רשימת המתים שרועי חן הביא איתו לשיחה כוללת חברים מהילדות, אנשי תיאטרון, בני משפחה וגם, כמובן, מהספרות. "אלה וגם אלה לא באמת הלכו לשום מקום", כך הוא אומר בשיחתנו, "הם ממשיכים לחיות איתי". רועי – מחזאי הבית של תיאטרון גשר שרשימת המחזות שכתב, עיבד ותרגם כוללת יצירות נפלאות כמו הדיבוק, סונטת קרויצר, כל האמת על מינכהאוזן והרצל אמר; הסופר שהרומן ״רעש גדול״ זיכה אותו בשנה שעברה בפרס עגנון; והמתרגם שיצר לאחרונה גרסה חדשה של פו הדוב – לא לימד אותי את הסוד, כלומר איך לראות בכל אובדן את האפשרות לקום לתחייה, אבל הוא נשאר נאמן להבטחה שעמה פתח את השיחה שלנו: את כל הסיפורים שסיפר, שחלקם נוגעים גם בהתאבדות ואפילו בניסיון התאבדות שלו, מסופרים בחיוך מקרב ומנחם.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 16/02/2024.
קריינית: "על החיים ועל המוות", עורכת ומגישה דפנה לוי.
[מוזיקת פתיחה]
דפנה: רשימת המתים שרועי חן הביא איתו לשיחה כוללת חברים מהילדות, אנשי תיאטרון, בני משפחה וגם, כמובן, אנשים מהספרות. "אלה וגם אלה לא באמת הלכו לשום מקום", כך הוא אומר בשיחתנו, "הם ממשיכים לחיות איתי".
רועי, מחזאי הבית של תיאטרון "גשר", שרשימת המחזות שכתב, עיבד ותרגם כוללת יצירות נפלאות כמו "הדיבוק", "סונטת קרויצר", "כל האמת על מינכהאוזן" ו"הרצל אמר", הסופר שהרומן "רעש גדול" זיכה אותו בשנה שעברה בפרס עגנון, והמתרגם שיצר לאחרונה גרסה חדשה של פו הדב, לא לימד אותי את הסוד, כלומר, איך לראות בכל אובדן את האפשרות לקום לתחייה. אבל הוא נשאר נאמן להבטחה שעימה הוא פתח את השיחה שלנו. את כל הסיפורים שרועי סיפר, שחלקם נוגעים גם בהתאבדות ואפילו בניסיון ההתאבדות שלו, כולם מסופרים בחיוך מקרב ומנחם.
רועי: יכול להיות שהמת שהבאתי איתי לפודקאסט הזה, זה אני, זה יכול להיות.
דפנה: כן.
רועי: אני הולך לדבר על עצמי המת. לא, תראי, מכיוון שאנחנו בתקופה של מוות, מוקפים במוות, באמת…
דפנה: בכמויות בלתי נסבלות.
רועי: זה, זה כאילו הריח של המוות.
דפנה: כן.
רועי: זה נורא, זה פשוט נורא. זה נורא קשה. אז קודם כל, אני רוצה שלא נדכא היום את מי ששומע אותנו, וגם לא אחד את השני.
דפנה: אוקיי.
רועי: כלומר לא יהיו פה… גם אם יהיו פה סיפורים קורעי לב, הם יאמרו בחיוך מקרב.
דפנה: נהדר.
רועי: מנחם.
דפנה: נהדר.
רועי: כי די, די, יש גם גבול למוות. גם למוות צריך לשים סוף באיזה רגע. וגם אני אזכר בטח בכל מיני יצירות שיש לי, כי מסתבר שהעיסוק שלי במוות הוא באמת אובססיבי, ממש.
דפנה: אבל אתה עושה גם דברים נורא מצחיקים ושמחים.
רועי: תמיד קשורים למוות, כמעט תמיד. אני לא יכול, אני אפילו לא יכול לחשוב על משהו שהוא לא קשור למוות.
דפנה: אוקיי.
רועי: זה ממש אצלי בקצה הלשון כל הזמן הדבר הזה. נתחיל בזה שפשוט נורא מפתיע אותי, כבר נגיע לספציפיים, אבל אני כן רוצה להגיד שתמיד מפתיע אותי שזה מפתיע אנשים. כלומר, זה כתוב בעמוד הראשון של החוזה בערך. כאילו, זה שכולנו נמות.
דפנה: נכון, וגם מי שיש לו היכרות אפילו דלה ביותר עם איזשהו סוג של אמנות לאורך ההיסטוריה, זה תמיד ארוס ותנטוס, במה מתעסקים?
רועי: בדיוק. ולכן אני חושב עליו פשוט המון. חושב עליו, מתקרב אליו, מתרחק ממנו, בודק אותו, מריח אותו. אני כן חייב לומר שאני יותר, עם השנים כאילו, משנה את הגישה אליו, או משנה את התחושה אליו. אבל אולי נדבר ספציפית.
דפנה: מה זה עם השנים? בן כמה אתה?
רועי: אני בן 43, ולמעשה בעוד יומיים בן 44.
דפנה: מזל טוב.
רועי: תודה.
דפנה: יפה.
רועי: ארבע ארבע. מכיוון שאני עובד בתיאטרון, הגיל הוא… הוא לא כל כך משפיע, כי אני רואה שחקנים בכל מיני גילאים, משחקים כל מיני גילאים, ומרגיש שזה קצת משחק. זה קצת איפה אתה בעצם.
דפנה: לא, אבל עם השנים נערמות שכבות אצלנו.
רועי: שכבות יש ללא ספק. אני פשוט מרגיש זקן מגיל מאוד צעיר כבר. ולכן אני פשוט לאט לאט, סוף סוף, מתקרב לגיל האמיתי שאני מרגיש כבר ממזמן. יש אנשים שכזה נתקעים ילדים, או כזה זה, ואני איכשהו כבר יאללה, תן לי כבר להיות הזקן הזה, אלוהים. מת כבר להאכיל יונים ולנג'ס לאנשים בפארק, ולהציק. כל מיני אנשים שהם אומרים איזה מילה לא נכון, או אני לא יודע מה. משהו כזה. המתים.
דפנה: כן.
רועי: אז ככה. קודם כל, מתו לי, זה לא שלא מתו. מתו. אספתי כמה.
דפנה: כן.
רועי: יש מתים כזה מפורסמים, ידועים. ממש לא מזמן מת עלינו מאיר שלו.
דפנה: שהיה חבר שלך?
רועי: המילה "חבר" נשמעת לי גדולה, למרות שהוא השתמש בה, ואנשים במשפחה שלו השתמשו בה אפילו, אבל אני לא… את יודעת, הוא היה גדול מדי בשביל שנגיד שהוא היה חבר שלי. כן התקרבנו מאוד בשנים האחרונות, ואפילו היינו בכמה סיטואציות ככה מאוד קרובות. בעיקר בימי מחלתו, שהרשיתי לעצמי להיות קרוב אליו כאילו, הרגשתי כבר שמותר לי.
דפנה: על איזה רקע זה בכלל נוצר החברות הזאת?
רועי: זה נוצר כשכתבתי עיבוד ל"יונה ונער", בעצם לספר שלו, ל"גשר", יבגני אריה ביים את זה, תכף נגיע גם אליו.
דפנה: כן, הוא המת הראשון שחשבתי שבוודאי תרצה להזכיר.
רועי: כן, אני כמעט הזכרתי אותו, פשוט נעצרתי במאיר, כי מאיר, אני נזכר באיזה סצנה שהייתה במפגש האחרון שלנו, שהיה ממש מעט לפני מותו, כבר ימים ספורים. אז ישבתי אצלו, ואת יודעת, למרות המחלה ונורא קשה, הוא עדיין היה גם פיכח לחלוטין, חד, זריז ומצחיק, וגם כזה השלים עם כל האירוע, לתחושתי. יכול להיות שאני מדבר עכשיו בחוסר אחריות, אבל זה מה שהרגשתי.
דפנה: זאת אומרת, לא העלית את השאלה הזאת במפורש.
רועי: לא, הוא ישב מולי ופשוט דיברנו על המוות שלו בהבנה מוחלטת. ובין השאר גם מה שהצחקתי אותו, נהניתי מאוד להצחיק את הבן אדם הזה, גם הרגשתי שכל פעם שהוא צוחק אז כואבת לו הבטן, וזה אומר "די, תפסיק להצחיק אותי", ואז עוד פעם הצחקתי אותו. זה היה איזה מין התעללות הדדית כיפית כזאת. כי הוא באמת היה איש שכיף להצחיק. אז אמרתי לו כזה…
דפנה: הוא היה בעצמו איש די מצחיק.
רועי: מאוד מצחיק. מצחיק, שנון, חריף, חכם. אז אמרתי לו כזה, "מאיר, אני רוצה עכשיו ככה שאנחנו, מי יודע, אולי שיחה אחרונה שלנו", מה שהתגלה אגב להיות נכון, "להגיד לך בכל זאת, שאחרי שתלך, נגיד לך שבאמת השפעת על הכתיבה שלי מאוד, ואין ולא היה ולא יהיה עוד ספר כמו "הכינה נחמה"." ואז הוא כזה צחק, צחק, ואמרתי לו, "חוץ מזה גם כאילו די, יאללה, לך, כאילו כתבת מלא ספרים, נתקעת לנו פה, אי אפשר להיכנס לעולם הספרות, כאילו תעוף. נתקעת. וחוץ מזה", אמרתי לו, "גם זיינת מלא, אז מה אתה בוכה?"
דפנה: הו, זה משהו שאתם חולקים? שחברים זכרים חולקים?
רועי: לפעמים. ואז הוא כזה אמר לי, "כן, אבל אתה יודע מה אני ממש רוצה?", "מה?", "לטייל עוד בארץ".. אז אמרתי "אתה טיילת כל כך הרבה, כאילו, מי טייל אם לא אתה?", "הייתי ממש רוצה עכשיו לטייל עוד". ואני יודע שגם בשנה האחרונה, כשהוא כבר היה חולה, הוא עדיין היה יוצא לטיולים עם קבוצת המטיילים שלו, קבוצה גדולה כזאת, קבועה, מתמידים.
דפנה: הצטרפת אליהם פעם?
רועי: לא. אני אדם לא מטייל. אבל ממש לא.
דפנה: כן, זה יותר קרוב לליבי, הגישה שלך.
רועי: לא מטייל, ברמה של לא יוצא מהחדר. אני באמת, הים, כאילו אני לא מטייל אליו, והוא חמש דקות מהבית שלי. אני לא מגיע לשם פשוט. אני יוצא לים, אני אקרא איזה ספר, "מובי דיק" נגיד, אני יודע? מה, אני צריך ללכת לים עכשיו? הרבה פחות חול כשאתה קורא. [דפנה צוחקת] אז מאיר באמת הלך כמו גיבור, כאילו, וזה היה מרגש במיוחד כי הוא כתב מחזה, סוף סוף, את "אבות ואמהות" שעלה בתיאטרון "גשר". והוא לא זכה להיות בפרמיירה, וזה היה די מצער. כי אני חושב שהוא היה אוהב את זה וצוחק מזה, או נותן כמה הערות מדויקות, אבל…
דפנה: הוא ראה חזרות?
רועי: הוא היה בקריאה של זה, פגש את כל השחקנים. הוא בא עם הספר תנ"ך שאבא שלו הוריש לו, השאיר לו, וקרא לנו מתוך התנ"ך. והוא דיבר על גיבורי התנ"ך כאילו זה אנשים קרובים אליו. זה היה מאוד מרגש. ושמעתי על מותו, הייתי באיטליה בשביל משהו, אני חושב בשביל "נשמות" שיצא שם, ואז נכנס… אה לא, הייתי עם המשפחה שלי בעצם באיזה טיול, משפחה מורחבת, ואז נכנסתי לאוטובוס הזה בשדה התעופה שלוקח אותך למטוס, ואני פותח את הטלפון והודעה מאיזה חבר משותף, "לא יודע אם שמעת על מאיר", אמרתי "אוי לא, הנה זה קרה". כאילו הייתי באוטובוס הזה, מלא אנשים, ישראלים שחוזרים לארץ, כולם יודעים מי זה מאיר שלו, ובדקתי ככה אם כבר כתבו את זה בתקשורת, ב-Ynet וזה, עוד לא. אוי לא, אוי לא, אוי לא. אין לי כוח גם עכשיו להגיד "מאיר מת" וזה, וכולם אבל מה, וכולם הכירו אותו, וכולם אהבו אותו, וכולם היו חברים שלו, וכולם קראו את הספרים שלו. ומה אני מיוחד בכלל? ויש אנשים ששנים איתו, והולכים איתו וזה, ומה אני קשור עכשיו? אבל כל הטיסה פשוט ישבתי, ואוי לא, אוי לא, ולא יכולתי לא להיזכר בציטוט המעולה שהוא נתן לי לספר "נשמות", לרומן. הוא כתב, וזה כתוב על הכריכה, כתוב ככה: "לעזאזל, למה אני לא חשבתי על הסיפור הזה? אולי בגלגול הבא." אז החלטנו שבגלגול הבא הוא יכתוב את "נשמות" בגרסה שלו ואני את כל הספרים שלו.
דפנה: כן.
רועי: כאילו הספר הזה מול כל מה שהוא כתב. אבל…
דפנה: אתה יודע, הספרים שלו ספוגים בנופי העמק, ובציקדות, ובכל מיני עלעלים ודברים שבאמת רחוקים.
רועי: אני רואה ציקדה אני מתאשפז. כאילו, זה לא, אין לי עניין. אבל אני כן חושב עליו מלא, בעיקר, כמובן, על רקע מה שקורה עכשיו. אם הייתי קרוב לעמוס עוז בטח הייתי חושב גם עליו, אבל וואו, המשבר הזה בחברה הישראלית, המשבר הפנימי, הניסיון לאיחוד מחודש, לקימה לתחייה לאחר השבעה באוקטובר, שעוד נראה אם הוא יצליח או לא, מקווים שילך לנו. אנחנו בסך הכל מומחים בלקום לתחייה. זה משהו שעשינו כמה וכמה פעמים בהיסטוריה הארוכה שלנו. ואני מקווה…
דפנה: כן, אבל עם אינטרוולים של גלות ושבר ואסונות.
רועי: אז נבכה קצת על נהר בבל ונחזור, אבל אני כן מאמין שזה לא יכול להיות הפרק האחרון בעונה האחרונה. כאילו בטוח יש עונה, ויש כמה גיבורים כזה, שאתה רואה שהם עוד יחזרו, והקהל לא ייתן לנו ללכת.
דפנה: כן.
רועי: שונאים אותנו, אבל מי שאתה שונא תמיד רוצה לראות עוד עונה עליו, כאילו.
דפנה: אז אתה חושב על מאיר במושגים של מה הוא היה אומר, או במושגים של איזה מזל שהוא לא רואה את זה?
רועי: גם וגם, קודם כל, ובעיקר אני חושב על סתם לשבת איתו שנייה, וקצת לשמוע. כי יש משהו באנשים כאלה שהם ידעו לנסח את המקום. הוא תמיד אמר לי, לא תמיד אמר, הוא אמר לי באיזה אחת בפעמים האחרונות שנפגשנו, "אני נולדתי ב-48', ממש כמו המדינה, והנה תראה אותי, עם הסרטן ועם הכל, אני נראה יותר טוב ממנה". וה"נראה יותר טוב ממנה" הזה נשאר לי בראש. וגם עכשיו הוא נראה יותר טוב ממנה, אפילו שהוא מת. [צוחק] אז איכשהו היה מתחשק לי מאוד קצת להיעזר בו, קצת להישען עליו, ב… לשמוע איזה דברי חוכמה, כזה. כן. זה הראשון. הבאתי קבוצה, כי באמת זה קבוצה ואני לא סתם הבאתי קבוצה, כי אני באמת מתהלך איתם. עם כל החבורה הזאת. כמו שאני מתהלך עם גיבורים ספרותיים. זאת אומרת, בעולם שלי, שושה של זינגר, או רסקולניקוב של דוסטויבסקי, או הולדן של סלינג'ר, הם חברים שלי. הם אנשים חיים, זאת אומרת, אני ממש מסתובב איתם, אותו הכרתי בגיל 17, איתו נפגשתי כשהייתי בן 14, אני זוכר את השנה שבה הכרנו. ואיך זה השתנו גם היחסים שלנו, ולמי חזרתי ומי השארתי איפה ש… אל כולם חזרתי בעצם. אל הרבה מאוד. והם ממש, כשאני הולך לאיבוד אני הולך אליהם, מדבר איתם. וגם בגלל שחלק מהחברים שלי באמת מתו, אז הם כאילו הפכו לאותו מעמד. אז יש חברת ילדות שהייתה מאוד קרובה ואז כזה נפרדו דרכנו, שהתאבדה, ואני לא יודע אם היא קרובה אלי יותר מגיבורה של סילביה פלאת, כאילו, איזה אסתר כזאת. לא בטוח, לא יודע.
דפנה: אתה חושב עליה באותה צורה?
רועי: לפעמים כן, כאילו, לפעמים הם כולם באיזה עולם של רוחות רפאים כאלה. וזה אולי בגלל התיאטרון. ופה אנחנו מגיעים כנראה למת השני שנקדיש לו רגע, שזה יבגני אריה. פגשתי את האיש הזה כשהייתי בן 19.
דפנה: כשבאת לתיאטרון להיות מורה שלהם לעברית.
רועי: נכון, להיות מורה לעברית. ובסוף יצא שביליתי איתו איזה 20 ומשהו שנה, שמתוכן 15 הייתי ממש קרוב אליו, כלומר עבדתי בתור מחזאי הבית של תיאטרון "גשר" מאז 2007, וביחד עם יבגני אריה עשינו המון המון פרויקטים, מעל 20 לדעתי, ועוד ליווינו פרויקטים של אחרים, ועוד עשינו פרויקטים שלא יצאו בסוף, ועוד עשינו דברים בחו"ל, ויחסים מאוד אינטימיים בין מחזאי לבמאי, במיוחד כאלה שעובדים בצמוד באותו תיאטרון כל הזמן, ברצף, בהתחלה זה היה ממש מורה-תלמיד קלאסי.
דפנה: מה פער השנים ביניכם?
רועי: כן, אני יודע, 30 לפחות. הוא מאוד האמין בי בהתחלה, ונתן לי המון חופש, וגם לימד אותי המון המון המון, בעצם כמעט כל מה שאני יודע על תיאטרון. ואז הפכנו להיות שותפים כאילו, גובה העיניים, פתאום הסתכלתי מלמטה למעלה, אז פתאום התחלנו לדבר בגובה העיניים, ונהיינו שותפים. ואחר כך קרו הדברים המתבקשים, היה רצח אב, בגידה, סכסוך, השלמה, פיוס מרוחק.
דפנה: כל מה שיש במחזה טוב.
רועי: כל מה שיש במחזה טוב. והקתרזיס, היה הפתעות, באמת עברנו חיים מלאים וטובים.
דפנה: אני חייבת שאלה אחת שמסקרנת אותי, לפני שאתה מתאר את חייך עם יבגני, וזה באיזה שפה דיברתם את השיחות הפרטיות שלכם?
רועי: דיברנו רק רוסית, אני והוא. לא דיברנו מעולם שפות אחרות. כאילו, מה עוד הוא יכול לדבר? הוא לא ידע כלום. דיבר אנגלית משונה ועשה כאילו הוא לא יודע עברית, למרות שהוא קצת הבין בכל זאת.
דפנה: כי המחזות עלו בעברית.
רועי: המחזות עלו בעברית, ותמיד ישבתי, בעצם התהליך היה כזה, וזה אולי מעניין להגיד כי אני לא בטוח שזה קורה בשום תיאטרון בצורה הזאת. התהליך היה כזה שהייתי כותב נגיד מחזה, נגיד הגרסה שלי ל"דיבוק" שגם בא לי תכף להגיד משהו מתוכה, אבל אמרתי לו "תשמע, יש את המחזה של אנסקי", קראתי אותו ברוסית, שזה גם המקור אגב, "אין לי כוח לדבר הזה, זה משעמם אותי, זה שיר, זה לא מחזה, זה פואמה, זה משהו מיסטי, אין לי כוח לדברים האלה, אי אפשר לשחק את זה, אי אפשר לביים את זה, אם אתה רוצה להביא את האנסקי של היום לבמה אתה צריך להביא גם את הקהל של אנסקי" כך הוא היה אומר, מכיוון שמתים אז גם את זה לא נביא. ואז כתבתי את העיבוד שלי, שהיה לו איזה מפתח אחר לכל היצירה הזאת, בעצם שאלתי את עצמי למה לאהל'ה צועקת בקול של גבר, וחיפשתי, לא את הסיבה המיסטית אלא את הסיבה הפסיכולוגיסטית, והיה די ברור שרוב מקרי הדיבוק האמיתיים שמתרחשים בעולם מדברים על גבר שנכנס באישה, ויש פה איזה טראומה ופוסט טראומה, והיא צועקת בקול של גבר כי בעולם שבו היא נמצאת שומעים רק גברים, ונשים לא נשמעות, וזה בעצם על זעקה נשית, ואז… טוב, רציתי להיכנס פנימה לתוך הדלת הזאת.
דפנה: אתה רוצה עכשיו להגיד משהו מתוך המחזה?
רועי: מה שאני רוצה להגיד אולי זה על הקטע של המתים שם. המתים ב"דיבוק" לא קיימים בגרסה המקורית של אנסקי, רק האמא מתה וזהו, ואין אותה. וחנן, כשהוא מת, הוא גם לא נמצא. ובגרסה שלי חנן מת ונשאר על הבמה, לא רק שהוא נשאר יש לו סצינות ענקיות עם לאהל'ה, כאילו ממש דיאלוגים שלמים, מי הדיבוק של מי, הוא אומר לה "את הדיבוק שלי, לא אני הדיבוק שלך" והיא אומרת "נכנסת אליי כי היה לי חור בנשמה, בגלל זה באת". יש ממש יחסים, אפרופו אירוס ותנטוס. אבל זה לא הספיק לי, כי לא רציתי רק אותו שהוא נשאר, המצאתי עולם שלם של מתים, ממש. ולאהל'ה הולכת לקבר של חנן, אחרי שהוא מת משברון לב, כי הוא שמע שהיא תתחתן עם מישהו אחר, עם איזה מנשה אידיוט, ואז היא באה לקבר שלו והיא אומרת לו "תקשיב, חנן, זה לא לעניין הסיפור הזה. אל תבוא אליי יותר". עוד לפני שהוא מופיע בכלל כדיבוק. זאת אומרת היא כאילו מזמנת אותו, היא אומרת לו "אל תבוא" אבל היא בעצם רוצה שהוא יבוא. והיא אומרת על הקבר שלו "אני לא מפסיקה לחשוב עליך, לא מפסיקה לחשוב עליך, איך אתה צועק את השם שלי ומת כמו איזה אידיוט" וזה ברור שזה שיר אהבה כזה, בעצם באיזשהו מובן מסוים, הסילוק הזה הוא גם קירוב. אבל אז היא נרדמת על הקבר שלו, היא אומרת "רק אני שמה אבן קטנה וזה, אני לא באה לפה יותר בחיים ואתה אל תבוא אליי ואני לא אבוא אליך אבל רק אני אשים ככה אבן, לפי המסורת" ושמה את האבן והיד מושכת את הגוף, והגוף מושך את הראש, והראש נשכב על המצבה, על התל חול שיש על הקבר שלו, והיא נרדמת. ואז באים כל המתים. שזה ממש קטע שלם שהמצאתי כי רציתי להכניס הומור למחזה. וגם כי אני מתעסק תמיד במוות. אז המתים הם מצחיקים, הם אומרים "אוי, אל תיגעו בה, אל תיגעו בה, החיים זה מלא מחלות וזה, זהירות" ויש שם את אמא שלה, ואת דוד שלה, והחברים והשכנים, וכל אנשים שמתו, והם נורא עליזים, ונורא רכלנים, ונורא חיים אותנו, ואת הדרמות שלנו, כי להם כבר אין כל כך.
דפנה: ומעניקים לתפאורנים של "גשר" הזדמנות להראות את מיטב יכולתם, אני ראיתי את המחזה.
רועי: בדיוק. ובאמת אריה החליט באופן מבריק שכל האנשים החיים במחזה לבושים בשחור ולבן גרפי, ורק המתים בצבעוני. והם באמת נורא יפים ומצחיקים. ואז אמא של לאהל'ה מגיעה אל לאה'לה, המתה כמובן, האמא המתה, מגיעה אל לאהל'ה הישנה, ואומרת לה "תלכי מפה, תסתלקי מפה, את צריכה להתחתן, את צריכה לקום, ללכת, וזה… את צריכה רעש. החיים זה רעש, זה טוב רעש. פה רק שקט, פה שיעמום, פה מוות. ויש לך זמן גם, את תבואי לפה יהיה לך כל הזמן פה, שם זה מוגבל. אז לכי תהני, ובסוף במילא תמותי, אז מה אכפת לך? לכי תתחתני, תעשי כל מה שצריך". וזה קצת חלק מהאני מאמין שלי בקשר ליחסים עם המוות. ופה נביא איזה מת מפתיע בין שני המתים המפורסמים, כאילו, יש… אמרנו מאיר שלו, אמרנו יבגני אריה, בוא נכניס איזה מת שלא מת. נקרא לו. בגיל נגיד 14, בין 13 ל-14, ניסיתי להתאבד. רציתי למות.
דפנה: אוקיי.
רועי: הרבה פעמים אחרי זה הרגשתי כאילו ההוא קצת מת, שניסה שם. כאילו הצליח לו טיפה.
דפנה: רועי שניסה להתאבד.
רועי: כן. ואני כבר ההוא שהרוויח, כאילו במקומו. הוא כבר מת בשבילנו, ולכן זה כבר לא מעניין יותר לנסות את זה, כי הוא כבר עשה את זה. זה קצת יהיה חיקוי של ההוא. זה יהיה בנאלי, זה קצת יהיה מביך, הוא כבר כאילו לקח את הסיפור, מה עכשיו עוד פעם? בתור בן אדם מבוגר לנסות להתאבד זה נורא מביך. יש בזה משהו באמת כאילו, די, באמת, וימצאו את הזה, ועכשיו זה, וכולם ירוצו וידברו עליך, זה נורא, זה כאילו רק לחשוב על זה בא לך למות. כאילו על איך, איך כולם יתרוצצו, ויהיה לא נעים, ומה יעשו עכשיו הצגה לזכרך, איזה ערב?
דפנה: אתה מדבר על זה נורא במונחים מצחיקים כאלה, אבל אי אפשר להימלט מהעובדה שבגיל 14 זאת בטח הייתה מצוקה קטסטרופלית.
רועי: כן, כן, אבל אני חייב לומר שגם היום אני במצוקה קטסטרופלית הרבה פעמים. זאת אומרת, האובדנות היא ממש חלק ממני, ובגלל זה אני מדבר ככה על המוות, כאילו באיזה מין הומור. אני מאוד מרגיש אותו תמיד, את המוות הזה. כאילו אני, אני כאילו זוכר את זה. המון שנים הייתי עם המוות הזה במוח שלי. המון. ובאמת האנשים מסביבי שהתאבדו, והיו כמה, תמיד כזה אמרתי, "וואלה? מה אתה אומר? הלכת על זה?" ואני מאוד שמח שלא הלכתי על זה.
דפנה: אבל אתה זוכר מיד אחרי, כשלא הצלחת.
רועי: כן.
דפנה: אתה זוכר אם הרגשת מאוכזב שלא הצלחת, או שהרגשת, או שזה היה מזל?
רועי: לא. אמרתי "אוקיי, הפעם לא הצלחתי, הנסה פעם הבאה".
דפנה: ממש ככה.
רועי: ממש. פשוט פספסתי כאילו משהו. לא דייקתי.
דפנה: אבל לא ניסית שוב.
רועי: לא באופן מובהק, נגיד. כאילו, אני חושב שאנשים שרוצים, הרי זה לא מסובך לעשות את זה, בעצם. הרבה מהנכשלים בעצם אתה אומר, "אה, אולי קצת רציתי להיכשל ואיזה מזל שנכשלתי", וואלה מעולה, זה לא מסובך לשים סוף לגוף כאילו.
דפנה: זה נראה לי נורא מפחיד.
רועי: זה מאוד מפחיד, אבל זה לא מורכב טכנית, בוא נגיד ככה. מה שמורכב טכנית זה לחיות. זה מורכב.
דפנה: נכון.
רועי: זה סיפור באמת מסובך. ואולי בגלל זה גם החלטתי ללכת על זה. כי אני אוהב אתגרים, כאילו אני אומר " רגע רגע רגע, מישהו אומר לי, כאילו אפילו אני אומר לעצמי שאני לא יכול לחיות? אז בואו אני אראה לכם איך אני יכול לחיות". ובאמת בכל היצירות התעסקתי בעצם תמיד אל מול המוות בקימה לתחייה. אפילו כמו שאמרתי עכשיו ב"דיבוק", יש את המתים ויש את הזאת שלא מתה. ועכשיו היא תחיה פה עם המתים, אל מול המתים. כשהמתים יהיו יותר חיים מהחיים. גם כל הגיבורים שאהבתי היו מתים כבר. כאילו ג'ון לנון כבר מת, ההוא כבר מת, מה עוד נשאר?
דפנה: מי עוד חוץ מג'ון לנון?
רועי: פתאום אמרתי, עלה לי בראש ויסוצקי, כי הם פשוט מתו באותה שנה, ב-80, בדיוק בשנה שנולדתי בה. אבל יש בטח עוד מלא, כל הסופרים שאני אוהב מתו. איפה הם? אין אותם.
דפנה: אבל הגיבורים שלהם חיים.
רועי: הגיבורים שלהם חיים לגמרי, כן.
דפנה: חלקם, זאת אומרת, חלקם בספרות גם מתים.
רועי: בדיוק. וחלקם גם כן לא, חלקם קפצו מתחת לרכבת, אבל…
דפנה: כן.
רועי: אז נגיד זה אולי המת הלא מת אבל המשמעותי מאוד, שגם הגדיר את כל המתים האחרים. עכשיו, אני כן יכול לחזור לתיאטרון שנייה ולהגיד, הרבה שחקנים מתו במהלך הדרך בתיאטרון "גשר", כמו בכל התיאטראות, מישהו התפגר, מישהו היה חולה, מישהו כזה, אבל מתו. אנשים שהכרתי, עבדתי איתם ממש כזה, קרובים. והנה הם פתאום לא פה. יש משהו מטורף כאילו בתיאטרון, הוא מת, הולכים ללוויה שלו, שהלוויה שלו בתיאטרון, באולם וזה, והשאלה הראשונה בעצם אפילו לפני הלוויה ולפני הכל, אומרים "הוא מת…"
[אומרים ביחד]: "מי יחליף אותו?" [צוחקים]
רועי: בדיוק, בדיוק. וזה קצת כמו בחיים, כזה מטאפורה על החיים, את יודעת, אה הוא מת? אוקיי, מי הולך לישון על המיטה שלו, מי הולך לשבת על הכיסא שלו? זה ממש ככה. זה תחלופה אכזרית. יש פה גם משהו בריא נורא, אתה אומר אנחנו כרגע פה, התיאטרון קורה הערב, זה לא ספרות, שהיא כזה נודדת מיד ליד באיזה אופן מאגי כזה, לא, אנחנו פשוטים, כיכר השוק, מי שבא, בא, מי שלא בא, לא ראה, מי שבא הערב ראה מה שיש הערב, מי שבא אתמול ראה רק מה שהיה אתמול. ומי שלא בא, לא ישחק. ישחק מישהו אחר במקומו. זה שההצגה חייבת להימשך זה כאילו בנאלי, אבל מאוד מדויק.
דפנה: אמא שלי נהגה תמיד לומר לי שאין אדם, עוד לא נולד האדם שאין לו תחליף. אבל זאת הייתה איזה מין הנחיה כזאת לחיים.
רועי: כן, לפעמים התחליף הוא פשוט לא טוב. כאילו, הנה, החליף אותו מישהו, אבל הוא לא טוב כמוהו.
דפנה: ברמה האישית אני מוצאת שזה מאוד קשה. ברמה האישית, כשמת מישהו שאתה באמת קשור אליו, אז זה לא באמת כמו למלא את התפקיד באופרציה, בפרויקט, בהצגה.
רועי: אז זהו, אז במובן הזה לחיות עם המתים, אתה לא מחפש תחליף פשוט. אני לא צריך מישהו אחר. אין מישהו שיחליף לי את ההוא שמת. אני, החברת ילדות שלי הזאת שהתאבדה, הכרתי אותה מגיל אפס, והיינו עד כיתה ו' ממש ביחד. מאוד מאוד אהבתי אותה, מאוד קרוב אליה, זוכר אותה היטב. אם הייתי יודע לפסל, הייתי מפסל את הילדה הזאת עם השיניים בולטות, כמו שלי, תלתלים כזה ג'ינג'ים קצת וקצת לא, שטניים כאלה, עיניים של ארנב על קראק. מצחיקה בטירוף, נועזת, חצופה, מלאת חן, כמעט שאי אפשר שלא להתאהב, ואחרי שהתאהבת, אתה אומר "אחחח, נפלתי בפח, היא תפרק אותי הילדה הזאת". ואז התרחקנו. היא הלכה למקום אחד והיא הלכה למקום אחר, ולמעשה, כשהתרחקנו היא כבר מתה. כאילו לא היה אותה יותר בחיים שלי. מתה בשבילי זה בן אדם שאין יותר, כאילו, אין אותו יותר ביום-יום שלי.
דפנה: אין אינפוט חדש.
רועי: זה מת ביחד עם תקופה. אנחנו כבר לא ילדים, אני כבר בעולם אחר, נפגשנו אחרי כמה שנים, כאילו זה לא אותו דבר, אבל זה כן אותו דבר, אבל זה לא אותו דבר, זה לא אותו דבר כי אנחנו שונים, אבל אנחנו לא שונים, במה אנחנו שונים? הנה אותם שיניים בולטות, אותה… אותו מבט. אבל אנחנו כן שונים, כי אנחנו מדברים על דברים של היום-יום והדברים של היום-יום לא דומים, אבל הדברים של העומק כן דומים. אבל עדיין הרגשתי שהיא מתה, ואז היא באמת מתה. זה משהו כזה לא נעים, לא יפה, לא אסתטי. כמו תמיד כמעט.
דפנה: כשאתה ניסית להתאבד זה היה אסתטי?
רועי: לא, זה היה מגעיל, הסתכלתי למראה, הוצאתי לשון והיא הייתה לבנה והרגשתי שאני נהיה מומיה כאילו תוך דקה.
דפנה: כי זה הפתיע אותי עכשיו, האמירה שלך, הקישור הזה בין צורת המוות לאסתטיקה.
רועי: יש כל מיני דרכים אסתטיות, יותר או פחות. ואז הייתי בשבעה, הקשבתי שם, והיא הייתה הכי חיה בעולם דווקא פתאום.
דפנה: בסיפורים של האנשים?
רועי: לא, בכלל לא הקשבתי לסיפורים של אנשים, זה היה די משעמם כמו תמיד. ואז פשוט ראיתי אותה כזה, "היי, מה יושבים שבעה? עצובים, מה?" ופתאום זה הכל היה חי, כמו תמיד. ויש לי הרגשה שכאילו אני מצליח איכשהו להיות איתם, הם פה, הם פשוט פה. לא הולכים לשום מקום.
דפנה: אז בוא, תלמד אותי את הסוד איך עושים את זה.
רועי: אין סוד.
דפנה: זה נראה לי דבר נורא יקר ערך, להיות מסוגל להמשיך לחיות לצידם.
רועי: אני פשוט שומע אותם המון בראש. נגיד, עמינדב דיקמן, מתרגם, היינו קרובים, ישבתי אצלו הרבה. מת. עצוב מאוד. אגב, עוד דבר זה שאני בדרך כלל לא כל כך אוהב את כל הטקסיאדה מסביב. היו כמה אנשים מאוד קרובים אליי שלא הלכתי ללוויה נגיד. אני כאילו אמור לאהוב, אני אוהב לוויות, בתי קברות וזה, למדתי באנקורי בטרומפלדור, באקסטרני, אז בהפסקות הייתי יושב בבית קברות בטרומפלדור.
דפנה: כי הוא בית קברות נורא יפה.
רועי: הוא נורא יפה, הפר לשז שלנו, נורא נעים שם.
דפנה: זהו, באירופה באמת יש בתי קברות נורא יפים.
רועי: כן, זה לא בית קברות הירקון עכשיו, קבורה בקומות, כאילו דיכאון. זה יפה, זה מיוחד. אז כאילו הייתי שם, ואני, דיקמן לפעמים, שומע אותו, כאילו הוא מקלל איזה מישהו ברחוב, וזה מצחיק אותי וזה כיף לי. אני איכשהו זוכר דברים טובים מהאנשים האלה.
רועי: אה, אני זוכר מיבגני באמת הכל. כאילו, זה פשוט מלווה אותי כל יום. אני, למשל, כשאני בחזרות, אני שומע אותו המון, נותן עצות כאילו. "לא, יוב טוואיו מאט, לאן הוא הולך, מה זה? אתה לא יודע שכשיש מוזיקה מהירה אתה צריך ללכת לאט, וכשיש מוזיקה איטית, אתה צריך ללכת מהר?" אמיתות שלו כאלה על תיאטרון, שהוא יודע. "מה אתה משחק בסצנה הזאת? מי משחק לתוך מי?" יש לו שפה שלמה שהוא היה מדבר בה. אני לא אוכל להיפטר ממנו בחיים, זאת אומרת, הוא ממש זורם לי בדם, השפה שלו. אני גם מנסה לעשות תיקונים לכל מיני דברים. הוא היה אדם שיכול להיות גם מאוד קשוח, מאוד דיקטטור, מאוד אכזרי לפעמים. קצת כמו ילד מגודל. לא אכזרי כמו אדם בוגר, אלא קצת כמו ילד יותר.
דפנה: כן. אני שאלתי אותך בראיון קודם אם "גשר" באמת הוא תיאטרון שהוא משפחה, ואתה אמרת, "כן, משפחה לא מתפקדת".
רועי: כן, ואת עוד הדפסת את זה בעיתון, אלוהים. [צוחקים] אלוהים יעזור, ישברו לי את הראש.
דפנה: והנה אני חוזרת על זה.
רועי: כן… תראי, זה משפחה טובה לא מתפקדת כאילו, משפחה אהובה מאוד ולא מתפקדת, חבורה שאנשים מטורפים לגמרי, כן? הם לא נורמליים. אבל בגלל שגם אני לא נורמלי ולא מתפקד, אז איכשהו אני מוצא את עצמי טוב שם.
דפנה: ואיך התיאטרון כולו התמודד עם המוות של יבגני, שהיה באמת דמות…
רועי: אני חושב שהוא עדיין מתמודד, אבל כמו שקורה לפעמים, הפרידה מאריה התרחשה לפני שהוא מת בעצם. זאת אומרת, הוא עדיין היה ב"גשר" רשמית, אבל כבר היו המון כוחות חדשים, המון במאים צעירים שביימו, והוא קצת לאט לאט הלך ונפרד, ויותר היה בחו"ל, וכזה פחות היה אקטיבי בשנתיים שלוש אחרונות נגיד. אז ככה שזה כמעט היה טבעי איפשהו.
דפנה: הוא מסר אותך לידיהם של במאים אחרים, או שזה התרחש?
רועי: [חיקוי] "לא, אתה הרסת לי את התיאטרון, אתה בגדת בי, אתה הרסת לי את הכל, הכנסתי אותך, גידלתי נחש"
דפנה: טוב, עכשיו תגיד את זה ברוסית.
רועי: כן… [מדבר רוסית] אבל יש כאילו, הייתה איזה הצגה שהוא בא, אחת האחרונות כזה שהוא ראה שלי עם במאי אחר, יצא ואמר, "כתבת מחזה מבריק, חבל שחירבנו לך אותו" [צוחקים] קנאה כאילו, הצגה נורא מצליחה, כן? אבל כאילו הוא לא הצליח לשאת את זה כאילו. זה רק מאהבה מדברים ככה, מאהבה גדולה.
דפנה: רק מתוך תשוקה גם.
רועי: המון תשוקה, כן, המון תשוקה. כל פעם שאני נמצא בתיאטרון בחזרה או בהצגה, הוא איתי, עוזר, תומך, בגלל זה אני לא מרגיש שאיבדתי אותו, אני מרגיש שהוא פשוט כל כך קיים, שאין לי בכלל מה להתגעגע, אין לי למה להתגעגע כאילו, להפך, שייסע קצת, שיעזוב אותי טיפה. לשכוח קצת אותו. אז נתחיל להתגעגע. מה יש להתגעגע אם הוא כל הזמן פה וצועק קללות ברוסית בראש.
דפנה: על מה רבתם כשעוד עבדתם ביחד?
רועי: על הכל. כל פעם שהבאתי סצינה למשל, הייתי צריך לשבת ולקרוא לו אותה. זה מה שהתכוונתי שלא קיים בתיאטרון אחר. אריה לא היה בן אדם שהולך עם טקסט, אין לו טקסט. הוא מביים את המחזה, אין לו טקסט. אין לו קלסר, אין דפים, אין כלום, הוא לא מסתכל עליהם, גם אם יש הוא לא מסתכל. הוא רוצה שאני אשב מולו בפרה-פרודקשן, לפני ההפקה, לפני שהשחקנים מגיעים, אני יושב וקורא לו את המחזה. כל יום. מתרגם לו לרוסית מהדף, גם אם הוא כותב בעברית, מתרגם לו לרוסית וקורא לו את המחזה. עכשיו, הוא דרש ממני לשחק את זה ממש, לא לקרוא. כי הוא לא מבין, הוא כמו ילד, אתה צריך שעת סיפור לילד. אתה צריך לעניין אותו. קורא לא מעניין? "אני לא מבין את הסצנה, אני לא מבין את הסצנה", ואז אני קורא לו את אותו דבר אבל משחק יותר טוב, אני חושב שלמדתי בעצם שיעורי משחק 15 שנה אצל יבגני אריה. אז כאילו אני אומר, אני לא יודע מה, "לאהל'ה", "מה אתה צועק?", "מה? לא, אני קורא, אתה לא שומע אז אני צועק, אתה בן אדם מבוגר אתה, כאילו תפעיל את המכשיר, אתה לא שומע", "לא, הוא לוחש את זה. תלחש את זה". אוקיי. [לוחש] "לאהל'ה", "לא, אבל למה ככה? זה מזויף", כאילו. עכשיו, בוא'נה, אני מנסה לקרוא לך את הפאקינג סצינה, כאילו מה אתה מביים אותי, אתה מטורף. הגעתי לרמות שאני משחק לו את הדמויות, שהייתי בטוח שעוד שנייה אני הולך לאיפור, וגם שם שמלה, כי הוא באמת דרש ממני הצגה. מצד שני אין מתנה עצומה יותר לכותב מלהזדקק, לשחק, לגלם את כל הדמויות בקול רם, שוב ושוב, יום אחר יום, ככה הטקסטים הפכו מזוקקים, מושחזים, והרבה הרבה יותר טובים. זאת אומרת, אני באמת חייב לו המון על כל דבר שיצא ב"גשר", כי הוא פשוט עזר לי להשחיז את זה. עם השנים למדתי להשחיז את זה גם בלעדיו, בעזרת השחקנים, בעזרת עצמי, קורא לעצמי המון בקול רם כאילו, הטכניקה הזאת נכנסה לתוכי, ואני יודע להעיר לעצמי את ההערות שלו, כאילו.
דפנה: והיחסים שלכם נמשכו גם מחוץ לתיאטרון?
רועי: הוא לא היה חי מחוץ לתיאטרון. אין אותו. זה בן אדם שהיית נכנסת אליו לדירה, לא היית יודעת מי גר שם. כמו חדר במלון. אין אישיות, אין כלום.
דפנה: לא יושבים אחרי הצגה באיזשהו מקום לשתות?
רועי: יושבים שעות, יושבים מהבוקר עד הלילה ממש, ממש לא רק חזרות, כל היום ביחד, כל היום. הוא מפרק פאקט ביום, אני יושב נחנק עם המשאף. כל היום, אוכלים ביחד, שותים ביחד, מבלבלים את השכל ביחד, יושבים בבית שלו, בבית שלי זה, כן, אבל חיים רק את התיאטרון. לא ידעתי עליו לפעמים דברים כל כך פשוטים ואישיים שזה לא יאמן כאילו, על המשפחה שלו, על הילדות שלו, על החיים שלו, כמעט כלום. אבל לעומת זאת ידעתי סיפורים הכי כמוסים ואת הסודות הכי כמוסים, כי את זה כן סיפרנו, כי זה קשור לעבודה.
דפנה: למה הסודות הכי כמוסים קשורים לעבודה?
רועי: כי אתה מדבר על מוות, אתה מספר על מוות, אתה מדבר על אהבה, אז אתה מספר סיפורים על אהבה. אתה מדבר על סקס, אז מדברים על סקס. אתה מדבר על ילדות, אז פתאום דברים באים מהילדות. ואז הכי אישי, הכי פרטי, ושוכחים את זה, אגב. אני אפילו לא זוכר את רוב הסיפורים האלה. כי זה שימש אותנו כדי לדייק משהו.
דפנה: אתה באמת לא זוכר או שזה התגוננות כדי שאני לא אלחץ עליך לספר?
רועי: לא, לא, אני באמת לא זוכר. אפילו יש דברים שסיפרו נגיד בשבעה ואמרתי, אה, לעזאזל, אבל אני יודע את זה, אבל הייתי צריך להתרגש מחדש, כאילו שזה… אבל לא זכרתי את זה עד שלא סיפרו שוב. אני בכלל, אני חייב להגיד משהו, אולי זה גם מה שעוזר לי להתמודד עם כל המוות הזה, אני באמת שוכח הכל. אני כאילו לא זוכר כלום. זה אולי כאילו הסיבה שאני כותב, כי אני לא זוכר. לפעמים אשתי חושבת שאני עושה כאילו. מה, אתה לא זוכר? עכשיו היא כבר יודעת שאני באמת לא זוכר. היא מכירה אותי יותר מ-20 שנה אז כאילו, היא יודעת, אני באמת לא זוכר. אבל אז אני כאילו מבליח לי איזה משהו, אני כאילו כל הזמן, אמרתי אני זקן אני כמו בנג'מין באטן, כאילו אני זקן. אני יש לי בעיות זיכרון
דפנה: בנג'מין באטן זה ההוא ש...
רועי: נולד זקן.
דפנה: מזדקן לאחור.
רועי: בדיוק. הלוואי, אולי כשאני אהיה זקן, אולי אני אהיה תינוק. אבל בינתיים אני בזקנה. כאילו, לא זוכר דברים.
דפנה: כן… יש לנו עוד מתים?
רועי: כן. את מי נביא? טוב, אי אפשר שלא פשוט, כאילו זה ממש יהיה חטא לא להביא אותם. אז הסבא וסבתא שלי משני הצדדים, אבל בכל זאת נלך על סבתא אחת כאילו ספציפית, שאי אפשר לא לדבר עליה, זה פורטונה, שהיא הסבתא המרוקאית שלי. היא בעצם ברברית, יהודייה ברברית ממרוקו, שעלתה לארץ, לא ידעה קרוא וכתוב, ודי גדלתי איתה. כאילו כשהייתי קטן, הייתי חוזר מהבית ספר, היא הייתה בבית. וככה כל… מהגן, מהבית ספר, היא גידלה אותנו בעצם.
דפנה: מה זה אותנו? כמה אתם?
רועי: אותי ואת האחים שלי, יש לי עוד שני אחים קטנים ממני.
דפנה: בתל אביב?
רועי: כן, תל אביב. נולדתי ברחוב שפינוזה, אחרי זה גדלנו בנחלת יצחק. אחר כך עברתי לגרץ, אחרי זה רש"י וכולי. אז לחזור הביתה ולפגוש את האישה הזאת, כזאת אופטימית בצורה חסרת תקנה, שממלמלת לעצמה כל הזמן "כל הכבוד כל הכבוד, כל הכבוד", לאחרים כאילו, עסוקה בניקיון ובישול כמובן, כדרך חיים ממש, קמה בבוקר מנקה. סיימת לנקות, מבשלת, סיימת לבשל, צריך לנקות, סיימת לנקות, צריך לבשל, זהו ואז הולכים לישון. כאילו, אלה החיים, ממש. הלוואי שהייתי יכול כאילו יום אחד לחיות כמוה, ולא להתרוצץ, כאילו הלוואי. אני באמת גם אוהב לעשות את זה, לנקות ולבשל. זה נוח לי, טוב יותר לבשל מלנקות, אבל עדיין, אבל אני יכול לעשות כלים בכיף, וכביסה וזה, ויש היום דייסון, אז בכלל זה… אבל אני זוכר אותה, מזיכרון אחד ספציפי שמאוד מאוד עולה לי בראש, יושבת על המדרגות של הבית שלנו עם קפה, כי היא לא ישבה על הכיסאות, כי הכיסאות זה לאדונים, אז היא יושבת ככה על המדרגות עם סיגריה ביד אחת, קפה ביד שנייה, קפה שחור כזה של אחרי ניקיון, הבית מריח טוב, כזה על ה… על הגז סירים של קוסקוס. יושבת, בפעם הזאת שאני מגיע, ואני חושב שאני בטח בכיתה ד', כי אח שלי בכיתה א', והיא יושבת עם החוברת שלו, מין "בלי סודות" כזה חוברת ראשית קריאה, לימוד קריאה, ובעצם מנסה ללמוד לקרוא, כי היא לא יודעת לקרוא ולכתוב. אבל אי אפשר ללמוד לקרוא אם מישהו לא מלמד אותך, זה לא שאם תסתכל על האותיות תבין שזה א וזה ב, זה לא דומה לא א או ב, כאילו אין היגיון, צריך לדעת שזה א' וזה ב', אז אולי משהו היא ידעה אבל היא… זה היה ברור שזה לא מתקדם כל כך. אבל גם לא היה שום תסכול. כאילו יושבת, מסתכלת, מי יודע, אולי יעבוד.
דפנה: והיא לא ביקשה ממך?
רועי: לא. התביישה קצת, לדעתי. אבל ראיתי אותה, אני זוכר שהסתכלתי מרחוק, היא לא ידעה שאני מסתכל, פשוט הסתכלתי על זה, והייתי ילד, לא? לא הייתי בן אדם מודע מאוד לעצמו או משהו, אבל זה לא יוצא לי מהראש, הניסיון הזה שלה, כאילו לקרוא. וזה היה מאוד מאוד יפה בעיניי, רגע נקי כזה, בסוף היא סגרה את החוברת, יאללה, כפרה עליק, בוא נלך נכין אוכל וזה. זה, זה מין רגע כזה קטן, יש מיליון רגעים עם האישה הזאת, אבל התמימות שלה, היא ממש תינוקת כאילו, אין לי מה להגיד, זה תינוקת. ויש כוח אדיר בלהישאר תינוק כל החיים שלך. עכשיו זאת אישה שילדה חמישה ילדים, כן? תינוקת לא יולדת ילדים.
דפנה: זהו, רציתי להגיד שבוודאי גם היו לה כל מיני דאגות כלפי הילדים האלה והנכדים האלה.
רועי: איבדה העולם שלה, קיבלה עולם חדש, מיליון דרמות וטרגדיות. ודווקא לכן אני כאילו מופתע מ… כל מה שאני זוכר ממנה ואני כאילו, מתי שכבר הייתי בן אדם מבוגר, כל מה שאני זוכר ממנה זה חיוביות מוחלטת.
דפנה: מאוד יכול להיות שהיא פשוט לא חלקה איתך את כל הדאגות האלה.
רועי: כן, אבל הייתי איתה בהמון סיטואציות מצחיקות. נגיד, הייתי ישן איתם. מה זה איתם? איתה ועם דודה שלי. סבא ישן בסלון על מזרון, שוכב, כפרה עליו, עם תה עם נענע, עם בוטנים מסתכל טלוויזיה, מקלל את כל הפוליטיקאים, [עם מבטא] "זה ממזר, זה נחש, זה יימח שמו" וזה, והיית יכול לישון לידו, כאילו על מזרון בסלון, אבל אז אתה בסכנת דגדוג, בסכנת כל מיני דברים מפחידים שיכולים לקרות לך בלילה, מביא לך איזה דגדוג לפנים פתאום, כל מיני כאלה, ואתה נקרע מצחוק ובוכה, ואתה יכול ללכת לסבתא ולדודה. הוא גם אין לו כוח, הוא נוחר, הוא מעיף אותך, הוא רואה דברים משעממים בטלוויזיה, לא מעניין איתו, מדבר על ילדות עמוקה כזאת, כמובן, גיל שש נגיד, ועם הסבתא והדודה, שהן ישנות בחדר שינה, במיטה הזוגית הקטנה, אז הסבתא, אישה די שמנמונת, כן? אישה גדולה, והדודה שחיה עם סבא וסבתא הרבה זמן. אז אתה בא אליהם למיטה לישון. [עם מבטא] "נו רועי, ספר, מה היה היום?" מה היה היום, ילד בן שש, מי ישמע, נשיא המדינה, מה יש לספר כבר? עכשיו, הכיף היה להצחיק אותן, כאילו, לגרום להם כאילו להתפרע. אז הייתי מספר שטויות, באמת מהגן. אני חושב שאולי שם, אם אי פעם נולדתי כמספר סיפורים וסופר, זה היה שם, כאילו במיטה הזאת, כאילו לילה אחרי לילה, להצחיק שתי נשים, שבאמת, זה רמת מורכבות למתחילים כן? זה לא שיש פה עכשיו איזה… אבל היה צריך חיקויים, היה צריך קצת דמויות, היה צריך קצת לתת דרמות, כאילו, אם לא היה דרמות היה צריך קצת להמציא, כאילו אמנות השקר הלכה והשתפשפה לה שם. אבל זה נורא נורא הצחיק אותן. כל השטויות שסיפרתי על הגננת, וזה וההוא, ודפק לו קרש, סיפורים כאלה מפעם.
דפנה: אתה חיקית את המבטא שלהם קודם, אתה גם למדת ערבית מרוקאית?
רועי: לא, לא למדתי, כאילו כן, קצת למדתי, היה איזה רגע שלקחתי איזה קורס, זה גם היה נורא מצחיק. פתחו קורס לערבית מרוקאית בתל אביב. שיעורי ערב וזה, אני בא, וואו, רוצה ללמוד, יש, מדהים, סוף סוף אני אלמד את השפה שלהם. אז אתה לומד, ואז בשיעור הראשון, כאילו יש שם גם מרוקאים, כולם מדברים מרוקאית, כאילו כולם, מלא מרוקאים יהודים שכאילו הם מדברים את השפה, מה באתם? אתם יודעים. [מחקה קולות ומבטאים] כאילו עכשיו, בוא'נה, אני לא מדבר כלום, תנו לי רגע שנייה, תנו, אה, [מחקה קולות ומבטאים] ואז הוא אמר, "בית ספר אומרים סקוולה" ואז הוא אומר, [במבטא] "מה סקוולה? אומרים מדרסה", "מדרסה זה בערבית, סקוולה במרוקאית", "לא אומרים סקוולה, זה בכלל באיטלקית", "לא, זה בכלל…", בקיצור, בשיעור הראשון ליהודית מרוקאית, אחרי חמש דקות כמעט התחילה קטטה, כולם רבו עם כולם, וזה היה גם השיעור האחרון בערך של הקורס הזה. ולכן לא למדתי את השפה הזאת.
דפנה: תהיתי איך לא קלטת אותה מהבית, כי אתה הרי מפורסם בכישרון השפות שלך.
רועי: לא קלטתי אותה מכיוון שכמעט לא דיברו בה בבית, זאת האמת. הם דיברו עברית, עם איזה מבטא מצחיק, עם כל מיני מילים שהסתננו פנימה, כמו, אני יודע מה, "מרבון" כזה, וכל מיני "חשומה" וכאלה.
דפנה: מה זה?
רועי: "מרבון" מסכן, "חשומה" בושה, וכאילו מילים כאלה, הכל, כל המילים שליליות, הכל "מנקור" וזה, אבל זה הכל שלילי כאילו. אבל הם היו אנשים מאוד מצחיקים, מאוד. באמת קורעים לצחוק, כאילו, זה הכל היום לצחוק איתם. אבל הדיבור, בכלל המשלב, המנעד, המרחב, השפע, היה מאוד מצומצם, דיבורים פשוטים, ודווקא בגלל זה היה לי כל כך טוב לי להיזכר בהם לפעמים, כאילו היה משהו בפשטות הזאת, כל כך תכלס, כל כך לא מתייפייף ולא דמגוגי, זה הדבר. ככה זה, זה זה, וזהו. קום זה קום, שכב זה שכב, תאכל תאכל.
דפנה: אז מה חיפשת בכל השנים בעולם של הספרות הרוסית שאין לה בכלל גבולות?
רועי: רציתי לעשות מה שכל כנראה בן נוער רוצה, לברוח מעצמי, להיות מישהו אחר. ואז נהייתי מישהו אחר. ואז קצת, ואז ראיתי את עצמי מהעיניים של המישהו האחר הזה, אז התגעגעתי כבר, ואז חזרתי, ואז נהייתי כל מיני אנשים, ואז נהיינו קבוצה, וזהו. ומאז אנחנו קבוצה, קבוצת כזה טיול מאורגן.
דפנה: אתם מסתדרים יפה ביחד כל הרועים?
רועי: לפעמים כן, לפעמים זוועה כאילו. הדבר שהכי מפחיד אותי, נגיד, למה אני לא נוגע בסמים, או כל מיני דברים כאלה שמטשטשים, אתה מאבד שליטה על התודעה? כי גם, אני לא יודע לשתות, נגיד, אני גרוע מאוד באלכוהול, ממש, לא טוב. אז נגיד, בפעמים הספורות שהייתי שיכור, מה שקרה זה שהרגשתי ש… כאילו אם המוח שלי הוא מין בית כלא, כלא אמריקאי כזה, שיש לך שתי קומות ויש חצר באמצע, וכל הדלתות מוגפות, אז בעצם כשאני שיכור ולא שולט בעצמי, אז כאילו כל הדלתות נפתחות, וכל הפסיכופטים האלה יוצאים החוצה לחצר הפנימית הזאת. מתחילים להפוך שולחנות, מכות רצח. כאילו כזה. וזה בעצם המון המון שפות שמתנגשות, כל מיני מילים שאני יודע בכל מיני שפות, ואז נגיד, אני לא נזכר באיזה מילה, זה מתחיל להתיש אותי, רגע, איך אומרים, יש קטע ב"שלוש אחיות", נכון? היא אומרת, "אני לא זוכרת אפילו, איך אומרים תקרה וחלון באיטלקית", אז איך שקראתי את זה, אז רגע, איך אומרים תקרה וחלון באיטלקית באמת?
דפנה: פינסטרה זה חלון.
רועי: יפה!
דפנה: תקרה אני לא זוכרת, תקרה אני יכולה לתת לך בגרמנית.
רועי: הו, סופיטה באיטלקית. וזה פתאום, כאילו, החריד אותי לא לדעת מילה, איך אומרים את המילה, איך אומרים את המילה. זה דברים שיכולים לשגע אותי.
דפנה: אתה לא פותח לכל הפסיכופטים האלה את הדלתות ואת המנעולים כשאתה כותב?
רועי: לא, חס וחלילה. לא יתנו לי לכתוב. זה אנשים מציקים.
דפנה: אתה רואה, יש לי תדמית רומנטית כזאת של…
רועי: לא, לא, לא, לא, זה שקט, זה ספרייה, שקט בספרייה. שקט. אני בא לאיזה אחד, לחלון, אני אומר לו "תשמע, תתנהג יפה, אני מוציא אותך לחמש דקות, תשב איתי קצת, שתה תה, אבל רק אם אתה לא עושה בעיות, אחרת אני מוציא מישהו אחר", וזהו.
דפנה: כן.
רועי: אהה… אז נזכרתי בעוד גברת מקסימה שהייתה חברה ב… כשהייתי בן 18, אני חושב, משוררת. רוסיה מדהימה. והיא באמת שיחקה פינג פונג שולחן למתקדמים עם המוות, על בסיס יומי. סמים מאוד קשים, וסתם כל מיני ניסיונות אובדניים. עד שבסוף הלך לה, מה שנקרא, והיא נעלמה. והיינו ביחד פה בתל אביב, וגם בליפתא, מתחת לירושלים, והסתובבנו, והיא כתבה שירים ואני תרגמתי אותם.
דפנה: כשהיית ממש צעיר.
רועי: כן. הייתה מיוחדת מאוד. ואני נזכר בה כי היא גם איזה אחת כזאת ש… כאילו היום אני אומר, איזה באסה שאני לא יכול לדבר איתה בתור אני המבוגר. יש לי איזו תחושה שאולי, לא יודע אם הייתי מציל אותה, אבל כן נראה לי שהיינו יכולים, בכל אופן לדחות את זה איכשהו. כאילו נדמה לי שכזה, היה לי מה להציע לה, שאז לא יכולתי, הייתי פשוט ילד. אבל היום הייתי יכול יותר להציע לה, אולי.
דפנה: אבל אתה לא סוחב את זה בתור אשמה או משהו?
רועי: לא, לא, לא. אני לא סוחב את זה בתור אשמה, אני סתם מתבאס על יכולות שיש לי היום ואז לא היו לי או משהו כזה.
דפנה: איזה יכולות שלך יכולות למנוע כזה דבר?
רועי: לא, לא למנוע, אבל אני חושב שלפעמים אנשים צריכים לפגוש אנשים מסוימים באיזה רגע בחיים שלהם, וזה יכול לשנות משהו. אני יודע שאני פגשתי אנשים כאלה. פשוט אני הפסקתי להתעסק עם כל השטויות האלה, כי פשוט פגשתי אנשים מדהימים בדרך. מעניינים נורא. שאמרו לי "ברור, נתאבד מחר, אבל חכה, אתה יודע מה עושים היום? היום כותבים שירים על התאבדות, היום כותבים ספרים על התאבדות. אחרי זה נמות. אבל אם אתה מתת בלי שהשארת איזה רומן, אז מה, מה הסיפור? מי יזכור אותך בכלל? מי ידבר עליך? את מי זה יעניין?"
דפנה: טוב, אתה רואה, לא גירשת לגמרי את התפיסה הרומנטית שלי.
רועי: לא, לא.
דפנה: שהיצירה, הכתיבה, אתה, נו, כוח החיים.
רועי: ברור שזה קשור כאילו לזה, זאת אומרת היצירה היא הדרך הכי יפה כאילו לדבר עם הנצח כל הזמן. אז אני נזכר בה עכשיו, במשוררת ההיא, מכיוון שב"רעש גדול", בספר האחרון שלי, יש גם נערה שהולכת אחרי איזה בחור, והבחור הזה מתאבד. ספוילר מספר אחת. אמרתי לעצמי "אוקיי, וזהו? כאילו מה הוא מת, הילד הזה?" וככל שהמשכתי לכתוב את הספר אמרתי, לא, אני לא עושה את זה, אני לא משאיר אותו שם. כאילו, אני לא יכול. למה? הרי מה הכוח של הספרות אם לא להחיות את המתים? אבל איך? איך? איך? איך? איך? מי שיקרא את הספר יגלה מה קורה שם, אבל...
דפנה: אבל תקרא משהו מהספר.
רועי: אבל כן, לקרוא משהו?
דפנה: כן.
רועי: [ממלמל לעצמו בשקט] אז אולי נקרא דווקא מגבריאלה, יותר טוב… כזה משהו מדכא מהסוף, שיהיה בכל זאת בתימה. [מדבר בקול] אוקיי.
דפנה: אני לא אתן לך הוראות בימוי כמו אריה.
רועי: כן. אני פשוט רוצה לקרוא מעט, לא להתחיל עכשיו לחפור פה.
דפנה: אני ארצה שתקרא גם מ"נשמות", ככה שתיקח בחשבון.
רועי: כן, כן, אוקיי, אז הנה. אוקיי, אז גבריאלה, ביום שבו מספרים לה שהחבר הטוב שלה, בעצם הם אומרים שהוא התאבד, היא עוד לא מבינה מה קורה, ואז היא אומרת "מת לי. נראה שזאת השאלה שהוליכה אותה במעגלים. בן זוג סודי, מכר מקרי, שקרן גרוטסקי. כל מי שאי פעם התאבד, היא נזכרת ביונתן מנתח בנימה שכלתנית התאבדויות של מפורסמים, שמשון הגיבור, קורט קוביין או פאקין היטלר, לא עשה את זה כי הוא רצה למות, אלא כי הוא לא רצה לחיות. וזה חתיכת הבדל שלא הרבה אנשים חושבים עליו. השיחה הזאת, אחת מיני בודדות שניהלו, התנהלה בהפסקה, שבה שניהם נשארו בכיתה. אף אחד לא רוצה למות, כי אף אחד לא יודע מה זה המוות. אבל מי שמכיר את החיים, יכול בקלות לא לרצות לחיות. היא לא חשבה שתכיר אז במהלך חייה מישהו שיהיה לו האומץ להתאבד. היא חשבה שכולם ברגע האמת פחדנים כמוה. היא השיבה אז בפרצוף של 'אני הכי מבינה מה אתה אומר' אבל היא הכי לא הבינה מסתבר. איזו חרפה. היא הגיעה למסקנה הבלתי נמנעת, שבלעדיה זה לא היה קורה. אם יונתן לא היה נפתח אליה, הוא לא היה מסיר את ההגנות שלו. זאת אשמתה. היא רוצחת."
אז זה גבריאלה לרגע.
דפנה: הממ…
רועי: מ"נשמות", כמעט בהמשך ישיר מה שנקרא, אפילו שספר לפני זה, זה פשוט מתחיל במילים האלה. קודם כל, "נשמות", הרעיון שלו הוא מוות. זאת אומרת יש גיבור שמתגלגל במשך 400 שנה, אז הוא מת ונולד ומת ונולד ומת ונולד. עניין אותי לבחון את התנאים השונים שלתוכם הוא נולד כל פעם. אז הוא נולד בתור ילד בפולין, ומת, ואז נולד בתור איזה נער עשיר בגיטו יהודי בוונציה, ומת, נולד בתור אישה במרוקו, ומת, וכולי וכולי וכולי. וזה מתחיל, כאילו כל הספר הזה נכתב, ואת זה מגלים רק בסוף, כי הוא צפה בתוכנית טלוויזיה, בגלגולו הנוכחי פה ביפו, איפה שהוא גר עם אמא שלו, ובתוכנית טלוויזיה, זו תוכנית ניו אייג' כזאת גרועה על גלגולים, הוא התקשר ואמרו לו "זה הגלגול האחרון שלך. אתה נשמה עתיקה, ויותר לא תחזור לפה". עכשיו הוא, שרק מחכה כבר לסיים את הנדודים האינסופיים האלה, "היי היי היי מה זה, מה זה לא חוזר לפה? מה זאת אומרת? כבר התרגלתי". ואז הוא מתחיל לכתוב ספר, כי הוא מנסה להשאיר אחריו משהו. והוא כותב את הספר הזה בתקווה שהנשמה התאומה שלו, שמתגלגלת איתו, תקרא את הספר הזה ויהיה איזה חיבור ביניהם, שחסר לו כרגע. אז המילים הראשונות של הספר הם ממש זה. "נשמות יקרות, לא יודע למה נלחצתי ככה פתאום. אם תרצו, אני יכול למות עכשיו, פה, מולכן. למות זה כלום. המוות הוא תמיד אותו מוות. החיים הם אלה שמשתנים. כמה מדויקת המילה העברית 'חיים'. המילים 'לייף' או 'דוסלבן' מוגדרות במילון בתור יחיד סתמי. ואילו 'ז'יזן', או 'לה ויטה' למשל, מוגדרות כנקבה יחיד. אבל 'חיים', אה? 'חיים' הם זכר רבים, וזה כבר אומר הכל, לא? לחיים." אז הגלגולים הם הרי מן שיטה כזאת שבה אלוהים נותן לך מבחן חוזר. זאת אומרת, נכשלת? לא נורא, קח דף, יאללה מההתחלה. למישהו אחד זה מתנה, איזה כיף שיש עוד הזדמנות לתקן. לאחר זה עונש. "תקשיב מה אתה רוצה מהחיים שלי, לא טוב במקצוע, אוקיי, לא מצליח, נכשל, גם לא יודע איך מתכוננים. גם מי זה הבוחן, איפה הבוחן בכלל?" ואיך אפשר להצליח בדבר הזה, מה קורה כשאתה מצליח? אתה מסיים את תפקידך פה על האדמה, ומתחבר לצרור הנשמות? כאילו, מי רוצה להיות עם כל המנוולים האלה שמה למעלה? למי יש כוח לזה? סדר פסח אינסופי. ולכן הגלגולים האלה, הם בעצם מלאי תשוקה לחיים. כאילו, זה הכל על החיים. לחיות, לחיות, לחיות עכשיו, עכשיו, עכשיו, הרגע. החיים זה מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תוכניות, כמו שאמר ג'ון לנון. ואמא של גרישה, מרינה, שנכנסת לפה ונדחפת לספר ומדברת עם הקוראים ישירות, מסבירה להם שהבן שלה, בזמן שהוא חושב על הגלגולים ועל הקיום ולמה חיים, הוא מפספס את החיים. פשוט מחמיץ את כל האירוע.
דפנה: איך אתה חי?
רועי: בהיסטריה.
דפנה: אבל כזאת? של עכשיו עכשיו לחיות כמה שיותר לפני שיגמר?
רועי: עכשיו, עכשיו, עכשיו, עכשיו. כי עוד שנייה נגמר. עוד שנייה ממש. רגע אחרון. ארוחה אחרונה, הצגה אחרונה, פעם אחרונה. ממש. מרגיש את זה כל הזמן.
דפנה: אבל בכל זאת, יש לך המון שעות כאלה שאתה יושב וכותב ומשכתב ומוחק.
רועי: שורה אחרונה, מילה אחרונה. כל הזמן. אני באמת מרגיש שזה… זה יגמר הסיפור הזה. אני ממש מרגיש את זה. ולכן אולי אני מתייחס למוות של אנשים אחרים כאילו, 'ברור, נו, זה עוד שנייה נגמר, אני אמרתי כל הזמן שזה עוד שנייה נגמר, אתם לא האמנתם לי, הנה הוא מת, אתם רואים? הנה הוא מת. אמרתי לכם שהוא ימות, הנה הוא מת'. אין מה להתגעגע, אני עוד שנייה מצטרף. אני עוד דקה שם. זה נורא…
דפנה: אתה בכלל לא סוחב איתך כאלה כאבים, ואתה יודע, זיכרונות דומעים וכל הדברים האלה שכולנו נסחבים איתם בגלל שמת לנו מישהו?
רועי: אני לא בטוח. אני אומר לך את האמת. אני סוחב איתי המון קשיים ודברים עצובים. אני בוכה על חברויות שכבר לא קיימות, או על שנים שנעלמו, או על חוויות שהיו איתי. באותה מידה על מישהו… זה הכל מת. גם הילדות שלי מתה. אני בוכה על הילדות שלי, היא מתה. אני כבר לא ילד. אני יכול לשבת ולבכות על זה ממש. למה אני כבר לא ילד? אני מת. למה אני כבר לא נער? אני מת. כי הוא מת הנער הזה. הוא מת. לא סתם כתבתי על בן אדם שמתגלגל, כאילו אני מרגיש שאני התגלגלתי. כבר מתתי כמה פעמים. אני לא מפחד מזה, כי זה כבר קרה. הרבה פעמים. איפה הנער הזה? הרגשתי זקן, אני אומר לך, אני מדבר ברצינות, בגיל 15. פשוט בן אדם זקן יושב כאילו עם המשאף בבית, עם ספרים, כאילו אין לי כוח לרדת במדרגות, לא רוצה, אין לי כוח. גם פיזי וגם נפשי. אבל בו זמנית, אני גם היסטרי לחלוטין, ועושה המון. כאילו, אני לא מתנהג כזה יש לי 200 אלף פרויקטים בו זמנית. אני פשוט באמת מרגיש שכדאי לנצל. כדאי לנצל. שווה. כאילו זה מה יש, אוקיי? זה מה שקיבלנו, כדאי עם זה לעבוד. במשך שנים רבות לא הרגשתי, כאילו זה משהו שדווקא עם השנים מתגבר אצלי. היו לי שנים שבהן פשוט… לא, לא המון בעצם. היו לי שעות בחיים אולי, שישבתי ולא ידעתי מה לעשות. לא היו לי תקופות ארוכות כאלה.
דפנה: עכשיו, לדעתי, אתה כותב כדי להימנע מלעשות פעילות גופנית.
רועי: [צוחק] זה בעיקר הזרז אמיתי. למרות שאני אגיד לך את האמת, אני באמת לא כתבתי ברומן באמת, כמעט לא כתבתי כלום, כבר שלושה חודשים.
דפנה: וזה ברומן שעליו אתה עובד עכשיו.
רועי: ברומן שעליו אני עובד עכשיו, כן. שגם בו יש מלא מוות, כמובן.
דפנה: על כמה פרויקטים אתה עובד עכשיו בו זמנית?
רועי: אני לא רוצה לחשוב כי תהיה לי בחילה וחבל על הרצפה. ואני פשוט אקיא. אני מרגיש אבל אסיר תודה מאוד על האפשרויות האלה שיש לי, זה, זה דבר חשוב. ואם בדרך אפשר גם לשמח איזה כמה אנשים, אז זה בכלל יהיה נחמד.
דפנה: כן.
רועי: כי נגיד הייתה תקופה שבאמת… הייתה לי את הזכות לשבת עם בני נוער באברבנאל, במחלקה הסגורה, שם המוות זה כאילו… מה זה, זה… הוא הדי.ג'יי של המסיבה הזאת, כאילו.
דפנה: מה עשית שם?
רועי: הגעתי בעצם לצפות בשיעור תיאטרון, של שעה, ונשארתי משהו כמו שישה חודשים. ביחד עם הבמאית אילאיל סמל, שביחד יצרנו את ההצגה "מי כמוני" בתיאטרון "גשר". אבל מה שעשינו, זה צפינו מהצד, לא עשינו כלום בעצמנו, במורות מדהימות לתיאטרון, ובביבליותרפיסטית ובצוות, וישבנו עם בני נוער בגילאי 12 עד 18, שנמצאים ברגע קטסטרופלי בחייהם, שלפעמים הוא רגע קצר, נכנסים יוצאים וזהו. החליקו לרגע מהמגלצ'ה וטיפסו בחזרה. ולפעמים זה התגלצ'ות של שנים. וחלק מהילדים פתאום מתו, ואז חלק מהילדים הבריאו ו...
דפנה: כן? זה קרה לך בשישה חודשים האלה שהיית שם?
רועי: כן, שמישהו פתאום נעלם.
דפנה: איך מגיבים לדבר כזה?
רועי: זה קורע לב. קורע לב. אי אפשר להסביר כמה. אתה מרגיש פספוס איום ונורא, אשמה גם אם אין לך סיבה אמיתית להרגיש את זה, אתה תמיד תרגיש אשמה.
דפנה: כן, ברור.
רועי: ובעיקר, אתה אומר למה לצאת באמצע הסרט? כאילו, במילא הסרט ייגמר כאילו, בעוד שעה, אז לאן אתה ממהר? המוות הוא לנצח. החיים זה קצר, מה אכפת לך להישאר? לא יודע מה להגיד על זה אפילו. אחד הדברים שקרו לי באברבנאל זה שנכנסתי פנימה, ואני אמרתי, וואו איזה עושר. איך חיכיתי כבר להיות מאושפז. אפילו שאף אחד לא התכוון לקבל אותי לנוער, כן?
דפנה: כן.
רועי: אבל הדבר שהכי רציתי, ואני חושב שכולנו מבינים את זה מאוד, פשוט לשכב שנייה על מיטה.
דפנה: שמישהו אחר יקח את ההגה.
רועי: בדיוק. ללא אמביציות, לא צריך להבריק, לא צריך להיות… לדבר יפה בפודקאסט שאתה מקליט, לא צריך לכתוב טוב, לא צריך לבוא לשחקנים… כלום. לשכב ולא לזוז. אבל לא לילה ולקום בבוקר ולהמשיך. ימים על ימים. זה איזה מין כמעט חלום, אבל גם חלום נורא מפחיד, כן?
דפנה: [צוחקת] כן, בדיוק.
רועי: זה אומר שהכל נגמר כנראה.
דפנה: כן… טוב, איך נסיים את השיחה הזאת? יש לנו עוד מתים ברשימה? אני מאוד מעריכה את זה שבאת בלי רשימה כתובה.
רועי: אני אומר לך, אני מכיר אותם. הם איתי. נסיים את זה בכל זאת בקימה לתחייה. כי התחלנו את השיחה מזה שאנחנו כאילו חווינו פה איזה מכה גדולה בשבעה באוקטובר, ואנחנו שלושה חודשים אחר כך, ועדיין, כאילו, הטמפרטורה גבוהה כמו שהיא הייתה אצלי בכל אופן בפנים, והדרך היחידה שלי לקום בבוקר ולזוז, היא באמת האמונה שלי בסיפור הזה. בסיפור היהודי. באמת אני אומר. זה מין סיפור של אנשים שלמרות כל הסיכויים. זה באמת מרגיש כמו איזה סיפור שאי אפשר להיפטר ממנו באנתולוגיה הזאת שמכונה האנושות. כאילו, כל פעם שידפיסו את הספר, גם שישנו, יקצרו, יזיזו, יעדכנו, איכשהו אנחנו נהיה שם כנראה. וזה נותן לי איזה תקווה מסוימת. שנצליח איכשהו להתגלגל לגלגול הבא שלנו.
דפנה: טוב, תודה רבה, רועי.
רועי: תודה לך.
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários