top of page

על החיים ועל המוות - עם דפנה לוי - 149. עידית הרמן

עידית חייט

הסיפור של עידית הרמן מכיל את כל הסערות הגדולות, המקסימות, המפתות וגם הטרגיות שיכלו להפוך אותו לאחת מיצירות הבמה שלה. אלא שהוא התרחש במציאות: סיפור האהבה שלה ושל דמיטרי טולפנוב, בן זוגה ושותפה להקמת תיאטרון ״קליפה״, שהחל לגמרי במקרה באמסטרדם והסתיים אחרי יותר מעשרים שנה של יצירה משותפת -  אבל בפתאומיות מוחלטת - עם מותו של דימה במהלך סיבוב הופעות שלהם בהודו. עשר שנים חלפו מאז, ועידית, הרקדנית, הבמאית והיוצרת אומרת שהיום היא אישה אחרת, שהמוות הזה הפך למשך תקופה ארוכה מאוד לזהות שלה, אבל בזכות מעטפת של אהבה והרבה עבודה קשה היא מסוגלת עכשיו לשחרר, להרפות, ובין היתר גם ליצור דברים שיש בהם אופטימיות, כמו היצירה ״יופי״ המועלית בימים אלה במוזיאון תל אביב.

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/08/2024.

קריינית: "על החיים ועל המוות". עורכת ומגישה, דפנה לוי.

[מוזיקת ג'אז]

דפנה: הסיפור של עידית הרמן מכיל את כל הסערות הגדולות, המקסימות, המפתות וגם הטרגיות, שיכלו להפוך אותו בקלות לאחת מיצירות הבמה שלה. אלא שהוא התרחש במציאות.

סיפור האהבה שלה ושל דמיטרי טולפנוב, בן זוגה ושותפה להקמת תיאטרון "קליפה", שהחל לגמרי במקרה באמסטרדם, והסתיים אחרי יותר מ-20 שנה של יצירה משותפת, אבל בפתאומיות מוחלטת, עם מותו של דימה במהלך סיבוב הופעות שלהם בהודו.

עשר שנים חלפו מאז, ועידית, הרקדנית, הבמאית והיוצרת, אומרת שהיום היא אישה אחרת, שהמוות הזה הפך למשך תקופה ארוכה מאוד לזהות שלה, אבל בזכות מעטפת של אהבה והרבה עבודה קשה, היא מסוגלת עכשיו לשחרר, להרפות, ובין היתר גם ליצור דברים שיש בהם אופטימיות, כמו היצירה "יופי" שמועלת בימים אלה במוזיאון תל אביב.

עידית: אוקיי, אז בעצם אמ… נולדתי ביפו, וגדלתי בחולון. בגיל מאוד מוקדם עברתי לתל אביב, אז בעצם אפשר לומר שאני כאן כל השנים הרבות האלו. למדתי מחול מגיל מאוד צעיר, למדתי ב"בת דור", למדתי ב"ביכורי העיתים", למדתי תיכון ב"תלמה ילין" ובמגמת מחול, ומשם דרכי היתה די סלולה וקצרה ללהקת "בת שבע", שם עבדתי שנתיים, ואז בעצם…

דפנה: זה מוזר שאת אומרת, "עבדתי".

עידית: אה וואו, זה עבודה מאוד קשה.

דפנה: כן.

עידית: ואז עזבתי את הארץ לכמה שנים, והלכתי אה…

דפנה: לכבוד מה?

עידית: לרקוד בשדות זרים. לכבוד זה שרציתי… רציתי ככה לראות… אוי זה היה נורא מזמן, אני לא יודעת כבר כל כך מה רציתי, הייתי כל כך צעירה, הייתי בת 19. רציתי לראות הרבה מאוד דברים אחרים שהרגשתי שאני לא… לא חווה ולא רואה כאן.

דפנה: כן.

עידית: הייתי מאוד הרפתקנית.

דפנה: ולאן התגלגלת?

עידית: נסעתי עם חבר, באותו זמן נסעתי איתו לניו יורק, ועבדנו שם ורקדנו שם במשך תקופה מסוימת, ואז ללוס אנג'לס, ואחר כך נסעתי לאמסטרדם, ושם אה… פחות או יותר השתקעתי.

דפנה: מה היה הק…

עידית: שלוש שנים.

דפנה: הקסם באמסטרדם? היא מקום מיוחד מבחינת יצירה או מחול או תיאטרון?

עידית: אז, בתקופה ההיא, שזה היה לפני המון המון זמן.

דפנה: מתי? איזה, על איזה תקופה אנחנו מדברים?

עידית: אנחנו מדברים על 92', פשוט הייתה קבוצה של ישראלים שנסעו לשם, ומאוד מאוד הצליחו בתחום המחול, ושימשו קרקע מאוד טובה לנחיתה של רקדנים ישראלים שהגיעו לשם. אז כן, היה שם לאן ללכת. ובאמת ברגע שהגעתי לשם נוצרו הרבה מאוד קשרים, וקיבלתי עבודה וזה מאוד הקל.

דפנה: ושם פגשת את דימה.

עידית: כן.

דפנה: שלימים נהיה בן זוגך והאהבה הגדולה, וכל הסיפור שעליו אנחנו…

עידית: כן.

דפנה: עומדים לדבר כאן, כי למרבה הצער הוא נגמר במותו. אבל ספרי לי על המפגש, על התחלת הקשר, על כל ה…

עידית: כן, התחלת הקשר הייתה מטורפת כמו שרק אנשים מאוד צעירים יכולים לעשות. ומאוד, ככה, אידילית ומלאת אמונה. וטוב שכך.

דפנה: איך בכלל נפגשתם?

עידית: אה… נפגשנו כשחבר אמסטרדמי, שהיה לי אז, בעצם הכריח אותי לבוא איתו לראות מופע תיאטרון של להקה רוסית, שחשבתי שזה הולך להיות שיממון נוראי, ובסופו של דבר זה היה מופע מדהים, שבו בעצם ראיתי את דימה, זז, רוקד, משחק, מנגן, עושה פשוט הכל על הבמה. ואחרי המופע, אותו חבר אמסטרדמי שכנע אותי לגשת אליו ולומר לו ש… שמאוד נהניתי. וכן, וניגשתי אליו והיה חיבור ממש ממש טוב.

דפנה: מיידי?

עידית: מיידי, מיידי. אני זוכרת ש… ממש, הוא הציע לי לשתות איזה כוס יין, ושתינו יחד והוא בקושי דיבר אנגלית. צחקנו מאוד מזה שאנחנו כל כך נבוכים ומזה שהוא לא מדבר אנגלית.

דפנה: ואת כמובן לא דיברת רוסית.

עידית: לא, ממש לא. כן, זה הסתיים בזה שנתתי לו את המספר טלפון, והוא התקשר איזה יומיים אחרי. ומאותו רגע שנפגשנו, אחרי שהוא התקשר בעצם, היינו יחד. זאת אומרת, ככה, הגיע לדירה שלי אחרי שהסתובבנו שעות. הוא הגיע לדירה שלי ו… והוא נשאר, הוא עזב את הקבוצה.

דפנה: אה הוא הגיע ל… לאמסטרדם עם להקת מחול?

עידית: כן, כן. הוא עזב אותם. הוא החליט שהוא עוזב אותם.

דפנה: מסן פטרסבורג?

עידית: כן. [צוחקת] אז כן, זה סיפור כזה שרק צעירים מאוד יכולים לחשוב שאחרי לילה שלם של דיבורים, ו… והתאהבות כל כך מהירה, הם ישר עוברים לחיות יחד. אבל חיינו יחד עשרים ואחת שנה.

דפנה: שזה מדהים.

עידית: כן.

דפנה: שניכם הייתם נשואים אז, כשנפגשתם.

עידית: נכון.

דפנה: לאנשים אחרים.

עידית: נכון.

דפנה: איך התמודדתם עם הדבר הזה? זה לא היה…

עידית: תראי, אני הייתי נשואה, נישואין אה… כאלו… לשם ויזה בארצות הברית, אז זה לא היה כל כך נורא, והבחור היה ידיד טוב שלי, אז זה לא היה כזאת בעיה.

דפנה: אהמ.

עידית: דימה, זה היה בעיה מאוד רצינית. היה נשוי, וגם הייתה לו ילדה, ולקח הרבה מאוד זמן, עד ש… עד שהוא התגרש, ועד שזה התחיל להיות בסדר, כי זה היה מאוד מאוד… אה… היה שם המון כעס, וזה היה מאוד לא בסדר. הבריחה הזו שלו, גם מהלהקה, גם, גם מהנישואין ההם.

דפנה: כשהוא ברח מהלהקה, הוא מצא מה לעשות באמסטרדם? הוא מצא עבודה אחרת, או…?

עידית: זה לקח זמן.

דפנה: זה מין סערה כזאת.

עידית: כן.

דפנה: שבן אדם מחולל בחייו.

עידית: נכון, לקח זמן, אבל הוא, כן, הוא מצא. כן, ואחרי בערך שנה שחיינו שם יחד, הגענו לארץ, והתחלנו בהקמת "קליפה". ועבדנו במלא עבודות. מה, ניקינו, גם באמסטרדם, ניקינו מועדוני לילה. אין לך מושג מה זה לנקות מועדון לילה, זה, זה דבר מחריד זה…

דפנה: למה?

עידית: כי אנשים מתנהגים שם פשוט [אומרת בנימת צחוק] בצורה מטורפת ו…

דפנה: אז מה מוצאים…

עידית: נורא נורא…

דפנה: בבוקר כשמנקים?

עידית: הרבה, הרבה דברים, הרבה טינופת, הרבה דברים נוראים. גם הרבה כסף, מזומן, שמתגלגל בכל מיני מקומות. אה, כן, זאת הייתה תקופה… וואו! איזה כוחות היו לנו. כיום אין סיכוי שהייתי אפילו, נכנסת למקום כזה לראות [צוחקת] מה הולך שם, כלום.

דפנה: תספרי לי קצת על הרקע שלו.

עידית: הוא היה מוזיקאי בהכשרתו, והוא למד בחוג למשחק להנאתו. ואז, אחרי צבא, ש… הוא עשה צבא ב… בתזמורת, של הצבא האדום. אז אחרי…

דפנה: הוא היה חצוצרן.

עידית: חצוצרן, כן. כן, זה די מפליא, כי גם לילה, הילדה שלנו, חצוצרנית מחוננת ו… אז בעצם הוא המשיך ללהקה שנקראת "דֶרְווֹ", שהייתה להקה מאוד מאוד אוונגרדית ופורצת דרך בסן פטרסבורג, ובלהקה הזו הוא, שכלל את כל יכולותיו ולמד הכל, והפך לפרפורמר נדיר, ובהדרגה גם ליוצר.

דפנה: אני ראיתי תמונות, כמובן, ממופעים שלו, ולא מפתיע אותי שאת כינית אותו בכל מיני ראיונות "הרקולס" או "פנתר", או כל מיני דברים, דימויים כאלה.

עידית: כן, הוא היה אדם מאוד מאוד חזק, גם פיזית וגם מנטלית. בן אדם יפהפה, בכל מובן. יופי עז כזה, יופי שאפשר לפספס. כן, הוא חי את החיים מאוד חזק, וככה הוא גם הלך.

דפנה: בגלל העזיבה שלו את המשפחה ואת הלהקה ואת כל הדברים האלה, הופנו כלפיכם הרבה מאוד כעסים מכל מיני כיוונים. איך שרדתם את הדבר הזה? מה בקשר הזה…?

עידית: תראי, כשמאוהבים מעל הגג אז אה… הדברים האלה, הם נראים זניחים. זה כאילו, זה אגואיזם צרוף, התאהבות. בעיניי. ברגע שבאמת חווים את זה, ששניים חווים את זה נורא חזק, אז אה… אז כל השאר מתגמד, וגם היינו צעירים, זאת הייתה פעם ראשונה שפגענו ככה באנשים, ועשינו מהלך כזה, לא ידענו שזה יהיה קשה. אז בסופו של דבר היה קשה, ועברנו את זה, והתמודדנו עם זה, התמודדנו עם כל ההשלכות של זה, מאוחר יותר בחיים, למשל אה… ה… ניתוק הקשר עם הבת של דימה, שחוּדש במהלך השנים ה… המאוחרות יותר של מערכת היחסים שלנו, והקשר איתה הוא קשר סופר חשוב, זה קשר שהוא אחד הקשרים הכי חזקים שלי עד היום, זה… אז כן.

דפנה: למרות שאביה כבר לא בחיים…

עידית: כן.

דפנה: היא נשארה איתך בקשר.

עידית: כמובן, זה קשר משפחתי מהחזקים.

דפנה: בעצם בתכם היא אחותה.

עידית: נכון.

דפנה: וגם ביניהן יש קשר?

עידית: כן. כן.

דפנה: זה מאוד אופטימי, הסיום הזה דווקא, כן. את אמרת ש… כשרק הכרתם ומיד התאהבתם, בכלל לא ידעתם זה את השפה של זה.

עידית: כן, והוא דיבר מעט מאוד אנגלית. ולקח די הרבה זמן עד שהוא התחיל לדבר ברמה סבירה יותר.

דפנה: ואז לא מתפוגג משהו מהקסם?

עידית: לא. לא, וזה גם תמימות, את יודעת, זה גם תמימות של אנשים שמתאהבים ככה בפעם הראשונה בחיים, ש… באמת חושבים שאפשר לגשר על כל דבר, גם על אה… גם על מגבלה כזו. ובאיזשהו שלב, אני אפילו חשבתי ש… זה שאנחנו לא מסוגלים לבטא כל דבר, מבחינה מילולית, זה בפני זה, זה איכשהו סוד הקסם של הקשר. כי בעצם לא בלבלנו אחד לשני את המוח [צוחקת] כל כך הרבה.

דפנה: בדיוק בגלל זה שאלתי, אם לא התפוגגו דברים כשהתחלתם להבין אחד את השני.

עידית: את יודעת, תקשיבי, זה היה, לא, אף פעם לא הבנו אחד את השני, באמת אה… כאילו, הבנו, אבל לא היה לנו את היכולת ביטוי אחד בפני השני. ולמשל, כיום כשיש לי קשר עם יכולת ביטוי מטורפת של כל פרט וכל נימה הכי הכי קטנה, אני מבינה מה הפסדנו. [צוחקת] אבל לא, אז היה נראה לנו דווקא מתנה, הדבר הזה, ש… כן, שאין לנו את היכולת לרדת לפרטים המעצבנים ולשבת אחד לשני על ה… על הנשמה עם מלל.

דפנה: אז מה, נאלצים ללמוד לוותר או להרפות…

עידית: כן.

דפנה: מדברים במקום לחפור?

עידית: כן, כן, בטח, הרבה לוותר והרבה לקבל. אבל זה לוקח מלא זמן, מלא זמן.

דפנה: בני כמה הייתם?

עידית: אני הייתי בת 22, והוא היה בן 27.

דפנה: ולמה הגיעה ההחלטה לחזור לארץ?

עידית: כי בעצם אמ… לי די נגמר באמסטרדם. זאת אומרת, הבנתי את הרעיון הזה של לגור בניכר. וברגע שהבנתי שאני רוצה להיות יוצרת, היה לי פחות חשוב ליצור שם, לא יודעת, לא היו לי נושאים שהיו קרובים לליבי. רציתי כמו לומר את מה שיש לי לומר פה, ולא שם.

דפנה: באמנות הנושאים הם לא אוניברסליים בעצם? יש משמעות לאיפה את נמצאת?

עידית: כן. תראי, המצב הנוראי שאנחנו חיים בו פה, מאוד שׂם דברים על הקצה. זאת אומרת, את כל הזמן, כל הזמן כאומנית, יש לך תפקיד לשקף את זה באיזשהו אופן. כל הזמן יש לך את התפקיד הזה של אמ… לשרת את החברה באיזשהו אופן. אם זה כמראה לאיזושהי מציאות, או כנחמה, או כמקום מפלט, או כ… לאו דווקא כמקום שקורא תיגר. כל פעם את מוצאת את הזווית האחרת אל מול מה שקורה כאן. ובמקומות שבהם אממ… בואי נגיד, הלך הרוח הוא, ככה, מאוד נינוח, אנשים מתמודדים עם בעיות יותר פרטיות כאלו, בעצם לא כל כך מצאתי, לא מצאתי למה להגיב. זאת אומרת, לא מצאתי את העניין שלי שם כאמנית. בהדרגה, מאוחר יותר בקריירה שלי ובהבנה שלי כאדם, כן מצאתי, וכן יצרתי הרבה מאוד יצירות בחו"ל. אבל בהתחלה, כשהייתי ממש צעירה בת 22, לא יכולתי למצוא את זה.

דפנה: חזרתם לישראל מתוך אמ… מתוך מחשבה שתקימו כאן תיאטרון משלכם?

עידית: כן, כן, לגמרי מתוך מחשבה ומתוך הבנה גם מהן הפעולות שצריך לעשות כדי להקים קבוצת תיאטרון.

דפנה: מה עשיתם באמת, איך זה קרה? כי תיאטרון "קליפה", כמה שנים הוא כבר קיים?

עידית: הוא קיים המון שנים, כבר כמעט 30 שנה.

דפנה: וזה כבר כמעט עשור שדימה איננו.

עידית: נכון, ביום הפטירה הקרוב שלו זה יהיה עשור.

דפנה: בעצם הקמתם משהו שממשיך לחיות וממשיך ליצור כל השנים האלה, איך עושים את זה מאפס?

עידית: הגענו ארצה וממש התחלנו ביצירה, ויצרנו משהו באיזה האנגר, משהו מאוד מאוד אלטרנטיבי, והזמנו חברים, והופענו עם זה כמה פעמים.

דפנה: מה זה היה?

עידית: זה היה מופע שבסופו של דבר קראנו לו "קליפה". ואחרי שעוד ועוד מעגלים של אנשים ראו אותו, אז הזמינו אותנו להציג אותו ב"מרכז הפרינג'", מה שהיה אז "מרכז הפרינג'".

דפנה: איפה?

עידית: בבית ציוני אמריקה. מהר מאוד זכינו בפרס על המופע הזה, והפרס איפשר לנו ליצור עוד מופע, וככה… התחלנו את הצעדים הראשונים ש… של יצירת הקבוצה.

דפנה: במה בעצם התיאטרון הזה מתייחד?

עידית: "קליפה" מתייחד, אני חושבת, בשילוב מאוד הומוגני בין אומנויות, בין תנועה לתיאטרון, למוזיקה, לעיצוב.

דפנה: ואתם שניכם עסקתם בכל התחומים הזה?

עידית: כן, זאת אומרת הוא ממש הגיע מתיאטרון ומוזיקה, אני הגעתי מתנועה ועיצוב, וככה נוצר כור ההיתוך הזה.

דפנה: זאת אומרת שהיצירה הייתה ממש ביחד, או איך בעצם, איך יוצרים ביחד?

עידית: עבורנו העבודה הייתה זוגיות, זאת אומרת ככה אנחנו תקשרנו. אם אני הכנתי איזשהו קטע, והיה לי איזשהו רעיון לקטע, והוא למשל עזר לי וביסס את כל המוזיקה של הקטע, ואת כל הצד הטכני של הקטע, כך שמנורות מסוימות בבגד שתפרתי ידלקו בזמנים מסוימים, זה, זה תקשורת של נתינה שהיא דרך ה… דרך העבודה המשותפת. תראי, מאחר והוא תמיד היה מאוד מאוד חזק בטכני ובבנייה של כל דבר שהוא, ואני הייתי מאוד מאוד חזקה בתוכני, אז בעצם נתנו אחד לשני את השרות הזה, אני נתתי לו שרות של תוכן ודרמטורגיה ו… וגם תנועה, ועיצוב ותלבושת לקטעים שהוא יצר על הבמה, והוא נתן לי את כל התמיכה הטכנית והמוזיקה על הקטעים שאני יצרתי על הבמה.

דפנה: איזה מופעים למשל הספקתם ליצור ביחד?

עידית: תראי, יצרנו יותר משלושים או ארבעים מופעים ביחד, אז המון המון המון.

דפנה: אז ספרי לי על איזה אחד או שניים שבאמת יש להם קשר למקום פה, שבאמת בשביל זה צריך היה להקים את "קליפה" פה ולא ב… אירופה.

עידית: וואו! אני לא יודעת בדיוק לענות לך על זה, כי עבורי זה כל כך שזור, בכל מה שעשינו. עצם היותנו פה, כל כך שזור בכל מה שעשינו פה, ש… כן, זה ממש כמעט בלתי אפשרי. אני יכולה לספר לך על הרגע שבו, אחרי כמה שנים של עבודה מאוד חזקה ומסורה עם פסטיבל ישראל, נתבקשנו לפתוח את פסטיבל ישראל, והוחלט שהמופע יהיה באגם שבגן הבוטני.

ורצינו לבנות מופע שבעצם יהיו בו במות נסתרות שנמצאות מתחת למים, ושדמויות יהיו שקועות מתחת למים ויעלו מעל לפני המים, ובעצם אה… יחד עם עוד אנשים מדהימים שעמדו לצידנו, גם מצד הפסטיבל וגם מצד ההפקה, רתמנו את הכוחות שלנו ודימה ניהל שם צוותים, כן, היו שם צוללנים של הצבא, שבנו את הבמות מתחת למים, היו אנשי חברת חשמל שמתחו את הכבלים שעליהם אחר כך אה… בעצם הדמויות התעופפו מעל האגם, אז נגיד הוא היה שם והורה לצוותים איפה בדיוק לבנות ומה לעשות. נגיד פיקד על הצד הטכני הזה, בנה את כל המנגנונים ש… שבעזרתם הדברים האלה, הקסמים האלה קרו.

דפנה: ובכל המופעים אתם גם רקדתם, הופעתם, שיחקתם.

עידית: כן, כן.

דפנה: דימה הרי הגיע בכלל ממקום אחר לגמרי, איך הוא השתלב פה?

עידית: הוא לא השתלב [צוחקת צחוק קטן] אבל דימה לא השתלב בעולם בכלל, באופן כללי. הוא היה סוג של בן אדם שלא משתלב, שהוא שונה, שיש לו שונות. לא משתלב, לא… זאת אומרת, יוצר יחסים עם אנשים רק בצורה מאוד מסוימת או יחסים מאוד קרובים או כלום. לא למד את השפה… כן, היו לו הרבה אי-מסוגלויות, מסוימות, אבל לעומת זאת הוא היה גאון במלא דברים אחרים, אז אה… ככה הוא היה, אי אפשר היה… זה היה הטבע שלו ואי אפשר היה לשנות את זה או לדרוש ממנו משהו אחר.

דפנה: אז החוג החברתי שלו זה בעצם הייתה הבועה שלכם?

עידית: כן, הבועה שלנו ב"קליפה".

דפנה: אז זה היה מאוד אינטנסיבי הקשר כל השנים האלה, אני מניחה.

עידית: מאוד, כן, והקבוצה כולה הייתה קבוצה שבנויה מקשרים מאוד אינטנסיביים. ועד היום זו קבוצה של אנשים שמאוד מאוד קשורים זה לזה, מאוד אוהבים זה את זה.

דפנה: הבנתי שכשהוא מת זה קרה בהודו.

עידית: כן.

דפנה: כשנסעתם לסיבוב הופעות בהודו, באופן קצת אירוני עם המופע "אורפאוס ויורודיטשה", מיתוס ידוע שמספר על אורפאוס, שזוגתו, אהובתו נלקחת אל השאול.

עידית: כן.

דפנה: והוא יכול להוציא אותה אם הוא ינגן, ובתנאי שהוא לא יסתכל אחורה וכולי וכולי, אבל הסוף הוא באמת, שנותר שם אלמן שמבכה את אהובתו שנשארה בשאול, ובתוך כל הסיפור הזה אתם נוסעים עם זה להופיע בהודו, ואת חוזרת אלמנה.

עידית: נכון.

דפנה: שהשאירה את…

עידית: כן, נכון. כן, זה משהו ש… אמ… אין ספק שזאת הייתה… אולי ה… הפתעה, או ההפתעה, לא יודעת, בעצם הדבר הכי חזק שקרה לי בחיים. כל מה שחשבתי שהחיים הם עד לאותו רגע, השתנה, לחלוטין. לא דמיינתי שהחיים המשותפים שלנו ייפסקו.

דפנה: מה הייתה הגרסה שלכם למופע הזה?

עידית: הגרסה שלנו הייתה גרסה מאוד מודרנית אה… ללא מילים, רק בתנועה, ועם המון המון המון חפצים. מין זוג כזה שיש לו הכל, והוא ממש אחלה זוג, ואז בעצם הבחורה יוצאת לרחוב ומתה איכשהו בתאונת דרכים, זאת אומרת, עשינו מודרניזציה לסיפור, ואז הוא יוצא, הוא יוצא להחזיר אותה, והוא נלחם בכל שוערי הגיהנום, ובכל אה… מה שהיה מיוחד בגרסה שלנו זה שהיא הייתה ממש מושתתת על חפצים. אז כל החפצים שהיו להם בדירה, ואותם ראית כבר מהתחלה, כולם התעוררו לחיים והיו להם חיים כבובות, זאת אומרת, הם התחילו לפעול מהרגע שהוא נכנס להזיה הזו של ללכת ולהציל אותה. ומה שעוד עשינו, זה שהדמות של יורודיצ'ה, שאני שיחקתי אותה, היא שיחקה את כל שדי הגיהנום. לא רק את עצמה, אלא את כל שדי הגיהנום. אז היה שם ניתוח מאוד פסיכולוגיסטי של דבר כזה, של אובדן כזה.

דפנה: כן, שכמובן יצרתם את זה בלי להניח שזה קרוב כל כך.

עידית: בלי להניח בכלל. אני לא יודעת אם בלי להניח, אני הרבה פעמים יצרתי מופעים על מוות. במופע ש… במופעים אחרים שלנו, לדימה היה סולו שנקרא "הפרש על הדלי", שזה סולו של אדם שבעצם מת, זה לפי סיפור קצר של קפקא. ויש לי עוד הרבה דוגמאות מהעבודות שלנו, שבהם הדמות של דימה, דווקא, מתה. כן, אנחנו יצרנו את המוות של עצמנו די הרבה פעמים במופעים, ויותר את המוות שלו, מאשר את המוות שלי, וזה הונע לחלוטין בגלל שדיברנו על זה בלי סוף. מאחר והוא היה אדם שלוקח הרבה מאוד סיכונים, לי תמיד היה את החשש שהוא ימות איזשהו מוות פתאומי וטראגי. אז זה… משהו שזלג לעבודות שלנו לא פעם.

דפנה: איזה סיכונים?

עידית: אה, הוא היה, נגיד אה… נכנס לים ושוחה קילומטרים אל תוך הים, ו… שעות עד שהגוף שלו לגמרי מותש, ואני הייתי עומדת על חוף כזה… [צוחקת]

דפנה: ומפחדת שלא יהיה לו כוח לחזור.

עידית: כן. כן, התמכרויות שונות ומשונות, בייחוד לאלכוהול. המון הרס עצמי, המון אכילה… איומה.

דפנה: אכילה איומה?

עידית: כן…

דפנה: למרות שהוא תיחזק גוף כל כך…

עידית: כל כך יפה.

דפנה: לא רק מרהיב אלא גם…

עידית: נכון.

דפנה: לא.

עידית: אבל אה…

דפנה: גם שרירי ומתפקד כרקדן.

עידית: נכון, נכון, נכון, אז אכילת ג'אנק איומה ומלא אלכוהול, אל מול אה… זה שהוא באמת היה קם כל יום בחמש בבוקר ורץ שלוש שעות ומתאמן שלוש שעות. המון קיצוניויות כאלה, וכל הזמן היה לי… היו לי פחדים. מוזר ש… את יודעת, הפחדים האלה הלכו ונרגעו, ככל שהתבגרנו, וגם הוא הפך להיות קצת יותר מתון בטירופים האלה שלו, אבל אז זה קרה.

דפנה: אני חשבתי שבטח עסקתם הרבה בנושא הזה, כי זה נושא מאוד מרכזי באמנות מאז ומעולם.

עידית: גם. כמובן, כמובן שלא לדבר על ה… על הציטוטים והמובאות מתוך כל כך הרבה יצירות וכל כך הרבה כתובים. שזה חלק אדיר בעבודה שלנו, ברור.

דפנה: הודו זה הייתה הפעם הראשונה ש…

עידית: לא, לא, לא

דפנה: המופע נסע לחו"ל?

עידית: זה מופע שרץ המון ונסע לחו"ל המון, והודו היה… הפעם האחרונה ש…

דפנה: איפה הופעתם איתו לפני הודו?

עידית: הופענו במלא מקומות, הופענו עשרות פעמים בארץ, הופענו איתו בבלגיה, הופענו איתו בקנדה, הופענו… אני עכשיו כבר לא זוכרת, זה היה כל כך מזמן.

דפנה: ומה הספקתם בהודו?

עידית: הופענו איתו, בדלהי, ואז אה… כן. זה קרה, שפשוט הוא הרגיש מאוד מאוד לא טוב, ו… אמ…

דפנה: זה מופע שטבע ממנו מאמץ פיזי חריג?

עידית: לא, לא באופן מיוחד, לא. הוא הרגיש מאוד לא טוב, ובעצם לא כל כך הבנו מה קורה, עד שהבנתי שזה הרגש… כאילו שזה חריג, ולא איזשהי הרעלת קיבה מאוכל שאכלנו שם שהייתה לכולנו, אז בעצם קראתי למארגנים של הפסטיבל, הם לקחו אותנו לבית חולים אחד, בבית חולים הזה נורא ניסו להרגיע אותנו, נתנו לו איזשהי זריקה, כיום אני מבינה את כל המהלך, כן? אבל לא ידענו מה קורה.

דפנה: אהמ…

עידית: העבירו אותו באמבולנס לבית חולים אחר שבו היה הרבה יותר ציוד, ובאמבולנס היה לו דום לב, והוא נפטר תוך דקה וחצי בערך.

דפנה: כשאת שם איתו?

עידית: כן. כן. זה… זה מחריד, זה משהו שאי אפשר לדמיין, זה משהו ש… את יודעת, לעבור מוות כזה, של בן אדם שאת אוהבת, בידיים שלך כאילו… זה מאוד… כאילו, מי אני שאדבר על זה, כאילו? תראי כמה… כמה מתוכנו חוו את זה עכשיו, אחרי השביעי באוקטובר, אני לא מדברת רק על אותו יום, אלא, על כל החיילים ש… זאת אומרת, אנחנו הולכים, אני באמת, אני, שאני מכירה את הפוסט-טראומה כולה, גם מה קורה לך כעבור עשר שנים, אני לא יכולה לדמיין לאן המדינה שלנו הולכת. לא יכולה לדמיין.

דפנה: יש בה כמות כאב ואבל עכשיו בלתי נסבלת.

עידית: וזה לא יאומן מה קורה אחר כך, זאת אומרת כי בשנתיים הראשונות, את עוד באיזשהו אדרנלין מטורף, את לא מבינה כלום. ואני בטוחה שזה בערך המהלך. ורק אחר כך מתחיל להיות כל כך הרבה קושי וכל כך הרבה חוסר תפקוד, וכל כך הרבה דיכאון, וכל כך הרבה התמודדות עם… את יודעת, עם מלא מלא מלא שדים ומלא… כן, זה דרך מאוד ארוכה לצאת מזה. אני אומרת לך, עשר שנים, ואני עכשיו מתחילה לצאת מזה. עכשיו רק. וגם זה רק בגלל מלא עבודה. מלא מלא עבודה. עם פסיכולוגית צמודה, ועם כל תרופה אפשרית.

דפנה: כן. אבל מה קורה ממש ברגעים האלה הראשונים, כש…

עידית: אמ, זה כמו סרט, את לא מבינה… את פועלת, ואת עושה, אבל הכל נראה לך… לי זה לפחות היה נראה, כאילו במציאות מושהית כזאת, כאילו כל שנייה מתנפחת למלא זמן, והמוח עובד בצורה אחרת לגמרי. מה שגורם לו אחר כך לזכור את אותם רגעים, בכל כך הרבה ממדים. זאת אומרת, הסרט של המוות שלו, התנגן לי אחר כך בראש, שוב ושוב, מכל כך הרבה זוויות של מצלמה. זאת אומרת, זה לא יאומן מה המוח תופס, ואיזה פרטים, לאיזה פרטים את נתפסת.

דפנה: איזה?

עידית: פרטי פרטים. מה, אני זוכרת בקבוקי תרופות שנפלו, והתגלגלו על הרצפה של האמבולנס. אני זוכרת את הטירוף של הנהג, כמה הוא נסע מהר בכבישי עפר שם. אני זוכרת כל פעולה שלי בגוף, מה עשיתי, כל תנועה, כל מראה של הרגעים האלה, של המוות שלו.

דפנה: הוא היה בהכרה, הוא ידע שמשהו רע קורה?

עידית: תראי, זה היה מאוד מהר. דום לב מסיבי, זה לקח דקה וחצי, בערך.

דפנה: ויודעים למה זה בכלל קרה? הרי, את יודעת, כשאני מסתכלת על אנשים כמו דימה, ועל אנשים כמוכם, רקדנים שעושים דברים עם הגוף שלהם, שאני לא יכולה אפילו לדמיין איך עושים, אז זה נראה לי פרסומת לבריאות…

עידית: כן.

דפנה: ולחיי נצח, למען האמת.

עידית: נכון. תראי, אני חושבת שיש דוגמאות רבות של גברים בני 40 ו… כמו שהוא היה בן 47, כמעט 48, ש… שזה קורה. דווקא גברים שהם בכושר מאוד מאוד גבוה. קראתי על זה אחר כך די הרבה, וכן, דבר שקיים ונפוץ מאוד לצערי.

דפנה: ואת שם עם הלהקה.

עידית: כן.

דפנה: מה את עושה ברגע שאומרים לך אה… ש…

עידית: דיי לא יכולתי לתפקד, זאת אומרת, לא יכולתי לתפקד, הם די עזרו לי, השגרירות מאוד מאוד עזרה. אנשים שם טיפלו בהכל, אני באותו רגע לא יכולתי, לא יכולתי כלום. הייתי בהתקף היסטריה מתמשך מאוד.

דפנה: שיש בה… שהיא מלווה גם בהכחשה?

עידית: אני לא יודעת במה זה מלווה, זה משהו שהוא לא… הוא לא דומה למציאות, הוא… את חווה את הכל דרך איזשהם משקפיים מטורפות של… של כמו התקף טירוף שאת נכנסת אליו. אני לא… אני ממש לא תפקדתי, ממש.

דפנה: כי את אמרת קודם שבשלב הראשון עוד יש הרבה אדרנלין…

עידית: כן.

דפנה: אז צריך, כי… צריך גם…

עידית: לא, לא.

דפנה: לטפל בכל מיני עניינים.

עידית: מהרגע שהגעתי ל… קודם כל, המשפחה שלי טיפלה בהרבה מאוד דברים. אמא שלי, אחותי, חברי הקבוצה טיפלו בהרבה מאוד דברים שקשורים להלוויה. אני מדברת על…

דפנה: הבאתם את גופתו לארץ.

עידית: כן, כמובן. הדבר היחידי שאני יכולתי להתמודד איתו, היה ה… לבשר לבת שלי שנשארה עם אה… הבת שלנו, שנשארה עם אמא שלי, בארץ, אה… ילדה בת חמש, לבשר לה את זה ולהיות איתה. וזה בערך מה שיכולתי לעשות, ולשם כך אני כן יכולתי להחזיק את עצמי, אבל שום דבר אחר לא.

דפנה: מה אמרת לה?

עידית: סיפרתי לה, במילים מאוד פשוטות שילד בן חמש יכול להבין, מה קרה, שהוא מת, שהלב שלו הפסיק לפעול. זה לקח לה הרבה מאוד זמן להבין את המשמעות של זה, כמובן.

דפנה: אמרת שלא דמיינתם שהזוגיות שלכם תיגמר כל כך מוקדם, אבל היא נגמרה…

עידית: או בכלל!

דפנה: או בכלל.

עידית: לא, לא כל כך חשבנו שהיא תיגמר, זאת אומרת היו לנו תוכניות להמשיך.

דפנה: אז על מה דיברתם כשדיברתם על מותו האפשרי?

עידית: וואו, זה אלה היו רק אה… כאילו, פחדים, פחדים שכל הזמן התחננתי אליו להתנהג יותר טוב לגוף שלו, ו… כן, אלו היו הפחדים, זה לא היה משהו שחשבתי שבאמת יקרה.

דפנה: וכשזה קרה, זה דמה במשהו לפחדים? או שזה היה…

עידית: לגמרי, זה עבורי, זה ממש אישר לי את הפחדים שלי, וזה הביא עוד טונות של בעיות [צוחקת קלות]. כי, את יודעת, ברגע שהפחדים שלך, כאילו, מקבלים הצדקה, אז את מתחילה לחשוב ש… ככה זה, ככה זה, שעוד דברים שאת פוחדת מהם יכולים לקרות. ומתחילים, כן, מתחיל כל ההתמודדות הזאת עם חרדה באופן כללי. שזה משהו שפחות הכרתי לפני המוות שלו, ואני מכירה היטב כיום.

דפנה: אז איזה שלבים זה עובר באמת במהלך עשר שנים כמעט?

עידית: כל השלבים הנורמטיביים של האבל, עם כל ההכחשה וכל הכעס וכל הקבלה, וכן.

דפנה: איך את חוזרת ליצור? איך, מה קורה לתיאטרון? זה הרי יצירה משותפת?

עידית: בהתחלה חברי הקבוצה, באמת, בלעדיהם אי אפשר היה, אז הם באמת מאוד מאוד עטפו ומאוד אה… שמרו.

דפנה: כמה אתם? כמה זה הלהקה הזו?

עידית: זה להקה שיש בה פחות או יותר שבעה אנשים, הם לפעמים קצת מתחלפים ביניהם, אולי עד עשרה הייתי אומרת שמתחלפים ביניהם, חלקם כבר לא בקבוצה, חלקם עדיין עד היום בקבוצה.

דפנה: אז הם מיד עטפו אותך.

עידית: מאוד מאוד עטפו ולא נתנו לי אפילו רגע להיות לבד, וגם החזיקו מאוד את כל מה שקורה בעבודה, עד שחזרתי, חזרתי יחסית מהר.

דפנה: כן? אחרי כמה זמן?

עידית: אני חושבת שכעבור ארבעה חודשים, התחלתי לעבוד שוב, פשוט כי זאת הייתה בריחה. זאת אומרת, אין לי מה לתרץ את זה, כן? ככה אני.

דפנה: לא, להפך, אני מתפעלת, למה לתרץ? אני מתפעלת מזה שמצאת יכולת כזאת.

עידית: לא מצאתי יכולת למשהו אחר, כי משהו אחר היה ממש קשה יותר. ולעבוד היווה בריחה טובה יותר, מהמחשבות.

דפנה: אז התחלת לעבוד על מופע אחר, או על מה, איך, איך?

עידית: כן, התחלתי לעבוד על מופע, התחלתי ללוות אומנותית את הצוות ביצירות שלהם, וזה היה מאוד אה… זה מאוד עזר לי. זאת אומרת, כי לא, לא כל האחריות הייתה עליי, אבל כן, הייתי שם והייתי לצידם, וזה היה נהדר.

דפנה: אבל אני מניחה שנפער חלל מאוד גדול גם ב"קליפה", לא רק.

עידית: כן, כן.

דפנה: בחיים האישיים שלך.

עידית: כן, כמובן.

דפנה: איך התמודדתם עם זה?

עידית: קודם כל, עם… הרבה מאוד עם חברי הקבוצה, שמילאו את החלל הזה. ובהמשך, גם עם בן זוגי שהיה אז, אריאל ברונס, שנכנס לקבוצה ותרם המון, המון, המון, במהלך כל השנים האחרונות, במהלך, אפשר לומר, שמונה שנים האחרונות, תרם תרומה אדירה.

דפנה: אהמ…

עידית: עזר מאוד. למלא חללים.

דפנה: ואת סיפרת שאת בקשר מאוד קרוב, גם עם הבת הראשונה שהייתה לדימה…

עידית: נכון.

דפנה: מנישואיו הראשונים. זה משהו שקרה, ששינה צורה בעקבות מותו?

עידית: אה… כן, מאוד. הקשר הפך להיות אפילו יותר הדוק, כי הקשר איתה קודם היה בעיקר של דימה, ואני הייתי יחד, בתוך זה. ומאז שהוא נפטר, אז אמ… אז כן, אנחנו… איכשהו…

דפנה: היא ברוסיה?

עידית: כן, היא ברוסיה, והאמת שבזמן האחרון זה פשוט נורא, כי אין לנו שום אופציה להיפגש, זאת אומרת, אני לא יכולה לנסוע לשם, היא לא יכולה לבוא לפה. ככה זה גם היה בשנות הקורונה. אז בשנים האחרונות המפגשים שלנו, שבעבר היו מאוד תכופים, הפכו להיות דלילים מאוד, וזה בעיקר כזה, אנחנו מתקשרות יותר, כזה, בדיגיטלי. כן, אני לא, לא רואה את עצמי בלעדיה. היא מאוד מאוד עוזרת לי להתגבר, ואני לה.

דפנה: כן? אתן מדברות עליו הרבה?

עידית: הרבה, ברור.

דפנה: וגם עם בתך, בתכם המשותפת? שהיא היום כבר בת 14.

עידית: כן, עם לילה אני מדברת על אבא, רק כשהיא רוצה לדבר על אבא. גם ככה היא כל כך שזורה, נפשה שזורה בו כל כך, ש…

דפנה: באיזה מובנים?

עידית: קודם כל היא דומה לו חיצונית, בצורה ממש אה… כן, מאוד מאוד דומה לו. גם חיצונית וגם פנימית. היא ירשה ממנו הרבה מאוד דברים. גם את הניתוק הזה מהעולם. גם את הכישרון המופרז. מתמודדת עם הרבה מאוד קשיים כשלעצמה, אז כן.

דפנה: היא דוברת רוסית, דרך אגב?

עידית: לא, היא מבינה, היא מבינה די טוב, כי בעצם עד גיל חמש היא הייתה דוברת רוסית, אז היא מבינה די טוב, אבל אי אפשר לומר שהיא דוברת רוסית. אולי יום אחד היא תחזור לזה.

דפנה: אז את קודם באמת אמרת, שזה עובר אלף אלפי שינויים, במשך השנים. את יכולה לתת לי קצת דוגמאות, לרגעים שבהן הרגשת, שנגיד דברים מתחילים להתאזן, את מתחילה…

עידית: כן, אני יכולה לתת לך רק מהזמן האחרון, כי אני יותר, כזה, מחוברת, וזוכרת יותר מהתהליכים הפסיכולוגיים שאני עוברת בזמן האחרון, אז בזמן האחרון אני מרגישה, שה… בעצם הישות הזו שנוצרה ממני, כי זה בעצם באמת כמו אדם חדש, שנוצר אחרי המוות שלו, אדם שהזהות שלו חדשה, הזהות שלו היא האובדן. ואני בטוחה שיש הרבה אנשים ששכלו או בן זוג, או ילד, או אדם מאוד מאוד קרוב, ויכולים להזדהות עם הדבר הזה. והנה, אפילו את מראיינת אותי כאומנית, את מראיינת אותי על הדבר הזה. אה… ו…

דפנה: אבל זה משום שכל הפודקאסט שלי עוסק בדבר הזה. תראי…

עידית: אני יודעת. אבל בכל אופן, זה גם משהו שבאמת הפך להיות הזהות השנייה שלי. וכיום אני מרגישה ש… שזה מספיק. שאני יכולה לשחרר מזה. אני לא, אני לא חייבת להיות בתוך הזהות הזו. ויחד עם הדבר הזה, אני יכולה גם לשחרר מהחרדה, שמה שהיה הוא שיהיה. שזה שזה קרה לי פעם אחת, זה אומר שזה יקרה לי שוב. כן, אז אלו הדברים שאני חושבת עליהם עכשיו, ומנסה ככה לנשום אל תוכם כעת. זאת אומרת, כל פעם ש… שעידית הפוסט-טראומטית עולה, אני מנסה לנטרל אותה, ומנסה שהזהות שלי לא תהיה כולה סביב הטראומה, והאובדן.

דפנה: זה בא לידי ביטוי גם בעבודות? היצירה שלך גם הייתה תחת הצל הזה כל הזמן?

עידית: אני חושבת שכן, אני חושבת שכן. התעסקתי הרבה מאוד במוות, אבל גם אה… האמת שגם עשיתי המון קומדיה.

דפנה: קומדיה היא לא בהכרח ההפך ממוות.

עידית: נכון, היא לא בהכרח…

דפנה: דרך אגב.

עידית: נכון, בדיוק, אני בדיוק חושבת על זה, ובאה לומר לך שזה לא בהכרח ההפך. אני חושבת שאפשר לומר שהיצירה האחרונה שלי היא באמת יותר יצירה של נחמה. אני מדברת על היצירה "יופי", ש…

דפנה: שבימים האלה היא מוצגת במוזיאון תל אביב.

עידית: כן. יצירה שיש לה, באמת, בתוך היצירה מהלך שהוא אופטימי, שזה משהו נדיר, זה כמעט אף פעם אין ביצירות שלי, בתוכן מהלך שהוא אופטימי. באמת יצירה שמראה איך אה… איך כן אפשר להגיע לסוג של התגברות, בעזרת התבוננות בדברים בצורה יפה יותר. אז אולי כן יש איזה שהם ניצנים של השתנות ביצירה גם.

דפנה: את מרגישה שהאומנות שימשה לך איזה משענת או איזה…?

עידית: ברור, אבל כך זה היה כל חיי, אז אני לא… אין לי כל כך ברירה אחרת. בעצם, זה האדם שאני, לטוב ולרע. אני בעצם מעבדת את ה… את הדברים שאני עוברת בתוך האומנות שלי, כמובן מתוך מסננת אדירה שאני מפעילה שם, על מה מעניין את הכלל ומה לא. היצירות שלי הן לא אישיות.

דפנה: זאת אומרת הן לא אוטוביוגרפיות.

עידית: לא.

דפנה: כן, אבל הם בוודאי אישיות מבחינת השקפת העולם…

עידית: כמובן.

דפנה: והרגשות וה…

עידית: ברור, אני חושבת שכל יצירה.

דפנה: כן.

עידית: כל יצירת אומנות היא אישית, כן? אבל אני מנסה לסנן את מה… בעצם מה הצופה… עם מה הצופה יכול להתחבר, ומה הוא יכול להבין ומה לא.

דפנה: זאת אומרת דימה לא מופיע שם כדמות או… [צוחקת]

עידית: לא, ממש לא, לא, אין, אין כאילו היכנסות לדבר ה… למיתולוגיה הפרטית.

דפנה: את אמרת שעם מותו של דימה, בעצם נולדה עידית חדשה שהיא עידית שחוותה את השכול, אבל מצד שני, בוודאי גם נולדה עידית אחרת שהיא יוצרת עצמאית לגמרי.

עידית: כן, למרות שתמיד הייתי יוצרת עצמאית, כי תמיד אה… את יודעת, היה את הצד שלי בעבודה ואני פשוט המשכתי לעשות את הצד שלי בעבודה. אבל בלעדיו, וזה מאוד מעניין מה שאת אומרת, כי… כן, מה שקרה זה ש… כמו, ויתרתי, ביצירות הראשונות ויתרתי לגמרי, ובאחרונות ככה חזרתי למוזיקה מאוד, אבל ויתרתי לגמרי על הצד הטכני, שהוא היה פשוט גאון טכני, גאון של המצאות. אז, ויתרתי לגמרי. זאת אומרת, מהרגע שלא רציתי שמישהו אחר יעשה את הצד הזה בקבוצה, פשוט ויתרתי על הצד הזה ביצירות. והאומנות שלי הפכה בן-רגע ממשהו עם המון תפאורה ודברים שזזים ורובוטיקה, ומשהו מאוד, ככה, עשיר, למינימליזם מטורף. אז כן, מאוד שינה.

דפנה: ועכשיו חזרת להוסיף אלמנטים אחרים?

עידית: לא, אבל חזרתי למוזיקה. כי שם אני מסרבת לוותר, וכן, כיום אני עובדת עם מלחינים, בעיקר עם רועי בן סירה, שהלחין את כל היצירות האחרונות שלנו, והרבה מאוד עם שירה וקול.

דפנה: ואת עובדת עכשיו על משהו חדש? שיהיה אחרי "יופי"?

עידית: עוד לא. עוד לא, כי, אני זקוקה… אני הרבה פעמים אומרת את המשפט הזה, ואנשים קצת לא מבינים אותו, "זמן זה הכסף שלי". נכון שאומרים, "זמן זה כסף"? וזה משפט נורא נדוש? אז זה לא ככה. זה שאני משתמשת בזמן, מאחר ואין לי כסף, ואין לי הרבה מאוד כסף כדי ליצור דברים מטורפים ופרויקטים עצומים, אז אני…

דפנה: שכן עוברים לך בראש?

עידית: שכן, כמובן, זה יכול מאוד להקל, אז אני משתמשת בזמן, זאת אומרת, אני לוקחת את הזמן, עד שיגיע הרעיון המושלם הבא. כעת, מאחר ויצרתי כל כך הרבה יצירות בימי חיי, אני צריכה יותר ויותר זמן. ואין לי חשק ואין לי כוח ליצור יצירה סתם כי, סתם כי.

דפנה: אז עד מתי אפשר יהיה להמשיך לראות את "יופי"?

עידית: "יופי" בעצם עלתה לפני כמה חודשים והיא כרגע רצה יופי, זאת אומרת, היא כרגע ממש בפורטה שלה [אומרת תוך כדי חיוך], אני מקווה שעוד הרבה זמן. אז כן, היה יחסית טרייה.

דפנה: תודה רבה.

עידית: תודה לך.

דפנה: והרבה בהצלחה עם היצירה ובהמשך.

עידית: אני חושבת שהיה מאוד ממוקד ומקסים.

דפנה: כן, את מרגישה שחיטטתי לך יותר מדי, לא?

עידית: תראי זה נורא קשה, זה ממש ממש קשה להיכנס לדברים האלה, והיו רגעים שיכולתי לספר לך יותר אבל בחרתי שלא. זה, אלו בדיוק הגבולות שאני שמה היום, אני לא חוזרת לזה כבר.

[מוזיקת ג'אז רכה לסיום]

דפנה: כן.

עידית: כי די, די, ביקרתי שם במקומות האלה כל כך הרבה פעמים שאני לא יכולה, יותר.

דפנה: תודה רבה.

עידית: תודה לך.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

12 views0 comments

Comments


אוהבים פודטקסטים? הישארו מעודכנים!

הרשמו וקבלו עדכונים לכל תמלולי הפודקאסטים

תודה שנרשמת

  • Whatsapp
  • Instagram
  • Facebook

כל הזכויות שמורות © 

bottom of page