתי בסוף, אבל לפחות הייתה להם איזשהו סוג של הכנה, אבל… דרך אגב, גם החברים שלנו ידעו על זה. ואותם חברים שנפרדו ממני? אותו חוג חברים? ידע עליי. זה לא שהוא לא ידע עליי. זה לא בא להם במפתיע. גם הם ידעו עליי. אבל יש הבדל בין להגיד משהו, כן? למשל, תגידי לי עכשיו "תשמעי שילה, אני עולה על האוורסט", אבל את נשארת במקום שלך, לבין באמת לעלות על האוורסט. אז כנראה כל עוד לא עשיתי מה שעשיתי, בסדר, אז אוקיי, אז שילה אישה טרנסג'נדרית. יופי. נו, מה לעשות? יש הרבה אנשים בעולם. אבל ברגע שעשיתי את מה שעשיתי, זה היה עבור אנשים מסוימים too much. ואני חושבת ש… תראי, אני חיה היום עם רותי, ורותי היא אישה סיסג'נדרית. יש לה שני ילדים, בוגרים, הם אתמול… אירחנו את כולם פה.

‏דפנה: שהכירה אותך כבר כשילה, אני מניחה.

‏שילה: לא, היא הכירה אותי כ… עדיין במופע הבני שלי. אנחנו עבדנו ביחד. היא הכירה גם את רחל, רחל הכירה אותה. היינו ידידות מאוד מאוד טובות, אבל היינו כאילו… את יודעת, בחדר המורים צריך בעלות ברית. או בני ברית. אז היינו בעלות ברית בחדר המורים. ורק אחרי שרחל נפטרה, זאת אומרת, הקשר לאט לאט הלך והתהדק, אני אפילו בשלב מסוים אמרתי "בואי, אני מרימה ידיים", כי היא אוהבת בנים ואני… היא לא אוהבת בנות, אז… ויום אחד היא אמרה לי, "סליחה, למה החלטת בשבילי?" [מגחכת] כן? וככה, שנה אחרי זה התחלנו את הקשר הרומנטי, ואנחנו חיות ביחד, אנחנו… זה כבר שבע… שבע ומשהו שנים. חיות היום בטבעון. בעיקרון, אני רואה את… איך הקשר שלי עם רותי, כשאני מסתכלת על הקשר שלי עם רותי, אני אומרת, וואו, איך זה היה יכול להיות, הקשר שלי עם רחל? זה קשר שהוא… בין שתי נשים, שאין בו… אין בו הסתרה. אין בו פילים. אין בו פילים. אנחנו מדברות על הכל, ובאמת מדברות על הרבה מאוד דברים. גם על מה שלפעמים מציק לשתינו, אחת מהשנייה, אני מתכוונת. תראי, אני למשל פעילה מאוד פוליטית. או אני פעילה מאוד, ואני מניחה שלרותי זה קצת מפריע, כי היא לא חתמה על זה. אני נעדרת מהבית, אני… את יודעת, זה בכל זאת. ואני מניחה שכשהכרנו, זה היה פחות, אבל… ויש גם שיחות על זה. כלומר "הלו, גם אני פה בתמונה. לא לשכוח". וזהו. התחושה היא תחושה של החמצה, בסדר? אני יכולה להגדיר את זה ככה. אבל יש לי בדיוק אותה תחושה של החמצה גם לגבי אמי. למשל, אין לי את התחושה הזאת לגבי אבי. כי עם אבי גדלתי עד גיל 39.

‏דפנה: כן.

‏שילה: וגם הוא נפטר יחסית צעיר, גם הוא נפטר במפתיע, אבל אין לי תחושה של החמצה. עם אמי, כן, יש לי תחושה של החמצה, פשוט, וואו, איך היו יכולים להיות החיים שלי אם… ועם רחל, בוודאי ובוודאי. תחושה של החמצה ענקית. אני חושבת ששתינו החמצנו. את יודעת, למשל, הרבה פעמים שואלים אותי "אז למה בעצם…? אוקיי, אני מבינה למה את לא נפרדת, אבל למה רחל לא נפרדה?" פשוט אני יכולה רק להגיד ש… כשהיא הייתה על ערש דווי, היא כתבה לכל אחד מאיתנו מכתבים, כלומר, לשני ילדיי ולי, אבל לכל אחד בנפרד, והיא כתבה לי "אם הייתי חוזרת לחיים האלה, הייתי בוחרת לחיות איתָךְ שוב", "לחיות איתְךָ!" באמת שבהתחלה זה נורא החמיא לי, ואחרי זה… היום אני כאילו אומרת לעצמי "אבל את ידעת, אז למה את רוצה עוד פעם לעבור את כל המסכת הזאתי?" בסדר, זה מה שהיא כתבה. היא לא פה בשביל להגן על עצמה.

‏דפנה: אז אני מניחה שביחד עם האבל הכבד, ואני יודעת שהוא… הוא מבחינה רגשית בוודאי כבד, כי גם ראיתי איך השתנקת כשקראת את השיר, אז זה בכל זאת מלוּוה באיזושהי תחושת שחרור, כי זה אפשר לך לצאת.

‏שילה: ודאי, לגמרי. אני לא מסתירה את זה, אני לא אומרת. תראי, אני, שילה קיימת, כנראה, אולי זה היה קורה אחרת, אבל שילה קיימת בגלל מות רחל. חד משמעית.

‏דפנה: כן.

‏שילה: חד משמעית, זה לא… אני לא מנסה לייפות את זה, לא. ההבדל הוא רק שאני אומרת את זה ככה - יכולתי אחרי מות רחל לעשות שלושה דברים. אחד זה פשוט להצטרף אליה. ממילא תחושות אובדניות יכולת להפוך גם למציאות. הדבר השני זה להמשיך לחיות את חיי המתסכלים, במופע הבני שלי, עד ש… והדבר השלישי זה לחיות על פי הרצונות שלך, לא על פי הרצונות של רחל. כי רחל לא פה בשביל להגיד מה היא רוצה. וזה מה שבחרתי. פשוט זה מה שבחרתי. והשתנקתי? כן. כי אני… תראי, אני אומרת לך את זה עוד פעם, אני כל שבוע אצל רחל. עוד מעט שמונה שנים. זה לא… זה הרבה זמן.

‏דפנה: כן.

‏שילה: האמת שזה גם מקום מאוד קרוב אלינו, זה גם צריך להגיד. זה מקום מאוד מזמין. זה קבר שהשקענו בו הרבה מאוד מחשבה, או חלקת קבר שהשקענו בה הרבה מחשבה. ושם אני איתה, כן. ואנחנו מדברות, מספרות. היא מדברת איתי, אני מדברת איתה, כן. זה משהו שכנראה ילווה אותי עוד הרבה מאוד שנים, כל עוד אני… יוכל לעשות את זה.

‏דפנה: והבן שלך הגיב ליציאה שלך הרשמית מהארון, [שילה מגחכת] ולהפיכה שלך לשילה, למימוש הזה, במופע סטנדאפ.

‏שילה: כן, אבל זה לקח הרבה זמן עד שהוא עשה את זה. זה לקח ארבע שנים אולי? ארבע ומשהו שנים. הוא פשוט היה עושה עליי סטנדאפ עוד לפני המופע.

‏דפנה: באופן פרטי, במשפחה?

‏שילה: לא, לא, לא, לא, לא. הוא סטנדאפיסט עוד לפני… כשרחל הייתה בחיים. אבל הוא לקח והוא עשה מזה, בתוך המופע הגדול שלו, עשר דקות עליי. וב"קאמרי", ב-2022, היה איזשהו פסטיבל שנקרא "כאן ועכשיו", ואז הזמינו אצלו את המופע. דרך אגב, גם אני הופעתי בפסטיבל הזה, בעניין אחר.

‏דפנה: באיזה עניין?

‏שילה: זה היה פאנל, זה לא היה מופע ממש. ואז הזמינו אצלו מופע, והוא שאמר לי "את מוכנה שאני אעשה?" אמרתי לו "תשלח לי את החומרים, אני אראה". הוא שלח לי, ומהר מאוד אמרתי לו "צא לדרך". כשהיה לי ברור לחלוטין שהוא הולך לרדת עליי במופע הזה, כן? זה סטנדאפ.

‏דפנה: כן. רק צריך להזכיר שקוראים לזה "אבא שלי בת".

‏שילה: נכון, קוראים לזה "אבא שלי בת". זה מופע שעדיין רץ. אני חושבת שהוא כבר… בדיוק אתמול אמר לי, אמרתי לו ככה בצחוק "תגיד לי למה אתה…?" כבר יש לנו איזה קטע, אנחנו מדי פעם עושים איזה מעברים כאלה בפייסבוק, אפשר לראות את זה. אז אמרתי לו "תגיד לי, למה אתה קורא לזה 'אבא שלי בת'? זה בכלל, יש שם מלא בדיחות בכלל לא עליי?" אז הוא אמר יכול להיות שבכלל המופע הזה ישתנה לגמרי. אבל בעיקרון זה נקרא, המופע, "אבא שלי בת", והוא אכן באמת מדבר על זה, על הקטע של… איך הילד הזה התמודד עם העובדה שאבא שלו אישה. דרך אגב, עשינו הרבה דברים ביחד, לא רק את המופע. עשינו… יש לנו, לא יודעת מתי זה יעלה, יש לנו, אנחנו מופיעים ב"משפחה בהסעה". היה לנו תוכנית בגלי צה"ל של שעה בשם "וְהִגַּדְתְ לִבְנֵךְ", שיחה של שתינו. של שנינו. אגב, זה מעניין, תמיד כשאני אומרת "שתינו", הוא אומר "לא, אבל אני בן, אני בן".

‏דפנה: אני בעד שהצורה הנשית תשמש ללשון הרבים.

‏שילה: לגמרי. הוא, אני חושבת שהוא די מיצה את זה. ככה נראה לי. הוא מופיע בזה, אבל… בואי נאמר, לא יודעת עד מתי. אבל כן, הילדים שלי קוראים לי "אבא", בלשון נקבה. "אבא, את רוצה?" "אבא, את מבקשת", "אבא, את דורשת", "אבא, תפסיקי", "אבא זה, אבא פה, אבא שם". תראי, אבא זה… זה א', הם גדלו עם השם הזה. ב', דרך אגב כשהם עצבניים עליי, כשהם כועסים עליי, אז הם קוראים לי "שילה". אבל אבא זה תפקיד. אז בסדר, אני לא אהיה אמא שלהם. ואני לא מתכוונת להיות אמא שלהם. אז בסדר, אז גם אבא, לפעמים זה נראה מוזר כשיושבים במסעדה ומסתכלים, כן? "אבא, מה את רוצה?" והמלצרית שומעת. אבל בסדר, התרגלתי. אני נורא שלמה עם עצמי, אז זה לא כבר… אין, זה לא משהו שאני יכולה היום… לא בקלות יערערו לי את הביטחון, בואי נאמר את זה כך. רבת ביטחון.

‏דפנה: דווקא חשבתי שהומור זה מעיד על משהו, על איזה דרך התמודדות נורא בריאה עם דברים.

‏שילה: לגמרי, אני מסכימה איתך לחלוטין, לגמרי. אני חושבת שבקטע הזה, בהחלט זה הציל את שנינו. תראי, אני אבא וסבתא, כן?

‏דפנה: אז שנייה, אז קודם תקראי מתוכו… שיר מתוך "כעת". כן.

‏שילה: השער האחרון של הספר נקרא "המתים", ומתוכו יש מחזור שנקרא "שירת המתים". ואני קוראת את השיר השלישי, וזה גם השיר האחרון בספר.

‏[מקריאה]

‏"מִכָּל הַמֵּתִים אֲנִי מְשַׁבַּחַת אֶת אֵלֶּה שֶׁבָּחֲרוּ.

‏לֹא אִמִּי שֶׁמֵּתָה בְּמַחֲלָה וְלֹא אֲבִי שֶׁנָּפַח נִשְׁמָתוֹ בִּשְׁנָתוֹ

‏וְלֹא אָחִי שֶׁהִתְמוֹטֵט אֶל תּוֹךְ גְּוִילֵי מִלִּים בַּחֲלַל בֵּית כְּנֶסֶת

‏וְלֹא תַּלְמִידַי שֶׁרְסִיס מִלְחָמָה פִּזֵּר אֶת אֵיבְרֵיהֶם.

‏תְּבוּסַת הַחַיִּים.

‏מִכָּל מֵתַי

‏אֲנִי מְהַלֶּלֶת אֶת אֵלֶּה שֶׁבָּחֲרוּ

‏אֶת הָעֵת

‏וּבָאוּ חָפְשִׁיִים אֶל מוֹתָם.

‏גַּם אֲנִי, בְּאַחַד הַיָּמִים, אֶבְחַר.

‏חַיַּי מָלְאוּ, אֵדַע.

‏עוֹדֶנִּי יְכוֹלָה לְהַבִּיט עַל עַצְמִי

‏בָּאוֹר.

‏לֹא הַכֹּהֵן אוֹ הֶחָכָם

‏לֹא הוֹרָאַת רוֹפֵא

‏לֹא יוֹם הַמָּחָר

‏לֹא הַמָּוֶת

‏דָּבָר לֹא יַעֲצרֹ אוֹתִי.

‏רַק שָׁם, בַּקָּצֶה,

‏אֶעֱמֹד וּלְלֹא הִסּוּס

‏אֶבחְַר."

‏דפנה: זה לא שיר שקל לשמוע.

‏שילה: לא, אבל את יודעת, כשהייתי צעירה מאוד, קראתי ספר של רן אדליסט שנקרא "מגדלים פורחים". זה בכלל ספר שמדבר על פרשת אודי אדיב. יש שם דמות של מתנדב איטלקי שאומר לרן סתר, זה הדמות של אודי אדיב בספר, "אתה יודע, כל יום צריך לחשוב חמש דקות על המוות. זה נותן משמעות הרבה יותר גדולה לחיים". אמרתי לך, אני מתמודדת עם שאלת המוות מאז שאני הייתי בת שש. זה לא משהו זר לי. ואת יודעת מה? אני אתן לך אפילו דוגמה יותר מזה. לא פעם כשאני שומעת על בת או על בן שמדברים על אמם שנפטרה בת תשעים ו… ובצער עמוק וזה, אני מבינה. כן? אמא זה אמא. ובעצמי אני מקללת מתחת לשפה ואני אומרת להם, לי, אני אומרת לי, כאילו להם, "רבאק, לכם היה תשעים שנה אמא. זה… זה משהו". עכשיו, כן. אני… אחד הדברים שהכי אולי ממלאים אותי, מצד אחד זה… זה הגעגועים, זה הפחד מהמוות, חד משמעית, וזה העובדה שאני רוצה לבחור את החיים שלי עד תומם. ולבחור את החיים עד תומם זה גם לבחור מתי את מחליטה להפסיק את החיים. אני לא רוצה להיות אישה דמנטית. אני לא רוצה להיות אישה שיהיה לי קשה לה לסחוב את גופה. עכשיו, לא הייתי רוצה שזה יקרה היום, אבל גם לא הייתי רוצה שזה יקרה בעוד 30 שנה. צריך להכריע. אני את מרבית חיי חייתי כבר, זה ברור לי. אני את מרבית חיי מיציתי.

‏דפנה: אבל יש לי רושם שאת עושה את זה באמת היום לאור הידיעה הזאת שיש לזה סוף ולכן את לא מוכנה לפספס יותר.

‏שילה: נכון, לחלוטין. לא, אין ספק, יהיה עוד ספר, יהיו עוד דברים שאני אעשה, ויום אחד אני גם יחליט שזהו, מספיק, ואני אעשה את זה באמת בלי צער. לא כי אני יודעת מה יש שם, אני בכלל לא יודעת מה יש שם. מה שאני מכירה, אני מכירה קברים. אני מכירה אבנים. אני מכירה את הקבר של אמי, אני מכירה את הקבר של אבי, של אחי, של רחל, של אחרים שאני מכירה שנפטרו. אבל כשאני חושבת ש… אם אנחנו חיים חיים אוטונומיים מוחלטים, אז כן, גם המוות צריך להיות במסגרת הזאתי, ומכאן השיר הזה בא.

‏דפנה: טוב, אני מקווה שעד אז תהיה עוד הרבה מאוד יצירה.

‏שילה: אני… קודם כל תהיה, אני מבטיחה לך. זה לא שאני פסימית, או משהו כזה. ההיפך, אני אדם מאוד אופטימי, ומתוך האופטימיות אני בוחרת, ומתוך האופטימיות אני גם מסתכלת על העבר. ותמיד שואלים אותי "תגידי, את לא מצטערת שעשית את זה יותר…?" כאילו "שלא עשית את זה יותר מוקדם?" לא. לא. כי זה לא יעזור לי. זה לא… אם אני אגיד "וואו, כן", מה זה יעזור לי? זה ישנה משהו? לא.

‏דפנה: כן, ברור.

‏שילה: זהו.

‏[מוזיקת סיום]

‏דפנה: שילה, מאוד שמחתי להכיר, ומאוד תודה על השיחה הזאת.

‏שילה: תודה רבה. תודה, תודה, תודה. איזה כיף, באמת.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה