על החיים ועל המוות - עם דפנה לוי - 173. יאיר אגמון

את יאיר אגמון, הקולנוען והסופר, ביקשתי לראיין אחרי שראיתי את הסרט שעשה על הרומן בין הוריו – אמו, שהייתה צעירה דתייה וגידלה אותו כאם יחידנית, ואביו שהיה אז נשוי ואב לשבעה ילדים. שבו את לבי במיוחד רחל, אשתו של האב, שעד מותה הפגינה כלפי יאיר רק חום והבנה וקבלה, וכמובן רחל – אימו, שלהבדיל אלף אלפי הבדלות, עדיין חיה מאוד. אלא שיאיר רצה לספר עוד – כי לאבל על אביו, וזמן לא רב לאחר מכן גם על רחל, הצטרף האבל שלו על התינוק הראשון שאמור היה להיוולד לו – שכדי להתמודד איתו הוא נעזר דווקא בכתבי רבי נחמן, הרב הכי חילוני, כהגדרתו, ומי שעזר לו להבין איך מתארגנים בעולם שאין בו אלוהים. בתוך השיחה שילבתי קטעים מהטריילר של ״רחל אגמון״, סרטו של יאיר על הוריו, שניתן לצפייה חופשית ביוטיוב, קטע משיחה של יאיר עם אמו בסדרת הרשת הנהדרת שלו הטרמפיסטים, שגם היא זמינה ברשת, שיחה קצרצרה בין יאיר לבתו חיה שנכנסה לחדר במהלך שיחתנו ולא יכולתי להביא את עצמי למחוק.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 15/08/2025.

‏קריינית: "על החיים ועל המוות". עורכת ומגישה, דפנה לוי.

‏[מוזיקת פתיחה]

‏דפנה: את יאיר אגמון, הקולנוען והסופר, ביקשתי לראיין אחרי שראיתי את הסרט שעשה על הרומן בין הוריו. אמו, שהייתה צעירה דתייה, וגידלה אותו כאם יחידנית, ואביו, שהיה אז נשוי ואב לשבעה ילדים. שבו את ליבי במיוחד רחל [במלעיל], אשתו של האב, שעד מותה הפגינה כלפי יאיר רק חום והבנה וקבלה, וכמובן רחל [במלרע], אמו, שלהבדיל אלף אלפי הבדלות, עדיין חיה מאוד.

‏אלא שיאיר רצה לספר עוד. כי לאבל שלו על אביו, וזמן לא רב לאחר מכן גם על רחל, הצטרף האבל שלו על התינוק הראשון שאמור היה להיוולד לו. אבל, שכדי להתמודד איתו הוא נעזר דווקא בכתבי רבי נחמן, "הרב הכי חילוני" כהגדרתו, ומי שעזר לו להבין איך מתארגנים בעולם שאין בו אלוהים. בתוך השיחה שילבתי קטעים מהטריילר של "רחל אגמון", סרטו של יאיר על הוריו, שניתן לצפות בו חופשית ביוטיוב, קטע משיחה של יאיר עם אמו בסדרת הרשת הנהדרת שלו, "הטרמפיסטים", שגם היא זמינה ברשת, ושיחה קצרצרה בין יאיר לבתו חיה שנכנסה לחדר במהלך שיחתנו, ופשוט לא יכולתי להביא את עצמי למחוק.

‏יאיר: מה… מטורף שאת רוצה לדבר עליה, מכל האנשים.

‏דפנה: למה? רגע…

‏יאיר: לא לא, אני אדבר עליה בשמחה, פשוט מעניין שהיא תפסה אותך, אממ…

‏דפנה: הסרט על אמא שלך הותיר בי רושם אדיר. לא יודעת למה אפילו. אבל אם יש מישהו…

‏יאיר: לא, בשמחה.

‏דפנה: …אם יש אנשים אחרים שמתו בחייך והיית מעדיף לדבר עליהם…

‏יאיר: אם היית שואלת אותי, אז באמת הייתי חושב או על אבא שלי, או על… היה לנו סיפור של… של הפסקת הריון, של לידה שקטה. ש… זה לא מישהו, אבל זה כן כאילו מפגש מאוד חזק עם מוות.

‏דפנה: כן.

‏יאיר: אבל אין לי, אין לי שום בעיה ל…

‏דפנה: בהקשר הזה, באמת, אתה דיברת על רבי נחמן, נכון?

‏יאיר: נכון.

‏דפנה: כן. טוב, אז בוא נתחיל מאבא שלך. אנחנו נוכל את השאלות שיש לי על רחל [במלרע], אני אוכל לשאול דרך זה.

‏יאיר: תנהלי את זה, תשאלי אותי מה שאת רוצה ואני… ואני אענה לך.

‏דפנה: בסדר. אז קודם כל אני… לטובת מי שלא ראה את הסרט שעשית על אמך…

‏יאיר: "רחל [במלרע] אגמון".

‏דפנה: רחל… אה, גם היא רחל?

‏יאיר: כן. [צוחק]

‏דפנה: אז לטובת מי שלא ראה את הסרט "רחל אגמון" שעשית על אמא שלך, אם תוכל לספר קצת את הרקע של הולדתך והסיפור של אמא שלך ואבא שלך.

‏יאיר: את אומרת לתמצת את הטלנובלה הגרוזינית הזאת, הדַלת תקציב [דפנה צוחקת] לשתי משפטים. לא, סתם, אני גדלתי, אני גדלתי למשפחה שבה אני הייתי הבן היחיד של אמא שלי. גדלתי במשפחה חד-הורית, והכרתי את אבא שלי מגיל אפס וידעתי גם מה הסיפור. והסיפור הוא שאמא שלי נסעה בטרמפ. היא נכנסה לרכב של אבא שלי, אבא שלי גר במושב פטיש ליד אופקים, ואמא שלי גרה בירושלים. אז, באותה תקופה, הוא ואשתו היו סוג של פרודים והוא היה נוסע לבקר את הילדים בירושלים. בנסיעה הזאת מצומת גילת לירושלים, נוצר ביניהם קשר שהפך להיות קשר רומנטי, שאחרי זה גם הם יצאו יחד איזה שלוש שנים. ובשנת 87' נולדתי אני. בסרט אני עושה איזה מין דרמה כזאת על השאלה האם הייתי רצוי או לא רצוי, יש כזה…

‏דפנה: שקיבלת עליה תשובה?

‏יאיר: בסרט רואים את הגרסאות, שאבא שלי טוען שאמא שלי עשתה לו קטע ונכנסה להריון ואמא שלי טוענת שהם ממש רצו ילד וזה.

‏[הקלטה מתוך הטריילר לסרט "רחל אגמון"]

‏יאיר: "אמא, את מכירה את המושג 'יזיזים'?"

‏רחל: "יזיזים?"

‏יאיר: "כן."

‏רחל: "כן."

‏יאיר: "מה זה המושג הזה?"

‏[מוזיקת רקע]

‏רחל: "זה אנשים שיש להם קשר סביב סקס."

‏יאיר: "נכון. האם הייתם יזיזים?"

‏רחל: "לא."

‏יאיר: "אז מה עשית איתה שלוש שנים?"

‏חיים: "מה עשיתי? פרפרתי אותה [צוחק], מה עשיתי?"

‏יאיר: "מבחינתך זה היה סטוץ או אהבה?"

‏רחל: "הוא אהב אותי כמו שאני - שמנה, ושעירה. הוא אהב אותי כמו שאני."

‏יאיר: "אני רוצה שנדבר עלייך ועל אבא."

‏רחל: "מה יש לי לדבר על אבא?"

‏חיים: "תעזוב, זה לא מעניין. מעניין השחמט, יותר מעניין. [רחל צוחקת צחוק גדול] סתם היא שיקרה לך. לא. את האמת תשמע ממני."

‏יאיר: "אבא אמר שאת עשית לו קטע, ושככה נכנסת להריון. ככה."

‏רחל: "ככה הוא אמר לך?"

‏יאיר: "ככה הוא אמר לי."

‏רחל: "שקרן."

‏יאיר: "חשבתי שהיום נגמור עם הסיפור הזה."

‏בסרט שעשיתי על ההורים שלי… לא, אני אולי אספר את זה אחרת. אני גדלתי בבית, כאמור, דת… לא כאמור. גדלתי בבית, כאמור עם אם חד-הורית, אבל בחברה דתית בירושלים, שנראה לי חשוב לציין שלא היה דבר כזה מימיני או משמאלי. כלומר, לא ב… לא היה לי אף חבר עם הורים גרושים, לא היה לי אף חבר בלי אחים, לא היה לי אף חבר עם א… עם סיפור משפחתי כזה מטורף. כאילו זה… הייתי מאוד-מאוד חייזר בהקשר הזה, ונורא התביישתי בסיפור הזה. הייתי עסוק נורא בלהסתיר אותו. אז זה רק החברים הקרובים שלי ידעו את הסיפור על אבא שלי. יש לי הרבה שריטות, או נקרא לזה ש… לא יודע אם שריטות זה המילה. שריטונות - שריטות קטנות.

‏דפנה: שהייתה איזה גרסה ששיווקת לציבור היותר רחב?

‏יאיר: לא. כולם… כאילו, אם מישהו שאל אותי א… זה, כאילו ידעו שיש לי אבא, ידעו שזה, אבל את יודעת, את כל הסיפור - שהוא גבר נשוי ויש לי אחים. החברים הקרובים ידעו.

‏דפנה: כן.

‏יאיר: היה לי הרבה תסביכים בבית-כנסת. תמיד היה לי אישוּ שלא, שלא היה לי מקום לשבת ואמא שלי הייתה כל פעם מוצאת לי… כי הרי זה נפרד גברים ונשים, אז הייתי נכנס ילד לבד. אני עד היום שונא בתי-כנסת. זהו, אני חושב שהעברתי חצי חיים בלהתבייש בסיפור הזה ואז עוד חצי חיים בלהתגאות בו. להתגאות בו במובן של "אני לא עשיתי כלום", ובעיקר במובן שבתוך הסיפור הבאמת כואב הזה, אז יש בו גם הרבה-הרבה יופי. הרבה-הרבה יופי.

‏דפנה: אני מניחה שהיית ילד מאוד אהוב.

‏יאיר: אממ, הייתי ילד מאוד אהוב בבית שבו גדלתי. עד כיתה ג', הייתי ילד מאוד-מאוד א… נקרא לזה עם קשיים חברתיים ונורא בודד ונורא לא מקובל. גרתי בשכונה לא כל-כך טובה בירושלים, שכונת גילה, ובכיתה שבה למדתי אז היה לי קשה מאוד, אני זוכר את זה לרעה. ואז בכיתה ד' אמא שלי… אמא שלי עבדה, היא הייתה מפקחת ארצית במשרד הרווחה, וכדי להשלים הכנסה היא הייתה מנקה בתים. אז באחד הימים אמא שלי ניקתה בית שהיה אמור להיות מין דירת נופש של אנשים בשכונה הרבה יותר טובה בירושלים, שכונת רחביה. כשהיא סיימה לנקות, אז ה… בעלי דירה שאלו אותה אם היא מכירה מישהו שאולי ירצה לגור פה ומדי פעם בשבתות לפנות את הבית כדי שהם יוכלו לנפוש בירושלים. אמא שלי במקום אמרה "אני". וככה עברנו לדירת יוקרה כזאת, אמא שלי ואני, וגרנו שם כמה שנים ובעצם עברתי בית-ספר, עברתי חברה ומשם בעצם מסלול חיי מאוד השתפר. כאילו נהייתי פתאום מקובל חברתית ו…

‏דפנה: מה עשיתם בשבתות שצריך היה לפנות את הדירה?

‏יאיר: היינו נוסעים כמעט כל שבת לסבתא שלי בקיבוץ עין הנציב. כמעט כל שבת.

‏דפנה: מתי לך נודע הנסיבות של הולדתך וה…

‏יאיר: אני לא… אין לי זיכרון של עצמי לא יודע את זה. כלומר, מבחינתי תמיד ידעתי מי זה אבא שלי. אמא שלי סיפרה ש… אמא שלי, אמא שלי מספרת שכשהייתי בגן אז ילדים צחקו עליי שאין לי אבא, ואז היא התקשרה אליו ואבא שלי באותו יום הגיע לאסוף אותי, עשה "סיבוב דאווין". כלומר, אבא שלי היה נוכח בחיי. זה היה קצת מורכב כי אמא שלי, בעצם מה שהיא עשתה היא אמרה לו, היא עשתה איתו מין דיל כזה שהיא לא תובעת ממנו מזונות, והוא בתמורה לא… לא מתנכר לי או כאילו, הוא כאילו מכיר בי. הוא כאילו, היה לו קשיים כלכליים מאוד רציניים אז אם היא הייתה גם תובעת אותו מזונות, זה היה אירוע כנראה שהיה יוצר איזשהו קרע. במקביל, אשתו של אבא שלי, ששמה גם רחל, אז תמיד הייתה טובת לב אליי ותמיד קיבלה אותי וכל פעם שהייתי מגיע לשם התייחסה אליי כמו בן, ולא הרגשתי ממנה אפילו קמצוץ של קמצוץ של… של פירור של כעס או… כאילו ממש אישה, אישה עם איזה גדלות רוחנית ש… שזה דברים שאתה לא מבין כילד או כנער, כאילו זה דברים שאתה, רק במרחק השנים אתה בכלל יכול לגשת אליהם.

‏דפנה: בגלל זה הדמות שלה בסרט שלך כנראה כל-כך שבתה את לבי, כי מדובר באישה שיש לה שישה ילדים משלה.

‏יאיר: שבעה, כן.

‏דפנה: שבעה ילדים. וואו.

‏יאיר: כן. כן.

‏דפנה: אז זהו, מדובר באישה שיש לה שבעה ילדים משלה, קרוב לוודאי שיש איזה מטען של עלבון, כעס, כל מיני דברים מסביב לעובדה שפתאום לבעלה נולד ילד מחוץ לנישואין.

‏יאיר: כן. אני אציין שזה אפילו יותר מורכב, כי אבא שלי גם, בוא נגיד, כשהוא עזב את אמא שלי הוא לא עזב לאשתו, הוא עזב לאישה אחרת. אבא שלי היה לו מה שנקרא סיפור חיים משלו, והיא הייתה צריכה באמת להחזיק את זה. אני גם חושב, אם אפשר להביט מהצד, לא שאני קשור למשפחה הזאת באמת, אבל נראה לי שזה לא היה נישואין כמו שאנחנו מדמיינים היום נישואין. כלומר, הם התחתנו כשהיא הייתה בת 14, עולה חדשה מטורקיה, היא בקושי ידעה עברית, היא נראתה יפת תואר. כלומר, אני לא חושב שהם בנו את הזוגיות הזאת על איזה יסודות של קשר עמוק, נגיד את זה ככה. וזה כזה, זה של פעם כזה, סיפור של פעם כזה. אז זה יותר חמקמק, אבל, אבל כן, היא בנתה איתו בית והיא ספגה ממנו הרבה, הרבה עלבונות. היא הייתה אישה מאוד א… מאוד מרגשת ונוגעת ללב. אחרי שהוא נפטר הייתי בא לבקר אותה וזה תמיד היה כל-כך מרגש לשבת איתה. והיא נפטרה מכאב, כלומר היא נפטרה מ… היא פשוט לא… מאוד-מאוד אהבה אותו, מאוד הייתה תלויה בו, באבא שלי. וממש פחות, לדעתי, משנתיים אחרי זה היא כבר נפטרה.

‏דפנה: אבל היא נתנה לך את האפשרות להיות אח של הילדים שלה.

‏יאיר: היא תמיד קיבלה אותי. לא יודע אם "אח" זה המילה, אבל היא תמיד קיבלה אותי ואף פעם לא הרגשתי טרוניה. א… אני חושב שתמיד ידעתי שיש לי אחים אבל חלק מהם מאוד-מאוד היו קרובים אליי כבר מגיל צעיר. יש לי אחות ששמה אתי, שהיא גרה בירושלים בזמנו, גם היום, והיא פשוט, כילד גם, היא מאוד-מאוד, מאוד-מאוד חיבקה אותי ואהבה אותי. יש לי אחות ששמה כנרת שדווקא כשהייתי ילד היא מאוד התנכרה אליי - אני הכי לא שיפוטי כלפי זה, זה הכי מובן, זה ה-default בעיניי - ודווקא אחרי… סביב השבעה של… סביב ה… שטיפלנו באבא שלי זכרונו לברכה בבית-חולים, אז נוצר בינינו קשר מאוד עמוק. וטוב. והיא אחת האחיות שאני הכי קרוב אליהן היום.

‏דפנה: אז בתור ילד שגדל במשפחה חד-הורית וילד בודד, אתה קיבלת חתיכת חבילה נוספת.

‏יאיר: כן, אבל שוב, הם לא היו אחים שלי במובן הפרקטי. כלומר, הייתי מגיע והייתי יודע שהם אחים שלי והייתי נפגש איתם ו… קשר דם כזה. זה לא קשר עמוק. קשר עמוק איתם נוצר תכלס בתקופה שאבא שלי היה בבית-חולים. שם, בעצם… אוקיי, לא רק שגיליתי מי שהם, לא רק שהכרתי אותם, גם מאוד-מאוד התאהבתי בהם. הם אנשים מאוד, מאוד מרגשים ומיוחדים וכל אחד והקטע שלו. כילד החוויה שלי היא של, של בן יחיד די בודד. כאילו לא הייתי אומר לך שהיו לי אחים.

‏דפנה: ושגדֵל אצל אמא שמן הסתם יש לה הרבה מאוד קשיים מסביב, כי בטח החברה הדתית מסביב עיקמה את הפרצוף, כמו שאתה התביישת, קרוב לוודאי שגם עשו לה כל מיני…

‏יאיר: כן, אבל אמא שלי לא חיה בתדר שאת ואני חיים בו. היא יש לה תדר משלה. השריר "fuck it" שלה הוא מאוד-מאוד גדול.

‏דפנה: או, חשבתי שזה שריר שמתפתח בגיל נורא מאוחר.

‏יאיר: היא פשוט בן-אדם עם, עם center מאוד חזק. ומאוד-מאוד מצחיקה, מאוד אוהבת את החיים. מאוד… היא לא תנסח את זה ככה, אבל היא מסתכלת על הטוב.

‏[הקלטה מתוך הפרק "אמא" בסדרה "הטרמפיסטים"]

‏[מוזיקה]

‏רחל: "היי, הכל בסדר?"

‏יאיר: "כן. שלום גברת אגמון. [במלעיל]"

‏רחל: "למה אתה קורא לי גברת אגמון? אני אמא שלך. זהו, רציתי רק להגיד לך שהיה לי יום עמוס. בבוקר הייתי בשיעור פרשת בראשית, הרב מדן, לא הבנתי מה הוא הולך להגיד [יאיר צוחק], מה הוא אמר. זהו, ואחרי זה נסעתי עם עגלת שוק ל"רמי לוי", עליתי בחזרה על קו 13, עגלה מלאה."

‏יאיר: "למה לא נסעת באוטו שלך?"

‏רחל: "באמת לענות?"

‏יאיר: "כן."

‏רחל: "כי יש לי בן אחד והוא עושה איזה סרט על טרמפיסטים או משהו כזה. והוא ביקש את האוטו בפעם החמישית, ליומיים."

‏יאיר: "שמינית."

‏רחל: "השמינית, נוך בעסער, עוד יותר טוב."

‏יאיר: "למה הבן שלך כזה אובססיבי לטרמפים?"

‏רחל: "בגלל שמלידתו, אני מאוד רגישה ואני לוקחת טרמפיסטים. וכמובן, כמובן שאם לא הייתי נוסעת בטרמפים אז לא הייתי פוגשת את אבא שלך, חיים, זכרונו לברכה."

‏יאיר: "תספרי, תספרי את הסיפור. את היית אז רווקה בת 39?"

‏רחל: "כן."

‏יאיר: "דתייה?"

‏רחל: "כן, בדרכי. מה נו?"

‏יאיר: "תספרי את הסיפור!"

‏רחל: "יש לנו נסיעה גדולה. נראה לך שאני לטרמפיסטים שאני לק… לוקחת, אומרת 'נו'? אני עוזרת להם, לא אומרת 'נו'. אני אומרת, [בטון עדין] 'או, יפה, איזה בחו… מה ההמשך?' [יאיר צוחק] קצת יותר בעדינות."

‏יאיר: "אוקיי, אז מה ההמשך, אמא?"

‏רחל: "ההמשך הוא שבסביבות בית ג'וברין, הוא שואל אותי כמה ילדים יש לי. אז אני אומרת לו, 'אין לי בכלל ילדים. אני בכלל לא נשואה'. אז פתאום כל השיחה השתנתה. וזהו, ואז התחיל בינינו…"

‏יאיר: "רגע, ואת היית בקטע?"

‏רחל: "זה, זה, זה קורה! מה, אני צריכה להסביר לך מה זה אהבה?"

‏יאיר: "מה זה, 'זה קורה?' אבל היית בטרמפ עם גבר נשוי, מה, אז אמרת לעצמך…"

‏רחל: "לא, אז הוא אמר, 'אפשר לכוס קפה?' אתה לא מכיר שזה תמיד הולך על א… על כאילו בסיס של כוס קפה? כוס קפה זה קוד."

‏יאיר: "קוד למה?"

‏רחל: "קוד ל… דרך פתוחה."

‏יאיר: "דרך פתוחה למה?"

‏רחל: "אז היו כל מיני דברים. בסוף חשבנו שזה מתאים שיהיה לנו ילד משותף. והיה לי הריון מצוין ונולד לי ילד מצוין. זה היה סיפור אהבה, אבל זה היה יותר סיפור של הווה מאשר עתיד."

‏[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

‏יאיר: היא לא מתבחבשת, היא לא עסוקה באשמה. יש לי זיכרון… פעם היינו באיזה חתונה באיזה קיבוץ. סיפור, ממש מוזר שהוא קפץ לי עכשיו. היו שם… האקסית שלי הייתה שם, יש לי איזה אקסית מיתולוגית וההורים שלה היו שם. ואני כזה [בחוסר רצון] "אוה", ואז, כאילו, האמא שלי והאבא של האקסית שלי הולכים כזה בשבילי הקיבוץ כזה, סתם מדברים. אמא שלי כנראה כזה הייתה על השביל-לא הייתה על השביל - בום, היא נופלת. עכשיו, האם יש דבר יותר גרוע מזה שאמא שלי תיפול מול ה… זה היה פשוט נורא. עכשיו אני, עכשיו… עכשיו אני אספר לך מה שנקרא, העלילה מתפצלת. מצלמה על אמא שלי. היא קמה, צוחקת, ממשיכה את השיחה. זה היא. אני כל הערב, ואולי עד עכשיו, הייתי מוטרף מהסיפור הזה. והתביישתי, והזעתי, וכאילו אני החזקתי את האירוע הרבה יותר ממנה. והיא נפלה, כאילו. היא פשוט לא, היא לא… היא מדפדפת הלאה, כאילו, את הדברים הכואבים. יש בזה איזה… זה קצת הדחקה והרבה הבנה של איך לנהל רגשית חיים שהם מלאים בכאב.

‏דפנה: היא עדיין דתית?

‏יאיר: א… כן, היא כזה הולכת לבית-כנסת בשבת, אבל היא דתייה סבבה כזה. "תכבה את המזגן", אם הוא משגע אותה, כאילו, היא לא עכשיו אדם מאמין, את יודעת, "פְרוּם" כזה.

‏דפנה: כי אתה לגמרי לא, נכון? לא חובש כיפה ולא שום דבר.

‏יאיר: אני בטח לא הייתי אומר שאני לגמרי לא דתי. כאילו, הבת שלי בבית-ספר כזה דתי, דתי-חילוני כזה. לא, אני לא דתי במובן של הפרקטי ואני לא מאמין וזה, אבל מאוד-מאוד חשוב לי. את מבינה, יש לי קהילה עם בית-כנסת שאני הולך אליה מדי פעם, עם הילדים כזה. פה אני גר ביד אליהו בתל אביב זה תמיד א… קהילה חמודה לאללה יש פה. ושבת פה זה שבת. כאילו, אנחנו יכולים לנסוע לים, אבל זה… זה יהיה שבת, כאילו, זה לא… נעשה קידוש וכאלה. דתל"ש.

‏דפנה: כן. איזה מין קשר היה לך עם אבא שלך כל השנים האלה?

‏יאיר: אז אבא שלי, אני חושב שעד התיכון הוא היה מין כזה מישהו שבא מדי פעם עם ארגז ירקות ואני משחק איתו שחמט. הוא היה מעולה בשחמט ואני מאוד-מאוד אהבתי שחמט. ו… זה. ואז התגייסתי. כשהתגייסתי…

‏דפנה: רגע, ארגז ירקות כי הוא היה חקלאי?

‏יאיר: הוא היה חקלאי. הוא היה רפתן, הוא היה רפתן ותמיד היה לו כזה ירקות, הוא תמיד היה בא לאמא שלי עם ארגז ירקות. ואז כשהייתי בצבא הייתי בבא"ח נחל, הייתי שם גם, גם טירון, גם מ"כ וגם קצין. כאילו הייתי שם באמת הרבה חודשים ליד ערד והוא גר בנגב, הוא בכלל לא גר קרוב לשם בדיעבד, אבל איכשהו נוצר שכל יום שישי שסגרתי הוא היה בא אליי עם עלי גפן וקובה והיינו יושבים בש"ג וזה. ושם, בצבא, התחלתי להכיר אותו כבן-אדם… כששנינו בוגרים וגם נראה לי שגם הוא קצת התאהב בי כזה בתקופה הזאת. כאילו, הוא הבין מי אני. אני ממש גיליתי את אבא שלי מאוחר וזכיתי להרבה ש… לא הרבה, אבל לכמה שנים מאוד-מאוד טובות ומרגשות איתו. הוא נפטר ב-2015 כשהייתי בן 28. ונהייתי חבר טוב שלו מגיל 19. אז היה לי איזה תשע שנים של… של אבא שאני בקשר איתו ואני זוכר כל פעם… אחרי שהשתחררתי, אז כל פעם שהייתי עולה על הטוסטוס אז הייתי מתקשר או אליו או לאמא. אממ, היום אני מתקשר רק לאמא.

‏דפנה: אני הבנתי נכון, או שאני טעיתי בהתרשמות שבסרט יש גם איזה סוג של סגירת חשבונות איתו יש… וגם בפרק של "הטרמפיסטים", הסדרה שלך, שאתה נוסע עם אחותך לאזכרה שלו, אני, נדמה לי…

‏יאיר: כן, נכון.

‏דפנה: אז יש שם גם דיבורים על כאילו אתה התאהבת בו אבל אתה לא… זה לא במקום הביקורת שיש לך.

‏יאיר: לא יודע אם ביקורת זה המילה. כאילו, אני לא… אני באופן כללי לא מאמין גדול בביקורת על א… [פאוזה] על אנשים שאני אוהב, אבל במובן של כאילו לשפוט אותו או משהו כזה… תראי, זה, זה באמת סיפור סבוך, כי מצד אחד זה קצת הזוי שבן-אדם יוצא עם מישהי כשהוא נשוי וזה, כאילו זה סיפור לא בדרך המלך.

‏דפנה: אבל נפוץ.

‏יאיר: א… נפוץ כנראה. מצד שני, כאילו, את יודעת, החיים שלי כרוכים באירוע הזה, אז כאילו, מה, אני אתחיל עכשיו לצאת נגד זה? זה בעיקר היום מקסים אותי, הסיפור. כלומר, מקסים אותי במובן של זה היה יכול להיגמר כל-כך רע. כאילו, אחרי שהסרט יצא… רגע, אולי אני אספר טיפה על הסרט כי זה אולי אולי מעניין.

‏דפנה: כן. יש דרך אגב איפה לראות אותו היום?

‏יאיר: ביוטיוב. כשהייתי סטודנט לקולנוע ב"סם שפיגל" בשנה הראשונה ללימודים, בסמסטר הראשון, היה לנו תרגיל שקוראים לו "רגע וידאו". לצלם רגע בעולם. ואני לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי מה לעשות. ואז בדיוק זה היה חנוכה ואבא שלי ואשתו הגיעו אלינו להדלקת נרות יחד עם אמא שלי. אז זה הסצנה. זה הרגע וידאו שצילמתי. זה כאילו הדלקת נרות, אבא שלי, אמא שלי ואשתו, כולם בחדר אחד. וצילמתי גם את ההדלקת נרות עצמה וגם את ה… וגם כל אחד מהם, לקחתי אותם ל… הצידה כזה, כדי לעשות להם מין חקירת צולבת כזה. זהו, ואז טוב, ערכתי מזה סרט של ארבע דקות. נורא אהבו את הסרט, זה היה נורא-נורא נחמד וזה. חמש שנים אחרי זה, רנן שור זכרונו לברכה, המנהל, אז כולם סיימו לימודים ואז הוא היה יושב… הוא עשה דבר די נחמד - הוא ישב עם כל סטודנט וסטודנטית וצפה איתו בכל הפרויקטים שלו בלימודים. כלומר, מהתרגיל הראשון עד הסרט גמר. זה גם… זה הרבה תרגילים, זה יכול להיות, לא יודע מה, שעתיים של תוכן. אז הוא ישב איתי, ישבנו שם באולם ב"סם שפיגל". הוא סיים לצפות ואז הוא אמר "אגמוניירו, הדבר היחיד ששווה פה משהו זה הסרט על ההורים שלך". הארבע דקות האלה. עכשיו, זה הצחיק אותי כי אני עשיתי סרט גמר שהיה ב… "טרייבקה" וכאילו עשיתי סרטים טובים. הוא, אבל הוא סימן לי בדרכו, הוא סימן לי ש… שיש פה…

‏דפנה: שיש שם סיפור שכדאי להיכנס לעומק שלו.

‏יאיר: כן. וזהו, וכך נולד הרעיון. לי אז היה חומרים שצילמתי של אבא שלי, סתם צילמתי את זה, בכלל לא חשבתי שזה יהיה סרט, סתם הייתי איתו בהפלגה ורציתי שיהיה לי חומרים. אז היה לי, היה לי את ה… את החומרים במצלמה. ואז משם נולד הרעיון. אוקיי, אני הצטרפתי לאבא שלי להפלגה של "מנו ספנות", משהו איום ונורא. לשונאיי הגדולים אני לא מאחל את הדבר הזה. וכשחשבתי על איך לספר את הסיפור, אז אמרתי, אני אסע עם אמא שלי לטיול, ואז כאילו זה יהיה כאילו, בן אחד, שני הורים, שני טיולים וכולי. זהו, וכך נול… וכך נוצר הסרט, שנקרא "רחל אגמון", בסרט רואים אותי יוצא לשני טיולים עם ההורים שלי, כשמתוך הטיולים גם עולה הקשר שלי איתם וגם עולה הסיפור וגם עולים כל מיני issues. וזהו. עכשיו, לתדהמתי, כשהסרט יצא… תוך כדי העבודה על הסרט אמרתי לעצמי, למי אכפת מהסיפור שלי? כאילו מה אתה עכשיו… זה מין שאלה שכל הזמן אני שואל את עצמי על הדבר הזה, שכאילו היום אני כבר לא, אבל אז אמרתי לעצמי, כאילו בסדר, אז אבא שלי, כאילו, למי אכפת?

‏דפנה: אתה לא היחיד שנולד מסוג כזה של קשר, אבל זה בכל זאת מעניין.

‏יאיר: מה שבאתי להגיד זה שכשהסרט יצא, אני לא אגזים אם אני אגיד שקיבלתי אלפי הודעות, לא מאות, אלפי הודעות מאנשים שיש להם איזשהו סיפור דומה באיזשהי קונסטלציה דומה. כלומר, ילד מחוץ לנישואים, או ילד שנולד או זה. אני חשבתי שאני איזה מין חייזר. מסתבר שזה פשוט משהו שקורה בעולם - שיש ילדים שלא נולדים, מה שנקרא, בדרך המלך הקלאסית. וגם הבנתי, בזכות כל ההודעות האלה, כמה הסיפור שלי חריג. במובן של הקַבָּלה ושל המשפחה שלו שאוהבת אותי, ושאני אוהב אותם, ושכאילו הדבר הזה הוא כל-כך לא מובן מאליו. אממ, זה דברים שהבנתי רק… את מבינה? זה לא דברים שאתה בכלל… צריך זמן, ובמובן הזה, הסרט יש לו תפקיד חשוב, לדעתי, לא רק עבור עצמי, אלא גם כאילו הרבה אנשים שרואים את הדבר הזה, הם אומרים כאילו זה דימוי מעניין, בקיצור, הדבר הזה.

‏דפנה: תראה, אני התרגשתי מאוד מהסרט שלך, על אף שאני גדלתי בבית שבו שלושת האחים נולדו לאותם שני הורים. אנחנו לא יודעים על שום דבר מחוץ למסגרת…

‏יאיר: כן.

‏דפנה: והמסגרת הייתה לגמרי-לגמרי נורמטיבית, ובכל זאת הסיפור הזה נורא ריגש אותי דווקא בגלל זה, בגלל ששומעים על זה הרבה מאוד, בדרך כלל בספרות ובדרמות ובזה, שומעים על הקונפליקטים שזה יוצר. וכשאמרת קודם שאתה צילמת את ההורים שלך ואת אשתו של אבא שלך מדליקים נרות ונמצאים באותו בית, אז אני מניחה שזה לא היה דבר נפוץ…

‏יאיר: זה לא היה נורא נפוץ, אבל א…

‏דפנה: …ששלושתם נמצאים ביחד.

‏יאיר: זה לא היה נפוץ, זה לא היה נפוץ, אבל כן היה, נגיד, כל השמחות, כל הזה, הייתי בא עם אמא שלי. לכל הבר מצוות של כל האחים שלי, אני ואמא שלי היינו באים. והיו מושיבים אותנו, כאילו תחשבי רגע מה אמרתי עכשיו. את אמא שלי הם הזמינו!

‏דפנה: בלי עוינות ומתחים ו…

‏יאיר: איזה… למה הם הזמינו אותנו? כאילו, את מבינה? אני ממש זוכר את עצמי יושב שם ואני אומר לעצמי מה אני עושה פה? עכשיו, בדיעבד אני אמרתי לעצמי, כאילו, "וואו, הם הזמינו, אמא שלי באה. פאקינג איי."

‏דפנה: זה, אני מניחה שזה במידה רבה עניין של רחל השנייה, נכון? של רחל אשתו של אבא שלך?

‏יאיר: רחל השנייה. אולי הראשונה. אבל כן, זה סיפור על שתי רחלות מאוד-מאוד גדולות מהחיים. כן, זה בהחלט… אני חושב שזה מפעל חייה בהקשר של… שלי כאילו, זה, זה לגמרי משהו שהיא בנתה, לדעתי, לא במודע, לא במודע בכלל. כאילו פשוט אינטואיטיבית היא הבינה מה שנקרא, "אתה לא אשם". וכן, אישה גדולה.

‏דפנה: ואיזה מין… איך באמת נוצרו היחסים עם השבעה אחים שיש לך, שבעה חצאי האחים האלה?

‏יאיר: כן. אז שוב, זה כזה כל אחד, כל אחד והסיפור שלו. היום אני בקשר מאוד טוב עם שתיים מהם, שלוש.

‏דפנה: אתה הכי קטן אני מניחה, לא נולדו אחריך עוד.

‏יאיר: אני הכי קטן, אבל זה שמעליי הוא פחות משנה, לדעתי, בינינו. הוא לא כזה גדול ממני.

‏דפנה: כן.

‏יאיר: אבל יש לי אחות בת… מיכלי. שישים? כאילו יש לי אחות ענקיסטית. ממש גדולה.

‏דפנה: זה הגיל שלי [צוחקת] טוב שאמרת גדולה ולא זקנה.

‏יאיר: אבל את לא אחותי…

‏דפנה: נכון, נכון.

‏יאיר: כאילו, זה פער של 22 שנה, זה רציני.

‏דפנה: כן, כן. אבל היו ביניכם שיחות על הסיפור הזה? על איך הם קיבלו את הסיפור הזה, על איך זה נודע להם, על א…

‏יאיר: כן, היה הרבה שיחות, גם מצחיקות כאלה. כאילו, גם בשבעה היה הרבה צחוקים. כן.

‏דפנה: אמרת שזכית ל-9 שנים באמת עם… של קרבה עם אבא שלך, ואז פתאום מה קרה? מה, איך, ממה הוא נפטר?

‏יאיר: הוא נפטר.

‏דפנה: לא, אני יודעת. לא, אני אומרת ממה הוא נפטר? מה, מה הסיפור שם?

‏יאיר: הוא נפטר מסרטן בלבלב, משהו מאוד-מאוד מהיר. אני ממש זוכר את ה… זה. הייתי, עבדתי ב"יד ושם", ואח שלי התקשר אליי, ניסים. הוא אמר לי "יאיר, אתה יושב? לאבא יש סרטן". ואז נסענו לסורוקה, ובאמת הבנו שזה סרטן… סרטן בלבלב, והבנו שזה במצב לא טוב. וזה היה מאוד מהיר, זה היה כאילו אירוע של, נראה לי, שלושה וחצי חודשים. משהו כזה. ש… יש לי… אני נהג די זהיר. אבל יש לי שלושה חודשים שיש לי בהם איזה חמש דו"חות, א… כי נסעתי כל הזמן לבאר שבע וזה ו… [פאוזה] כאילו הייתי כנראה במצב לא נפשי טוב. אז כל הדו"חות שלי זה מאז, מהתקופה הזאת, מהשלושה חודשים האלה.

‏דפנה: זאת אומרת שישבת לידו הרבה בבית-חולים, אני מבינה.

‏יאיר: ישבתי לידו הרבה בבית-חולים, גם צילמתי אותו בבית חולים. כן. כן.

‏דפנה: כי זה לא פשוט, זה גיל צעיר לאבד אבא.

‏יאיר: מאוד. וגם בחוויה שלי, כאילו בכלל לא… כאילו בכלל - היי, כאילו, רק התחלנו את הדבר. כאילו, אין לי זיכרונות… [פאוזה] לאחים שלי יש ממש זיכרונות שלו כאבא כשהם קטנים, לי אין את זה. כן, זה מורכב.

‏דפנה: במובן הזה, העובדה שיש שבעה אחים שגם הם התייתמו ממנו עכשיו, זה עוזר? זה תומך? זה…

‏יאיר: זה לא עכשיו, זה 9 שנים. אבל כן, כאילו זה קשר… זה משהו מאוד חזק, קשר דם. חזק וחמקמק. אני תמיד מרגיש את זה במשפחה של אשתי, ש… שכזה הם משפחה, בדם, ואני לא, אני אורח כאילו. והילדים שלי כן, אבל אני לא. אז אותו דבר הפוך - שם. כאילו, אני לא קשור בכלל. מה אני, מי אני? אבל אני, יש לי קשר דם. כאילו, זה זה משהו חזק. אני לא יכול לתאר אותו, אבל אני, אני יכול להגיד שיש שם איזה עוצמה.

‏דפנה: העוצמה הזאת הייתה לי ברורה בשנייה שאתה אמרת שבשבעה היו צחוקים.

‏יאיר: כן.

‏דפנה: זה אי-אפשר לעשות בלי אינטימיות.

‏יאיר: נכון. לא, היה הרבה צחוקים. הם מצחיקים והם מדהימים ואני גם בק… עם חלקם אני בקשר מאוד-מאוד טוב.

‏דפנה: אתה למדת עליו דברים שלא ידעת, בשבעה, על אבא שלך?

‏יאיר: כן, בעיקר, כאילו, את יודעת, לא יודע אם למדתי, אבל כאילו נחשפתי כזה, זה אולי מילה יותר זה, כי תחשבי שלא הייתי שם. בעיקר, תחשבי, זה בית שלא גדלתי בו. וזה הבית של אבא שלי, אבל אני לא יודע עליו כלום. אני לא יודע איך הם נשמעים כשהם עושים קידוש בערב, למשל. אני לא יודע איך נראית השבת שלהם, אני לא יודע מה… את יודעת, סתם, דברים… דברים של בית כזה, של חיים. במובן הזה השבעה הייתה אירוע משמעותי. וגם פיצלתי את השבעה, אני הייתי ארבעה ימים שם ושלושה ימים בבית של אמא שלי, כדי שאני… להקל על אנשים שרוצים לנחם אותי בירושלים.

‏דפנה: אמא שלך הייתה חלק מהשבעה הזאת?

‏יאיר: כשהייתי בבית אז היא ישבה לצידי וכזה עזרה לי.

‏דפנה: אבל זה כבר היה הרבה שנים אחרי, זה כבר לא שכאילו שהיא איבדה בן-זוג או משהו.

‏יאיר: לא, ממש לא, מה? אמא שלי איבדה בן-זוג עוד לפני שנולדתי.

‏דפנה: כן. זמן לא רב אחרי מותו של אבא שלך מתה גם רחל האחרת, רחל שהייתה אשתו.

‏יאיר: כן, כן, ממש. זה היה נורא.

‏דפנה: שהיית קשור אליה.

‏יאיר: אהבתי אותה. שוב, זה לא קשר שאת יודעת, שאני מספר לה על עצמי והיא מספרת לי על עצמה, זה כאילו קשר שהיא באה ונותנת לי קובה ואני שואל אותה מה נשמע ואני שם א… היה להם כלב מתוק, פינצ'ר כזה קטן. אממ, וואי, ברח לי השם שלו. ניקו? כלב מדהים. כלב של אבא שלי בעצם. ו… כן, זה היא דעכה מאוד-מאוד מהר, רחל. כאילו, אחרי שאבא שלי נפטר. זה, זה היה מאוד עצוב לראות, מאוד א…

‏דפנה: זה בעצם היו המפגשים הראשונים המשמעותיים שלך עם מוות?

‏יאיר: לא, אממ, היה לי עוד… היה לי מוות גם לפני. ב… כשלמדתי בישיבה, היה לי חבר שהתאבד. זה היה נורא. והיה לי עוד חבר שגם, גם שם קץ לחייו. זה כאילו שתי ההלוויות הראשונות שהייתי בהם. רגע, גם היה את סבתא שלי. אז היה את סבתא שלי ב-2008. טחובר באלפיים ו… טחובר היה לפני סבתא שלי. אז סבתא שלי… כאילו טחובר, סבתא שלי, ואז בחור שקראו לו עמי. אלה היו שלוש הלוויות הראשונות.

‏דפנה: אבל אז, זה משהו שאתה סוחב מאז? זה משהו שמגיל הנעורים מדחיקים או שמטפלים בזה או שחושבים על זה, או ש…

‏יאיר: אני זוכר שאמרתי לעצמי, "מה? כאילו, מה? כל-כך הרבה אנשים מתאבדים?" ובדיעבד אני מבין שזה כן היה חריג, כאילו, שיהיה סביבי כל-כך הרבה סיפורים כאלה. גם היה לי הרבה שנים בלי הלוויות.

‏דפנה: ברור.

‏יאיר: אז זה היה, זה היה מאוד אינטנסיבי כזה. אבל לא מספיק מטופל.

‏דפנה: טוב, אני ניסיתי לעשות מזה איזה מעבר, כדי שאנחנו נוכל לדבר בעצם על מה שאתה חווית שנים אחר-כך, אחרי שכבר נישאת ו… ורציתם להקים משפחה וללדת ילדים.

‏יאיר: כן, זה לא כזה שנים אחר-כך, כאילו אני… את אבא שלי איבדתי ב-2015 ואת ההפסקת הריון שלנו זה היה ב-2016. כלומר, אני בפחות משנה, נראה לי שזה פחות משנה, איבדתי אבא ותינוק. כאילו הסיפור שלנו של ההפסקת הריון זה שנורא רצינו להיכנס להריון, ונכנסנו להריון, אשתי נכנסה להריון, ואז א… סתם, בסקירה הכי שגרתית, היה כזה… עלו על איזה משהו במוח. הלכנו כזה לסקירה מוכוונת. זה מין אודיסאה כזה, שאתה כזה קופץ מחדר לחדר ו… והבשורות ניתכות עליך. אז כן, אז הבנו שיש… שאנחנו, שאנחנו… צריך להפסיק את ההריון הזה, שיש איזה מום מאוד חמור במוח, שאין טעם לגדל ילד כזה, זה, הוא פשוט לא יגדל וכנראה שזה יהיה חיים מאוד עצובים.

‏דפנה: זה אמור היה להיות הילד הראשון שלכם?

‏יאיר: כן. זה היה. זהו, ואז נכנסנו למין תהליך מאוד נוראי של הפסקת הריון, לידה שקטה. שאני אומר נוראי, למרות שאני עמדתי שם כמו קונוס, אני רק הייתי מה שנקרא מתבונן. לא כאב לי בגוף ולא זה, שזה גם סוג של טרגדיה, כאילו שאתה לא מוצא את עצמך בתוך הדבר. זה סיפור שקורה לי, אבל אני בכלל לא קשור אליו, אני רק מין observing כזה.

‏דפנה: לא, אין ספק שאתה שמה קשור מאוד מבחינה רגשית.

‏יאיר: כן, אבל מאוד הייתי רוצה להרגיש גם איזה משהו פיזי. כלומר, במובן של ה… אפילו במובן של ה… אוקיי [פאוזה], כאילו, זה דבר, זה דבר מטורף, שקורה לי משהו בגוף של מישהו אחר. כאילו שה… שכל המימד הפיזי הוא…

‏דפנה: היית רוצה להרגיש את החלק הפיזי כהזדהות עם אשתך…

‏יאיר: או ש…

‏דפנה: או בגלל שיש איזה דיסוננס מאוד חמור בין ההרגשה לבין העובדה שזה באמת לא קורה בגוף שלך?

‏יאיר: אני לא אנסח את זה שהייתי רוצה, אני רק אומר שאחד הדברים שהכי זכורים לי לרעה, זה הקושי הזה לעמוד מול הסיפור שקורה לי.

‏דפנה: כן.

‏יאיר: כאילו, להיות כזה זה. אבל זהו, זה גם היה איזה חתיכת תחנה, תחנת חיים, מאוד חזקה ומשמעותית.

‏דפנה: שמעתי על דברים כאלה מגברים אחרים שחוו דברים כאלה - אף פעם לא שמעתי בן-אדם עם כזאת מודעות לזה כמו שאתה עכשיו ניסחת את זה. אני, אני…

‏יאיר: מה זאת אומרת מודעות?

‏דפנה: לפער הזה בין… ושל מה למה שקורה שם, ולמה ש…

‏יאיר: כן? אני לא יודע. אני, אני חושב שהרבה גברים, אגב, בלידות מרגישים את זה. לידות טובות, כאילו שאתה כזה אומר לעצמך, "נולד לי ילד". אני פשוט עומד פה, כאילו, אני מחזיק יד. כאילו, אני… לא צריך אותי בכלל. וזה אני! אז פה זה, זה הפוך במובן של של ה… של הטרגדיה, של הכאב, של הצער. אז כן, זה הייתה תחנה מאוד חז… מאוד, מאוד א… תחנה לא טובה בזמן.

‏דפנה: ובאמת מאוד סמוכה למוות של אבא שלך. זה…

‏יאיר: כן, זה היה…

‏דפנה: בטח היית במערבולת מאוד קשה, לא?

‏יאיר: כן, למרות שכאילו זה לא זכור לי כאיזה משהו של מערבולת. זה היה כזה, אתה בתוך הדבר. כאילו, בהתחלה זה כזה הריון, ואז זה כזה הפסקת הריון, ויש משימות - לגמור עם זה. זה לא כזה פשוט, לגמור עם זה. זה כאילו, צריך ועדה. ו… כאילו זה מין, זה היה אודיסאה, היה פורים באמצע, זה היה מין באמת איזה כמה ימים מאוד-מאוד קשים, איזה שבוע מאוד-מאוד מסויט. ואז אחרי שזה נגמר אתה בעוד טירוף להיכנס שוב להריון, כאילו זה כל מה שהעסיק אותי במשך כמה חודשים טובים - להצליח שוב להביא ילד. זה היה באמת חתיכת דבר בעולם. כל הדבר הזה, כל ה-package הזה. זהו, כשהבת שלנו נולדה, היא נולדה ארבעה ימים לפני ה… כאילו, ההפסקת הריון שלנו ב-20 למרץ 2016 וחיה נולדה ב-16 למרץ 2017. כשהיא נולדה אז ממש הסתבכנו עם השם, כאילו איך נקרא לה וזה וזה, ואז… ואז פתאום עלה השם חיה, כאילו, כי אבא שלי, קראו לו חיים. והיה לנו את ההפסקת הריון. ולמרות שזה שם מאוד-מאוד לא תל אביבי קוּלי, נגיד את זה ככה. שם מבני ברק כזה, זה ממש, ממש באינטואיציה מאוד-מאוד חזקה של שנינו, זה היה כזה מין כזה - "חיה".

‏דפנה: אני מניחה שהריון נוסף מלווה בפחד שזה יחזור על עצמו…

‏יאיר: מאוד!

‏דפנה: ואחר-כך יש איזה הקלה גדולה שזה…

‏יאיר: מאוד, ושמחה. וכן, לא, גם היה לנו… זה, ההריון הזה היה לא פשוט, זה היה הריון בסיכון, היה שם דברים, זה כאילו ממש היה סיפור. כאילו… אבל כמו הרבה דברים בחיים, אתה כאילו, זה, זה איך אתה, איך אתה מארגן את הדבר. כאילו, יכולתי להגיד "וואו, זה היה תקופה נוראית", לא יודע מה, אבל בראש שלי כאילו זה הכל כזה לקראת חיה, כאילו הכל… את מבינה? זה מין, זה מין א… שנים מאוד-מאוד עוצמתיות לקראת ההתרה.

‏דפנה: כן, בזכות התוצאה הטובה הזאת.

‏יאיר: כן. מאוד.

‏דפנה: כן. אבל במה מוצאים נחמה כל עוד זה באמת עוד לפני שמגיעה, בסופו של דבר, חיה, ויש לך ילדה? יש לך יותר מילדה אחת, נכון?

‏יאיר: יש לי את חיה, את נֹח ואת רוני. שלושה יש לי. שלושה צדיקים.

‏דפנה: [צוחקת] במה מוצאים נחמה בתקופה ש… של הקושי וה…?

‏יאיר: כן, אז קודם כל אני אגיד שזה באמת היתה שנה לא טובה, השנה הראשונה. כאילו, בחיים שלי יש כמה תקופות מאוד-מאוד קשות. אחת קשורה לאיזה התעמרות שעברתי בעבודה לפני הרבה שנים, ואחת זה באמת החודשים שאחרי ההפסקת הריון, שממש הרגשתי… ממש זה מטורף איך הנפש עובדת. אני ממש זוכר את עצמי שהרגשתי שזה כל עולמי. כלומר, שכל מי שאני בעולם זה מה שקרה לי, וכל מי שאני בעולם זה הרצון להיכנס… להצליח שוב להיכנס להריון. תראי, זה ממש כמו, כאילו משכו אותי לתוך איזה מין זפת כזאת. זהו, ועכשיו, באותה תקופה היה לי חבר טוב, שהיינו יושבים יחד, לומדים רבי נחמן. שני דתל"שים, קוראים רבי נחמן. ואני אף פעם לא הבנתי את רבי נחמן, אף פעם לא אהבתי את רבי נחמן, זה תמיד היה נראה לי כזה, כזה משהו כזה…

‏דפנה: בגלל הצבעוניות? בגלל שהוא קופץ מדברים… מדבר לדבר?

‏יאיר: לא, סתם, כאילו לא הבנתי את השפה שלו, זה לא נדבק לי, כאילו. נחשפתי לרעיונות שלו, אבל הם לא נדבקו לי. ובתקופה שאחרי ההפסקת הריון, כאילו, הוא כאילו נפתח לי, כאילו הבנתי מה הוא רוצה מהחיים שלי, הבחורצ'יק הזה.

‏דפנה: מה הוא רוצה מהחיים שלך?

‏יאיר: אה, זה, זה דבר שלם, אבל הוא… כל התורה שלו נחשפה בפניי במובן של כאילו ממש הוא הציע לי משהו לתקופה הזאת, הציע לי משהו ל… בגדול ב-one liner הוא פשוט לא חוש… לא, לא… קצת קצת כמו בודהיזם, הוא לא תופס את החיים במונחים של דיפרנציאליות, של כזה טוב ורע, סבל והנאה, אלא הוא כאילו אומר, 'יש אלוהות בעולם'. אני מחליף את המילה אלוהות ב… לא יודע מה, משמעות, ב… הבנה עצמית, לא יודע מה, במסע, לא משנה. בשפה הברסלבית יש אלוהות בעולם, והאלוהות נמצאת בהכל. היא נמצאת ב… על הנייר טואלט בשירותים, באותה רמה שנמצאת בארון קודש, ונמצאת בלידה של חיה באותה רמה שנמצאת בהפסקת הריון של התינוק הראשון. כאילו היא… החיים הם כולם מלאים באיזה הוד או באיזה יופי, שצריך לבחור אם להתבונן בו או לא.

‏דפנה: אני זוכרת, דרך אגב, אני קראתי קצת רבי נחמן.

‏יאיר: יפה!

‏דפנה: ואני זוכרת שהשפה שלו הייתה לי קשה משום שבאמת הוא לא כתב, זה הרי נכתב מ… מפי…

‏יאיר: תלמידים שלו, כן.

‏דפנה: כן. שאז יש חזרות ויש סטיות בסיפורים וכאלה.

‏יאיר: נכון, נכון.

‏דפנה: אבל היה שם גם משהו שדיבר אליי, ואני מרקע חילוני לחלוטין.

‏יאיר: אני חושב שרבי נחמן הוא רב חילוני לגמרי. כלומר, השפה שלו היא שפה דתית, הטרמינולוגיה שלו היא דתית, אבל בעצם הוא כל הזמן מציע תשובות לאיך חיים בעולם בלי אֵל. כל… זה כל מה שהוא עושה. כאילו, אין… הרי אין את אלוהים בעולם, הוא לא פה כאילו, אנחנו לא רואים אותו. זה לא כמו פעם שהוא היה אומר לנו 'תעשו ככה, תעשו ככה, תלכו לשם, תעשו'. הוא לא פה. אז בתוך ההיעדר הזה אז אנחנו מתארגנים. וההתארגנות שלו היא מאוד-מאוד יפה בעיניי.

‏דפנה: אשתך, שדרך אגב לא אמרנו את השם שלה, אני לא יודעת אם אתה רוצה לומר…

‏יאיר: שירה.

‏דפנה: אז אשתך שירה, שחשוב לי לומר את השם שלה כי אתה מדבר באמת על חוויה ש…

‏יאיר: כן.

‏דפנה: היא של שניכם הרי. היא גם מרקע דתי?

‏יאיר: כן. שנינו דתל"שים.

‏דפנה: וזה משהו שעזר לכם?

‏יאיר: מה זאת אומרת?

‏דפנה: זה משהו שעזר לכם, נגיד, להתגבר על זה, או למצוא כוחות לזה, או להתנחם בזה, או…

‏יאיר: לא, ממש לא, ממש לא. תראי, שנינו לא דתיים, ושנינו לא מאמינים. לא. אני חושב ש… מה שכזה חשוב להבין במכניקה של הכאב זה שהיינו נורא-נורא-נורא dedicated ל… להיכנס שוב להריון. אני ממש זוכר את זה, זה היה כל עולמנו. כאילו, [לאט ובהדגשה] רק - שנצליח. וכשיש משימה כזאת, אז זה… זה מאוד מקל על ה… על ה-grief, על ה… על הכאב העמוק, על התוגה.

‏דפנה: כי יודעים שיש משהו שצריך לעשות עכשיו.

‏יאיר: מה זה יודעים? חייבים. כאילו, דחוף! דחוף!

‏דפנה: אז מתי יש זמן להתאבל על מה שקרה?

‏יאיר: שאלה יפה. אממ… שאלה יפה. אני חושב שבחודשים האלה עד שהצלחנו, זה לקח איזה ארבעה חודשים, אז זה היה זמן מאוד של grief, של אבל, של ממש לכאוב את הכאב. וגם, את יודעת, זה כאב פועם בחיים. זה זיכרון צרוב, זה, זה לא איזה משהו שסגרתי בתיק. אני גם מאוד הקפדתי מ-day one לדבר על זה, לכתוב על זה, לאוורר את זה, לא לשמור את זה בסוד. לא לתפוס את זה כאילו יש איזה בעייה בי. קצת, אפילו קצת הפכתי לכתובת להמון-המון אנשים שעברו חוויה דומה. אני מקבל פעם בשבוע לפחות הודעה-שתיים מאנשים ש…

‏דפנה: כי אתה, באופן רשמי אתה סופר וקולנוען. כל הדברים שאתה עוסק בהם איכשהו' יש לי תחושה שקשורים כן בלהיפתח לאנשים אחרים ולהציע להם איזשהי תמיכה רגשית. אפילו בסדרה שלך, "הטרמפיסטים", זה תמיד מגיע לאיזשהו מימד רגשי שבו… אתה כאילו אמן, אבל יש בך איזה צד טיפולי מאוד חזק.

‏יאיר: לא, אני לא הייתי אומר את זה, כאילו על עצמי. אני יודע… אני מכיר שאומרים את זה, אני גם… מזמינים אותי להרצאות ב… אני יודע? כל מיני עמותות של פסיכולוגים. אבל לא, אני לא תופס את עצמי כמטפל, אני תופס את עצמי כבן-אדם שנפגש עם אנשים. ומפגש זה דבר א… רב עוצמה. אם אתה נוכח בו.

‏דפנה: כן. זה מה שיוצא לי מהפודקאסט הזה [יאיר צוחק קלות]. באמת, אני רואה בזה זכות שאנשים יושבים, מספרים לי את הסיפור שלהם.

‏יאיר: לא, מאוד, ברור.

‏דפנה: חשבתי על ההיבט הטיפולי הזה כי אתה אמרת שקיבלת אלפי תגובות לסרט, על אמא שלך…

‏יאיר: כן.

‏דפנה: ושקיבלת הרבה תגובות לכתיבה שלך על הפסקת ההריון…

‏יאיר: כן.

‏דפנה: מאיפה אתה מוצא את הכוח לתמוך במי שכותבים לך?

‏יאיר: אני לא תומך בהם. אני שולח אהבה. אני חושב שהתמיכה זה הכתיבה. כלומר' ה… אני אספר לך סיפור. מהיום. היום העברתי הרצאה, לא משנה איפה, והעברתי את ההרצאה הרגילה שלי. עכשיו, מה זה ההרצאה שלי? אני מספר על עצמי, אני מספר על הפרויקטים שלי, על מה אני למדתי מהם, מה קיבלתי מהם. אני לא ממיר את המסע שלי לאיזשהו אמירה ערכית, פוליטית, קונקרטית, אלא אני פשוט מספר סיפור ללא [פאוזה] אין את הפאנץ' במובן של… כאילו יש פאנץ' להרצאה אבל אין את הפאנץ' במובן של כאילו, 'ולכן הבאנו אותו לכאן', הבנת?

‏דפנה: כן.

‏יאיר: עכשיו, בסוף ה… לפעמים בסוף ההרצאות שלי, אז עומד מישהו או מישהי מטעם הארגון שהזמין אותי ואומר, 'הנה, יאיר דיבר וראינו איך אחת-שתיים-שלוש', כאילו הוא בעצם עכשיו קְחְחְ, כזה קְחְחְ, דוחף את הדבר. אני חושב… עכשיו, אני לא… אני חושב שזה מיותר. כאילו, זה לא שזה נורא בעיניי, פשוט מיותר, כי בסוף בן-אדם עומד מול קהל, נותן להם איזשהו משהו, ככה מעניק להם. ואצלם בלב זה מזיז דברים, ומשהו מתחולל, ולא יודע, לא צריך להגיד להם "ולכן…" [מצקצק בלשון] להפך, זה אפילו גורע מהאימפקט של הדבר. אותו דבר אני אגיד על ה… כאילו, אני כותב בפייסבוק, אני כותב בעיתון על מה שאני עברתי. זהו, זה המתנה. כאילו, ואז אנשים מרגישים פחות לבד, אנשים כותבים לי תודה. הם לא כותבים לי כדי לקבל תמיכה, הם כותבים לי כי הם קיבלו תמיכה.

‏דפנה: אתה, יצא לך שקיבלת איזושהי תמיכה במצוקות שאתה חווית גם ממקורות חיצוניים, חוץ מרבי נחמן?

‏יאיר: אני חושב שהייתי עם חב… היה לי חברים טובים מאוד שכזה עטפו אותי. אני חושב שהיה לנו תקופה זוגית מאוד עוצמתית. של כזה אנחנו יחד, אף אחד לא מבין, אף אחד לא יבין, זה רק אנחנו ויהיה בסדר וכזה זה, היה לי כלב אז שקראו לו צחי, שהוא היה באמת אה נשמה מאוד גבוהה.

‏דפנה: שכבר איננו.

‏יאיר: אחרי שהבת שלי נולדה אז הוא ליר… הוא נבח עליה, גירגר עליה איזה חצי שנה. זה היה ממש מלחיץ כי היא נולדה שני קילו, פיצית כזאת. ואז היינו צריכים למסור אותו.

‏דפנה: אבל יש לכם עכשיו כלב.

‏יאיר: לא, הכלב זה אנחנו שומרים על איזה… שומרים על איזה כלב.

‏דפנה: אה, כי הוא חדר קודם לשיחה, חשבתי שזה שלכם.

‏יאיר: נכון, נכון, נכון. חבר שלי נסע לתאילנד לכמה חודשים אז אנחנו שומרים עליו איזה חודש.

‏דפנה: הבנתי. במה אתה עוסק בימים אלה?

‏יאיר: אני סיימתי לעבוד על איזשהו פרויקט מאוד-מאוד גדול שלא יצא לפועל בסוף. אני כבר ארבע שנים עובד עליו, על סדרה עלילתית שגנזו אותה, בסופו של דבר, מכל מיני סיבות שלא ניכנס אליהם. אז אני במין תקופה של ואקום כזה, של שוב להגיש, שוב לזה… אבל אני מפתח כמה פרויקטים דוקומנטריים, מתעסק בעיקר בדוקו, וגם אני עובד על איזה ערכה, כמו ערכה ללב שבור, מין משהו שאתה קונה למישהו שהלב שלו נשבר. משהו סופר קוּלי.

‏דפנה: שאתה יכול להגיד עליו משהו?

‏יאיר: כן, זה מין ערכה, כמו נגיד קופסת נעליים, ש… נגיד הלב שלך נשבר, אז או שאת קונה את זה לעצמך או שקונים לך את זה חברים טובים.

‏דפנה: ויש שם משהו חוץ מהרבה מאוד וודקה?

‏יאיר: אין שם וודקה בכלל [דפנה צוחקת] יש שם כרטיסיות… מעטפות מחולקות לימים, כל יום זה כאילו כמה כרטיסיות, כל כרטיסייה זה כאילו או איזשהו משהו מעולם הטיפול. נגיד, אני יודע, לא לא טיפול, נגיד אימון יוגה או אימון זה, או איזשהי משימה - משימת כתיבה, משימת זה, ללכת לים. כאילו hopefully אם אתה עושה בול את מה שקורה בפק"ל מאפס לזה, אז זה אמור כאילו קצת לעטוף אותך. אבל שוב, זה לא טיפולי. אני חושב, אני כבר רואה אותך נדלקת.

‏דפנה: לא, אני לא נדלק… אני, גם לי אין שום קשר לטיפול…

‏יאיר: אני צוחק.

‏דפנה: אין לי שום קשר לטיפול. לא, מה שרציתי לשאול, הרבה פעמים בתוכניות מובְנות כאלה של דיאטות, אז יש שעות או ימים מסוימים שמקבלים חופש מהדיאטה. "פה מותר לך לאכול עוגת שוקולד היום", נגיד, זה.

‏יאיר: כן, כן.

‏דפנה: אז יש שמה בתוך הערכה הזאת את השעות המיוחדות שמותר להתמלא ברחמים עצמיים?

‏יאיר: זה כל הזמן. זה, זה המוצר. לא, זה מין, זה כמו איזה מין טיול כזה ב… כמו, נגיד, א… משהו מאוד-מאוד נעים ולא demanding, ומאוד רך.

‏דפנה: כי אחד הדברים שהתרשמתי, דרך אגב, מהשיחה הזאת איתך, זה שרחמים עצמיים, זה לא משהו שאתה עושה.

‏יאיר: אממ, אני לא הייתי אומר שרחמים עצמיים זה לא משהו שאני טוב בו, אני חושב שאני פחות טוב ב… אולי לאוורר אותו. אני שומר את זה לעצמי, כאילו, את הרחמים העצמיים כי אני… כי אני לא חושב… כאילו אני מאוד שמח על מה שיש לי בחיים. ואני מאוד מרגיש שנגיד בניגוד לבעבר אז אני הרבה יותר מאוזן במובן של האם שווה לי עכשיו להתרסק נפשית כאילו ו… סיפרתי לך שהתבטל לי פרויקט עצום, עבדתי עליו ארבע שנים. זה קשה, זה…

‏דפנה: סיפרת את זה בחיוך, לא ב…

‏יאיר: לא בחיוך…

‏דפנה: כן.

‏יאיר: זה כואב מאוד וזה קשה, אבל זה… אבל זה לא החיים, זה לא מי שאני. זה לא… זה לא הדבר היחיד שרלוונטי.

‏דפנה: טוב, יאיר, אני מאוד מודה לך על השיחה הזאת. מאוד נעמת לי והיה לי גם מעניין.

‏יאיר: תודה, גם לי היה מאוד-מאוד נחמד.

‏[מוזיקת רקע]

‏חיה: שלום! הבאתי לך הפתעה.

‏יאיר: נו, וואו! [בהתלהבות] זה גויאבה! מהעץ?

‏חיה: כן. חשבתי שיש גויאבות.

‏יאיר: תגידי שלום לדפנה.

‏חיה: [מהר] שלום.

‏יאיר: וואי, מושלם. וואו, מושלם! אני אשטוף את זה עוד מעט ואוכל את זה.

‏חיה: שטפתי לך.

‏יאיר: שטוף כבר? אז אני אוכל את זה עוד מעט כי אני באמצע השיחה. הם היו אמורות לבוא יותר מאוחר, לדעתי. זכית להכיר אותם וטוב שזה לא ל-live to tape.

‏דפנה: למה? זה קטע חמוד עם הגויאבה.

‏יאיר: יאללה, תכניסו. כל מה שנראה לך טוב [דפנה צוחקת]. מה שבא לך, תכניסי.

‏[צלילי סיום]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה