ספרה של מיטל זהר ״נבדה״ נפתח בהתרסקות של מטוס. ההתרסקות בחיים הייתה מותה של אמא שלה, לפני עשרים שנה בדיוק, כשמיטל עצמה הייתה בת עשרים בלבד, ואת הקופסא השחורה המשפחתית היא מנסה מאז לפענח בפרוזה ובשירה, שם היא תמיד חשופה לגמרי, הרבה יותר חשופה, כך מיטל אומרת, מכפי שהיא מסוגלת להיות כשהיא מדברת על הדברים. השיחה שלנו הוקלטה, במקרה, ממש עם צאתו לאור של ספר השירים החדש של מיטל, ״הכל יכול לקרות״, ולשמחתי בין הקטעים שהקריאה ישנם שם שירים משם.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 20/09/2024.
קריינית: "על החיים ועל המוות", עורכת ומגישה דפנה לוי.
[מוזיקת פתיחה - ג'אז]
דפנה: ספרה של מיטל זוהר "נבדה" נפתח בהתרסקות של מטוס. ההתרסקות בחיים הייתה מותה של אמא שלה, לפני עשרים שנה בדיוק, כשמיטל עצמה הייתה בת עשרים בלבד. ואת הקופסה השחורה המשפחתית היא מנסה מאז לפענח בפרוזה ובשירה, שם היא תמיד חשופה לגמרי, הרבה יותר חשופה, ככה מיטל אומרת, מכפי שהיא מסוגלת להיות כשהיא מדברת על הדברים.
השיחה שלנו הוקלטה, במקרה, ממש עם צאתו לאור של ספר השירים החדש של מיטל, "הכל יכול לקרות", ולשמחתי הרבה, בין הקטעים שהיא הקריאה, ישנם גם שירים משם.
מיטל: היה איזה… היו כמה… הייתה סריה של כלבים שהגיעה אלינו הביתה, ואיכשהו, או שהם מתו או שההורים שלי החליטו להחזיר אותם, מסרו אותם. ואני זוכרת שניהלתי יומן אֵבֶל של הכלבים, כלומר, לכל כלב הוקדש איזשהו פרק ביומן הזה.
דפנה: שמה כתבת ביומן הזה?
מיטל: אני רק למדתי לכתוב, אז אני בעיקר זוכרת ציורים, שזה מפתיע גם אותי, כי אני לא כל כך יודעת לצייר. ציורים של… של הכלבים, וקצת את השם של כל אחד וקצת מידע, דף זיכרון [צוחקת קלות] לכל אחד. ואני זוכרת גם, היו ציורים של סדאם חוסיין וטילים, זה היה בזמן מלחמת המפרץ. אממ… אז בעצם, זה הדבר הראשון שכתבתי, וזה היה מין יומן שקיבלתי במתנה ליום הולדת והיה לו מנעול קטן, בצורת לב. את יודעת על מה אני מדברת? המנעולים האלה?
דפנה: אני זוכרת, אנחנו השתמשנו בזה כספרי זיכרונות בכיתה, וכאלה דברים.
מיטל: אוקיי, אוקיי, אז אני זוכרת שנעלתי אותו, ושמתי אותו על המדף, ואיזה בוקר אמא שלי נכנסה לחדר, והעמדתי פנים שאני ישנה, ושמתי לב שהיא, שהיא פותחת בעצם את היומן.
דפנה: בעודך בחדר?
מיטל: בעודי מעמידה פנים, פני ישנה. ואני זוכרת שהתבאסתי שאני מעמידה פנים, כי נורא, נורא רציתי לשמוע מה היא אומרת, מה היא חושבת על זה.
דפנה: אז לא התעוררת במפתיע?
מיטל: לא, לא התעוררתי במפתיע, זהו, אבל לא… אחר כך הפסקתי, לא המשכתי עם הרגל הזה, לא היו עוד יומנים.
דפנה: כי מוזכר כלב בספר "נבדה". [מיטל מהמהמת בהסכמה] יש קטע שאת מתארת את אבא שלך, מטלפן אלייך לספר לך שהכלב עומד למות ובוכה.
מיטל: כן.
דפנה: אז מזה חשבתי דווקא, דרך אגב, שהיה כלב אחד בטח שליווה אתכם לאורך כל השנים.
מיטל: נכון, בסוף הגיע סלאש, קראו לו, הוא היה פודל שחור עם תלתלים, הזכיר את סלאש של גאנז אנד רוזס, והוא באמת כלב שגדלתי איתו. אחרי שאמא שלי נפטרה, אז הוא ממש הלך ודעך. אני כבר לא הייתי בבית. עד היום אני קצת אוכלת את עצמי שלא הייתי שם איתו בסוף.
דפנה: איפה היית באותו זמן?
מיטל: הייתי בירושלים.
דפנה: היית בירושלים בלימודים?
מיטל: כן, התחלתי ללמוד.
דפנה: אמא שלך מתה כשהיית בערך בת 20, אבל את כותבת ב"נבדה", ושאני לא לוקחת אותו אחד לאחד כספר אוטוביוגרפי, אבל ברור גם מלקרוא את השירים שלך וכולי, שזה מבוסס על דברים שבאמת קרו בחייך. את מספרת, שבעצם ממש מתחילת חייך, ליוותה אותכם המחלה שלה, שהיא חלתה כשהיית מאוד מאוד קטנה.
מיטל: כן, היא חלתה כשהייתי בת שנתיים, בפעם הראשונה. הסיבוב השני היה כשהייתי בת 14. כלומר, גדלתי, מה שנקרא, בצל המחלה ואמא חולה סופנית, אבל עדיין המוות שלה הגיע כמו הפתעה. כלומר, זה סוג של… באותה מידה, היא יכלה למות בתאונת דרכים. כלומר, כן, גדלנו עם זה המון זמן, אבל היא לא… למרות שהיה ברור בשנים האחרונות, שהיא כבר לא תצא מזה.
דפנה: אז מה, יש איזה מין מחשבה כזאת שהמצב הזה, החלוש או החולני, פשוט יימשך לנצח? ככה מרגישים בעצם?
מיטל: אני לא יודעת… אני לא יודעת מה היא הרגישה. אולי אני קצת יודעת, היום, מה היא הרגישה. אני, בתור ילדה, אני זוכרת שהיה לי ממש… עד היום אחותי אומרת כמה הצקתי לה, בתור… יש לי אחות שגדולה ממני, ב-11 שנים, ועד היום אנחנו מדברות על זה שהייתי, הייתי הולכת איתה לכימו, והייתי רוצה שנדבר על זה ש… כשהיא תמות, מה יהיה? וזה משהו שהיא סירבה לדבר עליו, על המוות. ואני הרגשתי שאני צריכה ממש, להנכיח אותו בבית. הפעם היחידה שהיא דיברה על זה זה ממש היה כמה ימים לפני הסוף. זה היה רגע ש…
דפנה: איך זה קרה? איך פתאום מדברים על זה?
מיטל: היא ממש הייתה… איזה שמונה ימים לפני הסוף, זה היה. באותו יום היא גם כבר הגיעה לבית החולים, ועדיין היינו בבית, ועזרתי לה להגיע לשירותים, ו… אני זוכרת שהיא שאלה אותי כמה זמן זה ייקח.
דפנה: המוות?
מיטל: היא לא אמרה מוות, אבל הבנתי על מה היא מדברת. זהו, ואמרתי לה שזה לא ייקח הרבה זמן, שגם על התשובה הזאת אני אוכלת את עצמי עד היום.
דפנה: למה?
מיטל: כי זה לא נאמר ברוך, זה נאמר במין קשיחות כזאת. הייתי צריכה להקשיח את הלב באיזשהו מקום, בשביל לעמוד בדבר הזה.
דפנה: ובואי נזכור שלא היה לך ניסיון גדול…
מיטל: לא, לא.
דפנה: באמהות מתות עד אז.
מיטל: לא, לא, היא הייתה הראשונה. זהו, וזאת הפעם היחידה בעצם, שהיא הזכירה את המוות.
דפנה: אז באיזה מובן חיים בצל המוות?
מיטל: אני לא יודעת אם חיים בצל המוות כמו שחיים בצל המחלה. שגרת סרטן, כימו, בדיקות.
דפנה: אבל היו באמצע כמה שנים לגמרי בלי, נכון? או שזה אף פעם לא נעלם?
מיטל: לא. היה אחרי שהיא הבריאה מהסיבוב הראשון, עד גיל 14, היא הייתה… היא הייתהבריאה, אבל אני חושבת ש… כלומר, לאחים שלי יש זיכרון אחר של אמא שלי.
דפנה: את הכי קטנה.
מיטל: כן, ויש בינינו פער של תשע, אחת עשרה שנים, אז הזיכרון הוא אחר.
דפנה: במה זה שונה? מה את יודעת משיחות איתם?
מיטל: שהיא הייתה אישה מאוד יפה. ואני גדלתי עם אמא שמכסה את עצמה, לא הכי בטוחה בעצמה, לא כל כך אוהבת להתלבש, זה זיכרון אחר מ… מהדמות הזאת, שהאחים שלי מספרים עליה.
דפנה: אבל כן היו לכם ביחד חוויות שלא קשורות למחלה, אני מניחה, כל השנים של הילדות שלך?
מיטל: כן, כן. כלומר, היינו בית כזה שמאוד בספורט. הולכים לחדר כושר, הולכים לבריכה.
דפנה: כולם מעורבים בזה?
מיטל: חוץ מאח שלי, שגם התחיל לעשות ספורט בשנים האחרונות, הוא האחרון שנפל. המון סביב הספורט, כלומר, המערכת יחסים שלי איתה, היינו רואות כדורגל ביחד, כדורסל.
דפנה: אה, זה ספורט שגם אני עושה, להסתכל.
מיטל: לא, לא, גם היינו… לא, לא, גם היינו פעילות, אבל זה, זה השעות הכי טובות. כאילו, מול המסך, האולימפיאדה, זה, הייתי מחכה לזה, רק לקיץ הזה, לשבת מול המסך במזגן ולראות ביחד איתה.
דפנה: את היית ילדה שעסקה בג'ודו.
מיטל: נכון.
דפנה: שממש הלכה על זה ב…
מיטל: הייתי אלופת הארץ לגיל… לגיל שלי, שזה היה איפשהו בגיל 14. כן, הייתי מגיל 4 בג'ודו, וזה היה דבר שהחיים שלי היו סביבו. מגיל די מוקדם כבר היו לא שני אימונים בשבוע, אימון כמעט כל יום. זה אומר תזונה, זה אומר חדר כושר, זה… לא היה לי כל כך את העניין הזה של לבלות אחר הצהריים.
דפנה: ולמה רק עד גיל 14?
מיטל: שאלה טובה.
דפנה: זה קשור למחלה של אמא שלך, או ש…
מיטל: אה, פרשתי בגיל 15. אני לא חושבת שבאמת אהבתי את זה עד הסוף. כלומר, שנאתי להתחרות, זה בעיה בשביל ספורטאי הישגי, לשנוא כל כך להתחרות. כאילו, בדרך כלל…
דפנה: זה המון מתח תחרויות.
מיטל: כן, בדרך כלל ספורטאים מחכים לרגע הזה, לתחרות, להוכיח את עצמם וזה, אני שנאתי את זה. וגם אני חושבת שקלטתי שאני לא… שאני לא מספיק טובה ברמה של… עכשיו אולימפיאדה, ואני חושבת שבעיקר לא ממש ממש אהבתי את זה. התחלתי לשחק כדורסל בגיל 15. כלומר, תמיד לצד הג'ודו היו ענפי ספורט אחרים שהייתי עושה. שחיתי וטניס וכדורגל וכדורסל, ובדיעבד אני יכולה להגיד שהרבה יותר נהניתי מהם. אני לא יודעת למה דבקתי בג'ודו כל כך הרבה שנים.
דפנה: והיו דברים שעשיתם ביחד כמשפחה? ספורטיביים כאלה?
מיטל: לא, לא, זה לא. הקשר היה מאוד, כלומר, לכל אחד מאיתנו היה קשר מאוד מאוד קרוב לאמא שלי, אבל לא היו כל כך קשרים בינינו, או הווי משפחתי כזה. לכל אחד היה את הזמן איכות איתה.
דפנה: היית קשורה אליה הרבה יותר מאשר לאבא שלך?
מיטל: תלוי באיזה גיל. אני חושבת שכשהייתי קטנה, הייתי מאוד קשורה לאבא שלי. מאוד אהבתי לבלות איתו.
דפנה: באיזה סוגים של בילויים?
מיטל: זכורות לי הרבה שעות באוטו. שנינו מאוד אוהבים מוזיקה, זה האזנה משותפת למוזיקה, זה בעיקר.
דפנה: אני שואלת בגלל שבספר "נבדה", שבאמת עוסק במוות של אמא שלך וביחסים אחר כך עם אבא שלך, לאורך הזמן שאחרי מותה, יש איזה מין כעס כזה שהוא מופיע בכל מיני מישורים. גם במישור של למה אתה נשארת והיא הלכה? יש שם אפילו איזה אמירה מפורשת, שאת מטיחה בכעס כזה, שעדיף היה שזה היה ההיפך. [מיטל מהמהמת בהסכמה] וגם איזה מין התרחקות מאוד גדולה כזאת, שפתאום בקושי מדברים, פתאום בקושי מטלפנים אחד לשני, במקום להפך, במקום לתמוך אחד בשני כשהיא מתה.
מיטל: כן, כל מה שאת אומרת נכון. [צוחקת קלות]
דפנה: אבל את יכולה לחשוב למה זה קרה?
מיטל: אני חושבת שזה בספר, זה קצת קשה לי…
דפנה: אז בואי נקרא איזה קטע מתוך הספר.
מיטל: בטח.
דפנה: בואי תבחרי את קטע, האמת.
מיטל: לא, לא, תבחרי את.
דפנה: כן?
מיטל: יותר קל זה, כן.
דפנה: כי הספר כל כך תמציתי, שבעצם לסמן ממנו קטע זה קצת פשע. [מיטל מהמהמת] הנה נגיד מפה.
מיטל: [מקריאה] "היא צעקה עליו כאילו הוא חונק אותה, כאילו היא מתה בגללו. זה לא היה חדש: תמיד האשמנו אחד את השני במה שקורה לה. פעם אחת, כשהייתי בתיכון, הוא העיף אותי מהבית בגלל זה ("את עושה את אמא חולה"). לקחתי מברשת שיניים ויצאתי, נשבעת לא לחזור. תכננתי להגיע עד ניו יורק, אבל אחרי חודש זחלתי, רזה מאד, חזרה הביתה.
והוא צדק: באמת עשיתי אותה חולה. לא רק אני - כולנו. גם היא, עם כל הספורט והדמיון המודרך, עשתה את עצמה חולה יותר. כשחוטבים עצים עפים שבבים, זה חלק מהחיים, אנשים עושים אנשים חולים.
בלילות היינו שוכבים במיטות עם עיניים בתקרה, מתפשטים אחד בשני כמו סרטן."
דפנה: זאת באמת ההשפעה שיש למחלה כזאת על משפחה? ז'תומרת, האמא הולכת ודועכת וכולם מרגישים אשמים בגלל זה? או מאשימים זה את זה? או…
מיטל: לא, זה קשה לי, כי… את יודעת, זה נשמע מצחיק, אבל… כי הרבה מהחיים שלי פה, אבל עדיין זה נורא חשוף לי לדבר על זה שלא… ולא לכתוב את הדברים, זה לא… זה לא טבעי לי, זה גם לא… אז אני מנסה איכשהו למצוא את הדרך פה.
דפנה: אז תספרי לי קצת יותר על אמא שלך, על מי היא הייתה, איזה מין דברים את זוכרת ממנה. כמה שתספרי לי יותר סיפורים, זה יהיה פחות דומה לטיפול פסיכולוגי. [צוחקת קלות]
מיטל: היא הייתה מגניבה מאוד.
דפנה: איך קראו לה?
מיטל: קראו לה חנה, היא הייתה אסיסטנטית אצל רופא שיניים. היא מאוד אהבה לטייל, היא הייתה הולכת להרצאות על מקומות בעולם, גם מבלי לנסוע, פשוט היא הייתה מאוד סקרנית לגבי העולם.
אהבה מאוד ספורט. היא הייתה… ביום שבת, היינו מתעוררים למוזיקה של "טרולים", היינו קוראים לזה, כי פשוט הייתה עם יורוספורט פתוח על האלפים, פשוט הרים מושלגים ומוזיקה של "טרולים", זה מה שהיא… זה היה שבת בבוקר. הייתה בה מין קשיחות כזאת, קשיחות מסוימת, אבל היה בה רוך, היא הייתה, בדיעבד אני יודעת, היא הייתה אשת סוד של הרבה אנשים.
דפנה: איך זה נודע לך בדיעבד?
מיטל: אחרי ש… אחרי שהיא נפטרה, אז היו אנשים שכאילו, ששמעתי, אומרים שהם היו מספרים לה דברים, או שהם סיפרו לה דברים שהם לא סיפרו, והיא תמיד הקשיבה ותמיד יעצה, וזה משהו שאני… לא, לא היה לי בתמונה, את יודעת, כשראיתי אותה.
דפנה: היא לא הייתה אשת סוד שלך?
מיטל: זה מצחיק לומר אשת סוד, כי הקשר איתה היה כל כך קרוב, שלא היו עוד אנשים שהייתי מספרת להם סודות, [צוחקת קלות] אז היא אשת האינפורמציה שלי. לא, לא היה פה שום אקסקלוסיביות.
דפנה: לא, כי היא מצאה צורך, את יודעת, לפתוח את היומן שלך כשאת ישנה.
מיטל: כן, זה… טוב, זה, זה כן מתחבר. זה שני צדדים של אותו מטבע, אבל אני זוכרת שבתור ילדה גם היה לי מין איזשהו חוק כזה עם עצמי. זה ממש עכשיו טיפול פסיכולוגי, [דפנה צוחקת קלות] שאני לא יכולה לעשות משהו שאני לא יכולה לספר לאמא שלי עליו, בדיעבד.
דפנה: זה אמת מידה מוסרית לא רעה.
מיטל: תלוי באמא. [צוחקת קלות]
דפנה: נכון, נכון.
מיטל: מאוד תלוי באמא.
דפנה: זה קצת כמו להגיד, אני לא רוצה לעשות שום דבר שאני אתבייש להסתכל לעצמי בעיניים.
מיטל: שוב, תלוי באמא.
דפנה: תלוי באמא.
דפנה: כן. ומה, היו דברים שהפרת את הכלל הזה בהמשך החיים?
מיטל: החוק הזה נוצר בגלל פעם אחת שהפרתי אותו, והייתי כל כך מבועתת שאמרתי: "מעכשיו והלאה. זה… "
דפנה: מה עשית?
מיטל: בההה, זה סוד. [דפנה צוחקת קלות]
דפנה: זה לא קשור לרומנים שהיו לך עם נשים?
מיטל: לא, לא, לא, לא. זה אף פעם לא הסתרתי.
דפנה: לא, כי יש גם בזה עיסוק, גם בספר, גם בשירים, גם… וזה הרבה פעמים נקודות חיכוך של אנשים עם הורים, אז זה דווקא היה שטח לא עם חיכוכים.
מיטל: לא. היו חיכוכים, לא ביני לבין עצמי. כלומר, איתה היו חיכוכים סביב זה. כן.
דפנה: את רוצה לקרוא אולי את השיר, את השיר שנתן את השם לספר השירים הראשון שלך?
מיטל: "הבית לקח".
דפנה: "הבית לקח"?
מיטל: כן. [מקריאה]
"הַבַּיִת לָקַח אֶת הָרַגְלַיִם שֶׁלּוֹ וְהָלַךְ
הִשְׁאִיר אֵין־פֶּתֶק עַל אֵין־שֻׁלְחָן
אֵין־סְפוֹר פַּעַם אַחַת.
הַבַּיִת לָקַח אֶת הָרַגְלַיִם שֶׁלּוֹ וְהָלַךְ
אֵיךְ שׁוּב וָשׁוּב הוּא לָקַח וְהָלַךְ
מִבְּלִי שֶׁחָזַר
הַבַּיִת לָקַח אֶת הָרַגְלַיִם שֶׁלּוֹ וְהָלַךְ
כְּמוֹ שֶׁקִּרְקָס נוֹדֵד
כְּמוֹ שֶׁקִּרְקָס נוֹדֵד."
דפנה: זאת הייתה התחושה שלך כשאמא שלך מתה, או שהשיר הזה לא קשור לזה, שהבית נעלם ביחד איתה?
מיטל: לא, זה אינספור פעם אחת. אה, את שואלת אם הוא גם… כן, הבית, הבית נעלם יחד איתה. האחים שלי כבר לא היו, לא היו בבית, אז גם לא כל כך הייתה להם עכשיו סיבה לחזור הביתה. אחותי גם די מהר עזבה לארצות הברית. נשארנו אני ואבא שלי, וגם זה התפרק די מהר, אז…
דפנה: נשארתם שני אנשים שכל אחד מהם, שכל אחד מהם מתמודד עם האבל הזה, אבל, אבל באמת לא נוצר איזה חיבור של תמיכה, נכון?
מיטל: היו רגעים, כן, של תמיכה. אה… אני זוכרת שממש אחרי שהיא נפטרה, נסענו שנינו לטיול קצר בארצות הברית.
דפנה: כי אבא שלך במקור מארצות הברית?
מיטל: שני ההורים שלי נולדו בארץ, אבל כשהם היו צעירים ההורים שלהם עזבו לארצות הברית, והם הכירו שם, האחים שלי נולדו שם. אז אני זוכרת את הטיול הזה מאוד לחיוב, כלומר, היה לנו, היה לנו כיף ביחד, הסתדרנו טוב. אז היו… זה לא שהכל היה ריחוק וכעס או…
דפנה: את אמרת שפתאום המצב הזה של היתמות, את גילית שהוא נותן גם המון כוח, [מיטל מהמהמת בהסכמה] שכאילו, עם הזמן, את מבינה שמשלמים על זה מחיר מאוד כבד. אבל מה זה הדבר הזה של… איזה מין תחושת כוח זה נותן?
מיטל: אני תמיד חוזרת לאותו משפט, של דליה רביקוביץ', "נעמיד פני יתומים".
דפנה: שדליה רביקוביץ' התייתמה בגיל מאוד צעיר מאבא שלה.
מיטל: כן, כן. קודם כל, אני חושבת שפוזיציה של האנדרדוג זה תמיד אה… [צוחקת קלות] יש בזה המון, המון כוח. אני באמת מנסה לחזור ל… היום אולי אני יותר במחירים, כלומר, כשאמא שלי נפטרה אז, אז… מתה. אני גם… בגלל שאנחנו בראיון ממלכתי, אז אני אומרת נפטרה, אבל אני גם במתה.
דפנה: אנחנו לא בראיון ממלכתי, אנחנו בפודקאסט חתרני, את יכולה להגיד מה שאת רוצה. כן? [צוחקת קלות]
מיטל: אז אמרו לי, "וואו, זה גיל נורא, נורא צעיר לאבד אותה". מבחינתי זה לא היה. מה זאת אומרת? אני בת 20, זה כבר…
דפנה: את בת 20, יש לך רישיון על האמר מהצבא?
מיטל: יש לי רישיון על האמר, כן, אני תיכף עוזבת את הבית. את יודעת מה, אולי זה הדבר, כלומר, אני זוכרת שממש… ממש קצת אחרי שהיא נפטרה, עברתי לירושלים לדירת חדר. עכשיו, אבא שלי שילם את השכר דירה על הדירת חדר הזאת, אבל החופש הזה של סוף שבוע ראשון לבד בדירה משלך, ולצאת ולקנות יין, זה, זה תחושה שהיא לא הייתה מתאפשרת בלי היתמות. כלומר, אני חזרתי פעם אחת הביתה מאז שעזבתי אותו. כולם מסביבי היו נוסעים להורים, לסופ"ש.
דפנה: לא נהגת לבקר בכל תקופה מסוימת?
מיטל: לא. לא. אני חושבת שלפעמים יש לי את… סינדרום "מיץ פטל". [צוחקת קלות] כאילו, לפעמים אני מעדיפה לא לצאת, כדי לא לצאת ולהתאכזב.
דפנה: כן.
מיטל: אז, כן.
דפנה: ז'תומרת, אני צריכה להאמין לך במלוא מובן המילה, שהבית לקח את הרגליים והלך.
מיטל: כן, בספר האחרון זה… את יודעת, שהחשבון משתנה. אולי אני לקחתי את הרגליים והלכתי.
דפנה: את רוצה לקרוא משם משהו?
מיטל: כן, אני אקרא את "כמה הערות סלש תיקונים".
דפנה: אוקיי.
מיטל: נראה לי שזה מתאים לרגע הזה. [מקריאה]
"הַבַּיִת לֹא לָקַח
לא הָלַךְ
כְּשֶׁיָּצָאתִי הַבַּיִת נִשְׁאַר בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם
כִּכְלָל: דְּבָרִים דּוֹמְמִים לֹא זָזִים
דְּבָרִים דּוֹמְמִים דּוֹמְמִים.
הָלַכְתִּי לְבֵית הַחוֹלִים
(לֹא רָצִיתִי לִהְיוֹת לְבַד)
הגַּעְתִּי בְּרֶגֶל.
כְּשֶׁהגַּעְתִּי אָמַרְתִּי לָהֶם כָּךְ וְכָךְ
אָמַרְתִּי כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה
נָתְנוּ לִי מַבָּט שֶׁל כִּיּוֹצֵא בָזֶה
שְׁלְחוּ אוֹתִי הַבַּיְתָה.
שֶׁנֶּאֱמַר: הָלוֹךְ וָשׁוֹב
נִשְׂרֵף בְּעוֹדוֹ בַּחַיִּים
אֲבָל לֹא תָּמִיד זֶה
סֶדֶר הַדְּבָרִים
וְצָרִיךְ לְהַקְפִיד עַל הַסֵּדֶר גַּם אִם זֶה לֹא נוֹחַ.
שָׂרַפְתִּי אֶת הַבֵּית
(וְכוּ' וְגוֹ')
מָחַקְתִּי אֶת כָּל הַסִימָנִים
עַכְשָׁו כָּל מִי שְׁפּוֹגֵשׁ אוֹתִי יְשָׁר אֲנִי מִזְכִּירָה לוֹ אֶת עַצְמוֹ."
דפנה: את אמרת לעצמך שבעצם החיים, עם אמא חולה, היו חיים שלמים של מצב חירום [מיטל מהמהמת בהסכמה]. ובמובן הזה, גיל 20 זה לא גיל שיש הקלה כשהמצב חירום הזה נגמר, נכון? פתאום נשארים בלי מספיק כלים להמשיך הלאה.
מיטל: האמת שזה ממש נכון, מה שאת אומרת, זה… זה ממש גיל מחורבן, לאבד בו אמא, כי מצד אחד, את כבר לא באיזושהי מסגרת של… של בית ספר או אפילו צבא, אה… ומצד שני, את עדיין לא מבוגרת, בוגרת ויודעת מה, מה את הולכת לעשות עם חייך. כלומר, היא מתה ממש ברגע שרגל פה, רגל שם כזה.
דפנה: כן. היו לך איתה דיבורים לפני כן על העתיד שלך? על איך את רואה את העתיד שלך, ומה את רוצה לעשות? ו…
מיטל: כלום. כלומר, התחלתי לכתוב איפשהו בגיל 16, 17, וגם אני לא ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות, זה פשוט מה שעשיתי, אבל עוד רציתי, נרשמתי למזרח אסיה ולכלכלה, כלומר, היה לי אולי מחשבה להיות צבי יחזקאלי של הסינים. לא יודעת מה עבר לי בראש. ובמקרה התגלגלתי לתוך הספרות, כלומר, הכתיבת הייתה, אבל הספרות, כן, לעשות תואר ראשון ושני, ועכשיו דוקטורט בספרות, זה לא, זה לא הייתה…
דפנה: מה נושא הדוקטורט שלך?
מיטל: פרזיטיות, פרזיטיות אצל ארבעה משוררים. אבות ישורון, שגם עליו כתבתי את התזה, הרולד שימל, אהרון שבתאי ושגיא אלנקוה.
דפנה: אף אישה.
מיטל: לא, לא במקרה.
דפנה: למה?
מיטל: הבנתי שבשביל לדבר על פרזיטיות אצל משוררות, צריך שפה אחרת. כשאבות ישורון אומר "מצווה לא לעבוד", זה אחרת מאשר רביקוביץ' כותבת, "מה כבר עשיתי, אני שנים לא עשיתי כלום". צריך פה איזשהי הפרדה, אולי זה נושא לפוסט, נראה.
דפנה: אז על מה כן דיברת איתה כל השנים?
מיטל: ממ, אני שואלת את זה את עצמי, כי דיברנו המון, כלומר, את יודעת, אני אפילו… אני הולכת לבייסיק, אני אומרת, אוקיי, סיפרתי לה על היום שלי, איך עבר היום, ואני אפילו לא… לאמצליחה למצוא את, את עצמי מולה, מספרת איך היום שלי היה, כלומר, אפילו את הטון, את ה…
דפנה: את לא מצליחה להיזכר בזה?
מיטל: לא מצליחה להיזכר בזה. לא מצליחה לדמיין את זה.
דפנה: את מצליחה לדמיין את הקול שלה?
מיטל: יש לי זיכרון אחד, שאני מתקשרת למרפאה, שהיא עבדה בה, והיא עונה לטלפון, ואני… עושה כאילו אני איזה פציינט, ואז אני אומרת לה: "אמא זאת אני", ואז היא צוחקת ואומרת: "מטומטמת" [דפנה צוחקת קלות], וזהו, זה כאילו, זה הזיכרון היחיד שיש לי. והיום כשאני… כשאני משתעלת, אני שומעת אותה לגמרי, כל פעם.
דפנה: בשיעול דווקא?
מיטל: בשיעול, בעיטוש, כן. כן.
דפנה: אני מנסה להיזכר בקולות של ההורים שלי, ואני לא מצליחה. זה נורא מוזר שדווקא זה נעלם…
מיטל: כן.
דפנה: ויכולת לשחזר… בשיחות כן, אבל לא…
מיטל: בתכנים.
דפנה: בתכנים כן, לגמרי.
מיטל: כן.
דפנה: אבל לא ב… כן. את קודם אמרת שהיא הייתה אשת סוד של הרבה אנשים, ואז חשבתי לעצמי שהיא בטח השקיעה בזה הרבה מאוד שעות, כי במהלך העבודה, רוב האנשים שהיא פגשה היו עם הפה פעור ועם מכשירים בפה, אז השיחות לא התקיימו שם.
מיטל: לא, לא. וזהו, זה קטע, כי היא לא… אני לא זוכרת אותה מדברת בטלפון, או לא…
דפנה: או יוצאת לשבת עם חברות בבתי קפה?
מיטל: לא, לא הטיפוס הזה. אולי הכל קאנטרי רעננה, קבוצה גועשת ורוחשת. [דפנה צוחקת קלות]
דפנה: כן, את מתארת… חלק מההתפוררות שאת מתארת בבית זה ההתרופפות של משטר התזונה. אז אבא שלך מתחיל לאכול פתי-בר בכל מקום. [צוחקות קלות]
מיטל: כן.
דפנה: שמאוד הזדהיתי עם זה, א', כי זה מאכל מנחם.
מיטל: ואין כמו פתי בר. [צוחקת קלות]
דפנה: וגם כי זה באמת… הפניה למזון, באמת מסמלת איזו התרופפות.
מיטל: כן.
דפנה: איזה ויתור.
מיטל: כן.
דפנה: אבל את הצלחת לשמור על החזית הזאת.
מיטל: גם אני פונה למזון, למזון, בשעות מצוקה.
דפנה: כן?
מיטל: בטח.
דפנה: מה את מרגישה שהשתנה במשך ה… כמה שנים עברו מאז מותה של אמא שלך?
מיטל: בעצם, אממ, אני הולכת לעבור את ה… את הקו הדמיוני הזה או להפוך את השעון, כי זה הולך להיות… אני מתחילה לספור יותר זמן בלעדיה, מאשר איתה. כלומר, עברו, יעברו בספטמבר עשרים שנה. אז כן, זה… אני הולכת בקרוב להיות רוב, רוב החיים בלעדיה, מאשר איתה.
דפנה: ויש לך איתה איזה שיחות במהלך השנים האלה?
מיטל: אני משתדלת לשמור על קשר. אני חושבת שהרבה מהכתיבה היא גם איזשהי אפשרות של דיבור, אליה. אני חולמת עליה הרבה.
דפנה: מה קורה בחלומות?
מיטל: בשנים הראשונות היה לי חלום, אה… קבוע, שהיא איפשהו או שהיא נסעה לחו"ל או פשוט נעלמה יום אחד, והיא גם לא… היא גם לא מזהה אותי. כשאני מתקשרת, היא לא מזהה את הקול או שהיא לא מזהה את הפנים שלי. זה היו חלומות מאוד מאוד קשים.
בשנים האחרונות יש לי גם חלומות טובים, נגיד, חלומות טובים על הבנה, [צוחקת קלות] הבנה משותפת.
דפנה: באיזה אופן?
מיטל: היה לי לפני כמה חודשים חלום, שבו היא סוג של ניחמה אותי על איזושהי הוצאה גדולה שעשיתי, ונורא נלחצתי ממנה, ו…
דפנה: הוצאה שהייתה באמת?
מיטל: לא, לא.
דפנה: או שהופיעה בחלום?
מיטל: לא, היא הופיעה בחלום ונורא נלחצתי ממנה, והיא אמרה: "לא, זה בסדר, את היית צריכה את זה". וזה, זה דוגמה אחת.
דפנה: אני לא מצליחה להביא את אמא שלי לחלומות. תמיד כשאני מקטרת על זה, אז האחים שלי אומרים לי: "את יודעת, אבל מה היא הייתה אומרת, את יודעת מה היא הייתה חושבת".
מיטל: זה שאלה שהיא… היא תמיד… היא מוזרה לי. זה כן שאלה שגם בינינו, האחים, נאמרת, "מה היא הייתה אומרת?" כי את יודעת, שום דבר ממה שקורה לא היה, אם היא הייתה יכולה להגיד.
דפנה: אם היא הייתה בחיים עדיין.
מיטל: כן.
דפנה: כן.
מיטל: כן.
דפנה: אתם שלושה, ובאמת, כמו שאת ציינת בהתחלה, כל אחד בעצם הייתה לו אמא אחרת.
מיטל: כן. לכל אחד היה באמת את הקשר המאוד מיוחד איתה, סביב הדברים שהעסיקו אותו. כן.
דפנה: ואתם חולקים את המידע הזה? זאת אומרת, אתם מפתיעים זה את זה בסיפורים עליה, שלא מוכרים אחד לשני?
מיטל: לפעמים כן. כן.
דפנה: אז תספרי לי על הקעקוע הראשון שעשית ביחד עם אמא שלך או שהלכת עם אמא שלך לעשות קעקוע ראשון.
מיטל: היא אמרה לי… היא רצתה שאני אעשה משהו סולידי. אז עשיתי [צוחקת] משהו סולידי.
דפנה: מה?
מיטל: איזו אישה שמחזיקה כדור, לא… משהו מהתעמלות אומנותית כנראה.
דפנה: בת כמה היית?
מיטל: הייתי בת 17.
דפנה: והיא קיבלה את זה בשלווה, שהילדה רוצה ללכת לעשות קעקוע?
מיטל: כן, כן, האמת שהיא גם חשבה לעשות, ובסוף היא לא עשתה. אני זוכרת שהמקעקע היה אדם בלי קעקוע אחד עליו. זה היה נראה לי מוזר.
דפנה: איזה מוזר!
מיטל: כן.
דפנה: או לפחות לא במקומות חשופים.
מיטל: לא, לא, לא היה לו קעקוע.
דפנה: שאלת אותו?
מיטל: כן, כן. כלומר, ראינו…
דפנה: איך הוא הסביר את זה?
מיטל: אני לא זוכרת. אבל זה הרגיש לי מאוד נכון, כאילו, ללכת לעשות קעקוע עם אמא שלי, קעקוע סולידי, אצל מקעקע שאין עליו אף קעקוע, זה…
דפנה: זה אומר שאת היית ילדה נורא טובה.
מיטל: נכון.
דפנה: ואת עדיין?
מיטל: מה, ילדה טובה? בטח.
דפנה: כן?
מיטל: כן.
דפנה: בואי תקראי את 11.
מיטל: מה קורה ב-11?
דפנה: דיברנו על הפתי-בר, אז זה…
מיטל: מממ… [מקריאה]
"כשהיא הייתה בחיים הוא היה מתגנב למטבח בלילות, מוציא בשקט את הקופסה של הפתי בר מהארון. הייתי עושה את עצמי ישנה על הספה בסלון, וברגע שהוא היה פותח את הקופסה, הייתי מתרוממת, בלי משקל, נועצת בו את העיניים שלה. הייתי תופסת אותו על חם, עם הפתי בר ביד, תמיד הוא היה מתחיל לזמזם".
דפנה: עכשיו את 12.
מיטל: כן, זהו, המשכתי הרבה זמן.
דפנה: [צוחקת קלות] כמובן.
מיטל: הרבה זמן לא… לא פתחתי אותו. [מקריאה]
"הוא היה מחזיר לי: פותח את הדלת של החדר שלי באמצע הלילה, בזמן שהייתי רואה פורנו ב-RTL, אחר כך מלשין עלי לבית ובמשך שבוע, הבית (כולל הכלב) לא היה מדבר אִתי".
דפנה: [צוחקת קלות] זה מצד אחד כל כך חמוד ואינטימי, ומצד שני, יש שם ממש הנהלת חשבונות כמו של זוגות.
מיטל: כן, כן, כן.
דפנה: כן. בהרבה דברים הרגשת שאת צריכה למלא את מקומה?
מיטל: לא, אולי רק באמת מולו, זהו. כלומר, אין, אין שום מקום בחיים שלי, שהייתי צריכה לתפוס את מקומה.
דפנה: טוב, אני לא מחטטת, אבל אולי תקראי לי את 15?
מיטל: מה, מה רצית לשאול? אני מרגישה שאני מתסכלת אותך.
דפנה: [צוחקת קלות] לא, זה בסדר.
מיטל: [מקריאה]
"באופן כללי לא היה ביניהם מגע, אולי רק באירועים משפחתיים (אירועים משפחתיים מחוץ לבית). היא שמרה ממנו מרחק, אף פעם לא ראיתי אותה נוגעת בו (לכן, באותם אירועים משפחתיים מחוץ לבית, כשהמרחק ביניהם הצטמצם, הוא באמת היה נופל על צווארה, מאושר). אבל בשבוע האחרון, גוססת מאוד, מבלבלת ביני לבין אחותי, היא ביקשה שהוא יהיה לידה ("אני רוצה שאבא יהיה לידי"). אני חושבת שהבקשה הזו הכתה בנו יותר מהמוות עצמו. אני זוכרת את אח שלי ואותי עומדים במסדרון המחלקה, אובדי עצות: לא ידענו איך לקרוא לו ואיך פתאום קרה שהפסדנו במערכה עלליבה."
דפנה: זה ממש שובר לב הקטע הזה. בשלב יותר מאוחר בספר, אני עושה עכשיו תפנית חדה, [מיטל מהמהמת] את אומרת שהשם המלא שלך נשמע כמו בדיחה ואני חייבת לבקש שתחשפי אותו.
מיטל: לא, השם… השם השני שלי זה אסתר, זוהר היה פעם שיינגזיכט.
דפנה: שיינגזיכט זה פנים יפות.
מיטל: נכון, נכון, כן. האלטר אגו שלי זה, זה אסתר שיינגזיכט. [צוחקת קלות]
דפנה: וזה איפה ניתן למצוא אותה? איפה ניתן לפגוש אותה?
מיטל: [צוחקת] אני לא יודעת, איפשהו בשטעטל כנראה.
דפנה: לא. חשבתי שאת גם משתמשת בה לצרכים אמנותיים.
מיטל: האמת זה רעיון, אולי יום אחד. [צוחקת קלות]
דפנה: את חוזרת וכותבת על אמא שלך ועל המוות שלה כל הזמן. זאת לא חוויה שתוכל להיעדר אי פעם מהכתיבה שלך, אני מניחה.
מיטל: אני כל פעם חושבת שכן, גם יש, אגב, בספר החדש, שיר שנקרא "הבטחתי לעצמי שזאת הפעם האחרונה שאני כותבת לך".
דפנה: בואי תקראי אותו. לא אמרנו איך קוראים לספר החדש.
מיטל: הכל יכול לקרות. [מקריאה]
"אִמָּא
אֲנִי רוֹצָה לַחְפֹּר בָּאֲדָמָה הַזוֹ
לֶאֱחֹז בָּךְ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם
לָקַחַת אוֹתָךְ אֶל הַפַּרְדֵּס הַגָּדוֹל שֶׁמֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ.
אֲנִי רוֹצָה לִקְבּר אוֹתָךְ מֵחָדָשׁ, אִמָּא
כְּמוֹ שֶׁקּוֹבְרִים כֶּלֶב -
בְּעַצְמִי
מִתַּחַת לָעֵץ שֶׁאָהַבְתְּ.
אֲנִי נִשְׁבַּעַת לָךְ, אִמָּא
מִכָּל הַדְּבָרִים בָּעוֹלָם זֶה הָיָה עוֹשֶׂה מִמֶּנִּי בֶּן אָדָם
וּכְמוֹ אָז
עַל הַמַּדְרֵגוֹת הַנָּעוֹת, לִפְנֵי הַטִיסָה הַגְּדוֹלָה לְאָמֶרִיקָה
שְׁתֵּינוּ בַּבְּגָדִים הֲכִי יָפִים
טוֹבוֹת, מְנוֹפְפוֹת לְשָׁלוֹם
כָּכָה סוֹף סוֹף הָיִיתִי נִפְרֶדֶת."
דפנה: זה מפני שבגיל 20, את הרגשת שאין לך שום שליטה על הפרידה הזאת ושום אה… למה זה היה עושה ממך בן אדם?
מיטל: ממ… אני חושבת שכמו שהיא לא דיברה על המוות, והייתה מאוד, פחד מוות, את יודעת, זה לא… אז אני חושבת שגם אני ספגתי את זה, כשאת אומרת את ה… שלא הייתי בשליטה, אז כן, הייתי, עם כל הניסיון שלי כן לגעת במוות, ספגתי את הבהלה הזאת מהמוות, וזה גם מחזיר אותי לסלאש, שאני חושבת שלא…
דפנה: הכלב, עם התלתלים השחורים.
מיטל: הכלב, עם התלתלים השחורים, שגם היה לי מאוד, מאוד קשה לראות אותו הולך ודועך. וכשאבא שלי החליט להרדים אותו, לא חזרתי הביתה. וזה באמת משהו שאחרי, אחרי כמה שנים, שכבר גרתי עם מי שהייתה בת הזוג שלי, היה לנו חתול ש… שמת. גם הוא כבר היה במצב ממש לא טוב, ולקחנו, לקחנו אותו, להרדים אותו, ואני זוכרת שממש התעקשתי איתה, שנלך ונקבור אותו בעצמנו [צוחקת קלות]. היה אמצע הלילה והיא כאילו אמרה לי כמה שזה לא הגיוני, ופשוט היו שם איזה שירותים של בית דגן, שהם עושים את זה בעצמם. לא יודעת בדיוק מה הם עושים, אבל כאילו שכנעה אותי שלא, לא עכשיו ניסע באמצע הלילה לאיזה שדה ו… אבל אני זוכרת שהייתי ממש צריכה את ה… את ה… אפילו מעשה של אהבה, אחרון, זה להגיד לו, לחתול: "הנה, כאילו, אני פה איתך עד הסוף".
דפנה: אני החזקתי ככה בידיים חתולה, שהווטרינר הזריק לה חומר והרדים אותה, ויש לי ייסורי מצפון על זה שאני כל הזמן אמרתי לה: "הכל יהיה בסדר, הכל יהיה בסדר", אבל הרגנו אותה בעצם, מצד שני זה באמת מעשה של אהבה.
מיטל: כן.
דפנה: כזה דבר. קברתם אותו בסוף, את החתול?
מיטל: לא, לא, נתנו לבית דגן לדאוג לו. כן, לא… אני לא בן אדם עם מעדר. [צוחקות קלות]
דפנה: גם אני לא… כי בילדות אני זוכרת, בבית של הוריי גידלו הרבה מאוד חיות.
מיטל: נכון.
דפנה: אז זה היה קורה מידי פעם.
מיטל: נכון, היו קוברים בגינה האחורית.
דפנה: נכון.
מיטל: כן, כן. אני… טוב, הייתי תקופה מסוימת… הייתי אסיסטנטית אצל וטרינר, ואני זוכרת, כאילו, שהיינו מרדימים, אז… בכמה שקיות, ולפח.
דפנה: כן, זה עצוב. איך היית נפרדת ממנה, אם היית יכולה, לא בצורה של טקס רשמי כזה, שזה באמת נורא מרוחק, חברה קדישא ובתי קברות, ו…
מיטל: [צוחקת] את, את מדברת בעודה מתה או בעודה בחיים?
דפנה: לא, אני מדברת לאחר מותה. אבל אם את יש לך מחשבות על דברים שהיית עושה ולא עשית בעודה בחיים, אני גם אשמח לשמוע.
מיטל: אממ…
דפנה: את הקשיחות המסוימת שאת הפגנת כשאת אמרת לה שזה לא יקח הרבה זמן, אני מאוד מבינה, כי אני מניחה שהיא נובעת מהתגוננות, מחוסר רצון שלך להתפרק באותו רגע.
מיטל: כן. וגם היא עצמה הייתה, שוב, קשוחה. אבל היום, זה תחושה שיש לי יותר, ממש בשנים האחרונות, שאני יותר גדולה ממנה, למרות ש… כלומר, היא מתה בגיל 52, יש לי עוד הרבה שנים עד גיל 52, אבל, אבל לפעמים יש לי מין תחושה כזאת שהייתי יכולה היום גם להיות האמא שלה. אז את יודעת, אפילו הייתי חוזרת לאותו רגע, שהיא שאלה אותי כמה זמן זה ייקח, והייתי אומרת את מה שאמרתי, אבל הייתי מחבקת אותה.
דפנה: את מרגישה שמשהו השתנה בך בעשרים שנה האלה, מבחינת היחס לפרידה שלך מאמא שלך, לאובדן אמא שלך?
מיטל: כל הזמן משתנה. כל הזמן משתנה. כלומר, היחס שלי, היא, אני, הכל כל הזמן זז. אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל, את יודעת, לענות על דבר כזה.
דפנה: אני מניחה שלמרות ההבטחה בשיר הזה, זאת לא תהיה הפעם האחרונה שאת כותבת עליה.
מיטל: לא.
דפנה: יש כבר טקסטים נוספים?
מיטל: כן.
דפנה: יש משהו שאפשר להקריא, שנמצא פה?
מיטל: לא, האמת שאין לי, באמת, יד על הלב, אין לי פה. אני כותבת במחברות, במחברות, אבל לא איתי.
דפנה: והטקסטים הבאים הם בשירה או בפרוזה?
מיטל: הקרובים, בפרוזה.
דפנה: מסקרן מאוד.
מיטל: כן.
דפנה: אז אולי לסיום תקראי לי עוד שיר?
מיטל: האמת שהספר החדש בנוי משלושה חלקים והמחזור האחרון, החלק השלישי, הוא בעצם כולו סביב, אני חושבת, מוות ואבל. אז אולי אני אקרא, ממנו? טוב, אני אקרא את הפתיחה, ואז את… פשוט את הפרגמנט הראשון. [מקריאה]
"אור לבן, חור שחור.
לפני שמתחילים, תרשה לי פעם אחת לחרוג מהצורה. אפשר לקרוא לזה פרולוג (פרולוג פרולונג).
לפני שזה קרה היו לי שני חלומות: בחלום הראשון מישהו חילק הוראות לדייגים ואמר שאם דג נמשה מהמים, והרבה זמן אחר כך עוד ממשיך לפרפר ולחיות, צריך להניח אותו עם הפנים לים. דג שרואה את הים מתחיל לרקוד ואחר כך מת, ויש דגים, הוא אמר, שזה הדבר היחיד שהורג אותם. בחלום השני מישהי גידלה צרעה בין דפים של ספר.
עכשיו אני חושבת שחלום אחד עליי והשני עליך - אתה יכול לנחש מי זה מי?
הָאוֹר הַלָּבָן וַאֲנִי הָיִינוּ לְרֶגַע אֶחָד
לְרֶגַע אֶחָד הָיִינוּ הָיִינוּ וְזֶה לֹא
שֶׁהָיִינוּ אֶחָד אֲבָל גַּם לֹא
הָיִינוּ שְׁנַיִם לְרֶגַע אֶחָד הָיִינוּ
בִּלְתִּי-נִפְרָדִים וּכְשֶׁנִּפְרַדְנוּ נִפְרַדְנוּ
בְּהֲבָנָה עַל אַף שֶׁהָיְתָה בֵּינֵינוּ אִי־
הַסְכָּמָה עַל עֶצֶם הַדָּבָר (אוֹ
הַדְּבָרִים) הָיִינוּ הָיִינוּ."
דפנה: אני מאוד מעריכה את המאמצים שעשית, לשוחח.
מיטל: זה הכי הרבה שדיברתי.
דפנה: מה את אומרת?
מיטל: על הבית. מצטערת.
דפנה: מיטל, תודה רבה, מיטל.
מיטל: תודה.
[מוזיקת סיום - ג'אז]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments