סיון בסקין עלתה ארצה עם הוריה כשהייתה בת 14. קרוביה שנותרו בליטא הלכו לעולמם בזה אחר זה, והכאב על הפרידות הללו, על המרחק, היה גדול כל כך – כך היא אומרת – עד שאפילו המקום עצמו הפך להיות זר ומכעיס. גם מבחינה אובייקטיבית, התהליכים הפוליטיים והכלכליים שינו את ליטא של סיון באופן דרמטי, אבל כל אלה החלו להופיע בספריה רק בשלב מאוחר יותר, אחרי שביססה את מעמדה כמשוררת, ולא הייתה סכנה שתיחשד כעלמה הכותבת ליומנה היקר. אחרי שלושה ספרי שירה, תרגומים לפרוזה ושירה מרוסית, ליטאית ויידיש, סיון, שהיא גם חברת מערכת כתב העת ״הו!״, יכלה להתפנות לכתיבה אישית, להיזכר בילדוּת ואפילו במה שגילתה במסמכי הקג״ב. שוחחתי עם סיון לפני חודשים מספר, ובינתיים כבר ראה אור ספר שיריה ״אנחנו חסרי המולדת״, שהיה אז רק בשלבי עריכה – ולפני הכול
ביקשתי שתקרא חלק מרשימת הפתיחה המאוד אישית של הממואר שלה ״שבעה ימים אביב בשנה״.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 12/07/2024.
קריינית: "על החיים ועל המוות". עורכת ומגישה, דפנה לוי.
[מוזיקת ג'אז]
דפנה: סיון בסקין עלתה ארצה עם הוריה כשהייתה בת 14. קרוביה שנותרו בליטא הלכו לעולמם בזה אחר זה, והכאב על הפרידות הללו, על המרחק, היה כל כך גדול, ככה היא אומרת, עד שאפילו המקום עצמו הפך להיות זר ומכעיס. גם מבחינה אובייקטיבית, התהליכים הפוליטיים והכלכליים שינו את ליטא של סיון באופן דרמטי, אבל כל אלה החלו להופיע בספַריה רק בשלב מאוחר יותר, אחרי שהיא ביססה את מעמדה כמשוררת, ולא הייתה סכנה שהיא תחשד כעלמה הכותבת ליומנה היקר. אחרי שלושה ספרי שירה, תרגומים לפרוזה ושירה מרוסית, ליטאית ויידיש, סיון, שהיא גם חברת מערכת כתב העת "הו!", יכלה להתפנות לכתיבה אישית, להיזכר בילדות, ואפילו במה שגילתה אז במסמכי הק.ג.ב.
שוחחתי עם סיון לפני חודשים מספר, ובינתיים כבר ראה אור ספר שיריה "אנחנו חסרי המולדת", שהיה אז רק בשלבי עריכה. אבל לפני הכל ביקשתי שסיון תקרא חלק מרשימת הפתיחה המאוד אישית של הממואר שלה, "שבעה ימים אביב בשנה".
סיון: [מקריאה] "סוף ספטמבר 2021, מאחוריי ספר כמעט גמור של רשימות, שכולן מובילות אותי, כך או אחרת, לעיר הולדתי, וילנה. לפניי אתר חדשות ליטאי. אני עוקבת במתח אחרי התבטאויותיה של אישה אחת, בת גילי פחות או יותר, בלונדינית עם משקפיים מרובעים בדיוק כמוני, אינגרידה שימוניטה, ראשת ממשלת ליטא. מצב המגפה בארצה הולך ומחמיר, והיא שוקלת להכריז על סגר חדש. היא זו שתחליט, אם אראה את עירי בעוד כמה ימים. האם חיכיתי 19 שנה רק כדי שהווירוס הארור הזה ימנע ממני עכשיו לאַפֵּס את מוני הזיכרון?
נולדתי בווילנה שבליטא ב-1976. מאז 1990 אני חיה בישראל. אל עיר הולדתי חזרתי פעמיים, ב-1997 וב-2002. כמעט שני עשורים ללא ביקורים נבעו מסיבות אישיות לחלוטין. בני המשפחה האהובים שלי שהתגוררו בווילנה או בפרבריה הלכו בזה אחר זה לעולמם. הראשון והטרגי מכולם היה בן הדוד, מדרגה שנייה, הצעיר שלי, רוברטאס, אז עוד לא בן 19. רוברטאס היה מתכנת והאקר אוטודידקט, שהסתבך בשנותיה הקשות של ליטא הפוסט-סובייטית עם פושעי סייבר ונרצח כשניסה להיחלץ מהם. זה היה ב-2003, כחצי שנה אחרי שפגשתי אותו, או ליתר דיוק, זמן קצר אחרי שהכרתי אותו לראשונה כאדם בוגר, שהרי היה ילד קטן כשעזבנו ונער צעיר בביקור הראשון שלי. מותו היה קשור בקשר בלתי נפרד לתקופה האכזרית שעברה על ארצו, ששילמה באותם ימים את מחירו הכבד של החופש.
השני היה סבי האהוב, יוזס, שנפטר ב-2004. סבתא יהודית הצטרפה אליו ב-2007. לא העזתי לבוא לבקר בין לבין, לא היה לי מושג מה לעשות עם כאב גדול כל כך, שאין לי דרך לשכך. מותה של סבתא היה מכה אנושה לבריאותו הנפשית של בנה, לאונרדאס, דודי האהוב, שלא הקים משפחה משלו, ולכן לא נסע לשום מקום, אלא נשאר לטפל בהוריו אחרי שאנחנו עזבנו. הדיכאון פגע בו עוד לפני כן, אבל עם מותה של סבתא חלה הידרדרות תלולה. מצבו היה קשה כשלקח את התרופות שלו, וקשה אף יותר כשלא לקח אותן. זה כבר לא היה אותו אדם שלימד אותי את ישיבת הלוטוס, את שמותיהם של כל רכסי הערים והמדבריות בעולם, ואת ההבחנה בין פטריות אכילות לרעילות ביערות נֶמֶנצִ'ינֶיה, העיירה בקרבת וילנה שהם התגוררו בה. זה כבר לא היה אותו אדם שהמציא איתי סיפורים מצחיקים, התעמל מדי בוקר מול תצלום של פסל דויד שהיה תלוי על דלת חדרו כאידיאל לשאוף אליו, ותיעד במחברת את נתוני מזג האוויר בכל יום, מאז 1970 ומשהו. על כל מה שעשה בתקופה האחרונה זו, מהכנת כוס תה ועד כל שיחה איתנו בטלפון, היה פרוס מעטה כבד של מעשה שנעשה בכוחותיו האחרונים. ב-2009 הדיכאון ניצח אותו. "הימלאיה", "פמיר", "אנדים", מלמלתי לעצמי.
אחרי המוות האחרון הזה בשרשרת, שרוקן סופית את בית אמי בנמנצ'יניה, שוב לא הייתי מסוגלת לדמיין את עצמי יורדת ממטוס בעיר שאהוביי אמורים להיות בה, ואינם. לאחר מכן כבר רציתי לנסוע, אבל לא לבד. רציתי להגיע כילדה שאבא ואמא מחזיקים לה את היד. אחרת, חשבתי, אתעלף מיד עם הנחיתה. הוריי נסעו לווילנה כמה פעמים, אבל לא הצלחתי להפוך את אף אחת מהנסיעות הללו למשותפת. כשסוף סוף הרגשתי שאני מוכנה ממש ליזום פגישה מחודשת עם עירי, נתלית ברעיון המושיע של טיול בת-מצווה תיאורטי לבתי, הגיעה מגפה עולמית וטרפה את תוכניותיי".
דפנה: אז את הגעת ארצה בת 14? רק עם אבא ואמא, אני מניחה.
סיון: אבא, אמא, אחות, סבתא ומלא משפחה מורחבת.
דפנה: אה, כן, הגעתם…?
סיון: אבל לא זאת שנשארה שם שמתוארת כאן.
דפנה: זאת אומרת, לא עזבת איזה מקום שהיה קן משפחתי חמים והגעת לכאן לאיזו בדידות. בעצם היה פה גם…
סיון: ממש ככה, יותר מזה בעצם, כמעט כל הקהילה היהודית עלתה בערך תוך שנה. בישראל כל אחד התיישב אולי במקום אחר, וזה כבר לא היה קהילה מלוכדת כפי שהכרנו אותה, אבל עדיין זה היה מין משהו מאוד מאוד עטוף.
דפנה: באיזה שנה זה היה ולמה באותה שנה הגיעה כמעט כל הקהילה?
סיון: 1990. באותו רגע בעצם עליית יהודי ליטא הייתה סוג של חלק מגל עליית יהודי ברית המועצות באופן כללי, באותו זמן. עם כל ההבדלים בין הקהילה הליטאית לבין כל השאר, אבל מבחינת עיתוי העלייה זה בהחלט היה קשור. היום, בדיעבד, אפשר לומר שההורים שלי וגם כל הקהילה שלהם חששו שעוד שנייה מגיע איזשהו גל ענק של אנטישמיות וצריך להקדים תרופה למכה. מה שמעניין הוא שהגל הזה אכן הגיע, אבל הוא לא הגיע אלינו, הוא לא הגיע לליטא. ליטא באותו זמן נאבקה לחידוש העצמאות שלה, והצליחה. בעצם הכריזה על עצמאות עוד לפני שעזבנו, והשלימה את ההיפרדות הזאת כשכבר היינו בישראל.
מצד אחד, היהודים האלה קראו עיתונים, עדיין סובייטיים, מהמטרופולין, ממוסקבה וכולי, והתרשמו שבאמת מתרקם שם, שם ברוסיה, גל ענק של אנטישמיות, שאכן קרה שם, והם חשבו שכנראה זה גם בסוף יגיע אלינו, ויתחבר עם איזושהי לאומנות ליטאית שתלווה את חידוש העצמאות. אבל בסוף, בדיעבד, הסתבר שהעצמאות הייתה תרופה. כל הדבר הזה לא קרה. לא קרה שום דבר ממה שהם חששו. ה"לחתוך" הזה מברית המועצות, בעצם, איפשר לגל האנטישמיות לא להגיע אלינו, בין היתר, ולעוד הרבה מאוד דברים רעים, לא להגיע אלינו. מסתבר שהסיבה הזאת לא הייתה כל כך תקפה. היו הרבה דברים אחרים אולי, אבל הסיבה הזאת בסוף, הסיבה הראשית לעלייה הזאת לא הייתה כל כך תקפה בדיעבד.
דפנה: אבל ההיטמעות אחר כך בארץ הייתה מוצלחת?
סיון: תלוי איך מסתכלים על זה, את יודעת.
דפנה: מבחינתך?
סיון: תראי, אני הייתי ילדה, שזה אומר ראש קטן, את לא צריכה לדאוג לפרנסה. אנחנו נחתנו בקיבוץ, שזה אומר, בקיבוץ… גם בקיבוץ שהייתה לנו משפחה בו, וזה אומר שזאת נחיתה הרבה הרבה יותר רכה. לא היו כל הסיפורים האלה מהציורים של זויה צ'רקסקי, את יודעת, על כל המכות שילדים עולים חוטפים בעיירות פיתוח וכולי.
דפנה: בקיבוץ לא החטיפו לך מכות?
סיון: לא, בקיבוץ לא היה מקובל ללכת מכות באופן כללי, כן.
דפנה: אה, כן?
סיון: [צוחקת] לא יודעת מי זה, זה ילדים פחים.
דפנה: יש הרבה יוצאי קיבוץ שעושים בהתחשבנויות שלהם, יש גם סיפורים כאלה.
סיון: בסדר, זה אלה מהלינה המשותפת, שהייתה עליהם אפס השגחה בעיתות מסוימות. אני הגעתי, כבר לא הייתה לינה משותפת. יצאנו מהבית של ההורים רק בסוף כיתה י', ובעצם קיבלנו יחס הרבה יותר נעים ומכבד. כל הדבר הזה, לשמחתי, נחסך ממני, כי אני לא הייתי נערה שהייתה עוברת דבר כזה בקלות.
דפנה: אבל את הטמעת את העברית כל כך… טוב אבל אולי נגיע לזה קצת יותר מאוחר, כי אני קפצתי מהר מדי לעובדה שאת משוררת, אבל נתחיל יותר… למה הצד של המשפחה של אמא שלך נשאר שם, אם כך?
סיון: כי הם ליטאים. כלומר, הם לא זכאי עלייה.
דפנה: הבנתי.
סיון: זאת אומרת, אמא שלי, אמא של אמא שלי יהודיה, אבא של אמא שלי הוא ליטאי, וכל הצד הזה של המשפחה, הם פשוט ליטאים, הם מאוד מתעניינים בסיפור היהודי, אבל הם לא קשורים לזה ישירות ברמה של להיות זכאֵי חוק השבות, וזה גם לא עניין אותם. הם נשארו בליטא ושמחו בחלקם.
דפנה: כי כשאת כותבת על בן הדוד שלך שנרצח, אמרת משהו על איזה גל ששטף את ארצו, שכבר לא הייתה ארצך, אני מניחה.
סיון: בנקודה הזאת, טכנית היא כבר לא הייתה ארצי, ודווקא בגלל הרצח של בן הדוד, גם התנכרתי לה במשך איזושהי תקופה, וכתבתי על ההתנכרות הזאת גם. כתבתי מין שיר לזכרו אז. בעצם מה שקרה אחרי חידוש העצמאות, מטבע הדברים, המצב הכלכלי נהיה לאיזושהי תקופה יותר קשה, מה שאומר גל של יותר אבטלה, גל של פשע, שהיום כל הדבר הזה כבר לשמחתי לא קיים שם, אבל אז היה איזשהו גל של פשע, של עיר יותר מסוכנת, של חיים יותר קשים, ולתוך הגל הזה בן הדוד הזה נשאב.
צריך לומר שגם אבא שלו נפטר ממ… עוד בתקופה שלי, כשהוא היה קטן, אמא שלו גידלה אותו לבד, עבדה באיזה ארבע עבודות במקביל כדי לפרנס, וכמובן, דברים כאלה יוצרים נוער בסיכון, גם אצל ההורים הכי טובים ומשקיענים כפי שהיא אכן הייתה.
דפנה: אבל מן הסתם, כשנער שמתדרדר לפשע, מתדרדר להיות האקר, זה מעיד על איזושהי אינטליגנציה שהייתה שם.
סיון: בהחלט. בהחלט. בעצם הוא נרצח מפני שהוא רצה לצאת משם, כשהוא הבין שמשהו, אני לא יודעת, האתרים שהוא פורץ הם קרימינליים, מעבר לעצם ההאקינג, אלא גם מבחינת הכוונות, כן, פריצות לכרטיסי אשראי, אני יודעת, דברים כאלה, הוא רצה בעצם לצאת משם, ולהתרחק מכל החבורה הקרימינלית הזאת, ובנקודה הזאת הם החליטו שהוא יודע עליהם יותר מדי, ולכן הוא נרצח. זה הסיפור, הוא לא הלך להיות איזה סוחר סמים או משהו כזה.
דפנה: כן. ואיזה מן זיכרונות יש לך ממנו מהילדות, או בכלל מהחיים עם המשפחה שם בילדות?
סיון: תראי, הילדות שלי הייתה נפלאה בחופשות, לפרקים לא כל כך טובה בבית הספר, עד שעברתי לבית ספר אחר, אבל הזיכרונות שלי מאוד מאוד מאושרים. כן, מאוד אהבו אותי במשפחה. מי שבחיים עדיין מאוד אוהב אותי. היינו עטופים. בעצם הסידור היה שאנחנו, המשפחה הגרעינית שלי, אני ואחותי וההורים וסבתא שלי מצד אבא, גרנו בווילנה העיר, בעיר הבירה. ואת כל החופשות שלנו בילינו באותה נימנצ'יניה, אותה עיירה, כ-20 ק"מ מווילנה, אצל סבא וסבתא שלי מצד אימא, ההורים של אימא שלי, שגם אותו דוד שהזכרתי, דוד לאונרדאס, היה מתגורר איתם בבית. החופשות האלה היו הדבר הכי מאושר בעולם. הן גם היו ארוכות. היום, כשאני בתור אימא, כשאני חושבת על זה ששלחו אותי לשלושה חודשים ברצף אצל סבא וסבתא לחופשה, אני חושבת שלא הייתי עושה את זה להורים שלי, אבל אז איכשהו זה היה הדבר הכי נפלא לכל המעורבים. כן, אני מאוד ככה משתדלת לא להגזים ו…
דפנה: היה גם בטח הבדל מאוד גדול בין העיר הגדולה לבין איפה שסבא וסבתא גרו. זאת אומרת, מבחינת החופש שלך כילדה והרפתקאות, או שאני רק מדמיינת.
סיון: את מדמיינת, כי אני אישית באופי לא ילדה הרפתקנית במיוחד.
דפנה: אוקיי.
סיון: זה לא העניין. זאת אומרת, אבל כן היה, נגיד, המון גישה לטבע, אבל גם בעיר הייתה לנו גישה לטבע. אם לא היית בווילנה, ואני ממליצה לך לבקר, כן, זאת עיר…
דפנה: לא הייתי מעולם.
סיון: כן, זאת עיר מאוד מאוד ירוקה ומאוד ידידותית מבחינת שילוב של טבע בעיר. לא רק פארקים, אלא גם ממש חתיכות יער פראי קצת במרכז העיר כמעט.
דפנה: כן, כמקובל באירופה.
סיון: כמקובל באירופה, בדיוק. ובנימנצ'יניה זה היה עוד יותר. זאת אומרת, נניח את קמה בבוקר יש לך את הגינה הענקית הזאת שמגדלים בה, לא דברים, לא רק דברים ליופי, אלא בעיקר דברים למאכל. כאילו, גינה מעשית כזאת, כן?
דפנה: כן.
סיון: וסבא שלי היה אלוף בזה, כמו כמעט כל הליטאים. הוא היה חקלאי ליטאי אמיתי שורשי. ואת הולכת, כל מיני, לקטוף גרגרי יער ולקטוף פטריות, ואם את רוצה לשחות, אז את יכולה לבחור בין האגם שלך לנהר שלך וכאלה. בישראל, נגיד, אני לא מטיילת בטבע כמעט בכלל. מאז שיצאתי מגיל שבו מכריחים אותך, אני לא עושה את זה.
דפנה: למה?
סיון: כי אני רק חושבת על זה שבסופו של כל הדבר הזה אני אצטרך לנהוג שלוש שעות בפקק חזרה, אז אחרי זה אני אצטרך עוד חופש אחרי החופש. אז, אז לא.
דפנה: כן.
סיון: ובליטא זה הכול כזה, במרחק, שיצאת מהבית ואת שם.
דפנה: בתור ילדה שהיא לא מה שאני דמיינתי…
סיון: לא מחפשת צרות. כן.
דפנה: כן. שלא מדלגת ומטפסת על עצים ודברים כאלה, מה כן עשית בשלושה חודשים חופשה אצל סבא וסבתא?
סיון: אני אסביר לך. בעצם החברה הכי טובה שלי, שהיא גם בת-דודה מדרגה שנייה, היא הייתה גם מגיעה לחופשות ברחוב ליד, גם לסבא וסבתא שלה, כן, בעצם היא משפחה. סבא שלה וסבתא שלי הם אחים, ואני פשוט הייתי איתה מבוקר ועד ערב, כל החופשות האלה. עכשיו, בעיר לא התראינו הרבה, כי למדנו בבתי ספר שונים, גרנו בשכונות שונות, לקח זמן עד שיכולנו, נגיד, לנסוע לבד, אחת לשנייה, ובקיץ זה היה הגן-עדן שלנו, פשוט נפגשנו אצלי או אצלה, והיו לנו חצרות ענקיות במסגרת כל הגינות האלה, בשני הבתים. וגם, כל מה שאמרתי קודם, עשינו ביחד. הרבה מאוד מזה, היה כל מיני משחקי תפקידים, וקראנו ספרים ביחד, ואז מיד היינו עושות מזה כל מיני מן מערכונים מאולתרים ביחד. משחקי תפקידים כאלה בריאים של ילדים.
דפנה: כן. זה אותה חברה שאת מתארת בספר, את הבית שלה ש…
סיון: בהחלט.
דפנה: כאילו שרוחש סיפורים, והקירות מספרים את הסודות וה…
סיון: משהו כזה, כן. אבל הם לא סיפרו סודות פרטיים של אף אחד. בעצם הם סיפרו את הספרים שבהם. זאת אומרת, הקירות שם הולידו ספרים, ככה שנייה לפני שאת מדמיינת שנורא בא לך לקרוא איזה משהו, פתאום הוא קופץ עלייך.
דפנה: אז זהו, את היית ילדה קראנית.
סיון: מאוד, מאוד. כן, הייתי ונשארתי.
דפנה: ובאיזשהו שלב, העברית נכנסה לחיים שלך כבר אז?
סיון: נכנסה לחיים שלי כבר אז. פה צריך לספר, אותה הסבתא יהודית שהייתה גרה בנימינצ'יניה, היא הייתה בוגרת המחזור האחרון של הגימנסיון העברי הראשון מחוץ לארץ ישראל.
דפנה: שאיפה היה?
סיון: בעיר מריאמפולה, בדרום ליטא. שם היא למדה, והיא בוגרת מחזור 1940. כן, זה המחזור האחרון, כי אז ברית המועצות כבשה את ליטא וסגרה כל מה שהריח יהודי. אני חושבת שהיא השלימה את בחינות הבגרות האחרונות שלה כבר בגימנסיה ליטאית שכנה, כי סגרו אותם ככה בלי לתת להם להשלים בגרויות. תחשבי, פתאום את לומדת 11 שנה נגיד בשפה מסוימת, ואז פתאום ברגע האחרון צריכה להיבחן בשפה אחרת. והיא ידעה עברית, והיו לה מלא… היא הייתה מאוד מוכשרת לשפות, היא זכרה, היה לה זיכרון נפלא, היא זכרה המון, כל מיני שירים משנות ה-30 שהם שרו, גם ביידיש וגם בעברית. ואני הייתי נורא סקרנית, אני מתישהו פשוט באתי אליה עם מחברת, וביקשתי ממנה ללמד אותי את השירים שלה. שוב, גם יידיש, גם עברית. פשוט רשמתי לי במחברת את השירים האלה, ו…
דפנה: וכך למדת את השפה?
סיון: ככה עוד לא למדתי את השפה, למדתי רק את השירים. אחרי זה, כשלמדתי את השפה, אז כבר יכולתי לעשות עליהם איזה backwards engineering.
דפנה: כן.
סיון: על השירים האלה, כי המחברת הזאת כמובן נשארה, וגם זכרתי אותם.
דפנה: זו מחברת שהגיעה איתך ארצה?
סיון: כן, בטח.
דפנה: ברבות הימים את נהיית משוררת בעברית.
סיון: נהייתי משוררת הרבה קודם, אני פשוט עברתי לכתוב בעברית, כי אני קונפורמיסטית, אני כותבת בשפה שחברים שלי יכולים לקרוא. אם אין לידי מישהו שקורא, אני פשוט עוברת למה שהם כן יכולים לקרוא.
דפנה: אז מתי התחלת להיות משוררת, ובאיזה שפה? הרי יש מבחר עכשיו.
סיון: יש מבחר, זהו, בדיוק. מה שיפה בליטא, שיש מבחר. זאת אומרת, השפה הראשונה שלי הייתה רוסית, אבל מכיוון שבבית של ההורים של אימא שלי, בנימנצ'יניה, דיברו ליטאית בבית, אז ידעתי גם ליטאית. אולי קצת פחות טוב, אבל בהחלט ידעתי.
דפנה: וכאמור, יידיש ועברית.
סיון: יידיש לא למדתי אף פעם כמו שצריך, אני מתישהו עוד אשלים את זה. יידיש אני יודעת בדיוק במידה שאני יכולה לתרגם ממנה רק שירה. עם קצת עזרה, כאילו, ממילון ועורך.
דפנה: אבל מרוסית וליטאית את מתרגמת.
סיון: כן, בטח. זהו, אז גם יידיש, אני מתרגמת רק שירה.
דפנה: מתי התחלת לכתוב שירה?
סיון: אני חושבת שמשהו כמו בגיל שמונה התחלתי לחרוז חרוזים, ומאז…
דפנה: ברוסית?
סיון: ברוסית. מאז פחות או יותר המשחק האהוב עליי. כל הזמן באמת שיחקתי בין כמה שפות, כי זה נורא כיף. אחרי כמה שנים בישראל עברתי בלעדית לכתוב בעברית.
דפנה: זה משונה, כי כמו שאני דמיינתי אותך קודם כמין האקלברי פין כזה, משתולל בטבע.
סיון: שזה אין רחוק מזה.
דפנה: [צוחקת] כן, מסתבר. אז ככה אני גם מדמיינת כותבי שירה בתור משהו ש… את יודעת, מין משהו נורא רומנטי כזה, שהוא לגמרי ללא התערבות של התודעה, איזה משהו שפורץ מתוכך וכולי, והעובדה שאת יכולה לבחור באיזה שפה, כי יש לך קהל ויש לך עם מי לדבר, היא מאוד מפתיעה אותי.
סיון: תראי, קודם כל, בוודאי שהתודעה מעורבת. בוודאי אם את גם מתרגמת, אבל זה נכון גם לכתיבת מקור.
דפנה: כן.
סיון: בהחלט. זה לגמרי, זאת, לגמרי פעילות שכלית, נקרא לזה.
דפנה: אז את זוכרת מתי את החלטת…
סיון: להחליף שפה?
דפנה: כן.
סיון: הייתה לי איזושהי תקופת מעבר, נגיד בתיכון זה עוד היה ככה לכאן ולכאן. אחרי זה היו כמה שנים שכמעט לא כתבתי בכלל. בערך בסוף התואר, סביב גיל 22-23, חזרתי לכתוב, וזה היה ברור בנקודה הזאת שזאת הולכת להיות עברית במאה אחוז.
דפנה: איזו תואר עשית?
סיון: כלכלה, בטכניון.
דפנה: כן, נו, כמובן, כי משירה לא באמת אפשר להתפרנס.
סיון: נכון. גם לא מפרוזה. [צוחקות]
דפנה: כן, זה נכון. אבל בואי נחזור רגע לחופשות הארוכות האלה אצל סבא וסבתא, אז מן הסתם זה הסבא וסבתא מצד אימא?
סיון: נכון.
דפנה: זה אלה שבפתיח סיפרנו על מותם, ש…
סיון: נכון.
דפנה: כשבעצם הם נשארו שם. אני מניחה שכשמבלים כל כך הרבה חודשים אצלם בבית, נורא נורא נקשרים אליהם.
סיון: באמת, נורא נורא נקשרתי אליהם. עכשיו, אני גם באופי שלי אדם שמתגעגע. אני נגיד, לא יכולה לנסוע לחו"ל לשנה, כן? לא היה לי טיול אחרי צבא, לא רק בגלל שלא היה כסף מן הסתם, אלא גם כי לא יכולתי לדמיין דבר כזה. איך אני לא אהיה שנה ולא אראה את המשפחה שלי שנה? אז אני פשוט אדם מתגעגע. כן, זה קרע אותי מבפנים כל הזמן, ועד היום אני חושבת שהכאב הכי גדול בחיי זה שהשארנו אותם שם ועזבנו. ובסוף זה אפילו לא היה שווה את זה, כי לא בא איזה גל של אנטישמיות שאבא שלי כל כך פחד ממנו. ובסוף זה שהשארנו אותם לטיפולו של הדוד האחד, בעצם אמא שלי עלתה, אחותה עלתה, והדוד הזה נשאר שם איתם לבד, והוא כנראה מסתבר שהוא היה פחות יציב מבין שלושתם. וכל זה נפל עליו. זה איזשהו כאב שמאוד מאוד קשה לי איתו.
דפנה: הייתה איזו הכנה לפרידה הזאת ביניכן?
סיון: זהו, לא מהצד שלי. זאת אומרת, ההורים שלי כמובן התכוננו מראש לצד הטכני של זה, כן? כאילו, לקנות כל מיני דברים, למכור כל מיני דברים, להכין מכולה, לשלוח מכולה, בירוקרטיה, אישורים, כרטיסים, סוכנות, כל השיט. אני כל הזמן הזה ככה, באופן די חסר דאגות, המשכתי בחיי הנעריים. עכשיו, אנחנו עלינו בסוף החופש הגדול. בסוף אוגוסט 90'. אז תחשבי שיש לך את כל החופש הגדול עד אז.
דפנה: שאותו היית אצל סבא וסבתא? כרגיל?
סיון: שאותו הייתי אצל סבא וסבתא, וגם איכשהו שילבנו בו, בגלל שאמא שלי היא אישה מאוד רגישה לדברים כאלה, אז היא סגרה עם ההורים של אותה בת-דודה חברה, שאני אצטרף אליהם לחופשה שלהם באי אלו אגמים. היה באמת חלומי, הם פשוט לקחו אותי, גם ככה, היו להם שלושה ילדים, הם לקחו גם אותי. כן, היה באמת חלומי, כדי שתהיה לי מין חופשת חלומות מושלמת לקראת הפרידה.
דפנה: תגידי לי שגם שחית באגם, ולא רק ישבת על שפת האגם וקראת ספרים.
סיון: לא, זה היה קר מדי לשחות, אבל אנחנו כל היום… אנחנו פשוט שכרנו סירה, ופשוט שטנו כל היום בסירה, חתרנו.
דפנה: אוי, נהדר.
סיון: כן, חתרנו בסירות כל היום. זה כל מה שהיה לעשות במקום הזה, אבל זה היה איכשהו חלומי. היום הייתי משתגעת מ-רק לחתור בסירה ימים שלמים. [צוחקות] זה היה עם החברה הנכונה, כן? זהו, אז בקטע הזה באמת עשיתי הכנה.
דפנה: ידעת שבסוף החופש נוסעים לישראל?
סיון: אני ידעתי, אבל הם איכשהו… אני לא זוכרת באיזה שלב הם ממש שיתפו אותי באיזה תאריך, או מתי זה קורה, הם קצת השאירו אותנו חסרות דאגות. ואז, אחרי שלושה חודשים אצל סבא וסבתא, אני חוזרת העירה, והדירה כבר ריקה. ויש לי עוד, היו לי עוד איזה, לא יודעת, שלושה ימים אולי, בדירה ריקה. באחד מהם נתנו לי גם לישון אצל החברה, כדי להיפרד כמו שצריך, באמת, לילה אחרון או משהו כזה.
דפנה: איך קוראים לה? אנחנו כל הזמן…
סיון: סאשה. קוראים לה סאשה. חוץ מזה עשיתי מסיבת פרידה לחברים שלי מבית הספר, שזה גם הייתה, זה גם נורא סמוך ליום ההולדת שלי, שאומנם חל כבר בישראל, אבל איכשהו זה התאחד, הם הביאו לי פרחים וכל מיני, זה היה כבר קצת מוזר לעשות מסיבה בדירה ריקה. אני חושבת ששמנו כוסות עם מיץ על ארגז נעליים כזה, שהיה הרהיט היחיד שעוד היה בדירה או משהו בסגנון.
דפנה: אבל מבחינת הפרידה מסבא וסבתא…
סיון: כן.
דפנה: את מתארת את מקרי המוות האלה של בני המשפחה שנותרו שם, כמו איזה מין חוליות בשרשרת שמתנתקת, שהולכת ומתנתקת ובעצם תולשת אותך מהמקום הזה.
סיון: כן.
דפנה: את ה… ואת אמרת אפילו שהרצח של הבן דוד שלך בכלל גרם לאיזה מין כעס כזה גם על המקום.
סיון: נכון. כי זה באמת היה, את יודעת, משהו שנובע מסיטואציה חברתית נוראית.
דפנה: כן.
סיון: זה לא, זה היה, כמו שאוהבים לומר, בתוך הקשר.
דפנה: זה הייתה מין התרחשות נפוצה כזאת באותה תקופה באמת?
סיון: מה זה נפוצה? זאת הייתה תקופה שהיה יותר פשע ממה שהיה לפני או אחרי.
דפנה: כן.
סיון: וזה היה מסיבות כלכליות ברורות.
דפנה: כן. כי את אמרת שאת בן אדם נורא מתגעגע, אז אני פשוט מנסה להבין מה עבר עלייך באמת כשהגעת לכאן.
סיון: בעצם כל עוד סבא וסבתא היו בחיים עוד התכתבנו במכתבי נייר, שאני גם שומרת אותם.
דפנה: כן?
סיון: כן. התכתבנו במכתבי נייר. טלפונים זה היה עניין נדיר, אם את זוכרת כמה עלו שיחות טלפון בינלאומיות בשנות ה-90.
דפנה: זה היה נורא יקר.
סיון: כן. אחרי זה זה קצת השתפר. שנתיים אחר כך הבאנו את סבא וסבתא כבר לבקר אצלנו ב-92'. כן נפגשנו כל כמה שנים. אז פעם אחת הם באו, ועוד פעמיים אנחנו, פעמיים אני באתי. אני חושבת שההורים שלי ואחותי הצליחו להגיע מתישהו גם כשאני לא יכולתי, אם זה היה בזמן הצבא שלי או משהו כזה. היו ביקורים, כן, עד שהתחילו למות.
דפנה: ואיזה מין מכתבים אלה היו?
סיון: מאוד, את יודעת, התכתבנו בתדירות מאוד גבוהה. זאת אומרת, את מקבלת מכתב ואת באותו יום עונה.
דפנה: מי כתב, סבא או סבתא?
סיון: כולם.
דפנה: כולם כתבו?
סיון: בעיקר סבתא, בעיקר סבתא. פעם ב… סבא היה כותב משהו גם. סבתא היא הוורבלית מביניהם, כן. הדוד גם היה כותב, גם עם החברים שלי התכתבתי כל הזמן, גם עם סאשה, גם עם חברים מהכיתה וכולי. בעצם הייתה לי התכתבות מאוד רחבה בשנות ה-90.
דפנה: ששימשה גם כמו איזה מין יומן כזה?
סיון: כשאת מסתכלת על זה, אז קצת, כן. עכשיו, את יודעת, תחשבי שבעצם מצאנו, אנחנו והם, בהתאמה את עצמנו, בסיטואציה שהיא אקזוטית ביחס לצד השני. כי אנחנו עברנו למדינה חדשה, והם בונים… נמצאים במקום שבונה את עצמו כמדינה חדשה.
דפנה: זאת אומרת, גם המכתבים שאת קיבלת היו ממקום שאת כבר לא הכרת. ממש בצורה קיצונית.
סיון: מזמן זה נהיה מקום שכבר לא הכרתי. אני אתן לך דוגמה, אני אקריא לך ברשותך מהספר, מתוך מכתב דווקא של חברה. ממש עוד בשנה הראשונה, זאת אומרת, הייתה בת 15 אז. [מקריאה] "הבוקר הייתי ליד מגדל הטלוויזיה, וגם בערב. היו שם די הרבה אנשים. הבעירו מדורות, שרו, רקדו. בסביבות השעה שתיים בצהריים הייתי ליד בית העיתונות. ראיתי טנקים אמיתיים, חמש חתיכות, ואפילו נגעתי בהם. שם היו פחות אנשים. הכניסה משדרות הקוסמונאוטים חסומה בבריקדת רהיטים ובזבל אחר, ואל הבריקדה הזאת מוצמד שלט: "משחררים, שחררו את הבניין שלנו". ליד הכניסה השנייה בתוך הבניין יושבים צנחנים עם רובים, ולא נותנים לאף אחד להיכנס או לצאת. כך שכל האנשים שהיו בבית העיתונות אתמול בצהריים עדיין יושבים שם. אגב, ליד מגדל הטלוויזיה שום כבישים לא נחפרו. פשוט עומדות שם משאיות עם חול שיכולות לחסום את הדרך במידת הצורך. האנשים ליד הפרלמנט וליד מגדל הטלוויזיה יעמדו שם כל הלילה, ועמדו שם גם בלילה הקודם. וככל הנראה, גם מחר כל היום. יום ראשון הזה ראוי לחלוטין לשם "יום ראשון של דמים". בסביבות שלוש לפנות בוקר, כבשו הצנחנים את מגדל הטלוויזיה ואת מגדל הרדיו. מה היה ליד מגדל הטלוויזיה וליד תחנת הרדיו, אינני יודעת, חוץ מזה שבבתים הסמוכים התנפצו הזכוכיות, ירו שם מנשק מבצעי חם אמיתי ומתתי מקלעים. ככל שאני יודעת, הטנקים הגיעו אל מגדל הטלוויזיה בדרך עוקפת. גם שם ירו מתותחי הטנקים ומתתי מקלעים ובבני אדם לא חמושים, רמסו אנשים בטנקים. בסך הכל נהרגו 14 בני אדם. 112 נפצעו, אולי אני לא לגמרי מדייקת. בין ההרוגים יש גם נשים וילדים. נ"ב, סליחה על הלכלוכים והמחיקות, הראש שלי לא עובד כל כך טוב בגלל כל האירועים האלה".
דפנה: הטנקים שהיא מתארת זה טנקים רוסיים?
סיון: בדיוק. בעצם, אותו לילה של 13 בינואר שבו נהרגו אזרחים, זה היום של ה-The Great Stand נקרא לזה, כן? המאבק, יום המאבק למען העצמאות, והליטאים ניצחו. בעצם ביום הזה, כשאני כבר לא הייתי שם, גורל המדינה הליטאית העצמאית הוכרע, והרוסים נסוגו אחרי הדבר הזה.
דפנה: איזו מין הרגשה זאת לשמוע את כל הדברים האלה מרחוק?
סיון: אני מנסה לשחזר איך הרגשתי, הם גם שלחו לי כל מיני גזירי עיתונים וזה, עכשיו…
דפנה: אנחנו מדברים על ימים שלפני אינטרנט, זאת אומרת, את לא יכולה לקבל עדכונים חיים.
סיון: לפני אינטרנט. בדיוק. הם שלחו לי גזירי עיתונים עם תמונות מאוד מאוד גרפיות, שהיום נגיד היו מטשטשים את זה. אז, ככה, עוד לא הייתה כל כך מודעות שצריך לטשטש תמונות של גופות בעיתון. אני אני קלטתי מיד שקורה משהו גדול, שהדבר הזה שלמענו הם נאבקו, ואני הייתי עדה לראשית המאבק, נגיד, השנתיים שקדמו לזה, שלוש שנים שקדמו לזה, שהדבר הזה הולך להצליח. אין מילים כמה אני גאה בהם. [צוחקות] זה נותן המון המון תקווה שלפעמים המאבקים האזרחיים האלה מצליחים.
דפנה: כן. אבל זה לא משונה להיות פתאום בארץ אחרת, שקורים בה דברים אחרים לגמרי.
סיון: מאוד משונה. עכשיו אצלינו…
דפנה: שאף אחד בסביבה שלך לא מתעניין בליטא, בעצם.
סיון: נכון, בסדר, בתוך המשפחה התעניינו. עכשיו, את זוכרת מה זה ינואר 91' בארץ? זה מלחמת המפרץ, את גם…
דפנה: נכון.
סיון: יש אזעקות, ופתאום, את, כאילו, כמה חודשים בישראל, ופתאום תוקעים לך קופסא עם מסכת אב"כ בשיניים, ואומרים לך, תדביקי סלוטייפ על החלונות, ותיכנסי לחדר אטום, ויש אזעקות, ומין חוויה מפוקפקת שכזאת. אז, את יודעת, איכשהו הכל היה סוער מכל הכיוונים, אז קצת פחות הרגשת פער. את יודעת, אם יכול להיות שאם היה מצב רגוע לגמרי כאן באותו רגע, אז הייתי מרגישה את הדיסוננס הזה, אבל לא היה דיסוננס, כי גם פה היה איזה רגע סוער.
דפנה: האמת היא שהשאלה הזאת עלתה בי, משום שאני רואה כל הזמן את איך את מקפידה להזכיר לאנשים את מה שקורה באוקראינה.
סיון: נכון.
דפנה: וזה גם, את יודעת, אנשים פה נוטים להתעסק במה שקורה לנו עוד הרבה לפני המלחמה הזאת, ולפני שבעה באוקטובר.
סיון: נכון.
דפנה: ולך יש איזה מין עין על האזור הזה בכל זאת.
סיון: כל הזמן. יותר מזה, אני… תשמעי, אני עוקבת באדיקות אחרי שתי מלחמות עכשיו. ואני מאוד רוצה להיות בעולם שבו אני לא צריכה לעקוב אחרי שום מלחמה, ושאני יכולה במוצאי שבת ללכת להצגה במקום להפגנה.
דפנה: למה בעצם המלחמה באוקראינה כל כך משמעותית בעינייך?
סיון: תראי, בקטע הפרטי, ברור לי נורא שאם אוקראינה חס וחלילה נופלת, אז מדינות מזרח אירופה אחרות הן הבאות בתור, וגם ליטא נמצאת בסיכון. וליטא היא מאוד קטנה. כמה זמן את חושבת שיכול לקחת להרוס את זה, אם פתאום פותחים מלחמה בשטחה הקטן?
דפנה: כן.
סיון: ופתאום מה, כל הדבר הזה שכל כך יקר לי לא יהיה? עכשיו, ברור שליטא היא חברה בנאט"ו, ולא ישאירו אותה לבד וכולי, אבל מספיק שלושה ימים של לחימה בשטח של מדינה קטנה כדי לעשות נזקים נוראים. זה דבר אחד. דבר שני, אני חושבת שזו באמת מלחמה שיש בה טובים ורעים באופן נורא מובהק. מאז מלחמת העולם השנייה דבר כזה לא קרה, אני חושבת. כן, ולא שצריך לעשות איזו אידיאליזציה לאוקראינה, יש להם את העניינים שלהם, אבל בפירוש יש פה התקפה של דיקטטורה על מדינה שמנסה להיות דמוקרטית וטובה, ולהתקרב למערב.
דפנה: כן.
סיון: וזה נושא שמעסיק אותי מאז ומתמיד.
דפנה: אחרי כל השנים האלה שלא היית בליטא, וכשסוף סוף הגעת, איך זה היה לחזור לשם כשכבר לא נמצאים שם בעצם כל האנשים האהובים עלייך?
סיון: אז זה היה באמת מאוד מאוד מעניין, כי אני לא הגעתי סתם ככה, קניתי כרטיס והגעתי, אלא בעצם הוזמנתי על ידי מכון התרבות הליטאי להשתתף בסמינר למתרגמים מליטאית בליטא.
דפנה: כן.
סיון: ואמרתי, כאילו, אז בהתחלה לא ידעתי בכלל אם אפשר יהיה לצאת מישראל, כן? לא היה ברור אם אפשר לקיים את הסמינר, ואז יהיו טיסות, לא יהיו טיסות, יש סמינר, אין סמינר, וממש איזה פחות משבוע לפני תאריך פתיחתו, הוכרע שאין סגר, יש סמינר, הנה, קחי לך כרטיס דרך קייב, אגב, שזה גם מסלול שעכשיו לא ברור מתי אפשר לעשות שוב. בגלל שהייתי ממש לקראת הסוף של כתיבת הספר הזה, וידעתי שאני חייבת להגיע לשם כדי להשלים אותו.
דפנה: כן.
סיון: כן, בעצם המסה הזאת שהקראתי מתוכה, שהיא פותחת את הספר, אבל היא האחרונה שנכתבה.
דפנה: כן, ברור.
סיון: ואני בכוונה צמצמתי את הנוכחות שלי. הסמינר בכלל היה בקובנה, בעיר השנייה בגודלה בליטא, אז בעצם נחתתי מטיסה בווילנה, זרקתי את התיק הגדול שלי במשרדי מכון התרבות, ובעצם התוכנית שלהם הייתה שבשעה מסוימת, כל משתתפי הסמינר מגיעים למכון התרבות, נמצאת שם אחות שעושה לכולם בדיקת PCR, אם את עוד זוכרת מה זה.
דפנה: כן.
סיון: כן, ואם כולם, כל מי שנמצא נקי מווירוס, עולה לאוטובוס שלוקח את כולם לקובנה. והיו לי איזה שעתיים עד מועד הבדיקה, אז זרקתי את התיק והלכתי לשעתיים לסיבוב, ואני כמובן מיד עליתי על הגבעה הכי גבוהה בסביבה, כדי ככה, כמו איזה רסטיניאק כזה, להביט בעיר מלמעלה, ומשהו מאוד מאוד חלומי, אבל הרגשתי כאילו לא עזבתי מעולם.
דפנה: באמת?
סיון: באמת.
דפנה: אבל הרבה דברים בטח נורא השתנו.
סיון: הרבה דברים נורא השתנו, גם מהביקור האחרון שלי, 19 שנה, בין הביקור השני לשלישי, המון דברים השתנו, המון בניינים שלא היו קודם נבנו, אבל איכשהו הייתה הרגשה כאילו מעולם לא עזבתי. עכשיו, את הולכת קצת כמו בתוך חלום, וזה ממש, את יודעת, כמו שאת בחלום הולכת במקום שאת מכירה ולא מכירה?
דפנה: כן.
סיון: כזאת הרגשה. ואחרי זה, כשהגעתי לשכונת ילדותי, זה היה עוד יותר חזק. ואז עשיתי ככה שעתיים, כולי מסוחררת, חזרתי ל-PCR, נמצאתי תקינה, נסענו לשלושה ימי סמינר, ואז בווילנה הוספתי ממש איזה יומיים על חשבוני להישאר בווילנה, אחרי שהסמינר נגמר. פשוט המינימום הקטן בשביל להשלים את הספר. זה היה חשוב שזה היה כל כך קצר. אחרי זה, מאז הייתי עוד פעמיים.
דפנה: כן.
סיון: וזה כבר לא היה כל כך קצר. אבל הפעם הזאת, היה לי חשוב שהיא תהיה תחומה, את יודעת, לעשות את… כאילו, לא להיפגש, נגיד. לכל מיני אנשים בכלל לא אמרתי שאני מגיעה. זאת אומרת, את המינימום הנדרש כדי להתרכז, לגמור את הספר. וזה הכול באמת היה חלומי מצד אחד, וכאילו, מעולם לא עזבתי מצד שני, כמה שזה מוזר. קצת אולי מפני שבשנים האלה, את יודעת, זה כבר יוצא די הרבה שנים אחרי שליטא הצטרפה לאיחוד האירופי, ואיזושהי גֶנֶריוּת של האיחוד האירופי קצת נכנסה שם. אז את יודעת, את מבקרת שם, וזה לא נורא שונה מאיך שאת מבקרת בגרמניה, נגיד, או בפראג.
דפנה: במה? בזה שיש אותם רשתות של חנויות וכל מיני דברים מהסוג הזה?
סיון: גם, אבל זה לא העניין.
דפנה: איפה נכנֶסֶת?
סיון: זה איזשהו רוגע שנכנס, את יודעת.
דפנה: שמרגישים אותו ככה בביקור?
סיון: שמרגישים אותו. איזשהו רוגע אירופי כזה, שאת יודעת שאת יכולה לסמוך. את יודעת, אנשים יתנהגו פה בצורה המקובלת באירופה, ואת נכנסת לאיזה בית קפה שהוא נורא גנרי, נגיד, כן, כי זאת לא אומה של קפה גם. אז אם יש בית קפה, אז הוא כזה גנרי, חמוד, כמו בכל מקום באירופה.
דפנה: כן.
סיון: כמו בכל עיר גדולה, חמוד במובן הזה.
דפנה: אהמ…
סיון: וזה איכשהו משרה עליך רוגע, כי את יודעת מה צפוי לך. את יודעת מה תקבלי.
דפנה: זה נורא מעניין שאת מרגישה את זה ככה, מביקור כל כך חפוז.
סיון: כן.
דפנה: ולא משיחות עומק, נגיד, עם אנשים שמספרים לך שהם מרגישים ככה.
סיון: אז אחרי זה, תראי, אני קצת אישרתי את זה גם בשני הביקורים שבאו אחר כך, שהם היו יותר ארוכים, יותר עמוקים, יותר מפגשים, יותר שיחות. את יודעת, אז זה קצת, כי יש לי כבר אישור לתחושה הזאת, אבל התחושה הראשונית הזאת הייתה, כמו שאני נוסעת לברלין ואני יודעת מה אני אקבל, וזה מין דבר רגוע ושלו כרגע, אז ככה גם וילנה.
דפנה: זה מקסים, מעניין אם זה איזשהו אלמנט שאפשר לייבא לפה.
סיון: לא, לא יעבור. [צוחקות]
דפנה: גם אני חושבת.
סיון: תשמעי, הדבר, את יודעת מה המפתח לזה שזה יעבוד? פשוט האיחוד האירופי, זה פשוט פרויקט האיחוד הבינלאומי, ה… זה הרי דבר מדהים, כן? אומות שבמשך מאות שנים נלחמו זו בזו, שמו לזה סוף, ועשו פרויקט משותף שגם עובד לטובת מיליון דברים, אם זה כלכלה, אם זה מחקר, אם זה אומנות, אם זה סביבה, אם זה תרבות, ויש לזה את ההשפעה המיטיבה שלו. לנו לצערי אין כיוון כזה.
דפנה: אבל כשעלית לכאן בגיל 14 בתור… סליחה שאני חוזרת על זה, בתור ילדה מתגעגעת, למה הכי התגעגעת, ואיך הסתדרת עם זה?
סיון: שני דברים, אחד זה כמובן האנשים, אותם אנשים שאם זה משפחה, אם זה חברים שמאוד מאוד יקרים לי, אני מתגעגעת אליהם. דבר שני, הנוף. עכשיו, זה מצחיק, כשנניח כל מיני מהגרים רוצים להגיד שאין להם נוסטלגיה, אז הם אומרים, אני לא מתגעגע לעצי הליבנה. ואני, חוץ מבני אדם, אני מתגעגעת רק לעצי הליבנה. או כל העצים, וגם כל העצים האחרים, כן?
דפנה: ולא לשלג?
סיון: גם לשלג, אבל כן. זאת אומרת, זה עניין של נוף, זה עניין ש… עכשיו, אני מאוד רחוקה מנוסטלגיה, אני לא רוצה לחזור לשום עבר. אני זוכרת מצוין שבעבר לא היה ביוב וזכויות נשים, אז אני לא צריכה את זה, טוב לי בציוויליזציה שיש עכשיו, פלוס פלוס.
דפנה: כן.
סיון: כן. אבל העניין הזה של כן להתגעגע לנופים, הוא כן קיים, כמה שזה מוזר, כי שוב, אני לא בן אדם של טבע ב-33 שנותיי בארץ, כן, אני לא סובלת מִדבּר, כאילו, אני די אדישה לדברים שאנשים פה, אנשים שגדלו פה אוהבים, כי זה נוף ילדותם.
דפנה: טוב, אז את מתגעגעת לנוף ילדותך שלך, זה הגיוני.
סיון: בדיוק.
דפנה: כן.
סיון: בדיוק, לא, אבל את יודעת, יש המון אנשים שהצליחו להתחבר גם לנוף אחר. אני גם, את יודעת מה, אני אוהבת גם נוף של הרים, למשל, שזה ממש לא ליטא. פה, כאילו, מבחינתי, את יודעת, הנוף האידיאלי שיש בישראל מבחינתי זה חוף הים של תל אביב, לא צריכה יותר מזה ולא להתרחק.
דפנה: אני מסכימה איתך בזה, דרך אגב. אני מוכנה להתרחק מחוף הים של תל אביב דרך נמל תעופה בן גוריון.
סיון: בדיוק. זהו, אז… זה… [צוחקות] כן.
דפנה: כן. זה איזה מניירה שאימצתי לעצמי להגיד. אז את מגיעה לכאן, בונה לעצמך חיים פה, אבל אז כל האנשים היקרים שנשארו שם מתים.
סיון: נכון.
דפנה: איך מסתדרים עם זה ממרחק?
סיון: זה נורא, את יודעת, זה… במיוחד, אני חושבת שהמקרה הכי… שהכי השפיע עלינו אולי זה באמת במקרה הדוד. כן? כי שהוא היה האחרון בשרשרת הזו, כמו שאמרת.
דפנה: את לא כתבת את זה במפורש, אבל בין השורות יש רמז לזה שהוא סיים את חייו בעצמו.
סיון: נכון מאוד.
דפנה: כן.
סיון: עכשיו, כן, הדיכאון הרג אותו. בעצם מה שקרה איתו… סבתא, כמו שאמרתי, מתה ב-2007. עכשיו, אימא שלי…
דפנה: בגיל מבוגר?
סיון: בגיל מבוגר, כן. סבא וסבתא נפטרו בשיבה טובה.
דפנה: והיו להם חיים טובים שם? זאת אומרת, ההישארות שלהם שם מהמכתבים ומהמפגשים, את ידעת שכאילו…
סיון: חוץ מזה שהם התגעגעו אלינו, וגם לא היו בקו הבריאות בשנים האחרונות כמובן, אבל חוץ מזה, היו להם חיים בסדר גמור. אגב, כשסבא שלי מת, במקרה אמא שלי הייתה לבד בביקור אצלם. זאת אומרת, היא נפרדה ממנו, היא הצליחה להיפרד ממנו כשהיא הייתה שם בכל מקרה. כשסבתא שלי נפטרה שלוש שנים מאוחר יותר, אמא שלי טסה במיוחד, רק היא, להלוויה, והיא ראתה באיזה מצב אח שלה, פשוט קנתה לו כרטיס ולקחה אותו איתה לארץ. והוא היה פה כמה חודשים אחרי מותה של סבתא, כי פשוט לא הייתה מוכנה להשאיר אותו לבד בלי השגחה, היא הביאה אותו לכמה חודשים.
דפנה: בן כמה הוא כבר היה?
סיון: כשהוא, במותו הוא היה בן 61, אז כשסבתא נפטרה זה היה 59. כן, הוא היה כבר במצב נפשי נוראי. שוב, פעם לקח כדורים, פעם לא לקח כדורים, שני המצבים לא היו טובים לו. זה לא שהוא הזניח את זה ולא טופל, הוא טופל, הוא ניסה, אבל איכשהו, כמו שאנחנו יודעים, לא כל טיפול מצליח בסוף.
דפנה: כן.
סיון: היא לקחה אותו איתה, וניסינו לחשוב כל המשפחה איך לארגן את חייו מכאן.
דפנה: הוא לא רצה להישאר כאן.
סיון: הוא לא רצה, ולא כל כך היה לו מה, כי אז, את יודעת, אז הבן אדם מבוגר שסובל מדיכאון, ישב כל היום על הספה במשפחה של אחת האחיות שלו, ויעשה מה, את מבינה?
דפנה: מה הוא עשה שם, בליטא?
סיון: הוא כבר היה פנסיונר בנקודה הזאת. הוא פרש לפנסיה מוקדמת, הוא בעצם קיבל נכות נפשית.
דפנה: מה הוא עשה לפני כן?
סיון: הוא היה מהנדס, מבריק למדי, הוא עבד כל השנים, הוא הצליח גם לעבוד עם המחלה הרבה שנים. את הצורה הזאת של פשוט לזרוק אותו בבית, אצל המשפחה בארץ, את יודעת, תחשבי שזה היה אומר שהוא היה חסר אונים פה לחלוטין, כן, בלי שפה, בלי יכולת ללמוד יותר מדי, סתם כזה להיתקע בבית של משפחה, זה לא נראה מתאים.
דפנה: אבל זה בטח גם קשה לנסות לעזור לו כשנמצאים בקצה השני של העולם, פחות או יותר.
סיון: בדיוק, בדיוק. ניסינו איכשהו לקחת אותו למקומות, לעניין אותו בדברים, איכשהו להסיח את דעתו, אני יודעת מה, וחשבנו, אולי צריך להביא אותו לפה ולאשפז אותו פה, משהו כזה, כדי שהוא יהיה בהשגחה של אנשי מקצוע שהוא צריך, כן, וגם זה לא הסתייע, אז בסוף, אחרי כמה חודשים, אז הוא כזה, את יודעת, הוא הניח ככה קצת, לקחת אותו למקומות כמו חבילה קצת. אני זוכרת שהייתי צריכה להסיע אותו מההורים שלי בצפון לאחות האחרת שלהם בדרום, באשקלון. והם באו בעצם להיפגש באמצע הדרך ברכבת סבידור בתל אביב.
דפנה: את מוסרת את החבילה מהאוטו שלך ל…
סיון: ואת מוסרת… מהאוטו שלי לאוטו של הדודים מאשקלון, כן, וזה קצת, את יודעת, אז הוא כאילו מגיב, הוא, את מדברת אליו והוא עונה לך לעניין והכל, אבל את רואה, הבן אדם כבוי, כבוי, כבוי, ובגלל שהיינו עדים להידרדרות הזאת במחלה, אז זה היה משהו נורא קשה. ובסוף, אחרי כמה חודשים האלה, הבנו שאי אפשר יותר להחזיק אותו פה כי זה לא עובד, וגם שם כמובן הוא המשיך, שוב, המשיך את הטיפול, אבל גם, אבל זה גם לא עבד. ובסופו של דבר, באפריל 2009, הוא נטל את חייו.
דפנה: איך זה נודע לכם?
סיון: כשהוא היה שם, אז כל הזמן באו, בגלל שהוא נהיה לבד בבית וחולה, אז כל כמה זמן בני משפחה אחרים או שכנים היו קופצים לראות מה מצבו, ולמישהו היה מפתח וכולי, לכן המידע הזה לא איחר להגיע אלינו.
דפנה: כי אני מניחה שזה משהו שכל הזמן חששתם בטח שזה יקרה, נכון?
סיון: אני לא יודעת באיזו מידה ההורים שלי, נגיד, באיזו מידה אמא שלי, נגיד, חשבה על זה שזאת… שזה כיוון. אני די בטוחה שאחותי חשבה שזה כיוון, כי לאחותי יש משהו מאוד לא מתפשר בחשיבה שלה. היא לא מהמדחיקים.
דפנה: כן.
סיון: היא לא מהמתכחשים לכמה המצב קשה. קיווינו שזה לא יגיע לשם ושזה כן יבוא על איזשהו פתרון, או שלא יודעת מה, הרופא יחליף לו את הכדורים, שפתאום משהו יעזור, יקרה איזה משהו, תהיה איזו הטבה, לא קרה לצערי.
דפנה: ואז מה, מישהו צריך היה לנסוע לשם?
סיון: אמא שלי נסעה לשם שוב. לי אז הייתה תינוקת קטנה, אז זה שוב כזה לא… לא יודעת אם הייתי באה, אם לא הייתה לי תינוקת קטנה, כי אני באמת נורא לא יודעת מה לעשות עם הדברים האלה. אבל הייתה לי גם תינוקת קטנה, ולא יכולתי לנסוע pretty much לשום מקום באותו רגע.
דפנה: עד כמה הגעגועים האלה בא לידי ביטוי בשירה שלך?
סיון: אז מנקודה מסוימת זה מאוד בא ל… תראי, אני בספר הראשון שלי די אין כלום אישי. בספר השני מתחיל להיות קצת דברים אישיים, כי את יודעת, כשאני התחלתי לפרסם, היה לי חשוב לא לכתוב שום דבר אישי.
דפנה: למה?
סיון: לא לכתוב על עצמי. כי בחורה בת 20 וקצת שכותבת על עצמה, זה מין דבר נרקיסטיסטי כזה, וזה עלמות הכותבות שירים. ולא רציתי להיתפס ככה, ולא רציתי להיתפס כעלמה שכותבת שירֵי יומני היקר, על רגשותיה וכאלה. עם הזמן, ככל שהתבגרתי, וככל שגם הכירו אותי יותר כמשוררת, וכבר היה לי איזשהו שם, והיה לי איזשהו קרדיט, ויכולתי, וקצת יצאתי מסטריאוטיפ העלמה הכותבת שירים, הרשיתי לעצמי יותר.
דפנה: קודם הוכחת לעולם שאת יכולה לעשות בשירה מה שאת רוצה.
סיון: בדיוק.
דפנה: ואחר כך עשית, כתבת על דברים אישיים.
סיון: ממש ככה, כן. הייתי חייבת קודם כל להוכיח שאני לא איזה עלמת יומן, כן. בספר השלישי שלי כבר יש כמה מחזורים על המשפחה הזאת. כמובן, בסוף גם העורך שלי, דורי מנור, גרם לי לכתוב ספר שהוא מיסגר כממואר. הספר הזה, "שבעה ימים בשנה", הוא לא היה אמור להיות ממואר. זה היה אמור להיות קובץ מסות.
דפנה: אהמ…
סיון: את רובן כתבתי עוד קודם, ופרסמתי עוד קודם, ולצורך ספר גם כתבתי חדשות, גם שיכתבתי את הישנות, חיברתי, הפרדתי, כל מיני. בהתחלה לא רציתי לקרוא לזה ממואר. אמרתי, מה, אני פה, הייתי בת 45 כשהספר הזה יצא. מה, אני בת 45, אין לי ביוגרפיה. מה, אני בת 80, מה ממואר עכשיו?
דפנה: כן.
סיון: אז הוא שכנע אותי שאם "שנות העשרים" של יערה שחורי, שזה ספר באמת מקסים ונפלא, יכול להיקרא ממואר, אז גם זה יכול להיקרא ממואר. גם בספר הזה וגם בספר השירים הבא שלי, שנמצא עכשיו, בעצם נערך ומחכה קצת, אולי לעוד סבב עריכה בהוצאה, יש גם חומרים שהם ממש מבוססים על מסמכים, על ארכיון משפחתי.
דפנה: שמה מצאת בארכיון המשפחתי?
סיון: א', יש את כל ההתכתבות הזאת, כמו שהקראתי לך קטע ממכתב. כל מיני זיכרונות שסבתא השנייה שלי, הסבתא שכן עלתה איתנו מצד אבא, כתבה, כתבה בשבילי. בקטע של יום אחד אולי תמצאי בזה שימוש. יש מין זיכרונות כאלה גם לשימוש פנימי של עוד איזה דוד. ויש ערימה של מסמכים שהוצאנו מארכיון הק.ג.ב., על המשפחה שלי.
דפנה: מה מצאת בארכיון הק.ג.ב. על המשפחה שלך?
סיון: אוקיי, אז ההורים של אותה המשפחה, סבא וסבתא מנימנצ'יניה, ההורים של אמא שלי, הם ב-14 ביוני 1941, יחד עם הרבה מאוד ליטאים, לטבים ואסטונים, כולם באותו יום, ממש עשרות אלפים מהם, מיד אחרי הכיבוש הסובייטי של המדינות הבאלטיות, הוגלו לסיביר. והם נתקעו בסיביר 18 שנה. הצליחו לחזור רק בסוף שנות ה-50. ויחד, אגב, עם כל מיני משפחה מורחבת שלהם וכולי. זה היה ממש עקירה המונית של ליטאים. במקרה גרפו גם כמה יהודים על הדרך, את חלקם זה הציל כמובן.
דפנה: מהנאצים.
סיון: את חלקם זה הציל מהנאצים, לא את כולם כמובן.
דפנה: כן.
סיון: כי כמובן גם להיות אסיר בסיביר זה ריסקי. מתי שהוא הוצאנו מארכיון את כל הפרוטוקולים והמסמכים והחקירות סביב הדבר הזה, וגם זה מופיע בספר.
דפנה: רגע, והתגלה שמה דברים מאוד מפתיעים?
סיון: תראי, לא מפתיעים כי הכרנו את הסיפור, אבל תראי, זה די מסמר שיער לקרוא תמליל חקירה של סבא שלך.
דפנה: שמה רצו לדעת ממנו?
סיון: בסביבות 1950, עדיין סטלין היה בחיים, הם הגישו בקשה לחזור לליטא, פשוט ככה, אנשים תמימים שכמותם. והק.ג.ב. התחיל לחקור, הם ממש לא, כנראה היה להם תקציב והיה להם זמן, הם לא התעצלו, הם ערכו חקירה חוזרת. זה אומר שהם באו גם בליטא לכל מיני שכנים שלהם מהכפר המקורי של הסבא שלי, ושאלו אותם איך המשפחה הזאת, אם אפשר להחזיר אותם וזה, בסוף החליטו שלא, עדיין אי אפשר להחזיר אותם, שימשיכו להירקב בסיביר. עכשיו, זה די… קטע די היסטרי, שאת קוראת, נניח, תמליל חקירה של איזה שכן, שמספר על רכוש שהיה למשפחה הזאת לפני, בסדר, אתה מספר על רכוש, כי כמובן רכוש זה דבר מפליל, שלאותה משפחה היה שלושה סוסים יותר מדי, וחמישה כבשים יותר מדי, או משהו בסגנון, כן? המסה שעוסקת בזה בספר, באמת, נקראת "שלושה-ארבעה סוסים". אבל הוא גם, עכשיו הוא גם מנדב מידע, הוא אומר, האבא של המשפחה, כלומר, אבא של סבא שלי, שבאמת לא חזר מסיביר, הוא נפטר במחנה ריכוז, הוא מספר שהאבא של המשפחה היה פעיל פוליטי במפלגה לאומנית, בלה-בלה-בלה, כן, זאת אומרת, שהוא לכאורה לאומן בורגני-ליטאי, ואסור לצאצאיו, הוא כבר מת בשלב הזה, כן? אסור לצאצאיו לחזור, כי לא יודעת מה הם יעשו. עכשיו, לא שאלו אותך על זה בכלל, מה אתה מנדב מידע?
דפנה: תראי, הוא לא עבר קורס של איך לעמוד בחקירות ק.ג.ב.
סיון: הוא בסך הכל מין עד, כאילו, יכולת פשוט לא לנדב, יכולת לספר מה ששואלים אותך, רק על הסוסים.
דפנה: זו סיטואציה שקשה מאוד לדעת איך מגיבים בה, אני מניחה ש…
סיון: אני חושבת שבאמת, כל האיכרים הליטאים האלה, לא היו כאלה, מיומנים בזה, כן? כי הם היו חדשים בזה, הם היו חדשים בחרא הסובייטי הזה.
דפנה: כן.
סיון: כן. ואז מסתבר גם שאותו איש שנידב מידע, הוא גם סוג של משפחה. בעצם אחותו המנוחה הייתה אשתו הראשונה של אח של סבא שלי.
דפנה: כן.
סיון: שהיא עצמו לא הוגלה. אז יכול להיות שיש שם איזה עניין אישי של, לא יודעת, נקמנות, לא יודעת מה, אולי איזה נקמנות, אולי איזה רצון לרשת משהו, אנא עארף.
דפנה: כן, זהו, רציתי להגיד רכוש, רכוש. הרבה פעמים רכוש זה מניע.
סיון: הרכוש הולאם שנים לפני כן, אני לא חושבת שהיה לו סיכוי לקבל משהו שכבר הולאם. כן, במיוחד שאותו אח בכלל היה בחיים ובליטא, הוא היחיד במשפחה שלא הוגלה. הוא היה פשוט נשוי בשנית כבר, אחרי שאשתו הראשונה מתה, לא משנה, אבל…
דפנה: את תצטרכי בספר הזה מפתח דמויות כמו שיש בכל הרומנים הרוסיים הגדולים.
סיון: יש לו מפתח דמויות. ב"שבעה ימים" יש מפתח דמויות.
דפנה: כן, אבל אני מדברת על הספר החדש שאת כותבת, זה נשמע עוד יותר סבוך.
סיון: החדש, דווקא החדש בגלל שזה ספר שירה, אז הוא לא נכנס ככה. יש שירים שהם מבוססים הרבה על זיכרונות של הסבתא השנייה שלי, אבל שם יש סיפורים על כל מיני אנשים אקראיים, כי סבתא שלי הייתה מתארת הרבה, נגיד, את העיירה שלהם, הסבתא השנייה, היא מבלארוס במקור, והיא מתארת את העיירה שלהם לפני המלחמה, והיא מספרת כל מיני סיפורים. עכשיו, פתאום את קולטת דפוס, נניח, שהיא מספרת סתם על הדרך, סתם כל מיני אנשים שהיא הכירה בעיירה, ויש דפוס נגיד כזה שהיא מספרת על כל מיני יהודים שהתחתנו עם נוצרים. על כל משפחה כזאת יש ממש סיפור, מה קרה להם ומה היה איתם, אז ממש בודדתי את הסיפורים האלה, יש איזה שבעה, לא זוכרת כמה, עשיתי מזה מחזור שירים, "נישואי תערובת", אבל זה על כל מיני אנשים שהם אקראיים, שאת לא צריכה לדעת מי הם באמת.
דפנה: כן, ברור.
סיון: את מספרת איזה מיקרו-סיפור כזה, תיעודי. באמת, בסוף, זה לא רק נהיה אישי, זה גם נהיה סוג של תיעוד.
דפנה: איך יקראו לספר החדש?
סיון: כרגע, השם בעבודה הוא "אנחנו חסרי המולדת", אני נורא גרועה בלתת שמות, גם לספר השלישי, "אחותי יהונתן" את השם נתנה דורית, ולא אני.
דפנה: זה שם נפלא.
סיון: תודה.
דפנה: זה ממש שם נפלא. אז מה את רוצה לקרוא מתוכו?
סיון: בגלל שאנחנו ב"על החיים ועל המוות", אז בואי נקרא באמת את המחזור על הדוד, שנקרא "לאונרדו ספר הדגים". יש בזה שלושה שירים קטנים. [מקריאה]
"עַל דֶּלֶת חַדְרְךָ הָיָה תַּצְלוּם
שֶׁל גֶּבֶר מֵעוֹלָם אַחֵר: דָּוִד הַפְלוֹרֶנְטִינִי,
כְּדֵי לְהַזְכִּיר לְאָן לִשְׁאֹף. עָשִׂיתָ
כָּל בֹּקֶר הִתְעַמְּלוּת עִם מִשְׁקוֹלוֹת, וּכְלוּם
מֵהֶרְגְּלִי גְּבָרִים רָעִים. "טוּק טוּק." "תַּמְתִּינִי
שְׁנִיָּה. טוֹב, בּוֹאִי, סֶנְיוֹרִיטָה."
"מַה זֶּה?" "אֲנִי רוֹשֵׁם אֶת מֶזֶג הָאֲוִיר.
כָּל יוֹם. מֵאֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם.
טֶמְפֶּרָטוּרָה וְלַחוּת, וְלַחַץ אַטְמוֹסְפֵרִִי,
וּמִשְׁקָעִים. גָּשׁוּם, מֻשְׁלָג, בָּהִיר
אוֹ מְעֻנָּן." "מָצָאתָ אֶת אֶפֶקְט הַחֲמָמָה?" "בֵּינְתַיִם
עוֹד לֹא בָּרוּר לִי. מַה תִּרְצִי לִהְיוֹת?" "סוֹפֶרֶת.
וְאַגָּב, אֵיפֹה סֵפֶר הַדָּגִים שֶׁלְּךָ?" "הִנֵּה, תִּקְחִי."
"תּוֹדָה. מִי זֶה?" "דָּוִד." "וְלָמָה הוּא עֵירֹם?" "זֶה פֶּסֶל."
"אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהָאַף צוֹמֵחַ כָּל הַזְמַן? עַד מָוֶת."
"מָה אַתָּ אוֹמֶרֶת? לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת. אֲנִי מַכְחִישׁ."
"כָּתוּב בַּסֵּפֶר. יֵשׁ לִִי שְׁעוּעִית מֻנְבֶּטֶת בַּמִּרְפֶּסֶת.
וְגַם הִמְצֵאתִי מְכוֹנַת בְּשּׁוּל. הִיא אוֹטוֹמָטִית.
הִיא מְכִינָה לְבַד מָרָק וְגַם קְצִיצוֹת."
"תָּבִיאִי מִיָּד, זֶה יַעְזֹר מְאֹד לְסַבְתָּא."
"הִמְצֵאתִי בִּכְאִלּוּ, וַאֲנִי אֶהְיֶה גַּם פּוֹלִיגְלוֹטִית."
"אַתְּ, אַתְּ לֹא רְצִינִית, רוֹצָה אֱגוֹז? אֶפְשָׁר לַחְצוֹת.
אֲגוֹז בָּרִִיא לַמֹּח." "וְאַתָּה יוֹדֵעַ סַלְטָה?"
"לא, סַלְטָה לֹא. וְאַתְּ יוֹדַעַת לוֹטוּס?…"
וְאֶת הַלּוֹטוּס שֶׁלְּךָ אֲנִי יוֹדַעַת עַד עַכְשָׁו,
כִּי זֶה זִכָּרוֹן מִמְּךָ, וְלֹא מִימֵי תִּרְגּוּל הַיּוֹגָה,
שֶׁלֹּא הָיִיתִי טוֹבָה בָּהּ. הֲיֵשׁ עוֹלָם יוֹתֵר מִכֻשֻּׁף
מֵהָעוֹלָם הָרַצְיוֹנָלִי שָׁלְּךָ, כֻּלוֹ סוּפֶּר-אֶגוֹ
מַדָּעִי לְמִשְׁעִי, דּוֹאֵג לִבְרִיאוּת הַגּוּף
בְּיָמִים שֶׁבָּהֶם זֶה לֹא עִנְיֵן אַף גֶּבֶר?
וּמַה שֶׁנִּרְאָה בְּעֵינֵי זָרִים כְּסְגוּף,
הָיָה סוּג שֶׁל שִׂמְחַת-חַיִּים, סוּג שֶׁל גְּלָאמוֹר
אַנְטִי־זוֹהֵר: לִנְסֹעַ בְּאוֹטוֹבּוּס לָעֲבוֹדָה, לַעֲבֹד בְּגַן הַיֶרֶק,
לַעְזֹר לַהוֹרִים הַמִּזְדַּקְנִים. סִפֹּרֶת, מַדָּע פּוֹפּוּלָרִי, כּשֶׁר.
לָדוּג דָּגִים. לְלַקֵּט פִּטְרִיּוֹת. לְהָכִין מְרַק
דָּגִים. מְרַק פִּטְרִיּוֹת. לַעֲנוֹת לִשְׁאֵלוֹת חַסְרוֹת פֵּשֶׁר
שֶׁל הָאַחְיָנִית הַקְטַנָּה, כְּאִלּוּ הִיא מַנְחַת תָּכְנִית מַדָּע.
מְסִירוּת אֵין קֵץ, שֶׁמַּסְתִּירָה בְּדִידוּת עוֹד יוֹתֵר אֵינְקֵצִית.
וּכְשְׁכֻּלָּנוּ הָלַכְנוּ, וְלָקַחְתָּ אֶת חַיֶיךָ בְּיָד כְּבֵדָה,
כְּאִלּוּ הִשְׁאַרְתָּ לִי אַלְבּוֹם שֶׁל סְקִיצוֹת:
"צַיְרִי אֶת זֶה עַד הַסוֹף. עֲשִׂי זֹאת כְּמוֹ שֶׁצָרִיךְ.
נַסִי לִצְלֹחַ אֶת הַבְּדִידוּת. שִׁמְרִי עַל הַבְּרִיאוּת.
אַל תַאֲמִינִי בָּאֵל. חִזְקִי, אִמְצִי, זִכְרִי,
זִכְרִי אוֹתִי. זִכְרִי אוֹתָנוּ. רוּת, סוֹף. רוּת.”
דפנה: אז באמת את מתארת איזה זיכרון של אחיינית קטנה, של איזה מן דוד נערץ כזה,
סיון: נכון.
דפנה: שהיא שואלת אותו כל מה שבא לה, כי ברור שיהיו לו תשובות על כל מיני דברים.
סיון: הוא גם לא ינפנף אותה.
דפנה: כן. אבל כשאת אומרת שהוא השאיר סקיצות, זאת אומרת, הוא השאיר כל מיני דברים שאת מרגישה שאת צריכה להמשיך אותם, או את צריכה, סוג של ציוויים כאלה לחיים.
סיון: משהו כזה, כן. תראי, המשפחה שלי בכל מיני מובנים, מאוד הקדימה את זמנה. [צוחקת] למשל, העניין הזה של באמת אורח חיים בריא, שמי חשב על זה בשנות ה-80, כן? או זה שהוא מדבר, שאני מדברת איתו שם על אפקט החממה, שמי חשב על זה בשנות ה-80, כן? כל מיני דברים מהסוג הזה. זה משהו שאני קצת מייחסת אליו, כן? זה מן מורשת שלו, כן? למרות שהאבא שלי היה בכלל בספורט תחרותי.
דפנה: כן, מה אבא שלך עשה?
סיון: אתלטיקה קלה. הוא היה אלוף ליטא במאה ועשרה מטר משוכות.
דפנה: והוא לא המשיך את זה פה, או שהוא כבר הגיע מבוגר מדי.
סיון: הוא היה כבר בגיל 40, הוא פרש עוד בשנות ה-20 שלו. זה לא איזה כדורגל שאת יכולה להפוך את זה למקצוע, מתישהו התחיל להתנגש עם עבודה ומשפחה.
דפנה: ובין השורות שם, או שאת אפילו אומרת את זה במפורש, יש גם איזה ציווי כזה להילחם בדיכאון הזה.
סיון: נכון, נכון.
דפנה: לא ליפול אליו.
סיון: הוא גם ניסה ביושר. בסצנות האלה הוא כמובן היה עוד בריא, אבל כשהוא חלה, הוא הבין שיש לו בעיה, הוא פנה לטיפול, הוא ניסה ביושר. זה שהוא לא תמיד הקפיד לקחת את הכדורים, זה מפני שגם עם הכדורים היה לו רע וכולי, אבל הוא באמת ניסה ביושר.
דפנה: אבל את מרגישה את הציווי הזה של לא ליפול לדברים האלה, לא לתת לעצמך…
סיון: אני חושבת שכן, תראי, אני טפו, טפו, טפו, בינתיים לא הייתי במצב שקרוב לזה איכשהו, אבל אני מאמינה שזה שאני מודעת לסיפור שלו, הוא דבר שמחזק, כן, הוא מאפשר איזושהי יכולת אולי לתפוס את זה כשזה קטן, או לדעת מה קורה אחר כך, באלו סימנים אסור לזלזל, את יודעת, אם זה אצל עצמך ואם זה אצל מישהו קרוב אחר שאת רואה.
דפנה: יש עוד איזשהו שיר שהוא נוגע במשפחה וב…?
סיון: יש פה המון. יש פה "מחזור על הסבא", "מחזור על הסבתא", "מחזור על סאשה", מה בא לך לשמוע?
דפנה: בא לי לשמוע משהו על סבתא.
סיון: על סבתא.
דפנה: כמובן.
סיון: אז יש פה מחזור שקוראים לו "יהודית עברית", כי בעצם אותה סבתא יהודית שממנה לראשונה שמעתי את העברית בעצם, ואז זה נהיה דבר גדול בחיי. גם פה מחזור של שלושה שירים קטנים. [מקריאה]
"יְהוּדִית אֲהוּבָה, אֲנִי כּוֹתֶבֶת לָךְ מִמִּזְרַח תֵּל אָבִיב.
בִּימֵי יִלְדוּתֵךְ בְּנֵי אַרְצֵנוּ פָּתְחוּ פֹה חַוָּה.
הגַנֶנֶת הַקוֹדֶמֶת שֶׁל נִינֵךְ אוֹמֶרֶת שֶׁעַד יָמֵינוּ
יְלָדִים נִדְבָּקִים פֹּה מֵהַפֶּה וְהַטְּלָפַיִם שֶׁל אָז,
כִּי אֵין בַּטֶבַע דְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָשִׁיב
לְפָחוֹת אֶת הַצֵל שֶׁלָּהֶם. אֶת הַוִּירוּס. אֶת הַשִׁכְבָה
הַמַשִׁיקָה שֶׁל אֲוִיר. אֵין דָּבָר שֶׁלְגַמְרֵי אֵינֶנּוּ,
כָּל עוֹד מִישָׁהוּ זָכַר אוֹתוֹ. אוֹ לְפָחוֹת חָרַז.
יְהוּדִית, אֲנִי כּוֹתֶבֶת לָךְ בְּשָׂפָה שֶׁהָיְתָה הַסּוֹד
הַגָּדוֹל – שֶׁלִי וְשֶׁלָּךְ. לִפְנֵי כֵן, שֶׁלָּךְ וְשֶׁל יְדִידַיִךְ
מֵהַגִּימְנַסְיָה. פַּעַם פָּגַשְׁתּ אֶת בֶּן כַּתָּתֵךְ בְּאוֹטוֹבּוּס סוֹבְיֶטִי,
וְהִתְחַלְתֶּם לָשִׁיר "רוּץ מַהֵר אֶל תֵּל אָבִיב, חַבּוּבּ!"
פֶּלֶא שֶׁלֹא חֲטַפְתֶּם סִיבוּב סִיבִּיר שֵׁנִי. הָיִית שׁוֹטֶפֶת כּוֹסוֹת
(אני נִגַּבְתִּי) וְחוֹשֶׂפֶת אֶת הָעִבְרִית שֶׁעֲדַיִן
הָיְתָה רַק שֶׁלָּהֶם וְשֶׁלָךְ – עַד שֶׁהֵבֵאתִי
אֶת הָעִבְרִית הַסוֹדִית שֶׁלָּךְ לְתֵל אָבִיב. לֹא הָפוּךְ.
אֲנִי בֶּטַח נִשְׁמַעַת כְּמִי שֶׁכּוֹתֶבֶת מִתּוֹךְ אֵיזֶה חוֹר בַּזְמַן.
כְּמוֹ בֵּית דֹּאַר יָשָׁן, שֶׁבּוֹ הָיִינוּ נִכְנָסִים לְתָאִים
לְשִׂיחוֹת לְעָרִים אֲחֵרוֹת. הָלוֹ, הָלוֹ, אַתְּ שָׁם?
אֵיךְ מֶזֶג הָאֲוִיר אֶצְלְכֶם? יֵשׁ רוּחַ? יֵשׁ שֶׁמֶשׁ?
הָעִבְרִית הַסוֹדִית שֶׁלָּנוּ, מִנְהָרָה חֲלוּלָה בְּשֻמַן
הַשָּׁנִים, מְשַׁגֶּרֶת רוּחַ מְצַמְרוֹת אֳרָנִים לִיטָאִים
אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל, הָאָהוּב, הַמְגֻשָׁם
שֶׁל אוֹתָהּ תֵּל אָבִיב, אֲהוּבָה, מְגֻשֶׁמֶת,
אַךְ קַלִילָה – כְּמוֹ חַיָּה גְדוֹלָה, מְחֻסְפֶּסֶת, יָפָה,
בְּעַצְמָהּ פָּרָה מַהַחַוָּה שֶׁהָפְכָה זֶה מִכְּבָר
לִשְׁכוּנָה עִירוֹנִית. עֲדִינָה וְחוּמַת עֵינַיִם,
כָּמוֹנוּ. אֲנִי יוֹשֶׁבֶת בְּבֵיתִי, אֲבָל כּוֹתֶבֶת כְּמוֹ מִמַּסָּעוֹת,
אֵלַיִךְ, יְהוּדִית. אֲנִי כּוֹתֶבֶת בְּשָׂפָה
שְׁדֶּרֶךְ כָּל הָעוֹלָמוֹת הַמַּקְבִּילִים הִבְרַחְתָּ וְהֶעֱבַרְתָּ.
בַּסוֹף כֻּלָם – בְּנוֹתַיִךְ, חֲתָנַיִךְ, אַחְיָנַיִךְ -
לָמְדוּ עִבְרִית. אֲבָל רַק לִי הָיְתָה אוֹתָהּ עִבְרִית שֶׁל סוֹד.
אֲבָל עוֹד לִפְנֵי הָעִבְרִית הָיְתָה אַהֲבָה.
אֲבָל עוֹד לִפְנֵי שֶׁהָרִית אֶת אִמִּי, הָיְתָה אַהֲבָה.
כָּל מַה שֶׁקִבַּלְתְּ מִנַּעֲרֵי הַגִימְנַסְיָה הָעִבְרִית –
סְרָטִים, רִקוּדִים, טִיוּלֵי אוֹפַנָיִם
וְטַנְגּוֹ בְּיִידִישׁ – "געדענק, געדענק!",
הַעֲרָצָה לְלֹא תְּנַאי, עַזָּה, נַעֲרִית,
כָּל מַה שֶׁקְבַּלְתְּ מֵאָבִיךָ, שֶׁהִדֵּק
אֶת תַּצְלוּמֵךְ לְלִבּוֹ בֵּין אַבְנֵי הָרֵחַיִם
שֶׁל כָּל הַגוּלַאגִים, כָּל מַה שְׁקִבַּלתְּ
מִסָּבִי, שֶׁכָּתַב לָךְ בְּאֶמְצַע סִיבִּיר
"Tavo labai gražios akys" [עיניך יפות מאוד] – אָגַרְתְּ
הַכֹּל בִּשְׁבִילֵנוּ. הָיִית אוֹמֶרֶת "געוואלד"
או "Viešpate dieve" [אלוהים אדירים] אֶל תּוֹךְ הָאֲוִיר
הַמְבֹרָךְ שֶׁל בֵּיתֵךְ, כְּמוֹ חָלָב נִגָר
שֶׁל אַהֲבָה. מַעֲרִיצַיִךְ, נַעֲרֵי הַגִימְנַסְיָה,
כְּלָם נִרְצֶחוּ. לֹא יָכֹלְתְּ לְהַצִיל
לֹא גוּף וְלֹא חֹמֶר, רַק אֶנֶרְגְיָה שֶׁלֹא נֶעֶלֶמֶת, זְרִימָה שֶׁקוֹלַחַת,
וְאָסַפְתְּ אֶת כֻּלָהּ לְמַצְבֵּר אַהֲבָה, וְנִכְנַסְתִּי
אַחֲרַיִךְ לַחֲדַר מְכוֹנוֹת מַהְבִּיל,
וּמֵאָז אֲנִי שָׁם, מְשַׁמֶּרֶת טֶמְפָּרָטוּרָה וְלַחַץ.
לֹא הָיִיתִי אִתָּךָ בְּזִקְנָתֵךְ.
לֹא עָצַמְתִּי אֶת עֵינַיִךְ הַיָּפוֹת.
הַשִׁכְחָה מֵעוֹלָם לֹא אַחֲזָה בְּכֻלֵךְ, יְהוּדִית.
זִכְרוֹנָךְ שָׁב אֵלַיִךְ לְבִקּוּר אַחֲרוֹן.
זָכַרְתָּ הַכֹּל. אֶת כֻּלָם. אֶת כָּל הַשָּׂפוֹת.
רַק לֹא זָכַרְתְּ מַה קָּרָה לְתַלְמִידֵי הַגִּימְנַסְיָה
הָעִבְרִית שֶׁל מַרְיַמְפּוֹלָה, מַחְזוֹר אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת אַרְבָּעִים."
זה היה קטע מדהים, את יודעת, כמו כל האנשים הבאים בימים, היא התחילה לקראת הסוף כמובן לאבד זיכרונות…
דפנה: יכולות קוגניטיביות.
סיון: יכולות קוגניטיביות, כן. אבל כמובן, שוב, כמו כולם, היא זכרה נפלא את ימי נעוריה, וממש לפרטים, שפות, כל מה שהיא למדה אז וכולי, וכמובן הרבתה לספר עליהם, אבל כמין תגובת הגנה אחרונה, היא שכחה שהייתה שואה. הרי היא עצמה בעצם נשלחה לסיביר ושרדה שם, אבל החברים שלה נשארו וכולם נרצחו. והנה, היא מספרת על כל מיני… היא הייתה נערה נורא פופולרית בגימנסיה, נורא יפה, היה לה חבר, היה לה… היו לה חברות, היו לה מיליון מעריצים שם וכולי, והיא הייתה מספרת על כל האנשים האלה, על כל חברי הנעורים האלה שלה, ואז היא הייתה מסיימת תמיד, "ומה קרה להם אחר כך, אני לא יודעת."
דפנה: כן.
סיון: כשכמובן, כל היכולות הקוגניטיביות שלה היו מלאות, היא ידעה מצוין מה קרה שם. היא פשוט את הדבר הזה היא שכחה, או יותר נכון, לא חזרה לזכור אותו.
[מוזיקה]
דפנה: וטוב שכך.
סיון: וטוב שכך, כן. עדיף להם…
דפנה: סוג של חסד, כן, סוג של חסד. תודה רבה מאוד, סיון, על השיחה הזאת.
סיון: תודה רבה, דפנה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários