top of page

על החיים ועל המוות - עם דפנה לוי - 135. נועה שבתאי

Updated: Jun 25

נועה שבתאי הייתה רק בת שמונה חודשים כשמת אביה. הסופר יעקב שבתאי היה אז נשוי ובעל משפחה אחרת, והרצון של אמה – כך אומרת נועה – לגונן עליה מפני הסיטואציה הלא פשוטה הזו גרם לכך שהאבל והכאב של אמה לא דוברו בבית. העבודה על הסרט ״אבא שלי, יעקב שבתאי״ הולידה בה געגועים שלא היו שם קודם, תחושה מתסכלת של כמעטיות – הם כמעט הכירו, הם כמעט היו משפחה, כמעט היה לה אבא. את השיחות עם אמא שלה היא עדיין מנהלת בעיקר עם מצלמה ומיקרופון , לא רק בגלל שאלה מאפשרים מרחק אלא בעיקר משום שהיא רוצה לתעד, לשמר, כמה שרק אפשר, כמו בילדות, כך היא אומרת, שבה ההבנה שגם אימא לא תחיה לנצח גרמה לה לרצות להקפיא אותה או לשמר אותה בנפטלין.

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/04/2024.

[מוזיקה]

קריין: "על החיים ועל המוות", עורכת ומגישה, דפנה לוי.

[מוזיקה]

דפנה: נועה שבתאי הייתה רק בת שמונה חודשים כשמת אביה. הסופר יעקב שבתאי היה אז נשוי ובעל משפחה אחרת, והרצון של אמה, כך אומרת נועה, לגונן עליה מפני הסיטואציה הלא פשוטה הזו, גרם לכך שהאבל והכאב של אמה לא דוברו בבית. העבודה על הסרט "אבא שלי, יעקב שבתאי" הולידה בה געגועים שלא היו שם קודם. תחושה מתסכלת של "כמעטיות". הם כמעט הכירו, הם כמעט היו משפחה, כמעט היה לה אבא. את השיחות עם אמא שלה היא עדיין מנהלת בעיקר עם מצלמה ומיקרופון, ולא רק בגלל שאלה מאפשרים מרחק, אלא בעיקר משום שהיא רוצה לתעד, לשמר, כמה שרק אפשר. כמו בילדות, ככה היא אומרת, שבה ההבנה שגם אמא שלה לא תחיה לנצח, גרמה לה לרצות להקפיא אותה או לשמר אותה בנפטלין.

נועה: אני אשמח לדבר עליו, אבל האמת היא שזה שבאת היום זה התחבר לי, יצא במקרה, שאתמול הייתי בלוויה.

דפנה: כן.

נועה: לוויה או הלוויה? אני אפילו לא בטוחה איך אומרים.

דפנה: מה ש… אוקיי.

נועה: אני הייתי בלוויה, על כל פנים.

דפנה: כן, של נעמי פולני.

נועה: כן, בדיוק. של נעמי פולני, שנפטרה שלשום, והייתה חברה מאוד, מאוד, מאוד טובה של אמא שלי. הם עבדו יחד, ואז הפכו להיות חברות. נסענו לכנרת, לבית העלמין המיתולוגי בכנרת, איפה שרחל קבורה וגם נעמי…

דפנה: היו שם המון אנשים, והמון אנשים מתחום התרבות…

נועה: נכון.

דפנה: ודיברו וכן…

נועה: נכון. למרות שלא מספיק באו, אני חושבת. אני חיכיתי לאיזה נחיל אדם כזה שיבוא, אבל יכול להיות גם בגלל שזה מה שספגתי מאמא שלי, שממש העריצה אותה, אז חשבתי שבטח יש לה עוד המון מעריצים, והאמת שיש לה, אבל איכשהו זו הייתה הלוויה קטנה, אבל זה ככה מאוד התקשר לי לשיחה היום. זאת אומרת, הדבר הזה שהחיים נגמרים, בעצם. הדבר הבנאלי הזה שהחיים נגמרים [צוחקת].

דפנה: אבל דווקא נעמי פולני, אני חושבת, הייתה דוגמה לדרך מאוד יפה שהחיים נגמרים. תשעים ושש, כמה היא הייתה?

נועה: כן, תשעים ושש.

דפנה: תשעים ושש. עוד הלכה, עשתה, דיברה, צלולה, התבדחה. זה דבר מופלא, זה לא ה… דעיכה הנוראית הזאת ש…

נועה: נכון, ובאמת הצלילות שלה, שהייתה הנכס שלה, כי היא הייתה חדה, כתער, ושנונה, ומגיבה מהר, ככה. זה באמת ברכה ענקית שהייתה לה את הצלילות שלה עד הסוף, אבל איכשהו פתאום… זאת אומרת, זה כזה… זה מוות. נו, פתאום אתה מסתכל ככה על חיים של מישהו, ויש לך את הקצה ואת הקצה האחד והקצה השני, ועל כל ההחמצות, והיו לך חיים עשירים וארוכים, אבל זה… סתם, זה מעניין. זאת אומרת, חשבתי על זה ככה הרבה.

דפנה: בגלל שהיא הייתה חברה טובה של אמא שלך, אז גם את הכרת אותה מאוד מקרוב?

נועה: הכרתי אותה לא מאוד מקרוב, לא כמו אמא שלי, אבל ככה מיד שנייה. היינו נוסעים אליה למושבה, לכנרת, יש לה בית נהדר כזה שצופה אל הכנרת, ועכשיו היא נקברה ממש איפה שהמים ככה…זה ממש מדהים, על שפת הכנרת. אבל גם הבית שלה צפה אל הכנרת, אז היינו נוסעים אליה, והיא הייתה אישה מאוד צבעונית. והבית שלה, ועכשיו שנסענו ללוויה, אז אמא שלי ככה חשבה מה היא רוצה ממנה. משהו ממנה שיהיה לה, שיישאר אצלה כמזכרת, אז היא חשבה שהיא רוצה משהו כתוב, וגם את ספר המתכונים שלה, שהיו לה מתכונים כאלה…

דפנה: שכתוב בכתב יד.

נועה: כן, אין ספק, וגם זה באמת אוסף מתכונים כאלה, מתכונים עתיקים כאלה, זאת אומרת, משנות ה-50, ה-40, גם השמות של המצרכים הם עוד שמות כאלה, את יודעת, שאולי כבר אין למצוא אותם בשם הזה המקורי.

דפנה: כמו מה, חוץ מבלו-בנד?

נועה: אני לא יודעת, אני צריכה להסתכל, אבל יש כל מיני מתכונים כאלה, שבאמת השמות הם עוד של פעם, וזהו, ואז אמרתי לאמא שלי: "אני רוצה משהו מהמטבח שלה". כי היה לה מטבח עם המון המון פריטים מגובבים כאלה, וכוסות ותרוודים ומסננת, מכל דבר כמה, כאילו, גם אם לא צריך. אז אני חושבת שאני אקח איזה מסננת. כאילו, בא לי משהו כזה הכי פשוט, הכי כאילו, ארצי. וגם, אני ממשיכה בזרם תודעה.

דפנה: בסדר.

נועה: וזה גם עניין כזה אצלי, שאני רואה איך אמא שלי ככה מאבדת לאט לאט חברים וחברות.

דפנה: בת כמה אימא שלך כבר?

נועה: אני תמיד מפחדת לחשב, את תצחקי עלי נורא, זה הכי אינפנטילי שלי. אבל אני אחשב עכשיו, כי הגיע הזמן. בואו נראה. אני לא אגיד את הגיל המדויק, כי היא תהרוג אותי, אבל היא…

דפנה: אז היא דוהרת על אותו מסלול של כזה, השאירה את האנרגיה הזאת, הצלילות הזאת.

נועה: לגמרי.

דפנה: כי כששומעים אותה בפודקאסט שלה, לא שומעים עקבות של גיל.

נועה: נכון, לגמרי, וגם לעדות היא מגישה את זה עם אנשים שצעירים ממנה בהרבה.

דפנה: כן.

נועה: אז יש לה חברים צעירים ממנה והיא לגמרי up to date, גם סתם, עם עוד הוכחה נגיד, בטוויטר, בפייסבוק, באינסטגרם, הכל ממש בכף ידה. אבל בי מקננת נורא חרדה עדיין, כי אני מבינה שזה לא לנצח, את יודעת, מטבע הדברים, [צוחקת] זאת אומרת, כשהייתי קטנה רציתי ממש לטבול אותה בנפטלין ככה, פשוט. או להקפיא אותה, או לא יודעת, אני הייתי בטוחה שאיזשהו פתרון יימצא, ואני עכשיו מבינה שכנראה לא יימצא פתרון בימינו, אבל כל פעם שהיא מאבדת חבר או חברה, אני ככה חושבת… את יודעת, זה כמו שאומרים שכשההורים שלך מתים, אז אתה הבא בתור, כאילו.

דפנה: נכון.

נועה: אני מסתכלת עליה ככה.

דפנה: ממרום גילי, ובתור מי שאיבדה כבר את שני ההורים שלה, העצה היחידה באמת שאני יכולה לתת לך בנושא הזה, זה לא לבזבז את הזמן בלדאוג, כי זה במילא יגיע, וחבל שזה יעיב על הזמן שכל עוד אתן ביחד ויכולות לעשות דברים, ולדבר אחת עם השנייה, ולגעת אחת בשנייה. עכשיו, לא שאני חושבת שזה קל לעשות, זה במילא יגיע מתישהו.

נועה: כן.

דפנה: חבל להתחיל לסבול מזה כבר.

נועה: ברור. לא, אני לא בחרדה שמכבידה על התפקוד, אני בסדר, זה מן כזאת, רק מחשבה כזאת חולפת ברגעים האלה, אני חושבת. וגם, אולי מתוך הזדהות קצת גדולה מדי עם אמא שלי, אני ככה גם, ככה מנסה לשים את עצמי בנעליים שלה, ולחשוב איך היא מרגישה. זאת אומרת, מאבדת חברים שהיו ממש אבני דרך בחיים שלה, ו…

דפנה: ואת גם מדברת איתה על זה?

נועה: קצת, אמא שלי מאוד לא אוהבת לשקוע בדברים כאלה, יכול להיות שזה גם הכחשה בריאה, אבל היא כן אוהבת לדבר על חברים שלה מאוד, והיא מקבלת את זה, אבל, שזה המצב. בהחלט בשנים האחרונות היא איבדה כמה חברים שהיו אבני דרך, ועכשיו את נעמי. ואת יודעת, היא מקבלת את זה, וגם נעמי באמת, זה לא טרגדיה, ואתה לא נשבר מזה או משהו כזה, כי באמת היא חיה חיים ארוכים מאוד.

דפנה: אבל זה עצוב וכואב.

נועה: כן, אבל יש את הדבר הזה, שהאדם הזה לא יהיה יותר.

דפנה: אני זוכרת שכשהוריי התחילו להתבגר, אז כל פעם ששמעתי על מישהו מהסביבה הקרובה שלהם שבאמת מת, נורא פחדתי לספר להם את זה.

נועה: אה, באמת? אני יכולה להבין.

דפנה: הם ידעו במילא, את יודעת, כי הם לא היו מנותקים מהעולם.

נועה: ברור.

דפנה: אבל היה בי מין כזה… אוי, אולי לא כדאי שהם ידעו שזאת וזאת מתה כבר.

נועה: זהו, כי זה בטח כפול, אתה גם מאוד עצוב על מי שהכרת טוב ואיננו, וגם זה בטח, בכל זאת, גם תחושה כזאת שזה הולך ומתקרב אליך. אבל דווקא במקרה של נעמי לפחות, יש עדיין איזשהו מרחק, יש איזה buffer. אבל סתם ככה, זה מחשבות שליוו אותי אתמול.

דפנה: לא דיברתם על זה בדרך לשם או בדרך חזרה?

נועה: האמת שלא, האמת שקצת צילמתי אותה אתמול, אז הייתי "on duty", שזה גם עניין, להיות מאחורי מצלמה באירוע כזה.

דפנה: את עכשיו עושה סרט על אמא שלך?

נועה: אני לא יודעת עוד מה זה יהיה, יכול להיות שזה גם לא יהיה כלום, אבל אני החלטתי לתעד אותה. אפרופו באמת החששות מזה שהיא לא פה לנצח. אז אני אוספת כל מיני רגעים ככה מהחיים, ואני מצלמת אותה קצת, כן. אני לא יודעת מה זה יהיה, נראה. אני חשבתי, יש לי איזו מחשבה ככה, עוד לא מגובשת, אבל חשבתי אולי זה יכול להיות סרט הזה שאני רוצה לעשות לה סרט הנצחה, והיא כמובן מכחישה את הזקנה וכולי, וכל הזמן הודפת אותי. יכול להיות שזה יהיה המוטיב, אבל זה באמת עוד לא… אני עוד לא יודעת מה זה בכלל.

דפנה: גם בסרט שעשית על אבא שלך, אני הופתעתי שאמא שלך היא לא… היא דמות בסרט, אבל היא לא משתלטת על כל הסרט.

נועה: נכון. יכול להיות שאם הייתי עושה את זה היום, אגב, זה היה אחרת, כי אני חושבת שמה שגיליתי אחרי כמה שנים, זאת אומרת, כמה שנים אחרי שעשיתי את הסרט, זה שזה… מה שעמד בלב הסרט, או בלב הרצון שלי לעשות את הסרט, היה באמת קשור יותר לקונסטלציה המשפחתית, שגם זה קשור כמובן למוות של אבא שלי ולטיימינג שלו, אז אני חושבת שבדיעבד היא הייתה לוקחת תפקיד יותר משמעותי בסרט, והייתי מבררת איתה בעיקר, אני חושבת, למה היא לא… היא לא ביטאה את האבל שלה על אבא שלי לאורך החיים שלנו, זאת אומרת, לאורך… כשגדלתי והתבגרתי. זה היה משהו שהוא מאוד, לא היה נוכח. ואני חושבת שזה מעניין היה לברר את זה איתה. זה משהו שעוד לא הצלחתי לברר עד הסוף.

דפנה: כן, זה, משם חשבתי להתחיל בכלל את השיחה שלנו, לא ידעתי שזה לא בא לידי ביטוי ביחסים ביניכן או בשנים שאת גדלת, אלא להפך. חשבתי שאולי כשנולדים לתוך סיטואציה כזאת, אולי זה ממש דומיננטי בבית. ואת אומרת שבדיוק ההפך.

נועה: בדיוק ההפך, זה ממש, זה ממש לא היה נוכח. היום בדיעבד אני מבינה שזה לא היה נוכח עד לרמה של מוזרות, זאת אומרת, כי זה באמת מתבקש שזה יהיה שם באיזשהו אופן, אבל אמא שלי כל כך חששה לצלק אותי באיזשהו אופן, או להכביד עליי באיזשהו אופן, וגם היו לה רגשות אשמה איומים על זה שאני נולדת לתוך סיטואציה שהיא לא פשוטה, שהיא קצת מורכבת, שהיא לא כמו כולם. שהיא קיבלה החלטה די מוקדם פשוט לנסות ככה, לא לגעת בזה, ולא להנכיח את זה כדי לא להעמיס עליי. אבל מה שיצא זה שזה, היא הלכה ככה לקצה השני, היא הלכה עם זה עד הסוף, עד כדי כך שזה באמת יצר איזשהו משהו שהוא לא היה נכון. זאת אומרת, ממש, אני הייתי שמחה בדיעבד אם… אני חושבת שזה היה יותר נכון אם היא הייתה מראה עצבות, מראה משהו מהאובדן, מבטאת משהו מהאובדן, כי היא בכלל, בכלל לא ביטאה.

דפנה: וזה לא משום שזה היה בשנים הראשונות שמהן את לא ממש זוכרת? הרי את נולדת מהרומן שהיה לאמא שלך עם אבא שלך, יש לומר דליה גוטמן ויעקב שבתאי, בזמן שהוא היה נשוי למישהי אחרת, היו לו ילדות וכו' וכו', והוא נפטר כשאת היית בת שמונה חודשים, שזה ממש לא היה שום צ'אנס לדעת בכלל איך זה היה מתפתח…

נועה: נכון.

דפנה: או מה היה קורה שם, או משהו כזה. אז אני מניחה שלא סתם היא חששה מהעובדה שאת גדלה בלי אבא, מותו התרחש כשאתה היית ממש תינוקת. את יודעת אם גם אז זה היה צריך להיות חבוי? בעצם אני צריכה לשאול אותה, אבל ממה שאת יודעת.

נועה: אני חושבת שבסרט, דווקא בסוף הסרט, בסצנה שבאמת צולמה יחסית אחרונה, פתחתי איתה את זה קצת. פעם הראשונה בסרט, שאלתי אותה בעצם איך היא חוותה את זה, כי במהלך העבודה על הסרט, וזה מצחיק להגיד, אבל זה רק מרא… מדגים כמה זה היה חסר בילדות שלי, רק בסוף העבודה על הסרט הבנתי שהיא עברה טרגדיה נוראה, וזה באמת נורא משונה להגיד שרק… עשיתי את הסרט בגיל 30 ומשהו, שרק אז הבנתי את הדבר הזה על אמא שלי, את הדבר היסודי הזה. אבל באמת רק אז הבנתי את זה. זאת אומרת, היא בעצם אישה שאיבדה אהוב, ונותרה עם הילדה שלו, וזה באמת דבר מאוד, מאוד, מאוד עצוב, ובסצנה האחרונה בסרט, באמת אני שואלת אותה על זה, ורק אז, פעם ראשונה, שהיא סיפרה לי באמת על רגעי שבירה שהיו לה אחרי המוות שלו, ושהיה לה קשה לדפדף ב"זיכרון דברים", היה גם משהו שלא נכנס לסרט. שוב, זה דברים שכל אחד עובר כשהוא מאבד אדם קרוב, אבל למשל שהיה כמה ימים אחרי מותו, או כמה שבועות, תוכנית שהוקדשה לזיכרון עם שירים שלו, והיא בכתה כל הזמן, ו… אבל אני חושבת שהיא נורא במודע הגנה עליי מזה, אז אני לא זוכרת סיטואציה שבה היא בוכה. זה לא משהו שאני פגשתי אותו. שהיא בוכה, או שהיא מביעה באיזשהו משהו את העובדה שהיא עברה טרגדיה נוראה.

דפנה: אבל העובדה שאת היית הבת שלו לא הוסתרה מהאנשים הקרובים אליכם, נכון? זאת אומרת, את לא היית באמת איזה סוד גדול אה…

נועה: נכון.

דפנה: בסביבה שלה היא כן יכלה לדבר על זה.

נועה: לגמרי, לגמרי. אני הייתי שם, וככה לגמרי בחוץ, וגם אמא שלי, בגלל העבודה שלה, אז…

דפנה: ברדיו.

נועה: ברדיו, ואז בטלוויזיה, היא עבדה המון עם אומנים, ועם אנשים נורא מרכזיים בתרבות הישראלית, ושחלקם הפכו לחברים וגם באו אלינו הביתה, אז דווקא הרגשתי מאוד מאוד, ככה, במרכז העניינים, הפוך מלהיות מוסתרת. הרגשתי במרכז העניינים, הרגשתי שאנחנו מאוד… שאני מקובלת ככה בחברה, זאת אומרת, ממש לא ילדה ככה שמסתירים אותה. באמת הכל היה צבוע בצבעים חיוביים וטובים, ואיזה כיף שהיא… זאת אומרת היא הרעיפה עליי אהבה, ו"איזה כיף שיש לי אותך", וכולי וכולי וכולי. והמקום הזה של הטרגדיה, זה באמת קצת הוחבא, זאת אומרת, זה לא היה… הכל היה נורא נורא נורא חיובי. שמצד אחד זה טוב גם, כי נגיד זה בא לידי ביטוי גם בזה שהיא לא העבירה לי איזושהי מרירות, נגיד, ביחס לקשר שלה עם אבא שלי. נגיד, חשבתי על זה שהיא יכלה להעביר לי איזושהי מרירות על זה שהוא לא התחייב לקשר הזה מוקדם יותר, שהוא עוד לא עזב את הבית כשאני כבר נולדתי. הייתה יכולה לעבור ממנה מרירות, ולא עברה. זה גם… זה הצד החיובי של הגישה שלה לעניין. אבל באמת…

דפנה: זה היה בכלל צפוי שהוא יעזוב את הבית ויגדל אותך גם?

נועה: זה כל הזמן היה באוויר. זה כל הזמן היה באוויר, אבל זה לא הוכרע. אם הייתי שואלת אותי לפני כמה שנים, הייתי אומרת שאני חייבת להאמין בשביל עצמי שהוא היה עוזב את הבית, והיינו הופכים להיות משפחה. אבל היום, ככה, במרחק השנים, אני לא בטוחה שהוא היה עוזב את הבית. אני לא בטוחה. מצד שני, גם לא בטוח שהוא היה מרפה מהקשר עם אמא שלי, אז יכול להיות ש… [צוחקת] אני לא יודעת מה היה נוצר מזה.

דפנה: אחד הדברים שהפתיעו אותי כשצפיתי בסרט שלך, זה היה שהוא נעשה ללא כעס.

נועה: נכון, נכון. וזה באמת הודות, או בגלל אמא שלי, שאין בה שום כעס, ולוקחת אחריות מלאה על הקשר הזה, ועל כל מה שנוצר בעקבותיו. היא ממש ממש לא כועסת. אני לא בטוחה שזה טוב. זאת אומרת, אני לא בטוחה שאין מקום לקצת כעס, כן. אבל זה כבר שלה, זה ברזולוציות כאלה שאני לא בטוחה שאני יכולה להגיד, זאת אומרת, כשהיא אומרת לי היום שאין לה שום כעס כלפיו, אני לא יודעת אם בצדק, כי אין לי אותו, לשאול אותו ולשמוע את הצד שלו של הסיפור, ואולי אם הוא היה יושב כאן, הוא היה דווקא מתוודה על אי אלו עוולות שהוא גרם לה, או… את יודעת. כי בכל זאת, זו סיטואציה ככה מאוד מורכבת, להיות בקשר עם מישהו שהוא לא שלך לגמרי.

דפנה: אני לא יודעת אם יש מצבים שבהם מישהו שלך לגמרי.

נועה: [צוחקת] צודקת. לגמרי עם כוכבית. את צודקת.

דפנה: כן, כן, בדיוק. מתי הוא נהיה דמות בחיים שלך? מתי נודע לך מי אבא שלך, שהיה לך אבא, מה קרה לו?

נועה: אז אמא שלי, עוד בתחילת הדרך, שוב, אני ככה, אתן רגע רקע קצר. יש לאמא שלי אחות צעירה ממנה, בשם רוחל'ה, שהיא פסיכולוגית קלינית, ואמא שלי, שמאוד מאמינה בטיפול ובמוסד הפסיכולוגיה ובתחום הפסיכולוגיה, אני חושבת שהיא התייעצה איתה המון, גם במהלך ההתבגרות שלי, אבל גם ממש כשנולדתי, ו… או קצת יותר מאוחר כשהתחלתי יותר ככה לשאול שאלות, והעצה שהיא קיבלה ממנה הייתה לא לספר לי דברים, אלא אם כן אני שואלת. זה נשמע מאוד טוב. היום גם, זה מה שמייעצים, ראיתי, לילדים שעברו טראומות, שהם יספרו מעצמם, למשל, כאילו, זה ההפוך של זה, שהם יספרו מעצמם ולא… אז זאת נשמעת הצעה נהדרת ושקולה, אבל היא לא… זאת אומרת, עכשיו, כמי שככה עליה זה נוסה, אני יכולה להגיד שזה לא היה רעיון כל כך טוב, כי מה שיצא זה שאני לא שאלתי, והיא לא סיפרה. והיא לא סיפרה, ואני חשבתי שיש סיבה, ואני לא רוצה להעמיד אותה במצב לא נעים אם היא לא מספרת, זה שלה.

דפנה: זהו, דברים לא מדוברים נוטים לתפוח ולתפוח.

נועה: ממש, ממש ככה. אז לשאלתך, היא כן אמרה לי מגיל מאוד צעיר, זאת עוד עצה שהיא קיבלה, להגיד לי מגיל מאוד צעיר ככה את הכותרת של הדברים. זאת אומרת, היה לך אבא, אז השם ש… יענקל'ה ככה היא קראה לו, יעקב שבתאי, והוא היה סופר, והייתה לו אישה ושתי בנות, ואני הייתי גם בקשר איתו. את הכותרת הזאת הייתה לי, אני לא יודעת בדיוק מתי הפעם הראשונה, זאת אומרת, שזה דווקא לטובה. שלא הייתה פעם שהפילו את זה על הראש שלי. זאת אומרת, שהושיבו אותי על הכיסא ואמרו לי, "אוקיי, תשמעי, זה הסיפור האמיתי". היא טפטפה לי את זה מגיל נורא נורא נורא צעיר ככה לתוך התודעה, אבל היא לא הלכה מעבר לזה. אז נשארתי רק עם הכותרת. זאת אומרת, הכותרת באמת הייתה ברורה לי לגמרי. אבל שוב, לא הייתה את הבשר, את הדבר שבאמת כל מה שיש… את כל העולם השלם שרחש מתחת לכותרת הזאת לא היה, וזה באמת כמו שאמרת, זה דבר שהלך ותפח. אז זה בעצם הסיבה שיצאתי לסרט, אני חושבת. כי הבנתי שיש משהו שהוא לא מדובר, וזה לא טבעי שהוא לא מדובר.

דפנה: אבל נזהרת לא לגעת בכל המקומות שאני יכולה לדמיין אותם, כמקומות שהם לא נעימים לאורך הסיפור הזה. זאת אומרת, את עשית סרט שמספר מי זה אבא שלך, ואיך הם הכירו, ומה היה, אבל נגיד, אנחנו ראינו מספיק אופרות סבון, אז אנחנו יכולים לדמיין, זה דבר רוחש כזה דבר, נכון?

נועה: זה נכון. אני חשבתי לשאול אותך מה היה לך חסר שם, כי אני לקח לי המון זמן להבין שאני קצת… שלפעמים אני מחליקה דברים, וזה נכון, אז את מתכוונת דברים שהם ביני לבין אמא שלי בסרט? זאת אומרת…

דפנה: לא חשבתי על זה ככה דווקא, חשבתי, הסיפור הזה, הרי בטוח היו בו גם מיליון פיצוצים.

נועה: כן.

דפנה: והם לא היו בסרט.

נועה: נכון, נכון.

דפנה: עכשיו, אני לא… אה… את עושה את הסרט שלך, לא את הסרט שלי.

נועה: לא, ברור, ברור. [צוחקת]

דפנה: רק תהיתי אם זה דברים שאת היית מודעת אליהם, והחלטת לא לשים בסרט, או דברים שכאילו…

נועה: אז זה גם וגם. זאת אומרת, בעצם ב… היציאה לסרט, או העבודה שלי על הסרט, ממש אילצה אותי, באמת, להתעמת עם אמא שלי, ולשאול אותה המון שאלות שעד אז חששתי לשאול, ואילצה אותה לענות לי, בהתאם. ובאמת היו כמה דברים שהשמטתי מהסרט, ככה קצת לשמור עליה, שזה אגב, באמת עקב אכילס שמישהו שעושה סרט על עצמו, זאת אומרת, יש נטייה לשמור על עצמך יותר מדי, או על הקרובים שלך, וצריך נורא למצוא את האיזון. אני… יש דברים גם ששמתי אפילו שפגעו בה, זאת אומרת, יש שם סצנה של המכתבים שהוא שלח…

דפנה: את אותם מכתבים ש…

נועה: את אותם מכתבים, כן. אז לא מזמן היא סיפרה לי שבהקרנת הבכורה היא ישבה באולם וראתה את זה, והיא הייתה מוקפת חברים שלה, שהזמנתי גם להקרנה, והיא ככה התכווצה בכיסא. אז היו גם כן, כן מקומות שבהם ככה הרשיתי לזה, להניח את זה. אבל לא סיפרתי הכל, ואני חייבת להגיד שגם אמא שלי, יש עוד דברים שהיא שומרת לעצמה, לצערי הרב. היא מאוד, מאוד, מאוד פרטית בדבר הזה, קצת באופן מיושן אפילו, הייתי אומרת. אני לא אומרת שהיא צריכה לחשוף את הכל כמו שעושים היום בכל פלטפורמה, אבל אני חושבת שהיא עדיין קצת שומרת על עצמה מדי בדבר הזה, או שומרת עלי.

דפנה: גם מפנייך? זאת אומרת, היא לא מספרת גם לך דברים שלא תספרי ליתר העולם, נגיד, אבל לך.

נועה: אני צריכה מאוד מאוד להתאמץ ולפתות אותה לספר, כדי שהיא תספר, והרבה פעמים היא גם בוחרת במשפט הנהדר, "אני לא זוכרת, אני לא זוכרת". יש לה זיכרון מאוד מאוד סלקטיבי בדברים האלה. ויכול להיות, או יש לי חשד שהיא זוכרת יותר את הדברים הטובים מאשר את הדברים הרעים.

דפנה: שזו אסטרטגיית חיים טובה מאוד, אגב.

נועה: כן? חושבת? אוקיי. [צוחקת]

דפנה: את יודעת, בהנחה שזיכרון של דברים רעים, אנחנו זקוקים לו בעיקר כדי לדעת איך להתמודד איתם בפעם הבאה, נגיד. אבל זה לא איזה תענוג גדול לשבת ולהרהר בהם.

נועה: נכון, נכון. לא, לשקוע בזה זה פחות טוב. אני פשוט, תוך כדי שיחה חושבת, אולי אני צריכה באמת לעשות איתה עוד איזה שהוא ניעור כזה, כדי לשמוע יותר על ריב ספציפי כזה או אחר.

דפנה: את יודעת, אולי בלי מכשירי הקלטה ומצלמה.

נועה: יכול להיות שזה רעיון טוב [צוחקת] שזאת גם, אגב, זאת גם שאלה ששאלתי את עצמי בהתחלה. למה אני צריכה מצלמה ולמה אני צריכה מיקרופון. אבל זה כן עשה טוב, הסרט, אני שמחה שעשיתי אותו. אבל את צודקת שיש גם משהו בשיחה פרטית לגמרי.

דפנה: אני תהיתי כל הזמן, אם את הולכת בזהירות, כדי לא לחסל באופן סופי איזושהי אפשרות בכל זאת לקשר עם משפחה שאת לא בקשר איתה.

נועה: אני חושבת שנזהרתי בקטעים שנגעו להן, אבל אני לא חושבת שבגללן נזהרתי בכל מה שקשור לאמא שלי. יש קטעים בסרט שבהם אני מספרת שהייתה לו עוד משפחה וכולי, והאמת שגם, רציתי להגיד שאני ככה, לא אמרתי שום דבר רע עליהן, אבל האמת שגם אין לי משהו רע להגיד עליהן, זאת אומרת…

דפנה: לא, חלילה, זה לא מה שחשבתי. אני חשבתי שאולי את לא נכנסת לכל מיני סיפורים, כדי לא להרוס את כל הגשרים האפשריים שאולי יהיו לך כן פעם עם הצד הזה של המשפחה.

נועה: אני חושבת שהדבר היחיד שלא עשיתי כדי לא לפגום באפשרות של יחסים בעתיד, הייתה שלא לקחתי מצלמה או הרמתי טלפון בהפתעה והקלטתי את זה. שיכול להיות שיש במאים שהיו עושים את זה, וגם יכול להיות שהיה לזה איזשהו אפקט, בטוח היה לזה איזשהו אפקט, אבל לא הלכתי לשם. זה, נגיד, יכול להיות מקום שבו אני כן מחליקה דברים, כי יכול להיות שהייתי צריכה יותר להתעקש ויותר… אבל זה היה נראה לי קיר כזה שלא ניתן לעבור אותו באותו זמן. ו…

דפנה: זה לא… לא הייתי מגדירה את זה בכלל בתור מחליקה דברים, הייתי… זה רק מעניין להסתכל על זה, בגלל שזה באמת זוית נורא מעניינת, כי את עושה סרט על עצמך. שיש לו השלכות על החיים שלך גם הלאה, זה לא רק את באה לתחקר איזה סיפור, כמו מישהו…

נועה: נכון, נכון, נכון, ובעולם האמיתי באמת, שמחוץ לסרט, הסרט, אני לא יודעת אם הם צפו בו, אבל אני יודעת שהסרט, ובעיקר הפרסום שסבב אותו, זאת אומרת, התראיינתי וכולי, אני חושבת שזה כן יצר אנטגוניזם מצידן. כי זה היה נראה כמו איזה מן יהירות שלי, או איזה מן ככה, קצת התהדרות במשהו, ואני יכולה להבין את זה אפילו, אבל אני עדיין מקווה שיהיה שינוי. זאת אומרת, יש לי עוד משימת חיים במובן הזה.

דפנה: באיזה שלב את יודעת שהאבא שלך מת?

נועה: משהו מגיל נורא נורא מוקדם, מגיל נורא נורא צעיר. לא היה רגע שבו אמרו לי את זה, שאני זוכרת, אני חושבת שטפטפו לי את זה כל הזמן. פעם סיפרו לי שילדים מאומצים, אז ככה, אומרים להורים, נותנים להורים המאמצים הנחיה, ככה להגיד להם, לשלב את המילה הזאת, את המילה "מאומץ" או "אימוץ" בכל מיני ככה משפטים, וזה, איזה ילד מתוק אתה, ואני אאמץ אותך לליבי, וכו', וזה…

אני תמיד מדמיינת שאיתי עשו אותו דבר. זאת אומרת, המילה הזאת, המוות, והעובדה שאבא שלי מת, הייתה ממש שזורה בחיים שלי מאז ומתמיד, ממש.

דפנה: אבל מתי הבנת מה זה אומר?

נועה: בכמה נקודות. כל פעם הבנתי קצת אחרת מה זה אומר. אני חושבת שבילדות באמת זה היה תהליך כל כך אינטואיטיבי, שלא היה… לא יכולה לשים את האצבע על איזושהי נקודה. אני חושבת שאני אקפוץ ישר לנקודה של הסרט, פשוט כי באמת שם, פעם ראשונה, שחקרתי מי הוא היה, ופגשתי אנשים שהכירו אותו, וקראתי דברים שהוא כתב. זאת אומרת, לא לראשונה, אבל באופן אחר. וכן קראתי לראשונה מכתבים שהוא כתב, ופעם ראשונה, בעצם הבנתי מה איבדתי, או מה אין לי. הייתי הולכת לנקודה הזאת ומסמנת אותה, כאילו שהבנתי שמה זה באמת, שהוא ספציפית מת. אני חושבת שלפני כן לא הבנתי. כי פשוט כל העולם שלי היה אני ואמא שלי. זאת אומרת, זה מה שהיה. היינו תא משפחתי מאוד הדוק. לטוב ולרע, ולא הרגשתי… אני אלך אפילו צעד אחד קדימה, אני אגיד שלא הרגשתי שחסר לי משהו, עד כדי כך, כי זה מה שהיה, זה היה מצב הטבעי. לא יכולתי לדמיין מצב אחר. אז לא הרגשתי שבאמת חסר לי משהו. ורק באמת כשבגרתי יותר והתחלתי להבין מי הוא היה ומה הוא היה, אז הבנתי, אוקיי, פה זה היה יכול אולי להיות ככה, ופה זה היה יכול להיות אחרת, ו… כן.

דפנה: ונאלצת להתמודד עם זה עם ילדים מסביב, בגן, בבית ספר, בזה, לספר…? אני מניחה שהם גם לא יודעים מי הוא היה, אבל אני מדברת על עצם העובדה, ילדה שאבא שלה מת.

נועה: אני זוכרת שהייתה לי מחנכת בכיתה, אני חושבת שזה היה בכיתה ג' או ד', והגיע יום המשפחה. אני זוכרת שהיא… היה לנו שיעור, והיא שלחה אותי להביא משהו מהמזכירות, איזה עט או משהו כזה, ואחרי שחזרתי לשיעור והשיעור הסתיים, אז החברים שלי סיפרו לי שכשלא הייתי בכיתה, היא אמרה שאומנם חוגגים את יום המשפחה, אבל לנועה אין אבא, אז אנחנו נציין בכיתה את יום האם. בלבד. עכשיו כשאני מספרת את זה, לא סיפרתי את זה המון שנים, וזה פשוט נראה לי כל כך מופרך. [צוחקת]

דפנה: את היית היחידה בכיתה שחסרה אחד ההורים?

נועה: כנראה שכן, כי הסיפור הזה די משקף את זה שכן, שהייתי היחידה, אבל כן לא, זה האמת שעכשיו כשאני ממש חושבת על זה, זה נראה לי כל כך מופרך, היו שם כמה טעויות, כאילו, במהלך הפשוט הזה שהיא יזמה. אז כן, אני חושבת שהייתי במיעוט. אני עברתי לבית הספר הזה, מבית ספר אחר שהיה בתוך תל אביב. זאת אומרת, בעצם גדלתי ברחוב הקליר, שזה ממש ליד גן העיר, ולמדתי בא.ד. גורדון, שזה ממש על חוף הים, ואז בכיתה ג' עברנו לפרוור הצפוני נאות אפקה ב', הצפוני והפסטורלי, במובן מסוים, ושמה בעצם גדלתי והתבגרתי. ואני זוכרת שבשנים הראשונות כשעברתי מהעיר לשם, ממש הרגשתי כאילו ניתקו אותי מעורק חיים מסוים, ומכל ההמולה של העיר, וכל האקשן של העיר. ממש הרגשתי, שמי יודע כמה אקשן כבר היה לי בכיתה א' ו-ב' בעיר. זאת אומרת, או לפני כן אפילו, אבל ככה הרגשתי, אז כלפי הילדים, דווקא הסיפור המשפחתי שלי, השתמשתי בו כמשהו שהוא קצת מגניב אפילו. בדיוק התחילו אז הטלנובלות הספרדיות, אני חושבת, והרגשתי שאני ממש משתלבת בטרנד. ופשוט אמרתי, להם, לאמא שלי היה רומן עם אבא שלי, וכן, והוא נפטר, ואני ככה, ויש לי עוד שתי אחיות, ואנחנו לא בקשר וזה, כאילו את כל הפיתולים. הרגשתי מאוד טוב עם זה, האמת, אז, זה רק מראה כמה לא הבנתי את החוסר.

דפנה: ומה דמיינת שיהיה בפרק [צוחקת] סיום העונה?

נועה: שאלה טובה. בואי נראה. תראי, טוב, אני אלך לסוף טוב, אין מה לעשות. שאני כמובן בקשר עם אחיותיי, ואנחנו חיות בעושר ואושר.

דפנה: כי בטלנובלה אמיתית, הוא גם היה חוזר מן המתים. היה מתברר שהוא עשה ניתוח פנים במקום אחר…

דפנה: אוי, הלוואי, הלוואי. זה מזכיר לי, אגב, שרציתי לספר לך, כי בכל זאת אמרת לא להתכונן, אבל אני קצת התכוננתי, אין מה לעשות. גם תיארתי לעצמי שיש אנשים שמתכוננים יותר ופחות, זה בטח גם מעניין לך לראות מי עושה את הרשימות ומי לא.

דפנה: אני לא אמרתי לך לא להתכונן, [נועה צוחקת] אני אמרתי שאני לא עושה שיחת הכנה, כי אני רוצה לשמוע בלייב.

נועה: אז אה… [צוחקת] לא, אז פשוט לפני כמה זמן היה לי חלום, תראי, יש לי תקופות כאלה שחלומות נהיים יותר ברורים ויותר מפורטים, אתה זוכר אותם יותר. זה חלום שקצת היה באיזושהי וריאציה, גם לפני כן, אבל בגלל שהוא היה עכשיו לאחרונה ממש, אני זוכרת אותו טוב. שאני חולמת שאבא שלי בחיים בעצם, ואמא שלי אומרת לי פתאום, הוא בחיים, והוא שם ושם, גר פה ופה, ועובד פה ופה, וזה היה חלום מטלטל. זאת אומרת, ממש כאילו, ככה קמתי עם זה עוד, ואני לא זוכרת אם האחיות שלי היו בחלום הזה או לא, אבל אני זוכרת שזה היה נורא ואיום להרגיש שהוא היה כאן כל השנים האלה, ולא יצר איתי קשר, ולא רצה ליצור איתי קשר. אז ככה, זה היה חלום מטלטל כזה. וזה אפרופו זה, שבסוף הטלנובלה הוא יחזור.

דפנה: כן.

נועה: יכול להיות שאם אני רגע חושבת על החלום הזה, יש בזה משהו כזה שהמוות שלו, הייתי נוכחת, אבל לא הייתי נוכחת בו באמת. עוד לא הייתי בהכרה ובתודעה, ושבעצם לא חוויתי. את רגע האסון לא חוויתי בעצם. ואני חושבת שהחלום הזה קצת מבטא את זה, שבעצם, אם לא חוויתי את זה, אולי זה לא קרה. זאת אומרת, אולי הוא עדיין פה באיזשהו מקום, כי זה כל כך לא ממשי.

דפנה: כן.

נועה: מעניין. [צוחקת] עשיתי על עצמי אנליזה קצרה.

דפנה: קודם את אמרת שאת הרגשת כאילו, חושבים עלייך שאת קצת מתנשאת וזה, אבל הרי יש כאן שני רבדים. יש מצד אחד את הנסיבות שבהן נולדת, ויש את העובדה שמדובר באדם מפורסם, מוערך, שיש לו איזה מקום בתרבות, אני מניחה אבל שהסיפור הזה הוא קשה גם בלי קשר למי הוא היה ו…

נועה: נכון, נכון מאוד. אני חושבת שבסרט ניסיתי בעצם לעשות שני דברים, שני מהלכים. ניסיתי לעשות סרט על יעקב שבתאי הסופר, ככה קצת להבין… ומי הוא היה, הביוגרפיה שלו, שהיא לא כוללת את הסיפור המשפחתי שלנו, וגם קצת לראות את הקשר בין היצירות שלו לחיים שלו, והצד השני, או המישור השני של הסרט, היה באמת להיכנס לתוך ככה הפיתול המשפחתי, המורכבות המשפחתית, והמוות שלו, והזהות שלי בתוך כל זה, ואני חושבת בדיעבד, שאם הייתי עושה את הסרט היום, הייתי עושה אותו רק על הקונסטלציה המשפחתית, כי אני חושבת שזה הדבר הבוער באמת. ומה שקרה זה, שכבר עברו עשר שנים מאז שעשיתי את הסרט, והיום אני תופסת את זה אחרת. זאת אומרת, אני היום, אולי בגלל שכבר יש לי משפחה משלי, הטרגדיה היא הרבה יותר ברורה לי. פתאום אני מבינה שהסיפור בעצם, הסיפור שלי, הוא בעצם, הלב שלו זה בטרגדיה האיומה הזאת, שאבא שלי בעצם, המוות שלו השאיר המון המון קצוות פרומים. זה קצת לא ייאמן. זאת אומרת, הטיימינג הזה שהוא שמונה חודשים אחרי שנולדתי, והכל בדיוק מבעבע, ויעזוב את הבית או לא יעזוב את הבית, והכל באמת שם, והדבר הגדול הזה שהוא אני בעצם, כאילו, פתאום נמצא כאילו, משהו מוחשי ככה, שביטוי מוחשי לרומן שהיה ביניהם. והטיימינג הזה שבו הוא עומד, פשוט השאיר כל כך הרבה קצוות פרומים, אני חושבת שזה לב הטרגדיה. זאת אומרת, זה הדבר. זהו, ככה אני רואה את זה היום, וזה מעניין, כי כשאתה בתוך הסיפור, אתה לא תמיד רואה אותו בצורה כל כך צלולה. שלא לומר שתמיד יש דברים שאתה לא רואה בצורה צלולה, אם אתה בתוך הסיפור, אני חושבת. וזה דבר שהלך, וככה, נהיה יותר ויותר צלול בשנים האחרונות, פתאום אני מבינה את זה.

דפנה: המצלמה לא נותנת לך איזה מרחק?

נועה: אה… בסרט?

דפנה: לא, בכלל, את אומרת שגם עכשיו, נגיד, את מצלמת את אמא שלך, או דברים כאלה. מצלמה זה לא איזה דרך להסתכל קצת, כאילו, זה את מסתכלת, אבל זה לא ממש את מסתכלת?

נועה: דווקא אני לא מרגישה ככה, דווקא אני לא מרגישה ככה. אני חושבת שזה באמת יותר… זה ממש נטו רצון לתעד. כאילו, שישאר לי משהו. אני חושבת שזה יותר זה. גם בסרט על אבא שלי בעצם, הרבה מרואיינים כבר אינם. דוד שלי יואל כבר איננו ו…

דפנה: שהספקת לדבר איתו אבל.

נועה: כן. הספקתי לדבר איתו, וזה גם סיפור מדהים. זאת אומרת, הספקתי לדבר איתו, והספקתי לא רק לדבר איתו, אלא ממש ליצור איתו יחסים, במשך שבע שנים עד שהוא נפטר.

דפנה: רגע, לאבא שלך היו שני אחים.

נועה: כן, היה לו אח קטן או אמצעי, בשם אהרון שבתאי, שעדיין איתנו. יואל שבתאי היה האח הקטן. אני חושבת שבין כל אחד מהם הפרידו שש שנים.

דפנה: איפה נפגשת איתו? זה נראה לא בארץ, נכון?

נועה: לא, זה לא בארץ. מה שקרה זה, אני אספר את זה מההתחלה, זה בסדר?

דפנה: נהדר.

נועה: אין טוב מההתחלה. האמת היא שהמפגש עם יואל בעצם הוציא אותי לדרך, כי יכול להיות שהייתי מורחת את זה עוד כמה שנים בלי לעשות שום דבר, כי המשימה הזאת נראתה לי כמו לטפס על האוורסט בערך, אבל אז נפגשתי עם מי שתרגמה את הספר של אבא שלי, את "זיכרון דברים" לצרפתית. והיא גרה בפריז, והייתה מיודדת עם יואל ועם אשתו. יואל בעצם גדל בארץ, אבל הוא עבר ללמוד נגינת עוגב בפריז. כן, דבר נורא רגיל. שם התאהב באישה ונישא לה, ונולדו להם שלושה ילדים, שתי תאומות וילד ואז הם עברו לגור בדרום צרפת. אז אותה מתרגמת הכירה אותם טוב, וידעה לספר שהוא חולה, בסרטן. היא לא אמרה יותר מזה, היא לא אמרה איזה סוג סרטן, או כמה זמן נותר לו, או משהו כזה, אבל אמא שלי מיהרה לעודד אותי לנסוע אליו. זאת אומרת, פשוט להפגש איתו, לא לבזבז זמן ולא כלום.

דפנה: עד אז לא היו קשרים עם הצד הזה של המשפחה?

נועה: אה… היו, אבל הם היו ככה רופפים מאוד. זאת אומרת, נגיד את יואל, הוא גם גר בחו"ל, אז גם בגלל זה לא היה קשר, אבל גם כשהוא גר בארץ, אז אני זוכרת שהוא בא אלינו נגיד שלוש פעמים לביקור, הוא היה צייר מחונן וגם מוזיקאי מחונן, אז אני זוכרת שהוא הביא לנו כמה ציורים, כשהייתי קטנה. אבל בערך בגיל, אני חושבת, אני רוצה להגיד גיל שש או שבע, אני כבר לא זוכרת שהוא היה איתנו בקשר, וידעתי באופן מעורפל שיש לו באמת ילדים שהם בני דודים שלי וכולי. זהו, ואז פשוט קיבלתי מאותה אישה את המייל שלו וכתבתי לו, וכתבתי לו ככה, אמרתי, אני אעשה איזשהו, כדי שהוא לא ידחה אותי, כי אולי הוא לא ירצה, או לא מתאים לו שאני בדיוק אבוא אליו פתאום עכשיו, אפילו שתכננתי לקחת מלון, כן, אבל בכל זאת, אם לא יתחשק לו להפגש איתי, אז אני אגיד לו שפשוט, אני נוסעת נסיעת עבודה לאיזור, במקרה.

דפנה: עברתי במקרה בדרום צרפת.

נועה: ממש, ממש במקרה, ורצה הגורל, אני מגיעה לאזור, ובוא ניפגש, ובאמת זה מה שכתבתי לו, כל כך רציתי להישמע נון שלנטית, שאפילו לא שאלתי אותו באיזה כפר הוא גר. זאת אומרת, רציתי שזה יהיה הכי על הדרך, כאילו, שזה לא יטריד אותו, לא ירתיע אותו בשום צורה. אז נכנסתי לחשבון הפייסבוק של הבן שלו, של דוד, כדי לראות שמה באיזה כפר הוא גר. ואז ראיתי שהוא גר ב-Arles, שזה כפר ימי ביניימי, כזה, אולי אפילו עיירה, אולי אפילו עיר, אני לא יודעת.

דפנה: שרבים וטובים מן האימפרסיוניסטים עברו שם בהיסטוריה.

נועה: נכון, נכון, נכון. אז קניתי כרטיסים, הזמנתי מלון בארל, קניתי כרטיסי טיסה, ונחתתי שם, זה היה בינואר 2003, אני חושבת, זה היה בשיא… לא, לא 2003, כמובן. אה… 2012, משהו כזה, והיה שם כפור, אז בדיוק הייתה שם איזו קרה כזאת, זה היה קר, קר, קר, קר. והגעתי למלון, והרמתי טלפון ליואל, ואמרתי, אני פה, בוא ניפגש, כאילו זה. והוא אמר: "איפה את בדיוק"?

אמרתי: "אני בארל, אני ב…"

הוא אמר: "אני לא גר בארל. לא גר בארל". מה עושים?

אז הסתבר שהוא גר ב-Saint-Remy, שזה כפר שבמרחק חצי שעה משם. אבל בהיותי לא דוברת צרפתית, זה היה מאוד קשה להתמצא שם גם עם תחבורה. בקיצור, מה שיצא זה שהכי הייתי לטרחה. הוא פשוט לקח את עצמו, נסע בקור לארל, ואז גם בעצם לקח אותי, אחר כך אסף אותי לבית שלו, וישנתי אצלו בביקור הזה, וגם בביקור שלאחריו. ואני זוכרת שכשהוא נכנס לחד… למלון, בעצם אחרי שלא ראיתי אותו שנים, זה פשוט, זלגו לי דמעות, את הביטוי, "זולגות הדמעות מעצמן"? זה פשוט מן מפל כזה של דמעות, בלי קול בכלל, כי זה היה כל כך מטלטל לראות אותו.

דפנה: למה בעצם?

נועה: זה פשוט, תראי, אין הסבר מדויק לזה, אבל אני יכולה להסיק שזה פשוט כנראה דבר שכל כך לא נגעתי בו. זאת אומרת, לא נגעתי בדבר הזה, בדמות של אבא שלי, במשפחה שלו. זה אדם שלא נפגשתי איתו, וגם לא הייתי בטוחה שאני עוד אפגש איתו, אפילו שהוא דוד שלי ממש, ולראות אותו, אני הרגשתי שזה ממש, בכלל, כל הנסיעה הזאת לארל, אבל גם לעשות את הסרט, במובן מסוים זה היה כמו להשתלשל לתהום. ככה אני הרגשתי, זה היה ממש להשתלשל לתהום, כאילו…

דפנה: זאת אומרת שיש סכנה ליפול ולהתרסק?

נועה: כנראה. כי זה הדימוי שהיה לי בראש, כן. כשאני מנסה לנסח באמת למה חששתי מנפילה, כאילו מה הייתה יכולה להיות הנפילה כבר. אני לא יודעת. אבל זה היה ממש, ממש, ממש מטלטל. זאת אומרת, סליחה על המילה הקלישאתית…

דפנה: אני מניחה שהנפילה הייתה, יכולה להיות דחייה.

נועה: נכון, יכול להיות שזה היה זה. נכון, וגם אני חושבת, חשש ממה שאני עלולה לגלות. לא ידעתי אפילו מה, אבל אולי פתאום אני לא יודעת. אולי אני אגלה שאבא שלי לא אהב את אמא שלי, למשל, שזה הכל היה רק מצידה, נגיד. זה משהו שעבר לי בראש, כשעשיתי את הסרט.

דפנה: אבל זה היה רומן נורא ארוך.

נועה: נכון, נכון. זה היה עשר שנים, וגם אחר כך גם ראיתי מכתבים שהעידו בגוף ראשון על זה שכן הייתה שם אהבה. אבל אני חושבת שבאמת, כשעשיתי את הסרט, פעם ראשונה חשבתי על זה שבאמת…

דפנה: אם זה מה שהיית מגלה, זה היה שובר אותך בשביל עצמך, איך הוא בשביל אמא שלך?

נועה: אני חושבת שקודם כול בשביל עצמי, אני חייבת להגיד. כי אני חושבת שכילד אתה רוצה להרגיש רצוי, פשוט. זה דבר נורא בסיסי שהבנתי אותו במהלך העבודה על הסרט, בגלל הפחד הזה שאני אגלה שלא הייתי רצויה. והאמת היא שלא הייתי לגמרי רצויה. זאת אומרת, קצת סיבכתי לו את החיים, אני חושבת. אז זה ככה משהו שהייתי צריכה ליישב. ליישב בפנים, בעצמי.

דפנה: אבל גדלת מאוד מאוד קרובה לאמא שלך, נכון?

נועה: כן, קרובה ורחוקה, את יודעת, אמא שלי הייתה אשת קריירה והייתה המון המון זמן לא בבית, אני התחלתי להתחשבן איתה רק בגיל מאוחר [צוחקת]. אפרופו הנטייה להחליק דברים קצת, כשגדלתי איתה, הייתי נורא, נורא, נורא הזדהיתי איתה, ונורא הייתי גאה בה וכולי. אבל היו גם מתחים, והיתה כמו אצל כל אמא ובת.

דפנה: כן.

נועה: יש גם מזה וגם מזה. אבל בגדול, כן. היו לנו יחסים טובים. אנחנו ביחסים טובים עם כל המורכבות.

דפנה: אז בסצנות שצילמת בסרט, שמופיעות בסרט עם יואל, יש איזשהו מתח כזה. בעיקר כל פעם שאת מרימה את המצלמה.

נועה: כן.

דפנה: יש לו מין אנטגוניזם כזה.

נועה: כן, כן, כן. בכלל, בביקור הזה של… בארל, זאת אומרת, שאחר כך נסענו לסן רמי, בביקור הזה, בעצם כל הביקור, ניסיתי לשכנע אותו להצטלם לסרט, מאוד בעדינות. את רואה, אני לא אדם אגרסיבי בשום צורה. ולא הצלחתי לשכנע אותו בשום אופן. באמת, גם זה היה ביקור כזה, גם היה קר, וגם, לא יודעת. וגם יואל, הוא היה איש לא כל כך פשוט. זאת אומרת, הוא היה… הוא מאוד מאוד מופנם. אז לא הצלחתי לצלם אותו בסוף. לא רק שלא הצלחתי לצלם אותו, גם יש איזה חוק כזה אצל דוקומנטריסטים, שעדיף, אולי כמו שאת עשית במקרה שלנו, זאת אומרת, לא שאלת אותי שאלות לפני השיחה. אז ככה גם בדוקו, עדיף לא לדבר, אם זה לא אל מול המצלמה. לא לדבר על הדברים שאתה רוצה לדבר מול המצלמה לפני כן, כי אז זה יאבד מהחוזק שלהם ומהאותנטיות. אז תארי לך שפשוט הייתי אצלו שבוע שלם, וגם נמנעתי מלדבר איתו על מה שבאמת רציתי לדבר איתו, שזה על אבא שלי. זה פשוט היה ביקור מאוד מאוד משונה, באמת, מאוד משונה. זהו, ולא הצלחתי לצלם אותו. ואז נשארנו בקשר של מכתבים וכולי, וגם מצאתי מכתבים של אבא שלי שהוא כתב לאמא שלי מביקור אצל יואל. אז הוא תיאר שם את יואל במילים מאוד מאוד מאוד יפות ונדיבות, והראיתי, שלחתי ליואל את זה במייל, שזה גם עניין. איך אתה פתאום, כאילו, יכול להשפיע על יחסים של אדם מת בעצם עם אחיו, גם אחרי המוות. כאילו, אתה עוד יכול שם לתפעל דברים. וזהו, וחזרתי באביב, באביב זה גן עדן מטורף. כאילו פשוט, הוא גר פשוט באמת בכפר. הוא גר ככה בשוליים של הכפר, ליד שדות וכולי, וזה פשוט היה ההפך המושלם. באמת, ההתפוצצות של טבע וצבעים ואז גם איכשהו הצלחתי לרכך אותו, והצלחתי לצלם אותו. אבל זה היה תהליך. אבל איכשהו הצלחתי לרכך אותו ולצלם אותו, ו…

דפנה: ושמרתם על קשר בהמשך?

נועה: ושמרנו על קשר אחר כך, כן. הוא גם בא לארץ, הוא היה בטיפולים שם, אבל הסרטן למשך תקופה מסוימת הפך לכרוני, אז הוא החזיק עוד מעמד שבע שנים. כשהוא בא לארץ לביקור, אז לפעמים הייתי נותנת לו את הבית שלי. גרתי אז לבד, עוד לא הייתי ככה, עם משפחה אז, אז הוא גר אצלי, וממש יצרנו יחסים, ממש. וזה פשוט מדהים, זה מתנה מדהימה. באמת, זו אחת המתנות שזכיתי לקבל בזכות הסרט…

דפנה: זה די אדיר.

נועה: ממש.

דפנה: כן, מאוד מצער שזה נגמר אחרי שבע שנים.

נועה: כן, זה מעניין. זאת אומרת, סתם, אני חושבת על זה ככה, שהאבל שלי על יואל קצת מקפל בתוכו את האבל שלי אולי, על אבא שלי. אבל אני בעיקר ממש מודה על זה שהיה לנו את ההזדמנות להיות דוד ואחיינית. אז זה, זה נס קטן.

דפנה: על מה באמת דיברתם כשלא דיברתם על אבא שלך?

נועה: אז קודם כל, הייתה סצנה סוריאליסטית לגמרי, שעוד לפני שהוא לקח אותי אליו הביתה. עוד היינו בארל, אז ככה, באמת, תחשבי גם על הסיטואציה. זה הרי זה ספרותי לגמרי. כאילו, אחיינית, כאילו, שנולדה, מחוץ לנישואים, לא משנה, פוגשת דוד שהיא לא פגשה שנים, במקום רחוק. פשוט הלכנו בארל ודיברנו ככה, קצת מין סמול טוק כזה, אבל הוא לא היה אדם של סמול טוק, אז זה קצת היה מצחיק. אבל ניסינו, ותוך כדי זה אנחנו הולכים בבית המשוגעים שבו היה מאושפז ואן גוך, וככה, זה היה, הכל היה סוריאליסטי לגמרי. אז אני חושבת שדיברנו באמת על החיים של יואל יותר. על מה הוא עושה, על מה… זאת אומרת, מה עבר עליו בצרפת. על הילדים הרבה.

דפנה: יצא לך לשמוע אותו מנגן בעוגב?

נועה: אה… לא, אבל בפסחא, כי כשחזרתי היה אביב והיה גם חג הפסחא, אז הם הלכו לכנסייה בכפר השכן, ושמה ניגנו איזושהי יצירה, הלוואי והייתי זוכרת של איזה מלחין, אבל מישהו כמו באך למשל. בעוגב. וראיתי אותו מתרגש עד דמעות, ממש. יש לי את זה אפילו קצת מצולם. רציתי גם אותו אחר כך לצלם בסרט, כי זה ה… סדרתי אצלי, הצילום כנראה של המשפחה.

דפנה: סיפקו לך משפחה שאת יכולה לעשות עליה סדרה.

נועה: כן, נכון. ממש ככה. תודה. נתת לי את התירוץ, את צודקת, נכון. למה להילחם בזה כשיש לי את זה? אבל כן, אז זה היה לי איתו זמן, זמן של חסד ממש.

דפנה: ועם הדוד השני?

נועה: עם אהרון… [צוחקת]

דפנה: היה קשר כל השנים או ש…?

נועה: אני חושבת שאותו דבר, פחות או יותר. אולי קצת יותר, כי הוא גר בארץ, אז כמו שאהרון אומר לי בסרט, נולדו לו שישה ילדים, והיו לו המון בעיות משלו [צוחקת], זה משהו שבהתחלה לא כל כך הבנתי, והרבה שנים קצת כעסתי עליו, שהוא לא לוקח עליי, פורס עליי חסות, וככה מאמץ אותי אליו, לא באופן רשמי, אבל…

דפנה: בתור הדמות הגברית.

נועה: לא יודעת, משהו, או לפחות בתור דוד, פשוט. אבל היום אני באמת מבינה שזה לא היה רק מהשפתיים. הוא באמת נולדו לו שישה ילדים, ובאמת היו לו הרבה בעיות.

דפנה: זה אומר שיש לך שישה בני דודים, או שאין שם מי יודע מה איזה קשר?

נועה: לא, יש לי, יש לי לגמרי. אנחנו לא… זה לא קשר הדוק כמו שיש לי במשפחה של אמא שלי, נגיד, זה באמת עניין, כי המשפחה של אמא שלי היא משפחה מאוד, מאוד, מאוד ככה הדוקה, ושומרת על קשרים נורא, נורא קרובים. יש לה שתי אחיות. זאת אומרת, אחת נפטרה כבר, אבל יש לה עוד אחות צעירה ממנה, ואנחנו מאוד מאוד מקפידים להיפגש וכולי. והצד השני של המשפחה זה ממש תמונת ראי, זה… פעם השוויתי את זה למן עיר רפאים כזאת שרואים במערבונים, שיש רק כאלה כדורי זרדים שמתגלגלים שם ברוח, אותו דבר. פשוט אין שום דבר. אין אף אחד בבית, כאילו, אין שום דבר. אז ככה זה היה המון המון שנים, וגם עכשיו הקשרים הם לא מאוד מאוד הדוקים, אבל יש קשרים. לפעמים אנחנו ככה כותבים אחד לשני משהו, או נגיד ננו ביום הולדת, אני מברכת אותה, ופעם ב… פעם ב… פעם ב… יש איזו ארוחת צהריים ככה שאמא שלי עושה, וכולם באים, וככה, כן.

דפנה: זה חסר לך בתור בת יחידה?

נועה: אני חושבת שכן. אני חושבת שכן. היה איזה מין תחושה של איזה ריק כזה. אני חושבת שכן. כי זה באמת, להיות בת יחידה גם במשפחה חד-הורית, זה כזה מן… אתה לא יכול להימלט מהבדידות, כאילו. היא נוכחת על הצדדים הטובים והלא טובים, יש גם נעימות בבדידות, אבל כן, אני חושבת שהיה חסר לי, כן. אז אימצתי באמת, נגיד, מהצד של אמא שלי, יש לי בת דודה שהיא מתפקדת קצת כמו אחותי.

דפנה: זו שגרה פה בשכנות?

נועה: כן, כן. זה ממש תסמונת אחות גדולה, כאילו, קלאסית. זאת אומרת, אני ממש מעתיקה אותה, כאילו. היא נסעה לניו יורק, נסעתי לניו יורק. היא למדה את זה… כאילו, כזה.

דפנה: טוב שיש כזה אבל.

נועה: כן, כן, כן, לא, זה טוב מאוד.

דפנה: ואחרי הסרט, אחרי שבאמת למדת הרבה דברים חדשים, אני מניחה, על אבא שלך, לא רק בהקשר של היותו אבא שלך, זה ריכך, או החריף את התחושה של האובדן?

נועה: אני חושבת שזה… תראי, זה מילא את החלל. זה מילא את החלל בסיפורים ששמעתי שהם יד שנייה, את יודעת, בהמון המון סיפורים שאני יודעת עליו עכשיו, המון המון עובדות. זה כמעט נוגע ללב, אני מניחה. למי שרואה את זה מבחוץ, כמה אני כאילו, עכשיו יודעת לספר עליו. זה קצת כאילו אפילו אובססיבי. יודעת להגיד שהוא היה ככה וזכה בפרס הזה, ובשנה הזאת, ופגש את ההוא וכולי. אז מצד אחד זה מילא את החלל במשהו, יש משהו. אבל מצד שני זה כמובן קצת החריף או יצר איזה געגוע, שלא היה שם לפני כן. געגוע למשהו שאומנם לא הכרתי, אבל כן משהו שהיה לי לזמן קצר והלך לאיבוד. וזה בעיקר החריף את תחושת הכמעטיות. כאילו. זה כמעט, זה הכל כמעט. כאילו, את יודעת, חפפנו פה ככה שמונה חודשים, ויש גם את הכמעט של… כמעט הייתי במודעות כדי לזכור משהו מזה, אבל לא הייתי. ומצד שני, גם את הכמעט הזה של, אנחנו באותו מקום. אני גרה בתל אביב, אני גרה בעיר שלו. אני עוברת, הולכת במקומות שהוא הלך בהם. אני יודעת בבירור שפה הוא ישב, פה הוא גר, פה הוא גדל, פה הוא עשה את זה, זה, זה, ואין אותו.

דפנה: קודם כשאת אמרת איזה תל אביב כבר הייתה לי בכיתה א', אז חשבתי על זה, אולי את אפילו לא יודעת את זה, וזה זיכרון גנטי, את יודעת.

נועה: יכול להיות, נכון. יכול להיות. באמת גרנו לא מאוד רחוק מהמקום שבו הוא גר. אבל זה בעיקר, בעיקר חריף היום, אני חושבת. כשאני הולכת באמת ברחובות שאני יודעת שהוא הלך בהם, והדבר הזה שכאילו, אם לא מימד הזמן, אז היינו יכולים אולי איכשהו להתאחד. זאת אומרת, זה ממש, זה… המקום כבר ישנו. כאילו, אני באותו מקום. רק עכשיו לסדר את עניין הזמן, ואנחנו בסדר, ואנחנו מסונכרנים.

דפנה: את ואיינשטיין כאילו, נאבקים באותו עניין.

נועה: כן. ממש. כן, עם יכולות שונות, כן?

דפנה: כן.

נועה: עם מסוגלות שונה לפתור בעיות, אבל כן, אבל הרצון לפתור אותן ישנו ממש. אז הדבר הזה של הכמעט, זה כאילו…

דפנה: כל השנים המוות שלו היה נוכח בצורה טקסית גם? או שהוא לא… לא, כזה ללכת לבית קברות, לציין את היום.

נועה: האמת שלא. לא. בטח שלא בצורה עקבית. אולי פעם או פעמיים ביום ההולדת שלו דווקא, אני חושבת שנסענו לבית הקברות. אני לא חושבת שיותר מזה, לא היה איזה משהו סדור. יכול להיות שזה גם היה עוזר. את יודעת, אם מאזינות לנו אמהות חד-הוריות ששכלו את אהובן, אז זה אולי כן יכול להיות… להיות טוב לילדים להרגיש את זה קצת, ככה להנכיח את זה כן, במידה, לא יותר מדי, אבל… אבל לא, לא היה. לא, לא היה. אז זה באמת… זה ככה, הזיכרונות שלו, או זאת אומרת, הזיכרון שלו, או הדמות שלו, היא ככה התפרצה במקומות נורא מסוימים, נגיד אה… לא מסוימים, אלא, סליחה, דווקא מקומות מפתיעים. היה כך וכך שנים ליציאת הספר, והזמינו המון המון אנשים, אנשי תרבות, לבית ביאליק, והם ישבו וקראו את הספר, ככה כל אחד המשיך את השני. היה איזה מרתון קריאה של כמה שעות, ואמא שלי, אני חושבת שהיא ביקשה מדוד שלי, בעלה של אחותה, שייקח אותי לשם לראות. והלכתי לשם, וראיתי שם את עדנה, יושבת. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה, בטח שב… פנים אל פנים, וזה היה מטלטל, זה לא היה נעים בשום אופן, וזה היה נורא, זאת אומרת, מה שאני רוצה לומר בעצם, שאמא שלי השאירה את זה קצת ליד המקרה, כאילו מתי אני אפגוש בסיפור הזה קרוב אליי, או בדמות שלו קרובה אליי, או ב…

דפנה: מה היה כל כך לא נעים בזה?

נועה: אני לא יודעת, אני חושבת שבאמת באתי לשם בלי כלים להתמודד עם זה פשוט. בלי… הייתה לי, שוב, רק את הכותרת, אז לא ידעתי איך להתמודד עם זה, לא ידעתי מה להרגיש אפילו כלפי זה, כי כל כך לא דיברתי את זה עם אמא שלי, שגם לא הבנתי כל כך מה אני מרגישה, לא הייתי זמן לגבש את הדבר הזה. אז באתי שם פשוט בלי כלים, ו…

דפנה: כי זה מצחיק להגיד, אבל את בכלל לא היית צד בעניין.

נועה: נכון. נכון, נכון, אבל יחד עם זה אני איזשהו צד בעניין. כאילו בעל כורחי.

דפנה: כן.

נועה: אז אני חושבת שאמא שלי לא… פשוט לא ניהלה את הדבר הזה, היא העדיפה לא… היא חשבה שהיא עושה משהו טוב, אבל היא לא… פשוט לא לנהל את זה. שלא היו ימים שאנחנו הולכים לבית הקברות, קבועים בשנה, שלא… כאילו, מן כזה. הדברים שהיא כן הייתה מספרת לי לפעמים, זה דווקא סיפורים מצחיקים עליו. סיפורים קטנים. נגיד שהוא נורא נורא שנא פירורים, וחלם להמציא מגנט לפירורים למשל. ושהוא פשוט נורא פחד מכלבים וכשהם היו הולכים יחד אז הוא היה, במקום לגונן עליה מהכלב, כי גם היא מאוד לא אוהבת כלבים, הוא פשוט היה נס על נפשו, כאילו, ומשאיר אותה ככה, להתמודד. אבל אלה היו ממש ככה סיפורים קטנים כאלה, ולא, זה לא הדבר עצמו. כאילו, זה המסביב, אני חושבת. יש בהם קסם, אבל זה לא הדבר עצמו.

דפנה: ועד כמה הזמן שעבר מאז הסרט וזה, שינה בך את ההסתכלות על כל הסיפור?

נועה: אני חושבת שהוא שינה. אני מניחה שבאמת ההסתכלות שלך על אובדן, או התחושה לגביו קצת משתנה עם השנים, זאת אומרת, זה כזה, כל פעם זווית אחרת קצת תופסת אותך. ואצלי המובן מאליו הוא גם שנוצרה לי משפחה, זאת אומרת פגשתי בן זוג והולדנו ילדים, שני ילדים, ויצרנו משפחה, אז זה גם נותן איזושהי זווית אחרת להסתכלות על זה, זאת אומרת, נגיד כשהילדים שלי נולדו, כשהילד הראשון נולד, אז פתאום אתה מוצא את עצמך, משתמש המון במילה "אבא". "הנה אבא", "אבא בוא תיקח את יואב, בוא תרים אותו", "יואבי תראה מי זה? הנה אבא". עכשיו, זו מילה שאמרתי באמת, פעמים ספורות. כאילו, מה זה ספורות? אני מתכוונת במשפחה, כאילו, כן? זו מילה שהיא שגורה, אבל במשפחה, לא היה לי מי לקרוא אבא, כן? זה לא היה… וגם לא דיברנו עליו, וזה, לא היה… כאילו, שום דבר. פתאום המילה הזאת הפכה מילה שאני נזקקת לה המון, אז זה היה דבר ככה שקצת הפתיע אותי. וזה תפס אותי ככה, כאילו, ציינתי לעצמי את זה. כלומר, ש… אוי, פתאום מילה שהופכת להיות שימושית מאוד. ובאמת…

דפנה: כשאת מדברת על אבא שלך עם אמא שלך, את אומרת "אבא" או שאת אומרת "יענקל'ה"?

נועה: אני אומרת אבא, שאלה נהדרת. אני אומרת אבא. אבל זה באמת, זה עדיין קצת נושא כבד, אנחנו לא מדברות על זה באופן כל כך קליל, וזה עדיין, זה עדיין דבר, כאילו, זה… אנחנו מדברות על זה לא באופן גם טראגי, זה לא שישר זולגות דמעות, אבל… אם אנחנו מדברות עליו, זה… זה הרבה פעמים צריך לברר משהו בקשר למה שהיה, או ככה זה. אבל זהו, וגם אני חושבת שגם העובדה שפתאום אני רואה דמות אבהית לידי כל הזמן, שזה הבן זוג שלי, אז… שהוא גם אבא, אני חושבת שהוא בסדר גמור פלוס פלוס, אז אני פתאום מבינה גם מה עבד לי יותר טוב. יש לי מושג יותר קונקרטי של מה יכול היה להיות לי, אם הוא היה נשאר בחיים. ועוד כמה "אם-ים". אם הוא היה נשאר בחיים, אם הוא היה עוזב את הבית… אבל לא משנה, זה עדיין ככה קצת ממחיש לי את זה ו…

דפנה: תראי, מאחר שזה הכל ספקולציה, את יכולה לבחור ב"אם" היותר, שיותר מוצא חן בעינייך.

נועה: לגמרי, נכון. אני, הסיפור שאני מספרת לעצמי זה שהוא היה עוזב את הבית, והיינו משפחה מאושרת, אבל אני רוצה ש… באותה נשימה, אני רוצה שגם הם יהיו מאושרים, גם האחיות שלי וגם ה… אז כאילו, אני לא יודעת, עוד לא ברור לי הסוף הזה הטוב לגמרי.

דפנה: קומונה.

נועה: כן, בדיוק. אני… חווילה כזאת שאומרים… אבל כן, אז זה דבר שנגיד, עוד משהו שהשנים עשו, שפתאום אני רואה באמת מה זה אבא מתפקד ומה אבד לי. וגם הדבר הזה באמת שאמרתי, שאני פתאום מבינה את הטרגדיה יותר. זאת אומרת שבאמת, הטרגדיה הזאת עם הטיימינג הזה. בקצוות הפרומים.

דפנה: כן. היה עוד משהו שהכנת?

נועה: אני אבדוק, רגע, יש לי רשימה ב-Notes. חכי.

דפנה: נהדר…

נועה: [צוחקת] אני חושבת, אבל זה לא כל כך משהו שהוא מגובש, רק אפרופו זה שהשנים עושות משהו וזה, אז הבן שלי הוא כבר בן שש וחצי, והוא כבר יודע שיש לו סבא שאיננו נוכח, שהוא מת, סבא יענקל'ה, שהוא קורא לו ינקה, וזה עוד שלב. זאת אומרת, הנה עוד משהו שקצת משנה, או קצת מוסיף לדבר הזה, זאת אומרת, זה כל הזמן דבר שחי, הנוכחות שלו, החסר שלו, הכל. זה גם עניין כזה, איך מתווכים את זה לילד וכולי. אני עוד לא, עוד אין לי את כל התשובות לזה, אבל בינתיים אני משתדלת שזה יהיה משהו נורא נורא טבעי.

דפנה: במובן הזה זה בטח עוזר שיש איזה מורשת שהיא בצורה של, נגיד, יצירות וספרים…

נועה: נכון.

דפנה: ושאפשר להגיד, תראה, אתה בא מאיזה מקום ש…

נועה: נכון, נכון, נכון, לגמרי, אני נותנת לו את גאוות היחידה הזאת, שאבא שלו… שסבא שלו, סליחה, עשה דברים וישיר מאחוריו יצירות. ניסיתי גם להקריא לו אפילו את "הקרפד", יש לו מחזה לילדים, אבל זה כתוב בצורה של מחזה, אז קשה קצת… עכשיו אני מקווה שאולי יציגו את זה, נגיד, קיצור, יכול להיות ש… [צוחקת] אם אני אוכל לקחת אותו לראות את זה, זה יהיה עדיף. אז אני עכשיו יותר מספרת לו את זה, אבל אני יותר מספרת לו את זה במובן שהיה לו סבא ואיננו, ואני עוד קצת ככה, חוסכת ממנו את הסיפור המשפחתי. אני צריכה לחשוב איך אני עושה את זה. אבל כן, אז זהו. [צוחקת]

דפנה: זה סוף הנוטס?

נועה: אני חושבת שכן, בוא נראה מה עוד יש לי.

דפנה: את לא רצינית.

נועה: אני חושבת שזה בסדר. כן, נראה לי בסדר. נראה לי בסדר.

דפנה: תודה רבה, נועה.

נועה: תודה לך. [צוחקת]

[מוזיקה]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

1 view0 comments

Comments


bottom of page