הזיכרון החזק ביותר שנותר לניר שטראוס מאימא שלו הוא שהיא האמינה בו כשחקן, ״ואני חושב שאני לא ממציא את זה״, הוא אומר בשיחתנו. ניר היה רק בן שתיים עשרה כשאמו מתה מסרטן, וכשהיה בן ארבע עשרה מת גם אביו – שניהם לא הספיקו לראות אותו הופך לכוכב סדרות ילדים בטלוויזיה, לשחקן תיאטרון וקולנוע מוערך ולמשורר. על קצה המזלג אפשר למנות ברזומה של ניר את הסדרה ״גאליס״, את פינת האימפרוביזציה שלו ב״אנחנו כאן״, את הסרטים ״הדרך לאן״ ו״בלונים שחורים״ ואת ההצגות ״הזוג המוזר״ ו״כימים אחדים״. את סיפור חייו הוא סיפר בהצגת יחיד שכתב וביצע בתיאטרון צה״ל, ואז המשיך וכתב גם את ״סבא שלי רמטכ״ל״, הצגה שמבוססת על חייו של הסב שגידל אותו לאחר מות הוריו ואת ״אינטליגנט״, הצגה שדיברנו עליה בקצה השיחה שלנו, ומאז הספיקה לעלות בפסטיבל הקומדיה הישראלי. ואם הפסדתם את הפרויקט התיאטרוני-משוררי שלו ״חדרו של המשורר״, שבו ניר נפגש פנים אל פנים עם הקהל כדי לכתוב שירים בזמן אמת, תוכלו לראות אותו בסוף החודש כסרט קצר בפסטיבל ״אפוס״ .
תאריך עליית הפרק לאוויר: 12/04/2024.
קריינית: "על החיים ועל המוות". עורכת ומגישה דפנה לוי.
[מוסיקת ג'אז רכה]
דפנה: הזיכרון החזק ביותר שנותר לניר שטראוס מאימא שלו הוא שהיא האמינה בו כשחקן, "ואני חושב שאני לא ממציא את זה", הוא אומר בשיחתנו. ניר היה רק בן 12 כשאימא שלו מתה מסרטן, וכשהיה בן 14 מת גם אבא שלו. שניהם לא הספיקו לראות אותו הופך לכוכב סדרות ילדים בטלוויזיה, לשחקן תיאטרון וקולנוע מוערך, ולמשורר. על קצה המזלג אפשר למנות ברזומה של ניר את הסדרה "גאליס", את פינת האימפרוביזציה שלו ב"אנחנו כאן", את הסרטים "הדרך לאן" ו"בלונים שחורים", ואת ההצגות "הזוג המוזר" ו"כימים אחדים".
את סיפור חייו הוא סיפר בהצגת יחיד שכתב ושיחק בתיאטרון צה"ל, ואז הוא המשיך וכתב גם את "סבא שלי רמטכ"ל", הצגה שמבוססת על חייו של הסב שגידל אותו לאחר מות הוריו, ואת "אינטליגנט", ההצגה שדיברנו עליה בקצה השיחה שלנו, ומאז היא הספיקה לעלות בפסטיבל הקומדיה הישראלי.
ואם הפסדתם את הפרויקט התיאטרוני-משוררי שלו, "חדרו של המשורר", שבו ניר נפגש פנים אל פנים עם הקהל כדי לכתוב שירים בזמן אמת, תוכלו לראות אותו בסוף החודש כסרט קצר בפסטיבל אפוס.
ניר: כן, ופגשתי מוות בגיל 12 ו… את אימא שלי, ובגיל 14 את אבא שלי. האמת היא שצריך להגיד, בחיי הבוגרים גם פגשתי את המוות של סבא וסבתא שלי.
דפנה: שבעצם גידלו אותך.
ניר: גם את הסבא וסבתא שגידלו אותי, וגם את הסבא וסבתא שלא גידלו אותי. אה, כאילו, זה חשוב להגיד, אם הייתי שומע את עצמי לפני עשור, אז הייתי אומר, אאה, סבא וסבתא מתו, אפשר לחשוב… כי מתו לי הורים. אבל היום בגיל המבוגר, אז אה… מבוגר… אני בן 34, אבל סבא וסבתא שלי נפטרו כשהייתי, נניח, בשנים שונות, אבל בערך בגיל 26 אני חושב, או 25, אני לא זוכר. פעם אחת מישהו אמר לי, אה. אז בעשור אחד, איבדתי הרבה אנשים. ופתאום נפל לי האסימון. לשמחתי, המוות של ההורים שלי, הקהה את המוות של סבא וסבתא שלי. לא חוויתי אותם באותה עוצמה.
דפנה: טוב, זה שמחה בערבון מוגבל מאוד.
ניר: מאוד מוגבל, כן.
דפנה: כן. תספר לי קצת על הילדות לפני, לפני שאמך נפטרה.
ניר: האמת שהילדות לפני שאימא שלי נפטרה, זה ילדות שאני בין אה… מדמיין אותה, או ממציא אותה, כי באמת אה… זה היה game changer משמעותי כשאימא שלי חלתה. כאילו, איך אומרים, ב… בפרק הזה בחיי שאני חי עם שני הורים, אז אה… אז 18 חודשים מתוך סוף הפרק הזה, אני לא חי באמת עם שני הורים, זאת אומרת יש לי אימא חולה.
דפנה: איפה גדלת? איפה הייתה הילדות עד אז?
ניר: אה, אני גדלתי בצפון תל אביב. קרוב מאוד לסבא וסבתא שאחר כך, לימים, יגדלו אותי. אבא שלי נולד שם, אימא שלי הגיעה מחדרה. הם הכירו בברידג'. הם החליטו לגור בתל אביב, בקרבת אה… סבא וסבתא שלי. אנחנו שניים, אני ואחותי, אני הבכור. בעיקר מה שאני זוכר, זה שאימא שלי מאוד האמינה בי כשחקן. זה, זה חוויה שאני סוחב איתה הרבה, ואני חושב שאני לא ממציא אותה גם. זאת אומרת, היא מאוד מאוד מאוד האמינה. כלומר, האמ… הקלישאה הזאת של האימא ה… את מזהה על הפרצוף שלי, פולניה, שאומרת לך, תתרחק מזה, לא הייתה לי באמת. אולי הייתה לי אחר כך קצת מסבא וסבתא שלי, אבל אה… היא לא נבהלה מזה בכלל, ואני עד היום בעצם חי את החוויה הזאת. אני חושב ש… שהיא המנוע המרכזי, אגב, עוד, עוד לפני שנדבר על הספר, על ה… אני מסיים את הספר בחמש מילים, "לא סיימנו רע, לא סיימנו".
דפנה: כן,
ניר: ואני חושב שזאת הסיבה ל… שכתבתי את השיר הזה, בגלל שהיא חסרה לי הכי הרבה באהבה הגדולה שהייתה לה אליי, ובאמונה הגדולה. כאילו, אם יש לי כעס עליה, זה אך ורק בגלל שהיא לא המשיכה להרעיף עליי, להעניק לי.
דפנה: כן.
ניר: אין לי כעס עליה שקשור ב… במשהו אחר.
דפנה: מתי צץ פעם ראשונה הרצון הזה להיות שחקן?
ניר: זה מדהים, אני לא זוכר מתי לא. אני זוכר שזה, אני ממש אה… בהיבט הזה אני ממש קלישאת ילד חולם. אני, אני זוכר, וגם סיפורים עליי מהגילאי… מהגילים שאני לא זוכר, מציג את "מעשה בחמישה בלונים" בגן. בגיל היותר אה… של אה… שבע, שמונה, אני זוכר את עצמי כבר הולך להצגות, אני… של מבוגרים. אני זוכר את עצמי, אני זוכר את עצמי עושה "אוליבר טוויסט" בסלון, אז היה אז מחזמר. הייתי רואה גם הצגות אה, כבדות, אני אה… זה, ראיתי "כולם היו בניי" בגיל שמונה או משהו כזה.
דפנה: מי לקח אותך ל"כולם היו בניי" בגיל שמונה?
ניר: ההורים שלי, וזה היה הדבר הכי נפלא בעולם, כי לא… לא שרדתי הצגות ילדים. דווקא עם "כולם היו בניי", סיפור אה… שעבורי הוא מעניין. זה היה אז עם יוסי פולק ומרים זוהר, ואמרו לי, כמובן, בתור ילד, את כל מה שקורה שם, כי באמת מאוד מאוד קשה, אני חושב גם היום כ… כמבוגר, לקלוט מלחמה, ובעצם הסיפור מסופר שנים אחרי. את יודעת, יש שמה הרבה דברים שלילד קשה לתפוס, ואולי אפילו למבוגר. רק אמרו לי תשמע, בסוף, הוא יורה בעצמו, שלא תיבהל, והקסם הגדול זה שנבהלתי. [דפנה צוחקת] כלומר שנבהלתי לחלוטין, וזה היה, וכאב לי, וזה היה…
דפנה: יצא לך לשחק איתם אחר כך באיזשהו מקום, לומר להם עד כמה זה השפיע עליך?
ניר: האמת היא, שאחת לכמה זמן, אני אומר לרמי ברוך שאני משחק איתו, שהוא בין ההצגות הראשונות שראיתי בתור ילד, "מבקר המדינה", ראיתי אותו, הוא בתפקיד מבקר המדינה. אני כבר משחק איתו זמן רב, אבל בהתחלה זה היה ממש אה… אה… גדול מהחיים, זאת אומרת. יצא לי לשחק גם עם וילוז'ני, שאותו ראיתי ב"משרתם של שני אדונים". עם מרים זוהר לא יצא לי לשחק, אני מדבר על "כולם היו בניי", אבל אמ… ככה יצא לי לחלוף עליה בתיאטרון הרבה פעמים. היא גדולה מהחיים, כמובן. למשחק אין גיל. אתה… חבריך יכולים להיות אה… בכל גיל שהוא, ו, וזה אומר שיכול להיות שראית אותם בתור ילד אמ…
דפנה: מתי בפעם הראשונה עלית על במה מקצועית?
ניר: השאלה אם זה נחשב במה מקצועית? הייתי בחוגים מגיל מאוד מאוד צעיר. עשיתי מחזות זמר, הייתי ב"להקת השכנים של צ'יץ'", אה… הייתי גם בפסטיגל, זה במה מקצועית, כן.
דפנה: אני שואלת בגלל שאמרת שאימא שלך כל הזמן עודדה את זה, לא, לא נבהלה מזה.
ניר: לא, היא ממש תמכה בזה. שוב, זה, זה הזיכרון שלי. את יודעת, זיכרון זה דבר מתעתע, יכו… יכול להיות שבחדרי חדרים היא, קראה קדיש על הילד שמחליט ללכת… אני לא יודע, אני משער שלא, אבל זאת אמ… החוויה המאוד מאוד אה… עמוקה שלי.
דפנה: ומה עשו ההורים שלך? אני משערת מה, מהצורת התנסחות הזאת, אני משערת שהם לא היו בשום תחום שקרוב לבמה.
ניר: אבי היה רואה חשבון, גם סבא שלי, ואימא שלי עבדה במשרד הביטחון. הם לא היה… היו קשורים לתחום. לא נשלחתי לבית הספר לאומנויות או משהו כזה.
דפנה: אז אתה זוכר אה… מתי הרצף הרגיל של הילדות נקטע כי פתאום יש אימא חולה?
ניר: כן, הדבר העצוב זה שאני יותר זוכר את זה מאשר השאלה הראשונה שלך על איך היו החיים לפני, כי זה, זה דווקא זיכרון קצת פחות עמום. אני ממש זוכר אמ… מה שנקרא נקודות עקובות מדם ומבכי בציר הזמן. היה רגע, זה היה כשעליתי לכיתה ה', שמודיעים שאימא שלי חולה, שאח…
דפנה: אתה זוכר מי סיפר לך?
ניר: כן, אבא סיפר לנו. היינו בסלון, ראינו פרק של "רמת אביב ג'" והוא החליט לעצור אותו, שזה אז היה נראה, נראה לי לי כמו… דבר שלא עושים בעד שום, שום בשורה שבעולם. והוא עצר וסיפר, ו… אה… חיי השתנו.
דפנה: מה הוא אמר?
ניר: הוא אמר שמצאו לאימא גושי סרטן, והחיים עומדים להשתנות.
דפנה: אבל הוא לא אמר שזה יהיה הסוף גם.
ניר: הוא לא אמר בנוכחותה שזה יהיה הסוף, אבל אני באיזשהו שלב אה… הבנתי שזה יהיה הסוף. המראה שלה והמצב שלה לא… לא הראו שזה דו סטרי. זה מדהים שאנחנו מדברים, ולימים אני כבר יודע בסיפור שאני, שסבא וסבתא שלי הולכים להיות אה, דמנטיים.
דפנה: כן.
ניר: כשהגעתי כבר לשלב הזה, אז כאן כבר ידעתי מה זה one way.
דפנה: כן.
ניר: ידעתי מה זה האופציה של one way, דרך אימא שלי. ועכשיו שאת שואלת את זה, אז אני… אני שואל גם את עצמי, האם, האם הבנתי כל הזמן שזה one way? אני חושב שבשלב מסוים כן, אבל זה גם, זה יכול להיות שזה טיפה מתערבב לי. כי, אחרי שזה קרה הבנתי שזה one way, ואז, בכלל, במציאות אני יותר מבין מה זה one way.
דפנה: אתה אומר שמאותו רגע החיים השתנו, זה באמת שבר נורא גדול.
ניר: כן.
דפנה: ולכן לא מפתיע אותי שאתה לא כל כך זוכר דברים מלפני כן.
ניר: כן, אני כן זוכר שהיו זיכרונות נעימים. אולי אני גם מייפה את זה וזוכר זיכרונות נעימים מדי, אבל, אני כן זוכר זיכרונות נעימים. ואני כן זוכר אמונה מאוד גדולה ואהבה מאוד גדולה. וכנראה איזשהו בסיס, כי אני לא הפכתי להיות "קלישאת היתום", המרדן, שנופל לכל מיני אה… צרות החיים או משהו כזה.
דפנה: אחותך צעירה ממך בכמה זמן?
ניר: בשנתיים.
דפנה: אז מרגע שאבא שלך בישר לך ולאחותך, שצעירה ממך בשנתיים, פרט לעובדה שעכשיו באמת אה… פתאום נכחה מחלה בבית, ואימא שלך הלכה והידרדרה, הייתה איזה תמיכה? היה… יכולת לספר לחברים? התייחסו לזה בכיתה? השתנה משהו ב…?
ניר: אני חושב שאני אגיד בכאב לב, שהתשובה לשאלה שלך היא לא, והיא בגללי, כי אני לא רציתי לספר לאף אחד. אני התביישתי בזה ב-100%. במלוא הבושה, לא רציתי שאף אחד ידע, לא רציתי שיגיעו חברים הביתה. היה חבר אחד שהגיע, ואימא שלי הסתובבה בלי פאה, ואני זוכר כמה כעסתי עליה.
דפנה: הוא אמר משהו?
ניר: כמובן לא אמר כלום, כי זה… והיום, אני מאוד מאוד מקווה ש… שזה כבר לא קיים.
דפנה: הבושה הזאת?
ניר: כן. כאילו, זה קשור גם בתקופה, כן? זה… לא, את יודעת, היום, יש נשים מגולחות שיער, זה לא היה. אם את קירחת, אז, אין לזה שום פירוש אחר. יותר מזה, קראו לזה "המחלה". זאת אומרת, לא קראו לזה בשם של זה, זה היה עד כדי כך… והיום אני מקווה שלא קוראים לזה "המחלה", ואני מקווה שכן נותנים לזה שם. אני מקווה ש…
דפנה: אתה מסוגל לומר היום את השם?
ניר: יותר מזה. אחד הגאוות הכי גדולות שלי, זה שבספר אין את המילה "המחלה", ובספר יש את המילה סרטן. אני לא בהכרח שמתי לב לזה. את יודעת, לפעמים, בניגוד לפרוזה או סיפור נרטיבי, אני משער, אה… שירים הם שירים, ולפע… והם, הם, הם עומדים בפני עצמם, והם יחד מתוך איזשהו אה… נקרא לספר שירה "תקליט", שאתה בוחר את הרצועות שלו, אבל עדיין כל רצועה עומדת בפני עצמה. ופעם אחת, את יודעת, ב-word אפשר לבדוק איזה מילה קיימת, אז באמת ראיתי שאת המילה "מחלה" אין, ואת המילה "סרטן" יש. אני מאוד רוצה להאמין שאני הייתי היום מגיב אחרת.
דפנה: מישהו דיבר איתכם על זה אז, מעבר לבשורה של כך וכך קרה?
ניר: את יודעת, את שואלת את זה, ואני אומר לעצמי, אני יודע היום לדבר עם ילד כזה? אני יכול להגיד איפה היו הרשויות? וכל מיני דברים כאלה, אבל מי יודע לדבר עם ילד כזה?
דפנה: עם ילד שעומד לאבד את אימא שלו?
ניר: כן, ושאימא שלו חולה. זה כמו לנחם מישהו. סביר להניח שתטעה במה שתגיד. סביר להניח. זה כל כך נורא. אין לי משהו אחר להגיד, זה…
דפנה: והיה לך איזשהו אאוטלט אז? כאילו כתבת… אם לא דיברת עם אף אחד, היה…
ניר: אני התחלתי לכתוב, בעצם, אחרי שאימא שלי נפטרה. בזמן המחלה שלה כתבתי יומן, שהיא קנתה לי, ביומן שהיא קנתה לי. אני סיימתי את הכתיבה כשהיא מתה. זאת הייתה החלטה. ביומן הזה סביר להניח שהיה כתוב בעיקר על הילדה שהייתי מאוהב בה, ו… ועל דברים שהם הכל חוץ מאימא שלי, למרות שכנראה גם כתבתי על כל מיני משברים.
דפנה: אתה אומר "כנראה" כי היומן לא שמור אצלך?
ניר: לא. לא. אני ככה, את רואה אותי מנסה… יכול להיות שאיפשהו באיזה מגירה, אבל לא נראה לי. נראה לי שסגרתי את הפרק הזה בחיי. התחלתי לכתוב שירים. למזלי את רובם כתבתי או העברתי למחשב, אז הם, אז הם שמורים אצלי. אה… יש לי אהבה לכתוב במחשב הילדות שלי. זאת אומרת, אני מסתובב גם עם מחשב נייד, כי אין ברירה, זאת המציאות, אבל אה… הפינה האמיתית שלי זה המחשב, שאני מקווה שאני אצליח להחזיק אותו הרבה מאוד שנים. מחשב לא ניינטיז, אבל מחשב אה… לא יודע. לדעתי הוא איתי מעל 15 שנה, אז תעשי חישוב. כאילו אני אחליף מסך, אני אחליף מקלדת, אבל אה… המחשב הוא המחשב.
דפנה: אתה רוצה לקרוא שיר אחד, אם אנחנו כבר מדברים על שירים?
ניר: אמ… כן, אבל את נותנת לי את המשימה הבלתי אפשרית,
דפנה: לבחור?
ניר: לבחור.
דפנה: בסדר, נו.
ניר: אני אבחר שיר שגם פתאום נפתח לי בספר, וגם מרגיש לי כמו ה… כמו שייך לרגע הזה בשיחה. קוראים לשיר "אימא חשבה שתחיה".
"הייתי מהנהן ומלטף את ראשה,
ומספר איך יום אחד היא עוד תאסוף אותי מבית הספר, ולא אלך לבד.
שלעולם לא תחלה יותר.
הייתי מחייך כמו מול אמת, ואני ידעתי שלא".
דפנה: עוד שיר אחד.
ניר: עוד שיר אחד, אהה [מגחך]. אני אבחר בשיר שדיברנו עליו בעצם, ששם מופיע… "אלו הקדשות לזר פרחים".
"הקדשה לזר פרחים ראשון,
אני אוהב אותך מגיל קטן.
חבל שאת לא מרגישה טוב.
רציתי לתת לך מתנה כדי שתשמחי,
אבא אמר שאת אוהבת פרחים,
הנה, הקדשה לזר פרחים אחרון,
אני אוהב אותך מגיל קטן.
חבל שאת לא כאן.
זה הזר האחרון, יותר לא תשמחי,
אתן אותו לאחותי.
הקדשה לזר פרחים מיליון,
אני אוהב אותך מגיל קטן.
חבל שלקח אותך הסרטן".
דפנה: במהלך השנה וחצי של מחלה, היו רגעים טובים? היו דברים שמחים? היו רגעי קרבה? היו רגעים של אה… הפוגה מהדבר הזה או שזה שלט בבית?
ניר: אמ… הרווחתי מאימא שלי את כל הסיפורים הכי יפים, אני חושב. רוב הדברים שאני יודע על אימא שלי קרו בשנה וחצי הזאת. היא הייתה מספרת, היא הייתה מדברת איתי כמו אחת ש… מבינה שעכשיו, זה הזמן. וזה לא הולך להתפרס על שנים רבות.
דפנה: מה למשל היא סיפרה לך?
ניר: על איך היא התאהבה באבא שלי, על איך אח שלה היה מסיע אותה לצבא בטוסטוס, כשזה היה סיפור מאוד… זה, יש לי מין דוד כזה שאני עד… עד היום אני לא יכול לדמיין שהוא נסע בטוסטוס. הרבה מאוד סיפורים. והיה גם עוד משהו שאני זוכר אותו דווקא כמשמח, כבריחה מאוד גדולה במובן החיובי. בית הספר היסודי, בין ה' ל-ו', אימא שלי נפטרה כשהייתי באמצע כיתה ו' בחופשת הפסח, ביום הראשון של חופשת הפסח. ובתחילת כיתה ו' היה שיפוץ מאוד מאוד גדול. בגלל שכיתה ו' יש מסיבת סיום בסוף, אז החליטו שבסוף הסמסטר, שם יעשו את מסיבת ה… לא יודע אם לקרוא לזה השקה, אירוע שיפוץ של בית הספר. ואמרו למורה לדרמה, תבחרי. כמובן כנראה שהיא לא הייתה בוחרת מכיתות א' ב' ג', היא בחרה מ… ואני פשוט אמ… איך אומרים? כיכבתי באופן בלתי פרופורציונלי. זה היה משמח, זה הביא לי כמובן גם אה… שונאים מהכיוון הזה, כי זאת איזה קנאות של זה, אבל היא… אני עד היום אה… זוכר לה את זה. ואני פרחתי ושמחתי וגם בדיוק התאהבתי בלשיר וזה… זה היה מצחיק ומעניין וכיף. ויכולתי לרגעים לא לחשוב על אימא שלי.
דפנה: ובכל התקופה הזאת אתה ואחותך מדברים על זה? מדברים על האפשרות שאימא לא תהיה יותר?
ניר: זה לא ממש שיח שמתנהל. אנחנו מאוד שונים בדבר הזה. היא היום עורכת דין ו… אחותי מתמודדת עם זה בדרכים אחרות אמ… אני מוציא את זה. את יודעת, יש דבר בלתי טבעי ב… לפגוש אה… מישהי שאני לא מכיר ולדבר איתה על חיי.
דפנה: אתה מדבר על השיחה הזאת שלנו?
ניר: למשל.
דפנה: כן, ברור, ברור.
ניר: למשל, הספר או הצגות שאני עושה.
דפנה: כן,
ניר: שיש דבר בלתי טבעי אם, אם אנחנו לרגע מתייחסים אל האדם הנורמלי… שמתהלך ואוכל חומוס ו… אז, אז היא משוייכת לאדם הנורמלי. אני, או אנחנו, זה… משוייכים לאנשים הפחות, שמעוניינים אה… לדבר על זה, מעוניינים אה… להוציא את זה, וזה עושה להם טוב.
דפנה: זה נושא שקיים הרי בעצם בחיים של כולנו.
ניר: זה לא משהו שאפשר לברוח ממנו, אבל מאוד מאוד תלוי כמה מקום רוצים לתת לזה.
דפנה: אבל אין ספק שזה, במידה רבה, עיצב את החיים שלך הרי.
ניר: כן. ב… אין לי…
דפנה: אנחנו עדיין מדברים על המוות של אימא שלך, אבל אתה חווית דברים עוד יותר קשים. זה הלך והצטבר.
ניר: נכון. זה חלק, זה חלק מרכזי. את יודעת, אני חושב שכשהייתי יותר קטן, חיפשתי לייפות את זה, והיום אני חי בשלום עם זה. שזה… שאין מה לייפות את זה. כלומר, זה מה שזה. ז'תומרת זה לפעמים עצוב ולפעמים… לפעמים אני גם יכול לצחוק על זה. זאת אומרת, יש, יש כל מיני אמ… יש כל מיני מצבים. את יודעת, לפעמים אני רואה אנשים בגילי שבאמת הוריהם זה… זה המעצור הכי גדול שלהם. ואני כן יכול להגיד בקול רם, אולי לא להם, אולי בפני עצמי, שלא בטוח שהורים בחיים זה, זה כזה יתרון. אני אומר את זה כמובן בסוג של קריצה, אבל כאילו אני כן רואה… אני כן מתייחס לחיים ולדבר הזה, כמרכיב שהוא גם עצוב וגם בהרבה מקרים אה… משמח לחלקים מסוימים. כאילו, היא, כן יש בזה גם יתרונות אמ…
דפנה: תראה, זאת גישה טובה להגיד אה… זה מה שקרה, אז אני אנסה לעשות עם זה הכי טוב שאפשר.
ניר: תראי, כשסבתא שלי האחרונה נפטרה, לא יכולתי שלא לחשוב את זה, שאליי לא התקשרו בשלוש, ארבע בלילה מאיזה בית חולים, להגיע. לא יכולתי שלא לחשוב על זה. זאת אומרת, זה משהו שעבר לי בראש.
דפנה: כן.
ניר: עם כל הכאב וכולי.
דפנה: עכשיו נפטרה אימא של חבר טוב, שהייתה באמת כבר מבוגרת, אני חושבת 99 או משהו כזה, והוא הגדיר את זה בדיוק כך, הוא אמר שהחרדה התחלפה בעצב.
ניר: כן, שוב, זה נורא תלוי גם איזה סוג של מוות. במוות של אימא שלי באמת הרגשתי הקלה בשבילה. זאת אומרת, היא סבלה ב… על אמת. את יודעת אה… אנחנו לא מדינה שמעודדת המתת חסד, ותודה לאל שאני לא נקלעתי בכלל לסיטואציה שאני הייתי צריך לקבל איזה החלטה עבור מישהו, אבל אימא שלי סבלה, זה לא, אין לי מילה אחרת להגיד את זה.
דפנה: אבל בגיל כל כך צעיר, ילד בן 12, אתה בכלל הבנת מה קרה?
ניר: את שואלת אותי את זה 20 שנה אחר כך, אז אני לא יודע לענות מה הרגשתי אז. אני חושב שקצת יותר הבנתי לאן הרוח נושבת, ואולי גם הייתה לי הכנה.
דפנה: אני איבדתי את ההורים שלי, הייתי כבר בת 50, ועדיין זה היה נראה לי בלתי נתפס.
ניר: כן, זה, זה גם משהו שאני מבין, שזה שאיבדתי בגיל צעיר לא… לא מעיד כלום. עבדתי עם מישהי אה… שהיא בת יותר מ-50, ואימא שלה הגיעה כנראה לגיל מאוד מופלג, כי כשהיא, כשאימא שלה נפטרה, אני התפלאתי שיש לה אימא, ויום אחד היא אמרה לי, אני יתומה. אמרתי, וואו! גם בגיל שלה אפשר להגיד יתומה. וזה איוונט שאתה יתום. כאילו, אני תמיד חשבתי ש… כשהייתי ילד ומישהו או מישהי בת 50 היו אומרים לי, איבדתי הורה, לא הייתי חושב שהם עושים מזה עניין. לחנוך לוין יש אה… כל אדם, בין אם שנה או בין אם זה 70, צריך אבא.
דפנה: כן. אז עוברת עליך, באמת, שנה וחצי מאוד קשה, שמשנה את החיים. אתם נשארים אבא ושני ילדים, ועכשיו אה…
ניר: כן.
דפנה: הצפי הוא שככה יהיו עכשיו החיים.
ניר: כן.
דפנה: אבא שלך מדבר איתך על זה? משהו של… כאילו… אלה החיים עכשיו, דברים משתנים?
ניר: לא, הוא פשוט תופס את המקום שלה. אני זוכר רק איזה רגע ששאלתי את אבא שלי מה אני אגיד ל… לילדים שלי. הוא אמר לי שהייתה יכולה להיות לך הסבתא הכי מדהימה בעולם, אבל הם, לצערם, לא זכו להכיר אותה.
דפנה: כן. יש לך ילדים כבר?
ניר: לא. אולי כי אני לא רוצה לעמוד בפני זה. סתם, אני לא יודע מה לענות אם הם ישאלו על שני הסבא והסבתא?
דפנה: מתי זה באמת קרה? איך זה קרה שגם אבא שלך מת?
ניר: לא הייתה לי הכנה לזה. היה לו איזה תרחיש לב, יום אחד, וזה היה הפתעה מאוד גדולה.
דפנה: כמה זמן אחרי מותה של אימא שלך?
ניר: קצת פחות משלוש שנים. הייתי בן 14, קרוב לגיל 15.
דפנה: כמעט חוזרים לשגרה.
ניר: כן, ואז פתאום…
דפנה: במה הוא תפס את המקום של אימא שלך?
ניר: בהכל, אני כבר לא זוכר מה הייתה החלוקה, כי שניהם היו אנשים קרייריסטים, אז אני לא… כאילו, לא, לא היה איזה חלוקה מובהקת של, היא עושה ככה והוא עושה ככה, אבל… הוא עשה הכל. הוא לא כל כך נעזר.
דפנה: אבל לא נהיתה לו זוגיות חדשה או משהו?
ניר: הייתה לו גם זוגיות חדשה, אבל אה…
דפנה: אני שואלת, כי יש לך בספר איזה שיר שמדבר על זה שיש לך אחים מאימא אחרת.
ניר: כן. אני מרגיש פשוט שהיתמות היא סוג של משפחה. אני, לא ידוע לי על אחים אה… למחצה. ביולוגים. אני מתכוון.
דפנה: הם אחים שלך משום שגם הם חוו יתמות כזאת.
ניר: כן. על אף שאני מגלה יותר ויותר אמ… ש… כל יתמות היא אחרת. מאוד. מאוד מאוד מאוד.
דפנה: איך אתה מגלה את זה?
ניר: בהצגה שאני משחק בה, "כימים אחדים", שכתב מאיר שלו, זיכרו לברכה. יש לי משפט שהוא באמת, אה… את יודעת, לפעמים שחקן אה… לא צריך לשחק. על אמת לא צריך לשחק. זה משפט שאני אומר לקהל, "הייתי בן 12 וכבר יתום".
דפנה: הוא מתחיל את הספר בשהוא יושב בחדר שהיה פעם רפת והקירות יש להם ריח של חלב.
ניר: כן.
דפנה: כשאימא שלו מתה.
ניר: ואחד השחקנים אמר לי, אני יכול להציע משהו? אתה לא מדגיש את המילה "כבר". אתה צריך להגיד את זה באופן כזה שיהיה ברור. "הייתי בן 12 וכבר [אומר את המילה בהדגשה] יתום". ואני כ… כאדם שתמיד אוהב לשתות ידע של אנשים מנוסים, ואני מנסה את זה ומשהו שם, אני גם לא מבין למה אינטואיטיבית משפט שהוא כל כך טבעי, לא אמרתי אינטואיטיבית נכון, וגם לא מבין למה ההערה שלו, יש בה איזה שכל, אבל אני לא מצליח להבין אותה עד הסוף. ואז הבנתי, שאני, בפרספקטיבה של היום, לא מדגיש את המילה "כבר". כלומר, זה טבעי לי לחלוטין, שאני בן 12 וכבר יתום.
אני יכול לעדכן אתכם, הקהל, בנתון הזה, אבל זה לא… זה לא ניוז. זה לא חדשה מרעישה עבורי. כל עוד אני, האדם שאומר את זה בפרספקטיבה שלי, זה נתון. אחד הדברים ש… שאני… גיליתי עם השנים, זה שקשה לאנשים לשוחח על מוות עם אנשים שחוו את זה ממש לפני הרבה זמן, ומסוגלים לדבר על זה כמו קערת פירות. אולי זה גם התקהות חושים, קהות חושים, אבל אולי זה גם פשוט כי, זה כבר באמת הפך להיות נתון. זה שאין לי הורים, זה, זה עניין של נתון, זה לא איזה משהו שכל פעם שאני חושב עליו אז הוא, אז הוא מעלה בי עצב. זאת אומרת, יש לי גם רגעי געגוע, אבל זה, זה, זה משהו שאני פשוט חווה אותו. ז'תומרת, הוא חלק, הוא חלק מהחיים. הדגשתי אותו רק במקומות ש… הם מאוד מאוד רלוונטיים. בצבא, כשלכולם יש הורים וההורים הם סוג של העוגן. אם אני בחדר חזרות ואני משחק יתום, ואימא שלי מתה, ואימא שלי במציאות מתה, אז למען חדר החזרות אני אספר את זה. אבל אין לי…
דפנה: אבל כשאתה כותב בשיר על אה… על אנשים אחרים שהתייתמו כילדים, ואתה מרגיש כלפיהם שהם כמו אחים שלך, זה מפני שכשאתה מגלה מישהו כזה ובשיחה זה עולה ששניכם חוויתם דברים אה…
ניר: כן.
דפנה: באותו, באותו גיל, או משהו כזה, זה מייד מחבר אותך לאנשים?
ניר: כן, יש גם אה… דברים הרבה, שהם, שהם מאוד דומים. אני חושב שגם יתמות זה משהו ש… את יודעת, נגיד אומרים, אם אתה התגרשת וההורים שלך התגרשו, אז אפשר למתוח חוט. אולי אפילו לא צריך ללכת לפסיכולוג. זה ברור מה קרה. ליתמות יש הרבה אדוות שלאו דווקא אפשר לדעת אם זה, זה מתוך היתמות או לא. הרבה חידות בחיי קשורות ל… אפרופו השאלה הראשונה שלך, האם זה… נולדתי עם זה? האם זה משהו שהוא חלק מאישיותי? האם זה משהו שהסביבה או שבאמת הסיפור שחוויתי הוא ה… הוא הדבר המורכב?
דפנה: תראה, אין קבוצת ביקורת. אי אפשר לגדל אותך במקביל, בלי התייתמות מההורים שלך, ולראות מה היה יוצא.
ניר: סליחה, הלכת כבר למחקר מאוד מעמיק. אני מתכוון לזה ש… נניח איך מושפעים היחסים בין האחים היתומים. איך, ז'תומרת, יש הרבה דברים שאני מזהה דומים, אבל הם לא… אין דרך לדעת אם זה אתה או לא אתה. את יודעת, אני יכול לפגוש יתומים מאוד מבודדים ומאוד חברותיים ואתה לא יודע. אני מניח שזה סוג של הכלאה בין מי שהיית לבין ה… לבין החוויה.
את יודעת, יש דבר כזה ש… שככה ראוי לדבר עליו, ושאני חושב, אני חושב שראוי לדבר עליו, שנקרא תפקיד. איזה תפקיד אתה… אתה ממלא אחרי שמתים ההורים?
דפנה: במשפחה?
ניר: כן. תפקיד אחד ירד, אז מישהו בטוח לקח את התפקיד שלו. אז אני חושב שב… שזה מאוד ביגר אותי וזה מאוד הפך אותי לאחראי ומאוד הפך אותי… גם, היו לי ארבע סבא וסבתא שכל אחד ראה בי את ה… כאילו, אני הייתי הבכור. זאת אומרת, יש שם מין קללת בכורים כזאת. סבתא שלי ראתה בי אה… אימא שלי, על אף שאחותי דומה לה הרבה יותר.
דפנה: הבת שהיא איבדה.
ניר: כן. כי אני הבכור, כי אני הראשון ש… והייתי מאוד… ניסיתי לגונן על אחותי וכולי. והיום, אני בעצם בסוג של תפקיד אחר כי, אני רווק אה… אחותי, זאת אומרת, בזוגיות עם ילד. לא אצלי עושים פסח. או אם עושים ארוחות אז זה אצלם, כי, כי אצלהם יש תינוק וכולי. זאת אומרת, פתאום התפקיד שלי השתנה ו… וזה אף פעם לא ברור לי… האם אני מורד בתפקיד הזה? או שהשתנה באופן טבעי התפקיד הזה?
דפנה: אני מניחה שהלכת לטיפול במהלך החיים.
ניר: יצא לי. [צוחק]
דפנה: הזכרת קודם בושה, ופתאום כשאימא שלך מתה, היית צריך לספר את זה.
ניר: אמ… לשאלתך, אימא שלי בעצם אה… הוציאה אותי מארון הבושה הזה. היא הצביעה עליי ואמרה, אימא שלו מתה. כן. לא ניתן היה עוד להסתיר.
דפנה: זה עמדת חולשה בבית ספר?
ניר: כן, עבורי כן. זה היה בוודאות נקודת חולשה. בעיניי עצ…
דפנה: היה לזה עניין בכיתה?
ניר: בעיני עצמי אני הרבה פעמים בתפקיד הזה, אבל יותר ויותר אני מזהה שאני הרבה דברים, הרבה דברים מעבר, אמ… אני חושב. זה לוקח זמן לגלות וזה אולי עוד גם תהליך, אבל אה…
דפנה: אז בוא נחזור, אני ככה רפרפתי על הדבר הזה, שאימא שלך מתה ושנתיים אחר כך פתאום אבא שלך מת במפתיע.
ניר: כן. היה מורכב, אין לי… אה… את יודעת, היה מורכב. כן, אני חושב שפרקתי את זה ב… על הבמה.
דפנה: זה לא היה מבחינתך סוף העולם?
ניר: כן. זה לא רק שזה היה סוף העולם, זה… לא הבנתי איך אפשר אה… איך אנשים ממשיכים אה… כרגיל. איך העולם ממשיך.
דפנה: איפה זה קרה? לא, לא, לא בבית, נכון?
ניר: זה קרה בבית, אבל כשאני ואחותי היינו בבית ספר. כן, לא, האדמה נפערה. אין… אין… אני אפילו אגיד יותר מזה. אני אמרתי לעצמי, כולם יכולים ללכת. אימא שלי, אבא שלי, כולם יכולים ללכת. הכישרון שלי לא יילך. ואז נהיה לי סבא דמנטי. ואז הבנתי, חבוב, גם הכישרון שלך יכול ללכת.
דפנה: זאת אומרת, אפשר לאבד דברים עוד כשנשארים בחיים.
ניר: כן, ועד שסבא שלי הפך להיות דמנטי, אפילו לא חשבתי על זה. אמרתי, הכישרון שלי לא יכול ללכת.
דפנה: בתור נער בן 14 שנשאר יתום משני הוריו, באמת זה מה ש… זה מה שחשבת? שעכשיו כל אדם בסביבה שלך עלול להיעלם?
ניר: כן. שום דבר לא ודאי.
דפנה: איך זה לא הפכת להיות באמת הילד המורד הזה, הכועס וה…
ניר: אה… שוב, אולי זה בסיס. אולי זה בסיס. באמת, באמת לא נהייתי. אני חושב שהתחלתי לחלוק את זה… תראי, בצבא הייתי בתיאטרון צה"ל, והייתי קומיקאי צבאי, בכלל עשיתי בידור. ומתישהו ביקשתי לעשות הצגת יחיד, ושם, חשפתי את הכל ודיברתי. וכן, היה לי יותר קל דרך היצירה, הצגתי את מה ש… את התהליך עם אימא. יום מותו של האבא בהצגה היה מאוד ססגוני, כי הייתי, הייתי אז ילד שחקן, הייתי… זה תפס או… אני גיליתי את זה ביום צילום.
דפנה: למה הצטלמת בדיוק?
ניר: בדיוק "ניקלודיאון" הגיעו לארץ, אני השתתפתי בתוכנית שנקראת "נקניקיה" - נקניק-יה, וזה היו ילדים אה… שעשו סוג של Saturday Night Live. מערכונים, כן.
דפנה: כן.
ניר: כל פעם אומן אורח, האומן הראשון היה אביב גפן אני זוכר. הוא גם עשה את שיר הפתיחה. הייתי rockstar. אספו אותי מבית הספר. מונית. כאילו לא אוטובוס… ז'תומרת כולם ראו גם. הייתי בכיתה ט', חטיבה.
דפנה: ורואים אותך בטלוויזיה.
ניר: כן [אומר בהדגשה]. כן. אבל הופעתי לפני זה בטלוויזיה. אני עדיין… עדיין החוויה הזו של אה… שאני נוסע במונית, לאולפנים, ובכתיבה, מעדיפים שרגע לפני שאני, אנחנו מנחיתים את המהלומה, הכל יהיה טוב. גם ב… גם ב"כימים אחדים", למשל, אז רגע לפני בשורת המ… סיפור המוות, אה… יש תמונה שכל הקהל מחוייך בה. כולם כולם, ז'תומרת, תמונה יפהפייה. קצת ככה נכתב הסיפור שלי.
באותו יום נסעתי במונית לצילומים. כוכב. ואני מספר שם איך, בין לבין, אני מתחיל להבין שמשהו לא בסדר, כי סבא שלי מתקשר הרבה. והוא לא ממש ברור. שאלה מאוד גדולה אם אה… אם לדבר או לא לדבר. שאלה מאוד גדולה אם להיות האדם הזה שאומר, "מה… מה… מתי אתה מסיים את הצילומים? אני… אה… טוב, נדבר יותר מאוחר", ולהיות מאוד חשאי. לבין פתאום להפיל על ילד בן 14 בטלפון, "תגיע מהר".
דפנה: ומה הוא בחר? תגיע מהר?
ניר: לא. אנחנו מדברים פה על אה… על אנשים עם פאסון.
דפנה: אהמ…
ניר: ובערב חזרתי מהצילומים ו… קיבלתי את הבשורה. השנייה. זה היה הלם מוחלט. אני, לא, לא ראיתי את זה בא בכלל. זה נורא מוזר להגיד את זה. כי אני כבר… בדצמבר יהיו לאבא שלי 20 שנה. לאימא שלי כבר היו. ואז יצא הספר. כאילו, היום קשה לי להגיד את המילה "הלם", אבל… אני חושב ש… זה מצחיק. אני חושב ש… בזכות זה שאני שחקן, אני בכלל רק בגלל… מצליח להביע את זה, שאז הרגשתי הלם. כי היום זה נראה לי חלק טבעי מחיי שהולכת אימא והולך אבא.
דפנה: מעבר להלם הרגשי הזה צריך פתאום להתמודד גם עם עניינים פרקטיים. שני ילדים נשארים בבית ועכשיו אין הורים שם.
ניר: כן, למזלי, כמו שאמרתי, סבא שלי היה רואה חשבון, אז אה… את הבירוקרטיה הוא עשה לבד.
דפנה: אבל היה ברור שאתם עוברים לגור אצלם?
ניר: יש בחירה אחת שעשיתי בחיי, שהיא מוחלטת, והיא הגדולה מכולם. בגיל 14 החלטתי ש… סבא וסבתא שלי מצד אבא שלי יגדלו אותי.
דפנה: מה? איזה אופציה הייתה לך?
ניר: היו כל מיני אופציות. אני, אני אכבד אותם ואני לא אשווה אותם, כי זה לא שהם, האופציות לא היו טובות. פשוט זאת האופציה שבחרתי.
דפנה: כן. זה יפה שנתנו לך לבחור.
ניר: הייתי מאוד אה… אסרטיבי בעניין הזה.
דפנה: עברתם אליהם שניכם?
ניר: לא, הם עברו אלינו, שוב אמרתי, הם גרו קרוב. וזאת וואחד בחירה. זאת החלטה שאני לקחתי. בוודאות שילמתי עליה מחירים, כמו כל בחירה. ואני אגיד משהו שאולי ישמע קצת ציני, הלוואי ש… בכל דבר שאני אכתוב, אצליח להביא דמות לכזאת בחירה. אין לי מושג אה… איך עשיתי את זה. זתומרת זה, אין בחירה דומה לזה בחיי.
דפנה: כן.
ניר: אני 20 שנה אחרי. אולי אני גם, לא רוצה, לבחור. אבל שוב, אני לא חושב שהחיים זימנו אותי לכזאת בחירה.
דפנה: הרגשת שזה יהיה הבית הנכון לך.
ניר: כן.
דפנה: הסיטואציה הביתית החדשה שנוצרת היא בטח גם מאוד קשה, משום שזה לא רק שני ילדים שפתאום נותרו יתומים…
ניר: כן, היא מוזרה מאוד.
דפנה: זה גם, זה גם סבא וסבתא שאיבדו…
ניר: את הבן שלהם, את אבא שלי.
דפנה: את הבן שלהם. זאת אומרת, גם הם אבלים.
ניר: ו… בפערי דורות, כן. סבא שלי עד, עד לגיל מסוים היה בטוח שהוא בתפקיד זה שנותן דמי כיס. ובא היום שהוא…
דפנה: מקבל Teenagers.
ניר: כן. אם אני צריך לזקק ב… במשפט או שניים, מה זה אומר: סבא שלי או סבתא שלי גידלו אותי, אז התשובה היא שהם הסכימו להיות שק החבטות שלי. הם הסכימו שאת כל הכעסים שלי ואת כל התסכולים שלי, אה… אני אשים עליהם ואת זה אני לא אשכח להם כל החיים. אני חושב שזה אולי המנוע המרכזי שגורם לי לעשות ולהמשיך הצגה עליו. יש לי הצגת יחיד ש… על הסבא שגידל אותי והפך לאלצהיימר.
דפנה: אני רוצה שתספר לי עליה. זה "סבא שלי רמטכ"ל".
ניר: "סבא שלי רמטכ"ל", כן. הצגת יחיד שזכיתי עליה בפרס השחקן. זה בעצם על כל הסיפור שלי עם סבא שלי. אני חושב שאני ממשיך את ההצגה הזאת, רק כי אני באמת מאוד מאוד אמ… מאוד מאוד מודה לו. אני אפילו מאוד מאוד מודה ל… דמנציה, שהייתה להם, כי ההיפרדות הייתה מאוד הדרגתית. לא חוויתי את המוות של סבא וסבתא שלי כטלטלה כמו שהוא היה יכול להיות.
דפנה: בני כמה הם היו כשהם אה… באו לגור איתכם?
ניר: תשמעי, כל הסבא וסבתא שלי, נפטרו כולם [אומר בהדגשה] בגיל 85. אני לא יודע מה זה אומר מבחינה סטטיסטית. אבל…
דפנה: שיש לך גנים לא רעים, יותר מהממוצע.
ניר: יותר מהממוצע?
דפנה: אני חושבת.
ניר: לא, אבל…
דפנה: שהממוצע 83 או משהו כזה.
ניר: אבל אני אומר לך שזה באופן… ז'תומרת, גורף. הסבתא האחרונה שנפטרה היא פשוט הייתה הצעירה מכולם. אבל כולם אה… נפטרו בגיל 85. סבא וסבתא שלי, זה מדהים, נפטרו… הם, הם, הם, הם מ-יב' היו ביחד. אז הם נפט… הם מאותו גיל. אז הם נפטרו אה… ממש, בהפרש של כמה חודשים, שזה, שזה מדהים כי כאילו, יש שני אנשים שאינם מכירים אחד את השני, ואפילו לא יודעים למה הם באותו חדר ביחד, כי הם דמנטים. אבל סבתא שלי נפטרה ביולי, וסבא שלי נפטר בנובמבר. מאוד קרוב.
דפנה: כן.
ניר: כן, איכשהו, איכשהו הגוף עדיין מזהה. מזהה את הבדידות או…
דפנה: זאת אומרת אז, זוג אנשים בני 70 ומשהו, שזה עתה איבדו את הבן שלהם, מקבלים שני ילדים צעירים הביתה.
ניר: כן.
דפנה: ואמרת שהם נהיו שק החבטות שלך, אבל אה…
ניר: לא, אני לא ידעתי שהם יהיו. אבל אם אני מסתכל, כי זה לא היה משמעותי עבורי ש… שסבתא שלי תבוא ל… יום הורים או משהו כזה. זה כן היה משמעותי עבורי שהייתה לי אהבה ללא תנאים, למרות שמתה לי האהבה ללא תנאים.
דפנה: שקיבלת גם מהם כזאת אהבה.
ניר: לא הייתה להם ברירה, כן? או ש… שהייתה להם ברירה והם בחרו בזה. זה לא היה האידיאלי לגור איתם, כנראה. אבל, הם הסכימו לי להיות אני.
דפנה: עשית להם הרבה צרות? זה מה שאתה אומר?
ניר: כן, אני משוכנע בזה. אני ממש משוכנע בזה. אולי אני מחמיר. לא יודע, כבר שמעתי על… מישהו שהילדה שלו אומרת, אבא, תוריד אותי, כאילו, לא ברחוב הזה, שתי רחובות ליד, כן? אז אני עשיתי את זה לסבא שלי. וחשבתי שזה משפיל. כי אני עשיתי לסבא שלי את זה בצורה מאוד מוב… אני לא רוצה שיראו. הם גם היו הרי, גם סבא וסבא שלי היו אה… תשובה חיה לזה ש… אין לי הורים.
דפנה: השתמשת בזה אי פעם?
ניר: כן. חד משמעית. בכל מקרה שהוא. אין לי שום בעיה לשלוף את הקלף הזה. זה משהו שאני עושה, כל הזמן. ואני גם צודק.
דפנה: מול סבא וסבתא שתפסו את מקום ההורים, השתמשת בדבר הזה ש…?
ניר: לא, מולם אני חושב שלא. אבל כן תפסתי מול אה… נגיד, מול סבא שלי, תפסתי לפעמים את המקום של אבא שלי, באופן פעיל ולא רק באופן פסיבי, שנגיד, באזכרות, הוא אהב לדבר המון. והתפקיד של אבא שלי ביחסים ביניהם היה למתן אותו. ז'תומרת, אני זוכר שאבא שלי… נגיד, סבא שלי, הוא היה נשיא לשכת רואי חשבון, והוא היה אדם שנואם. ואבא שלי היה, ז'תומרת, עורך אותו. ובאזכרות אני זוכר שלאט לאט גם אני הייתי עורך את אה… סבא שלי. ואני חושב שעשיתי את זה לטובתו. זוכר שפעם אחת אמרתי לו, תשמע, אתה יכול לקחת עכשיו 24 שעות, 48 שעות, כמה זמן שאתה צריך, באזכרה הבאה אני שם לך סטופר. אחרי שלוש דקות, זה נגמר. אתה לא יכול…
דפנה: למה בעצם?
ניר: כי הגבול בין אה… לשמוע זיכרונות לבין להתיש את האנשים הוא דק. אחרי כמה שנים לאט לאט גם צריך להבין את זה. גם אני לאט לאט מבין את זה. מתי זה שיתוף נעים, מתי זה TMI, too much information, ועוד אני מדבר עליי, שאני בכלל כמעט לא נכנס לתיאורים אה… פולשניים. כשאני מספר על סבא שלי בדמנציה, אני לא נכנס ל… לתיאורים אה… כאילו קשים, אבל אה…
דפנה: כל הזכרונות האלה שהוא רצה לספר באזכרות, לא רצית לשמוע אותם ממנו?
ניר: לא, לא, שמעתי אותם. אני מדבר על דברים שהוא רוצה לחזור עליהם. הכל נאמר. פשוט…
דפנה: תחקרת אותו לגבי אבא שלך?
ניר: כן, מה שהוא הסכים לספר. כל הזמן התעניינתי ואני כל הזמן מתעניין ואני סקרן על העבר שלי בצורה כמעט אובססיבית. אני מאוד מאוד אה… העבר הוא מנוע, אני מקווה שהוא לא מנהל אותי, אבל הוא מנוע מאוד מאוד גדול.
דפנה: ויש לך היום את מי לשאול? ממי לשמוע עוד דברים?
ניר: היום כמעט ולא. אבל אין מה לעשות, זה… זה מקפיץ. פתאום מצאתי בחדר כושר מישהו שאמר: "יו, איך אתה דומה ל…" ואז הוא אמר לי: "ב-85' הייתי עם אבא שלך ואימא שלך…" תראי, אני אפילו לא זוכר את השם של זה כרגע, זה היה לפני, חצי שנה. קורס משהו… עמידה מול קהל, לא עמידה מול קהל, משהו דומה לעמידה מול קהל. כנראה שאם הייתי אומר את השם, את היית מכירה, כי זה כנראה היה להיט פה בשנות ה-80, לפני שנולדתי. ומיד, כמובן, גוגל, טלפונים. הגעתי למצב שאני כמעט רציתי לקחת ת'קורס הזה. אגב, כמעט בגלל שאני לא מזהה בביוגרפיות שלהם למה הם הלכו לזה, ו-probably, אם הייתי נכנס לחקירה הזאת, הייתי מגלה שאולי אימא שלי קיבלה מהעבודה ולא רצתה ללכת לבד, או משהו מהסגנון הזה.
דפנה: זאת אומרת, לא משהו מאוד משמעותי.
ניר: כן, זה לא היה, כאילו, זה, זה פשוט… למה זה הקפיץ אותי? בגלל שזה לא היה משהו שהוא טבעי. זה היה איזה מין כנס שלא, לא מתאים לאישיויות שלהם. אבל הדבר האירוני זה שיש מצב שהייתי מגלה ש… סתם… אולי זה היה איזה מתנה ל… יום נישואים או משהו כזה, או… סתם.
דפנה: חברים אחרים שלהם נשארו בסביבה אחרי שהם אה… מתו?
ניר: לא כל כך. לא כל כך. אה… לא. אני, אני גם נזהר, אני… אני לא נכנס לכל הסיפורים. יש סיפורים שיותר מעניינים אותי, יש סיפורים שפחות מעניינים אותי. אפרופו כתיבה, תמיד צריך להיזהר מ - האם זה תחקיר? סליחה, לא תחקיר, אבל האם זה כבר נהיה National Geographic? האם אני כבר מתחיל ל… או שאני ממוקד למה אני רוצה לכתוב. אז תראי, אני עושה על עצמי איזשהו סוג של מניפולציה כזאת. אני מייצר יצירה על נושאים שמעניינים אותי לדעת.
דפנה: כן.
ניר: במודע או שלא במודע.
דפנה: מלבד ספר השירים "גרדום היתומים", אתה כותב עוד משהו על ההורים שלך או על החוויה הזאת? על ה…
ניר: כן, לשאול אותי אם אני כותב משהו על ההורים שלי, זה כמו לשאול אותי אם אני שתיתי מים. זה כנראה לא יסתיים. אני כן עובד על הספר שני. אני חשבתי שהוא באופן ודאי יהיה על אבא שלי, אולי זה לא יהיה רק על אבא שלי, אני לא יודע עוד. לא הגעתי מעולמות של שירה. שירה זה פשוט משהו שהציל אותי, אז בגלל זה אני חב לו… לה. זה היה חייב לצאת, כי זה באמת, זה מה שהציל אותי. השירה היא מבחינתי מתנה עבורי שהופכת למתנה לעולם.
ו… בעיקר היצירה שלי היא מחזות ותסריטים. אני עובד בימים אלה על בכלל מופע קומדיה. בשלב מאוד מאוד ראשוני, אבל לא מזמן היה כך וכך שנים ליהודה עמיחי, והרשת הייתה מלאה בשירים שלו, לפחות הפיד שלי. והיה שם משפט אחד שיכול להיות שהוא המנוע המרכזי של מופע קומדיה. והמשפט היה: "אבי היה אלוהים ולא ידע". אני משער שזה… שזה אחד המנועים ליצירה ה…
דפנה: זה משפט שאני מוכנה להגיד על אבא שלי גם.
ניר: כן, כן אה… הלכו מאיתנו אנשים שכתבו את הנפש שלנו.
דפנה: איך זה מוביל אותך, דרך אגב, למשהו דווקא קומי?
ניר: כי אני חושב שאני עומד להסכים לצחוק על הנואשות שיש בלשמוע שאבא שלך ואימא שלך הלכו לאיזשהו קורס, ולנסות להירשם לקורס הזה. יש בזה משהו גם טיפה נואש. והנואשות היא המנוע הכי גדול של קומדיה.
דפנה: היה הרבה הומור בבית שגדלת בו?
ניר: היה הומור. היו חלקים שפחות הבינו את ההומור. פולנים, כן? צריך לזכור. האמת היא שבאמת ממש, הייתה לי סבתא שהייתי אומר לה… הייתה הולכת לשיעורי מוזיקה. והייתי אומר לה: "איפה זה עוד פעם, ברחוב חמליבך?" והיא הייתה מתפוצצת מצחוק. וכשהייתי אומר את זה ל… לסבתא האחרת, אז היא הייתה אומרת לי: "מה? על מה אתה, על מה אתה מדבר? בסדר, לא, אני מבינה, אני מבינה". כן, ה…
דפנה: כמה שנים היית עם סבא וסבתא שלך כשפתאום התחילה הדמנציה?
ניר: תראי, זה שאלת השאלות, כי דמנציה לא קורית ביום אחד. אני משער שבאזור 2012, כאילו משהו כמו תשע שנים מסוף 2003. אני התחלתי… זה היה בלימודי המשחק שלי, ופתאום התחלתי לחוות את זה. יש איזה מושג רפואי ששכחתי את השם שלו, לפעמים זוג במצב הפוך לגמרי, כלומר, האחד גופו סדוק, ושכלו לא במצב דמנציה, יכול לעשות אחד ועוד אחד, אבל מה שנקרא, לא שלוש כפול שלוש. והאדם השני יכול לרוץ מרתון, אבל לא מזהה אותך. וזה היה המצב של סבא וסבתא שלי. הם היו הפוכים. סבתא שלי, לדעתי, בשלב הזה כבר סדקה את האגן ארבע פעמים. סבא שלי, לכן קראתי לזה "סבא שלי רמטכ"ל", היה באמת יכול לרוץ, לא זכר כלום, וסבתא שלי היו לה שברירים, זאת אומרת, היא הייתה במצב קוגניטיבי קצת יותר טוב. ובנקודה, וזה, זה המאתגר בסיטואציה כזאת, בנקודה שבערך מוצאים את… איך אומרים, אה… דמייני שני איקסים, זה… שני, שני קווים שמייצרים איקס, אז צריך למצוא את הנקודה שהם, שהם מתחברים, שהיא לא גבוהה מדי ולא נמוכה מדי. שם יכולנו ביחד לשים אותם במקום שיטפל בהם.
דפנה: ומה אתה מספר בהצגה?
ניר: ב"סבא שלי רמטכ"ל"? מספר בעצם את כל ה… ההצגה היא בעצם, המסגרת שלה זה שסבא שלי אמור להגיע ולא מגיע. ואני מרמז שאולי הוא שכח. אני מתחיל לספר, ובעצם לאט לאט, איך הוא כבר לא מזהה אותי וחושב שהוא מישהו אחר, ואני צריך אה… לקבל את זה, למרות כל ה… כל מה שחווינו יחד, ושהוא כמו אבא בשבילי.
דפנה: זה אומר שבעצם עשר שנים אחרי, אתה מאבד שוב פעם הורים,
ניר: נכון. זה מה שאמרתי לך, שמישהו פתאום אמר לי, אה… בעשור אחד איבדת… ולא קלטתי את זה. דיברנו על one way, אז, אז לשמחתי ולצערי, אז, אז ידעתי שזה עומד לבוא. לא ידעתי מתי. הפרידה מהם הייתה איטית, כי הם כבר הפסיקו להיות סבא וסבתא, כי אי אפשר היה כל כך לתקשר איתם. אבל שניהם, ואני בעיקר זוכר, משום מה, את ה… לוויה של סבא שלי. אני זוכר את הלוויה של סבא שלי מסיבה, האמת, שקשורה למשהו אחר. אני זוכר אותה כי באותו יום של הלוויה הייתה לי פרזנטציה להצגת יחיד וביטלתי אותה. והודעתי למנהל האמנותי, שגם ניהל את בית הספר למשחק, ש… "סמינר הקיבוצים", סבי נפטר, יש הלוויה. יכול להיות שהוא לא רצה שאני אעשה את ההצגה הזאת. ולימים הרגשתי, שהוא נפטר כדי לאפשר לי לעשות את ההצגה הזאת. ובלוויה שלו קברתי אבא שני, כן. אני אמרתי את זה. התבטאתי ככה. אבל כן, הייתי… הייתי מאוד אמ… גבר ש… שאומר, אוקיי, עכשיו, עכשיו הפיקוד עליי.
דפנה: אתה עושה הרבה מאוד דברים לילדים. יצא לך לגעת בנושאים האלה? בשיחות עם ילדים? במפגשים עם ילדים? אני מניחה שבתור כוכב תוכניות טלוויזיה לילדים, אז אתה גם פוגש אותם, את הקהל שלך.
ניר: כן. אין הרבה ילדים שחווים את זה, לשמחתי, אבל יש לי הרבה… היו לי הרבה שיחות, כן. פעם אחת סיימתי הצגה, ואני מנהל שיחה, כי זה ילדים. זה נוער. ומישהי פרצה בבכי, ואמרה… סבתא שלי לא זוכרת אותי, ואני לא יודעת איך להכיל את זה. זה היה נראה שאפילו גם המורות לא יודעות, וכולי. והיא אמרה לי, אתה נורא אמיץ, איך עשית את זה? וכולי. ואמרתי לה, את יודעת, את יותר אמיצה ממני. כי אני עוטף את זה באומנות. בסוף כשיכבו את האורות, אני אלך הביתה, וזה תהיה… הצגה ביומן שעשיתי, שהיא משמעותית, אבל… ואת מסוגלת להגיד את זה ככה חשוף, גלוי. כל החברים שלך. אני הרי מספר את זה, אני לא מכיר את האנשים פה. את מספרת את זה ככה, גלוי לכל החברים שלך, ומוציאה את זה. את הרבה יותר אמיצה.
את יודעת, ההצגת-יחיד הראשונה שלי הייתה על ההורים שלי, וזה היה בצבא, וזה היה לאנשים בני 18-19, שלא נראה לי דמיינו מצב כזה, שיש דבר כזה, הורים מתים. זה מה… זה לאנשים בני 50. והרבה פעמים קיבלתי תגובות אמ… היום אני מתקשרת לאימא שלי, בסוף השבוע אני מתכוונת אה… לפגוש את אימא שלי. כאילו… [משתהה בנשימה עמוקה] כן, וזה משמעותי לי.
דפנה: מתי צפויה ההצגה הקומית?
ניר: באמת מוקדם לי להתראיין עליה. יקראו להצגה "אינטליגנט".
דפנה: אז, אה… בהצלחה.
ניר: תודה.
דפנה: ואני רוצה לומר לך תודה רבה על השיחה הזאת.
ניר: תודה רבה לך על הזמנה. היה לי מאוד נעים.
[מוסיקת ג'אז רכה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments