לתמר אלאור היו שתי אימהות. אחת בבית, ואחת מעבר לכביש. אימא יונה ודודה צביה, שהיו חברות נפש, ידעו ליזום ביחד יוזמות מהפכניות ששינו להן ולמשפחותיהן את החיים ובסופו של דבר גם הזדקנו ביחד, הרחיבו עבורה את העולם. העובדה שהאחת הייתה אשכנזייה והאחרת תימנייה טענה את הילדוּת של תמר בקסם, ויכול להיות שאפילו הביאה אותה לבחור, שנים מאוחר יותר, באנתרופולוגיה כמקצוע. ומאחר שהיא אנתרופולוגית, לא יכולנו שלא לדבר על הטקסים ששימשו אותה כשליוותה את שתי אימהותיה, וגם את אמו של בעלה, אל מותן, ועל התפילות שהיא נוהגת לשאת אליהן ואל קבוצה שלמה של אנשים שהיו יקרים לה ומתו ונבחרו על ידה להיכלל בקבוצת ה-ancestors , האבות והאימהות הקדמונים, שהיא לא קבוצה סגורה אגב, אלא פרויקט פתוח.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 23/02/2024.
על החיים ועל המוות עם דפנה לוי
פרק 126 עם תמר אלאור
קריינית: על החיים ועל המוות. עורכת ומגישה דפנה לוי.
[מוסיקה]
דפנה: לתמר אלאור היו שתי אמהות, אחת בבית ואחת מעבר לכביש. אמא יונה ודודה צביה, שהיו חברות נפש. ידעו ליזום ביחד יוזמות מהפכניות, ששינו להן ולמשפחותיהן את החיים, ובסופו של דבר, הן גם הזדקנו ביחד. הן הרחיבו עבורה את העולם.
העובדה שהאחת הייתה אשכנזייה, והאחרת תימנייה, טענה את הילדות של תמר בקסם, ויכול להיות שאפילו הביאה אותה לבחור, שנים מאוחר יותר, באנתרופולוגיה כמקצוע.
ומאחר שהיא אנתרופולוגית, לא יכולנו שלא לדבר על הטקסים, ששימשו את תמר כשליוותה את שתי אמהותיה, וגם את אמו של בעלה, אל מותן, ועל התפילות שהיא נוהגת לשאת אליהן, ואל קבוצה שלמה של אנשים שהיו יקרים לה ומתו, ונבחרו על ידה להיכלל בקבוצת האנססטרס (ancestors) שלה, האבות והאמהות הקדמונים, שהיא דרך אגב לא קבוצה סגורה, אלא פרויקט פתוח.
תמר: מעבר לכביש הייתה אישה שהייתה חברה מאוד טובה של אמא שלי ושתי המשפחות גדלו ביחד, הילדים שלה, והילדים… ואנחנו, והם היו תימנים. ודודה צביה הייתה מין אמא שנייה שלי.
דפנה: זו השכנה…
תמר: כן
דפנה: דודה צביה,
תמר: כן, קראנו, כשהיינו ילדים קטנים, לא קראנו לה צביה, קראנו לה דודה צביה, למרות שהיא לא הייתה דודה שלי, אבל, כך פנו לאנשים מבוגרים.
דפנה: באמת?
תמר: כן, דודה צביה. ככה קראנו לה דוד יפת ודודה צביה, והם קראו להורים שלי דודה יונה ודוד דויד. אז גדלנו ממש ביחד, והאתניות הפולנית שלי כל הזמן הייתה… וואו… גם ההורים שלי לא ממש היו… אבל זה היה מאוד ב…in relation, כלומר, גם הם וגם אנחנו חיינו את הזיהוי החבר… השכונה כאן הייתה מאוד מאוד מגוונת. היו מכל… חוץ מצפון אפריקאים, שלא היו בכלל, היו עיראקים, וטורקים, ובולגרים, וכמובן אשכנזים, והיו… יש כאן קהילה שהגיעה משנגחאי, שזה בעצם רוסים. מאוד מגוון. והרבה תימנים.
דפנה: על איזה שנים אנחנו מדברים?
תמר: ההורים שלי עברו לכאן, בשנת… הם הגיעו לרמת החייל בשנת חמישים ואחת-שתיים, ועברו לכאן בחמישים ושבע. אז בעצם ה… זהות שלי הייתה מאוד מאוד מושפעת מהתימניות. מאוד. וצביה הייתה דמות, דמות מאוד… דמות מאוד מרכזית, שהחיים שלה והמוות שלה היו מאוד משמעותיים לי, כמו אמא שלי, וכמו עוד דמות שקיבלתי אותה בגיל יותר מאוחר, שזה האמא החורגת של בן זוגי.
דפנה: כן.
תמר: שהיא הייתה מצ'ילה, דרום אמריקאית, פרועה, קומוניסטית, מהקיבוץ, כאילו, שגם את חייה ואת מותה, בעצם, באיזשהו אופן ליוויתי. אז כתבתי. על פיאה לא כתבתי, אבל ה… במרכז העניין האתני הזה, זה נקרא 'פולנים שחורים', הקטע הזה, ובעצם אני מדברת גם על זה שאבא שלי היה מאוד כהה, וגם אני כהה, ויכולתי לעבור, עד היום אני יכולה לעבור, כל עדה, כאילו, אם בא לי.
דפנה: כן, טוב, אנחנו יהודים, את יודעת, הגנים שלנו התחילו באזור הזה, אז הסתובבנו.
תמר: כן, כן, כן, עשיתי אפילו די.אן.איי, כאילו, עשיתי בדיקה כזאתי.
דפנה: כן?
תמר: כן.
דפנה: ומה יצא בה?
תמר: מה יצא? משהו כמו 97% יהדות מזרח אירופה, גרגר של משהו ניאנדרטלי, שיש לרוב האשכנזים, ומרכיב, באמת, של, כאילו, של יהודי ההר, קצת, כאילו, אזור פרס, מרכיב קטן, שיכול להיות שהוא באמת קשור איכשהו לגוון של... של אבא שלי ושלי.
דפנה: אז נתחיל מדודה צביה [צחוק של תמר] כבר השתמשת במונחים המקצועיים שלך, כאנתרופולוגית, האתניות הפולנית שלך…
תמר: כן.
דפנה: הזהות הזה, זה לא מונחים שעוברים, הרי, לילדים בראש.
תמר: ממש לא. כילדה זה לא עובר, אבל את פוגשת את ה… את פוגשת את האבחנות העדתיות ברחוב. בצורות גזעניות שהיו...
דפנה: גם בשכונה שהיא כל כך מעורבת.
תמר: כן.
דפנה: עם כל כך הרבה מגוון?
תמר: כן, בהחלט. הייתי הולכת עם עופר, הבן של דודה צביה, הבן של השכנים. הולכת איתו לבית ספר, הוא קטן ממני בחצי שנה, הוא היה שנה מתחתיי. התחלנו ללמוד בבית ספר בראשית שנות השישים, והיה משמרת שנייה, כי בתי הספר היו צפופים.
דפנה: כן.
תמר: ועופר ואני בבוקר היינו נעלמים, בשדות ליד הירקון, ובבתי החרושת, כל אזור רחוב הברזל היו בתי חרושת, והיינו אוספים עטים ש… נזרקו מבית חרושת גלובוס, או ברזלים, או כל מיני דברים, ואיכשהו על פי איזשהו תנועת השמיים, אני לא יודעת, או שאחת האמהות יצאה החוצה לצרוח, היינו חוזרים הביתה, וב-12 הולכים לבית ספר. אני הייתי בכיתה ב', הוא בכיתה א', והבנות מכיתה ג', הנחשבות, היו צוחקות עליי, שאני הולכת עם הילד השחור, קראו לו 'שרוף', או משהו כזה. כך היה הרחוב, ו… והדברים נאמרו.
וידעת שאצל גרישה, שגר פה מעלינו, הם בולגרים, מסופיה, אינג'ינרים, הכי חילוניים בעולם, וביום כיפור, למרות שההורים שלי לא היו אורתודוקסים, אבל אמא שלי אמרה, המקרר פתוח, המטבח שובת, תעשו מה שאתם רוצים. היינו הולכים למש… לבולגרים, החילונים, ושמה פותחים מוזיקה, ומשחקים קלפים (במלעיל), ואחר כך הבנים היו מעשנים, וכן… כאילו אז ידעת שאלה חילונים, ואלה ככה, ואלה ככה, האתניות הייתה בחוץ, מה שאני חושבת שזה דבר נהדר, כן? זה היה בחוץ. ואז אפשר לדבר…
דפנה: כן אם מתייחסים לשונות, אבל לא מתייחסים אליה כמדרג.
תמר: ברור.
דפנה: זאת אומרת, עוד לא מישהו יותר טוב ממישהו.
תמר: ברור, וזה קשה מאוד להפריד. וברור שדודה צביה ואמא שלי, שכרתו ברית של החיים, מהבלטות, ומהאקונומיקה, ומהמכונות כביסה שלהם, ומ… מהפציעות של הילדים, הם החליטו לשנות את מסלול חייהם, והם עשו את זה ב… שלובות זרוע, אז היה ברור לצביה שאמא שלי יותר טובה ממנה, ושאמא שלי יודעת מה שהיא לא יודעת.
וכמה שאמא שלי הייתה מנסה להגיד לה, או לפקוח את עיניה, או להראות לה, או לכעוס עליה, שזה לא ככה, זה היה מאוד מאוד מוטבע בה. עכשיו צריך לזכור עוד דבר נורא מעניין.
דפנה: כי זה כל הזמן נאמר מסביב.
תמר: זה נאמר, זה כבר זה כבר… צרוב בגוף שלה. אוקיי, עכשיו צריך לזכור, עם זאת שהיה לרגע, בשנות ה-60, גרנו באותו רחוב, באותם בתים, והמשפחות הרוויחו את אותה משכורת. היה אבא מפרנס, דוד יפת היה איש צבא קבע, הוא השתכר יפה מאוד. אבא שלי היה נהג ב… בחברה. המשפחות חיו באותה רמת חיים, מבחינה כלכלית.
דפנה: כן.
תמר: נכון שגם אבא שלי, וגם אמא שלי, סיימו תיכון. מבחינת מה שהסוציולוגים יגידו, cultural capital, הון…
דפנה: הון חברתי, תרבותי.
תמר: הון תרבותי,
דפנה: כן.
תמר: בוודאי שהיה להם יותר סחורה לפרוט בשוק, מאשר אולי לצביה. מבחינת לעזור בשיעורים, מבחינת להכיר את המערכות. אבל קודם כל, מבחינה כלכלית, היינו באותו מקום, הלכנו לאותם בתי ספר. הסיכויים שלנו, בחיים, לכאורה, היו אותם סיכויים. אבל, הפער, וההבדלים, בהחלט, בהחלט היו. ועל כל דבר ש… שצביה הייתה באה להתייעץ עם אמא שלי, וגם אני הייתי יושבת שם, וזה היה עובר לי במוח. למה את באה לשאול את א… אמא? כאילו, ההפנמה הזאת שלה, של ילדה שגדלה בראשון, הם שתיהן עלו לארץ באותה שנה. פחות או יותר באותו הגיל. צביה עלתה כילדה ב-1933, ואמא שלי עלתה כילדה ב-33', עם כל המשפחה שלה, כמהלך ציוני. כאילו אני מנסה לשחזר את הרגע, ש… כור ההיתוך הזה יכול היה באמת לעבוד. זאת אומרת, אפליה גזעית אתנית בישראל, עוד לא התמסדה כל כך בשנות ה-60. באופן פרדוקסלי, היא מתמסדת בשנות ה-60, וה-70. זאת אומרת, שאנחנו עוד חיינו ברגע שלכאורה, הכל עוד היה פתוח. ואחר כך לאט לאט, זה נסגר דווקא.
כאילו באופן אקזוטי, אני יכולה לתאר, שהמשפחה של צביה, ב… ברמת אליהו, אני חושבת שקוראים לזה, בראשון לציון, שגרו בצריפים, ואחר כך זה וזה.
אז הם הלכו, מי יצא מרמת אליהו? צביה יצאה, משכה את עצמה בשערות ראשה משמה. היא למדה עד כיתה ו'. היא הייתה עוזרת לגננת, ונפלה על איזה גננת, שהחליטה שהיא יש לה זהב בידיים, וקידמה אותה, וקידמה אותה, וקידמה אותה. ואז החליטה ללכת לצבא, מה שמאוד לא היה מקובל, במשפחה שלה, כן? ושם הכירה את בן זוגה, ועברה לגור פה וכו'.
אבל כשהבנות-דודות שלה היו באות, ונורא אהבנו כמובן שהן באות, כל הבת אחי, היו לה מלא בת אחי, לא הבנתי מה זה, יש גאולה בת אחי, ונחמה בת אחי, והיו לה מלא בת אחי, והיא תמיד הייתה אומרת בת אחי. ולנו לא היה בת אחי, כאילו, את יודעת, [מגחכת] זה היה מושג כזה. אחי שלמה, אחי סאלם, יש, אצל האשכנזים, יש אחי. יש לך אח אחד, או אחי. זה תמיד היה אחי שלמה, אחי סאלם, אחי זה, אחי זה.
היו באים, ולאט לאט, והם היו כאילו גם, הם היו נערות כאלה, שהם אולי עוד למדו, לא תיכון והכל, אבל הכל היה מאוד דומה. וכשאני מסתכלת היום, בסוף הם נהיו דתיות מאוד, והילדים שלהם נהיו עוד יותר דתיים, והפער, בין זוהר, לבין הבני דודים שלו, הלך והעמיק, וגדל, וגדל, וגדל, וגדל. כלומר, החברה תיעלה את הזהויות האתניות האלה, במקומות שהיו פחות מעורבים. היא תיעלה אותם, מיסדה אותם, וסגרה אותם בתוך קופסאות, שהם הרבה יותר סגורות היום, ממה שהם היו בשנות ה-60.
דפנה: אבל בואי לא נברח לדיון אקדמי,
תמר: כן.
דפנה: ונלך לדיון היותר אישי והרגשי.
תמר: כן.
דפנה: את אמרת קודם משהו על זה ששתיהן עשו איזה מהלך דרמטי בחיים שלהן,
תמר: נכון.
דפנה: ואני רוצה לדעת על מה… למה התכוונת.
תמר: נכון, אז הם החליטו שהן צריכות לעבוד. הן צריכות מקצוע. אוקיי, עקרות בית. כולם מסביב, הרוב היו עקרות בית. היו כאן נשים ש… נגיד בכל כיתה, היו כמה אמהות עובדות, מה שנקרא. אבל… אז כשאני הייתי בת חמש, אני חושבת, אמא שלי החליטה ללמוד קוסמטיקה… היא רצתה להיות רוקחת. והיא נרשמה לאוניברסיטה האמריקאית בביירות לפני מלחמת השחרור. היא חשבה שהיא תיסע לביירות ללמוד, וזה כמובן לא קרה.
דפנה: הייתה בטח רכבת, לא? היה נוח להגיע.
תמר: לכאורה מדרך ראש הנקרה, כאילו כן, אבל היו הרבה ישראלים, פלסטינים, כאילו, מפלסטינה איי, שלמדו בביירות. והיא עבדה כעוזרת לרוקח בבית מרקחת שהיה קיים המון המון שנים בגרוזנברג פינת נחלת בנימין. והיא החליטה שהיא תלמד קוסמטיקה, היא תרקח קרמים, וזה, אוקיי. אז היא הלכה לעשות קורס כזה, והתחילה לעבוד בבית, ולעשות קצת כסף משלה.
דפנה: אז היה לכם פה כיסא טיפולים.
תמר: היה כיסא טיפולים, היו סוגרים, את יודעת שניים וחצי חדרים, היו סוגרים את הסלון, והיה בונקר, כאילו. אמא עובדת, תהיי בשקט, כזה.
דפנה: כן.
תמר: ואז היא אמרה לדודה צביה, היא אמרה לה תקשיבי, כן, הם באמת היו חברות מאוד קרובות, והם גם היו קצת, הם קצת, לא אני אגיד התנשאו, אבל הם קצת בידלו את עצמן מהשכנות האחרות במובנים מסוימים. כאילו הם לא אהבו לשבת ברחוב, הם לא אהבו לרכל, כאילו הם כל אחת, כאילו… אז היא אמרה לצביה, תקשיבי, יש לך ידיים נהדרות. תעשי את קורס פדיקור מניקור. ודודה צביה הלכה ועשתה קורס פדיקור מניקור. לא מניקור, עשתה פדיקור, אבל רציני כזה. והיא באמת הייתה שם דבר. כאילו…
דפנה: והם כאילו התחילו לעבוד ביחד?
תמר: והם, כאילו, כל אחת עבדה לחוד, אבל בעצם [צחקוק קל] הם יצרו איזה סלון יופי, אקרוס דה סטריט כזה. וז'ניה, באמת, השכנה ממול, פתחה מספרה.
דפנה: [צוחקת]
תמר: אז כן, אז ככה.
דפנה: אפשר היה לבוא לשיפוץ כללי.
תמר: אפשר, כן, הדודות של אמא שלי ממגדיאל היו עולות על אוטובוס אגד.
דפנה: [צוחקת]
תמר: פעם ב… ונוסעות. ועושות את הטור. ז'ניה, צביה, אמא שלי.
דפנה: [צוחקת]
תמר: בהחלט. וככה הם עשו כמה שנים טובות. ואז אני הגעתי לגיל כיתה ח', אחי גדול ממני בחמש שנים. אמא שלי אמרה, יופי, עכשיו אנחנו צריכות ללכת לעבוד במקום עבודה אמיתי, שיהיה לנו פנסיה.
דפנה: אה, כי עכשיו אפשר לצאת מהבית.
תמר: אפשר לצאת מהבית, הילדים גדלו. זהו. אנחנו צריכות להיות במקום עבודה, כמו שהנשים עובדות. אבא שלי עבד בוויצ"ו. הוא ידע שצריכים מפקחת אדמיניסטרטיבית על מעונות יום באזור המרכז. ואמא שלי הייתה חתיכת א… חתיכת מנהלת א… ו… טובת שכל. ועם הרבה בינת לב גם, יודעת לנהל אנשים. ובאמת אישה מאוד מאוד חכמה. והיא לקחה את זה. וזהו. והיא שגשגה בזה. היא חידשה את הרישיון נהיגה שלה. הייתה צריכה לעשות הכל מההתחלה. קנתה לעצמה 'דשבו' (במלרע) , וחרשה, חרשה את מרכז הארץ ממעון למעון. והלכה והתפתחה וגדלה באמת.
תמר: ומה עם דודה צביה?
דפנה: בדיוק עמדתי…
תמר: ברור.
דפנה: לשאול.
תמר: ברור.
תמר: דודה צביה סידרו לה. הכל זה היה תמיד בסידורים. נכון? זה לא מהעיתון או ממכרז. בקיצור, היא עבדה בבית ברנר של ההסתדרות, ברחוב ברנר. התחילה כמובן מטלפנית כזאתי. אבל גם הם גילו מהר מאוד מי זו דודה צביה. ובסוף היא הייתה מזכירה בכירה של כל מיני פונקציונרים. ככה התנהלנו פה החל מבאמת היום-יום של הילדות הקטנה. דרך זה שבעצם, מבחינתי, היו לי שתי אמהות במובנים רבים. דומות ומאוד שונות. ולדודה צביה, שהיו לה שלושה בנים, הייתה בת. ואני זכיתי… דודה צביה תפרה ודודה צביה רקמה ודודה צביה סרגה.
דפנה: ולבת אפשר לתפור ולרקום דברים יותר מעניינים.
תמר: וללמד אותה,
דפנה: הו, כן.
תמר: ללמד אותה לעשות את זה. אמא שלי ידעה לסרוג, אבל היא לא… לא ידעה לתפור. אמא שלי הייתה סטייליסטית מטורפת היה לה… היא הייתה הולכת לתופרת ואומרת, עשי ככה וככה ותהפכי את השמלה לכאן. כאילו הייתה עם מה שיש, וינטג' וזה, אבל היא …לא ידעה לתפור. אבל דודה צביה הייתה לה מכונת תפירה והיא ידעה לתפור. ודודה צביה לימדה אותי. מגיל חמש. אני זוכרת אותה קורעת סדין, ככה את הצליל של הקריעה, והתפלאתי משתי הידיים האלה שתופסות את הסדין, פותחות אותו בו ועושות "חקחק" [משמיעה צליל] כזה, וזה נקרע ישר.
דפנה: כן.
תמר: ומכינה לי יריעה, ומעתיקה עם נייר קופי מאיזשהו משהו, ציור של פרח, או בהתחלה התחלנו עם איקסים, כמובן, ומלמדת אותי לרקום, ומושיבה אותי לידה, מלמדת אותי סבלנות, מלמדת אותי דיוק, וזה קשה לי.
דפנה: כן.
תמר: גם דיוק, וגם סבלנות. יא בינתי, שבי ככה, תעשי ככה, תחזיקי ככה, לא ככה, ככה. ומלמדת אותי. מלמדת אותי לתפור, ומלמדת אותי לרקום, ומלמדת אותי לסרוג, ומלמדת אותי להשתמש במכונת תפירה.
דפנה: הייתה גם חלוקה רגשית בין שתי האמהות? זאת אומרת, לזאת באים בעניינים האלה, ולזאת באים בעניינים אחרים?
תמר: לא הייתה כאן חלוקה, נגיד, של רגש ושכל. אמא שלי הייתה בהחלט, אם היו צריך… אם היית נאלצת לעשות חלוקות בינאריות, נגיד, בתוך הבית, בין אבא שלי לבינה, אז בהחלט, היא הייתה שכל, ואבא שלי היה מאה אחוז רגש, הומור, ובלאגן אחד גדול. והיא הייתה ההיגיון, צופה פני עתיד, המבוגר האחראי. אבא שלי היה עוד ילד, שהיה צריך לנהל אותו פחות או יותר. בינה לבין צביה, הן היו מאוד דומות. לכן גם אצל צביה היה את השילוב הזה של שכל ושל רגש טוב. לצביה, הייתי, קודם כל, כשאת כילדה יכולה לחצות כביש וללכת למשפחה אחרת, זה כבר טוב. כי הסבים שלי, היה לי, הייתה לי סבתא בעצם, ההורים של אבא שלי מתו, כלומר, הסבתא בשואה, והסבא עוד לפני זה, ולא הכרתי אותם. וסבא שלי נפטר כשהייתי, סבא מהארץ, נפטר כשהייתי בת שנה, אני חושבת, אז הייתה לי סבתא עליזה, שהייתה בפני עצמה גם גברת.
דפנה: אבל איפה היא גרה? קרוב?
תמר: היא גרה בגבעתיים, שזה נראה נורא קרוב. בהתחלה היא גרה ברמתיים.
דפנה: זה קרוב כשיש לך רישיון נהיגה,
תמר: נכון.
דפנה: לא כשאת ילדה בת חמש.
תמר: נכון. אז לא יכולתי לחצות את הכביש לסבתא עליזה. אבל שיכולתי לחצות את הכביש וללכת לדודת צביה, וסתם לשבת במטבח ולראות אותה עובדת, ולשמוע אותה שרה, כי היא נורא אהבה לשיר, והיא הייתה מצחיקה בטירוף, והיא הייתה חקיינית, ולהסתובב שם, ולהיות ילדה, אבל חצי ילדה כזאתי, כן? ולהיות הבת היחידה. להיות… שהיא הייתה, אומרת, יא בינתי, זה רק אני הייתי יא בינתי.
דפנה: אבל כשהיית מוקפת בשלושת הבנים שלה, וב… ובאחיך, לא רצית להיות בן?
תמר: קודם כל הייתי בן. הייתי לגמרי טומבוי. הייתי בן, כל השכונה גם פה, משום מה, היו כולם בנים. ואני הייתי כמו בן. אמא שלי יום אחד אמרה שאני השתנתי בעמידה. שילדה קטנה, באתי כל הנעליים שלי היו רטובות, כי עשיתי פיפי כמו כמו כולם. וכן, והייתי משחקת איתם כל המשחקים שלהם. ובהרבה מובנים העדפתי חברת בנים עד גיל די מבוגר. זה גם מרכיב בפמיניזם שלי, אני חושבת, שאת… יום אחד באיזשהו מתברר, וואי, אני בת. כאילו, אף אחד לא אמר לי, אני בת.
דפנה: כן.
תמר: ואז...
דפנה: אף אחד לא אמר שזה…
תמר: זה בעייתי.
דפנה: שזה משמעותי…
תמר: כן.
דפנה: בכל מיני מקומות בכל מיני מקומות שחשבתי שהם לא משמעותיים.
תמר: כן, בדיוק, עד עכשיו זה עבר מצוין. הייתי איתם בכל מקום, בסטנגה, בזה, בכל המשחקים, הכל היה בסדר. מה קרה? עכשיו, הם היו, נגיד, בשבת בבוקר שיפת היה הולך לבית כנסת, לימים שם גם החמיצו היחסים בינה לבינו… היא הייתה חוצה את הכביש אלינו, שותות קפה ביחד וצוחקות, והיא הייתה עושה לנו, היא הייתה בחוגי ריקודי עם. הייתה קלה, וקלת תנועה, ויפה. ואז היא הייתה עושה לנו חיקויים של כל מיני גברים מגוחכים שבאים לשם, הייתה יורדת עליהם, והיינו נקרעים מצחוקים, באמת נורא נורא מצחיקה. ודודה צביה הייתה בשבילי עוד דמות בוגרת נשית, שזה לא אמא, שזה לא הרשות. כן?
דפנה: כן, שאפשר לבוא אליה לקטר אם רבים עם אמא?
תמר: לא ממש הייתי צריכה את זה. אני מודה שהיו לי יחסים נהדרים עם אמא שלי, כמעט מושלמים.
דפנה: כן
תמר: גם היום כאמא וכסבתא, מתקשה לחשוב על טעויות שהיא עשתה. זה לא שאני מציגה פה איזה מלאך, כן? היו לנו יחסים מופלאים באמת. אז צביה, יכולתי לבוא עם דברים שלאמא שלי, לא היה סבלנות אליהם, או לא היה חשק אליהם, אז יכולתי ללכת לדודה צביה. זה פשוט היה עוד בית.
דפנה: זה טיעון בעד המעטפת היותר גדולה הזאת…
תמר: נכון.
דפנה: של חיים יותר שבטיים.
תמר: נכון, נכון. וגם על הילדים שלה, לימים נגיד, הבן הבכור שלה, כשנתגלו בעיות בין הוריו, אז הוא היה בא המון לאמא שלי. בכלל, אמא שלי הייתה מין כזה, אוזן קשבת ונותנת עצות. באים אליה כדי לשמוע 'ריזונבל מיינד' כזה.
דפנה: כן.
תמר: הייתה לאמא שלי השפעה גם על החיים שלהם. אז באמת המשפחות האלה היה ביניהם… היו ממשקים מאוד… ולכן גם ככל ש… הם התבגרו שתיהן, אמא שלי התאלמנה בגיל צעיר. אבא שלי נפטר כשהיא הייתה בת חמישים ו… שש, חמש?
דפנה: ובת כמה את היית?
תמר: עשרים וחמש. אז הם נותרו כאילו אמא שלי אלמנה, ודודה צביה לא חיה עם יפת. וזהו, מהרגע הזה ואילך. הם נסעו בעולם לטייל ביחד, והיה להם מנוי לתיאטרון, והיה להם מנוי לקונצרטים.
דפנה: לאן הם נסעו?
תמר: לאן שאפשר [מגחכת] בקבוצות. כאילו פעם אחת הם עשו טיול כזה קרוס קאנטרי בארצות הברית, מאורגן כזה, לא זה. הם נסעו לאירופה, הם נסעו ללונדון. הם היו נוסעות, הם היו מטיילות. מהפנסיה שהם, מהכסף שהם חסכו [מגחכת].
דפנה: [מגחכת]
תמר: והם היו בארץ הולכות יחד לתיאטרון ולקונצרטים. הם בהחלט היו מין צמד חמד כזה, כי אמא שלי לא ראתה את עצמה, קושרת את חייה עם מישהו אחר. ודודה צביה הייתה במין לימבו כזה, שפורמלית היא לא הייתה גרושה מיפת, אבל הם לא חיו ביחד. הם הזדקנו יחד, והם מתו בפער לא גדול, אחת מהשנייה. בפער של משהו כמו… שנתיים, אני חושבת. שתי האמהות האלה יצאו מחיי.
דפנה: באיזה גיל?
תמר: אמא שלי הייתה 78, ודודה צביה הייתה צעירה יותר. לדעתי דודה צביה הייתה 73-74, לא התכוננתי לזה. היא גם הייתה צעירה מאמא שלי מלכתחילה, קצת, והיא נפטרה לפניה. זה היה מין מעגל כזה, שאבא נפטר, ואז הם שתיהם מאוד התחברו, והם גם הם…
אמא שלי הספיקה להיות סבתא שנים ארוכות, ודודה צביה, אני אומרת מבחינת ה… דודה צביה, הייתה הולכת לעבודה, הייתה הולכת לאוטובוס ככה, בצומת הראשית, אז היא הייתה הולכת ברגל, והייתה עוברת דרך החצר של הבית שלי, שאני גרה גם, נשארתי בשכונה, והחיתולים, פעם היה דבר כזה, הבן הבכור שלי…
דפנה: חיתולים מבד, כן.
תמר: הבן הבכור שלי, עוד חיתלתי אותו בבד, והייתי מכבסת את זה, ותולה את זה כמובן בשמש, כי השמש מחטאה ומלבינה, ודודה צביה הייתה עוברת בחצר, ואחר כך שהייתי מטיילת עם אורי וזה, הייתה עוברת והייתה אומרת לי יא בינתי, עברתי בחצר, החיתולים כמעט (במלעיל) לבנים.
דפנה: [צוחקת]
תמר: זה היה הקומפלימנט…
דפנה: כן.
תמר: החיתולים כמעט (במלעיל) לבנים.
והם, היו להם שיטות, הם היו נלחמות ב… את יודעת בלכלוך, באבק, בזה, בכביסות, הם הראשונות שנכנסו… אבא שלי הביא מיקסר, שואב אבק, כל מיני כאלה אלמנטים, וכאילו הייתי מסתכלת על זה, זה היה משעשע, האינפורמציות, שהם היו מעבירות אחת לשנייה, הם לא
האמינו במכונת כביסה אוטומטית. הייתה מכונת כביסה תוצרת ישראל 'זוהר'. אמרו, זה הכי טוב, 'זוהר', מכונת כביסה 'זוהר', זה אין כזה, אבל חצי אוטומטי. שהיא יכולה… עוד היא אומרת לה, את עומדת ליד המכונה, את שומעת שהיא ז'ז'ז'ז'ז (משמיעה קול של מים יוצאים ממכונת כביסה) גמרה להוציא את המים, טראח, את עוצרת אותה, עוצרת אותה, מוציאה את כל הכביסה לגיגית, מכניסה זה, מכניסה… הם הקשו על עצמם בדרכים מטורפות כאילו. ו…
דפנה: רגע, רגע, אל תש… תעצרי באמצע המתח, את מוציאה את הכל הגיגית ומה?
תמר: מוציאה את הכל הגיגית, שוטפת משהו, לא זוכרת מה, עכשיו את מחזירה חזרה, נותנת לזה להוציא את המים, כי אם זה רק מוציא את המים פעם אחת, זה לא מספיק טוב.
היה להם, אז כאילו, את אומרת, אלוהים, יש כבר מכונת כביסה והיא אוטומטית, תנו לה לעשות את שלה. לא, לא, לא, לא, לא, הם עומדות להם… ועכשיו את צריכה לעמוד ליד המכונה, להקשיב ולדעת, זה היא מוציאה את המים, זה היא מכניסה את המים, זה היא עם הסבון, זה בלי הסבון.
מגיל 14-15 זה היה משעשע אותי, זה נראה לי כמו מערכון של הגשש, כאילו הייתי נקרעת מצחוק מזה. הם קידמו בברכה את המכשירים החשמליים, היה להם בלנדר ומיקסר והכל, אבל הם פקחו עין על המכשירים האלה. הם לא הניחו למכשירים האלה לעשות בדיוק את מה שהמכשירים האלה מעוניינים לעשות. אז זה מאוד שעשע אותי כשהייתי…
דפנה: אבל את התחלת בזה שלמאמר שלך קראו "את לא נולדת אשכנזייה, את נעשית אשכנזייה".
תמר: כן.
דפנה: שזה מתייחס לזה שאת… מה, הרגשת פתאום את הזרות הזאת, או את הבנת שאת משהו אחר מהבית התימני של דודה צביה?
תמר: קודם כל הבנתי… בתים הם שונים, את יודעת.
דפנה: כן
תמר: אז שם היה נגיד יותר מסורת. דוד יפת היה הולך לבית כינסת, (כ"ף דגושה בחיריק) הייתה באה דודה, והדודה הייתה ממש לבושה כמו תימנייה כזאת, עם המכנסיים הרקומים מתחת והכל. דודה צביה סיפרה לה משהו, אז היא הייתה שוברת לה ביצים על המפתן נגד זה ונגד זה. ודודה צביה עצמה עלתה בעצם לישראל עם האחים שלה אבל גם עם אבא שלה ואבא שלה היה חכם, כזה "סקולר" וגם מרפא עממי כזה. והיא הייתה בת זקוניו, והוא לימד אותה… האמא מתה בלידת אחותה הצעירה. אז הם עלו ארצה בלי האמא. והם גרו בצריף, היה חדר לה ולאבא. אז היא מאוד הייתה חשופה ואבא העביר לה. העביר לה תורה, העביר לה קריאה, העביר לה סיפורים והעביר לה רפואה עממית.
ולכן זה גם מאוד הסתדר עם זה שהיא הייתה פדיקוריסטית. היא גם ידעה לעשות כוסות רוח, והיא ידעה על סוגים של דיקורים, עוד לפני שידעו לקרוא לזה דיקורים. והיא הייתה אומרת לי תקחי את הצמח הזה ותפתחי אותו ותמרחי אותו ותעשי ככה… והיא הראשונה שאמרה לי לשים שום על עקיצה של דבורה. כל מיני דברים שרפואה עממית, שהיא ידעה.
דפנה: לכן הפתיע אותי שהיא ואמא שלך לא הלכו לפתוח איזה עסק ביחד.
תמר: היום הם היו פותחות 'וולנס'.
דפנה: כן בדיוק.
תמר: אלטרנטיבי, אבל בהרבה דברים הם הקדימו את זמנם. הבנת שיש טמפרמנטים שונים. דוד יפת היה מביא מהצבא אוטו. לשבת. אוטו שיש לו "פס", כי לא כל הרכבים של צה"ל יכלו לנסוע בשבת פעם. ואז היו נוסעים לבני דודים. היינו נוסעים לאלישיב.
דפנה: היית נוסעת איתם?
תמר: כן ברור. בטח. ואף אחד לא חשב שאני לא מהמשפחה. ואת ראית שזה מתנהל אחרת מה המשמעות של זה ככל ש… את יודעת… לא עשיתי פוליטיקה של זה, עכשיו כשהתחלתי לגדול הבנתי שמתחילים לסדר את העולם לפי זה. כשנילי ורלה בדרך לבית ספר אמרו לי למה אני הולכתי עם עופר לבית ספר. אז מה אתם רוצות? כאילו. ואז את מתחילה לראות. את מתחילה לראות ששמים אותך במקום אחד ואת עופר במקום אחר. ה'קלאש' או החיכוך בין שני הדברים שבעינייך הם מאוד דומים. גם אם הם שונים לשני דברים בינאריים…
דפנה: כן.
תמר: עושים אותך… זה מה שעושה אותך… הרי אתה לא נולד אף אחד לא נולד אשכנזי.
דפנה: אף אחד לא נולד עם שום הגדרה.
תמר: בדיוק. וההגדרה הזאת נעשית תוך כדי התגובות של החברה. למי שאת אל מול מישהו אחר.
דפנה: אבל את בת תערובת של שתי אמהות.
תמר: כן, נכון. במובן הזה כן. כשאני כותבת את זה אני מתייחסת שם לספרות של פמיניסטית אמריקאית שמדברת על האמא השחורה שלה. שהיא גדלה בדרום ארצות הברית והייתה להם נני. שחורה כמובן. ובמובנים רבים היא מרגישה שהיא בת לאישה שחורה גם כי היא גידלה אותה וכשמגדלים אותך מגדלים אותך מגדלים אותך איך להחזיק מחט ביד. זה נורא חשוב. מגדלים אותך איך לסרוג. עכשיו, אולי את לא יודעת אבל יש סריגה של אשכנזים ויש סריגה של מזרחים.
דפנה: באמת?
תמר: כן.
דפנה: ומה ההבדל ביניהם?
תמר: הרבה מזרחיות גם בעיקר פה היו הרבה בולגריות, טורקיות, הן מחזיקות מסרגה אחת שהיא המסרגה הקבועה מתחת לבית השחי, כאן. וסורגות ככה. היד הימנית פעילה ואיתה הן עובדות, והאשכנזיות מחזיקות את שתי המסרגות וסורגות ככה. אוקיי?
דפנה: אני ללא ספק אשכנזיה, מסתבר.
תמר: נכון. אז יש הרבה דברים שאת יודעת שאני כאנתרופולוגית. נגיד רחיצת כלים.
דפנה: כן.
תמר: אוקיי? את יכולה לראות שהרבה מזרחיים פותחים את ברז המים מחזיקים, נגיד מחבת, סיר, זה יותר נוכח בכלים הגדולים, ועם היד מגרשים את המים שיוצאים מהברז אל תוך הכלי, ולא שמים את הכלי מתחת למים הקולחים.
דפנה: כן.
תמר: וזה מאוד מוזר. ואני אנתרופולוגית, הדברים האלה מעיפים אותי. אני מתחילה להסתכל, ואת יכולה לראות מי גדל במקום שהיו בו מים זורמים, ומי הסבתא שלו גדלה במקום שהיו מביאים מים בדלי, ומהמים לוקחים ורוחצים. זה תנועה שאת לומדת אותה, זה בקטנה כן, אבל את בהחלט… החברה מאשכנזת אותך, כמו שהיא מג'נדרת אותך.
דפנה: כן,
תמר: ואצלי זה מאוד היה לי חזק, כי הייתי בממשק קבוע עם משהו אחר, ולכן זה בלט לי יותר כמובן שכש… שנהייתי אנתרופולוגית זה כבר הפך... זה משהו שהוא, יכול להיות שגם הוויית החיים הזאת היא גם עיצבה אותי לשים לב לדברים האלה ולבחור במקצוע הזה.
דפנה: אבל את מתארת באמת איזו חוויה שהיא נורא נורא חיובית על לגדול עם שתי אמהות, שאת שתיהן כל כך אהבת והיו יחסים כל כך חמים עם שתיהן, אבל אז מגיע גיל ה… מבוגר יותר ואת נאלצת להיפרד משתיים.
תמר: נכון. בצפוף, באמת. ככל שהשנים עברו אז באמת הקשר ביני לבין אמא שלי, אף פעם לא היינו חברות, אוקיי? אמא שלי לא האמינה, שהיא לא חשבה… שהורה הוא חבר. אבא שלי הוא היה one of us כאילו.
דפנה: והוא נעלם כשהיית מאוד צעירה.
תמר: הוא נעלם כשהייתי מאוד צעירה. הוא היה דמות מדהימה. לא שגרתי, פרוע, מצחיק עושה דברים שאף אבא אחר… תחשבי. שנות ה-60 אבא כזה גבוה, הולך עם חליפה ועושה שטויות ו… חיקויים.
דפנה: איזה שטויות?
תמר: הוא יכול לעבור… מישהו אומר לו בכמה אתה מוכר את הכובע אז הבן אדם עושה ככה ואומר לו אבל אין לי כובע. כאלה עכשיו הוא גם היה באמת מצחיק וחקיין ואיש שאהב קולנוע ואהב ג'אז ו… ו… לא לא היה אף אבא כזה בסביבה. כל החברות שלי מתו עליו. חסר אחריות לחלוטין, לא ידע באיזה כיתה אני. אמר דברים שאף אחד אחר לא אמר. כולם היו בעד בן גוריון. הוא היה חירותניק. אבל הוא היה מאוד מאוד רדיקלי במחשבה הפוליטית שלו. הוא חשב שהמדינה זה 'פטיש', מהמון המון בחינות הוא עיצב אותי. פוליטית מאוד הוא עיצב אותי. כלומר...
דפנה: כי לא מספיק שהוא חשב את הדברים, אלא הוא שיתף אותך.
תמר: מאוד.
דפנה: לא הרבה הורים מנהלים את הדיונים האלה העקרוניים עם הילדים שלהם.
תמר: מאוד. מה פה… היה פה… על השולחן זה היה קרבות כי הוא גידל נחש בבית. כן? אני הלכתי לתיכון חדש והוא אמר לי תלכי תלכי תלמדי מה'דרקס' תלמדי מה'דרקס'.
דפנה: [צוחקת] ואז הוא הספיק לראות אותך מתרחקת שמאלה שמאלה שמאלה ממנו.
תמר: מאוד מאוד. והוא נהנה מזה מאוד. כאילו רק לא מפא"יניקית. הוא אמר לי. בפעם היחידה שהצבעתי למפא"י, כאילו לאהוד ברק, עמדתי בקלפי והסתכלתי למטה ואמרתי לו, אבא אין ברירה. אני חייבת. אבל לא, הוא היה מאוד פוליטי ומאוד פרוע ובאמת איש צבעוני וכיפי ואבא חם. לא היה לו שום נגיעה בפדגוגיה שלנו. הוא רק היה מחבל… הוא היה, נגיד, אח שלי הלך לכיתה א' כולו… אחרי יום הוא אומר לו "נו אמרו לך להביא את ההורים?" אז אח שלי "לא". אז הוא אומר לו "לא אתה לא הולך בכיוון הנכון, אני אחרי יומיים כבר אמרו לי להביא את ההורים".
דפנה [צוחקת]
תמר: היו אומרים לי בפולנית 'פריימן פשיג' מאמו'. פריימן תביא את אמא". הוא היה אומר לו
"אתה זה לא… אתה לא מתקדם כמו שצריך". אבל את המוות שלו… הייתי בת 25 היה לי כבר ילד. התחתנתי צעירה אבל לגבי הילד הרגשתי קצת שאני צריכה לעשות את זה לאבא שלי. כאילו, כשאורי נולד, הוא היה בן 65 אבל אז זה נראה לי גם נורא נורא נורא זקן. והוא נורא אהב ילדים וילדים מתו עליו. כל מקום שהיינו באים כל הבני דודים אחד על הכתף, אחד על הברך, אחד על הזה אחד על זה. כולם היו עליו.
דפנה: אבל מלבד העובדה שגיל 65 זה באמת זקנה מופלגת.
תמר: כן.
דפנה: הייתה לך סיבה לחשוש שהוא לא יהיה?
תמר: לא יודעת, בעיניי כילדה, חשבתי שהוא כבר שהוא נורא זקן. ואמרתי הוא חייב להיות סבא. ואני חייבת שלילד שלי יהיה סבא. מין מחשבות לא מסודרות, אבל תחושה כזאתי שכל יום שאני אחכה זה שטות. ו…
דפנה: ואז מה קרה? מה פתאום הוא מת?
תמר: ואז הוא יצא לפנסיה והוא מאוד, כמובן לא היה מוכן לזה. לא היו לו, כמובן תחביבים הוא בז לכל ספורט או עבודה בגינה, או כל מיני. טוב גם גנטיקה, אני משערת, אבל הוא היה תמיד אוכל לא נכון וכמו שאמרתי, לא ספורט. הוא קיבל סרטן, במעי הגס, סרטן מעי. אנחנו לא ידענו איזה. זה לקח… רק בנתיחה לאחר המוות ידענו. והוא פשוט התחיל לאבד משקל והתחיל לאבד עניין ו… ראיתי שאורי לא מעניין אותו, תינוק בן שנה כאילו והוא… אבל אני התכחשתי לזה שהוא חולה. חשבתי שזה פסיכולוגי. בגלל שהוא יצא לפנסיה, הוא לא מוצא לעצמו עיסוק. ואמא שלי קצת ניסתה להתכחש, אבל בן זוגי יאיר, מהמרחק שלו, כאילו הוא מאוד מאוד אהב אותו, הוא אמר זה רציני. זה לקח איזה שנה שנגררה כזאתי ואז אבחנו שמשהו זה ולקחו אותו לבית חולים ואת כל המחלה וה… התנהלות של המוות אמא שלי ניהלה. כל יום בבית חולים בתל השומר. לי היה תינוק. אני הייתי באה לפעמים עם אורי לפעמים בלי אורי ודי מהר בבית חולים הוא פשוט נכנס לקומה. אז אני לא זוכרת את עצמי באה לבית חולים ונמצאת איתו. מדברת איתו. אני זוכרת שאני באה ואני רואה איש שדי ישן, ואני באה להיות עם אמא, בעצם.
דפנה: כן, זה שינה מאוד את היחסים ביניכן או ש...
תמר: ביני לבינה? אחרי שאבא נפטר והיא הייתה אישה צעירה, נשארנו לגור… אנחנו גרות במרחק של מאה מטר זו מזו אז היא פשוט… היינו משפחה של חמישה אנשים. היא המשיכה לעבוד עד גיל שישים ומשהו. היא המשיכה להיות מאוד פעילה. היא ודודה צביה כמו… כאמור, נסעו בכל העולם והיו יוצאות וכולי, אבל היא הפכה להיות כמובן סבתא מאוד מאוד מאוד משמעותית. דמות מאוד משמעותית בחיים של יאיר ושלי. יאיר רואה בה, כך הוא אמר על קברה, אבל זה לגמרי נכון, האדם המבוגר הבוגר המשמעותי ביותר בחייו. ו… אמא שלו נפטרה כשהוא היה בן 19 אבל אבא שלו עוד היה בחיים. ובאמת היא התנהלה איתנו. חלק מקבלת ההחלטות. חלק מגידול הילדים. נוסעים לטייל היא נוסעת איתנו, נוסעים לפסטיבל הג'אז באילת היא נוסעת איתנו, נוסעים לקיבוץ הזורע, זה הקיבוץ של יאיר, נוסעת איתנו. אנחנו חמישה, אנחנו תמיד חמישה. היא קולית, זה לא שאת גוררת איזה סבתא טרחנית. בכל מקום שבאים, היא רצויה, רוצים לשמוע אותה, רוצים להיות איתה. לי לפעמים כבת, אני מודה, שלפעמים רציתי לנסוע בלי אמא. כאילו… את יודעת לפעמים, ולפעמים היו לי שכחות פרוידיאניות כאלה שבאזור הרצליה הייתי אומרת וואי יאיר, שכחנו לאסוף את אמא.
דפנה: [צוחקת]
תמר: כאילו אז היינו חוזרים לקחת אותה. או שהילדים היו צורחים בסיבוב רגע רגע, לא לקחנו את סבתא. הם נורא נורא נאמנים לה. היו. היא הייתה דמות מאוד משמעותית בחיים שלהם, מאוד מאוד. ואולי זה גם היה מין משהו כזה שהיא לא רצתה גבר אחר בחיים שלה. באמת אישה בת 56, מלאת חיות היא אמרה, אין לי, אני לא לא בא לי עכשיו לכבס תחתונים של עוד איזה מישהו, אם היית אומרת לי שאני אמצא איזה מישהו שהוא 'קומפניין' כזה, ושאנחנו כל אחד גר בבית שלו…
דפנה: אבל היה לה את זה מעבר לכביש?
תמר: בדיוק. אז בגלל זה שהיה לה את דודה צביה היא לא הייתה צריכה את זה, היא אומרת אני לא יאהב מישהו כמו שאהבתי את אבא שלך, שוב זה, את יודעת זה אקסיומה שכבר הוכח שזה לא תמיד מדויק… אבל אוקיי, ואני מסתדרת, אני עצמאית, יש לי משכורת, יש לי אוטו, יש לי דודה צביה אנחנו, יש לי אתכם, די לי. ואז היא קצת התנהלה כמו קצת, את יודעת, היה לה… הייתי באה לבית ואני רואה בחדר שינה שלה השמלה מהבוקר זרוקה, מכנסיים פה על הכורסה, הייתי אומרת לה גברת מה זה פה, חדר של ילדה בת 16? תסדרי את הדברים. כאילו היא הייתה… היה לה את הקטע הזה שזה הבית שלה והיא רואה טלוויזיה עד מאוחר. סדרות, שותה כוס יין, קמה יותר מאוחר.
דפנה: זה פשוט נשמע לי כל כך משהו לשאוף אליו.
תמר: כן, ממש באמת נוסעת הרבה לטייל.
דפנה: חופש, זה נשמע חופש.
תמר: לא מוגזם. כאילו היא התחילה להתנדב, אחר כך היא עבדה אבל לא בהגזמות. היא ידעה תמיד להיות לבד. היא ידעה תמיד להעסיק את עצמה. כן, ובמובנים האלה, הפרידה ממנה שאני אומרת שהיא כאילו לא האמינה בדבר הזה שאמא ובת הן חברות. אבל מבחינתי היא הייתה במובן המטאפורי של חברה, של אשת סוד. של מישהי שאני יכולה לסמוך עליה, שאני יכולה להפקיד בידיה את הנכסים הרגשיים שלי בביטחון מלא.
דפנה: שהיא תמיד בעדך.
תמר: שהיא תמיד, תמיד, בעדי ויחד עם זאת, תמיד בן אדם מאוד ריאלי וביקורתי. והיא לא תחסוך ממך ביקורת. אבל תמיד הביקורת תהיה בונה, חיובית ומתמרצת. זאת אומרת, היא לא תגיד לך משהו שידכא אותך או ישפיל אותך. אבל את גם יודעת שהיא לא תמרח אותך. החל מזה שללכת לעשות קניות לבגדים נגיד, אני אוהבת ללכת רק לבד, אבל אהבתי מאוד ללכת עם יונה. כאילו קראנו לה הרבה בשנים... תמיד קראנו לה יונה, כי יאיר התחיל לקרוא לה יונה ואז היא הפכה להיות ליונה. אז מאוד אהבתי ללכת איתה כי היא… אני אכנס, אני אמדוד משהו היא תגיד לי, תראי, עלייך, הכל יפה אבל, זה, זה לא מתאים לך! ואני זוכרת שהייתי קונה דברים בניגוד לדעתה, וכמובן שהבנתי שהיא צודקת, אבל אמא שלי הייתה פאשניסטה בהרבה מובנים.
דפנה: כן.
תמר: והיא מאוד אהבה שאחי ואני לא הולכים בתלם, נגיד, אחי התחיל ללכת, בתיכון הוא היה בחברה סלונית, הוא לא הלך ל'צופים'.
דפנה: [צוחקת]
תמר: אז הוא התחיל ללכת עם נעלי מוקסינים כאלה שהוא היה קונה אותם בנווה שאנן איפה שהוא… והוא גילה איזה בוטיק בפסאז' בדיזנגוף וזה… בחורה אחר כך מקסימה כזאת שהיא היה לה את הבוטיק בין הבוטיקים הראשונים בארץ. ואני זוכרת שבסדר פסח, זה היה משפט העמים, נוסעים למגדיאל, לדוד יהושע ודודה טובה. וכל המשפחה של אמא שלי, השמרנים ממגדיאל, שמה כולם יושבים בליל הסדר, ואז דודה הדסה אומרת לאמא שלי באוזן שהוא נראה כמו סרסור.
דפנה: [צוחקת]
תמר: ואמא שלי בדרך הביתה, באוטו, נהנית ורואה בזה קומפלימנט שמולי התלבש ככה ודודה הדסה חשבה שהוא נראה כמו סרסור. אז הדבר הזה של לא לפחד להיות אחר. והיא בעצמה שהייתה אישה נמוכה. ולא… היא כאילו הייתה קצת עגלגלה, לא שמנמנה. היא תמיד הייתה על ה'מוד' ממש. במובנים רבים, יונה הייתה באמת הבן אדם שהכי סמכתי עליו בעולם. ואני בן אדם שלא אוהב לגלות סודות. ותמיד יש דברים שאני לא מגלה… שהם… רק אני יודעת אותם. אבל היא ידעה הכי הרבה. יותר מאשר הבן זוג שלי. היא ידעה הכי הרבה עליי.
דפנה: ומה עושים כשהיא איננה?
תמר: קשה, מאוד קשה. הפרידה ממנה… קודם כל את יודעת, כמו שרבים ורבות אמרו אצלך בשיחות הקודמות, היא איתי.
דפנה: כן.
תמר: אני ממשיכה לדבר אליה. אני מדברת אליה…
דפנה: גם אני מדברת אל אמא שלי אבל היא לא עונה.
תמר: נכון, אבל… אבל בגלל שהיא כבר גרה אצלי אז היא יודעת גם לענות. את הרי יודעת מה היא תגיד לך פעמים רבות. היא עוד קול.
דפנה: אבל מאוד קשה לי שאני לא יכולה לחלוק איתה יותר דברים.
תמר: נכון, זה מאוד קשה. את יודעת עברנו לפני שנה וחצי משבר בתוך המשפחה, והבן שלי ואני ישבנו פה, בבית שאנחנו משוחחות בו, שזה הבית של אחי הבנוי על בית הורינו. ובחצר יש מין יחידת דיור כזאת. וישבנו שם ומיררנו בבכי שנינו מחובקים והסתכלנו ככה החוצה ואמרנו אם סבתא הייתה עכשיו אם סבתא… היא כאילו התחושה הזאת שהיא הייתה מצילה אותנו. והיה לה 'רזיליאנס' (resilience) מטורף. אני זוכרת, במלחמת המפרץ, היא באה אלינו כי לא היה לה מקלט. ואז שנכנסו למקלט אז הילדים רצו למקלט וזה, והיא ככה הלכה לה לאט לאט, ואז היא אמרה רגע, יש בדיוק הבאתי עוגה וחבל אולי אני אתקע שם. אז היא ירדה עם העוגה ו… סבתא תיכנסי כבר ו… היא נכנסה כזה בנחת לאט לאט והיא התיישבה והיא אמרה להם זה מלחמה מצוינת. מולי בבית, זה אחי, יאיר בבית, זה בן זוגי, זה קצין בשריון והוא טייס בחיל אוויר. הם בבית אה… מלחמה משהו!
דפנה: [צוחקת] בתנאי לוקסוס.
תמר: בתנאי לוקסוס. נאכל עוגה לא קרה כלום. עכשיו. היא הייתה קרת רוח והרבה פעמים, הילדים שלי, בגלל שהם הכירו אותה מצטטים אותה ואנחנו מצטטים אותה לנכדים. גם הנכדים יודעים לצטט אותה. הרוח שלה איתנו. אנחנו מתייעצים איתה. אני מתפללת אליה לפעמים.
דפנה: באיזה הזדמנויות?
תמר: [מגחכת] ככה שאני צריכה איזה משהו אז אני קוראת לה. יש לי תפילה מסודרת כשאני עולה על האופניים. אני הרבה פעמים רוכבת לבד. ורכיבה על אופני כביש שזה דבר קצת מסוכן לפעמים. ואני לבד, שלוש שעות, שלוש וחצי שעות. עליות, ירידות אז אני נושאת בלב תפילה ל… אנתרופולוגים יודעים שעמים פשוטים שאין להם אלוהים, כוחות העל שלהם זה האנססטרס שלהם. ו… אז אני נושאת תפילה לאנססטרס שלי, לאנשים, אז אני אומרת לאבא שלי, לאמא שלי, לדודה צביה.
דפנה: …מסודרת שכתבת לעצמך שהרכבת לך טקסט קבוע?
תמר: כן, ללארי ופיאה ההורים של יאיר, לשני מורים שלי מהאוניברסיטה שעברו מן העולם, וכאילו אלה האנססטרס שלי. ש… ואז אני אומרת להם תפקחו עליי עין, יש לי פה שלוש וחצי שעות בכביש. עזרתם לי להיות מי שאני, שימו עליי עין. באמת טקס כזה מוזר שאיכשהו התפתח עם השנים. ההיעדרות של אמא שלי היא עמוקה מאוד. היא מאוד מאוד עמוקה. והמוות שלה שהיה קצר, אבל מאוד אינטנסיבי. בקיץ 2001 סיימנו באוניברסיטה כנס על מגדר, מיליטריזם וחינוך שהיה כנס מאוד רדיקלי ומאוד מעניין ו… הלכנו כל המארגנות כזה בירושלים לאיזה פאב כזה, לשתות וזה, עם אורחת מחו"ל. ואז יאיר מתקשר אליי ואומר לי שהוא באיכילוב במיון עם יונה, ושהיא הלכה לרופא המשפחתי והוא לקח לה… היו לה עניינים עם הלב והרופא תמיד המשפחתי אמר לה יום יבוא ותצטרכי לעשות… יהיה איזשהו ניתוח שקשור ללב אבל א… איך אני אדע? הוא אמר לה את תדעי.
דפנה: כן.
תמר: כאילו, ואז היא באה והוא אמר לה את צריכה… את צריכה ללכת לבית חולים ובאנו לבית חולים לאיכילוב, ו… עשו לה צינתור ואמרו שצריך לעשות לה… להחליף לה מסתם ולעשות לה שני מעקפים. משהו ניתוח גדול, אבל, את יודעת בניתוחי לב כזה הם מאוד אופטימיים היום. כאילו הם… הרגשנו שאנחנו בידיים טובות וניתחו אותה. ואני, מרגע שהיא נכנסה לבית חולים, אני נכנסתי לבית חולים. זה היה קיץ.
דפנה: היית לידה.
תמר: כל זמן שאני יכולה. יאיר הגיע המון. לשמחתנו, באותה תקופה אחי וגיסתי היו בארץ, הם באו גם הרבה. פשוט עברתי לשם. זה היה מקום היחיד שיכולתי להיות שקטה. פשוט לא יכולתי להיות במקום אחר. שאול כבר היה, הבן הצעיר שלנו, גם היה כבר חייל והוא שירת בגבול הצפון. אז מתי שהוא היה יכול… הם היו ממש מפורקים מזה. הם גם לא האמינו שהיא תמות. והיא אהבה הרבה פעמים להגיד להם: כשאני אמות… הייתה אומרת להם ככה זה. את יודעת משחקים כאלה. זה למוות… אחרי המוות של סבתא… די סבתא אל תגידי ככה, סבתא אל תגידי ככה… אבל היא הייתה מנכיחה את זה. אני חושבת שיש בזה משהו נכון לא to tease them רק להגיד אמממ… חבר'ה אמממ…
דפנה: יום אחד אני לא אהיה פה.
תמר: יום אחד אני לא אהיה פה. תחשבו על זה. אתם גדולים מספיק חזקים מספיק כן, ואני מוצאת את עצמי לפעמים אומרת את זה לנכדים שלי.
דפנה: תשמעי זה משהו שאנחנו צריכים להגיד גם לעצמנו הרי.
תמר: נכון.
דפנה: זה לא דבר קל…
תמר: נכון.
דפנה: …אולי קל לומר אבל לא קל להבין.
תמר: נכון… הרגשתי באמת שהיה לנו חיבור מושלם בחודשיים האלה והיה הרבה דיבור ריאלי. היא אמרה… אני… תביאי את לידיה, חברה שלנו עורכת דין, אני רוצה לכתוב שלא יחיו אותי לפני הניתוח אני לא רוצה שיחיו אותי, אני לא רוצה שזה… אני לא רוצה שזה… אני רוצה ככה ככה ככה… לידיה באה ולידיה אמרה לה, תקשיבי, אנחנו יכולות לחתום על מה שאנחנו רוצות, בסדר? אבל זה לא מבטיח כלום. אז היא התחילה עליי. תבטיחי לי שלא תעשו לי את זה. אז אמרתי לה, אמא אני אעשה מה שאני יכולה, אני אעשה, אני.. אני… את רוצה שאני ארצח אותך, שאני אחנוק אותך… אני כאילו, אני אעשה מה שאני יכולה. ואז היא הלכה לניתוח הזה, התעוררה ממנו כאילו הכל עבר בסדר. היה מן החלמות כאלה בבתי חולים שיקום פיזיותרפיה וזה הגיעה הביתה ו… לא למרוח יתר על המידה את הסיפור הזה, התחילו להצטבר נוזלים בריאות שזה דבר שקורה לפעמים. חזרה לבית חולים. אז כמו שאמר לי רופא המשפחה פה בשכונה, כל מחט שמחוברת לפציינט מעלה את הסיכוי לזיהום. ובאחד הפעמים האלה, היא קיבלה את החיידק של בית חולים. וזהו אז הניתוח הצליח והפציינט א… היא הייתה בחדר של הטיפול הנמרץ ב"פנימית" מול האחיות. ואני פשוט שכבתי שם. עם הראש שלי על המיטה שלה. ושמה, שמה היה לי שקט. וכשהייתי יוצאת משם, הייתי הולכת לרוץ עם אוזניות, עדיין לא אוזניות אלחוטיות, אוזניות עם חוטים, והייתי מרגישה כאילו שהחוטים זה כמו החוטים שיש לה. זה היה נראה לי כמו הזונדה וכמו הקטטר כאילו הייתי מתבלבלת… הגופים שלנו…
דפנה: כן.
תמר: היו ממש מלוכדים. ואז הגוף ממש הרגשתי שהגוף שלי מותך לתוך הגוף שלה שהחוטים האלה זה החוטים שמזינים אותי ושמזינים אותה וזה היה נראה שזה הולך לכיוון טוב והיא אמרה לי תקשיבי, אני מכירה את הגוף שלי. את יודעת שאני חזקה את יודעת שאני… זה לא הולך לכיוון טוב. זה לא הולך לכיוון טוב… אני רוצה, אני לא רוצה שיתנו לי כלום אני לא רוצה ואני רוצה שתעזרו לי לגמור את זה. היה לה המון דיגניטי, הייתה אישה עם המון… הכי הפחיד אותה בעולם זה, שהיא תהיה בבית אבות או משהו כזה או שהיא תהיה בסיעודית. שזה הדברים שמפחידים את רובנו. כאילו, באמת לא ידעה להסתייע. היא הייתה הבן אדם הכי אוטונומי שאת מכירה בעולם. שאומרים עליי שאני אוטונומית שאני לא רוצה ש… לא שיספרו אותי ולא שיעשו לי צבע ולא שיעשו לי פדיקור ולא שיעשו לי מסאז' ולא שיעשו לי… כל מה שאני יכולה לעשות לבד, אני אעשה לבד עזבו אותי באמא שלכם. אז יונה הייתה פי עשר מזה, אז היא אמרה לי, אני מבקשת ממך, אז אמרתי לה… אמרתי לה מה את רוצה ממני? כן, אז אמרתי לה את רוצה שאני עכשיו אקח את את ה… את הכרית ואני אחנוק אותך?
כאילו מה אני… אנחנו נעשה מה שהרופאים חושבים שאפשר לעשות, והיה מין צחוק כזה אמרתי לה את יודעת מה? אם זה לא זה אני מכניסה אותך לאוטו אנחנו נוסעות 'תלמה ולואיז' אבל אני קופצת מנס הרים למעלה אני קופצת מהאוטו.
דפנה: ביחד איתה?
תמר: לא לא אני קופצת לפני, ואז את אני נותנת לך… אז היא אמרה לי בסדר… אז אמרתי לה בסדר… וזה די מהר הידרדר וזהו. 22 שנה. ב"שבעה" שלה קרסו מגדלי התאומים. היא כמובן דאגה לכל פרטי ההלוויה. על תיק 'מות יונה', כמובן שקנתה חלקה ברמתיים בבית הקברות ליד ההורים שלה. אבא שלי כבר היה קבור שם. היה לה חלקה לידו. היה כתוב דוד יהושע ידאג לאוטובוס, זה חברה קדישא. תפני לגבריאל. ככה היה זה. הכל בתוך התיק. היה כתוב. כל החשבונות בנק היא העבירה כבר מזמן, אני הייתי חתומה על כל החשבונות שלה. אחי היה חתום על… כל הכל. היא לא השאירה מאחוריה שום דבר לא מטופל. תמיד עשתה את הכל קל לכל אחד מסביבה. הייתה "שבעה" נורא עליזה. כאילו, במובנים האלה מאוד ליכדה אותנו, את כולנו. באו המון אנשים. ההלוויה שלה הייתה ענקית. אנשים די העריצו אותה. כשהייתה בת 70 עשיתי לה סרט. ובסרט כולם באמת דיברו על זה, שהיא תמיד הייתה מישהו שבאים להתייעץ איתה. שבאים לשמוע אותה. שתמיד יקבלו ממנה את הזווית המעניינת הנכונה. חוש הומור שהיה אצל אבא שלי, מהות חייו היה חלק מקרטע, אצלה,
דפנה: [צוחקת]
תמר: אבל היא הכירה בכך שזה חלק מקרטע וחלק מההצחקות היה שהוא היה עובד עליה. כן.
דפנה: אבל לפני שנמשיך, אני רציתי לשאול אותך, את סיפרת על טקסים שעשית לשתי ה…
תמר: נכון. בעיקר הפרידה מאמא שלי הייתה סוג של… לא היה מה שלפעמים מדברים עליו של שחרור שזה משהו שחוויתי עם שתי נשים אחרות של… לשחרר מישהו מה… האחיזה בחיים וללכת אל המוות. יונה אמא שלי הרגישה שזה לא הולך לכיוון טוב. ובאיזשהו אופן המצב הפיזי השתלט עליה שהנשימות והיומיים-השלושה האחרונים של חייה היו במצב שבו אי אפשר היה לדבר איתה. כלומר, היינו לידה, החזקנו אותה, נתנו לה תרופות שממשיכות את קצב הלב וכולי, אבל היא בעצם… היה ברור שזה לא הולך לשום מקום. שתי הפרידות האחרות שאנחנו נדבר עליהן היו אחרות במובן הזה שהיה לי איזשהו תפקיד במסע הזה הקצר מכאן לשם. שזה באמת היה עם דודה צביה. היא התחילה להרגיש לא טוב. והיא התחילה לאבד במשקל והתחיל להיפגע לה התיאבון, התחילו… אבחונים והגיעו לזה שיש לה סרטן ב… כבד. היום יכולים להציע יותר דברים בתחום הזה, אבל כמעט זה היה כאילו להגיד גזר דין מוות. לא נכנסה לטיפולים כימותרפיים, עשו קצת הקרנות, אני זוכרת בבלינסון הייתי איתה שם. זוהר חי בארצות הברית וגם עופר הבן השני, חיים בארצות הברית, אז היה כאן שלומי צעיר בניה המתוק, ואשתו עדה.
לא ממש, התחילו קצת טיפולים אבל די הבינו ש… אין מה להציע. ואז בגלל שהיא כל כך האמינה ברפואה אלטרנטיבית, צביה בעצמה, היא הלכה לאיזשהו רופא באיכילוב אבל הוא היה עושה כימותרפיה א… לא זוכרת איך קראו לזה, כימותרפיה אלטרנטיבית או משהו כזה אצלו בבית. ואני זוכרת שאני הייתי נוסעת איתה אליו וזה לא נראה לי כל הסיפור הזה. מה זה כימותרפיה אלטרנטיבית. אתה בבית חולים, אם זה עובד, אז זה עובד, אם זה לא עובד, זה לא עובד וזה עלה המון כסף. והיא אמרה לי יא בינתי אני מאמינה בזה. את יודעת שאני תמיד האמנתי בזה. ראיתי אצלו בחדר אנשים שאמרו לי שככה וככה וככה וככה. אבל ראיתי שהיא הולכת… והיא הולכת…
דפנה: ואוזלת.
תמר: הולכת ואוזלת הולכת ודועכת. ואז אשפזו אותה בפנימית, אפילו לא באונקולוגית, גם בפנימית באיכילוב וזוהר הגיע. ישבנו ככה… אני זוכרת את הלילה שיאיר היה וצביה נורא אהבה את יאיר. ויאיר נורא אהב את צביה. גם הוא קיבל שתי אמהות הוא קיבל את אמא שלי והוא קיבל את צביה. צביה גם תמיד הייתה מברכת. והיא הייתה באה לברך. הייתה מברכת אותו. והיא הייתה מברכת את הילדים שלי, כאילו היה לה עמדה כזאת של כוהנת קצת… כן. המצב היה ממש כבר ככה שכבה וזה ואז נכנסתי ואמרתי לה דודה צביה עכשיו יאיר פה ואני פה וזוהרי פה אז את מוכנה לברך אותנו? אז היא אמרה היא אמרה לי לי יא בינתי אני הולכת... אמרתי לה איך את יודעת? היא אמרה לי אני יודעת. ואמרתי לה אז איך את מרגישה? היא אמרה לי יא בינתי אני לא מפחדת, אני לא מפחדת. אני אפגוש את אבא שלי, אני אפגוש את אמא שלי, שלא הכרתי אותה. אבל הכי אני מתגעגעת לאבא שלי ולאחד ה… ולשני אחים שלה שכבר נפטרו. ואני לא מפחדת. מה, מה יהיה עם הילדים וזה. אמרתי לה את יודעת מה דודה צביה? את יודעת הם חזקים. זוהר כל כך מצליח. שלומיקו הוא עובד בהייטק ועדה המקסימה וגם כן מהנדסת מחוננת. הם כולם בסדר. הם כולם בסדר. עכשיו אני אקרא להם. אמרתי לה ככה עכשיו אני אקרא להם אחד אחד ואת תברכי כל אחד. היא אמרה טוב. והרופא הזה מהכימותרפיה האלטרנטיבית היה רופא במחלקה הזאתי והוא הסתובב באותו לילה. הוא אומר לי מה את עושה? אז אמרתי לו היא מברכת אותנו והיא מברכת אותנו. היא אומרת שהיא צריכה ללכת והיא מברכת אותנו. והיא בירכה כל אחד מאיתנו ובאותו לילה היא נפטרה [נשמע בכי בקולה].
דפנה: שזה היה בתור דרך לאפשר לה להרפות? תמר: אפשר לה להרפות. כי אני חושבת, אני חושבת זה ברור לי היום כאמא, שאם את באמת לא כל כך עסוקה ב… בתחת של עצמך, כאילו באמת אומרת אוקיי זה החיים חייתי, אוקיי, הכל בסדר אני הולכת. הדאגה העצומה היא למי שאת משאירה מאחורה. את, את כאילו אם את 'פרי קונטרול' או את חושבת שאי אפשר בלעדייך אז בטח. אבל אפילו אם לא, אז את, את צריכה שמישהו ירגיע אותך. צריכה שמישהו יגיד לך לכי לשלום. והיא הלכה. וזה היה… זה הפחיד אותי נורא…
דפנה: למה הפחיד?
תמר: זה נורא הפחיד אותי שזה כאילו יש לך איזושהי תחושה בהתחלה שאת אפשרת את הדבר הזה. שאת פתחת לה את הידיים מהמוט ואפשרת לה לשחרר. כאילו שזה מה שרציתי לעשות. גם גם זה ריגש אותי מאוד וגם זה הרגיע אותי מאוד, וגם זה הפחיד אותי מאוד. זה מאוד הפחיד אותי. ובפעם השנייה שזה קרה, שזה קרה לי עם פיאה, עם אשתו של אבא של בעלי, של יאיר. פיאה, מאוד מאוד אהבתי אותה היא הייתה דור אחר. כאילו יותר צעירה מאמא שלי. נולדה בצ'ילה. הייתה שמאלנית מאוד, הייתה קולית כזאת, למדה בגימנסיה אמריקאית. השפה הספרדית ואנגלית היו שפות האם שלה. הייתה מצחיקה, היה לה הומור. היא הייתה נונקונפורמיסטית, צ'ה גווארה היה תלוי לה מעל המיטה. אני פגשתי אותה כאמא. אז היא כבר הייתה הרבה יותר הייתה צריכה להתמסד ולהקפיד על החוקים של הקיבוץ, ו… אבל היא לימדה אותי המון דברים כאילו, גם היא וגם אבא שלי היו כאלה מאוד אינטרנציונליים כאלה אבא של יאיר נולד באוסטריה והוא היה בסוג של ה'קינדר טרנספורט' למרות שהוא היה בגיל 16. זה היה בית מאוד אינטלקטואלי בקיבוץ ופיאה התעניינה בכל דבר, ומה שעשיתי באוניברסיטה נורא עניין אותה, ומה קורה בתל אביב נורא עניין אותה. ותמיד היה כיף לדבר איתה. הייתה צריכה קצת להתפנות מה... כל הזמן העין שלה הייתה על… הילדים. זה הייתה עוד בוגרת יותר אולי קצת סוג של אחות גדולה כזאתי. ואחרי שאבא של יאיר נפטר, גם די בחטף מתקף לב, פיאה פיתחה נפחת, מחלת ריאות.
דפנה: שבדרך כלל מקבלים מעשנים לא?
תמר: נכון. היא הייתה מעשנת כבדה, היא הפסיקה באחרית ימיה, אבל היא מאוד אהבה לעשן וזה מחלה נוראית. והיא בקיבוץ יש לה… הבן הבכור שהיא ילדה, הוא כבר היה אחרי צבא והוא היה… עבד באיזשהו מקום, ודנה הצעירה הייתה בת פפפפ [משמיעה צליל פ'] משהו כמו 17, 18, בקיבוץ ואנחנו רחוקים. ויש לה אחות שעלתה מוונצואלה והיא הייתה, אבל היא הייתה בבית, עם מטפל והיינו באים די הרבה. והיא ניהלה את המחלה שלה במין אלגנטיות, שוב, יש במחלה כל כך מחלה יש כל כך הרבה דברים משפילים ומכוערים, פיאה מאוד אהבה יופי. והיא לימדה אותי בשמים, אמא שלי אף פעם לא היה לה בשמים. בתוך החדר הזה וחצי בקיבוץ היה לה תמיד מישהו היה מביא לה בשמים צרפתיים. והכיעור של החולי, במיוחד של המחלה הזאת, ההזדקקות, לא התאימו לה בכלל. באמת הייתה מין יצור כזה שבגיל 38 ילדה, כאילו עד גיל 37 לא התחתנה, הייתה שם החברה של איינדה בצ'ילה…
דפנה: [צוחקת]
תמר: … בן אדם ססגוני, לא אמרה למה אתם לא באים, שום דבר! שום דבר! כאילו אני ראיתי… היא נורא אהבה טלוויזיה והיא נורא אהבה לישון מול הטלוויזיה. גם כשהייתה בריאה. שזה היה נורא תמיד בעיניי, כאילו אצל אמא שלי זה היה משהו שאוסרים בן אדם עליו, כאילו יש דברים, טלוויזיה, יושבים רואים טלוויזיה, קמים, מצחצחים שיניים, הולכים למיטה לישון.
דפנה: גם אצלי.
תמר: פיאה הייתה חורפת למול הטלוויזיה. אז אמרתי ליאיר בוא נקנה לה את הכיסא של החלומות כזה, שהיא לא צריכה לצאת ממנו, והלכנו וקנינו עוד יחד איתה, היא נסעה בקלנועית לשומרת הזורע שם למטה בקיבוץ, בחרנו כיסא כזה כיפי, של צ'נדלר כזה מ'חברים' והיא באמת לא נפרדה מהכיסא הזה עד יום מותה. פיאה אף פעם לא התלוננה, היא לא התלוננה על כלום, על כלום. יום אחד היינו בפיקניק בירושלים, וצלצלו מהקיבוץ, ואמרו, היא לא מרגישה טוב…. יש דרדור וזה וזה, תבואו. ובאנו ישר, כאילו עם הריח של המדורה, אני זוכרת, באנו והרופא אמר, הסביר לנו מה הדרדור וכולי ושהוא נותן לה… הוא התחיל לתת לה מורפיום אז אני אומרת לו, אוקיי, אז תגביר לה את המורפיום, אז הוא אומר לי, כן זה לא כל כך פשוט, ואז אמרתי לו, אז כמה זמן זה ייקח? אז הוא אומר, תראי זה יכול, ככה תמיד הם אומרים זה… זה… יכול לקחת, עשרה ימים… זה יכול לקחת שבועיים, יש אנשים, הוא אומר, שחיים עם כמויות כאלה, גם חודשיים וזה יכול גם לקרות מחר מחרתיים. אבל כל זה שיחות כאלה שלא, הדברים לא נאמרים 'דוך', כאילו זה צריך… ושוב, באופן בלתי מתוכנן, אבל היה לי את הזיכרון של השיחה עם צביה. ידעתי שפיאה מאוד מאוד מודאגת משני הילדים שלה. שני הילדים שלה, הם לא היו סטנדרטיים, הם לא היו סטנדרטיים בבית ספר, דנה גרה אצלנו מגיל 16 ועשתה בגרות אקסטרנית בתל אביב ולא בקיבוץ. אריאלי לא בדיוק היה… השקיע בלימודים. חרדות כלכליות, זה קיבוץ. וידעתי שזה מאוד מאוד מטריד אותה, זה מאוד מטריד אותה. ואז אמרתי לאריאלי אריאלי, אתה עכשיו נכנס לאמא. ואתה אומר לה ככה… אני עובד עם יאיר אני ממש מרוצה, הכל בסדר, אני בדירה בתל אביב, את יודעת, אני ממש מסתדר, יש לי חבר'ה, יש לי חיים, הכל בסדר, ואני אומר לך, אני אדאג לדנה! הוא מסתכל עליי ככה, אמרתי לו, אריאלי, זה בכלל לא חשוב אם זה נכון או לא נכון. עכשיו אתה נכנס, ואתה אומר לה את זה. והוא נכנס ואמר לה את זה. ואז יאיר נכנס אליה. יאיר נורא אהב אותה כאילו, האמא החורגת שלו, כאילו כן,
דפנה: כן.
תמר: אבל, היא באמת הייתה בן אדם שהכניס, כמו שיאיר אומר, הבית שלה שלנו היה כבוי, כאילו האמא הייתה חולה בסרטן ואחר כך אבא התאלמן ופתאום פיאה באה והביאה אור והביאה קול והביאה ילדים. והבית נהיה מואר ולארי התאהב. ו… הוא נכנס אליה והוא דיבר אליה והוא אמר לה שהוא אוהב אותה ושהוא ידאג לילדים, שאריאל עובד אצלו ושאין לה מה לדאוג. והיא סמכה נורא על יאיר. ואז אני נכנסתי. ואני זוכרת, יאיר לבש איזה חולצה שאמרתי שהיה לה ריח של מדורה. חולצה נורא מיוחדת והיא הסתכלה כזה פתאום ואמרה לו (תמר עושה חיקוי של פיאה. היא מדברת במבטא דרום אמריקאי כבד): יאירי, ב'דרום אמריקאית', יאירי, החולצה שלך ממש נהדרת. ועד היום, כאילו החולצה הזאת כבר דקה אני לא יכולה לזרוק אותה כי כאילו אני שומעת את פיאה אומרת את זה שהיא עוד ראתה יופי והיא מצאה לנכון להגיד לו משהו יפה. ואחר כך אני דיברתי איתה וזהו, ובלילה היא מתה. וזה שוב, זה באמת היו מן שתי נשים כל כך קרובות אליי, וזה כאילו הרגשתי שזה נדבק… [מגחכת] נדבק לי הדבר הזה, שיש בזה משהו מפחיד. שוב, אני לא מייחסת את זה באמת לאיזה כוחות-על, אבל שהייתי נוכחת בשני האירועים האלה ו… ו… אנחנו שומעים את זה מהרבה אנשים שהם צריכים… שמישהו צריך לשחרר אותם, ובעיקר להגיד להם שאין להם מה לדאוג, שהילדים שלהם יהיו בסדר, שהנכדים שלהם יהיו בסדר, או הבני הזוג שלהם יהיו בסדר, ושהם יכולים ללכת, שדי, הסבל, כוס היגון התמלאה, והגיע זמן ללכת והיא הלכה, פשוט הלכה.
דפנה: כן, אבל את מדברת איתה בתפילות שלך…
תמר: כן.
דפנה: כשאת רוכבת על האופניים, גם היא כלולה.
תמר: נכון, נכון.
דפנה: אז אני צריכה לקשור אותך חזרה למקצוע שאת עוסקת בו.
תמר: כן.
דפנה: ולהגיד שאת מיישמת ממש את התפיסה הזאת שהאנססטרס חיים איתנו, ממשיכים לחיות איתנו.
תמר: תראי, זה את יודעת, השבט שלי השבט שבו עבדתי ששם עשיתי את הדוקטורט ושם עשיתי את עיקר הקריירה שלי זה היהדות החרדית בישראל. והאנססטרס בעולם החרדי הם מאוד מסודרים, כן, זה לא בדיוק כמו בשבט הדינקה. ההכרה שאת… אמממ… בכלל בחינוך האנתרופולוגי הארכיאולוגי, האבולוציוני, ההכרה שאת… כל הרעיון המערבי שאתה אוטונומי, שיש לך גבולות, שאתה אינדיבידואל, שאת חד פעמית, שאת פתית שלג, אין לזה, זה לא קשור לכלום, את בתוך רצף את אירוע פרטי אחד, כן עם… אז המבט הזה שאת בעצם תוצר של הקשר, של רצף, של היסטוריה של אתניות, של… תרבות, הוא מאוד מאוד חזק.
העובדה שאני קראתי כל כך הרבה, וקוראת כל כך הרבה על תרבויות אחרות מגדילה את ההיקף, את ה-range, את הטווח של האפשרויות למי יהפוך… למי אני רוצה… שיהיה חלק מהאנססטרס שלי, את יודעת זה פרויקט פתוח. ביהדות יש שושלות מאוד סגורות, את ה"ייחס" זה דבר מסודר למרות שאנשים עושים מ"ייחס" עושים ממנו שיעור יוגה, כלומר מותחים אותו לכל כיוון אפשרי. אבל יש "ייחס", ויש שושלות ויש גניאולוגיה, ויש בכל תרבות הגניאולוגיות הן אחרות את יכולה להחליט שאת מתחברת למי שאת מתחברת.
דפנה: כן.
תמר: בהודו את יכולה לבחור מי מהאלים או האל שאת רוצה שיהיה לך אלטר שלו בבית, כלומר… והעושר העצום הזה והאפשרויות האלה הן בהחלט חלק מהיום יום שלי. הן מאוד משפיעות עליי. אז אבותיי הקדמונים ואימותיי הקדמוניות הם חלק מהיום יום שלי.
דפנה: כן. תמי תודה רבה.
תמר: תודה רבה לך.
דפנה: השיחה מאוד מעניינת ומרגשת.
תמר: תודה לך, כן זה כיף, ואני שמחה שדודה צביה ויונה פה.
דפנה: [צוחקת]
תמר: כמו שהם תמיד היו במרפסת פה. בישראל חיים במרפסת. ושם הם היו, בשבת צביה הייתה מורידה שערות בשעווה לאמא שלי מהרגליים, ואמא שלי הייתה עושה לה טיפול פנים, לא שהיה צריך הרבה, את יודעת, עור של תימניה, וכשאני גדלתי כמובן הייתה מורידה לי את השערות.
דפנה: [צוחקת] אני לא אעשה לך את זה אני במסגרת הפודקאסט הזה.
תמר: בשקט! תעמדי בשקט!
דפנה: טוב, תודה שוב.
[מוזיקה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários