על החיים ועל המוות - עם דפנה לוי - רטרו: נועם פרתום (בעריכה מחודשת)

נועם פרתום הייתה המרואיינת הראשונה שלי ב"על החיים ועל המוות". שיחה ראשונה שחנכה את הפודקאסט, שלא היה לי אז מושג כמה הוא יגדל וישגשג. אני מעלה אותה כעת שוב בגרסה נקייה יותר - בסיועה של תוכנה המתהדרת בבינה מלאכותית, נו, כמובן, גם לטובת מי שעדיין לא האזינו לנועם, וגם לטובת מי ששמעו את שיחתנו אז עם כל הרעשים הנלווים שהיו בה. הרבה דברים קרו בשלוש השנים שחלפו מאז, גם במישור האישי - נועם ילדה בן וממש בימים אלה ראה אור גם ספרה החדש "לצאת מהגוף" - אבל לתובנות ולמחשבות שהיא העלתה בשיחתנו עדיין מעניין מאוד להקשיב. אביה של נועם, אבינועם, מת כשנועם הייתה בראשית גיל ההתבגרות, והשיחה שלנו התחילה מן העובדה המפתיעה, שהיא נקראה על שמו, או כמעט על שמו, כשהוא היה עדיין בחיים. את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/05/2024.

קריינית: "על החיים ועל המוות" עורכת ומגישה, דפנה לוי.

[מוזיקת ג'אז]

דפנה: נועם פרתום הייתה המרואיינת הראשונה שלי ב"על החיים ועל המוות". שיחה ראשונה שחנכה את הפודקאסט, שלא היה לי אז מושג עד כמה הוא יגדל וישגשג.

אני מעלה אותה כעת שוב בגרסה נקייה יותר, בסיועה של תוכנה שמתהדרת בבינה מלאכותית, נו, כמובן. גם לטובת מי שעדיין לא האזינו לנועם, וגם לטובת מי ששמעו את שיחתנו אז, עם כל הרעשים הנלווים שהיו בה אז.

הרבה דברים קרו בשלוש השנים שחלפו מאז, גם במישור האישי. נועם ילדה בן, וממש בימים אלה, ראה אור גם ספרה חדש, "לצאת מהגוף". אבל לתובנות ולמחשבות ולשירים שנועם העלתה בשיחתנו, עדיין מעניין מאוד להקשיב.

אביה של נועם, ששמו אבינועם, מת כשנועם הייתה בראשית גיל ההתבגרות שלה, והשיחה שלנו התחילה מן העובדה המפתיעה שהיא נקראה על שמו או כמעט על שמו, או שנדמה שעל שמו, כשהוא עדיין היה בחיים.

נועם: זו שאלה מצוינת, כי יש פה סיפור, חתיכת סיפור. אני בעצם נועם בת אבינועם, אבא של נועם. אני נולדתי נורא מוקדם, לאמא שלי היו צירים והם הלכו לבית חולים. זה היה מאוד מוקדם, באמצע החודש השישי, היו שם רופאים והם פתרו אותה ב'זה פולס אלארם, אין מצב, את לא…' והיא אבל כזה הייתה לחוצה, ואז אמרו, 'טוב, נשאיר אותך ללילה להשגחה' ואת אבא שלי שחררו הביתה. זה היה ארבע וחצי בבוקר, לא היו שם רופאים. כאילו, הסיפור הקלאסי זה שברגע שכף רגלו דרכה בבית, היא התקשרה אליו, ואמרה לו, 'הם בחיים לא ישחררו, אני יולדת, תחזור'.

אבל, כאילו, הוא רק חזר הביתה, החזירה אותו וזהו. ואז כשהוא הגיע, לא היו שם רופאים בכלל והיא מן גהרה על המיטת יולדות, גהרה מעל למן פיילה כזאת מתכתית של צרכים, ואני פשוט החלקתי החוצה ואבא שלי תפס אותי.

דפנה: זה כאילו שסוללים לך את הדרך להיות הבת של אבא.

נועם: נכון, וגם אני, צריך לומר שזה גם משהו שמלווה אותי כל חיי, אני ממש קופי אבא שלי בפנים, אני פשוט, כאילו, אחותי מאוד דומה לאמא שלי, אח שלי הוא איזושהי סינתזה, אני נראית כמו אבא שלי, פשוט נראית כמו אבא שלי. יש לי את הפרצוף של אבא שלי במובהק.

אני חושבת שהם התלבטו בין כל מיני שמות, רצו לקרוא לי, אבא שלי אהב את השם מילית, מילה קטנה, אם הם היו קוראים לי ככה בתור אשת ספרות, זה באמת היה יכול להיות the end of me.

רצו לקרוא לי מור, רצו כל מיני שמות על השרוול כזה בקנה, ואז ברגע שנולדתי, ונולדתי באופן הזה, אמא שלי אמרה, טוב, היא בחרה, 'היא נועם'. פתאום זה קפץ לה וזה נהיה השם, נועם, נועם בת אבינועם, פשוט ככה. צריך לומר שלאח שלי קוראים ברק. 13 שנים וחצי קודם קראו…

דפנה: שזה הסדר התנ"כי הנכון, ברק בן אבינועם.

נועם: זה ברק בן אבינועם ואני חושבת שזה כשהם היו ממש ילדים וכזה, התחתנו, הם כבר דיברו על זה שאם יוולד להם בן, הם יקראו לו ברק.

דפנה: ובאמת היית הילדה של אבא?

נועם: שאלה מאוד טובה. אני חושבת שהייתי גם הילדה של… אני עדיין, טפו. אני גם הילדה של אמא גם, אבל כן, אני לא, זאת אומרת… באמת הסיפור המשפחתי הרווח זה שהוא קרא לי הצ'ופר. זאת אומרת, האמירה הזאת, שאמא שלי תמיד חוזרת על זה, שהוא קרא לי 'הצ'ופר' שלו. צ'ופר של אבא. לא זכיתי הרבה לחוות את זה, אבל…

דפנה: באיזה גיל היית כשאיבדת אותו?

נועם: הייתי בת 15 וחצי. היום אני בייחוד מבינה כמה זה היה משמעותי.

דפנה: ואיך זה קרה?

נועם: הוא חלה בסרטן ריאות. הוא עישן, הוא הפסיק לעשן כשאני הייתי בכיתה ב'. שנים לפני, אני גם זוכרת את זה, תמיד היינו… הוא היה נשלח למרפסת ומעשן שם.

דפנה: לגלות, להדליק את הסיגריה בגלות.

נועם: ממש, כן. סגור שם במרפסת, גם אני זוכרת את האימג' הזה. זה היה תמיד, גם שנאתי סיגריות, זה תמיד עשה לי רע, והייתי נורא אלרגית לעשן. וגם אמא שלי תמיד מספרת שאח שלי, כשהוא היה ילד, בן 12, באמת טיפה לפני שאני נולדתי, אבא שלי כל הזמן היה מחפש את הסיגריות ולא היה מוצא. ויום אחד היא הזיזה לו את המיטה, לאח שלי וגילתה שם שורות, שורות, שורות, נראה לי על הפאנלים מאחורי המיטה, של כזה סיגריות "טיימס", שהוא החרים לו.

זאת אומרת, כולנו מאסנו ושנאנו את הדבר הזה, אבל מקביל גם תמיד הייתי מרחמת עליו, שהייתי כאילו מסתכלת עליו, מציצה בו עומד שם עם ה… כאילו במרפסת, עם הפנים החוצה כזה, ומעשן.

אבל זהו, ואז שהייתי קטנה, כשהייתי בכיתה ב', אז הוא הפסיק, אבל זה כבר כנראה היה טו לייט קצת, לא יודעת, יש… הוא עבד במשרד התקנים, כשהוא היה צעיר מאוד, כזה כל מיני מתכות רעילות, לא מספיק, לא, בסדר, זה מיתוסים משפחתיים, מיתוסים פרשניים משפחתיים, בעיקר נראה לי של אמא שלי, של איך זה קרה לו, למה זה קרה לו.

אבל היה לו סרטן ריאות עם גרורות במוח. הוא התגלה, את זה אני מאוד זוכרת, הוא נפל בלילה, ואמא שלי, זה גם הסיפור. זה אני חושבת שאני לא באמת זוכרת, אבל הוא נפל בלילה, ופתאום שמעו בומס, ואימא שלי צעקה גם מהחדר שלה, כאילו פוטיק, שזה הכינוי של אבא שלי, שזה, לא משנה, שזה השם משפחה שלו, פוטרמן, ככה היו קוראים לו בצבא, הייתה אומרת לו, 'מה זה? מה נפל? מה זה הרעש הזה?'

ואז הוא צעק לה ממרחק, 'אני נפלתי'. ואז אני זוכרת את זה שהם נסעו לבית חולים, ואני קמתי בתור ילדה בת 14, 14 וחצי. הוא היה חולה, זה היה מאוד כזה קצר ואלים, 11 חודשים מהרגע שגילו, וזהו.

דפנה: ודיברו איתך על זה? כאילו, מה ילדה בת 14 מבינה כשפתאום מסתבר שאבא שלך חולה במחלה סופנית?

נועם: שאלה טובה. לא כל כך דיברו איתי, אבל במקביל, בעוד שהאחים שלי כבר לא גרו בבית, ונגיד, זה תמיד עם אחותי יש לנו מאוד דיבור על זה כי היא הייתה… אח שלי קצת כדרכו, פחות או יותר מאז, זאת אומרת, גם מעניין, כי אח שלי היה אחד האנשים הכי קרובים אליי, אנחנו גם היום קרובים, אבל כשהייתי ילדה.

גם, אנחנו קרובים גם עכשיו, אבל זה מאוד חדש יחסית, וגם אני חושבת שאולי זה בגלל שאני חליתי, כאילו, בגלל הטרשת הנפוצה שהתגלתה לי לפני חמש שנים. אבל כשהייתי ילדה, הוא עזב את הבית כשהוא היה בן 26, אני הייתי בת 13, ואני חושבת שסוג של גדלתי איתו.

זאת אומרת, אנחנו היינו נורא נורא נורא קרובים בתור ילדה, ואז התבגרתי ואבא מת, והוא קצת לא ידע איך לאכול אותי, אני חושבת, כאילו, כשאבא שלי מת, הוא קצת כזה, נהיה טפלון, אני חושבת שהוא הרבה פעמים, זאת אומרת, הוא תפס מרחק.

אחותי דווקא הייתה מאוד קרובה אליי, בייחוד אחרי שאבא מת. אני חושבת שהיא הייתה… אני חושבת שהיא הייתה הכי קרובה לאבא שלי מכולם, גם באמת הוא למד רפואה ואז הוא הפסיק כי הוא היה צריך להתפרנס, אבל הוא היה מאוד מאוד מאוד ריאלי, ושני האחים שלי הם כאלה.

אני חושבת שהיא גם רמזה לי כל מיני דברים לאורך השנים. אני חושבת שהיא הייתה מאוד נוכחת, כי אני חושבת שהיא הרגישה שהיא מחויבות כי היא כאילו ירשה את התפקיד של אבא שלי. כאילו, הוא זה שהיה מסיע אותי לחוגים, הוא זה שהיה מעיר אותי בבוקר, הוא זה היה שמכין לי סנדוויצ'ים, הולך איתי להופעות, הולך כאילו לראות הופעות שלי. אמא שלי הרבה פחות.

כן, היא הייתה מכינה לי כריך כשהייתי נוסעת לטיול שנתי כזה, את הפינוקים, אבל מי שכאילו היה שם ביום יום, חיכה לי בחוגים, אסף אותי, הסיע אותי, כל הדברים האלה, באמת הכל.

דפנה: איזה הופעות? באיזה הופעות? את אמרת לי בראיון שעשינו לפני כמה שנים, שאת היית בידורית ניידת.

נועם: נכון, ממש. עד היום, בתחומי, אבל…

דפנה: איזה הופעות היו בגיל העשרה?

נועם: מקהלה. המון סולואים שלי במקהלה, דברים כאלה. הייתי ב"שכנים של צ'יץ'", אז היו לנו מחזות זמר. הייתי מין ילדה מרקדת, משחקת, מזמרת כזאת. ג'אז, כזה ריקוד למיניו, ניגנתי בפסנתר, הוא היה… לא רק בא איתי למורה הזאת שהייתה, לא יודעת, איפשהו בגוש דן, אבל כזה רחוק מהבית, והייתי ממש ילדה. אז הוא גם היה יושב שם כשעה, הייתה נותנת לו את העוגיות שלו, את הוואטאבר שלו, רואה טלוויזיה, מחכה לי ומחזיר אותי. זאת אומרת, כל האופרציות האלה, זה היה רק הוא.

ויש לי תחושה שאחותי, היא הייתה מאוד קשובה לדבר הזה שהייתי ילדה ונשארתי בלי אבא, ושזה מה שהוא נתן לי, שהוא עשה את כל הדברים האלה, ואני חושבת שהיא הרגישה איזו מחויבות.

דפנה: ונכנסה לנעליו? היא התחילה להסיע ולקחת?

נועם: כן. כן, זאת אומרת, זה נפסק כשנהייתי כזה בתחילת שנות ה-20, אבל כשהייתי ילדה, כאילו עוד נערה צעירה, אז כן, לגמרי.

דפנה: תראי, גם אני בת הזקונים, ואני ממש מרגישה שבילדות המוקדמת זה כאילו שיש עוד זוג הורים.

נועם: נכון. זה גם הנרטיב שמכרו לי כילדה. 'איזה כיף לך, יש לך', זה דברים שאני הייתי מדקלמת, כי אמא שלי הייתה אומרת לי את זה, וזה היה 'איזה כיף לך, יש לך שני זוגות הורים'. כן, ואני הולכת לסופר עם אחותי, ואז כאילו אומרים לי, 'מה, אמא שלך? איזה צעירה, איזה…' לא, זאת אחותי, כאילו, זה…

דפנה: אבל כשאבא שלך מת, מה ילדה בת 15 מבינה, מה היא יודעת?

נועם: אני חושבת שאני נהייתי משוררת… זאת אומרת, שוב, אני חושבת שזה חשוב לא לעשות את הרדוקציה הזאת שעושים הרבה פעמים, 'אה, אוקיי, היא נהייתה משוררת כי היה לה המון אובדן ולאבד, ולכן זה קרה'.

אז אני חושבת שחשוב לעשות את הדיפרנציאציה הזאת ולהגיד, לא, הנפש המדברת, המברברת, זה פרה-דיספוזיציה, זה לא קשור, זה לא רק בגלל האבל, אבל אני כן חושבת שבמידה רבה מאוד, זאת אומרת, עשיתי תואר בספרות, חסרים לי איזה שני סמינרים, לא הצלחתי ללמוד, לא הצלחתי, כל מה שעשיתי, לא סיימתי את התואר, לימדתי באוניברסיטה כתיבה, ואני מצטיינת המחזור שלי כאילו לכתיבה בתוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטה, כי כל מה שעשיתי באוניברסיטה במידה רבה, בגיל… מגיל 21 עד גיל 23, בואכה 24, ואז הספר שלי פורסם כשהייתי בת 25, כל מה שעשיתי היה בעצם לעבד וללוש ולהבין ולהתמודד עם האבל הזה שהיה מודחק כשש שנים או מודחק. לא מודחק, אבל אני לא הצלחתי להתאבל בכלל, ממש לא.

זה גם… את יודעת, אחותי בלוויה, פחות או יותר היא נכנסה לתוך הבור ובכתה מרק. ואמא שלי, אותו דבר, שתיהן התייפחו שם אדירות ואפילו אח שלי האלפא מייל, הטפלון הזה שמרוחק, אני זוכרת אותו דומע שם, מתייפח בסדר, כמו גבר כזה בצורה מוחזקת, אבל…

ואני, כלום, אף לא דמעה. לא היה לי מקום, לא הרגשתי, וגם אני נשארתי עם אמא שלי לגור איתה לבד, היא הייתה מאוד בדיכאון, לא מודע, לא מטופל, לא רואה כלום, אבל, ובאופן כללי, היא הייתה הכי מסכנה, זה היה ברור שהיא הכי מסכנה. היא מאוד הנכיחה את אבלה עד היום. זאת אומרת, זה כבר עוד שנה עשרים שנה. זה היה ברור שהיא, שיש לה מונופול על האבל באיזשהו אופן.

דפנה: את יודעת, בסרטים ובכאלה תמיד אנחנו, או בספרים, אנחנו נתקלים בגיבור, שקורה לו משהו נורא כזה בגיל הנעורים, אז הוא זה ששורף את בית הספר.

נועם: כן, למדתי ב"אליאנס", חרא תיכון, לטעמי, זאת אומרת, זו חווייתי האישית, אבל כזה, בית חרושת לציונים במובן הקלאסי, ולא ראו אותי שם בכלל. אני רק היום מסוגלת לומר את זה, ורואה את זה, ויכולה, גם, אני לא כזה כועסת, כי כבר, אני כבר מי שאני, וזה כבר לא, אבל בדיעבד הם חטאו לי.

הייתה מישהי איתי בכיתה, שבאמת הייתה ילדה מאוד, אני חושבת, גם בגלל המחלה שלי, שאמא שלה גם נפטרה מסרטן, ממש במקביל. והיו לוקחים אותה למשרד היועצת פעמיים בשבוע במינימום, ונתנו לה המון המון יחס והקלות ואותי פשוט לא ראו. אני לא הייתי קיימת, ממש לא הייתי קיימת.

דפנה: ובגיל כזה לא יודעים לבקש.

נועם: לא ידעתי, לא, לא. זאת אומרת, הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות שהיה, וזה גם, זה לקח לי, אני חושבת שרק בשנה האחרונה אולי הבנתי שבעצם זו הייתה האחריות של אמא שלי, אבל אני לא יכולה לבוא אליה בטענות, כי היא באמת הייתה שבר כלי. ואחרי שהיא גם באמת ליוותה את אבא שלי. מה זה ליוותה? סעדה אותו, ממש. אבל הוא הפסיק לעבוד ולקחו לו את המכונית, שהייתה מהעבודה. לא התחשבו בכלל. והיא עזבה את העבודה שלה, פשוט כדי להיות איתו, היא הייתה איתו כל הזמן במשך שנה.

כאילו, עם הבדיקות והבירורים, שזה אולי חוזר לשיר הזה שיש לי ולהיזכרות של חוויית הנפילה הזאת, שמבחינתי הייתה מין יום נורא מרגש. אני הייתי בתחילת כיתה ח', אבא שלי תמיד היה מסיע אותי לבית ספר, גם בגיל 14.

דפנה: כי היית הצ'ופר שלו, כמו שאומרים.

נועם: כי הייתי הצ'ופר שלו, לגמרי. זאת הילדה שאני הייתי. את יודעת, והבית ספר היה במרחק של כלום, כאילו, אבל כן, הוא היה מסיע אותי לבית ספר. אולי מכין לי משהו לאכול בבוקר, ומכין לי את הסנדוויץ' ומעיר אותי. ופתאום לא היה. כאילו, פתאום קמתי בבוקר, והיה מכתב על השולחן בסלון, שאבא נפל בלילה והם קפצו למיון ולא לדאוג. שזה לא, שום דבר אחר, כאילו לא משהו חמור.

ואז באותו יום בערב או בצהריים, אחר הצהריים, כשפתאום היו בבית, אז הם חזרו והייתה לו כתף חבושה. הוא פרק את הכתף והוא צחק על זה ושתה כזה קפה בוץ ואמר שאיזה מפגר הוא, ושהוא הרגיש סחרחורת, ולמה הוא לא, כאילו, למה הוא לא עצר להתיישב.

ואז התחילו לחקור ולנסות לברר, מה זה, למה זה קורה שבן אדם פתאום נופל? תוך איזה חודש וחצי, הבינו שזה סרטן ריאות.

דפנה: ומרגע שהייתה דיאגנוזה והם ידעו, הם שיתפו אותך?

נועם: מאוד מאוד הגנו עליי וניסו להסתיר, ממש, לגמרי, הסתירו ממני. וזה משהו שאני חושבת שגם התאבלתי עליו בדיעבד הרבה שנים, אבל כן, ידעתי שהוא חולה, ושוב, לא יכולתי. כאילו זה העניין עם אחותי, שהיא נורא נורא הייתה שם, הילדה הבכורה, נורא נורא הייתה שם בכל הצדדים הרפואיים, בית החולימים [כך במקור]. כאילו, נסע איתו באמבולנס, עזרה לו, כאילו, היא מאוד הייתה שם בצדדים האלה, גם הוא באיזשהו שלב קיבל איזו תרופה ניסיונית, גם שהם שניהם לא עבדו כבר, ההורים שלי, והייתה לו… זה היה סרטן ריאות, עם גרורות במוח. באיזשהו שלב גם הגיע העניין של המוח, ומשהו בסרטן ריאות גרם לו גם למן שיתוק כזה במיתרי הקול. אז כבר ממש לקראת הסוף, זה כזה שלושה חודשים לפני שהוא נפטר, כאילו אמא שלי ואני, הייתה לנו מן מרקחת ג'לי כזאת בבית, אמא שלי כל הזמן הייתה מכינה ג'לי.

עד היום אני מריחה, וזה פשוט עושה לי בחילה נוראית, כי זה פשוט במשך איזה חודשיים, זה הדבר היחיד שהוא הצליח כאילו לעכל, ושלא היה כאילו גורם לו לחנק. הוא לא היה יכול לאכול מוצק, אני חושבת שאז נהייתי צמחונית באופן מאוד די מדהים והייתי צמחונית איזה 15 שנה, וזה היה כשהלכתי ל"מקדונלדס", והגעתי בבוקר כדי להביא לו מילקשייק, כאילו משהו שיהיו בו איזשהם Nutrients כאלה, והוא יוכל לעכל אותו. וזה היה ממש בבוקר אז הסניף היה כזה עוד, בקיצור הכל היה, ראיתי אותם מטגנים שם את כל הבשר, וראיתי אותם והכל התחיל מהמילקשייק. באו לתת לי מילקשייק והיו מלא גושים במכונה וזה היה כל כך דוחה. ואז חיכיתי שם עוד איזה חצי שעה כדי שהם כאילו, לא יודעת, יתניעו שם את הדבר מחדש, ויביאו לו מילקשייק סמי ראוי, וגם נראה לי שהוא היה גושי מדי והוא לא באמת היה יכול לעכל.

דפנה: זאת הייתה יוזמה שלך? זה היה ניסיון שלך כאילו לעזור או ש…?

נועם: שאלה טובה. לא, אני חושבת ששלחו אותי, או, אני לא יודעת, אולי, אני חושבת שאצלי עלה הרעיון. יכול להיות שזה אפילו ממש רגע לפני שעלינו על הקונספט של הג'לי, אינסטנט.

דפנה: את כותבת הרבה על אבא שלך ועל המוות שלו ועל חווית היתמות, ומתי התחלת?

נועם: באוניברסיטה בגיל 21, 21-22. אז התחלתי, ושוב, אני באמת חושבת שאני לא הצלחתי ללמוד אז, כי הייתי, טוב, זה אני יודעת, זה בוודאות. הייתי, כמו, אני חושבת שאני אומרת את זה, שביחד, יש שיר שמתחיל ב, 'אני רוצה לספר לכם איך חזרתי להיות, לכתוב כמו ממטרה, ממטרה מזוינת', או משהו כזה. אבל זה נכון, הייתי באמוק של כתיבה, ואני חושבת שבמידה רבה, זה בגלל שכאילו אחותי זאת שהייתה שם איתו. כאילו, היא התקשרה לאמא שלי ואמרה לה, 'המוניטור מפסיק לפעול'. כאילו היא אמרה, 'זה הסוף, בואו עכשיו, תבואו עכשיו'. ואתה יודע, היא הייתה נסערת נורא והיא התחילה להתקשר לעשות טלפונים לכל המשפחה ותוך כדי נסיעה והיא לא הייתה בפוקוס, ואיבדנו את הכיוון.

ולא יודעת אם זאת הטראומה המכוננת של חיי, גם היו הרבה דברים לפני עם המחלה שהיו טראומטיים, אבל, זה היה רגע מחריד נורא. ואני חושבת שכבר אז, אפילו שעוד לא הייתי כאילו נפש כותבת בכלל, אבל ידעתי שאני אצטרך לכתוב על זה, פתאום זה יצא לי. פשוט, פתאום התיישבתי, וישר חטפתי התקף חרדה נוראי והלכתי לחדר של בילי, חברה שלי, ודיברתי איתה, פשוט חטפתי התקף חרדה, אולי הראשון בחיי. כאילו, ממש חרדה.

והלכתי אליה וישבתי איתה בחדר שלה קצת ופשוט חזרתי לכתוב, ופשוט כתבתי את זה ככה, בשוונג אחד. ואז הבאתי את זה לכיתה והייתי חרדה נורא ובהיסטריה. לא יודעת אם זה טוב, זה לא טוב, מה זה בכלל, אבל זה היה, זה בער בעצמותיי כמו שלא זוכרת הרבה פעמים שכתבתי משהו וכל כך הייתי צריכה להקיא אותו.

בסדר, וכל הכיתה קראה ואני חיכיתי בסבלנות לתורי. באיזשהו שלב, הרמתי יד ואמרתי, 'אני יכולה, סליחה, אני יכולה בבקשה קודם לקרוא את זה כי אני נורא בלחץ, סליחה, אפשר בבקשה לעקוף אתכם בתור?' כאילו, אני זוכרת שהייתה שם חברה מאוד טובה שלי אז, כאילו frienemy כזאת שהיו בינינו יחסי אהבה, אהבה, קנאה, מורכבות, וואטאבר.

והיא כזה הסתכלה עליי בעין עקומה, והרגשתי נורא כזה, זה כיווץ אותי, ובכל זאת קראתי, וברגע שקראתי, הם כאילו, הם הבינו. וזו אולי הפעם היחידה או הראשונה בכל לימודיי שכאילו קראתי משהו, וזה פשוט היה מן, פתאום אישרו לי, פתאום נתנו לי היזון כזה, היזון חוזר, או פידבק הדהוד ש'מה זה, לא שמענו משהו כזה בחיים'. כאילו, הצלחת. ואז כשהסתיים השיעור, אני חושבת שהברזתי מהשיעור הבא באוניברסיטה. פשוט ברגל, זה פחות או יותר איזה 20 דקות, רצתי לבית של אמא שלי, כדי להראות לה את זה. הייתי כל כך נסערת שאפילו לא לקחתי אוטובוס.

ובאתי וקראתי לה כי זה שיר עליה ועליו. [מקריאה]

"אמא ואני נוסעות לתוך החושך במהירות מופרזת, השמיים מתגבהים כמו פיו הפעור של אלוהים."

זה אמא שלי וזה חוויה של שתינו. זה אנחנו נוסעות לבית חולים כשאבא שלי גוסס. זה היא ואני. ואז אנחנו חוזרות במהירות מופרזת לתוך אותו חושך, אבל זה כאילו החושך הקונקרטי שהיה לפני כן של הלילה הופך לחושך המטאפורי של כל החיים אחריו, בעצם.

זה גם, זה דברים שלא הבנתי אז. הבנתי אותם רק בדיעבד מכל מיני תגובות של אנשים. וזאת הנקודה שאמא שלי אז בכתה נורא כשקראתי לה את זה. כאילו, היא מיררה בבכי והתייפחה והיא אמרה לי, 'מה, אבל מה, למה את כל כך, מה זה, זר לא יבין זאת, זה כל כך שלך ושלי'. כאילו, קראתי את זה, בקשו ממני בתחילת שנה ב' באוניברסיטה והיה כזה אירוע גדול של כל השנים של התוכנית לכתיבה יוצרת ובקשו ממני לקרוא את השיר הזה.

בכלל לא, עוד לא הופעתי אז כל כך, זה כאילו, בטח לא עם שירים שלי ועוד כאלה אינטימיים. ואני זוכרת שכשקראתי את השיר הזה אז, הרגשתי איום ונורא. הרגשתי אחר כך, טוב, אולי לא ננקוב בשמו, אבל סופר מאוד מפורסם שלימד שם וישב שם ועבד שם, אחרי זה אמר לי, אני כותבת שם, [מקריאה]

"אבא עצום עיניים במיטתו, צהוב, כי ראיתי, חייתי אותו".

והוא אמר לי, הוא ניגש אליי ואמר לי, "אוי נועם, זה היה כל כך יפה, זה היה מופע ההתגלות של הצבע".

ואני חשבתי לעצמי, אבל הוא באמת היה צהוב. אבל אני זוכרת שם, שאחרי שקראתי, אני פשוט עזבתי את הכנס והסתגרתי בשירותים בפקולטה לספרות שם, פשוט רק חשבתי, אני בוגדת באבא שלי.

כאילו, אני חשבתי קצת כמו שפעם, כשנו קלפטון, אריק קלפטון עושה, יש לו את השיר הזה על ה-"Tears in Heaven", אז אני זוכרת שהיה מין דיבור כזה, לא יודעת, שדיברנו עליו בתור טינאייג'רים, כאילו, משתמש בכאב האישי שלו, כאילו, כדי לרכוב על הבן שלו ועל המוות של הבן שלו.

דפנה: זה הרי לא נעשה בציניות.

נועם: לא, נכון, לא. ועובדה שזה גרם לי לחרדה איומה. זאת אומרת, זו לא הייתה חוויה נעימה לכתוב את זה בשום צורה, אבל לא, זה ברור, זה פורקן והפורקן הזה יש בו איזה מימד של ריפוי. זה היה דבר הזה שלא יכולתי לשתוק יותר על המחלה שלי, כי הבנתי שזה הכישרון הכי גדול שלי, לרפא את עצמי במילים, ואני לא יכולה, לא יכולה בשביל להגן על המשפחה שלי או לחסוך מהם דברים, ואני לא יכולה למנוע את זה מעצמי, כי זה גובה מחיר.

אבל באמת הייתה לי שם תחושה כזאת של אני, אני מזנה אותו, את אבא שלי. וגם של הדבר הזה שאמא שלי אמרה לי, שזר לא יבין זאת. פתאום שנה אחר כך קראתי את זה, מול נגיד אולם של 300-400 איש.

דפנה: שכולם זרים.

נועם: אמרתי לעצמי, מה, למה אני חושבת את הדברים האלה? אף אחד מהם, אף אחד לא מכיר אותו, אף אחד לא יודע עליו כלום, אני לא, הם הרי לא יבינו, והם לא… ואני חושפת דווקא את הצד הזה, כאילו את הסיפור הזה כשהוא היה כבר חולה והיה גמור, וכאילו הייתה לי שם המון אשמה.

כמה שנים אחר כך כשהתחלתי להופיע עם זה והספר התפרסם, והשיר הזה ראה אור, והיה בסרט של בני ברבש, ואני כאילו, ואנשים שלחו לי המון תגובות על הסרט הזה של בני, סליחה, של אורי. של בני? של אורי, One of them.

אז אחרי זה המון אנשים כתבו לי, וספציפית על הסצנה הזאת, שהאשמה, הבהלה הזאת, של כאילו, השתמשתי באבא שלי, או השתמשתי. לא, הם לא יודעים מי זה והם לא רואים אותו. זה מהדהד להם את עצמם, הם רואים את עצמם והם שומעים את הסיפור על האובדן שלי ועל מה שלי קרה וזה פשוט מזכיר להם את הסבא שלהם, ואת האמא שלהם. וכל אחד, זה מחבר אותו לעצמו, וזה כוחה של ספרות, וזה הדבר הגדול.

ולכן אני גם לא צריכה להרגיש אשמה, או להרגיש שאני חטאתי, או שכשהייתי אז בת 22, זו הייתה בשבילי הבנה נורא נורא משמעותית. סבתא שלי, אמא של אבא שלי התאבדה פחות משנה לפני שהוא חלה.

היא כאילו הייתה המוות הראשון בשרשרת של מיתות. כי היא מתה, כן, כשהייתי בת 14, והוא מת כשהייתי בת 15 וחצי, וסבא שלי, אבא של אמא שלי, מת חודש אחריו.

וגם, איכשהו אנחנו תמיד קושרים את הדבר, זאת אומרת, תמיד יש את הדיבור הזה שאמא שלי בעצם לא התאבלה בכלל על אבא שלה, כי הייתה כאילו לכודה עדיין מאוד, לפותה באבל אחר.

והשנה… מה זה השנה? לפני שנה. מתה סבתא שלי, אמא של אמא שלי, שבעצם… טוב, א', הדבר הזה שהייתה לה אמא עד גיל 72.

דפנה: מעורר קנאה.

נועם: מעורר קנאה, כמעט בלתי נתפס.

דפנה: נכון.

נועם: האבל שלה עכשיו הוא… הוא בלתי נתפס. לא מתחסנים. אני חושבת להפך, אני חושבת שזה יצר לי איזה תשתית של פוסט-טראומה. ואני באמת חושבת שהטרשת, זה… כל התקף כזה זה זעקה של טראומה אחרת במידה רבה, וזה…

ומה שחשבתי על זה, ואולי כתבתי את זה במן נובלה שאני עובדת עליה עכשיו, או מה שזה לא יהיה, שכאילו בעצם, מה אני מתפלאה?

זאת אומרת, יש את הדבר הזה שאת גם… כשאת חולה במחלה, ועוד מחלה חשוכת מרפא, וכאילו דרמטית ורצינית, שבעצם לא מסכימים לבטח אותה בגללה. אז את אומרת לעצמך, ועכשיו זה כאילו מחסן אותי, כלפי כל המחלה. סרטן כבר לא יהיה לי, אבל זה לא נכון, אין סתירה בין הדברים.

דפנה: את בן אדם שמקרין המון אנרגיה חיובית ואת נוגעת בדברים כואבים, אבל יש מתחת לזה איזשהו סוג של כוח, וסוג של… הייתי אומרת אפילו איזה סוג של עושר.

נועם: כן, אני חושבת שיש לי שמחת חיים, ו…

דפנה: כן, זהו, בדיוק, זאת המילה שחיפשתי.

נועם: ועכשיו עם סבתא שלי, אני באיזשהו אופן מרגישה שירשתי את זה ממנה. זאת אומרת, זה הדבר הכי יפה שקרה לי באשפוז הזה, שפתאום הבנתי שגם האישה הזאת שהייתה האישה הראשונה במזרח התיכון שהיה לה גידול במוח והייתה עיוורת כמעט לגמרי במשך ארבע שנים, המשיכה לתפקד.

כאילו, טוב, יש לה סיפור שלם, אבל כאילו, זו הסבתא מצד אמא שמתה לפני שנה ולדעתי גם קשורה לכל ההתקפים שהיו לי, ובאמת הייתה…

דפנה: כי היית קרובה אליה?

נועם: ממש, ממש, אהבת נפשי. באמת, אני חושבת האדם הכי קרוב אליי במשפחה. באמת, זה כאילו יותר מאמא, יותר מאבא, יותר מאחים שלי, יותר מכל הבני דודים.

דפנה: מה שמה? בואי ניתן לה קרדיט.

נועם: לגמרי, לילי [מצחקקת] זאת אומרת, השם המקורי שלה זה ליליאן, וכשהיא עלתה ארצה, עברתו את זה ללילית, אז כאילו בתעודות הרשמיות היא הייתה לילית הס, אבל…

דפנה: את רואה, חבל שאת לא נקראת מילית הס, מילית, לא, מילית פרתום.

נועם: נכון, מילית ולילית.

דפנה: יכולתן לצאת בהופעות משותפות.

נועם: ממש, לפעמים חשבתי על זה, די מדהים. אבל כן, זה נכון. יש בי את היסוד הזה, ואני מאוד מוקירה עליו תודה היום. אבל זה משהו שממש חשבתי אותו השבוע, תוך כדי הכתיבה וה… כאילו בעצם, כאילו קוראים לך, מן נופלים עליך אסונות כביכול ואתה אומר, כמו בקהלת, כן, את הטוב לקבל מידי אדוני ואת הרע לא נקבל? לא, בסדר, נקבל, בסדר מקבלים, חוטפים, כולם חוטפים. יש כל אחד והמכות שלו, ובסדר, ואנחנו חיים עם זה, ועדיין יש שמחת חיים, ועדיין יש כוח ותקווה, וזה חשוב מאוד.

דפנה: על מה הוא נשען הכוח הזה, מאיפה את שואבת אותו?

נועם: אני באמת חושבת שירשתי את זה, אני היום רק מבינה את זה.

דפנה: הכתיבה שלך היא מאוד חושפנית.

נועם: נכון.

דפנה: או לפחות ככה אני קוראת אותה.

נועם: נכון. ועדיין זה די מדהים להבין כמה אני לא חושפת. ואני חושבת שעכשיו במה שאני כותבת, אני חושפת עוד נדבך, וגם אני בעצם לא חושפת הכל. וגם שוב, אני גם האישה הזאת שהייתה חולה בטרשת נפוצה והסתירה את זה ארבע שנים, עד שהיא כבר לא הייתה מסוגלת יותר.

דפנה: צריך להיות אדם חזק כדי להיות מסוגל להתפשט בפרהסיה.

נועם: נכון, כן, זאת אומרת…

דפנה: אז למה אישה כל כך חזקה בעצם מחליטה להסתיר משהו כזה ש…

נועם: כדי להגן על אמא שלי, ממש. המשפחה התפרקה ברגע שאבא שלי מת, כי הוא החזיק את הכל. ובעצם גם שוב, וזה גם דפק אותי על הרצף הזה, שבעצם הוא מי שטיפל בי, היא לא כל כך מסוגלת לטפל. הוא טיפל בה והוא טיפל בי. הוא החזיק שם את הכל, את כל הקונסטרקט. קונסטרוקט, או וואטאבר, המשפחתי, כל הקונסטרוקציה.

וברגע שהוא מת זה… הכל התרופף עוד יותר ונהיה עוד יותר מוחצן. ולא רציתי להגיד שאני חולה, כי ידעתי, וזה בדיוק מה שקורה, אבל אני כבר יותר בשלה לזה. אני יותר בשלה על זה, ואני הבנתי שהמחירים שאני משלמת על דבר שאני לא מדברת, וזה אולי הדבר שחשוב לומר, כי באמת, הדרך שלי לרפא את עצמי, גם מהאבל, על אבא, ומהכל, זה דרך הכתיבה.

וזה באמת השיר הזה, אני אתן לך את הספר, כאילו, שנקרא "לא בשקט". זה ספר, שיר מ"ביחדנס", שבאמת מספר על ההתאבדות של סבתא שלי ואז על החולי של אבא שלי, וקצת קושר או חושב על הדברים אחד בקורלציה לשני, והאחים שלי, הם החרימו את ההשקה שלי, הם לקחו את זה מאוד מאוד קשה, את סוג החשיפה הזאת.

אמא שלי, גם בגלל שהיא בן אדם מאוד תנודתי, אז היא כאילו הייתה כל כך מסונוורת מגאווה, ותמיד, זה לא משנה, גם אם אני כותבת שירים שחובטים בה, היא כל כך מוקסמת.

דפנה: כן, כי מסתבר, שאת היית גם הצ'ופר שלה.

נועם: נכון. וגם צריך לומר, יש לי שני אחים מהנדסים, מהנדסת אלקטרוניקה, מהנדס תעשייה וניהול ומהנדס מחשבים, ויש אותי, שאני כאילו הילדה היצירתית שלה.

דפנה: את יודעת, אחד השירים שלך, שנגעו לי נורא ללב, מספרת שם שכילדה היית הולכת לסופרמרקט.

נועם: כן.

דפנה: בכוונה כדי לחכות שאחת העובדות תקרא למנהל, כי קראו לו אבינועם.

נועם: זה ממש ככה, ובייחוד הרגשתי את זה, בייחוד אחרי שהוא נפטר, עדיין היו כורזים לו ב… 'אבינועם, אבינועם'. זה היה באמת, זה היה ב"שופרסל". אמא שלי באמת לא תפקדה, כל השנה הראשונה לפחות. אז אני פשוט הפכתי, אני עשיתי קניות, אני כאילו, אני החזקתי שם הרבה דברים, למרות שהייתי ילדה, זה נורא נורא טריגר.

למרות שאת יודעת, פעם דיברתי עם סבתא שלי, סבתא מלכה, זיכרונה לברכה, זו שהתאבדה. ושאלתי אותה, 'מה זה בעצם אבינועם, למה אבינועם?' כי מבחינתי, אבינועם היה אבא של נועם. לא, זה כמו, זה אבותינו נעימים. זה מה שזה, כאילו בחרנו אבותינו נעימים. כאילו, האבות הקדומים, האבות התנ"כיים, הם באמת היו קצת מסורתיים, אז… או לא קצת, מסורתיים. אבל מבחינתי, זה אבא שלי.

וזה גם, וצריך לומר גם שאבא שלי הוא זה שהיה עושה קניות והולך לסופר. ואחד הבילויים שלנו, בטח שהייתי ילדה קטנה, זה שהייתי הולכת איתו, וגם אחר כך הייתי הולכת איתו לקניות, וזה בסופר הזה, הספציפי הזה.

זאת אומרת, זה ממש רגע כזה מטאפורי, מאוד יסודי מהחיים שלי.

דפנה: כמה שנים עברו?

נועם: ב-11 בספטמבר, שזה גם צריך לדבר על ה…

דפנה: על התאריך הזה, כן.

נועם: כן, זה 11 בספטמבר 2001, כן? זאת אומרת, זאת המורשת המשפחתית, כן? שכאילו, אחותי מתקשרת בבוקר של הלוויה, ואומרת לאמא שלי, "אמא, העולם קורס כי אבא מת". כי היא רק ראתה את זה בטלוויזיה, אני בכלל לא ראיתי, ולא הייתי בזה, כי הייתי רק ב… דעתי הייתה נתונה להלוויה, ואז פעם ראשונה ראיתי טלוויזיה, וכאילו, הבנתי בכלל מה קרה, כי עד אז לא ידעתי על התאומים, אבל זאת כאילו, זאת…

דפנה: אבל יש איזה תואם כזה, לפחות, את יודעת, הרבה אנשים אומרים שההלם שלהם הוא גדול מאוד כשמישהו מת, מישהו יקר וקרוב מת, והעולם ממשיך כאילו כלום.

נועם: נכון, יש כאילו איזו הלימה בין הפרטי לציבורי, באיזו דרך מאוד משונה, מורבידית. ובאמת יש שיר שלא נכנס בסוף לספר הראשון, אבל כן פורסם בכתבי עת, עכשיו אני לא זוכרת איך קוראים לו, אבל הוא בדיוק מדבר על זה, על הקריסה הזאת של האבל הפרטי והציבורי אחד על השני.

דפנה: את מרגישה שבמשך השנים האלה, את מצליחה לעשות איזשהו עיבוד לאבל בזכות הכתיבה, או…?

נועם: חד משמעית. אני באמת, שוב, גם זה מופיע בשיר הזה, "לא בשקט", כאילו על זה שהיינו מין משפחה פולנית קלאסית שמדחיקים רגשות. שוב, אני חושבת שזה גם קשור, למשל, להדרה הזאת.

זאת אומרת, יש לי שיר באמת מהספר הראשון, שנקרא "ההפלגה הגדולה", והוא נורא מדבר על איך אמא שלי ואבא שלי היו כאילו שוכבים בחדר שינה, מחובקים, וכאילו, אני הייתי לפעמים משקיפה על זה מנגד. אני חושבת שאני מדברת על הפעם הזו, שראיתי אותם. הם היו עם דלת פתוחה איכשהו, והם כזה התלחשו ושהם תמיד ביחד, ושהיא איתו בזה.

אבל אני הייתי לגמרי מודרת, שוב, אני מבינה את זה בדיעבד, זה רצו להגן עליי. זאת אומרת, זה לא מרוע לב. אבא שלי לא רצה לחשוף אותי. אז אני חושבת שזה יותר הגיע ממנו.

כאילו, אני זוכרת, זה גם, זה מה ששלחתי לך, אחרי שיצא "ביחדנס", משהו קטנטון כזה, על הקיץ האחרון עם אבא, עם תמונה שלי מאז, וזו תמונה מאילת, וזה בעצם פחות מחודש לפני שהוא מת.

ואני מאוד רציתי לנסוע לאילת, והוא לא הסכים, והוא צדק. זאת אומרת, הדבר הגיוני הוא לא להסכים כי הוא גסס כבר בשלבים מתקדמים, הוא ידע את זה.

עכשיו, אבל לא נתנו לי בכלל להיות בשבילו, כן? לא נתנו לי.

התפקיד שלי היה להמשיך להיות התלמידה המצטיינת, להמשיך ללכת לחוגים. זה תפקיד שהם, הוא היה החובה ההתנהלותית שלי, שהילדה, אוקיי, יש עכשיו דרמה איומה בבית, קשה נורא, העולם מתפרק, אבל שהילדה, היא תמשיך להיות השפיות, היא תמשיך להיות כל החיים, היא תלך לבית ספר, היא, כאילו, תוציא את הציונים הכי טובים, היא תהיה מתפקדת, והיא. וזה מה שהמשכתי להיות, ואני חושבת שבגלל זה גם לא ראו אותי בבית ספר. זאת אומרת, לגמרי, לגמרי. וזה כי הייתי תלמידה מאוד טובה, הציונים היו מעולים.

ואז באמת, בכיתה, מתישהו בי', אבל, גם, צריך לומר שוב, וזו האחריות של אמא שלי, שמה שאני הכי זוכרת זה שאבא שלי מת ב-11 בספטמבר, זאת אומרת, זה תחילת השנה, ואז הייתה שבעה, ובתוך השבעה, גם לדעתי, היה ראש השנה ויום כיפור, כזה, בשבוע הזה, וישר אחר כך אני חזרתי. אז בעצם חגים ראשונים של כיתה י' שבאליאנס היה איזו דרמה שלמה כזאת של כאילו, זהו, זה, כאילו, שנת הבגרויות הראשונה, וכאילו מלא שיעורים ומלא עניינים.

אבל אני הייתי בשבעה, ויום אחרי השבעה, קמתי והתייצבתי.

עכשיו, המורה שלי לספרות היה בלוויה, ולדעתי אולי גם המורה ללשון, זאת אומרת, היו שם כאלה שידעו, אבל אמא שלי כנראה, זה מה שאני מבינה היום, היא כנראה… אני תמיד האשמתי את הבית ספר, אבל היא כנראה לא דיווחה עליהם, כנראה היא לא…

זה בעצם היה תפקיד שלה, אבל היא לא הייתה במצב להגיד, 'אבא של הילדה מת', לא, זה משהו שהפסיכולוגית שלי אמרה לי מתישהו, אבל לא יודעת, לא העבירו שם את זה לכל הקודקודים, לכל המורים. וזה מה שאני הכי זוכרת, שחזרתי מהשבעה, ממש, באותו יום התייצבתי, וזה התחיל במורה לצרפתית, לדעתי, ואז המורה ללשון. שתיהן ירדו עליי, כאילו שעה אחרי שעה שתיהן ירדו עליי נוראות, שכאילו למה אין לי שיעורים, ומה זה, ומה זה ההתנהגות הזו, כאילו, וזה כיתה י', זו שנה מאוד רצינית, ושאני חייבת to shape up, כאילו למה אני לא…

ואני פשוט שתקתי, אני לא ידעתי איך, אני כאילו הייתי על סף דמעות, אני לא ידעתי בכלל מה, אבל היו אנשים, עדיין ידעו. ידעו.

דפנה: אני חושבת שהיו תקופות, זה קצת מפתיע אותי, כי את מאוד צעירה, אבל היו שנים דורות לפני כן, שמשום מה חשבו שילדים יכולים לעמוד בהכל.

נועם: ובמקרה הזה, אני באמת חושבת שוב, הדבר המדהים ששם הייתה עוד ילדה שקרה לה אותו דבר עם אמא שלה, אבל היא באמת עשתה רעש. זאת אומרת, היא הייתה תלמידה נורא גרועה, וכנראה הייתה בהידרדרות גדולה, והיו לה בעיות התנהגותיות, וכאילו זה הכל היה נורא מוחצן, אבל אני, באמת מה שאני התחלתי לעשות, אני חושבת שבאמת, או יכול להיות שכבר בי', אבל בי"א בוודאות ובי"ב, אני פשוט נהייתי מבריזנית מטורפת. כרונית, אני הייתי באה, כאילו אמא שלי לא ידעה לדעתי עד היום.

אני הייתי קמה בבוקר, מתלבשת לבית ספר, תופסת את האוטובוס, מגיעה, נכנסת לספרייה, לוקחת ספר, ופשוט הולכת לחצר, כאילו זה לא חצר, לגינה הגדולה ברמת אביב מחוץ לאליאנס, נשכבת למשל עם הספר.

דפנה: זה מבריזנות לייט.

נועם: נכון, אבל לא, אבל אני חושבת שעדיין הייתי בציווי המופנה, זאת אומרת, א', הייתי ילדה מאוד טובה. זה שלא סיימתי את התואר, נגיד, זה אולי פעם ראשונה כאילו שעשיתי, ושנהייתי משוררת ונהייתי זאת שאומרת האמת. זה כאילו, ונהייתי כאילו, זאת שמכבסת בחוץ את הכביסה המלוכלכת, כן? זה, אז כאילו נהייתי משוררת ומורה, לראשונה, וגם בדרך מאוד, כאילו, אלגנטית, כן?

דפנה: בדרך שאפשר להתגאות בה.

נועם: נכון, בדרך שאפשר להתגאות בה.

דפנה: כן, את זוכרת איזשהו אירוע מסוים, או יום מסוים, שבו האבל היכה בך?

נועם: משום הדבר הראשון שעולה לי, אני ידעתי, אני ידעתי, ושוב, האנשים היחידים שיכולת לפרוק איתם, מולם את הדבר הזה, ואת מה שעובר עליי, ולעשות קצת, כאילו, סוג של דמוסטרציות, או כאילו, או לבכות, או לבטא את כמה קשה לי, בעצם זה רק חברים. ונגיד, פתאום מה שקופץ לי זה שבאמת חברה מהלהקה, כבר שנים אנחנו לא בקשר, ולא…

אבל אני זוכרת, כאילו, כשאבא שלי מת, גם אנשים מהכיתה, שבקוש הכירו אותי, כי זה היה ממש בתחילת השנה וזו הייתה כיתה חדשה, כתבו לי כזה מכתבים אמוציונליים, ואז נגיד, אני זוכרת שאותה חברה, ליאת סוויסה, אז אני זוכרת שהיא כתבה לי איזה שבועיים לפני שהוא נפטר, או משהו כזה, או איכשהו דיברתי איתה ואמרתי לה, אמרתי לה שאבא שלי הולך למות, שהוא גוסס, שזה הסוף.

ואז היא אמרה לי, 'אל תאמרי ככה, פתאום, כאילו, למה את מדברת ככה?'

משהו כאילו דבר שאנשים אומרים.

היא כתבה לי במכתב הזה, אחרי שהוא מת, 'אני כל כך מצטערת שזה מה שאמרתי, אני לא הבנתי, אני לא…'

אבל מה שאני כן נורא נורא זוכרת, וגם על זה כתבתי שיר, שלא התפרסם בשום מקום, גם מוקדם יותר, וזה נראה לי פשוט מייצג את הדבר הזה, את אבא שלי, את הדבר הזה של להיות אבא, את ה… כאילו, הוא כבר היה, די, הוא היה בקנטים, כאילו, הוא היה חולה נורא, אבל הוא היה אבא.

ואבא, זה כאילו, אבא והמודל הגברי הזה, של כאילו, צריך לשמור פאסון, צריך להחזיק, ואני נורא זוכרת את זה, היה בבית איזה דבור, ואני פשוט הייתי הילדה שלו, ובאמת הילדה הזאת, שהוא עשה בשבילה הכל, והיה דבור, ואני כאילו צעקתי, 'דבור!'

כאילו, פשוט סתם, כי נבהלתי, לא… ואולי אפילו אמרתי, 'אבא דבור', והוא כבר…

הוא היה ממש חולה, כן, ממש, והוא נעמד, כאילו, כדי להרוג אותו, והוא פשוט איבד שיווי משקל, והוא נפל על הפנים. וזה משהו שכנראה לא יעזוב אותי כל החיים.

וזה הרגע הזה, שאת מבינה שהוא… אני לא יודעת אם עיבדתי את זה ככה אז, אבל עובדה שכתבתי על זה שיר כשהייתי בת 20 או 21. זאת אומרת, הרגע הזה שאת מבינה שהוא מתפרק.

מצד אחד ראיתי הכל, אני באמת ראיתי הכל, הרבה יותר משני אחים שלי, גם מאחותי, שבאמת גם היא זאת שמצאה את התרופה הניסיונית, כי זאת… אתה יודע, זה שחר עידן האינטרנט, זאת אומרת, כבר היה אינטרנט, כבר היה גוגל, אבל זה היה ב-2001 או 2000, והיא, בגלל שהיא דאגה והייתה מוטרדת, אז היא מצאה לו את התרופה הניסיונית הזאת, זה משהו שעוד לא היה בארץ בכל… כאילו, זה היה משהו כל כך חדשני. אז היא נגיד הייתה נורא בחזיתות האלה של הבית החולים, היא גם זאת שהנסיעות איתו באמבולנס, היא גם זאת שיש את השיר הזה…

דפנ: היא גם זאת שהייתה גם מבוגרת ממך ב-15 שנה.

נועם: נכון. לא, אני הייתי בת 15 והיא הייתה בת 30, זאת אומרת, זה בדיוק ההבדל, אבל…

דפנה: אבל התחלת לומר שאת ראית את הכל, אבל מה, הדחקת או שידעת לעצום עיניים, או…?

נועם: אני חושבת… עכשיו, אני חושבת גם שפשוט בגלל שכאילו… they let me be, הם פשוט השאירו אותי, שוב, לייצג את החיים ולחיות את חיי, ולא עירבו אותי, ולא…

אז יש דברים כמו מן הסתודדות כזאת של אמא שלי איתו, או שכן ראיתי, שם, שוב, גם ידעתי, ידעתי שהם לא יהיו בבית כל היום. א', צריך לומר, הוא גם, הוא היה בקומה, זו הייתה איזו היפונטרמיה כזאת מאוד קיצונית, אבל הוא היה בקומה, בדיוק כשהיה לי יומולדת 15.

שוב, והמקומות שהייתי בהן נסערת ודרמטית, זה אז, זה במקרים האלה.

דפנה: כן, זה כבר ממש בסוף.

נועם: זה הכל היה נורא קצר, 11 חודשים, אבל בדיעבד, הוא היה בקומה חודש… חודשיים, לדעתי כמה שבועות, שבועיים, שלושה, ואז הוא התעורר. ואז היו לו, לא יודעת, ארבעה, חמישה שישה חודשים, כמעט חצי שנה, ואמא שלי כבר דיברה איתי, הסבירה לי מה זה הוספיס, לא ידעתי מה זה, ולא… כאילו, כבר היו את…

אמא שלי גם לא בן אדם ש… בסדר, והיא גם הייתה מאוד נסערת ומאוד בתוך זה, ומאוד לבד במידה רבה בתוך הזה. היא הייתה נושאת ה… היא כזה הייתה בת הלוויה שלו בכל מובן, שומרת הסף, היא הייתה הכל. שזה גם דבר די מדהים, וכאילו, זה הדבר שבו…

את יודעת, הייתי ילדה בת 15, לא הייתי פספוסה, בת 0.

היא יכלה להגיד לי, כאילו, לערב אותי יותר ולהגיד לי, 'נועמלה, אני חייבת עכשיו איזה שעה, שעה בחוץ, כאילו, לנשוף אוויר, לקבל כוחות', אבל לא היה, כלום, אני לא…

ומעבר לזה, אני… מה שנגיד, אני נורא זוכרת, אבא שלי בחודשיים האחרונים לחייו, שכבר היה לו את השיתוק הזה במיתרי הקול והוא לא יכול היה לדבר ולקרוא, ואני חושבת שבאמת היה איזה יום מאוד חריג, אחד שפתאום אמא שלי לא הייתה בבית בצהריים, היא הייתה איתו כל הזמן, כל הזמן, בשלה לו, הכל, כל הזמן.

ופתאום היא לא הייתה בבית, ולדעתי כי היא הלכה לסדר משהו של עניינים רפואיים, טפסים או וואטאבר בשבילו, והוא נשאר איתי, אני רק כאילו שמרתי עליו.

אז אמא שלי השאירה לו, גם בשביל עצמה, כאילו היה לו מן, היו לנו בבית מן פעמוני, פעמוני זכוכית כאלה, כאילו, שמצלצלים, לנוי, אז אחד מהם היא תמיד השאירה לו, כאילו, על המשענת של השפה.

דפנה: שיוכל לקרוא למי שנמצא בבית.

נועם: כן, שהוא יוכל לקרוא, ב-99%, לה, אבל, כאילו, אני לא יודעת, אם היא לא הייתה משום מה לידו, שזה גם נראה לי 90% מהזמן. ואני, שוב, אני הייתי בת 15, והייתי שקועה בענייניי עם חברים, כי זה כאילו, זה מי שהיה שם ועזר לי.

והוא ישב בסלון מול הטלוויזיה וראה משהו, ולא יודעת, הוא היה צריך אותי בשביל משהו, אני לא יודעת אפילו, לא זוכרת מה, אבל הוא צלצל וצלצל. ואני לא שמעתי, כי אני הייתי עם דלת סגורה בחדר, אולי שמעתי מוזיקה, ומי יודע.

בסוף שמעתי, ובסוף איכשהו כן, והוא כל כך כעס עליי, כאילו, הוא כל כך, הוא לא ביקש ממני כלום, כל הכמעט שנה הזאת שהיה חולה, הוא לא, להפך, הוא גם לא דיבר איתי, הוא גם לא נפרד ממני, הוא גם לא, כלום. יש לי שיר, באמת, מהספר מ"להעביר את המים באש", על איך שאני רואה אותו, שמפנים אותו לאמבולנס לבית החולים בפעם האחרונה.

ואני אומרת שם בסוף, כאילו, איפה שלא הספקתי לומר או לא אמרתי, אני אוהבת אותך. כאילו, זו הייתה הפעם האחרונה שהוא בעצם היה בהכרה.

דפנה: ובטח אמרת על זה הרבה פעמים קודם.

נועם: נכון, הוא גם אמר לי, הוא גם אמר לי כשהוא ממש כבר, ממש בסוף הגסיסה שלו, שהוא הכי אוהב בעולם, את אמא ואותי, שאין לו שום דבר, כאילו, קצת כמו ההסתודדות הזאת בין ההורים שלי, שאני זוכרת. אז הוא גם עושה את זה, את זה הוא כן הספיק לעשות איתי.

אבל באמת, הדבר הזה של לבקש ממני לעזור, את יודעת, לא יודעת, לשים עליו מטלית לחה על המצח, לא יודעת, משהו. כאילו, והנה, הייתה פעם אחת שהוא פתאום רצה שאני אעזור במשהו, שאני אהיה שם איתו, ואני לא הייתי.

דפנה: כן, את זוכרת שהיית ילדה בת חמש עשרה.

נועם: כן, וגם הייתי ילדה עוד חמש עשרה הזאת, שלא גייסו אותה לעזור, אלא רק הדפו אותה, כדי שהיא…

דפנה: סליחה על השאלה הבוטה, זה עשה אותך יותר עצמאית? את נאלצת ללמוד לעשות את כל הדברים בעצמך?

נועם: שאלה מאוד טובה, ולדעתי זה עשה, לדעתי אני נתקעתי. אני נתקעתי, כי בגלל שהייתי ילדה כל כך מגוננת, וכל כך, בייחוד אבא שלה עשה בשבילה הכל. וכאילו, אז אני, ופתאום זה, זה כאילו משכו לי את השטיח מתחת הרגליים.

אוקיי, כאילו, לא הצילו.

דפנה: שדוחפים אותך מהקן לאט לאט.

נועם: לאט לאט, בדיוק. זה לא היה לאט לאט, זה היה בקאט מוחלט ומאוד קיצוני. ובמקביל, גם הייתי ילדה כזאת הכי מפונקת, ככה חינכו אותי, שלא האצילו עליה, האצילו עליה אפילו סמכויות הכי בסיסיות, כאילו. זה כן נהיה אחר כך כי פשוט אמא שלי לא תפקדה, אז אני עשיתי את זה, כאילו, אני עשיתי קניות, אני עשיתי כל מיני דברים.

אני עזרתי, משכתי אותה מהמיטה. כאילו, אבל א', הרבה דברים לא, כי אני לא ידעתי איך, איזה חשבונות צריך לשלם, אז הייתי מתקשרת, כאילו, הייתי מדברת על זה ואז מתקשרת בשמה, כל מיני כאלה, אבל אני פשוט נתקעתי.

נשארתי ילדה שפתאום לקחו לה כזה והיא לא יודעת, אוקיי, היו מבקשים, היו גוערים בי שלא סידרתי את החדר, אולי. אבל לא לבשל ולא לשטוף כלים. אפילו לא לשים במדיח, זה משהו שהתחלתי רק אחרי זה, כאילו, כלום לא היה מבקשים ודורשים ממני. לא הייתה פה שום גרדיאנט, כאילו, לא הייתה שום הדרגה, זה פשוט היה, קאט.

ואני חושבת שאני נתקעתי, ולא סתם אולי בחרתי גבר כזה שיש לו את הסטמינה הזה להיות כזה חצי דמות אב. היה לי אבא שהוא גם חצי סבא, כי הוא אבא נורא מפנק, וגם אמא שלי, אותו דבר. זאת אומרת, הורים מאוד מאוד מפנקים, אבל מה שבפועל היה, בגלל שאיבדתי אותו מאוד צעירה, אני חושבת שזה מאוד, במידה מסוימת רוצה להקצין את זה לגמרי, להגיד את זה הכי flat out, לדעתי בגלל זה השמנתי. כאילו, למה השמנתי? במידה רבה מאוד, בגלל זה, כי…

דפנה: את לא המצאת את האכילה הרגשית.

נועם: נכון, אבל אפילו לא בגלל האכילה הרגשית, כמו בגלל שאני לא… א', אני חושבת שהמון דברים אני מושפעת מאמא שלי. באמת אמא שלי שאחרי האובדן, שלא… היום כשהיא כבר שנים גרה בלעדיי ולבד, יש פה המון מה לדבר. חוסר היכולת שלי לצאת מהבית, כי אני הייתי כמו בת הלוויה הקטנה שלה.

זה עד היום, היא עד היום יכולה לומר את זה, אבל היא אמרה את זה אז מפורשות, שהיא ביקשה ממני לרדת לקנות חלב ואני עזבתי את הבית. כאילו תקעתי לה סכין בגב ועזבתי את הבית, הייתי בת 21.

לא כזה אבל פשוט לא יכולתי לגור איתה יותר, לא יכולתי. זה חנק אותי.

ובסדר, זה גם קשור לאדם הפרטיקולרי שהיא, אבל זה לא קשור, זה פשוט בגלל שבאמת הייתי הפרטנרית שלה, הייתי המחליפה הקטנה של אבא.

דפנה: למה זה קשור לאוכל?

נועם: זה קשור לאוכל במובן הזה, שאני חושבת שאני לא, בגלל שאני לא התבגרתי בהדרגה ולא ידעתי לדאוג לעצמי, זה לקח לי המון המון שנים, אז גם, וגם להשפעה של אמא שלי, היום רואים את זה. את יודעת, היא גרה לבד, הרבה שנים כבר, וגם אני מדברת על הילדה הזאת שצריך לדאוג לה באיזושהי רמה, שהיא בבית והיא כבר עובדת, והיא כבר. היא שחררה לגמרי לתוך הזקנה בשנים האחרונות. היא לא מבשלת, כן אוקיי, אם אנחנו באים לבקר, אז תעשה מערוף, היא כבר קונה לעצמה לחמניות והכי הרבה תכין חביתה. כאילו ותאכל במיטה, ותאכל, את יודעת, היא סוכרתית, היא לא צריכה לאכול את הדברים, אבל היא תאכל אותם, כי זה הכל כאוס, החיים, ואני חושבת שמהרבה בחינות החיים שלי נהיו ככה.

כשאבא שלי מת, הייתי עוד בחמש יחידות מתמטיקה ואז מיוזמתי, כן, פשוט ירדתי, ירדתי מ-5 ל-3.

דפנה: לא, זה בסדר, זה היה כדי להתקבל לאגודת המשוררות.

נועם: נכון, אבל זה פשוט העובדה הזו של שלטון האב. אם אבא שלי היה, גם אני לא חושבת שהייתי נהיית משוררת, בטח לא ככה, כזאת חשיפה, כאילו נעלם הכוח הזה של שלטון האב, שצריך להתחשב בו, שצריך כאילו להיות לפי by the book, ולעמוד בחוקים, ולא, זה לא.

דפנה: הרבה מאוד יוצרים טוענים שמה שמפריע להם ייצור בחופשיות, זה החשש לפגוע במי שקרובים להם, אז אני מניחה ש…

נועם: הרבה מהחופש שיש לי, עוד מלפני נגיד כמה שנים אני בעולם השירה? נגיד 13 שנה, 14 שנה, משהו כזה, שוב, יש דברים שאני אוכל לכתוב ולדבר עליהם באמת בחופשיות רק כשגם אמא שלי לא תהיה, זאת האמת, למרות שאני משחררת יותר.

דפנה: זה לא מנחם אותך שאת דומה לו?

נועם: פיזית?

דפנה: כן.

נועם: אני דומה לו גם במישורים אחרים, אני חושבת. אני חושבת שאני הרבה יותר דומה לאמא שלי, וגם היה לי אותה הרבה יותר שנים כדמות מעצבת, לטוב, לרע, לטוב, לכל. אבל כן, אחותי תמיד אומרת שאני קולית כמו אבא. שאני לא יודעת בדיוק למה היא מכוונת, אבל לא, יש דברים שאני ללא ספק גם דומה לו.

יש בזה משהו נחמד. אני בדרך כלל חווה את זה כי כאילו דרך ההערצה וההיקסמות של אמא שלי ואחותי, אבל אני חושבת שלא מזמן, גם, ממש, כשסיימתי את האשפוז האחרון, אז התחלתי קצת, טוב, מה זה, הייתי פשוט בהיי מטורף, הייתי על סטרואידים פשוט. פשוט הייתי, זה עוד לפני שהתחלתי להרגיש כאב. זה מיסך אותי וגם לא ישנתי איזה שלושה שבועות, שעתיים וחצי בממוצע בלילה. אבל כאילו התחלתי לחזור לחיים, והייתי בסוג של קתרזיס קיומי ופתאום איזו תמונה חדשה שאני מחייכת. ואחותי ישר הגיבה, 'נראית כמו אבא עם שלושה לבבות', ופתאום זה היה נעים. אבל זה, כן, הדבר הזה, שאתה פתאום, שאתה מבין שהאדם שנפטר חי בקרבך, ושהוא בתוכך, זה, לא יודעת, המתנה הכי גדולה בחיים.

דפנה: תודה רבה רבה, ממש.

נועם: גם לי היה נורא משמעותי.

[מוזיקת ג'אז]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה