שרה פון שוורצה הייתה כל חייה במרוץ, במרדף אחרי הזמן ואחרי הדבר הבא. ואז באה הקורונה, והשחקנית והבמאית עטורת הפרסים והעסוקה חשבה שכשהתיאטרון סגור זו הזדמנות נפלאה לביים מחזה שלא הצליחה למצוא זמן לעבוד עליו קודם. ואז היא איבדה את ההכרה. במהלך החזרות. החוויה הזו וכל מה שבא בעקבותיה הצילה את חייה – במובן הפיזי הפשוט, כשהתברר שיש לה מפרצת במוח, וגם במובן הנפשי, שהביא איתו יכולת הקשבה וחמלה וסליחה. שרה אומרת שלמה שחוותה לא היה היבט דתי, אבל מאחר שהיא נולדה למשפחה גרמנית נוצרית שהתגיירה בזמן שאמהּ הייתה בהיריון איתה, ומאחר שהיא מוצאת צורך להתפלל – ולגמרי לא ברור לה למה אנשים אחרים מבקשים שהיא תגדיר למי בדיוק היא מתפללת, השיחה שלנו נגעה גם בדברים האלה, כמובן וגם ברקע להצגה ״בין שני עולמות״ שכתבה והציגה בארץ ובגרמניה לפני יותר מעשור.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/07/2024.
קריין: "על החיים ועל המוות", עורכת ומגישה דפנה לוי.
[מוזיקת ג'אז]
דפנה: שרה פון שוורצה הייתה כל חייה במירוץ, במרדף אחרי הזמן ואחרי הדבר הבא. ואז באה הקורונה, והשחקנית והבימאית עטורת הפרסים והעסוקה, חשבה שכשהתיאטרון סגור זאת הזדמנות נפלאה לביים מחזה שלא הצליחה למצוא זמן לעבוד עליו קודם. ואז היא איבדה את ההכרה במהלך החזרות. והחוויה הזאת, וכל מה שבא בעקבותיה הצילו את חייה. קודם כל במובן הפיזי הפשוט, כשהתברר שיש לה מפרצת במוח, וגם במובן הנפשי, שהביא איתו יכולת הקשבה, וחמלה וסליחה.
שרה אומרת שלמה שחוותה לא היה היבט דתי. אבל מאחר שהיא נולדה במשפחה גרמנית נוצרית שהתגיירה בזמן שאמא שלה הייתה בהריון איתה, ומאחר שהיא מוצאת צורך להתפלל ולגמרי לא ברור לה למה אנשים אחרים מבקשים שהיא תגדיר למי בדיוק היא מתפללת, השיחה שלנו נגעה גם בדברים האלה, כמובן, וגם ברקע להצגה "בין שני עולמות", ששרה כתבה והציגה בארץ ובגרמניה כבר לפני יותר מעשור.
שרה: בזאת ה… העליה ההירואית שלנו התחילה להתרסק לעבר ה… [מגחכת]
דפנה: רק אז זה טוב, זה כבר אחרי הרבה שנים, כבר אנחנו היינו כמעט…
שרה: כן, היינו סיפור, היינו סיפור הצלחה.
דפנה: כן.
שרה: היינו סיפור הצלחה. היינו משפחה שלמה של גרמנים שחיים פה בשלווה ובנחת, עד שהסתבר שזה יותר מורכב מזה, להחליף דת, ותרבות, ועדה, וארץ, ושירים, ושפה. זה…
דפנה: אבל את היית נורא קטנה כשהביאו אותך.
שרה: אבל אני הכי לא קיבלתי את זה אף פעם.
דפנה: איך זה? הרי לא הלכת בגרמניה לגן, בית ספר, שום ד… כאילו את, את האינדוקטרינציה קיבלת מפה.
שרה: אני חושבת שבדיוק התחלתי לדבר, כאילו, מתי מתחילים לדבר? באזור גיל שנה, שנה וחצי לקחו אותי. וגם בהריון הייתי על קו התפר. ההורים שלי התגיירו כשהייתי בתוך הבטן. והיה משהו באקט הזה שהיה, כנראה, אני היום מפרשת את זה, אלים לי, פשוט אלים.
דפנה: אבל מצאת לך מקום מכובד ומרכזי בתרבות הישראלית.
שרה: זה לא מקום, אני לא במקום שמקבל כל מה שהוא רוצה. ממש לא. מסע מאוד, מאוד מורכב יש לי בקריירה. זה לא כמו שזה נראה. אני מתארת לעצמי של כל אחד. זאת אומרת, אם אני ארד איתך לפרטים של הקריירה שלך, של הקריירה של כל אדם. זה מסע תמי… תמידי. אני הלכתי קצת נגד הקיר. היום אני אפילו שואלת את עצמי, את יודעת, באופי, באופי שלי, אני לא שחקנית [מגחכת]. וזה, אני חושבת שרציתי ל… לקבל איזשהו זהות, ובמשחק יכולתי להתחבר לזהויות של אנשים, ואז לסלוח. כאילו כל דמות נתנה לי עוד אפשרות לסליחה. לא כל כך הלכתי בשביל לשחק [מצחקקת], הלכתי בשביל להבין.
דפנה: יכול להיות שאם הייתם נשארים בגרמניה והיית גדלה כילדה גרמניה, לא היית שחקנית?
שרה: ממש לא.
דפנה: ומה נטיות הלב שלך אומרות, שמה? שהיית מה?
שרה: אני לא יודעת, זה דלתות מסתובבות, אני לא כל כך חושבת שזה גם משנה מה אתה עושה. משנה איך אתה עושה.
דפנה: כן.
שרה: זאת אומרת, אני יכולתי להיות מנקה. מה זה משנה? משנה איך אתה עושה. כאילו אם אתה עושה את זה בהתמסרות, אתה עושה את זה… בסופו של דבר, אתה צריך לעשות מה שאתה עושה באהבה, ולאהוב לקח לי הרבה זמן. לאהוב, לחמול, לקבל, מאוד נלחמתי. נלחמתי, זה תהליך ארוך.
דפנה: כן.
שרה: כאילו, אני, אני לא רואה את המקצוע של אדם נפרד מה… מהחיים שלו. זאת אומרת…
דפנה: זה אני מסכימה איתך.
שרה: זאת אומרת, המקצוע שלי התכתב עם התהליכים שעברתי. והיום, בדיעבד, אני מסתכלת על זה שבחרתי מקצוע כל כך אה… תחרותי, חיצוני. אני זוכרת שבקורונה למדתי פילוסופיה באוניברסיטה, סמסטר אחד, כי תמיד היה לי את ה… את החור הזה של… לא הלכתי לאקדמיה, כי פחדתי שיגלו עליי, לא הייתי מאובחנת.
דפנה: את הדיסלקציה.
שרה: כן. דיסלקציה, מה שאת רוצה, מספרים, שמות, אני לא זוכרת. כאילו, אני לא זוכרת את השם שלך למשל, אני צריכה להס… צריכה להסתכל, יש לי סימנים ב… לא זוכרת שמות, לא זוכרת מספרים. משוטטת בעולם פעורה לחלוטין. אבל אני כן זוכרת, למשל, את האנרגיה שלך. את הפרטים הביוגרפיים, אני הרבה פעמים… זה מאוד מאוד מורכב ל… להיות שחקנית ככה. משחק היה בשבילי תהליך של ריפוי. בפילוסופיה מדברים על זה ששחק… שאומן הוא עוד יותר נמוך מאמן. מאמן, אומן? זה…
דפנה: כן, כן, craftsman.
שרה: זה שעושה את החפצים. נגיד, זה שמייצר את השולחן הזה, כי אנחנו אפילו את השולחן עושים פייק. ונורא התנגדתי לזה בהתחלה [מגחכת], בסמסטר היחיד שלמדתי באקדמיה. גם כל הזמן רציתי ל… לחקור איתם ביחד, "לא, לא, צריך לשנן חומר". אז אמרתי, "אהה, זה אוניברסיטה, הגברים המציאו את זה, אז זה לא בשבילי". זה ירד, כאילו ממש בשמחה, הורדתי את החלום הזה ממני. החשיפה ל… כאילו לכתבים פילוסופיים קצת יותר לעומק, הייתה מאוד מעניינת. היה ממש מרתק, ואחרי זה הסכמתי איתם עם הפילוסופים הקד… הקדומים. שבעצם באומנות תמיד יש לך איזה פעולה שאתה עושה למען הקהל. זאת אומרת, האם אתה, אה… אתה צריך מאוד מאוד לשמור על הבלאנס בין מה שאתה, חשוב לך לדבר עליו או להציג, לבין העובדה שאתה צריך קהל. והסכמתי איתם בלית ברירה.
דפנה: מאחר שהפודקאסט עוסק במוות, ובאמת הפתעת אותי ואמרת שהייתה לך חוויה של סף מוות, או לא יודעת איך מגדירים את זה בדיוק, אז אני פשוט אתן לך לספר לי את זה.
שרה: כן. אני כתבתי את זה עכשיו אה…
דפנה: את כותבת ממואר?
שרה: לא, כתבתי… יש לי שיטת עבודה. בהתחלה זה היה לשחקנים, ואחרי זה אני מרצה על אה… על זה. עושה סדנאות. לעבוד מבחוץ פנימה. במקום לעבוד אנליזות ולחקור, אז זה, מה שעשיתי במשחק בעצם. פתאום גיליתי שיש בי גם את הדמות הזאת, וגם את הדמות הזאת, וגם את הדמות הזאת, אז הבנתי שאני משתמשת נורא מוגבל בקלידים של הגוף שלי, בגלל החוויות שעברתי. וככה אני פותחת אותם, זאת אומרת, יכולתי לשבת מולך ולדבר איתך בצורה כזאת [נאמר בטונציה נמוכה], ויכולתי לדבר איתך בצורה כזאת, זאת אומרת יש לי בחירה, ולמה בחרתי [נאמר בטונציה גבוהה] להיות בכל אמצע, כל החקירה הזאת. אז פיתחתי שיטה שלמה, שבהתחלה הייתה לשחקנים, ובעצם דרכה הבראתי. ואז הייתי צריכה עוד פרנסה, אז גם עשיתי הרצאות, וכך התייחסתי לזה, זה מין סייד כזה, סייד. ואז קרה הקורונה. הכל הפסיק, פעם ראשונה בחיים הפסקתי, הייתי במירוץ מטורף כל החיים. גם עם ילדים, ולפרנס אותם, והיה מאוד אינטנסיבי, פתאום הפסיקו אותי. אז ביימתי הפקה שלמה ב-זום בגרמניה. ואז אמרתי, טוב, יש מחזה שאני נורא נורא רוצה לעשות, ולא נותנים לי לעשות. זאת אומרת, תמיד אומרים לי: "את בטח בוחרת את ה…" איזה בוחרת? אישה, קודם כל לא בוחרת כלום. שחקנית אישה לא בוחרת כלום. היא צריכה שאיזה מנהל תיאטרון יתאהב בה, ויהיה עפר לרגליה, ואני פחות בקטע. וזה מחזה שנורא רציתי לעשות על ציירת. אז אמרתי: "טוב, הנה ההזדמנות שלך לביים את זה", עשיתי לזה עיבוד, ו…
דפנה: איזה מחזה זה?
שרה: "תמונות מהוצאה להורג".
דפנה: ומי הציירת?
שרה: גלקתיה. אה… זה סיפור דמיוני, זאת אומרת, אומנית שמו… מוזמנת לעבודה של מצביא גדול, וציור ענק כזה, עבודת חייה. והיא רוצה להראות את הזוועות שבמלחמה, והוא רוצה להראות את הניצחון. והיא עושה מה שהיא רוצה. רעש גדול, מגיעה לכלא. יש לה מאהב כזה שהרבה פחות מוכשר ממנה, והוא מקבל את העבודה. והיא כאילו: "אין, עשיתי את זה, אני מוחה. אני שיניתי את העולם, אני זה…" בסוף מבקרת תיאטרון, מבקרת אומנות, בעצם משכנעת את המצביא, שהוא יהיה הרבה יותר גדול אם הוא יציג את הציור שלה, ולא ישרוף אותו, או יחביא אותו. והוא משחרר אותה מהכלא. וכל המרד שלה מקבל איזה קונצנזוס רק בגלל הצבעים, ולא על התוכן. כאילו, ממש מסרסים לה את התוכן של הביקורת. וזה הרגיש לי הכי רלוונטי שיש, ועדיין מרגיש, ועדיין…
דפנה: מי כתב את זה?
שרה: הווארד ברקר.
דפנה: אה, גבר.
שרה: כן. מחזה לא מושלם, אבל אני מאוד אוהבת אה… ועשיתי לו עריכה ועיבוד, ועשיתי אותו עם סטודנטים. זה היה מאוד אינטנסיבי, ב"יורם לוינשטיין" לעשות הפקה בלי תנאים, זה היה קשה. ו… התעלפתי באמצע, זאת אומרת, פתאום באמצע חזרה, אני לא בן אדם שמתעלף, מאוד חזקה. פשוט איבדתי הכרה. ראיתי אותם באמצע סצינה כזה שהיא מציירת בדיוק חייל שנפצע במלחמה, והוא פשוט אה… את יודעת, כמו איזה איש מהקרקס. המעיים שלו בחוץ, יש לו חץ בראש. נותן לאנשים להסתכל בו בתמורה לכסף. והיא ככה מדברת איתו על המלחמה ואיך זה קרה לו. ופשוט אני מתעלפת. פשוט, לא מתעלפת, אני לא שם. אני כאילו באמצע משפט - פאף.
דפנה: ואת זוכרת את זה קורה?
שרה: כן, כן, הכול אני זוכרת. ואני במקום לבן. אני רואה אותם בפייד אאוט כזה, ואני אומרת: "וואו, אולי אני בכל זאת אלך לעשות איזה א.ק.ג?". כי בשנתיים האחרונות, לא יודעת אם זה הקורונה, אממ… בשנה האחרונה, כאילו, לא יודעת אם זה הקורונה, גיל המעבר [לוקחת נשימה עמוקה]. עשיתי א.ק.ג, עשיתי בדיקת רשתית, הרגשתי שמשהו קורה, בגוף. בסוף אמרו לי: "גיל המעבר". אמרתי: "טוב, לכולם יש גלי חום, לך יש דברים מוזרים". ואז כזה ש… היה לי מן פייד אאוטים כאלה. כאילו את הולכת בזזזז [עושה קול כמו של מכונית עוברת במהירות], כאלה. אז הם עשו פיידאוט, ואמרתי אממ אממ, אולי בכל זאת אני אלך לעוד איזה א.ק.ג קטן, וטאק, הייתי במקום לבן, וחוויתי חוויה, חוויה שקשה להסביר אותה במילים.
דפנה: אבל אין לנו פה אמצעי אחר.
שרה: כאילו, הדבר הראשון זה שהסתכלתי וראיתי שאין לי גוף, ואמרתי, בשלווה גמורה אגב, בלי שום לחץ: "אה, את מתה. כאילו, כנראה את מתה, כאילו, אין לך גוף [מגחכת]". והסתכלתי כזה מסביבי, והייתי עדיין סובייקט שנקרא "שרה".
דפנה: זאת אומרת, התודעה נשארה אותה התודעה.
שרה: החשיבה שלי המשיכה כאילו, כמו ש"שרה" חושבת. כאילו, אני חלקיק בתוך אוקיינוסים, אוקיינוס זה מקום לבן כזה. ואז שאלתי, חשבתי "מה זה המקום הזה?" אז זה כמו, כאילו אתה מחובר ל… כל שאלה שאתה שואל, אתה מקבל תשובה. זאת אומרת, כמה שאתה רוצה לדעת, זה תלוי בך. אתה שואל שאלה, אתה מקבל תשובה, מיד במחשבה, כמו טלפתיה. שאלתי: "מה זה המקום הזה?" -"זה מרכז תודעה" -"ומי נמצא כאן?" -"כל מי ומה שאת מכירה". אמרתי: "איך יכול להיות? ואני נטשתי אותם פה, כאילו ב… בווריאציה שאני מכירה למטה, לא, הם לא למטה?" נאמר לי: "לא, הם שזורים פה, הם גם פה וגם שם". זאת אומרת, גם מי שמת וגם מי שחי נמצא פה. גם את חלקיק בתודעה שלא נמצא פה.
דפנה: הדיאלוג הזה מתנהל בשפה? במילים?
שרה: במחשבה.
דפנה: שהיא מעוצבת בשפה מסוימת? אני שואלת, בגלל שיש לך יותר משפה אחת.
שרה: זה פשוט ידע. אני לא יודעת להגיד אפילו באיזה שפה זה. אני מניחה ש… כן, אני חושבת שזה עברית, כי למשל, שזירה. אחרי זה, אני לא מבינה בפיזיקה. אחרי זה התחלתי, "שזירה קוונטית", "מרחב זמן", אז כן, זה נאמר לי בעברית כ… כאילו, המחשבה שלי חשבה בעברית.
ואז כזה הסתכלתי בצד ימין, עוד פעם, זה מוזר, אתה בתוך לבן, ויש ימין ויש שמאל. הסתכלתי בצד ימין והרגשתי את איתמר, ואת הבנות שלי, אה… והרגשתי שאין הפרדה בין… בכלום. זאת אומרת, שאני בכל הגילאים, שאני הם, שהם אני, שאני הכול, ואני בכל הזמנים כולם. זה היה לי כזה מרגיע. אין, אין צורך לקחת אותם ביד או משהו. ואז התודעה פנתה שמאלה, להסתכל מה יש בצד שמאל. וראיתי מין נוף כזה. עכשיו, איך אני רואה נוף? אני אומרת: "איך את רואה נוף? זה לבן לגמרי. זאת אומרת, זה לא בקונספט". אז הם אומרים לי: "זה… גם לנוף יש תודעה" [דפנה מהמהמת בהסכמה]. זאת אומרת, את רואה נוף שהוא תודעתי.
אחרי זה ככה המשיך, הסברים מרחיקי לכת, על זמן, שאין זמן. כאילו, הבנתי את זה ממקום עמוק. אחרי זה התחלתי לראות בטירוף סרטים על פיזיקה קוונטית, שבכלל לא ידעתי, לא הבנתי בכלל. כאילו, מבחינתי, "הטבלה המחזורית" זה מלבן עם ריבועים, שאיזה מורה בשם המאירי הציק לי להבין, ואני אף פעם לא הבנתי את זה. ופתאום אני רואה סרטונים על אה… על פוטון שהוא גם גל וגם חלקיק, ואיזה פלא, וזה ההבדל בין תורת היחסות לתורת הקוונטיים. ושבעצם זה הפערים שעברנו מעולם של פיזיקה מספרית, עובדתית, לעולם הסתברותי. ואני אומרת לעצמי "פף", אבל זה באותו רגע, את יודעת, כאילו אני… אפילו היה לי איזה מחשבה בראש, אמרתי, "אה, איך דווקא אותי חושפים לכל המידע הזו שאין לי מה לעשות איתו?" כאילו, כאילו היה לי רצון לשאול את השאלות הנכונות, אבל עוד לא היה לי ידע. כי אני חוקרת מטבעי, אני אוהבת לשאול שאלות. אבל זה כאילו היה כל כך לא בתחום שלי, שזה כמעט הפתיע אותי, שדווקא לי זה קורה [מגחכת]. זה ממש כאילו אלפי מיליוני מחשבות, תובנות, אסימונים שנופלים, דברים שנפתחים לך בחשיבה.
דפנה: את זוכרת תחושות גם?
שרה: הכל…
דפנה: פחד, שמחה, שלווה?
שרה: אין, אין רגשות. שזה נירוונה גמורה. אין לך שום דבר שמסעיר אותך, מפיל אותך, מוריד אותך, אין לך פחד. לא, נירוונה. אבל לא נירוונה של סיפוק או משהו. איזה שלווה מאוד גדולה. ומשהו עצום וענק. כי את יודעת, הזדמן לי לנסות דבר זה או אחר, זה לא דומה לזה.
דפנה: אנחנו מדברים על סמים.
שרה: כן, זה לא דומה לזה. כי בסמים אתה, כאילו יש לך את השווינדלישקייט הזאתי, שאתה כאילו, את יודעת, שאת לא [מעוותת את הקול] לא במיוחד כאילו על זה. ופה הייתי חדה, חדה מאוד. זאת אומרת, יש ענווה מאוד גדולה אל מול הדבר הזה.
דפנה: זה משהו שבכלל היה בתוך העולם שלך קודם, או שזה לגמרי לגמרי משהו חדש?
שרה: תמיד התעניינתי. תמיד חקרתי. אני בן אדם חוקר. גם במחזות שלי, זה, אני זוכרת שעשיתי את "קופנהגן" למשל, ודיברו איתי על, על אייזנברג ועל זה, זאת אומרת, הייתה לנו הרצאה במכון ויצמן, והוא אמר לי: "את חושבת… וואי, את ממש טובה בזה". וזה, אבל זה כל כך היה רחוק מעולמי, זאת אומרת, אין מצב שאני הולכת ללמוד פיזיקה, כאילו, את מבינה, זה לא… [מוציאה אוויר בקול] מאיפה? זה כמו מתמטיקה בשבילי…
דפנה: אבל דווקא כששאלתי, לא חשבתי דווקא על פיזיקה ומתמטיקה, חשבתי דווקא על כל מה שמוגדר כ"רוחניקי" היום. האם בעולם שלך היו בכלל השאלות האלה על נפש, הישארות נפש?
שרה: נפש, כן.
דפנה: חיים אחרי?
שרה: נפש כן. מצד אחד, אני באה מבית מאוד מאוד רציונלי, ורק ההיגיון, וקול ההיגיון, וצריך זה, אבל אה…
דפנה: אבל במסגרת ה… ההגעה שלכם לישראל והגיור, לא שלחו אותך לבית ספר דתי?
שרה: הייתי בבית ספר דתי, אבל תת… מה שמפליא הוא שרוב הדתיים לא באמת מאמינים. אני בן אדם הרבה יותר מאמין באלוהים מהרבה דתיים שאני מכירה, כולל ההורים שלי. אני באמת ובתמים מאמינה בו. זאת אומרת, בכוח עליון. במיוחד עכשיו.
דפנה: כן? זה, זה…
שרה: כן.
דפנה: מתחבר לזה?
שרה: כן כי…
דפנה: כי לא כל מדען שעוסק בפיזיקת קוונטים מאמין בכוח עליוֹ… בעצם אני לא יודעת במה…
שרה: רובם, רובם באיזשהו מקום, כן באים ואומרים: לא נקרא לו אלוהים, אבל נקרא איזשהו כוח, חיות, בסופו של דבר, מה מניע? מה מניע את כל הדבר הזה? זה, זה שאלה שפעם לא האמנתי, אבל אנחנו הרבה מעבר לסובייקט, ואנחנו בטח גם חלקיק וגל. זאת אומרת, ברגע הזה שאת יושבת איתי, את חלקיק, את חלקיקים, אם אני אגע בך…
דפנה: אני הרבה חלקיקים.
שרה: את מוחשית.
דפנה: כן.
שרה: בלי ביקורת על עצמך. ובאותו זמן את גם, יש לך שדה אלקטרומגנטי, נקודה. והשדה אלקטרומגנטי שלי ושלך כרגע, נפגשים. כמו ש… הכוס הזאתי, מישהו הגה אותה, ואז מישהו יצר אותה. זאת אומרת, כוח המחשבה שלנו מייצר את הדברים הרבה פעמים. איך שאת מסתכלת בהם. אז זה מעניין. אז אני לא אומרת מה נכון, וגם, את יודעת, אני לא יודעת אפילו על החוויה הזאת להגיד, אמא שלי אמרה: "עדיף שלא תדברי על זה, כי זה לא הגיוני". ואמרתי לה: "מה זאת אומרת, אני לא אדבר על זה? זה קרה לי, זה חלק ממני". היא אמרת: "כן, אבל זה… יש אנשים שלא יבינו". אמרתי לה: "ואם אני הייתי עכשיו גיי למשל, אז את היית רוצה שאני לא אדבר על זה?" אנחנו בית מאוד ליברלי. היא אומרת לי: "זה לא אותו דבר". אמרתי לה: "למה לא?" זאת אומרת אם…
דפנה: הרבה דורות זה היה אותו דבר, שלא לדבר על שום חריגות.
שרה: כן. אז אמרתי… היא אומרת לי: "זה לא…" אז אמרתי לה, אני בתחושה שלי, זה… זה… את יודעת, זה אפילו לא משנה לי. תכל'ס בשטח, מה שקרה, פיזית, מבחינה פיזית - מפרצת במוח. יש לי מפרצת במוח, בעורק ראשי, במקום אסטרטגי. היא כנראה הייתה, התפתחה לה במשך הרבה שנים. זה חולשה של דופן ה… דופן העורק. כנראה בגלל זה כל השנים הגוף שלי שמר על עצמו, והיה לי לחץ דם נמוך [מצחקקת]. אבל חייתי חיים מאוד אינטנסיביים. מאוד אינטנסיביים, ומאוד לוחמניים. שזה כמובן סטרס לא מוסיף כלום [דפנה מהמהמת בהסכמה], לעניינים גנטיים. והגעתי לגיל המעבר, וה… והלחץ דם כנראה התחיל לשחק, והסוכר התחיל לשחק, וזה וזה. דרך אגב, אחרי שסגרו לי את זה, הכל התאזן חזרה באורח פלא. תכל'ס בשטח, מה שכנראה קרה, זה שהיו נוזלים, שהופרשו, אם זה היה מתפוצץ, לא היינו יושבות ומדברות.
דפנה: כן, כן, ברור.
שרה: ספק אם הייתי חיה, כאילו, במקום שזה נמצא. זה לא פריפריאלי, זה פה, ב… בסוף העורק [צוחקת]. אז לא הייתי חיה, סביר להניח. או שהייתי חיה, לא הייתי רוצה להיות, לחיות. כנראה הופרשו נוזלים קצת. וזה מוליד מצוקה מוחית. ומצוקה מוחית מולידה הפרשה של הורמון. אנחנו בסך הכל, כל הפונקציה שנקראת "את", אף אחד עוד לא הוכיח איפה המחשבות שלך נמצאות. הוכיחו איזה מעגלים עובדים, אבל הם לא יודעים איפה המחשבה נמצאת. ו…
דפנה: ואנחנו גם יודעים שכל שינוי כימי הכי קטן, וכל שינוי זה…
שרה: משפי…
דפנה: משפיע עלינו באופן דרמטי מאוד.
שרה: נכון. אז זה כימיה, וכנראה הגוף מייצר בעת מצוקה. ככה ניצלתי, כי כשהגעתי ל… למה סיפרתי לך שזה היה ב-1.1.22? מעבר לזה שכאילו, היקום דאג שיהיה לי תאריך שאני אזכור, כי אני לא זוכרת אף תאריך. אז איך אפשר לשכוח 1.1.22? [צוחקת] אבל גם הגעתי למיון.
דפנה: פינו אותך? את היית עדיין בלי הכרה?
שרה: לא, לא, הייתי בלי הכרה שם. ואז התעוררתי, העירו אותי, כאילו, העירו אותי, יצאתי מה…
דפנה: את יודעת כמה זמן זה נמשך?
שרה: הם לא יודעים להגיד לי [דפנה מהמהמת בהבנה]. לא המון. מבחינתי זה…
דפנה: כי את מתארת חוויה מאוד אה…
שרה: אני הייתי שם נצח נצחים.
דפנה: כן?
שרה: כאילו, מה שסיפרתי לך זה, זה זעיר אנפין של מה שעוד כאילו, כאילו, ה… ה… ההבנה הבסיסית זה שתפסיקי לשפוט כל סיטואציה כרעה וטובה, אין כזה דבר. ויש לך חוויה ואת עוברת אותה. זהו. אין רע ואין טוב, בולשיט. וזה מקל על החיים בצורה מדהימה. וגם זמן, ההבנה ש… של מרחב זמן. מה זה מרחב זמן? זה ממש הוסבר לי. כי אף פעם הבנתי את הציור הזה של… שרואים כדור הארץ והוא בתוך רשת כזאת, ועושה קימור במרחב זמן, לא הבנתי מה זה אומר. אז הבנתי [צוחקת], אני לא יכולה להסביר. זאת אומרת שבמרחב של החומר, שבו אנחנו נמצאים, אנחנו חווים, זמן של 24 שעות, סיבוב, בלה בלה בלה, יש לנו סטטיסטיקה של בין 70 עד 120 שנה לחיות את ה… [צוחקת]. אז כאילו, זה התובנות העיקריות. ואז שקמתי, הסטודנטים קראו לאמבולנס, ולקחו אותי פה, יש לי צלקת. גם כן, אני בחורה מאוד סימבולית. אם את רואה, היא בצורת פאי. פאי זה האינסוף. היא ככה, ככה וככה.
דפנה: בגבה, כן.
שרה: ממש פאי [דפנה מהמהמת בהסכמה]. כאילו, אז כאילו, ברגע שהתעוררתי, החזקתי את הזה, לקח לי זמן להיות שרה חזרה, זאת אומרת, איזה סטודנט ככה, זה כתבתי את הכל, סטודנט ככה קרא לי: "שרה, שרה" [עוברת לקול גבוה]. ויש לו קול כזה, ניסן סקירא, חמוד. "שרה, שרה" [נאמר בקול גבוה], פשוט התעוררתי [צוחקת]. ו… אז הבנתי שיש הרבה דם ושיש בלאגן, ואני הייתי באופוריה. קודם כל הסתכלתי וראיתי רצפה של חדר חזרות, לא ידעתי שאני "שרה", כי ממש הייתי שם נצח נצחים, נטשתי את "שרה", נטשתי את הסיפור, נטשתי את הנקודה בזמן שהייתי בה. ורק זיהיתי רצפת חדר חזרות. והסתכלתי. ואמרתי: "למה לפה הם הביאו אותי? דווקא לפה? כאילו, חדר חזרות?" ואז כזה, אמרתי: "רגע, מי זה הם? מי זה אני?". אמרתי: "אוי, אוי, אוי". הסתכלתי, "שרה", עשה לי: "שרה, שרה", חדר חזרות, "תמונות מהוצאה להורג", סטודנטים בהיסטריה, אוי ואבוי.
ואז כאילו כל הדיסלקטית שבי התגייסה להראות לכולם שאני בסדר [מגחכת], החזקתי את הגבה, אמרתי לו תוציא את הדיסק און קי ב… בבטחה, שלא ילכו לנו ה-קיואים. אבל הייתי באופוריה, והם כולם היו היסטריה. ואני מרגישה כאילו שיחקתי באש, שרפתי את הבית, זהו, התחרפנת. התחרפנת קצת יותר מדי. והיה בושה ועונג ביחד, אבל לא כאב לי עוד כלום. ואז הם הביאו אותי לבית חולים והרופא כמובן חשב שאני מסטולית. אני באה אליו, עונה את התשובות. כאילו, מי שתיאר את זה אחרי זה, אמר שעניתי כאילו קצת בעוד [עוברת לדיבור איטי קצת מעוות], לקח לי זמן.
דפנה: כן.
שרה: ואיתמר גם הגיע. סטודנטים הגיעו איתי. אני מגיעה עם סטודנטים לבושים מוזר, 1.1.22, אחרי סילבסטר. כנראה כל הלילה הוא טיפל באנשים שלקחו כל מיני דברים. ובאה שחקנית, עם עוד שחקנים לבושים מוזר. חשב שבאנו מאיזו מסיבה, אני יודעת [מצחקקת]. אמרתי לו: "זה חזרה", וניסיתי להיות, להראות את הפרצוף השקול שלי [דפנה מהמהמת בהבנה]. היו שני דברים שאמרתי לו. אמרתי לו: "אני רוצה פלסטיקאי שיתפור אותי, כי אני שחקנית". כי אני מאוד טובה בדברים האלה. אני ידעתי שצריך פלסטיקאי, לא כירורג, לא מתמחה, לא כלום, פלסטיקאי.
דפנה: כי מה היה קורה? מקסימום הייתה צלקת.
שרה: יותר גדולה מזאת?! השתגעת.
דפנה: בזאת לא הבחנתי עד שאת לא אה…
שרה: אבל את הבת שלי, ככה הצלתי. צריך לעשות כשאתה נפצע בפנים, אתה צריך לקרוא לפלסטיקאי. לא לשום דבר אחר. אחרי שאתה בודק שהעין שלך לא נפגעה, שהלסת לא נשברה.
דפנה: כן.
שרה: פלסטיקאי, פנים.
דפנה: מה קרה לבת שלך?
שרה: גם, נשך אותה כלב ה… זה… וממש לא רואים היום כלום.
דפנה: כן.
שרה: בגלל הגאונות הזאתי, שאתה מתעקש. זאת אומרת, שום מתמחה, שום… [מגחכת] ואמרתי לו שהייתי במקום הלבן, מדי פעם חזרתי לזה.
דפנה: אמרת לרופא?
שרה: תקשיבי, זה היה, אני כאילו, ראיתי, ראיתי את האור. מה אני יכולה לעשות? [מצחקקת] אני גם לא הייתי ב… כן, אמרתי לו, "הייתי במקום הלבן". כל מי שרצה לשמוע, אמרתי להם. והבנתי שהם: "כן, כן, בסדר" [מחקה את הרופאים]. והוא שלח אותי הביתה, בלי CT, בלי כלום. זה טיפוסי לרופאים אגב, הם לא מאמינים לבעיות שנשים מעלות. ככה הם הרבה פעמים לא עולים על דברים. כי נשים מרגישות את זה אחרת מגברים. הסימפטומים שלי לא היו זהים לגבר.
דפנה: כן, זה לקח הרבה שנים עד שהבינו, למשל בהתקפי לב, שזה אחר לגמרי.
שרה: כן. זה אחר לגמרי. אז גם במקרה הזה, אני חושבת שזה אחר לגמרי. הוא פשוט שלח אותי בלי CT מוח, כשקיבלתי פה, ברזל בפינה, הכל חתוך. אני נפלתי כמו שק תפוחי אדמה. אה… עוד לא התחילו לי הכאבים, הוא שחרר אותי הביתה. אני אומרת לו: "אתה בטוח? כאילו, למה התעלפתי?". הוא אומר: "סטרס", אני יודעת? פטר אותי באיזשהו אופן. הלכתי הביתה. מגיע הערב, כל המקומות ש… אצלי זה לוקח מלא זמן עד שאני מתחילה להרגיש את הכאב. אני לא מרגישה מיד כאב. פשוט לא יכולתי להזיז את היד, סימנים כחולים בכל הגוף. אני נפלתי כאילו נפילה. אני מ-on ל-off. לא הייתי שם, הם אמרו שזה היה מבהיל. זה לא, את יודעת: אה אה אה [עושה קול מלגלג], זה היה… הייתי פה במלואי ולא הייתי.
אני חוזרת, כתוב בזה שאם אתה לא מרגיש טוף, תחזור, חזרתי. אותו רופא נמצא שם, לא פלא שאין לו אבחנות טובות. כל כך הרבה שעות. ואני באה ואומרת לו: "תשמע, משהו לא בסדר. משהו לא בסדר אצלי בגוף". אומר לי: "מה יש לך?" -"תראה, היד לא זזה, תראה כמה סימנים כחולים, מה, מה קרה לי?" [נאנחת] הוא הסתכל עליי ככה, הרים גבות, אמר [נאנחת], עשה לי צילום יד, שלח אותי עוד פעם הביתה. אמרתי לו: "תקשיב, אני לא בסדר, אני לא אומרת לך סתם. ממש, משהו… תבדוק אותי". כלום, שלח אותי הביתה. אז אני בוכה, כבר, כי אני מבינה שמשהו, משהו קרה. ואני אומרת לו: "מה לעשות?" הוא אומר לי: "לא יודע, את התלוננת על איזה אוושה בלב, התלוננת שמשהו בדופק שלך היה לא סדיר, לכי לקרדיולוג".
והלכתי לקרדיולוג, ד"ר חוזה, לדעתי פה, ב"תקומה". והוא פשוט הציל אותי. אמרתי לו: "תשמע, אני יודעת שזה נשמע מוזר [צוחקת] אבל נפלתי וככה וככה וככה, אבל הייתי במקום לבן, בלה, בלה, בלה, בלה, בלה". הוא אומר לי, הסתכל עליי. כמו שאת הסתכלת עליי כשסיפרתי, אני כבר, לא אכפת לי כבר. אנשים מסתכלים כזה בחוסר אמון.
דפנה: אני בעיקר מסתכלת בסקרנות, אבל אני, אני מבינה למה יש את הגלגול העיניים הזה, בגלל שזה גם, זאת החוויה שאנשים מספרים, במקום הלבן, מנהרה לבנה.
שרה: אני לא הייתי במנהרה, זה מה ש…
דפנה: כן.
שרה: לא היה לי ברור [דפנה מהמהמת בהבנה]. שזה, אין מצב שאני משתכרת מזה, אין מצב בעולם.
דפנה: כן.
שרה: אז הוא אמר לי: "את אומרת שלא לקחת. אז אם חווית חוויה כזאת, היה לך או מצוקה לבבית, או מוחית. ואני שם לך הולטר לב עכשיו, ל-24 שעות, תחזרי אליי מחר". ההולטר היה בסדר, הוא אמר לי: "ועכשיו את הולכת ל-CT מוח". וכשהוא אמר לי את זה, הבנתי, הבנתי הכול. הבנתי שיש משהו במוח. חשבתי כמובן גידול. אבל הבנתי שזה פצצת זמן. אני אף פעם לא משתמשת בפרוטקציות, ופשוט התקשרתי לאנשים ואמרתי, "אני עכשיו צריכה CT מוח". ובאותו יום נסעתי ל-CT מוח באשדוד. וגילו לי מפרצת במוח עם פינה שעומדת להתפוצץ בכל שנייה. בגלל שזה לא היה כתוב עוד במכבי, כי זה היה CT חיצוני, ולוקח להם חודש עד שזה, לא קיבלתי את האבחון. רק מהמבט של ה… אני לא יודעת בדיוק מה קלטתי שם, אבל קלטתי ש… הם הרי לא אומרים לך, הטכנאי לא אומר לך.
דפנה: כן, הוא אמור לחכות שהרופא יפענח, או הרופאה.
שרה: כן. והוא אמר לי: "לא, הכל בסדר". אמרתי לו: "בסדר?" -"את צריכה לראות רופא". אז לקחתי את הדיסק, ויום למחרת, ביום שישי הייתי אצל מומחה פרטי, אמרתי לו: "תכניס את הדיסק ותגיד לי מה קורה". ואז הוא אמר לי: "יש לך מפרצת שעומדת להתפוצץ", בלה, בלה, בלה, בלה. אמרתי לו: "אבל אני לא יכולה, אני צריכה לביים בגרמניה, וזה, ואני צריכה לטוס [צוחקת]. הוא מסתכל עליי וצחק, ואמר: "חה, חה, פחות, פחות". ידעתי שאני לא אתנתח אצלו אחרי התגובה הזאת, זה היה ברור לי. "פחות, פחות". אמרתי לו: "למה?" -"אף אחד לא יעלה אותך על מטוס במצב כזה". ואז הבנתי.
דפנה: אז הניתוח הוא פה, בעורק של הצוואר? בצוואר?
שרה: אמ… נכנסים מפה וסוגרים. אני לא עשיתי את הבדיקה שאמורים לעשות לראות אם זה באמת נסגר. מאוד מאוד… החיים שלי השתנו. אה…
דפנה: יש, יש משמעות בכלל מבחינתך לשאלה האם זה סוג של הזיה באמת, שהמוח מייצר לך?
שרה: זה לא משנה.
דפנה: או אם זה משהו שהוא אחר?
שרה: מה שהבנתי, שזה ממש לא משנה לי אם זה הזיה או מציאות [דפנה מהמהמת בהבנה]. ואני חושבת שזה בכלל לא משנה, בחיים עצמם גם. מי שחווה אנשים לפני המוות, סבתא של הבנות שלי נפטרה, וזכיתי להיות איתה איזה כמה שעות בבית חולים. והיא הייתה ב… איך קוראים לזה, שרעפים? כאילו היא לא הייתה פה. היא הייתה באיזה מציאות, היא הייתה בגינה, היא סיפרה לי, אח שלה הגיע ו…
דפנה: סוג של הזיה גם, זאת אומרת…
שרה: אבל זה לא הזיה, זה היה אמ… אמיתות הכי עמוקות שלה.
דפנה: כן.
שרה: נאמרו דרך אותה הזיה.
דפנה: לא, אני מנגידה את זה לעובדה שבעצם היא שכבה במיטה מולך…
שרה: וראתה…
דפנה: אבל היא הייתה באיזשהו מקום אחר.
שרה: היא הייתה בגינה, היא ראתה טלוויזיה, קריינית עצבנה אותה. היא ממש דיברה דברים… והשרעפים האלה, זה כמו חלומות, את יודעת, כמו שיונג מתעסק עם החלומות שלנו, זה שיש איזה תת מודע קולקטיבי שהוא לא נמצא ברציונל.
דפנה: כן.
שרה: יש ידע שהוא לא… שאני משחקת, בואי, שאני משחקת, שאני עושה את מה שאני עושה טוב, כשאני עושה את זה הכי טוב, זה לא אני. וזה לא אני, אני לא היחידה שמתארת את זה. זה לא אני. אז זה הרוח שורה עליי, זה בפירוש הרוח שורה עליי. אני לא יודעת מה עשיתי, למשל, קולולו? לעשות לה לה לה [מדגימה איך לא מצליחה לעשות קולולו], אני לא יודעת לעשות. עכשיו תגידי לי לעשות לה לה לה עם הלשון, כמו מרוקאית, אני לא יודעת. אבל בזגורי…
דפנה: אבל ב"זגורי אימפריה" את יכולה.
שרה: בזגורי אני יכולה יופי לעשות. אז אני לא יודעת מאיפה זה בא, וזה גם לא משנה לי. זה חיבור? לא יודעת, גם לא אכפת לי. אז זה לא משנה לי בכלל אם זה היה הזיה או חלום, את יודעת, יכול להיות שזה היה חלום. ובחלום הזה קיבלתי אינסוף תשובות, והחיים שלי השתנו. אני עושה היום MRI. אני בן אדם שהיה קלסטרופוב, כאילו ברמות של להיכנס למטוס היה לי קשה, מאוד. הייתי צריכה להשתכר קודם. אין לי בעיה, עכשיו אני נכנסת 40 דקות ל-MRI כל חצי שנה, שום דבר. היו לי תקפי חרדה שלמדתי לנהל, על זה הרצאתי. לימדתי את הסטודנטים שלי איך לנהל חרדות, על במה. אתה לא יכול לקבל… היה לי פעם אחת התקף חרדה מול 900 איש, מספיק.
דפנה: באיזה הצגה?
שרה: "החברות הכי טובות".
דפנה: מה, מה עושים במצב כזה?
שרה: אנחנו הפסקנו את ההצגה. הסתכלנו בטקסט. לא היה לי מושג מה המשפט הבא. אבל גם להם לא היה. כולנו הדבקנו אחת את השנייה [דפנה צוחקת]. ואז חזרנו והמשכנו. ואמרתי: "זה דבר שלא יכול לקרות לשחקן". בסדר, פעם אחת, פה, שם, אתה לא יכול שזה יקרה לך באופן קבוע. והיה לי ממש דרך ניהול, ניהול חרדות, ניהול זה, זה מה שלימדתי. ואין לי את זה, זאת אומרת, אולי מאז, היה איזה חרדה, אבל ב-level, זה כאילו היה מוזר. כאילו היה הגוף שלי, הגיב כמו חרדה, אבל במיינד לא הייתי חרדה בכלל. [מגחכת]
דפנה: מה מרגישים בגוף אם המיינד הוא לא חרד?
שרה: נשימה קצרה, זיעה, אז כאילו זה אחר. את יודעת מה? לא אכפת לי בכלל אם זה קיים, לא קיים, זה גם לא משנה.
דפנה: תראי, חלומות בדרך כלל לא זוכרים בצורה כל כך מוחשית…
שרה: לא.
דפנה: כמו שאת מתארת. זה משהו שנשאר איתך לגמרי.
שרה: כן.
דפנה: בשלמות, נכון?
שרה: כן, אחרי זה ראיתי מלא סרטונים, והבנתי שרוב האנשים שחווים את זה, באמת, זוכרים כמעט כל פרט. זאת אומרת, זוכרים את התחושה. זוכרים את התחושה של להיות חלק, אתה חלק לגמרי. עכשיו, זה אבסורד קצת שאנחנו חושבים שאנחנו סובייקט. כי כשאת בים, אין הפרדה בינך לבין הים, נכון? זה את נעה עם הגל.
דפנה: יש הרבה גישות כאלה לחיים, והסתכלויות כאלה של אה… ואם היינו צריכים הוכחה קיבלנו למשל את הקורונה. אנחנו לא באמת… אנחנו יכולים לדבר על סובייקטים נפרדים עד מחרתיים, אבל אנחנו כן באיזה מן רשת כזאת.
שרה: ברור.
דפנה: שהכל מתחבר להכל.
שרה: אנחנו ברשת, ואנחנו תלויים אחד בשני, ואנחנו לא מספיק מודים. מודים לטבע, מודים ל… לכדור הזה. לעובדה שבגלל תקרית, את יודעת, היום אני רואה סרטונים, זה פשוט, את יודעת, אנחנו יד המקרה. כאילו, זה שיש את הירח, ואת השמש, מאפשר לנו את החיים. כאילו בקונסטלציה של מערכת השמש. בקיצור, זה מטורף מה שאנחנו חווים הוא מטורף. ה… זה שיש אטמוספירה, זה שאנחנו… זה נס גדול מאוד. ואנחנו חלק ממנו, מה שלא נעשה, אני לא נפרדת ביקום. אז כל תחושת הבדידות לא קיימת, כמו פעם. זאת אומרת, הרבה חרדות נובעות מתחושת הבדידות, החוסר שייכות. אני לא שייכת, אין לי זהות אה… מגדרית, דתית, תרבותית, ברורה.
דפנה: אין בחוויה הזאת היבט דתי?
שרה: לא.
דפנה: בחוויה שחווית? לא?
שרה: לא. אני לא חושבת ש… דת זה… [מגחכת]. אבל זה גם שהייתי ילדה, הייתי בטוחה שהמבוגרים עובדים עליי, כמו שהם לא מספרים איך ילדים נולדים. אז הייתי בטוחה שגם בעניין הדתיים, הם יודעים שהאלוהים הוא אותו אלוהים, אותו מקור.
דפנה: של דתות שונות.
שרה: ברור.
דפנה: כן.
שרה: היה לי ברור שההורים שלי יודעים את זה. ואז, הם הסבירו לי, ממש הלוך ושוב, שהם בחרו במקום ישו את האלוהים של היהודים. ואז הבנתי שהם באמת חושבים שזה משהו שונה. וזה הרג אותי. אמרתי: "לא יכול להיות, אתם לא, אתם… זה ברור הרי שזה אותו, אותו אחד". שכולם מאמינים באותו אחד, וכל אחד קרא לו משהו אחר, ויש להם מנהגים שונים. זה היה לי ברור בגיל הכי קטן. וזה הפתיע אותי, הפתיע אותי.
דפנה: כשהוריך התגיירו, הם נעשו דתיים, יהודים דתיים?
שרה: כן, כן, היינו דוסים, היינו דוסים כן.
דפנה: ואמא שלך עדיין דתיה?
שרה: לא.
דפנה: מעניין מאיפה ילדה מביאה רעיונות כל כך אחרים ממה שהבית שלה מדגיש.
שרה: אה, זה תמיד הייתי. כשלמדתי לקרוא, שכמובן לקח זמן, אז פתאום קראתי את ה… היינו צריכים לבוא ב-7 בבוקר, להתפלל תפילת שחרית.
דפנה: איפה זה היה? באיזה מקום בארץ?
שרה: בבית ספר "מוריה", בתל אביב, צייטלין. ופתאום אני קולטת שכתוב שם "ברוך שעשני כרצונו", ואז כאילו אני קולטת שבצד השני כתוב: "ברוך שלא עשני אישה".
דפנה: אהה, "ברוך שלא עשני אישה".
שרה: אמרתי: "מה?". וזהו, מיד הייתי אומרת, זה היה המרד שלי, בלי שאף אחד ישים לב: "ברוך שלא עשני גבר" [דפנה צוחקת]. כאילו מ… מ… מרגע שהוציאו אותי מה… עזרת גברים בבית כנסת, אז מבחינתי סיימתי, עם הדת, היא לא הייתה קיימת יותר מבחינתי.
דפנה: אבל אני חושבת שהרבה אנשים מוצאים בה את התחושת שייכות הזאת שאת מתארת בחוויה שאת עברת במקום הלבן הזה, ואת התחושה של: "אני לא לבד", "אני חלק ממשהו".
שרה: אני חושבת שבצדק. אני חושבת שדת בסופו של דבר, במקור שלה, היא דבר מועיל, אבל כשהיא… [מגחכת] את יודעת, זה כמו אוכל, אוכל אמור להחיות אותך, אבל כשאוכלים ממנו יותר מדי, מתים, אז אותו דבר. ברגע שדת מתחילה לגרום להרג, סימן שהיא טועה. היא אמורה לחזק אותך, היא לא אמורה, היא לא אמורה לשלוח אותך למלחמות. זה נורא מטומטם.
דפנה: החוויה העמוקה הזאת שאת מתארת, היא… היא ליוותה אותך כל הזמן בתודעה, גם כשהסתבר שעכשיו יש המון הליכים רפואיים לעשות? המון דברים מעשיים כאלה, של לשמור על החיים שלך, ו…
שרה: אני לא כל כך מתייחסת לשמירת חיים.
דפנה: בגלל שהרגשת שם טוב, או קודם ובלי קשר?
שרה: אני מאוד, מאוד במשורה עם הרפואה המערבית. עשיתי את הניתוח. אני בודקת כל חצי שנה MRI. אבל הם רוצים לעשות למשל כניסה. להיכנס עוד פעם.
דפנה: כן.
שרה: ולהסתכל אם זה סגור מבפנים, כי אי אפשר לראות, כי יש לי מתכת במוח. ואני אומרת לו: "בשביל מה? טוב לי". הוא אומר לי: "כן, אבל אולי זה לא סגור?". אז אמרתי לו: "אז אני אמות". הסקרנות הזאת של בני אדם, שיהיה להם ביטחון, ביטוח חיים, אז תיכנס, תזיז לי משהו, ויהיה לי חצי פנים משותקות, ואז יהיה לי חרא של חיים. אז מה עדיף? כאילו סגרתי, יכול להיות שהיא לא סגור, כן, סגור. אני לא יכולה עכשיו להתחיל לבדוק את זה כל הזמן.
עוד פעם, הסטרס הזה שאנחנו חיים בו. לא לימדו אותנו, לימדו אותנו שחשוב להשיג דברים, לא לימדו אותנו שחשוב להרפות ולשחרר, ואני לא ידעתי להרפות בכלל. אני כל כך שמחה שהצלחתי ללמוד את זה, למה שאני אפריע לעצמי באיזה צינתור מטומטם, ואז פתאום אני פה פה פה [מדגימה דיבור לא ברור] ואתחיל, צריך להתחיל ללמוד לדבר מחדש. גם ככה כישורי הלמידה שלי לא מי יודע מה. אז למה שאני אעשה את זה?
דפנה: אף פעם לא היה לך פחד ממוות?
שרה: תראי, אני גדלתי עם אבא חרד ממוות מהיום שאני זוכרת אותו. הוא לא ישן למשל. הוא אמר שאין מספיק שעות ביממה. הוא היה נרדם, הוא היה קורס, הוא עדיין ככה. קורס לתוך הספר. וככה גם אני עשיתי. הייתי בטוחה צ'יק. פגשתי את איתמר שיש לו איזו שלווה פנימית מטורפת, והוא פתאום העיר את תשומת ליבי שצריך להחליט ללכת לישון. שהשינה היא חשובה. שה… לעצום את העיניים זה לא בזבוז זמן. זה להרפות, זה לתת לתודעה לשלוט בך, זה לתת לגוף להשתחרר. אני לא גדלתי עם הדבר הזה.
דפנה: כי מה אבא שלך רצה להספיק לעשות?
שרה: הכל. הכל. לצייר את כל הציורים, לשכב עם כל הנשים, לקרוא את כל הספרים, להיות בכל המקומות, לדבר את כל הדיבורים.
דפנה: אנחנו באמת בתרבות שמי שמצליח לעשות כמה שיותר כאלה דברים, זוכה להרבה מאוד הערכה.
שרה: ככה חייתי. למדתי ממנו, וחייתי על 250. עשיתי לעצמי הרבה נזק בגוף, ממש. יש לי פיברו, יש לי מה שאת רוצה. אבל אני לא לוקחת היום אף כדור. ואני מבינה שיש תרופה אחת. זה להוריד סטרס. ולהגיד שלא אתה נוהג בהגה של החיים שלך. זה קצת אשליה, שאת נוהגת בהגה של החיים שלך. גם אם תעברי לברלין עכשיו, וגם אם תישארי פה, השיעור שאת צריכה ל… לעבור, גם אם הוא קשה, קל, לא משנה, תצטרכי לעבור אותו. בתור שחקנית, בתור פסיכולוגית, בתור מנקת רחובות, בתור… בברלין, בארץ. אני גם ככה, פתאום אמרתי תודה, תודה ליקום. תמיד כעסתי על ההורים שלי על הצעד שלהם, ופתאום אני אומרת, אני לא הייתי לומדת את מה שלמדתי, לולא הם היו מביאים אותי למזרח התיכון. אנחנו חיינו במשפחה מאוד ספציפית, בתרבות מאוד ספציפית, במעמד מאוד ספציפי, והם ניתקו אותי מכל הדבר הזה. ואני לא הייתי מצליחה ללמוד את מה שלמדתי… לא הייתי מצליחה להיות בין לבין, כמו שהיקום דאג לי. היקום דאג לי שלא יהיה לי קרקע בטוחה אחת לעמוד עליה, עד שאני אמצא את הכוח שלי בפנים.
דפנה: כעסת על הבין לבין הזה, ו…
שרה: בטח, בטח.
דפנה: והיום את מסוגלת…
שרה: דפנה: גם כתבתי על זה מחזה, שמתי בפנים של ההורים שלי, שיחקתי אותו בגרמניה ובישראל, בעברית, בגרמנית, שלא יהיה מקום לטעות. אני רשמתי בהיסטוריה את הכעס שלי, את הפייק ניוז שבן אדם מנסה להחליף תרבות ודת, זה לא עובד. וגם אני כתבתי מחזה, מחזה טולרנטי, ונתתי תשובות טובות לאבי. מה זה, היה בי המון כעס. המון.
דפנה: והיום את מסוגלת לראות איזה דברים טובים זה הצמיח בך? איזה כוחות זה הביא לידי ביטוי? או…
שרה: כל בן אדם עובר מסע, אנחנו יכולים כל היום להתלונן על מר גורלנו, בדיוק כמו עם ה-7 באוקטובר. זה קרה. האוטובוס כבר עבר. זה מה שקרה. אנחנו יכולים לייבב, ולייבב, ולייבב, אבל יש לנו אפשרות, אם לא לשינוי קולוסלי, לפחות שינוי שלנו. אם אתה עובר טראומה, אם אתה עובר זה, לפ… יש מה שנקרא צמיחה פוסט-טראומטית, ואיך צמיחה פוסט-טראומטית מתבצעת? בזה שאתה אומר, "כן, זה קרה, ועכשיו, מה למדתי מזה? מה אני יכול לעשות עם ה-מה שאת קוראת לו רע?" אני נותנת הרבה פעמים בהרצאות שלי דוגמה, תמיד אומרים, לעשות ילדים זה דבר חיובי, נכון? תקשיבי, זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים. הכי קשה. לא שאני מתחרטת, אבל זה הדבר הכי, הכי קשה שעשיתי בחיים. לי לפחות, אני לא יודעת מה עם אנשים אחרים. ולעומת זאת, מפרצת זה דבר רע, עכשיו, רע… וזה הדבר הכי חזק שקרה לי בחיים. ה…
דפנה: את לא מקטלגת את זה כטראומה שממנה את צומחת? את לא חווה את זה כטראומה? או שכן?
שרה: אני היום, זהו, שבגלל שגדלתי בבית כל כך רציונלי, אז נורא היה חשוב לי רע וטוב, ורע וטוב, וזה רע. ולמרות זאת, אני נה… ועברתי פגיעה מינית, וזה רע. והיום אני אומרת, כאילו, איזה הקלה זה להפסיק לקטלג את האירועים כטובים ורעים. אבל יש תקופות יותר אינטנסיביות רגשית, ויש תקופות פחות אינטנסיביות רגשית. וכשאתה עובר משהו שהוא עוצמתי, לטוב ולרע, הוא אינטנסיבי. והוא אינטנסיבי. אבל יש אפשרות ללמוד ממנו. אם לא למדתי ממנו? אז באמת אתה מתחיל לקטלג טוב ורע. אבל מה הטעם?
דפנה: אז במה זה בעצם שינה את החיים שלך? במה את מרגישה ש…
שרה: קודם כל זכיתי, זכיתי בבנות שלי, בזווית אחרת לגמרי.
דפנה: מה לעומת מה?
שרה: הקשבתי. למדתי להקשיב.
דפנה: שקודם זה לא היה?
שרה: לא תגדירי אותי ככה, כי אני אחד האנשים זה… אבל הייתי במרוץ. אז אתה יודעת, יחסית למישהו שרץ מרתון, הייתי מאוד קשובה. אבל עדיין, רצתי מרתון, בואי. זאת אומרת, גם אם אני אשב מולך, הראש שלי יהיה בדבר הבא. ואני אשב מולך, אני אשב בראיון. עשיתי ראיונות כאלה, ואת יכולה לראות בשפת גוף, זה מדהים. ורואים, אני רואה בעיניים שלי, אני מומחית לשפת גוף. אני כבר בדבר הבא. וילדים מרגישים את זה. אז גם אם הייתי שם וקראתי להם את הסיפור לפני השינה, הכי ב… לא לימדו אותי, לא ידעתי. לשקוע ברגע הזה, זאת אומרת… ידעתי את זה כשהייתי ילדה קטנה, אני כן זוכרת את השקיעה הזאת בתוך משחק, בתוך ספר. ואז אתה מאבד את זה, ואתה נהיה משימתי. ואני מאוד משימתית. וטובה במה שאני עושה. וגם עשיתי המון דברים טובים במשימות האלה, כאילו, גם לבנות שלי. אבל לא הקשבתי. לא הקשבתי. חטאתי גם לאהובים שלי. גם היום אני צריכה להזכיר לעצמי, להקשיב.
דפנה: כן, זה מעניין, כי יש אנשים שבאמת, כשהם עוברים איזה סיטואציה קיצונית, נגיד בפודקאסט הזה, אנשים אמרו לי שאחרי איזה אובדן גדול או כזה דבר, אז הם מזכירים לעצמם שכל מיני דברים אחרים ש… שמאוד יכלו לטלטל את החיים שלהם, הם לא באמת נורא חשובים וצריך להתייחס אליהם אחרת ופרופורציות, ופרופורציות. ולרוב זה מחזיק מעמד דקה וחצי, ההבטחה הזאת שלנו לעצמינו.
שרה: כן, אז אני, אני מרגישה שאת יודעת, בטווח של הזה, זה השפיע המון זמן, נגיד איזה שנה, ואז התחילו דרופים כאלה [דפנה מהמהמת בהבנה]. השיטה שלי נקראת "כי הגוף יודע". ובעצם זה אבסורד, כי אני המצאתי אותה לפני המפרצת. לעצמי, למשחק. ואז התחלתי ללמד את הסטודנטים, וראיתי כי טוב, שזה הרבה יותר ממשחק. אמרתי, אם אנחנו יכולים לעשות כזאת דרך מדהימה, אם אנחנו יכולים להתחיל לחקור, מה המטרה של הדמות? מי היא? לאן היא הולכת? השפת גוף שלי? איך אנחנו בוחרים להיות? אנחנו יכולים לעשות אותו דבר בחיים. התחלתי להרצות לאנשים. בעצם עשיתי עבודה הכנה מטורפת, עד לאירוע של המפ… מפרצת. והיה לי עוד את ההישגיות המערבית הזאת, של "אני חייבת לכתוב את זה, אני חייבת להוציא את זה, אני חייבת לעשות עם זה משהו". כתבתי את זה. זה עכשיו בהוצאת ספרים. והיום גם, גם על זה אני מסתכלת ב… את יודעת, כשאמרת לי על מוות, אמרתי: "בואי, בואי עכשיו. בואי, בואי נדבר". לא כל כך אכפת לי, אם תחשבי שאני משוגעת או לא. אבל את יודעת, אני לא יודעת מה זה עושה לקהל שלי. מבין אותי יותר או לא, כי ההרצאות שלי, הן למשל, מאוד רציונליים. תבואי להרצאה שלי מאוד רציונלית. היא רגשית, אבל רציונלית. אני מספרת לך משהו שאת יכולה להבין, להכיל. ופה כאילו, זה קצת מדבר בשפה אחרת, אבל תכלס זה מאוד מאוד פרקטי. בסופו של דבר, ברגע שהגוף שלי בסטרס, יוצא מבלאנס, אני טועה. אני טועה.
דפנה: כן.
שרה: זה לא שזה רע שהלב דופק. הלב דופק גם כשאת מאוהבת, והפה מתייבש כשאת מתרגשת. ולהבדיל, כמובן, בין משהו שמרגש, מרגש אותך, מעולה. ראשוני לך, מעולה. כשנכנס מים קרים יש כיווץ, אבל זה לא בהכרח רע. אבל כשאת מתנהלת ימים שלמים עם אינטנסיביות בכל הגוף, הגוף מוחזק, העיניים מוחזקות, הלסת מוחזקת, הגב מוחזק, התיק מוחזק, איפה האייפון, איפה המפתחות? את הורגת את עצמך, כאילו, מה קרה? אם הייתי מאחרת. רק על האיחורים שלי, אני נס רפואי [דפנה צוחקת]. רק על האיחורים שלי, איזה ביקורת, איזה הלקאה עצמית, איך הגוף שלי עמד בזה?
דפנה: אבל זה אני מבינה אותך, בתור מי שגדלה אצל "ייקים", אני לגמרי מבינה את הדבר הזה. יש את חרדת האיחור.
שרה: אבל זה כל כך לא חשוב.
דפנה: נכון.
שרה: זה כל כך לא חשוב. כל ההחזקה שלנו בכמה נרוויח? האם רואים אותי? למה הוא לא נותן לי את התפקיד הזה? למה לא? במקצוע שלי זה גם נורא כאילו, את נורא תלויה באנשים אחרים. זה לא שאני עכשיו יושבת וכותבת 4 עמודים בספר החדש שלי. הזמינו ממני עבודה או לא הזמינו ממני עבודה? אני עדיין מבוקשת? אולי איזה בגלל המשקל שלי? אולי זה בגלל הקמטים שלי? אולי זה בגלל שאני לא עושה בוטוקס? אולי זה בגלל שאני לא צובעת או? ואז אתה אומר, די, לא אכפת לי. הלכתי עם לבן, השיער שלי לבן מגיל 29. הייתי עם לבן, כולם לא היה להם נעים להגיד שאני זה, אבל ממש לא אכפת לי.
דפנה: הייתה לך תספורת קצוצה כזאת לבנה.
שרה: גם.
דפנה: זה היה נורא יפה.
שרה: וארוך לבן, מה שאת רוצה. אני כאילו, עכשיו צבעתי לזגורי.
דפנה: אה, יש עונה חדשה?
שרה: כן, צילמנו, אנחנו מצלמים.
דפנה: איזה כיף.
שרה: אז כאילו, קודם כל התובנה ש… ו… והמדע כבר אומר את זה, את יודעת? עזבי, נכון או לא נכון, ההזיה שלי. באפיגנטיקה שלך, אפיגנטיקה זה אומר, זה לא רק הגנים שלך. יש לך…
דפנה: זה איזה מהם מופעלים.
שרה: לא רק. איזה מידע תורשתי מונח בך מדור לדור.
דפנה: כן.
שרה: אז יש לך סוגיה משפחתית, אופני הישרדות שנמצאים בך, ויש לך את היכולת לעשות שינוי. שינוי בסוגיה המשפחתית. שינוי באיך את מסתכלת על העולם, ב… ב… בפצע שהוא מועבר מאם לבת, מאם לבת, מאם לבת, מאב לבן, מאב לבן, מאב לבן. יש לנו אפשרות לעשות שינוי. ו… אז אני מרגישה שגם אני וגם אמא שלי, ביחסים, בדרך שעברנו, הצלחנו לעשות שינוי. ה… ה… היה לנו כסאח מאוד מאוד גדול לי ולה. והצלחנו לאהוב נורא. הצלחנו לסלוח בעודנו בחיים.
דפנה: כמה שנים עברו מאז החוויה הפיזית הזאת?
שרה: ה-1.1.22.
דפנה: אה, נכון.
שרה: אני בזמנים לא טובה.
דפנה: אמרת לי, אמרת לי, אמרת לי. אוף.
שרה: לא טובה בזמנים.
דפנה: ומסתבר שגם אני לא, את רואה? בזכרון…
שרה: אני אפילו לא יודעת כמה זמן עבר. מה אנחנו? 24'.
דפנה: שנתיים וחצי.
שרה: כן.
דפנה: ואת עדיין מסוגלת להרגיש אותה, להרגיש אותה בתוכך? או רק לזכור אותה ב… איך שאת מספרת עליה?
שרה: כן. כשאני מגיעה למצב של סטרס בגוף, להרגלים המגונים שלימדו אותי, אז אני עוצרת, מסתובבת, עושה כמה נשימות. ונותנת ליקום להוביל אותי. כאילו גם אם זה הצגה, את יודעת, האשליה שאתה מחזיק את ההגה של החיים שלך, ברגע שאתה נוטש את ההגה, איזה יופי, זה ממשיך לנסוע.
דפנה: איך ההסתכלות הזאת עזרה לך לפתור את הכסאח עם אמא שלך?
שרה: סלחתי לה לגמרי. סלחתי לה, ואפילו אני מעריכה אותה על… על התהליך שהיא עשתה. תשמעי, היא הלכה אחרי הגבר שלה. טוב, רע, זה מה שקרה. כולנו עושים שגיאות.
דפנה: כל סיפור הגיור והמעבר לישראל, זה היה בעצם של אבא שלך?
שרה: לא, היא אהבה אותו, והוא היה מספיק משוגע לעשות מעשים משוגעים, והיא הלכה אחריו. והיא הלכה אחריו וגם האמינה, גם בחרה. היא לא הלכה אחריו ואמרה, "אני אשאר נוצריה ואני אלך ביום ראשון…" לא. היא התאהבה ביהדות, גם היא יודעת המון על יהדות. בהחלט. כאילו, סדר פסח אצלנו, אצל אחותי, אחותי רואה את עצמה כיהודיה לגמרי. כהלכתו. ויפהפה, יפה ממש.
דפנה: ואת לא בן אדם דתי בכלל, נכון?
שרה: יהודיה אני לא.
דפנה: ומשהו אחר?
שרה: אם כבר, יותר נוצריה.
דפנה: זה מפתיע אותי כי חשבתי שתגידי לי בודהיסטית.
שרה: גם. אני הכל. אני גם יהודיה, וגם נוצריה, וגם בודהיסטית. יודעת מה? זאת תשובה יותר נכונה. אני אותה תובנה של אותה ילדה, שברור לי שהאלוהים הוא אותו אלוהים. אבל אני אגיד לך מה, כשהיה לי מפרצת, כולם אמרו לי, תלכי לרב פירר, לרב פירר. ואז עוד פעם הבדידות הזאת, אני אומרת: "מה לי ולרב פירר? אני לא רוצה ללכת לרב פירר" [מצחקקת]. ואז אמרתי: "מה אני עושה? אני רוצה להתפלל". להתפלל בבית זה מוזר. ואז הלכתי לכנסייה הלותרנית בירושלים, הדלקתי נר בצד, והתפללתי שילך טוב בניתוח. אז להגיד לך מה אני? אני הכול.
דפנה: איך התחברת לדבר הזה, אבל אם גדלת בבית שהוא כבר היה לגמרי?
שרה: כי יש לי אפיגנטיקה מסוימת. בתי תפילה אני… זה את יודעת, שהיינו דתיים, אז היה שתי משפחות ש… שלימדו אותנו יהדות, ואחת מהן הייתה בירושלים, משפחת כהן, מ… משפחה מקסימה. והיינו הולכים לכותל, ברגל, מהמושבה הגרמנית. וזה היה דרך ה-ויה דולורוזה, ואני זוכרת שנכנסתי לכל כנסייה. זה היה נראה לי מצד אחד מפגר לחלוטין. כי אני אומרת, באמת, כאילו, מה, אתם בסדר? מה, אתם בסדר? עם תמונות? אתם באמת חושבים שהוא, אמא שלו בתולה? זה היה נראה [מגחכת], זה היה נראה, עד היום נראה לי. אבל, מבחינת, אם תגידי לי, אם אני רוצה להתפלל, בכותל לא הרגשתי את זה. בית כנסת אני לא מרגישה את זה. אני לא אוהבת להיות למעלה בצד. מה לעשות, זה לא האופי שלי.
דפנה: כן.
שרה: אני אוהבת להיות במרכז, באמצע. יכול להיות שאם היו נותנים לי להיות ליד הספר תורה, הייתי נשארת יהודייה. ברגע במבקשים ממני לעלות למעלה, זה נגמר. אז אם בן אדם צריך בינו לבין עצמו להתפלל, האמת שיצרתי לי פה מקדש בבית, כאילו, אני יכולה גם להתפלל בבית. אבל שכאילו, כשהייתי באמת, באמת חל… כאילו, הייתי חלשה לפני הניתוח. היה לי איזה שבוע שממש לא ידעתי "מאין יבוא עזרי", כאילו, מצד אחד חוויה כזאת חזקה, ומצד שני, אני לא רוצה שייכנסו לתוכי. רציתי להתפלל. אז היו לי שתי תפילות שהתפללתי: אחת זאת, והשנייה זה "ברוך שעשני נקבים, נקבים, חלולים, חלולים. שאם יפתח אחד מהם, או ייסגר אחד מהם, לא אוכל לעמוד לפני כיסא כבודך, אפילו לא שעה אחת". זה ברכה יפהפיה. תמיד חשבתי שהיא יפה. היא פשוטה, היא לא מערבבת לי, היא לא אומרת לי מה לעשות. צריכה כאלה… תודה על ה… תודה על גוף הזה, תודה על מה שאני מבינה, זהו. אין הרבה יותר מזה.
דפנה: את חושבת שזה עוזר גם ב… בצמצום החרדה מפני לכתם של אנשים יקרים?
שרה: כן. ואני חושבת שכל המסע שלי, כל המסע שלי, נובע מהפ… מ… מ… מפחד נטישה, מ… ויכול להיות שאני יוצרת את זה לעצמי. ההבנה שכולם בתוכי ואני בתוכם, מאפשרת לי… את יודעת, עם הגיל אתה נפרד כל פעם מעוד אנשים.
דפנה: כן.
שרה: אבל הם באיזשהו מקום גם פה, בתחושה שלי.
דפנה: כן, זה אחד הדברים המרכזיים שאני חושבת שלמדתי מהשיחות בפודקאסט הזה, שכבר היו יותר מ-150 שיחות כאלה. שגם אנשים שנפרדנו מהם הם במידה מאוד מאוד גדולה אצלנו בפנים הרי.
שרה: ברור. לגמרי. תראי, אם את מסתכלת ביקום, ובמרחק גדול, את רואה את ה… מה שקרה פעם, את רואה את שאריות המפץ הגדול [מגחכת]. זה אומר שאדוות של דברים נמצאות כל הזמן. אדוות של אנשים, אדוות של שדות, אדוות של אירועים.
דפנה: אבל גם ברמה היותר קונקרטית, שבה יותר קל לי להתנחם מאשר ברמה התיאורטית, כל מילה שאנשים שהיו חשובים לי אמרו, הרי נשא… נשארת בי באיזשהו אופן. אני לא צריכה להרפות מכל מה שהם הביאו לחיים שלי.
שרה: ומה יקרה שתאבדי נגיד, שהזיכרון הולך? אין שום דבר ביקום מבחינה פיזית, פיזיקה. יש חוק שאומר ששום מידע לא יכול להיעלם [דפנה מהמהמת בהבנה]. אני חושבת שה… שראיתי את אבא שלי כל כך חרד מהמוות, אז יש לך תמיד אפשרות להתנהג כמו ההורים שלך, או להתנהג הפוך מההורים שלך.
דפנה: כן, זה תמיד נקודת רפרנס.
שרה: אתה תמיד מגיב. ולקח לי הרבה זמן אה… אני, אני חושבת שתמיד ניהלתי דיון עם המוות, תמיד. גם עם החיים עצמם. בהתחלה לא כל כך רציתי לחיות, לא היה נראה לי מלהיב כל כך כל העסק, היה נראה לי קצת כאילו, טוב, אז עכשיו מחליטים להתחתן, עכשיו מחליטים לעשות ילדים, עכשיו מחל… מחליטים לעשות… [צוחקת] מחליטים לשחק תפקיד. אני עדיין מרגישה ככה לפעמים, שבאותו זמן שאני "שרה" עם הסיפור מאוד הספציפי שלי, והכעסים והאופי והזה, אני גם "טאבולה ראסה". בלי סיפור. ואני חושבת שמ… משם התחיל המסע. זאת אומרת, לבוא ולהגיד אה… יש לי אפשרות לסטורי טלינג אחר ל… לחיים האלה, ולחיות את ה… אבא שלי היום מאוד מאוד סובל. מהגיל…
דפנה: בן כמה הוא?
שרה: 85. מאוד סובל מהגיל, ממה הוא עשה לעצמו לגוף. אז את יודעת, יש לנו, קיבלנו את הגוף הזה, ולא התייחסתי אליו בכבוד, והוא לא התייחס אליו בכבוד. והוא לא מבין למה הגוף לא ממשיך לעבוד כמו… למה הוא לא כמו בגיל 20? נורא סובל. הוא לא יכול לקבל את הגיל, את הזקנה. הוא לא מוכן לקבל את הבגידה של הגוף.
דפנה: אבא שלך נלחם במלחמת לבנון, ו… ויצא ממנה הלום קרב. זה לא חוויה יומיומית של כל מי שמזדקן.
שרה: כן.
דפנה: זה הרבה יותר קיצוני.
שרה: טוב, זה ה… זה ממש נושאים משיקים. אני, אני חושבת שכל החיים חקרתי את זה. זאת אומרת, את יודעת, אני גדלתי בתוך שכונה של ניצולי שואה. וכולם היו אנשים עם טראומה. והם היו אה… מביכים, קשים, מרירים, כועסים. ואז פגשתי את הסבא של הבנות שלי - שלום שכוי, שהוא גם היה ניצול שואה. וגם הזוגיות שלנו לא… אבל הכרתי אותו, ופתאום ראיתי בן אדם, שלמרות מה שהוא עבר, בוחר בחיים. ואז הבנתי שאתה יכול לעבור משהו קשה, ולהשפריץ רעל לכל כיוון, ואתה יכול לעבור משהו קשה ולצמוח ממנו. ואמרתי: "וואו, איזה יופי. אני, יש לי בחירה". אני לא חושבת שאנחנו יכולים למנוע את הסבל בחיים. אני לא יכולה למנוע את הצער שלך על ההורים שלך, שהלכו לעולמם. אבל יש לך בחירה של התמודדות, אז את בוחרת לעשות פודקאסט. אממ… בוחרת לנסות… להתמודד עם האובדן שלך באופן שהוא יצירתי יותר, ומאמינה שנותן לך נחמה יותר מאשר לשבת ו… אה… ליילל על מר גורלך, כאילו, איך הפסדת את, את הורייך, או…
דפנה: וגם היכולת לדבר על זה עם אנשים אחרים, ולשמוע את ה…
שרה: כן.
דפנה: אובדנים שלהם. זה דרך אגב גורם לתחושה שאני לא לבד.
שרה: כן.
דפנה: ש… שזה דבר שחזר בשיחה שלנו קודם, הוזכר כבר בשיחה שלנו קודם, ואני חושבת שהוא מאוד משמעותי.
שרה: לא להרגיש לבד.
דפנה: לא להרגיש לבד.
שרה: להרגיש חלק.
דפנה: כן.
שרה: כן. זאת בחירה שלך ל… לקחת את ה… כאילו את הדבר שקוראים לו רע, ולעשות ממנו משהו שהוא יותר טוב. אז אני אומרת, אנחנו לא יכולים למנוע את הסבל, בחיים. אנחנו לא יכולים… מדברים על זה בבודהיזם הרבה [מצחקקת]. לא יכולה למנוע מהבנות שלי לחוות את החיים. לסבול מהם. אפשר להושיט את היד ולהגיד [מצחקקת] שהיא לא לבד, שאנחנו לא לבד.
דפנה: תודה רבה, שרה. היה לי מאוד מאוד, מאוד מאוד מעניין.
שרה: לא היה מוזר?
דפנה: היה מסקרן ומעניין.
שרה: כן. כי תמיד הקול הקטן הזה של אמא שלי שאומר: "יחשבו שאת לא נורמלית". [עושה חיקוי של אמא שלה וצוחקת]
דפנה: לא, לא חלף בדעתי.
שרה: אין מה לעשות. זה מה שקרה.
דפנה: תודה.
שרה: בבקשה.
[מוזיקה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments