top of page
איריס הררי

על החיים ועל המוות - עם דפנה לוי - 150. עודד וולקשטיין

כשעודד וולקשטיין פגש שוב, אחרי שנים רבות, את גיא, חבר הילדות הקרוב שלו, הוא גילה שלמרות המרחק אבני הבניין היסודיות של המילון הנפשי שלהם נושאות חתימה משותפת. גיא יצר אתו קשר סמוך למותו מסרטן, ואל תוך השיחה שלנו על ילדותם ועל בגרותם התערבבו סיפורים על השכונה שבה גדלו, שהייתה רועשת ובוערת ודרמטית, שלא לומר מלודרמטית, וצבועה בצבעים עזים, וגם אם עודד וגיא לא הסכימו כמעט על שום פרט מזיכרונותיהם, אלה עיצבו את שניהם ואת החיבור החד פעמי שהיה ביניהם. עודד, הסופר, המתרגם, העורך, מבקר הספרות והמרצה הוא, כידוע, מעין מילולי נובע, חד פעמי ומרתק שהמראיינת, כלומר אני, נדרשה מדי פעם לקרוא אותו לסדר כדי לא להתפתות ולגלוש ביחד אתו אל מחילות ארנבים ספרותיות.  

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/09/2024.

קריינית: "על החיים ועל המוות" עם דפנה לוי.

[מוזיקת פתיחה - ג'אז]

דפנה: כשעודד וולקשטיין פגש שוב, אחרי שנים רבות, את גיא, חבר הילדות הקרוב שלו, הוא גילה שלמרות המרחק, אבני היסוד של המילון הנפשי שלהם נושאות חתימה משותפת. גיא יצר איתו קשר סמוך למותו מסרטן, ואל תוך השיחה שלנו על ילדותם ועל בגרותם, התערבבו סיפורים על השכונה שבה הם גדלו. שכונה שהייתה רועשת ובוערת ודרמטית, שלא לומר מלו-דרמטית, וצבועה בצבעים עזים. וגם אם עודד וגיא לא הסכימו כמעט על שום פרט מזיכרונותיהם, אלה עיצבו את שניהם ואת החיבור החד פעמי שהיה ביניהם.

עודד, הסופר, המתרגם, העורך, מבקר הספרות והמרצה, הוא, כידוע, מעיין מילולי נובע, חד פעמי ומרתק. והמראיינת, כלומר אני, נדרשה מדי פעם לקרוא אותו לסדר, כדי לא להתפתות ולגלוש ביחד איתו אל מחילות ארנבים ספרותיות.

ד"ר וולקשטיין: לא. אגב, אנשים סביבי מאריכים חיים. אני עכשיו בעיצומו של תהליך של הסדרת ייפוי כוח מתמשך, אה, לאבא שלי, מה שמאפשר לי לטפל בענייניו אם תגיע שעה והוא לא יכשר לכך עוד. אז הגיעה עורכת דין והיא אמורה להיפגש איתו בהיעדרי, פורמלי לחלוטין.

דפנה: רק תחזור לדבר בקול רם כמו שדיברת עד עכשיו.

ד"ר וולקשטיין: אה… כן, כן, כן לא, מדברים על הורים שלא ישמעו את זה, מן הסתם הם פה, בחדר הסמוך.

דפנה: ברור.

ד"ר וולקשטיין: עם אוזן לכל מילה.

דפנה: הם, דרך אגב שומעים גם אחרי מותם.

ד"ר וולקשטיין: כמובן.

דפנה: הכול.

ד"ר וולקשטיין: כמובן, הכול, כן, עוד יותר הכול ועוד יותר. בקיצור, עורכת הדין נפגשת איתם ואחר כך מתקשרת אליי ואומרת לי שהכל היה בסדר. לא יודע, איזה שתיקה מתעבה בעבר השני של הקו. אני אומר לה: "נוי…", אז היא אומרת לי: "כן. אממ, יש עוד משהו קטן", אני אומר לה: "כן", היא אומרת לי: "תשמע, עוד לא היה לי כזה דבר, אני מרגישה לא כל כך בנוח, אבל אבא ממש ביקש, ואני… אז יהיה סעיף כזה בחוזה, אני באמת לא יודעת מה הרקע לשאלה הזאת, אבל הוא אמר, ואני חייבת לו. אבא מבקש לדעת, מי יטפל בהם כשאתה תלך לעולמך?"

דפנה: [צוחקת] בני כמה הם?

ד"ר וולקשטיין: תשעים. כמובן שנתתי לה תשובה. אבל אמרתי, רגע, אבל ביני לביני אמרתי כמובן, מה יהיה כשמחליפי ילך גם הוא, לעולמו?

דפנה: אתה בן יחיד?

ד"ר וולקשטיין: אני בן יחיד, ואז ראיתי לנגד עיניי שורה ארוכה, ארוכה של מחליפים, ממשיכים ויורשים, שמעבירים זה לזה את לפיד הטיפול והסיעוד. ואז כמובן אמרתי, אוקיי, בוא נראה את מי אני רותם לעגלה. אה, אבל היה בזה גם משהו מקסים, מחשבת נצח, שלו לפחות, שלא… סירבה כאילו לקבל על עצמה את תודעת הקץ בכל עוצמתה.

דפנה: אבל מעניין שעל אף ההתמרדות כנגד הקץ הצפוי, יש איזה השלמה עם הצורך בטיפול, זאת אומרת למצב סיעודי הוא כן יכול לדמיין.

ד"ר וולקשטיין: אני חושב שכן. יש, יש איזה תפיסה של הזיקנה כמשך. אם לרגע, לרגע להיות פילוסופי ואחר כך נניח לזה מייד, אז לוינס כותב על היידגר, ויש כמה שורות שבהם הוא ממש מחלל את רטט ההוויה לקראת מוות. את התפיסה שהאדם איננו מגיע לכלל אותנטיות אלא משעה שהוא נרעד לדעת מותו הפרטי. 'לא כולם מתים. כשאתה אומר כולם מתים אתה מתכוון כמובן כולם מתים, חוץ ממני. במובן מסוים האותנטיות היא רק הרגע שבו אתה מכיר לדעת, שבמובן מסוים, רק אתה תמות. זה לא שכולם מתים, רק אתה תמות. אתה מכיר במוות בכל העוצמה הממאנת של יחידותו הפרטית, כמעט מזהה אותו עם פרטיותך ואו אז, מבעד לחרדה אתה מתעורר, אתה מגיע לידי קיום שלם ומלא'. ואז לוינס אומר להיידיגר: 'מה ה… דת המוות שלך היא לא פחות אופיום להמונים. מהדברים שאתה, מהדת שאתה מתייחס אליה כאופיום להמונים. המוות מבחינתי הוא סימן שאלה, הוא לא סימן קריאה. לדעת אותו ואפילו לחרוד מפניו', הוא אומר, "זה כמעט סוג של לוקסוס. מבחינתי המוות הוא מסתורין גדול ומעבר להיות, אני לא מציב אותו בוודאות כהיפוכה של ההוויה ועל כן אני לא משקיע בו אנרגיות נרקסיסטיות של חרדה, היערכות, התכוננות, מעמיד עליו או תולה סביבו, את כל החיים, כאילו הוא הוודאות היחידה. להיפך, מבחינתי, הוא המוקד האמיתי של המסתורין, של אי הידיעה, של אי הוודאות. הוא לא מסמר לתלות סביבו בניין אונטולוגי שלם'.

אני זוכר שקראתי את זה, היה בזה משהו כל כך משחרר, למרות שהוקסמתי מהמוות ו…

דפנה: מה הקסים אותך במוות?

ד"ר וולקשטיין: אני לא יודע. אני, תשמעי, אני זוכר, אגב אבא שלי. בלשים התחלתי לקרוא בגיל מאוד מאוד צעיר, פשוט משום שזה מה שהיה בספרייה. והיו המון, המון ספרים כאלה של מ. מזרחי, אגתה כריסטי, בתרגומים האלה הכאילו קלוקלים, אבל שאני מודה שאני… אגתה כריסטי שיצאו בתרגומים נפלאים של מיכל אלפון. אני עדיין עם "'וכי חישבת להשית עליי דמי לא יחרץ?' שנה פוארו באוזני אויבו ואף יסף". לא מצליח להיגמל מזה. בקיצור אנחנו הולכים באלנבי או ברחוב הירקון…

דפנה: אתה ואביך?

ד"ר וולקשטיין: כן, יש שם איזה בחור שמציג את מרכולתו. ספרים כאלה, ממורטים, מרופטים, בלשים. ואבא שלי אומר, "טוב, אתה רוצה? אני אקנה לך את זה". ואז [צוחק קלות] אני רואה שם, באותה שורה, ספרים באותו גודל בערך, באותו פורמט, אני מניח שבאותה הוצאה, אבל הלוגו הוא איזה יד מאונקלת, חשופת עורקים, ארוכת טופרים, ותחת צמד המילים, הכה מעוררות, "סדרת האימים". אני אומר, "אבא…"

דפנה: בן כמה היית?

ד"ר וולקשטיין: וואי, זה היה שבע, שמונה. ואני אומר לו: "אבא, אני רוצה". [צוחק קלות] ואבא שלי, שבאמת, באדיקות, לכל אורך ילדותי, עמד על הגבול, הוא אמר: "בלשים - כן, מתח- כן" הוא ראה וקרא המון. "אימה - לא, גם היצ'קוק - כן, לך ל"חלון האחורי", "ורטי…", לא מתעסקים עם "הציפורים", לא מתעסקים עם "פסיכו"!", "אבא אני רוצה כזה". ואז המוכר [צוחק קלות] שומע ומיד: "כן, קח לו "סדרת האימים", קח לו "סדרת האימים"!". אני שואל את עצמי עד עכשיו, מה היה העניין?

אני לימים, ניסיתי לכתוב על סופרת שאהבתי מאוד, מאוד. אם זה לא היה יומרני מדי, הייתי מציין אותה בין, בין מתיי, כשהיא מתה, פי.די. ג'יימס. כשהיא מתה, אני לא אשכח ליונתן שגיב, שהתקשר אליי ואמר לי: "עודד, אני ממש משתתף בצערך, אם צריך משהו". כמובן שליונתן שגיב היה על מה לפצות, כי בפעם היחידה בחיים שלי שפגשתי אותה, הייתי בלונדון והלכתי להחתים אותה על ספר. ולדעתי היינו יכולים לצאת למערכת יחסים, אה… עשירה ומבטיחה, אלמלא יונתן אמר לי: "תחתים גם בשבילי", ואז כל האנגלים מסודרים, באים אליה עם ספר אחד ואני כמו איזה ישראלי מתמרפק, בא אליה לשם, עותק בשבילי, "תחתמי גם לחבר שלי". היא התכרכמה אנושות, מדדה אותי בבוז, חתמה גם ליונתן…

דפנה: על מה ההתכרכמות? יש לך עוד מעריץ, שלא יכול היה להגיע?

ד"ר וולקשטיין: לא, אז אני…

דפנה: נפלא, לא?

ד"ר וולקשטיין: מחלץ במאמץ משהו כמו "יש לך הרבה מעריצים בישראל" והיא: "כן? אז אני אכתוב כאן לונדון בגדול, שתראה לחברים שלך בארץ שהיית בלונדון, בסדר?"

אז אחרי זה ניסיתי לכתוב עליה. גם סיפרתי את הסיפור הזה כדי לנקום בה וגם ניסיתי להבין מה… ואחד הדברים שמאוד חזקים אצלה, אה, אני זוכר שאיזה חבר אמר לי פעם "הפתרונות שלה", זה די נכון, "חלשים, לא מספקים". ואז הבנתי שחלק מהווקטור המעניין בסיפורים שלה יש כוח משיכה מגנטי, משוקעות כמעט דתית, כמעט ריטואלית ברגע המוות. ודלגליש מגיע, הוא בן של כומר, המוות מחדש את אפשרות ההקרבה, מקים בו את אפשרותה של האמונה. כל המז"פ והסרטים והגזירות, המדידות והגירים, הכל מתואר במונחים ריטואלים. זה כמעט תמיד מתקיים במוזיאונים לתולדות הדת, שבזכות הרצח ובכוח השראתו, נעשים לרגע אחד לכנסיות שהם היו פעם, לפני שהמודרניות חיללה אותם. ואחר כך, בעצם ב-200, 300 העמודים שנשארו אחרי הרגע הפתרוני בעצם של הרצח, שהגיבור, ואנחנו בעקבותיו, מפיקים לנו את מלוא התשואה הדתית, הנפשית, הריטואלית, סוף סוף הבלש יכול לומר "אבי" ולהתכוון לזה ולשאת את מורשת אביו, אביו זה הכומר, אבל הוא איש שהאמונה נסתלקה מליבו, והוא שואל את אבא שלו, "מה לעשות? אני כבר לא מאמין", ואבא שלו אומר לו, נותן לו את התשובה הפסקלית, "אתה לא מאמין, תמשיך לעשות הכל כאילו כן".

דפנה: Fake it till you make it.

ד"ר וולקשטיין: בדיוק, וזה יבוא. ומתי זה בא? כשהורגים מישהו, כשהגופה מוטלת למרגלותיך. ובמובן נוסף, עמוד 30, 40 הוא השיא, אתה ממש מרגיש שגם ליבידינלית זה שיא הספר. מה יש אחר כך? השתרכות יגעה, לא שמחה אלא בירוקרטיה המחלנת, אלא טכניקה, המשטחת, המעקרת, הלא נמנעת של הפתרון. ובמובן מסוים, ראיתי שבסדרה אין את האפשרות, רגע, למה אנחנו חייבים לרוץ לפתרון? בוא נתעכב עוד איזה 100-200 עמודים שם עם… עם הגופה וכתמי הדם, וסימני הדקירה, וכל זה.

דפנה: אני חושבת שרובנו, דרך אגב, מכירים את אדם דלגליש מהטלוויזיה, לא מהספרות.

ד"ר וולקשטיין: רוי מרסדן. כן…

דפנה: כן.

ד"ר וולקשטיין: הבלתי נשכח. כן. אחר כך עוד מישהו, אחר כך עוד מישהו.

דפנה: אבל גם בעיבודים לטלוויזיה זה היה כך, שבעצם השיא היצרי היה בגילוי הגופה?

ד"ר וולקשטיין: שאלה טובה. אני נורא אהבתי את העיבודים ואני חושב שגם אני התחלתי עם הטלוויזיה. אני לא בטוח, מה שאני אומר מבוסס גם קצת על ההיכרות עם ג'יימס שהייתה, היא הגדירה את עצמה, כמאמינה לא טובה. כלומר, נורא רוצה להאמין אבל יש איזה כשל ספיקה מתמיד בלב האמונה שלה.

פתרון נתון בהתחלה פתרון מכני, ובעצם מה שהבלש עושה, זה הוא קורע איזה אשנב אינטואיטיבי בתוך הפתרון, ומחלץ אותנו מהעריצות המכנית של התבונה. וזה הפתרון. והפתרון הוא סוג של היחלצות מהפתרון הנתון מראש לעבר, אם תרצי, החִיוּת הבלתי ניתנת לביות של הפשע, שמוליך גם את איתני נפש האדם וכולי וכולי. אז היא לא, היא לא אומרת, היא גם תמיד הייתה מאוד צנועה: "אני מחברת ספרות", כמו, את יודעת, כמו שסטיבן קינג עד היום אומר "אני האנלוג הספרותי למק כפול וצ'יפס", משהו כזה, למרות שהוא לא.

דפנה: ולפני שאתה תברח לי לספרות, במקום לדבר על החיים שלך, אז עם כל אהבתך עמוקה לפי.די. ג'יימס, [עודד מצחקק] בוא ננסה לחטט בביוגרפיה שלך ולמצוא מקום, שבו אתה חשת האבל באמת. אז אני קוראת לך ליישר, לחזור לשורה.

ד"ר וולקשטיין: תמיד קשה לחזור, לחזור לחיים אחרי המנוסה אל מחילת הארנב של הספרות, אבל אם להסתכן בזה בכל זאת, אז א… אני חושב שהאדם, שכשהוא הלך, הרגשתי שיחד איתו… שעצר בשבילי פרק חיים מסוים ואולי, במובן מסויים, את אחד מפרקי החיים השלמים והמאושרים, היה גיא, חבר, חבר ילדות, לפחות ב-11 השנים הראשונות לחיי.

גרנו אז ברמת גן, נווה יהושע של אז, נגיד עליה מילה עוד מעט, ואז אנחנו עברנו להוד השרון, למגינת לבי הגדולה. אני צרחתי את נשמתי ימים על ימים. אני זוכר שמה שעזר לי, הייתה לנו שכנה, אילנה, נכנסה יום אחד ובאיזה מין נינוחות כמעט משועממת של מי שחושפת חוק, לא בטינה, ולא בתוכחה, ולא בתחוניה, גיליתה לי את האמת שהייתה לי עד אז לא ידועה. היא אמרה לי: "תשמע עודד, הכל נכון, אבל בחיים לא תמיד מקבלים מה שרוצים". ככה. [דפנה צוחקת קלות] וזה נורא עזר לי, בסדר, חבל שלא…

דפנה: אתה כבר גילית את זה לבתך?

ד"ר וולקשטיין: אני נורא משתדל שלא, ואני יודע שזה, אני ממש… אנחנו עכשיו ב… טוב, אני שוב בורח, מקסימום תורידי את זה, אנחנו עכשיו רק, תביני את המצוקות שלי. אני עושה איתה ועם חברות שלה חקירות, שזה סוג של עלילות בלשיות, אפיות כאלה, שאני טווה, ופתקים ואנשים, וחברים מגויסים, גם לא חברים מגויסים בעל כורחם ולפעמים בחרי אפם, ואני כל הזמן מסתבך עם הבטחה. נגיד, סיימנו עכשיו עונה, כי קיץ, וקשה קצת ל… זה, והבטחתי שבשלושה בספטמבר, זה מה שאמר הפתק האחרון שמצאנו בתיבת האוצר של השכנים, שבשלושה בספטמבר נפגוש חייזר. עכשיו הילדים, היא והחברים מרוגשים עד כלות. סיפרו בבית, הזעיקו את ההורים וזה וזה, ואני נשארתי לבדי עם השאלה כמובן, איך אני מארגן להם מפגש עם חייזר בשלושה בספטמבר, נכון, יש סַפָּק?

דפנה: אתה כתבת את הפתק הזה בסוף העלילה הנוכחית, במין גחמה כזאת, אני מניחה, אתה לא תכננת…

ד"ר וולקשטיין: אף פעם.

דפנה: בפרטי פרטים…

ד"ר וולקשטיין: לא.

דפנה: את העלילה הבאה, כן?

ד"ר וולקשטיין: אני קצת בונה על זה, ובמובן הזה, אילנה כנראה, השכנה, לא עשתה עבודה יותר מדי טובה, אבל תכף נחזור למתים, אני מבטיח, שאיכשהו בסוף זה יסתדר. כלומר, החיים יסעדו את משאלותיי המשונות ויענו לי באיזה "כן" משונה, גחמני ולא שפוי. עכשיו זה פה ושם אני מוכרח לומר שעשיתי את זה עם אדם, אחיה של יסמין, אז היו כמה רגעים בל יתפסו מבחינת הסינכרוניה המבעיתה בין המציאות לבין הפנטזיה, וחלקם לא מוסברים לי עד היום. כלומר, אני חושב שבעצם, זה היה בעצם אפוס של שנים, שכאן, הלכו עקבותיה של איזו ישות מטאפיזית, שחולשת על פארק הירקון ומשם על האנושות כולה, בשם "הוא".

עכשיו, תשמעי, אני לא מדבר על דברים שהם בסדר, אנקדוטליים ותו-לא, הייתה לנו איזו חקירה שהוקדשה לימי הביניים, ואז פתאום, מבעד לסבכי העצים, אנחנו רואים אביר חמוש ברומח ועוד איזה אביר נושא שריון, ומלכה…

דפנה: לא לקחתם פטריות באותו בוקר?

ד"ר וולקשטיין: לא, זה היה מפגש של D&D, שכאילו עושים את זה בעולם האמיתי.

דפנה: של קוספליי כאלה.

ד"ר וולקשטיין: כן, אבל הם היו מעוטרים ומצויצים ולבושים לתפארת, אבל בוא נאמר שזה, בסדר, הבנתי, זה מול המקרים, אבל היו רגעים שעד היום, אני מוכרח לומר… איך אומר סטיבן קינג, יש, יש חורים באמצע הדברים.

היינו בלונדון, פארק גשום, קפוא. אני כבר רציתי נורא לחזור. זה רגע שבו, בוא נאמר, האימה האמיתית כבר לא הייתה כרוכה בחקירה אלא בתנאי ההפקה, הלא מאורגנים על הסט והרצון [דפנה צוחקת] כבר לגמור עם כל זה ופתאום, עגה מעלינו להקת ציפורים ופתאום אני שומע הוא-הוא-הוא-הוא. עכשיו אנחנו מסתכלים זה על זה.

דפנה: זה מילה מאוד שגורה בתנשמית.

ד"ר וולקשטיין: [צוחק קלות] תשמעי, יכול להיות. באותו רגע אמרתי לילדים, "רוצו, רוצו!" רצתי איתם, זאת לא הייתה הצגה, אני חושב שהפסקנו לרוץ אחרי איזה רבע שעה של מנוסה, חסרת נשימה. אבל רגע, איך כל זה קשור? אני כבר לא זוכר, אבל בוא נחשוב.

דפנה: השכנה אמרה לך…

ד"ר וולקשטיין: אה, וואו!

דפנה: שלא כל מה שרוצים מקבלים בחיים.

ד"ר וולקשטיין: אז עברנו להוד השרון ובאמת שמרתי על קשר גם עם גיא, אבל כבר מדי פעם, זה כבר… מבחינתי אחרי החטיבה הפרועה והשמחה והשיכורה של הילדות נגמרה שם.

דפנה: זה היה החבר הטוב שלך בילדות.

ד"ר וולקשטיין: זה היה החבר הטוב. היו עוד שניים, אבל הוא היה, זאת אומרת, חבר באיזה מובן מיידי, שאני חושב שלא שיחזרתי מעולם מאז. כלומר, כמו פעם גרנו בדירות סמוכות. אנחנו בארנון 20, הם בארנון 18 פשוט החיים היו סרוגים זה בזה בזה באיזה…

דפנה: אני מניחה שלך לא היה הורה שהיה, ארגן בשבילך את כל הפקות החקירות האלה…

ד"ר וולקשטיין: לא.

דפנה: וארגן, ואתם, גיא ואתה נאלצים להמציא את ההרפתקאות שלכם לבד.

ד"ר וולקשטיין: נכון, ואני חייב לאמר שזה חלק מהעניין היה, וזה באמת מה שלא… שהשכונה, לימים אני הבנתי שאמא שלי הייתה באיזשהו מובן מלכת השכונה ושגשגה באקלים הקצת אופראי, סנסציוני, אלים במידה. תיכף אני אומר על זה משהו. אבא שלי, אני חושב שהיה לו קשה ולכן במובן מסוים המעבר היה במידה רבה עבורו. אני חייב לומר שנהנתי מכל רגע, אני יודע שהשכונה הייתה מוגדרת היום כשכונה… לא מצוקה, אבל שכונה לא טובה. כל הזמן צעקות ומריבות אבל בעיקר תחושה, שהאנושיות מתקיימת במפלס מאוד, מאוד גבוה.

עכשיו, אני זוכר את עצמי מגיל מאוד מאוד צעיר, מתמכר לזה. זאת אומרת ממש נהנה לראות את כפתור הווליום האנושי מתגבר, ואני רואה ואני מבין גם שבמובן מסוים משהו מזה צריך להיות מובן בתחום האסתטי, יותר קאץ' או איך קוראים לז'אנר הזה של ההתאגרפות שבארת כותב עליו? יותר קאץ' מאשר איגרוף או יותר מחוות גדולות חגיגיות מופרזות, מצועצעות כמעט, מאשר כוונה אמיתית.

דפנה: באיזה הזדמנויות?

ד"ר וולקשטיין: תראי, אתן לך דוגמה - אני יוצא לבית ספר, אני רואה את אמא של גיא, שהייתה לצד אמא שלי, זו דמות גדולה וסואנת שכל השכונה רטטה, כגוזל רועד על כף ידה, עומדת מול אדון ראסיס, וצועקת עליו: "הנרקיסים שלך מסריחים, הנרקיסים שלך מסריחים, ואתה כולך…" עומדת במדרכה, והשכנים פותחים את החלונות ומתערבים בעדו או בעדה, בוקר טיפוסי בשכונה. ואני חוזר כעבור כמה שעות ועושה אותו מסלול, ואני רואה את אותה, אותה חנה, אמא של גיא, באותו מקום כורעת על המדרכה, וממררת בבכי, תולשת את שערות ראשה, חובטת על מצחה, ומקוננת מרה, "מה קרה חנה, מה קרה?" -"אדון ראסיס מת לפני שעתיים, מזל שהספקתי להגיד לו שהנרקיסים שלו גן עדן, [דפנה צוחקת] איזה נרקיסים, איזה ריח, הריח הנפלא הזה, שלא נריח שוב". היה בזה משהו ש-א', אני חושב שם גיליתי את ה…

דפנה: המלודרמה.

ד"ר וולקשטיין: המלודרמה, את האמת הטמירה, המסתורית והחמקמקה של השקר, של ההגזמה, של הג'סטה. ולכן, גם דברים שזר היה מאבחן… אני זוכר שהיה לי חבר משיכון הצנחנים רמת גן, חבר אחר, אריק, יבדל לחיים ארוכים, וכשהוא היה מגיע אלינו, הוא תמיד היה אומר: "מה, אצלכם, מרוב צעקות, לא שומעים את שירת הציפורים" וכאלה, כאילו מאוד…

דפנה: אמא שלך כיכבה בסצנות דומות?

ד"ר וולקשטיין: כן, כן, כן.

דפנה: הב לנו דוגמא.

ד"ר וולקשטיין: מנסה לחשוב מה, זאת אומרת, אמא שלי, תראי, קודם כל אמא שלי הייתה צריכה לתווך לי את העולם הזה מגיל מאוד מאוד צעיר. אני מדבר איתך על יריות ברחוב לפעמים. יום אחד, כל השכונה, באמת, כולה, ברחוב. ו… ו… כל זה… עיסה אחת מדובקת ומתייזעת. כאילו תחושה שאף אחד לא עובד אף פעם, כולם כל הזמן ברחוב. אז יום אחד, כל הרחוב, בקול אחד: "ריקי זונה". ואני שואל את אמא שלי, "מה זה?" אז אמא שלי אומרת, "אה, טוב, זה אישה שמביאה אליה הביתה אנשים, כדי שיראו אותה מתקלחת". כאילו, לא בטוח לאן הסיפור הזה הולך, בסדר, כבר הכל בר עריכה וכולי. תראי, היה משהו… אני אספר אולי סיפור… קודם כל, אני אגיד משהו על גיא, בכל זאת, נכון, אנחנו יכולים להתקשקש…

דפנה: אנחנו יכולים לנוע קדימה אחורה ולצדדים.

ד"ר וולקשטיין: ולהתמודד אחר כך בעריכה. כאילו, ה… זה סיפור מוזר, כי זאת משפחה שאחד אחרי השני, האבא, האמא, שני אחים שלו ואז הוא, כולם מתו.

דפנה: באותן נסיבות?

ד"ר וולקשטיין: גיא מת מה… סרטן הלבלב, שזאת גם הייתה מחלה שהרגה את אבא שלו, האחים האחרים, איש, איש ב…

דפנה: באיזה גיל, אגב?

ד"ר וולקשטיין: גיא, בסביבות ארבעים. כזה, אני זוכר את אמא שלי, כשאנחנו עוברים להוד השרון, מנסה בחדרי המדרגות השוממים של הפרבר, בתוך הדומיה המנומסת שהשתלטה פתאום על חיינו המנוהלים, יחסית, להפיק, לשחזר את חללי התהודה המגורים, המודלקים האלה של השכונה, שבתוכם הריב היה בסך הכל צורה כמעט יומיומית…

דפנה: של תקשורת.

ד"ר וולקשטיין: של תקשורת, בדיוק ככה. ואמא שלי, אני זוכר ניסתה באמת להפיח רוח בעצמות האלה, ואני זוכר כמה המחוות האלה היו פתאום מיושנות, תלושות, פרותיות, הסביבה נדה לה בנימוס…

דפנה: אף אחד לא נענה ולא נכנס לריב צעקות.

ד"ר וולקשטיין: אף אחד לא נענה. מקסימום כותבים מכתב, ואני רואה את אמא שלי, במובן מסוים, הולכת ושוקעת לתוך הנועם המאולחש של חיי הפרבר, המסרבים להידלק האלה. אני זוכר שלימים ביקרתי את גיא, שנים אחרי, שכבר הייתי…

דפנה: שנשאר בשכונה?

ד"ר וולקשטיין: אדם מבוגר. גיא היחידי שנשאר, ולפעמים אני הרגשתי, באופן מוזר, מין אשמה עמומה על זה. הייתי אומר לעצמי "טוב כולנו עזבנו וכאילו היינו חייבים להקריב אחד, שישאר, שיהיה בעל כורחו, ההיסטוריון הבלתי רשמי של השכונה, שיישא על גופו את צלקותיה ויוליך את קולותיה וינצור את מילון הקללות השופע, את באמת, את הנצח התיאורטי הנפלא".

אבל כולנו קצת מעלנו. כולנו כבר… את יודעת, יש דברים שאני כבר לא עושה. בשכונה, כשעוזי הרגיז אותי ואני הייתי עם בועות, בועות סבון, אני אמרתי לו: "די, די, די, די, די", אחרי כמה זמן, בסדר, בשכונה כמו בשכונה, לקחתי את בועות הסבון, התזתי לו לתוך ה… לתוך העיניים. ככה התנהלנו וזה היה…

דפנה: אבל אני חושבת שאתה לא עושה את זה היום כי אתה כבר בן חמישים?

ד"ר וולקשטיין: וארבע, תודה.

דפנה: ולא משום שאתה עברת לגור…

ד"ר וולקשטיין: נכון.

דפנה: במקום יותר מאופק.

ד"ר וולקשטיין: נכון, נכון, אבל, אבל כאילו, יש תחושה שהיה שם משהו שרק, כאילו הייתה שם… יש משהו שזה, כאילו, הייתה שם איזה חיים, יותר מדי חיים, כאילו מרגיש שכולנו מעלנו. ואגב, גם השכונה בעצמה, מעלה בעצמה, כי לבוא עכשיו לנווה יהושע זה לא יאמן, זה שכונה של מגדלים. באופן מוזר וכמעט עוכר שלווה, יש שני בתים שעומדים על מכונם, כאילו יד הזמן לא נגעה בהם, ואני מדבר על עץ הלימון, שגיא ואני, קראנו לו תחנת כבאים ובילינו עליו שעות על שעות. אני אדבר על איזה טלאי אדמה, שאני זוכר שסיגי, מלכת החצר, הייתה יושבת שם איתנו ואנחנו היינו חופרים, חופרים ומדי פעם "סיגי, את יכולה לירוק עוד קצת כדי שנוכל להעמיק חפור?"

דפנה: לירוק, כדי לרכך את האדמה?

ד"ר וולקשטיין: כן, כדי לרכך את האדמה. אני מדבר על המחסן שבו הוא גידל את השפן שלו. החדרי המדרגות, כאילו איזה טלאי שהודבק מתקופה אחרת והוא מתקיים באיזה, באיזה זרות, כמעט בדיונית למרחב צר עליו מעברים. זה שני בתים, שני הבתים שלנו ארנון 20 וארנון 18 של… של גיא.

לפני שנים לא רבות לימדתי ברמת גן בספרייה והסתבר שאחת המשתתפות גרה ברחוב ארנון והיא אמרה לי: "בוא אני…" ואז אמרתי שגם אני, "בוא, אני אקח אותך לסיור" ובאמת לא זיהיתי מאומה. מבעד לאפלולית, זה היה כבר אחר הצהריים, אני לרגע חשבתי שאני יכול פשוט לעלות במדרגות ולמצוא גרסה אחרת של עצמי, מתבגרת, גדלה, מזדקנת בבית בארנון 20.

עכשיו, הרבה פעמים, אני מוכרח לומר, שהייתה לי התחושה הזאת שכל תהליך ההיבדלות, עזיבת הבית, היומרה הקולנית הזאת לבגרות, לעצמאות, הייתה לי תחושה שאני לא לגמרי בטוח שאני מאמין בפרויקט הזה. הייתה לי תחושה שיום אחד אני אתעורר, כאילו, דחוק באי נוחות מסוימת במיטת נעורי הצרה, רחש ה… אני יודע, מצה-ברייט עולה מן המטבח, הוריי נדים בחיוך סלחני לתרגיל המתארך מעט יתר על המידה של בגרותי, מברכים אותי באהבה, שעל גבול התשישות, על חזרתי הביתה. אז תחושה שכאילו, שבאיזשהו מובן, החיים, החיים האמיתיים, שהם נאמנים לגרעין ירוק העד…

דפנה: זה הילדות שלנו.

ד"ר וולקשטיין: של הילדות, שבמובן מסוים, התחושה הייתה שכל הניסיונות להיפרע ממנו, הם מפוקפקים גם מבחינה מוסרית וגם יש בהם משהו לא לגמרי אמיתי. ואני זוכר שהגעתי לבקר את גיא, אחרי שנים שלא היינו בקשר, אני זוכר שאני חוצה את הרחוב, ואני ארגיש גאות איומה של… של חרדה. לא הבנתי למה, חרדה ממש, התחלתי להזיע, עכשיו ברגע שהגעתי והיה בו גם משהו ש… את יודעת, הוא, הוא נותר נאמן, לא היינו בקשר הרבה שנים, חידשנו אותו, ואחר כך גם היה סביב המחלה שלו, הוא נשאר נאמן, באיזה אופן כמעט ליטרלי, למילון של הילדות שלנו. אני זרקתי אותו או עשיתי ממנו דברים אחרים, או דחקתי אותו, כמו תיבת צעצועים שבורים מתחת למיטה. גיא אמר לי, כשהוא פגש אותי: "נו, אתה עדיין בעד ה"מערך"?", כשהמילה הזאת לא הייתה כבר בשימוש, לא היה "מערך", היה "תנועת העבודה" וזה, ואני זוכר שאני פוגש אותו, אני, אני מתחיל לרעוד, משהו ב… ב… זה אפילו לא קנאות כי הוא לא השקיע בזה מאמץ. הוא עשה דברים, הוא עבד והכל אבל…

דפנה: מה הוא עשה, אגב?

ד"ר וולקשטיין: הוא היה טכנאי אלקטרוניקה. עכשיו, זה מוזר כי יש פה עוד ביטוי לילדות שלו וגם קצת שלי, הייתה מלכתחילה גם ילדות קצת זקנה. ז'תומרת, אני קצת הייתי בעניינים של בלשים ומתח אבל הוא נורא גרר אותי לכיוונים יותר פטריוטים, אז קראנו המון ספרי "מוסד", כאלה מין דברים.

דפנה: ספרי עיון אתה מתכוון, לא… לא פרוזה?

ד"ר וולקשטיין: אה, לא פרוזה, פחות פרוזה, "חסמבות", אני חושב שבהשראתו הטרדתי את יגאל מוסינזון המסכן במכתב, שלא מזמן מצאתי אותו, מישהו שלח לי אותו מארכיון של מוסינזון.

דפנה: שמה כתבת בו?

ד"ר וולקשטיין: מה כתבתי לו? פשוט חקירה "שלום מר מוסינזון, אני כך וכך…", עשרות שאלות, סעיפים ותתי סעיפים.

דפנה: אני לא ידעתי שהיה עומק כזה ב"חסמבה" שאפשר לנסח עשרות שאלות.

ד"ר וולקשטיין: אמיתי, לא אמיתי, היחסים הבין-דוריים, האתוס, אני לא יודע איך הוא… זה שהוא לא ענה לי זה ברור, אני לא יודע איך הוא לא הלך עם זה למשטרה או משהו כזה, פרצים של התנשאות, שבאמת מביכים גם ממרחק השנים. הסוגריים, "אני אומר את זה בציניות, אם אתה יודע מה זה, מר מוסינזון".

דפנה: [בצחוק] כך כתוב במכתב?

ד"ר וולקשטיין: כן, כן. ובסוף, כמובן, השאלה בלתי נמנעת, "השאלה האחרונה, אני מבקש שתענה גם עליה, למרות שהיא לא פשוטה, האם אתה רואה אותי על סמך המכתב הזה כמישהו כשיר להצטרף…"

דפנה: לחסמבה.

ד"ר וולקשטיין: "לחסמבה". גיא, אם אני זוכר… שירי ארץ ישראל, ילד שהיה באיזשהו מובן, מלכתחילה קצת כלוא בגינונים מופרזים של מבוגרוּת, שקצת הלעיגו אותו בעיניים של חברים, חברים אחרים. היה בו משהו קצת, קצת כבד, כבד נפש. ויחד עם זה, זה, זה לפעמים איזה אינפנטיליות מתוקה, ואהבה לארנב שהוא גידל שם בחצר לאורך ימים. ובעיקר, אני מוכרח לומר, שכמו בכל אהבה גדולה, הרי כשאתה מתחיל למנות את מעלותיו של אדם אהוב, סימן שהאהבה מתחלפת לה בחיבה או משהו כזה.

הנוכחות שלו בחיים שלי, הייתה בה איזה כַּכוּת, כל כך… זאת לא הייתה, הוא היה המצע, הוא היה העולם, זה אפילו לא משהו שאני יכול… דיברנו קודם על רגשות כלפי החיים או המתים, אני לא בטוח אפילו שאני יכול לדבר על היחסים איתו במונחים של אהבה. היינו באמת אממ… אחוזים זה בזה, מכדי שאפשר יהיה להתחיל להתפעל או לא. היה משהו נורא, לא היו תהפוכות בקשר, הייתה בו איזה יציבות. את יודעת, זאת אומרת, אני אפילו עכשיו בדיעבד מתקשה לדבר עליו בצורה סנטימנטלית. ז'תומרת אני רואה את זה שוב כשלפעמים אני דוחק את יסמין המסכנה לכל מיני פינות…

דפנה: בתך.

ד"ר וולקשטיין: כן. בתי, לכל מיני אתרי טבע, בניסיון נואל וחסר שחר לחלץ ממנה קריאות התפעלות. אנחנו עומדים שם, אני יודע, למרגלות איזה הר בכרמל, ובאמת מקצה עד קצה, יערות עלוונים נושקים לאופק כחול וכל זה, אני אומר: "נו?" והיא: "תביא את הנייד". וברבות הזמן אני מבין שכל העמדה הזו של ההתפעלות היא סנטימנט דקדנטי של… שלי. נפרעתי כבר מהנופים האלה ואני צריך כל הזמן לחזר אחריהם במגושה, באמצעות כל מיני שלמונים מילוליים. זה בעצם ביטוי באמת של ה… של ה… ז'תומרת של, אני כל הזמן מעלה זבחים אסתטיים של עולם, שאני כבר לא משיג, לא באמת יודע, לא מרגיש, אז אני משגר בו…

דפנה: זה מעניין, כי אתה אומר שאת הרגש החזק, במקרה שלך אנחנו מדברים על גיא, אבל שכשקיים הרגש החזק הזה שאתה אוהב מישהו זה פשוט נוכח.

ד"ר וולקשטיין: כן.

דפנה: וברגע שאנחנו פורטים את זה למילים, זה כשזה קטן יותר, ז'תומרת ואז אפשר להבחין במילים בתוכם, בקטגוריות.

ד"ר וולקשטיין: נכון!

דפנה: לעשות ארטיקולציה ל…

ד"ר וולקשטיין: זה גם, את יודעת, באיזשהו מובן אני שואל את עצמי היום, מה היה ביני לבינו? אנחנו באמת כאילו, זאת הייתה תקופה שבה לא צריך לדבר על תחומי עניין משותפים, לא היה צריך לשקול את הנפשות במאזניים ולא לייחד להם איזה מחשבה מדריכה. פשוט היינו בצורה, את יודעת, יש לפרוסט איזה רגע שאלברטיני נה-נה הוא אומר לשכן: "הנה, זאת האישה שאני אוהב" והוא רואה את העיניים המזדגגות של השכן שהוא לא מבין. בסדר, ואז הוא אומר: "זה העניין, אהבה היא גם בתוך החיים שלך, היא מין קפריזה שחוצה את כל המעגלים הערכיים המורגלים. את כל הערכים המותנים, את כל… זה", זאת אומרת, זה בדיוק העניין שהיא סוג של חירות שלך, מעצמך, ולכן שאתה בא לתווך אותה בלשון הכלל, אתה לא יכול, כי אהבה אמיתית חתומה בשפה פרטית, בשפה פרטית, שהיא חתומה אפילו מפניך.

אני זוכר אפילו הרבה פעמים שההורים שלי, שהיו בסך הכל מאוד מאוד מאפשרים, היה כזה, הייתי מדבר בצורות… "למדת את זה ממנו" או משהו…

דפנה: מה? בנזיפה?

ד"ר וולקשטיין: לפעמים בנזיפה רכה, לא הפריעו או משהו כזה, זה קצת. עוד פעם, אני זוכר בביקור המאוחר הזה אצלו, ש… אני זוכר שזה מגיע ואני, אני, אני כמעט מצפה למצוא אדם מבוגר, שביחד נשקיף על צלחת הפטרי של הילדות, ממרחק קליני. נאבחן, נתייק. אבל את יודעת? כאילו באים לעיר הנגועה של הילדות, מאבחנים את המחלה, יוצאים החוצה בלתי נגועים. פתאום אני רואה אותו. ובשנייה שראיתי אותו הבנתי שהוא חי את מה שהיה לנו, בלי, בלי חיסונים ובלי אמצעי מיגון ובלי חליפות חלל ובלי… שם, פשוט שם, שם וזהו, את יודעת. אני כבר הייתי צריך חצי זה כדי… ספרות וכאלה כדי להתחיל לחדש קשר עם תיבת הצעצועים השמורים שדחפתי מתחת למיטה. ואני זוכר את עצמי ברגשות, זאת אומרת, גם, גם מוצף וגם נורא פוחד מ-ה… מ-ה… הוא קיבל אותי במין פתיחות כזאת שכאילו, כאילו… זה נשמע נורא נרקיסיסטי, אבל לא כאילו חיכה לי, אבל כאילו הוא היה שם. השיחה המשיכה במקום שבו היא נקטעה לפני…

דפנה: ז'תומרת זה לא יצר זה תהום שאי אפשר היה לגשר עליה.

ד"ר וולקשטיין: לא, כי מה שקרה שאחרי, אחרי זמן קצר, זאת אומרת, היה לי איזה רגע, אני לא זוכר, איזה כמה שניות של בלהה מוחלטת, כי אתה, אתה באמת מרגיש שאיזשהו מבנה שבנית על גדות הנהר הבוצי של הילדות, מועד להיגרף בשיצפתו המתחדשת. אבל אחרי רגע או שניים אתה מוותר, אתה קופץ לרפסודה, ואתה נגרף באסירות תודה במורד הזרם. אני… היו לזה גם ביטויים קיצוניים, אני לא אשכח ש… עכשיו, זה לא רק הוא. במובן הזה כל המשפחה, כאילו הייתה, במובן מסוים, התקיימה באיזה מין נאמנות מוסחת דעת, לא עושה עניין מעצמה, לחיים שאני כבר לא… אני, אני באמת כמעט התחלתי לשכוח שהתקיימו אי פעם.

הסיפור שנשמע כמעט לא סביר, אבל הוא התרחש. נשארתי שם ללילה. אחת בלילה, שתיים בלילה, אם המשפחה רוכנת על מיטתי ומעירה אותי. אני אומר לה: "מה, מה העניין?", היא אומרת לי: "בוא, בוא, יש לנו עניינים לעשות". והכל כזה באיזה מין, מין יגיעה כזאת, המשפטים לא נגמרים כמו שצריך, כמו שמדברים עם אנשים קרובים באמת, כן, הכל כבר בתוך… זה מערכת קודים שאינה צריכה המרה ופענוח, טוב, "מה? מה? שתיים בלילה, אולי אפשר…" -"לא, לא, בוא, בוא, תשב, אנחנו מתכנסים לשולחן במטבח", כולם כבר ערים, שני האחים, גיא, האמא, האבא כבר לא היה בחיים, ואז היא אומרת לי: "יש לנו היום, אנחנו צריכים להטריד את ריקי מלמעלה", אני אומר: " סליחה?", "אנחנו צריכים… בשעה הזאת, אנחנו מטרידים את ריקי מלמעלה, ובעד זה שאתה האורח, אני אתן לך את הכבוד".

דפנה: מלמעלה, היא מתכוונת, השכנה מלמעלה.

ד"ר וולקשטיין: השכנה.

דפנה: אין כזה עניינים של מימדים אחרים?

ד"ר וולקשטיין: לא, לא. אני אומר לה: "אולי, אולי, אני… תודה על הכבוד אבל אולי תתחילו אתם ואני אראה ואני אלמד ואני אצטרף". -"אין בעיה, תראה איך עושים את זה".

טלפון חוגה, מחייגת. עכשיו ברור לגמרי שכל הדרמה עם גם קצת כוריאוגרפיה, כי ההיא מיד עונה. הייתה יכולה לא לענות. הייתה יכולה לעשות… במובן הזה, זה הדבר שאני הכי זוכר. כאילו…

דפנה: הם מצלצלים כדי להעיר את ריקי והיא משתפת פעולה ועונה?

ד"ר וולקשטיין: והיא, התחושה שהיא כבר מחכה, ערה ליד הטלפון.

דפנה: שהרי היא יכלה להוציא את הטלפון מהקיר.

ד"ר וולקשטיין: היא יכלה לעשות אלף דברים. מהצד השני היא עונה. "ריקי שלא תזכי לראות את הנכדים… שיגדלו לך המעיים דרך האף" וזה… טאח. היא עונה מה שעונה, "את מגדלת…", גם הקללות. אני זוכר שהייתי… [שואף אוויר] אנכרוניזם המעורר קנאה. אני אמרתי ש… "את מגדלת שלושה מפגרים על מיטות סוכנות". "את מגדלת זונת מוניטין שכמוך", לא יודע עד היום מה זה זונת מוניטין, אולי הכוונה לירחון, אולי כוונה לזונה רבת מוניטין, אבל שער לארץ פלאות נפתח בקול חריקה, יכול להיכנס. "עכשיו אתה!" -"תמשיכו, אני, אני, אני אשמע, אני אלמד, אני לא משופשף", מה שנכון היה. בהוד השרון לא דיברו ככה. והאחים וגיא וכל אחד, וההיא עונה, וזה הולך ומעסיס, ונוסחים נעשים יותר ויותר בארוקים ומושקעים ומכונפים, וברור לגמרי שזה, זה באמת, כאילו ה-ה-שלום הכי, הכי פורה בין שכנים, שאני יכול להאמין, והכל כאילו מצד אחד מאוד תוסס וסואן ומושחז ומצד שני יש איזה משהו שאני אפילו לא יכול להעביר, איזה מין מורגלות טקסית, איזה מין עייפות ריטואלית. כולם קצת ממלאים חובה ומכלכלים איזה טקס עתיק יומין של שכנות טובה. גם הם אולי היו מעדיפים לישון אבל שכנים צריך לכבד. אנחנו בכל זאת גרים ביחד זה ואז מגיע תורי. מה, אני, אני, זה פולחן עתיק יומין שמקיים את הבניין הזה לאורך שנים וזה… [דפנה צוחקת קלות] אז אני עכשיו מטעמיי האנינים אתנכר לו ואחסיר את קולי מן המקהלה הזאת? תפסתי את הטלפון, אמרתי מה שאמרתי, פחות, אני מוכרח לומר, הרבה פחות שופע ומתיז ניצוצות, אבל עשיתי כמיטב יכולתי להתקבל בהערכה, מסוימת לפחות, וחתמתי את הריטואל.

אחר כך, כבר, את יודעת, אני זוכר בבוקר אנחנו הולכים, אנחנו פוגשים את השכן איזידור, שכן אחר יוצא מפטיר לעומתו, אבל גם באיזה מין הרגליות, הרגליות טרוטת עיניים, כזאת של בוקר כזה עם הקפה והסיגריה. "אח, איזידור, חבל שלא הלכת בשואה", עונה לו משהו דומה ומתקדמים במסילותם ומתמידים ועוד בוקר עולה על השכונה וכל זה. ואני מוכן לומר שהחל ברגע מסוים, גיא היה, היה היחיד שאצר בעבורי את הילדות הזאת, שבאמת משעה שעברנו להוד השרון נקטעה ב…

דפנה: כמה שנים לא הייתם בקשר?

ד"ר וולקשטיין: …איבחה. אני חושב שצבא, שנות ה-20, כן…

דפנה: כי כילדים זה הצריך בטח מאמץ לשמור על קשר ממרחק.

ד"ר וולקשטיין: מה זה מאמץ? אני זוכר שמאוד, מאוד אהבתי לדבר איתו, אבל אז… אני זוכר בעיקר את עצמי מדבר איתו לרמת גן, אבא שלי מופיע בפתח הדלת. "שיחת חוץ, אתה השתגעת?" כי זה היה 09 ל-03 וזה, השתגעת, השתגעת, אז כבר לא מדברים בטלפון, אז מדי פעם, הוא היה בא, או אני הייתי בא, אבל באמת, כילדים, בעולם כמובן שלא היה דיגיטלי, זה היה באמת, נהיה יותר ויותר קשה, וזה כבר, זה הידלדל מאוד, מאוד. זה הצריך באמת הרבה יותר ניהול והשקעה.

את יודעת, הוא אדם, שיותר מכל אדם שאני מכיר, כשאני קורא אותו, אני יכול לחשוב על מה שצ'סטרטון אמר על הילדות, הוא אמר: "אדם מבוגר, שדמיונו כבר מנוון וכנפיו כבדות מעוּף, צריך שיגידו לו שהדלת נפתחה ודרקון יורק אש פרץ פנימה, כדי שדמיונו יגורה". לילד מספיק להגיד שהדלת נפתחה. זה מפעים, מסתורי ומטריד היום. ובאמת, עם גיא היה משהו שאני גם לא משכיל לתת לבתי. כלומר, אין לי כבר יכולת או האומץ לקחת מים רותחים עם… לשים בפנים אבן, להגיד "שתי לך מרק ירקות ממיטב גידולי השדה". כן, המשחק הכי מתוחכם שהיה לי ולגיא, היינו הולכים לגבעה שבקצה השכונה, נכנסים לאיזה קרטונים, מגלגלים זה את זה בחוסר כישרון, במורד הגבעה החתחתית הזאת, וקוראים לזה בגאון "סולל בונה".

דפנה: גם בשכונה שאני גדלתי עשינו את זה, נכנסו לקרטונים והתגלגלנו על מין מדרון כזה, של מה שהיה נדמה לי אז כהר, וכשהייתי שם לפני כמה שנים הסתבר שזוהי תלולית מאוד קטנה. לא ברור לי בדיוק איך עשינו את זה בכלל.

ד"ר וולקשטיין: שמעי, לי ולגיא, שנינו חלקנו אני חושב פחד מסוים מאתגרים גופניים מפליגים. הייתה גינה ציבורית, באמת אני יכול לומר שכאילו זה, הדבר הזה של ילדות שהיא, שהיא באמת מין, מין עולם קטן, תחום, סגור, שכל מה שיש מעבר לו, הרים, ארצות, יבשות, באמת סוג של הערת שוליים חיוורת למלאות, העוברת על גדותיה, של העולם הגרעיני והמוחלט שלה. זה משהו שמת, מת איתו.

אני גם יודע שאני גם לא יודע איפה זה, אני לא מצליח לתת את זה לאחרים, להיפך, הערות שלי היא מאוד, מאוד תזזיתית. צריך לקחת, צריך לנסוע, האושר המוכל בעצמו, באמת, של גינה ציבורית, שהסוף שלה מוחש כאיזה אופק מעורפל, ומלאה הבטחות של מסע שאתה יודע שבחייך לא תשלים. לא יודע לאן זה נעלם, אין לי את זה יותר, לא יכול לתת את זה לאף אחד. אבל, אגב זה, אז היה שם סולם שמראשו ירד איזה מין מוט כבאים כזה, אבל בשיפוע. אני זוכר שגיא ואני תמיד היינו עומדים שם, מביטים בהערצה רוויית טינה, בילדים שהיה להם אומץ לעלות לראש הסולם ואז גם לגלוש למטה במוט כבאים האדיר הזה. אני אומר לעצמי "יום אחד, יום אחד גיא… בסדר, בסדר, אנחנו יום אחד יהיה לנו, יהיה לנו, אנחנו נעשה את זה". אני זוכר שמודיעים לי ש… שאנחנו עוברים דירה ואני אומר להורים שלי: "מה? אני וגיא עוד לא, אי אפשר. תנו לנו לפחות לכבוש את הסולם, להשתלשל במוט". ובביקור הבא שלי בשכונה, שארך זמן, כי השנה הראשונה הייתה מאוד מושקעת בהוד השרון, בהתאקלמות וגם להורים שלי לא היה… הכל, אני מגיע ופתאום סולם. מה זה? הכל נראה קטן ולא היה שום טעם בניסיון. ההוד, הקסם, המסתורין, הכול גז כלא היה. ואז אני זוכר בפעם שלא הולכים את הטעם הזה שלא התנסח כמובן כך, זה עבר, בין הכמעט לבין הכבר, כבר לא. ובאמצע פעימה גדולה וצורבת של, של החמצה ו…

דפנה: לא היו הרפתקאות כאלה, שכן הצלחתם להגשים אבל, שהיו כאלה משאת נפש ובכל זאת הצלחתם?

ד"ר וולקשטיין: בגלל שזאת הייתה שכונה, שכאילו חוותה את עצמה באיזה תעופה מיתולוגית אופראית, כלומר, כל יום, כמעט, היו סירנות של משטרה. לא היה מי יודע מה, לא זה, אבל זה פשוט היה כל כך, כל הכל, כל כך צורח וכל כך, כל כך מוקצן ובאיזשהו מובן, חגיגי, זאת התחושה שלי, היה משהו חגיגי. איזה שכונה, שכונה שסירבה, כאילו שכונה קשה. בעצם מבחינתי היא סירבה ללבוש את המדי העבודה האפרורים והלוחצים של היום יום, מה שבהוד השרון מיד ראיתי שכן, זה מה שכולם עושים. קמים בבוקר, הולכים לעבוד, מברכים זה את זה לשלום, נדים זה לזה בערב. שמה, אז כן נגיד, השכונה הייתה מלאה ברעים. והמבוגרים ברובם השתתפו בלב חפץ במיתולוגיות הפרנואידיות, אקסטטיות של הקטנים. כן, בטח, הזקן שם בסוף השכונה זה… וזה כלא גור חתולים בתוך קופסא וגלגל אותו למות בשדה…

עכשיו אני הייתי, את הסיפורים האלה לוקח, ועוד מאפר אותם באיפור כבד וצעקני, מפיץ אותם ברחבי השכונה. אה, אה, ה… לא פעם נדרשתי אחר כך להתנצל בפני קורבנותיהם, אבל התוצאה הייתה שהעולם היה, היה פשוט מלא ב… פשוט היה, מצד אחד חוויה של… מצד אחד Zenith מתמדת, הייתה תחושה שיש בשכונה הזאת צהריים מתמידים. כולם ברחוב כל הזמן, צועקים כל הזמן, לא מנוחה, לא לילה וזה. ומי שלא צועק מתעלף, מי שלא מתעלף מבקש ולריאן ומי שלא [צוחק קלות] מבקש ולריאן, נותן ולריאן. היה כאילו "יָפָה, יש לך קצת ולריאן בשביל אמא?"

דפנה: ואמרת גם שהיו יריות?

ד"ר וולקשטיין: כן, היו, פה ושם. אבל כמו במערבון טוב כזה לילדים, היו המון יריות, אף אחד לא ממש מת, לא היה זה, עד כמה שאני זוכר, אולי הסתירו מפניי. אבל מצד שני עם כל הצהרימיות הכמעט נצחית, זה היה עולם מלא, מלא צללים, היינו המון על עצים והמון בתוך, בתוך, בתוך סיפורים, שגם אותם צרכנו באיזה גולמיות רעבה והזדהותית. אני זוכר שיום אחד אני אומר לגיא: "תגיד, תגיד, תגיד בלילה לפני שאתה נרדם, אתה גם כאילו חושב שאתה אולי במבחן קבלה ל"שביעייה הסודית", לימונדה, רקיקים, עץ לימון ושואלים אותך, ובהתחלה לא נחמדים אליך אחר כך כן, ואתה מתקבל על תנאי?" והוא אומר לי: " כן, כן, גם אני, אבל אולי לא ל"שביעיה הסודית"" הוא תמיד היה יותר "חסמבה", יותר זה. ואז אני מספר לאבא שלי: "אתה יודע אבא אני, אני לאורך שעות בלילה". אבא שלי שומע ואומר: "כן, טוב עודד, תשתדל לצאת מזה". [דפנה צוחקת] וכל זה…

אבל עכשיו, בכל אופן היה משהו נורא מוזר, בגלל שכאילו אתה חושב שכל השכונה מתקיימת, שכונה? שלי ושל לפחות העולם שלי, מתקיים איזה מין השהיה, מכוח הכבידה של המציאות שם בחוץ, אני… הייתה חוויה שהמבוגרים, הילדותיות שלהם, של כולם, אינטליגנטים ככל שיהיו, זה לא קשור, הייתה כמו, זה כמו לראות אנשים שכולם, כולם בוערים. לא היו כמעט מבוגרים שניצבו מעברה הרחוק של ילדותינו. במובן מסוים, התחושה הייתה, שכולנו נמצאים באותו ארגז חול. אני זוכר שאני יושב ורואה עם אמא של גיא וכל המשפחה את "חסמבה ונערי…", עוד פעם "חסמבה ונערי ההפקר".

דפנה: זה היה סרט בכל יום עצמאות, סרט חובה עם שלמה ארצי בתור…

ד"ר וולקשטיין: בדיוק.

דפנה: ירון זהבי וזאב רווח בתור אלימלך זורקין.

ד"ר וולקשטיין: זאב רווח. הו, הגענו לזאב רווח. אנחנו יושבים ולמשל אה, אה, אתה מצפה מהורה אחראי שבסדר יש סרט, אבל גם יעמוד, לא בצורה רועצת, אבל כן יעמוד על הגבול המתבקש בין מציאות לבין בדיון. יש סרט, אנחנו יושבים יש סצנה, הרכבת דורסת את אלימלך זורקין ואמא של גיא אומרת: "אה, לא מבינה את זה, איך מוכנים בשביל סרט ככה לפצוע שחקן?" את יודעת מה? אחר כך לימים שהלכתי… זה, ואמרו לי "הכל פעלולים", אמרתי: "לא, לא, לא, הכל אמיתי". עכשיו הייתה תחושה, שבמובן מסוים, כולם משקרים ומגזימים ומפרכסים את המציאות באמת, מושכים אותה באיפור כבד, כאילו באמת האימה הגדולה, זה לשאת את המציאות באפרפרותה, פונקציונלית בתפקודיותה, ערומה מכל תפארת.

ומצד שני, אני זוכר שבגיל צעיר אני אומר לעצמי. "א', כן כולם משקרים כל הזמן. ב', הכל אמיתי, הכל אמיתי, אה לא יודע איך ולמה, הכל אמיתי". עכשיו, זה הייתה תחושה שאתה חי, כאילו גם אני חי באיזה מרחב שהיה כמעט בהגדרה, היום אני יכול להגיד, בדיוני. אני זוכר אחת עשרה שנים של ריגשה שמחה ונמשכת, ושל עולם שבו, במובן מסוים, הכל מתקיים על אותו מישור, איזה דמוקרטיה באמת שיקורית, שבתוכה הכל אמיתי ולא אמיתי בעת ובעונה אחת. בסדר, פה ושם כמה זוויות פחות נגיד אלגנטיות לחוויה הזאת. אני רואה "הצריף של תמרי", "ארץ הסיפורים". היה שם איזה פינה בתוך ה… זה, והוקסמתי. איזה אנימציה או תמונות קרטון, לא יודע, הוקסמתי מזה כאילו, אמרתי, טוב, אני רגיל לחיות בעולם שבו המציאות היא פתוחה ומפולשת, אתה רוצה להיכנס לתוך אופרה, אתה יוצא החוצה לרחוב ומתחיל לצעוק, ופתאום הכל החלונות נפתחים, ו"יענקל'ה, יענקל'ה, שלוש חלב תביא לי", -"תגידי עוד פעם", וזה, ותוך שנייה כולם מדברים, וכל התזמורת מנגנת בכל הכלים, וכל הקהל, והקהל תמיד נוכח, ותמיד יהיה על הרגליים ותמיד מריעים. תחושה של העולם, עוד פעם, מצד אחד, סגור ומובדל, מצד שני, פתוח לאינסוף. אמרתי, "טוב, אז, אם אפשר להיכנס לכל מקום, אפשר לשאול כל שאלה, אז אני אכנס גם לארץ הסיפורים". טסתי לתוך הטלוויזיה עם הפרצוף. כמובן שהתעוררתי בבית חולים, תפרים ב-בזה, הטלוויזיה התנפצה, מה שאילץ את אבא שלי, עד אז התנגד באופן עמוק, לקנות טלוויזיה צבעונית, כי זה רק לליכודניקים מהשכונה. אנחנו, לא טלוויזיה, לא וידאו, טלוויזיה שחור לבן, כמו סוציאליסטים אמיתיים, אבל אחרי שהטלוויזיה [צוחק קלות] השחור לבן התנפצה במהלומות ראשי ובחמת תשוקתי ל"ארץ הסיפורים", אז גם אנחנו קנינו "מץ", אז, אז את יודעת, אני חושב שגיא היה ממונה על כל זה, באיזשהו אופן.

דפנה: איך התחדש הקשר אחרי כל השנים ש… ההתרחקות אני מבינה הייתה טבעית, לא היה שום…

ד"ר וולקשטיין: הייתה טבעית…

דפנה: סכסוך, שום דבר כזה.

ד"ר וולקשטיין: אני אנסה להיזכר אם הוא התקשר כדי להגיד לי שהוא חולה או שהקשר התחדש קצת קודם, אבל אני לא מצליח לזכור כל כך. היה ברור די מההתחלה שסרטן לבלב זה סרטן שאין… שהתקומה ממנו היא נדירה ואני מוכרח לומר שגם אז, את יודעת, הא… זאת אומרת, היינו בקשר, וחזרנו להיפגש פה ושם, בבית חולים וכולי, זה לא היה מאוד ארוך משעה ש…

דפנה: כשאתה פתאום בסביבות גיל ארבעים מקבל מין טלפון כזה. איזה מין תחושה זאת בכלל לחדש קשר עם מישהו שהזיכרונות שלך הם כל כך חמים וטובים והוא בעצם אומר לך: "עכשיו בוא להיפרד"? יש איזה אבל גם על, על השנים המפוספסות?

ד"ר וולקשטיין: כן, היה. ואני מוכרח לומר אבל מצד שני, משעה שנפגשנו, לא הייתה למוות נחלה, כלומר, הרגשתי שההרגל, אני לא יודע מה הוא הרגיש, אבל ההרגל והוודאות והטבעיות העל-זמנית של היחסים, שכאילו הייתי בטוח שאלו המקומות, שאין לי ואין לו גישה אליהם, אבל את יודעת, זאת הייתה כמו ארכיטקטורה שלמה, שהייתי בטוח שהיא גזה עם השנים, ואם היא עדיין עומדת על מכונה, בוודאי שאין לי סיסמאות הכניסה, למבוך סניפיה ולשכותיה. אבל הכל, הכל נפתח, שרינו בחדרינו הישנים, ולמרבה ההפתעה אפילו לא היה צריך מי יודע מה לנקות את האבק או… או להידחק במאמץ לבגדים שנעשו קטנים.

באופן מוזר, בנעוריי, שבאתי לשכונה אז כן הייתה חוויה הרבה יותר אקוטית של, של גדילה ופתאום הילדות שלי הייתה מוחשת כאיזה, איזה כמעט מחלה, שעוד צריך להחלים ממנה לגמרי, והייתה תחושה ש… אז הפרידה הייתה יותר… עכשיו, כאילו, הייתה תחושה שאנחנו, אני אפילו לא זוכר על מה דיברנו אבל הטבעיות העצלה של הזיכרון אירחה אותנו בכאלה, בכזאת מידה של סלחנות וחסד. להיפך היה בזה משהו, את יודעת, כאילו עם רוב האנשים שאתה פוגש אתה נאבק. אתה נאבק על המילה הנכונה, אתה, אתה צריך… במפגש איתו יכולתי פשוט, פשוט להיאסף. עשינו… פרענו את החוב המתבקש, ל"מה השתנה?" ו"מה התחדש?" וכל זה, אבל הייתה תחושה מאוד, מאוד חזקה, שכל הדברים האלה הם, הם בשוליים. במקומות שבהם אני הרגשתי שאולי אבדה לי הדרך או שאני לא בטוח, אז בעצם הופעתו בחיי, הוא גילה לי שהוא, במובן מסוים, נשא את, לא רק את החברות אלא את העולם, שגם מסביבו הוא התחיל להשתנות, בעולם שאני כבר הרגשתי שאני צריך לחפש אותו, במקומות אחרים וביצירות של אחרים וככה והוא כאילו החזיק אותו, החזיק אותו, החזיק אותו חי, שזה משונה מאוד. אתה בא לבן אדם, שבמובן מסוים מזמין אותך להיפרד ממנו, אבל אני חושב שיותר מכל דבר אחר הוא אמר לי, "תראה, תראה כמה ואיך זה, איך זה ישנו. אל תפחד! תיגע! תראה כמה ואיך זה קיים", כאילו במובן מסוים התחושה הייתה ששום דבר לא באמת, לא באמת נגרע, שום דבר לא באמת בלה או התיישן, שמה שהיה באשר הוא היה, יהיה תמיד, איכשהו לפעמים…

דפנה: אתה מתכוון לאהבה?

ד"ר וולקשטיין: לאהבה, לחברות, באיזשהו מובן ל… כן, כן לדבר הזה. לפעמים, כשהייתי חוזר מהפגישות, הייתי מרגיש שקיבלתי משהו, שאני לא יודע איפה להניח אותו בחיים שלי. עכשיו, איך איפה להניח אותו איפה? אוקיי, אז מה עושים עד הפגישה? איפה שמים את זה, במגירה?

דפנה: נפגשתם לעיתים תכופות?

ד"ר וולקשטיין: לפרקים כן. ז'תומרת בתקופה האחרונה יותר. אבל, אבל אז, אז כן יש תחושה שמשהו שאתה לא, לא בטוח איפה, איפה לשים אותו, איפה להניח אותו, בתוך, בתוך החיים שלך, משהו שאתה לא יכול לתווך או למסור, משהו שהוא טבוע בסוד חיבור בין שני אנשים. הזיכרונות, שאגב, כל פעם שניסינו גם בינינו לפרוט את זה לזיכרונות, אז הייתה פרידה. כלומר, לא זכרנו אותו דבר, לא זה.

כל פעם שניסינו לפרוט את זה למטבעות נוסטלגיים, לצקת בזה צורה, לגלגל את זה בסיפור, לתרגם את זה, זה… הסתבכנו, התבלבלנו, עד שוויתרנו ונכנענו והבנו שיש שמה משהו, שבמובן מסוים, אפילו התרגום המתבקש שלו לסיפורים, זיכרונות, חוויות, מה שעושים בדרך כלל, חוטא לו, מה זה הדבר הזה? אני, אני לא יודע, כי כאילו, אוקיי, אז זה לא בדיוק חוויה ולא זיכרון ולא סיפור ולא זה, כי כל הדברים האלה היו דברים שעושים כדי, כדי להכניע את העבר, למרותו של ההווה ולהפוך אותו לאיזה מובלעת, פחות או יותר מגודרת, בתוך החיים שלך עכשיו.

אבל לא, הא את יודעת? יצאתי מהמפגש הזה עם התחושה שהחיים שלנו באמת שבורים, כלומר שהעבר שלא עבר, מוסיף ומתקיים, שאי אפשר לכוף עליו את הכלכלה המאזרחת של ההווה, אי אפשר לספר הכל, אי אפשר לפרוט הכל. יש פרק חיים שהוא לא ממש פה, אני לא יודע איפה לשים אותו, הוא לא לגמרי, לגמרי שלי, לא עד הסוף שלי אבל הוא ישנו, הוא קיים והוא מתמיד והוא לא ניתן לאיחוי שלם ומלא עם החיים שלי עכשיו, במובן הזה, חוויה של שבר. אבל בסדר, הצד השני של השבר הזה הוא, הוא מלאות, ו…

דפנה: ז'תומרת אי אפשר היה להכחיש את החיבור, שהחיבור עוד קיים ביניכם.

ד"ר וולקשטיין: כן.

דפנה: גם אם אתם, כל אחד מכם זוכר ילדות אחרת לגמרי.

ד"ר וולקשטיין: אחרת לגמרי. סיפורים, סיפורי פלאות וסיפורי זוועות ולא הסכמנו כמעט על שום דבר, אבל תחושה שאנחנו כמעט העדים האחרונים, אבל מוזר, העדים האחרונים למשהו שלא השכלנו להלביש אותו במילים ולספר עליו. אז כאילו תחושה ממש חונקת. כן, שנינו האחרונים שנשארנו, אוקיי, אבל לְמה? הרי כל מה שאתה אומר שטויות וכל מה שאתה אומר שטויות אתה ממציא, מה פתאום זה בכלל לא היה ככה, כאילו מצאנו מפת אוצר, ישנה. אבל לא באמת, לא באמת פתחנו אותה, לא באמת הלכנו אותה, לא היה צריך, ודאותה המקופלת נחה בכיס הפרום של חברותינו, והחל מרגע מסוים היה ברור שזה, שזה מספיק.

דפנה: אבל מה עושים כשבאמת הוא מסתלק פיזית, גיא, ומת?

ד"ר וולקשטיין: אני זוכר שהייתי בלוויה והיא לא עברה טוב מבחינתי, כי פתאום באו כל מיני אנשים שעבדו איתו וזה, ודיברו, ואני הייתי די בשוליים, כאילו לא הייתי בחיים שלו וסיפרו אותו, כדרך שאנשים מספרים בלוויות, וכל הסיפורים נראו לי הלא נכונים. וכמובן שזה, לא נתתי לזה ביטוי, אבל הרגשתי שבאיזשהו מובן, "היי, רק אני מחזיק את הנעל, שתתאים בכף הרגל או אפילו את כף הרגל שתתאים לנעל", ואפילו יצאתי בכעס מסוים. אחר כך הבנתי שבאמת, כאילו, נפגשנו במקום שקדם, במובן מסוים, לצורך לספר על עצמך סיפור או להעמיד לעצמך דמות, ולכן אין מה לעשות, כאילו, כל מה שקרה אחר כך, גם לי וגם לו, קרה כבר בתוך חדר התלבושות הגדול של בניין הזהות או איך שלא נקרא לזה, ולכן אנחנו מוקפים באנשים שיש להם כל המושגים או סיפורים לגבינו, וזה בסדר שבחיינו, כל שכן, במותנו, הם מספרים אותם.

אבל, אני חושב שחלק מהאושר, הבלתי ניתן לפיצוח, של המפגש שלנו, שהוא התקיים במקום שבו באמת היינו, היינו פטורים מהקלקלות האלה ולכן כש… כל האנשים סיפרו עליו סיפורים אני אמרתי "רגע, בעצם, מה אתה כל כך זה, מה אתה היית מספר?" ואני כזה, אני לא יודע. עוד פעם, אותה עמידה חסרת אונים מול העולמיות המציפה, מול הכַּכוּת הבסיסית של היחסים שלנו. מה לספר עליו סיפור? הוא היה, כשהוא היה, הוא היה העולם ואחר כך לא. זאת אומרת, במובן הזה היה פה משהו נורא, נורא חותך. הוא היה הכל ואז פתאום הוא לא היה, ואז בסוף הוא כן היה, אבל אי אפשר היה להמיר את העולם הזה בגיאוגרפיה או באיזה אטלס מתעדכן תדיר של… של איזה חוק. כאילו היה משהו נורא. אחרי שהוא הלך. אז כן, פתאום היה יותר ויותר צורך לספר, ביני לביני אפילו, לא… אבל אני מוכרח לומר שזה לא כל כך הצליח. היה, היה שם משהו שאפילו עכשיו אני, אני מרגיש כל ניסיון, למלא את הריק הזה בסיפורים, באנקדוטות ופרטים, אפשרי, אבל הוא לא מתיישב עם הממשות היסודית של היחסים האלה, הם העובדה שהם היו, הם היו שם באיזה אופן ש… אז אני לא… הם היו, וזהו.

דפנה: אני חושבת שעל אף הצער, שבסופו של דבר גיא מת, אבל הסיפור שלכם, אני שמעתי אותו עכשיו כסיפור נורא נורא אופטימי. שעל אף הצער, אתה זכית במשהו, שאולי קשה להגדיר אותו במילים, אבל הוא מאוד חזק, והוא מאוד, בעובדה שהוא נוכח שם, אחרי כל כך הרבה שנים ואירועים ואנשים, יש בו משהו נורא אופטימי, בעיניי.

ד"ר וולקשטיין: כן, גם בעיניי. אני, אני המון פעמים, את יודעת, כשאני באזורים היותר בסיסיים וחזקים של המילון הנפשי, אזורים של הנאה, של פחד, של שמחה, אני רואה שההגדרות הכי יסודיות, אני פתאום מזהה בהם חתימה משותפת. כאילו באמת, אני חושב שזה כאילו את המילים הראשונות במילון של החיים הגינו ביחד, והם כמעט נשכחו מחמת כל המילים שבאו אחר כך, גם אצלי וגם אצלו. אבל בכל פעם שאני חוזר לאבני הבניין היסודיות, אז אני מופתע להיווכח עד כמה פחד, הנאה, תקווה, בדידות, אהבה. עד כמה, כמעט על כל ההגדרות האלה, היסודיות במילון, באיזה מידה אנחנו חתומים עליהם ביחד. הם כל כך יסודיות שנגיד, הם לא, הם, הם… ז'תומרת המון פעמים מושגים של, של זיכרון או סיפור, או, יש משהו שנשאר מחוץ, או מקדם כל המערכים האלה, אני חושב שבמובן מסוים, יכול להיות שהיחסים האלה נידונו לחוסר צדק סיפורי, משום האקסיומטיות הנפשית שלהם.

הם היו שם, באמת שאני, אני רואה היום את יסמין, במקומות שבהם אני מנסה, באמת אמור לחלץ ממנה איזה התפעלות מושכלת, מתורבתת מהטבע ואני רואה אותה אומרת לי, לא במילים, כמו "תשמע, אני פה, אז למה אני צריכה להשית ביני ובין העולם קשרים על קשרים של מילים, שרק ינציחו וינחיזו [כך במקור] ויעשו את המרחק ביני לבין הדבר. אתה אולי צריך את זה, כי אתה לא באמת פה, אבל אני כאן, והעולם אופף אותי, אז למה אני צריכה לחזר אחריו בכל הרבה מילים?" ואני מרגיש שהיחסים שלי עם גיא במובן מסוים, טבועים בחתימה של השתיקה הזאת.

אין לי עוד מקום ש… לא היה לי בחיים רגע שבו העולם היה כל כך וודאי, כדי כך ש… שבאמת אני מרגיש עכשיו שאני מפוצל לשניים. יש מי שאומר: "נו, נו, תגיד, תגיד, תספר!" ויש כאן מי שאומר כאילו "לא, זה פה, זה ישנו ולא צריך להוליך בכל כך הרבה קשרים ומעברים וקשתות ופיתולים אל ואת המקום שאתה מצוי בו ממילא".

כן היה משהו באופן שבו, ז'תומרת היה, היה משהו בלתי נשכח, באופן שבו זה חי. זה כאילו, יש לפרויד את הסיפור הזה, את ה… בדיאלוג עם "איש העכברושים" שאומר לו: "מה הבצע?" שואל אותו את השאלה המתבקשת, "מה בצע להעלות את החומרים המודחקים לפני השטח אל ההכרה, אוקיי, נגיד עשינו את זה. האם ההכרה משחררת? למה לשלם כל כך הרבה כסף, להשקיע כל כך הרבה זמן על פרויקט הזה?", אז פרויד כדרכו עונה לו במשל ואומר לו: "מתי לדעתך נהרסה פומפיי?" ואז "איש העכברושים" עונה את התשובה המתבקשת ואומר: "ברור שהיא נקברה תחת שכבות של לבה נקרשת, אחרי התפרצותו של הווזוב", פרויד אומר: "לא. משעה שהר הגעש התפרץ הוא ציווה לפומפיי חיי עולם, באפלוליתה המזינה והמשמרת של האדמה. תהליך ההרס של פומפי מתחיל כשראשון הארכיאולוגים חושף את ההריסות אל האור ואל האוויר ואל הרוח ואל השמש ודן אותם לדינם של כל הדברים המתקיימים בזמן, כלומר, בלייה, התכלות ומוות. כל עוד זה מתחת לאדמה, זה חי לעולמים".

ובמובן הזה, המפגש המחודש עם גיא, היה קצת ירידה אל מעבה האדמה, לראות עד כמה העיר, העיר ההרוסה שלנו, עד כמה היא בנויה וישְנה ומתמידה ומתקיימת. ובאיזה קלות, למרות שהיא מתחת לאדמה, באיזה קלות אנחנו מתקבלים בשביליה, במבוכיה, במוצאיה ומבואותיה, לכן באמת תחושה שכל פעם שצריך לדבר או לספר את זה, זה קצת כמו, מה שאנחנו לא עשינו באמת פעם, כשעשינו זה צרם, זה קצת כמו להעלות את השרידים אל פני הקרקע, להסתכן בהסגרתם לזמן. ואתה רוצה לעשות את זה, כי באיזשהו מקום אתה רוצה לקרוא להם בשמות, אתה רוצה לשמר אותם, אתה רוצה לקחת אותם הביתה, אתה רוצה לשים אותם על השולחן, שאתה יושב או שאתה אוכל, אתה רוצה להתכרבל איתם בלילות, שישמרו עליך. מצד שני אתה יודע שאין להם באמת מקום בבית ושיוסיפו להזין אותך בירקות העד שלהם, דווקא ממעמקים, בהיותם לא אסופים, ולא ממויינים, ולא מדוברים, ולא מסופרים. יש לזה מחיר, הם לא יהיו אף פעם שלך.

זאת הייתה התחושה כשנפגשנו, הרגשנו גם הרבה פעמים כאילו אנחנו, אני הרגשתי כמו, כמו שני שומרי אוצר, שזה אני והוא ועוד משהו. עכשיו, מה היה עוד משהו? אני לא יודע, אבל היה עוד משהו שאנחנו אפילו לא יכולים להשתמש בו, ממש אבל אנחנו ממונים עליו, אנחנו נוצרים אותו. כאילו עכשיו אנחנו מדברים בשעה האחרונה, התחושה הרבה פעמים של אוקיי להוציא משהו, לרגע אחד, איזה פיתוי חמדני, "טוב הנה, הנה", עם זה, ההכרה שלא, שהעיר הזאת צריכה להמשיך להתקיים מתחת לפני הקרקע, שאם כבר זה אני שצריך מדי פעם לבוא אליה, לקום מכורסת הטלוויזיה המעולפת של ההווה ולצאת לקראתה. לא היא, לא היא אליי, היא לא יכולה להיות איזה token, איזה מזכרת בתוך החיים האלה. זה אני שמדי פעם צריך, צריך לצאת אליה, לרדת למעמקיה. זה לא קורה לעיתים קרובות, מאלף סיבות. אני חושב שרוב הזמן, הידיעה שהיא שם, זה כאילו יש לך בקצה המסדרון חדר. אתה, אתה לא גר בו, אתה אפילו לא מארח בו, רוב הזמן הוא סגור. זה בסדר, אבל הידיעה שהוא שם, מדי פעם אתה חולף על פניו, אבל זה שם, יש שם איזה שהם חיים, והוא חלק, גם אם לא מושמש מהארכיטקטורה הכללית של החיים, יש בה הרבה כוח ונחמה.

[מוזיקת סיום - ג'אז]

דפנה: ואני מאוד מודה לך ששיתפת אותי. תודה רבה.

ד"ר וולקשטיין: תודה.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

8 views0 comments

Comments


bottom of page