על החיים ועל המוות - עם דפנה לוי - 180. גלעד כהנא

אמו של גלעד כהנא, איש להקת ג׳ירפות, מתה כמעט בהפתעה. כמעט, כי באותו יום הייתה לו תחושה בהולה שמשהו נורא יקרה, והוא קרה. מותו שלאביו, לעומת זאת, התרחש כתהליך איטי, שהיו בו גם רגעי קרבה אינטנסיביים, אלה שהולידו בסופו של דבר את כותרת ספרו החדש ״טוב שאבא קיבל סרטן״. בשלושת הסיפורים בספר מתרחשים אירועים קשים, אבל יש בהם גם מידה גדולה של הומור והמון אופטימיות שהייתה גם בשיחה שלנו. לא מפני שגלעד חושב שהכול קורה לטובה וכו׳ וכו׳, אלא משום שהוא מוצא גם בעצב ובכאב המון השראה ליצירה ואם מותם של ההורים הוא בבחינת הבעיטה שמעיפה אותנו מגן העדן, הוא גם מזמן לנו צמיחה רגשית שאסור להחמיץ.

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 28/11/2025.

‏קריינית: "על החיים ועל המוות". עורכת ומגישה דפנה לוי.

‏[מוזיקת פתיחה]

‏דפנה: אמו של גלעד כהנא, איש להקת "ג'ירפות", מתה כמעט בהפתעה. כמעט, כי באותו יום, הייתה לו תחושה בהולה שמשהו נורא יקרה והוא קרה. מותו של אביו, לעומת זאת, התרחש בתהליך איטי, שהיו בו גם רגעי קרבה אינטנסיביים, אלה שהולידו בסופו של דבר את כותרת ספרו החדש, "טוב שאבא קיבל סרטן". בשלושת הסיפורים בספר מתרחשים אירועים קשים, אבל יש בהם גם מידה גדולה של הומור והמון-המון אופטימיות שהייתה גם בשיחה שלנו. לא מפני שגלעד חושב שהכל קורה לטובה וכולי וכולי, אלא משום שהוא מוצא גם בעצב ובכאב המון השראה ליצירה. ואם מותם של ההורים הוא בבחינת הבעיטה שמעיפה אותנו מגן עדן, הוא גם מזמן לנו צמיחה רגשית שאסור להחמיץ.

‏גלעד: הסיפור השני, "טוב שאבא קיבל סרטן", שהוא גם שם ה… על שמו הספר, הוא אוטוביוגרפי לחלוטין.

‏דפנה: כן.

‏גלעד: שני הסיפורים האחרים - אינם.

‏דפנה: הם מאוד מעניינים.

‏גלעד: תודה לאל [צוחק]. הסיפור השני, "טוב שאבא קיבל סרטן", היה סיפור על במשך המון-המון זמן, ובאיזשהו שלב רציתי להפוך אותו לסרט, ואז תסרטתי אותו ממש לפיצ'ר שלם, ו… כשהוא היה כבר ממש מתוסרט, התחלתי לזקק אותו. ולזקק, ולגזום, ולגזום, ולגזום, ונהיה תסריט קצר. ואז אמרתי לעצמי, "רגע, אני אוהב את התסריט הקצר הזה כסיפור קצר יותר מהסיפור שהיה במקור". ובעצם הוא עשה מין סיבוב כזה ובעצם הבנתי שאני אוהב את הסיפור בפורמט של תסריט, והוא נשאר כתסריט.

‏והסיפור השלישי הוא בעצם נולד כשבכלל צילמתי סרט, הצטלמתי ל"סיפור על אהבה וחושך", הסרט של נטלי פורטמן. והייתי לבוש שמה ב… ככה בחליפה של שנות ה-50…

‏דפנה: בתור האבא של עמוס עוז.

‏גלעד: ע… בדיוק. כאריה קלאוזנר, עם שיער ככה של אריה קלאוזנר ומשקפיים שלו. ממש הייתי כמוהו, בלי הזקן שלי, הייתי אדם אחר. והייתי המון-המון שעות לבד, עובד על טקסטים ומתרכז ב… מחכה בין שוט לשוט כשמסדרים תאורה וסאונד וכולי. ובעצם הייתי מסתכל במראה ורואה אדם אחר, ופתאום התחילו לצאת לי מונולוגים. והמונולוגים האלה, המונולוגים הראשונים היו של מר ברג, של הדמות שבעצם מדברת באנגלית.

‏דפנה: באנגלית, כן.

‏גלעד: אז זה ממש נולד באיזה סיפ… הסיפור השלישי נולד ממונולוגים, וכך המשכתי את כל הס… את כל הסיפור, כולם כתובים כמונולוגים.

‏דפנה: והוא דווקא נראה לי נהדר עם אה… נורא ויזואלית, יכולתי לדמיין אותו. טוב, גם את הראשון מאוד-מאוד, ואת השני, אולי מטעמיי האישיים, היה לי הרבה יותר, הכי קשה לדמיין אה…

‏גלעד: מעניין.

‏דפנה: …ויזואלית. נו, ברור, כי גם אני איבדתי את ההורים שלי [גלעד צוחק] נורא צמוד אחד לשני ו…

‏גלעד: כן.

‏דפנה: אז כאילו זה כמו לגעת באש.

‏גלעד: נכון.

‏דפנה: ואתה באמת התייתמת בגיל צעיר. במקום שאני אעשה את התקציר, תספר לי קצת באופן מסודר.

‏גלעד: לתקצר את האבל שלי? [צוחקים] לתקצר את תולדות האבל? אמא שלי…

‏דפנה: לא, פה אתה יכול גם להאריך, אתה לא חייב לתקצר.

‏גלעד: אמא שלי נפטרה, בעצם, מדום לב. הייתי רוצה להגיד בהפתעה, אבל זה לא יהיה מדויק לגמרי, כי באותו בוקר קמתי, קמתי וקרה משהו מאוד מוזר. הגעתי לבית… אני בעצם עבדתי, תחילת העבודה האולפנית שלי הייתה במחסן בגינה של ההורים שלי. אז הייתי רואה אותם יום-יום. הייתי בא מהבית שלי אליהם, עובר דרכם, אומר שלום, נשיקות, חיבוקים, חצי שניצל ומתחיל לעבוד.

‏אני גם ילד שבמהותו הוא סוג של תמיד היה כזה חתול, כזה בא לחיבוק, בא למנת מזון קטנה וחוזר לענייניו. אף פעם לא מודאג, אף פעם לא מוטרד, תמיד הכל בסדר איתם. ביום הזה נכנסתי והתחלתי לצעוק. אמרתי ש"משהו לא בסדר, משהו לא בסדר, אמא לא בסדר, אמא לא בסדר". בזמן שאמרתי את זה גם לא הבנתי למה אני אומר את זה בכלל. הקשבתי, בעודי אומר לאבא שלי "אמא לא בסדר" ואמא שלי והוא מסתכלים עליי בעיניים ככה בוהות. לא ידעתי להסביר למה, אבל אמרתי את זה שוב ושוב. הם כזה ניפנפו אותי, כי זה באמת היה מוזר, זה גם היה מאוד לא טיפוסי לי. פעם ראשונה, אני חושב, שאי-פעם דאגתי לה, בחיי. נכנסתי למחסן, לא רגוע, התקשרתי לאחותי, אמרתי "תקשיבי, אמא לא בסדר, משהו רע מאוד הולך לקרות לה", ברמה שאני כבר אומר לה "אמא הולכת למות", והיא אומרת לי, "תגיד, מה קורה לך? מה עובר עליך? מה, מה, מה קורה?"

‏נכנסתי חזרה הביתה, אמרתי 'טוב, תקשיבו, עכשיו אתם הולכים לרופא, עכשיו!', ככה. עכשיו זה היה כל-כך מוזר וכל-כך לא טיפוסי לי, שאמא שלי אמרה "טוב, בוא נלך, נו, מה אם, אם הוא כל-כך… אם גילי כל-כך נסער, בוא נלך". והם הלכו לרופא, עשו בדיקה שם אצל הרופא, חזרו ו… הוא אמר "הכל בסדר". והיא מתה בלילה מדום לב.

‏דפנה: זה לא שהיו אירועים קודמים, עניינים כאלה ש…

‏גלעד: לא היה שום דבר. היא הייתה בריאה ואינפנטילית כראוי, ומצחיקה ומאוהבת בבעלה שהוא במקרה אבי, והכל היה תקין ולא היה שום סיבה. עד היום כאילו, גם אחותי לא מבינה מה, מה עבר עליי באותו יום ומדוע ככה הזדעקתי. היה גם רגע אחרי, אחרי שהיא מתה, שאמרתי… עמדתי בחוץ בלילה, אחרי שכאילו אחרי שהיא נפטרה ושאלתי את עצמי, "להאשים את עצמי?" ממש ברמה הזאת, כאילו… ואז אמרתי [מרים קול] "לא! עשית כל מה שיכולת, אתה דחקת אותם עד לרופא, כאילו. יותר מזה מה אני עוד יכול לעשות?"

‏אז ויתרתי על הייסורים הק… על, על האשמה, כאילו לא לקחתי על עצמי שום אשמה. זהו, זה היה אובדן מאוד-מאוד גדול וגם, ובסופו של דבר זה נחת כמו… הדימוי שאני משתמש בו הרבה פעמים שאני מרגיש כאילו נעצרה לידי משאית של… כזאת של מערבל בטון, ופשוט שפכה עליי בטון. ובעצם הכל היה אפור וקשה וסטטי. כלומר, האבל היה בלתי נסבל וגם, וגם לא… כלומר, כאילו, גם נעלמו הצבעים, גם אני לא יכול לזוז, כי לאן שאני לא הולך זה בא איתי, אממ… וכבד, מאוד-מאוד-מאוד כבד.

‏דפנה: מתי זה היה?

‏גלעד: לפני שלושים ו… חמש שנה.

‏דפנה: זאת אומרת, גם אמא שלך וגם אתה בטח הייתם מאוד צעירים.

‏גלעד: לא, אמא שלי הייתה בת 66…

‏דפנה: זה צעיר.

‏גלעד: ואני הייתי בן 30. אה, אוקיי. [במבטא דרום אמריקאי] 'זה צעיר. אני אומר לך עכשיו מה צעיר. תקשיב, 66 זה צעיר, בגימטריה זה 12'. [דפנה צוחקת]

‏דפנה: כן, בדיוק. אמרת שהיא הייתה אינפנטילית, זה אמור לשמר, לא? זה אמור לשמר איזה…

‏גלעד: כן, כן, היא הייתה מאוד צעירה. לא, היא הייתה מאוד צעירה בראשה, היא הייתה… באמת, אני אומר אינפנטילית גם כי, כי היינו עושים מלא צחוקים והיא הייתה מאוד סוערת ויצרית…

‏דפנה: זה בעיניי מחמאה נפלאה.

‏גלעד: לגמרי. לגמרי, היא הייתה אישה מקסימה ואמא טובה. אני רק רוצה לומר שאני זוכר שבשבעה, אז בתוך הבטון הזה, בתוך קוביית הבטון הזאת שקודם סיפרנו, קודם דיברנו עליה, ראיתי סדק. לא סדק, אפילו כמו מין ראש מחט של אור. ו… ושם כתבתי את המשפט ש… שהפך לשיר של "ג'ירפות" שזה "האור הזה לא קטן, הוא פשוט רחוק".

‏[חלק מהשיר "האור הזה לא קטן" בביצוע להקת "ג'ירפות"]

‏"האור הזה לא קטן

‏הוא פשוט רחוק

‏לא משנה כמה זמן

‏דמע יחזור לצחוק

‏פה לא יהיה לי סוף

‏לא יהיה לי סוף

‏נלקח ממני הכל

‏ונותר אינסוף

‏לשחות אני יכול

‏עד החוף

‏פה לא יהיה לי סוף

‏לא יהיה לי סוף

‏לא, לא יהיה לי…"

‏התובנה הזאת מאוד-מאוד עזרה לי. כלומר, שראיתי את האור הזה והבנתי, פתאום נפל לי האסימון, שהוא, הוא נראה עכשיו זערורי, כמעט לא קיים, אבל הוא קיים, והוא לא קטן, הוא פשוט רחוק. כלומר, אני עוד לא יכול להיות שם. אני צריך לעבור משהו, אבל אני אגיע אליו. וזה משהו שמאוד עזר לי והוביל אותי בהמשך, בעוד הרבה מכות שחטפתי.

‏דפנה: אני מנסה להבין איך אפשר לעכל את האירוע המוזר הזה, שיש לך איזה מין חיזיון כזה שמשהו נורא לא בסדר, עם העובדה שהוא ממש מתממש.

‏גלעד: קודם כל זה, אין פה, אין דרך ליישב את הדבר [צוחק]. אין דרך ליישב את הדבר. אני, אני יצאתי לשתות, הייתי ב… לילה כזה ארוך, חזרתי הביתה. בתקופה ההיא לא היה, לא היו ניידים. מה שהיה כן, זה מזכירה אלקטרונית, שמי שלא יודע מה זה, זה מכשיר אלקטרוני קטן שפשוט לוקח הודעות. אתה מגיע, 'שלום, אנא השאירו הודעה', כמו שיש לנו תא קולי, רק שזה כל מה שהיה פעם. וזה היה מכשיר חיצוני [צוחק] שרכשת.

‏המזכירה, כשאני יצאתי מהבית היא הייתה ריקה, וכשחזרתי היא הבהבה. כשהיא מהבהבת זה אומר שיש בה המוני הודעות, וזה היה מוזר מאוד. וההודעות היו מאוד-מאוד קשות, הודעה אחרי הודעה אחרי הודעה שהיא רק השם שלי, וזה השם שלי בטון שהולך וגובר ומחמיר, "גילי", [מרים קול] "גילי", [מרים קול יותר גבוה] "גילי", [צועק] "גילי", ועד צרחות, וצרחות ארוכות, הברות ארוכות. באיזשהו שלב התקשרתי לאבא שלי ואמרו לי… הוא אמר לי, "תבוא הביתה, אמא מתה". נכנסתי לרכב, זה היה בערך חמש בלילה. נכנסתי לרכב, התנעתי, ונסעתי בלי לעצור באף רמזור. אני זוכר את זה כאילו, אני זוכר בראש שלי רמזור אדום בעין לאורך כל הדרך. כאילו בתפיסה שלי כאילו היה לי אישון אדום לאורך כל הדרך, מרמת גן עד הבית של אבא שלי. זהו.

‏דפנה: היית מאוד קשור אליה.

‏גלעד: כן, אמא שלךָ.

‏דפנה: אני יודעת? יש כל מיני סוגים של יחסים…

‏גלעד: נכון.

‏דפנה: זה כבר למדתי מ…

‏גלעד: נכון. לא, הייתי קשור. עוד פעם, הקשר שאני מרגיש הרבה פעמים שיש סוגים, קודם כל לכל ילד יש קשר אחר עם ההורה שלו.

‏דפנה: לגמרי.

‏גלעד: אה… בוא נגיד שלכל ילד יש הורה אחר, אפילו אם זה אותם הורים. אבל אני הייתי, אני הרגשתי שהכל טוב, את יודעת, זה היה כזה קצת כמו, כאילו בעטו אותי מגן עדן רגע. זה זה היה, זה, זה מאוד היה, זה מאוד היה מטלטל. מאוד-מאוד.

‏דפנה: ומה זה היה הניצוץ אור הקטן הזה, שבכל זאת הצלחת לראות? זה מפתיע כי השבעה בדרך כלל, לי זה לקח הרבה יותר זמן עד שהבנתי שיש אה… זאת אומרת, החיים ממשיכים. זה איזשהו כוח חזק שבאמת גם כשהעצב נורא גדול, הם ממשיכים, אבל מתי…

‏גלעד: אני יכול לענות לך בכמה צורות. אחת, זה שבאותה תקופה היה איזה לחן, שיר שהלחנתי שנקרא "כנרת" ל"ג'ירפות". וה… יש שם מהלך כזה שמתגלגל. והמהלך, הייתי באמצע הלחנה של השיר הזה.

‏[חלק מהשיר "כנרת" בביצוע להקת "ג'ירפות"]

‏"אכלתי כל מיני סרטים

‏צחקתי כמו משוגעים

‏בלי לצאת מדעתי

‏פתאום זה אמיתי

‏הכנרת התמלאה

‏הכנרת מלאה

‏מביט איך השלגים גולשים…"

‏והמהלך הזה בזמן השבעה, ישבתי ו… לא זוכר, בשבעה, ופתאום שמעתי אותו מתגלגל. ופתאום נזכרתי שאני באמצע שיר. כשאתה באמצע שיר לרוב אתה כולך בתוך הדבר. גם אם אתה מפסיק, אז אתה אוכל, אתה פה, אתה עושה אהבה, אתה משוחח עם אנשים, אבל השיר ממשיך. כאילו יש איזה מין תהליך עבודה שהוא לא מודע שאתה ממשיך לעבוד עליו, ואז כשאתה חוזר אתה כבר עם עוד תוכן אליו. ו… זה אולי אחת הפעמים הראשונות שהוא ניתַק לחלוטין ה… הבעצם המסלול הזה של היצירה הנמשכת. המוות קטע הכל. והוא חזר, החוט הזה חזר אליי, והזכיר לי שקורים דברים יפים ומרגשים וטובים, זה שיר נורא אופטימי. זה שיר על זה שהכנרת התמלאה, כי בשביל אבא שלי הכנרת תמיד הייתה הברומטר של מדינת ישראל, הוא היה מהנדס מים, אז מצב הכנרת זה היה כמצבנו. זה עשה לי מין אה… זה פתח, פתח, זה התחיל לפתוח סדק של, שניתן להמשיך מזה.

‏עוד רגע שאני זוכר זה היה רגע שישבתי על הספה, וישבה קרובת משפחה כבת 70, ממררת בבכי על זה שבגלל שאמא שלי מתה, היא מתחילה לחשוב מה יקרה כשאמא שלה תמות. אישה בת 90 ומשהו [צוחק]. ואני מוצא את עצמי מנחם אותה. ובזמן שניחמתי אותה, קלטתי שזה לא משנה בן כמה אתה. כאילו אמא שלך, היא חושבת על אמא שלה כמו ילדה, למרות שהיא אישה בת 70 פלוס. היא רק חשבה על זה וזה פירק אותה ומצאתי את עצמי פשוט מנחם אותה. וזה, וזה נורא הצחיק אותי הסצנה הזאת, וגם זה שימח אותי. שימח אותי שאני מצליח למצוא אירוניה, שאני מצליח לזהות יופי בנרטיב, גם במצב הזה.

‏ומפה אנחנו עוברים לדבר נוסף, עוד צעד של אור, שאתה בעצם מגלה - כיוצר אני אומר את זה. לדעתי זה נכון לכולם, אבל כיוצר זה יותר פשוט אולי להסביר את זה באופן מיידי - אתה מבין שבגלל שכל חוויה שאתה חווה, היא מלאה בפרטים, מלאה בנרטיב, שיש לה… שמתרחש כל-כך הרבה ואתה מקבל כל-כך הרבה פרטים אמיתיים, כל-כך הרבה עם מה לעבוד כיוצר. שפע מטורף. אז נכון, הוא בא בתוך כאב, הוא בא בתוך אבל, הוא בא בתוך אובדן, אבל עדיין יש שפע. ואתה מגלה שחוויה, במובן האבסולוטי שלה, היא תמיד חיובית. גם כשהיא נורא כואבת.

‏דפנה: יצירות ענקיות נכתבו מתוך כאב…

‏גלעד: אכן.

‏דפנה: ומתוך פצע ומתוך אה…

‏גלעד: אכן. עכשיו, זה פותח פתח לדואליות, שזה אומר שבזמן שאתה כואב מאוד, אתה גם יכול להיות מאושר. כשאתה כואב, אתה יכול להיות שמח. וזה סוד, זה פיצוח, זה שינה את החיים שלי. כי אז בעצם, טוב או רע - הכל טוב.

‏דפנה: זה באמת בא לידי ביטוי ביצירה שלך?

‏גלעד: מאיזה בחינה?

‏דפנה: אחרי מותה של אמא שלך, למשל, זה… נולד מזה משהו? נולדו יצירות מתוך זה?

‏גלעד: נולדו מזה מיליון דברים, מיליון דברים. תראי, יש גם, נגיד, בתקופה הזאת הגעתי למסקנה שדיברתי עליה הרבה, כי זה חשוב לי, זה שכשאתה נשבר אתה יכול לבחור להפוך לחצי או להפוך לפי שתיים. ואז מה שקורה זה שאם אתה כל פעם בוחר בפי שתיים הזה, אתה הופך משתיים לארבע, ומארבע לשמונה, ומשמונה ל-16 ומ-16 לשלושי… ושוב, וכן הלאה, עד שאתה נהיה צבא של איש אחד. הדבר הזה, אני מרגיש ש… שחיזק אותי. כי אתה חי… אתה תאבד הורה כך או כך. רובנו. אלה שלא, זה מצער כי הם מתו לפני ההורים. אני מדבר עכשיו… זה חלק טבעי מהקיום שלנו. וכשזה בא, צריך לעבוד עם זה. לא משנה מתי זה בא. זה שזה בא לי בגיל 30, מה לעשות? צריך לעבוד עם זה. ו… וזה עורר הרבה דברים. יש לי שיר שנקרא "שבור זה גם חותך". הכוונה שם הייתה זה שכשאתה לוקח זכוכית עגולה, נעימה למגע והיא נשברת, השברים שלה הם לא חלשים. הם חדים. הם יכולים לדקור.

‏[חלק מהשיר "שבור זה גם חותך" בביצוע להקת "ג'ירפות"]

‏"זה לא נהייה יותר קל

‏זה רק הולך ומסתכסך

‏בן אדם מוצא את עצמו מוצל

‏ושום דבר לא מתמשך

‏מתעורר שוב מבוהל

‏ולא זוכר איך מתהפך

‏והזיעה קרה קרה

‏לחבק את מי שיש…"

‏אם אתה נכנס למלחמה, השברים האלה הרבה יותר טובים מהבקבוק המקורי. דע לזהות את שינויי הצבירה ולעבוד איתם. ו… ושמה יש פיצוח בעיניי, כי בעצם, עוד פעם - טוב או רע, הכל טוב. וזה לא "הכל לטובה", זה לא הגישה הזאתי. אני לא נחמן, אני לא, אני לא, אני לא מסתכל ו"רק לשמוח, רק לשמוח". לא. אני אומר "גם לשמוח" [מצחקק]. אני אומר "גם לזהות". אתה יכול להיות עצוב נורא, אבל גם לזהות את הפלא ולראות כמה החיים הם, הם מרתקים ומצחיקים ומיוחדים. אתה יכול שהעם שלך עובר טבח נוראי ובמקביל הילדה הקטנה שלך פתאום עושה משהו מצחיק. אז אתה גם וגם. אין ברירה גם, כמו שאמרת, "החיים נמשכים". אז צריך, צריך להיות בזה. צריך להיות נוכח לא רק בכאב. צריך להיות נוכח גם באושר, גם בגילוי, גם בתובנה, גם בפלא. ולא לפחד ל… לדרוש נס. וגם לא ברמה יומיומית.

‏דפנה: יש ברמה הקונקרטית מקומות שאמא שלך הופיעה פתאום, או המוות שלה, או חייה ביצירה שלך?

‏גלעד: אני לא יודע מה זה אומר קונקרטית, את מתכוונת במילים? היא הופיעה בספ… בסיפור שקראת, לדוגמה. ב… ב"טוב שאבא קיבל סרטן", המוות שלה מופיע…

‏דפנה: נכון.

‏גלעד: וגם ספציפית יש סצנה שהיא מאוד-מאוד זכורה לי, שכשאמא שלי נפטרה אז באתי, כאילו הייתי עם אבא שלי ואבא שלי לא מצא את הפנקס צ'קים, הוא אמר, "איפה הצ'קים? איפה הצ'קים? אני לא מוצא את הצ'קים". בן-אדם שיודע איפה כל דבר, כל הזמן תמיד, שליטה מוחלטת, לא מוצא את הצ'קים. באיזשהו שלב אני אומר לו "אבא, די!" כאילו, החברה קדישא שם, אני אומר לו, "די, אני מוציא את הצ'ק. עזוב, הכל טוב". אני מוציא את הצ'ק, הוא ממשיך ברקע כמו איזה פסקול, "איפה הצ'קים? איפה הצ'קים?" הולך לשם, הולך לפה. אני מוציא את הצ'ק, אני כותב את הצ'ק ובמקום לחתום את השם שלי אני חותם את שמה של אמא שלי, אריאלה כהנא. ואני, פתאום עולה בי זעם ואז עולה בי עצב ואני בוכה, והדמ… והדמעות פשוט נופ… ממש דמעות כמו ב… הגדולות, נופלות על השם שלה והדיו בצ'ק מתפזר לכתם. וזה רגע משוגע, אני זוכר שאני רואה את אמא שלי נמחקת לי מול העיניים. אז זה נגיד רגע מאוד קונקרטי. [צוחק]

‏ויש עוד רגע כזה, אחר, של אבא שלי, שאבא שלי כשהוא נפטר אז באיזשהו שלב אחד מהחברה קדישא, אני קולט, היה לו קשה עם הגב, וזה עיצבן אותי. אז "זוז, זוז, זוז, תן לי לסחוב את הגופה, תודה. אנ'לא צריך את הטובות שלך". זה לא שכאב לו הגב, זה שהוא עשה כאילו תנועות של "קשה לי". "וואלה, באמת קשה לך, בשביל זה באת, כן? או, לא נורא, עזוב, תזוז". החלפתי אותו ואני והחברה קדישא השני הורדנו את אבא שלי במדרגות, הכנסנו אותו לאמבולנס, ואז איך שנסגרה הדלת של האמבולנס, פתאום זיקוקים בשמיים, מוזיקה מהכיכר המסח… מהכיכר המסח… מה… נו, מ… מהכיכר המסחרית שם ש… פתאום אני שומע כמו שירים… שירים של הביטלס בעצם, שזה להקת קאברים לביטלס, ואני פתאום קולט שזה יום העצמאות. זה חגיגות יום העצמאות, בדיוק כשאני התייתמתי באופן מוחלט. קונקרטי.

‏דפנה: [צוחקת קלות] זאת תמונה מאוד-מאוד דרמטית.

‏גלעד: זה, אבל זה אמיתי. מישהי עכשיו שראיינה אותי, כאילו היא סיפרה את זה, היא קראה את זה, כאילו זה בעצם רגע ספרותי [צוחקים]. ואני מסביר לה, "זה יצא ספרותי, אבל זאת האמת. פה זה ממש אחד לאחד מה שהיה".

‏דפנה: תגיד, מה אמא שלך עשתה אם כבר אה…

‏גלעד: היא הייתה עקרת בית, אבל היא הייתה גם אמנית חובבת. וזה, אגב, משהו שמאוד השפיע עליי, כי כשהייתי מאוד-מאוד קטן, היא לקחה אותי למורה… הייתה לה מורה פרטית לאיור. לימים גילינו שהמורה הזאת הייתה בעצם אמנית בארצות הברית, שעלתה לארץ. אישה מבוגרת, בת 80, לא זוכר, מבוגרת מאוד. והיא לקחה אותי כי לא היה מי שיישאר איתי, אז היא לקחה אותי ושמה, שמו אותי ככה על… בצד והמורה שלה נתנה לי קצת דפים ונייר. באיזשהו שלב המורה באה וראתה מה עשיתי ואז היא עצרה ואמרה לאמא שלי He's the gifted one, you're not gifted, but he is, and from now on he's coming with you. הייתי מאוד קטן, לא זוכר כמה. ומאותו רגע הייתי בא איתה, ואמא שלי הייתה עושה כל מיני דברים ולי היא הייתה כל פעם מביאה משהו חדש. נגיד, היא מביאה לי חתיכת גומי, סכין כזה לגלף בגומי, דיו…

‏דפנה: לעשות הדפסים?

‏גלעד: …ודפי אורז, כן. מראה לי את העיקרון ועוזבת אותי. חוזרת, יש צבי [צוחק]. וזה היה סוג של הלימודי אמנות שלי, שמשם בעצם גם התחלתי להיות אמן פלסטי, כי מאותו יום לא הפסקתי.

‏דפנה: טוב, עשית את זה כל הזמן ברצי… אני יודעת שאתה עושה את זה, שהעטיפות של הספרים הם שלך, הקולאז'ים.

‏גלעד: לא, אני גם עושה תערוכות. היו לי כבר הרבה תערוכות. אני חושב שבעצם אני עושה אמנות פלסטית ממש מגיל שלוש וקצת מבחינתי, וכותב גם. מגיל שלוש וחצי אני כותב ומצייר כל הזמן. בגיל 20 התחלתי לשיר, וזה יותר נכון לצעוק על גבי לחן. וברגע שהתחלתי לצעוק על גבי לחן, הבנתי שאני טוב יותר בזה מאשר כל השנים שציירתי. וזה היה שברון לב מאוד-מאוד גדול. אז הפסקתי מיד לצייר, העפתי מהבית את כל הקנבסים, את כל הצבעים, את כל המכחולים, את כל מי שחשבתי שאני, חוץ מהכתיבה, כן? ועברתי בעצם לעשייה מוזיקלית בלי הפסקה. ועם הזמן, פתאום עוד פעם, בלי, בלי לשים לב, באמת בלי לשים לב, אני פשוט כזה מתחיל לחתוך דברים, להוציא אותם מקונטקסט ולהדביק אותם בקונטקסט אחר. ונהייתי אמן קולאז'ים. היום אני, זה משהו שאני עושה הרבה מאוד בהמון דרכים, בהמון צורות, אבל, אבל אני מאוד אוהב, מאוד אוהב את הדבר הזה, מאז ומתמיד.

‏דפנה: ברגע שאמא שלך גילתה שהילד מחונן היא דחפה אותך לזה גם? זאת אומרת, היה איזה…

‏גלעד: לא הייתי אומר שהיא דחפה, הייתי אומר שהיא אה… היא טיפחה. כלומר, היא מאוד הייתה גאה, מאוד השוויצה, חברות שלה וזה, הייתה מראה להם עבודות שלי. היא, היא ממש הרגישה שאני כאילו ההמשך שלה ואני כאילו ה… כי היא לא, לא הרגישה אף פעם שהיא מצליחה ממש לעשות אמנות ואני די מהר ראיתי את עצמי כבר כאמן [צוחק]. ואבא שלי, לעומת זאת, מאוד היה מרוצה שאני כותב. והוא ציפה שאני אהיה אקדמאי ושאני אה… לא יודע מה. הוא ציפה שאני אזכה באיזה פרס נובל אולי או אהיה פרופסור. זה לא קרה. אבל כן, כן יצאו ספרים.

‏דפנה: כמה שנים עברו ממותה של אמא שלך למותו של אביך?

‏גלעד: מְהַ… לא הרבה. כשאמא שלי… קודם כל, הזוג הזה היה זוג מאוד מאוהב ומאוד תלוי אחד בשני. ברגע שאמא שלי מתה, אבי שלא חלה יום בחייו, מייד קיבל… תוך כמה חודשים קיבל סרטן, ואז עוד סרטן, ואז עוד סרטן, שפשוט אכל לו את הגוף ואכל לו את ה… עד ש… עד שהוא נפטר. עברנו באמת ניתוחים איתו, וטיפולי כימותרפיה והכל. וייאמר לזכותו שהוא כל הזמן היה, כל הזמן האמין שהכל יהיה בסדר. זה היה מאוד אה… מאוד מרשים. איש באמת מרשים מאוד. ובאמת מפה גם השם "טוב שאבא קיבל סרטן" מהתקופה הזאת שבה גם אני וגם אב… בוא נתחיל ממנו. זה בן-אדם… הוא היה מהנדס מים ברמה עולמית.

‏דפנה: רגע, בוא נגיד את השם שלו.

‏גלעד: שמו היה יונה כהנא. והספר, אגב, הספר החדש מוקדש לאבא שלי. זה, ההקדשה היא ל-יונצ'יק, שככה היו קוראים החברים הקרובים שלו, הקולגות וכולי. הוא היה מהנדס מים, אידיאליסט. הוא בא לפה, הוא רצה, הוא רצה שישראל תהיה מדינה שיש לה מים, ויש לה שגשוג, והוא רצה להפריח שממות, וזה מה שהוא עשה רוב חייו בשירות המדינה. הוא עבד מאוד קשה, הוא היה עובד מהבוקר עד הלילה. אני זוכר שהוא היה מגיע, אוכל, רואה "מבט". הייתי אומר לו "אבא", הוא היה עושה "ששש, חדשות". רואים חדשות ואז לפני שהם נגמרות, קצת לפני המזג אוויר, הוא נוחר. כאילו… [צוחק] ו… איש טוב ואיש מרתק. אגב, הוא גם היה הגוגל שלי, דאז, כי לא היה מרשתת. אבל היה את אבא שלי והוא ידע הכל. זה לא משנה מה, זה מ-איך ניו יורק הוקמה ועד שכבות גיאולוגיות בבוליביה. מה שצריך, הוא יודע. היה לו זיכרון אבסולוטי, כך שכל דבר שהוא ראה, נחשף או קרא, הוא ידע לנצח נצחים. הפוך ממני, שאני כדי לדעת משהו, אני צריך ליצור אותו ואז אני יכול, אני יכול להמציא הרבה יותר טוב ממה שאני יכול לזכור.

‏דפנה: נסיעות שלכם ל… למקסיקו?

‏גלעד: אני נולדתי במקסיקו, כן. באחת ה… בשליחות, באחת השליחויות.

‏דפנה: אז זהו, זה גם היה בענייני עבודה שלו כמהנדס מים?

‏גלעד: תמיד. הכל היה סביבו מבחינת עבודה, מאחר ו… אמרתי, אמי הייתה עקרת בית, גידלה את הילדים. והיו נסיעות גם ל… גם לפאלו אלטו וגם למקסיקו. נולדתי במקסיקו וגדלתי במקסיקו סיטי עד גיל תשע, בעצם.

‏דפנה: אמרת שהקשר ביניהם היה כזה שהוא פשוט לא החזיק מעמד בלעדיה.

‏גלעד: אני אומר את זה בפרשנות. זה לא שהוא לא החזיק מעמד.

‏דפנה: כן.

‏גלעד: הוא עצמו, נפשית, הוא התמודד עם האבל. היה לו מאוד-מאוד קשה, אבל הוא התמודד והוא יצא מזה באיזשהו שלב. ברמת האבל הוא הצליח לחשוב על לצאת לשוק הרווקים בגילו המאוחר.

‏דפנה: בן כמה הוא היה?

‏גלעד: 78 וזה. אבל המחלה, כן, הסרטן הגיע ואכל אותו מכל כיוון.

‏דפנה: אז השם הזה המצמרר של ה… שבחרת לקובץ שלושת הסיפורים הללו, "טוב שאבא קיבל סרטן", אתה מסביר, אתה קצת מסביר אותו בפנים במין… מרכך אותו באמירה הזאת שזה באמת זה איפשר לכם נורא-נורא להתקרב.

‏גלעד: זה לא שאני מרכך אותו, זאת האמת. הסיבה שהשם הזה הוא יצא החוצה ככה, זה כי אני, קודם כל, יש לי חיבה מאוד גדולה לשמות של יצירות, כמו "רמי מואשם באחזקת סמים קלים". אה, יש לנו שם… באותו תקליט, יש לנו שיר שבמקור היה נקרא "שד נושף לדת בתחת, שם נרדף שטן". זה בסוף הפך ל"שד נושף". אני אוהב את ה…

‏דפנה: לעומת זאת גם את "וואו".

‏גלעד: "וואו", כן, כי הוא… הופה, גם את זה מותר. כלומר, אני אוהב שמות, אני אוהב לשחק איתם. נגיד שיר שכתבתי לדודו, שנק… לדודו טסה, שנקרא "הגוֹלֶה", אז זאת מילה שלא נמצאת בשיר. וכששלחתי לו את הטקסט, אז הוא אמר "גילי, וואו, יצא, יצא מדהים. אבל תגיד מה, למה 'הגולה'? זה לא מופיע בשיר". ואז אמרתי לו, "כן, הוא כל-כך גולה שאפילו המילה לא נמצאת בשיר". אפילו המילה גולָה. אני אוהב, אני אוהב שהשם הוא, שיש לו איזה מעמד לפעמים מיוחד גם. ופה הכוונה זה, זה לקרוא לךָ לקרוא, כלומר לדוג אותךָ. כי זה משפט שנשמע נורא קשה, "טוב שאבא קיבל סרטן" זה, אני משער שהרבה אנש… קודם כל, אני רואה את הרתיעה של הרבה אנשים, נבהלים, גם אומרים לי, "קניתי את הספר, אבל אני לא ייתן אותו מתנה לאף אחד", כי מי נותן מתנה עם שם כזה? [צוחק]

‏דפנה: אבל אתה יודע, מי שקצת מכיר טקסטים שלך, יכול להבין שאנחנו, יהיה פה משהו מעניין וזה לא…

‏גלעד: כן, מעניין כן, אבל שוב, אמרתי, הם לא רוצים, הם לא ירצו את זה כמתנה. לעצמם כן, לא למישהו אחר. אז כאילו… אבל העניין שם באמת היה, זה, זה מבוסס על משפט שאני אומר לאחו… שאמרתי לאבא שלי, שאנחנו אחרי טיפול כימותרפיה שהוא עובר, אומר לו, אתה יודע, אמרתי ליעל - אחותי - שטוב שאבא קיבל סרטן. ואז הוא כזה, "מה? למה שתגיד דבר כזה?" אז אני אומר לו, "כי אבא, תראה, מאז שחלית, אנחנו כל יום מלא שעות יחד ואנחנו עושים דברים שלא היינו עושים בחיים. אנחנו שוכבים, אתה יודע, אתה שוכב על, על המיטה, נח אחרי הטיפול, אני שוכב לידך ואנחנו מלרלרים ומקשקשים ופילוסופיה וענייני דיומא וענייני דלא דיומא וקצת הא, קצת דא, קצת מה. הכל הולך. יש זמן להכל. אוכלים יחד, עושים טיולים יחד, רואים כדורגל ספרדי יחד. המון-המון זמן שהוא זמן איכות שלא היה לנו". לא היה לנו. גם אבא שלי, כאמור, היה איש מאוד-מאוד עסוק, אז עצרנו בנחירה בסוף יום עבודה ואז חוזר חלילה ל-לקום לפני כולם ולצאת לעבודה. אני, עם השנים, אפילו שחשבתי שאני הפוך ממנו, אני אותו דבר, אני עובד כל היום. פשוט עובד ביצירה, אבל אני עובד כל הזמן. שנינו עסוקים בשלנו ופתאום מאחדים אותנו בעל כורחנו וזה הוליד קשר חדש. זה הוליד קשר חדש ומיוחד ושנשאר, נשאר איתי לתמיד.

‏דפנה: שידעת מ… משלב מוקדם שהוא הולך ל… איך הוא הולך להסתיים?

‏גלעד: מאיזה בחינה?

‏דפנה: אבא שלך חלה בסרטן, אז אתה יודע…

‏גלעד: בהתחלה לא. בהתחלה…

‏דפנה: יש אנשים שיוצאים מזה גם, כן?

‏גלעד: לא, בהתחלה היינו בטוחים שהוא ייצא מזה, זה היה פרוסטטה ונחשב סרטן שניתן, מה שנקרא "containable". אני גם זוכר את זה שבאתי למנתח אחרי הניתוח ורציתי לשאול אותו מה היה. כאילו, רציתי לשמוע כזה, מה שנקרא דו"ח שלאחר ניתוח. ואני דופק בדלת ולא מכניסים אותי. הוא לא מכניס אותי, הוא לא מכניס אותי, הוא לא מכניס אותי. באיזשהו שלב אני פשוט נכנס. עכשיו, זה בן-אדם אגרסיבי ולא נעים. יש מנתחים - כבר פגשתי את כל מיני סוגים - שהם מתוקים והם מלאי חמלה, ויש כאלה שהם פשוט לא רואים אותך ממטר, כמו טייס של לא יודע מה, הוא לא רואה בני-אדם, הם קטנים מדי. ואני אומר לו, "תקשיב, הבנתי שאתה לא רוצה זה, אבל אני לא, אני לא אלך. אז בוא תגיד לי עכשיו מה היה בניתוח בבקשה". הוא אמר, "יש עוד סרטן". ואז הבנתי ש… שזה הולך להימשך. וזה נמשך לשלפוחית השתן, ואז זה נמשך למעי. וכל פעם נאבקנו וכל פעם הוא, הוא בעיקר נאבק. אנחנו ליווינו את המאבק. חשבנו ש… שהוא ייצא מזה, ובאיזשהו שלב, יש שלב שפתאום זה מתחיל להיות ברור ש… שזה לא, זה לא הולך להיגמר טוב.

‏דפנה: ובגלל שאתה כבר חווית אובדן אחד כזה, הקוביית בטון הזאת היא שונה? היא, זה משהו אחר?

‏גלעד: לא הייתה קוביית בטון הפעם בכלל. הפעם היה, הפעם היה משהו אחר, זה היה תהליך אחר. היה תהליך כרסום. בעוד שם זה היה באמת יציקה בבת אחת, במכה, שגם משאירה אותך בהלם, פה זה כרסום יומיומי, איטי. אממ… זה מוות גם ש… כשהוא מגיע, הוא גם גואל. את אמא שלי לא גאלו מכלום חוץ מצחוקים, חיים יפים ואהבה [צחוק קצר]. אותו גאלו מ… אותו גאלו מכאבים, מאובדן צלם, מתלות. ויש בזה במובן מסוים הרבה נחמה. זה שונה מאוד, כאילו החיים מכינים אותך למוות.

‏דפנה: אתה… הספר נמצא לידך? נגיש?

‏גלעד: אני יכול להביא, מאחוריי.

‏דפנה: כן, אני רוצה שתקרא מתוך, מתוך הסיפור הזה משהו.

‏גלעד: אני אקריא דווקא משהו שהוא… אני אקריא את הפרק הראשון ברשותך.

‏דפנה: 100 אחוז.

‏גלעד: [מקריא]

‏'טוב שאבא קיבל סרטן

‏פרק א':

‏סוֹפי

‏פְּנים. מחלקת אשפוז. אסף הרופא - יום.

‏גלעד (בן 32) (ב-Voice Over)

‏אבא בדיוק סיים טיפול והלכתי למזכירה לקבוע תור לטיפול הבא.

‏נעמדתי מול הדלפק של סופי (בת 60) הדמעות שלה נזלו על מקלדת המחשב.

‏סופי:

‏אני לא אישאר… אתם תראו.

‏האחות נורה (בת 45) מחייכת בחמלה ומביאה לה כוס מים קרים.

‏נורה:

‏אל תבכי, את תראי, הכול יהיה בסדר.

‏סופי:

‏לא יהיה בסדר.

‏סופי מניחה את כוס המים ליד שתי כוסות מים שהביאו לה קודם לכן.

‏סופי:

‏אתם תראו… אני אעזוב…

‏תפסיקי, סופי, את תסתדרי…

‏אני אסתדר, אבל לא פה.

‏מגיעה אתי (בת 22), בחורה צעירה עם תג של צוות סיוע טכני, רשום עליו "אתי".

‏בינתיים נוצר תור מאחורי גלעד.

‏מי את?

‏אני אתי, את סופי?

‏כן.

‏את עשית קריאה לצוות סיוע?

‏כן, אבל איפה בנימין?

‏הוא עוזר למחלקת טראומה. מה הבעיה?

‏סופי מנגבת את העיניים ומקנחת את האף. היא מסתכלת על גלעד במבט מתנצל ושמה לב שמאחוריו כבר יש תור די ארוך. היא נלחצת עוד יותר.

‏סופי:

‏התוכנה הקודמת הייתה הרבה יותר טובה.

‏התוכנה הזאת תאפשר לך תקשורת בין המחלקות, יש מסד נתונים אחד משותף לכל המחלקות.

‏היא לא טובה, היא מעצבנת.

‏אבל עכשיו יהיה הרבה יותר קל לדעת מה…

‏לא, זה לא מעניין אותי! תראי כמה אנשים מחכים בגלל התוכנה המטומטמת שלך.

‏תור ארוך, שנראה כמו קילומטרים של חולי סרטן ובני משפחותיהם, ממשיך לתוך מסדרון חשוך ואבסטרקטי.

‏ליד אבא של גלעד יושב קשיש שנראה סחרחר, ממלמל שהוא לא מרגיש טוב.

‏אתי:

‏התוכנה לא שלי, אני רק בצוות הסיוע… וחוץ מזה אנשים לא מחכים בגלל התוכנה, אלא בגלל שאת לא מצליחה להפעיל את התוכנה…

‏גלעד:

‏סליחה, אני רק רוצה לברר לגבי הטיפול הגדול, האשפוז של אבא…

‏סופי:

‏רגע, אתה לא רואה שאני באמצע?

‏גלעד:

‏…אני מצטער, פשוט אבא לא מרגיש טוב, רציתי לדעת אם אולי אפשר להעביר את ה…

‏סופי (תקיפה):

‏אני מצטערת, המחשב תקוע.

‏על המחשב של סופי מופיעים פופ-אפים של שנת 2001 של הווינְדוֹס הישן ונוצרת תעלה/חור שחור של חלונות וגליצ'ים דיגיטליים בסגנון שנות ה-2000 המוקדמות. סופי נופלת ביניהם ונתלית כל פעם באחד אחר. היא מוצאת את עצמה בגיהינום דיגיטלי עצום ואפל בתוך המחשב.

‏אתי (ב-Voice Over):

‏הוא לא תקוע, תעשי Enter.

‏סופי (שבינתיים נתלית על חלון התאריך באימה):

‏אבל אני לא מצליחה לשנות את התאריך… רגע, מה זה? אני צריכה מהתחלה?

‏אתי (נשמעת מעבר לתהום רחוקה):

‏כן. תבטלי ותתחילי מהתחלה.

‏סופי:

‏אבל זה תקוע. את רואה? אני אמרתי לך שזאת תוכנה דפוקה…

‏אתי :

‏היא לא דפוקה, תעשי Enter.

‏אבל זה הכל מסומן באפור, אני לא יכולה לשנות את התאריך.

‏תעשי Enter!

‏אבל זה אפור!

‏סופי נתלית על צוק דיגיטלי, ומעליה מופיעה צללית אימתנית של יד, כמו נשר עצום.

‏אנחנו חוזרים. פנים. מחלקת אשפוז. אסף הרופא. (חזרה מהגיהנום הממוחשב אל המציאות).

‏אתי נשענת מעל סופי ומקישה על מקש ה-Enter בעוצמה.

‏אתי:

‏את רואה? עכשיו זה מסומן. את יכולה להתחיל מהתחלה ולשנות את התאריך.

‏סופי מסתובבת בתקיפות אל אתי.

‏אל תיגעי לי במקלדת! את שומעת אותי!?

‏אבל אמרתי לך לעשות…

‏אני יכולה להיות אמא שלך! מה זו ההתנהגות הזו?! חצופה!!!

‏אני בסך הכל מנסה לעזור…

‏איזו מין חוצפה זו! אני עובדת במחלקה 26 שנה ואף אחד לא העז להתנהג אליי ככה! ככה נוגעת לי במקלדת!

‏הקשיש שליד אבא של גלעד מקיא על הרצפה. אביו של גלעד מוציא מטפחת ונותן לו.

‏גלעד (ממלמל באי נעימות):

‏סליחה. אני… אני ממש חייב רגע לשאול, אני מצטער, פשוט…

‏סופי:

‏אני מצטערת! אני לא יכולה לעזור לך עכשיו!

‏סופי פורצת בבכי חרישי.

‏המחשב הזה דפוק…'

‏דפנה: אתה יודע מה באמת מזעזע כשנכנסים לבתי חולים וכשאתה מלווה מישהו כמו אבא, מישהו יקר לך, אז אתה עובר איזה חוויה ייחודית שנדמה לך שכל העולם מתרכז בה באותו רגע. והסצנה הזאת נורא-נורא בחריפות ובחכמה מציגה את העובדה הזאת שהאנשים האלה שעובדים מסביב לזה, שחיים בתוך זה, ראו 1,000 כמונו.

‏גלעד: חד-משמעית.

‏דפנה: כל יום יש להם את ה… את הבן שדואג לאבא שלו ואת החולה שלא מצליח להחזיק מעמד, ואת זה שכן, באותה רמה של "אל תגעי לי במקלדת" ו…

‏גלעד: ולא רק זה. היו שם המון אנשים חולי סרטן, כולם במצב משתנה של סבל גדול. והבן-אדם הכי מסכן בחדר הייתה הפקידה שלא מתמודדת עם המחשב.

‏דפנה: כן.

‏גלעד: מבחינתה היא, היא בגיהנום. אתם סך הכל רק חולי סרטן, אני לא מצליחה להפעיל את התוכנה הזאת.

‏דפנה: אני זוכרת שכשאבא שלי היה מאושפז, זה היה מאוד קשה לי לעכל את העובדה הזאת, שהם לא מבינים שמשהו דרמטי כל-כך בעולם עכשיו משתנה.

‏גלעד: נכון.

‏דפנה: זה לא עוד משהו שקורה.

‏גלעד: נכון. וגם, יש בזה גם משהו ש… זה תחושה של זילות, זילות בחיים של אבא שלך. אתה בא עם היקר לך מכל ורוצה רק שהכל… הרי גם ככה זה נורא, אז בוא לפחות שכל מה שמסביב נעשה בצורה מושלמת. אבל לא, אתה בתוך מכונה אם תרצה או לא רוצה, אתה בתוך מפעל. לכן אני מאוד אהבתי את הרגע הזה, שפתאום חזרתי הביתה וקלטתי כמה זה היה מצחיק בעצם. וכמה זה כאילו [צוחק] פשוט לא ייאמן איך סופי הייתה עסוקה רק בעצמה.

‏דפנה: זה אותו דבר האיש מהחברה קדישא, שכואב לו הגב כשהוא לוקח את ה…

‏גלעד: נכון. נכון מאוד. נכון.

‏דפנה: …דבר הזה. הוא עשה, לקח עוד 100 אנשים לפני ואחרי…

‏גלעד: כן, עוד גוויה. [שר במנגינה של "גלגל ענק"] "עוד גוויה ועוד גוויה". [דפנה צוחקת] כן. לגמרי.

‏דפנה: כן, כן. אתה השתמשת ממש בתחילת השיחה שלנו בביטוי הזה של 'התייתמת לגמרי'.

‏גלעד: כן.

‏דפנה: זה הרי, זה הרי משהו אחר לגמרי מאשר רק לאבד הורה.

‏גלעד: כן, זה… אז מה השאלה בעצם?

‏דפנה: אני רוצה שתספר לי על התחושה, על ההבנה של, של מה זה בעצם.

‏גלעד: הרגע הראשון שהיה זה מה שסיפרתי עליו קודם לכן, זה נקרא "יום העצמאות".

‏דפנה: כן.

‏גלעד: כי זה קרה, הכל קרה באותו זמן. כלומר, כשהכנסתי את אבא לאמבולנס, את הגוויה של אבא שלי לאמבולנס, פתאום התחילו זיקוקים ומוזיקה. כאילו, חגיגות יום העצמאות של מדינת ישראל ובמקביל החלו "חגיגות יום העצמאות" של היתום. המוש… השלם. היתום המוחלט.

‏דפנה: זה הרי אבל עצמאות שאנחנו לא ביקשנו.

‏גלעד: לא, לגמרי לא. זה גם לא משהו שאתה חוגג [צוחק]. זה לא שכל שנה נחגוג את יום ההתייתמות שלנו. [בשמחה מזויפת] "אני כבר 47 שנים יתום מאושר". לא, לא. אבל זה כך היה. וגם פה עוד פעם, שוב, ראיתי בזה איזשהו יופי בגלל באמת הצרימה הכל-כך חזקה ועוד פעם איך מזכירים לך כל הזמן שאתה בסך הכל עוד סיפור שמתרחש בסיפור האינסופי המלא פרטים. וזה, יש בזה משהו מנחם בעיניי, בזה שלא הכל סביבך. אני חושב ש… תראי, אני תמיד הייתי בן-אדם שלא נותן דין וחשבון. כאילו, זה לא נכון, לא תמיד. מאיזשהו שלב, מ… כשהתחלתי לשיר, התחלתי להפסיק לתת דין וחשבון לציפיות של ההורים שלי. הציפיות שלהם ממני היו מאוד גבוהות, ומאוד רציתי, אני חושב שכנער, בעיקר לרצות את אבא שלי, כלומר ברמה של להצליח בלימודים, והיה לו נורא חשוב וכולי.

‏דפנה: ועמדת בזה?

‏גלעד: כן. כן, הייתי תלמיד מצטיין, אבל עשיתי את זה ממש בשבילו, לא, זה לא עניין אותי כהוא זה. וכשהתחלתי לנגן ולשיר, דווקא לא כש… לא… כי הציור והכתיבה היו אינהרנטים לקיום שלי, הם תמיד היו, זה היה כל הזמן. כשהתחלתי לשיר, הכל פתאום התחבר, זה היה כמו פתאום, "א-האאא, אני מבין הכל". גם אז התחילה אופטימיות להשתלט עליי. המנגינה איחדה את כל החלקים בי ואפשרה לי להאמין בזה שהכל אפשרי. כלומר, הכל אפשרי. המוזיקה ממש הייתה כמו, כמו בן-אדם שמגלה שיש לו כנפיים. ואז פשוט כבר לא עניין אותי הציפיות שלהם יותר. יצאתי מהמירוץ הזה.

‏אז הרבה לפני שהם נפטרו, החשבון איתם נסגר, כלומר, לא שהיה לי חשבון, אבל כאילו לא… [מצקצק בלשון] לא הייתי צריך לעמוד כבר יותר בשום ציפייה שלהם, מבחינתי. כי עברתי לעולם שאני בכלל מתחרה בעצמי, מנסה להיות יותר טוב, מנסה להיות יותר… לעבוד בזה, להצטיין בזה, להשתפר במה שאני אוהב עכשיו והתחלתי גם נורא מאוחר. מוזיקאים שאני עבדתי איתם, כולם היו ילדים שניגנו מגיל 6, 7, 8. אני בגיל 20, התחלתי לשיר בגיל 20 ולנגן באיזה גיל 23, כלומר, זה מאוד מאוחר וזה גם חלק מהיתרון שלי, כי אני רעב, רעב, רעב, רעב גם היום. אז אני, אני כן יכול להגיד שזה שהם שניהם נפטרו לא הוריד ממני משהו, לא הוריד ממני עול. לא היה עול, הם לא היו, הם לא היו לי לעול.

‏דפנה: שיערתי שהביטוי הזה, "יום העצמאות של היתום השלם", הוא בגלל שאתה לא יכול להתאפק. מבחינה מילולית בתוך הסיפור אי-אפשר היה להתאפק ולא לציין את זה.

‏גלעד: זה קרה, זה קרה.

‏דפנה: לא, בסדר, ההגדרה שלך אבל, אתה יודע, האירוע קרה אבל ההגדרה, היא הייתה איזה מין סוג של 'אני לא יכול להתאפק מלראות את ההקבלה הזאת ולהאיר עליה בפנס', אבל אתה לא באמת נזקקת לשום עצמאות מהם.

‏גלעד: לא, לא נזקקתי בכ… כן, נכון, לכן אני אומר, זה, זה לא שנזקקתי לעצמאות. אני הרגשתי במקום כבר מאוד בריא איתם ושאני בא אליהם מתוך אהבה בלבד ולא מתוך צורך וכולי. וזה מוזר. תשמעי, אני לא זוכר מה זה ארוחה משפחתית. אני פשוט לא זוכר. אני לא זוכר מה זה לשבת בארוחה. אני לא זוכר מה זה לתת דין וחשבון. אני לא זוכר לענות על שאלות 'איך היה השבוע שלך? מה עשית? שמעתי ש…' לא, לא זוכר. אני מרגיש, אני מרגיש שאני יותר שנים יתום ממה שאני כל דבר אחר. כאילו שאני אולי לא, אבל אני, ככה אני כבר מרגיש. עוד כמה שנים ואני כבר אהיה יותר זמן יתום מלֹא יתום.

‏דפנה: כן?

‏גלעד: כן.

‏דפנה: אתה מגלה אותם בתוך עצמך, אבל? אתה דומה להם? אתה שומ… אתה לא שומע את הקול שלהם בדברים שאתה נגיד אומר לילדות שלך?

‏גלעד: אה… אני, אני חושב… קודם כל אני מרגיש שאני נושא אותם, אני מרגיש מאוד תמהיל של שניהם. אני רואה מאוד את אבא שלי בי מאוד-מאוד בהרבה מאוד דברים. תמיד, כל החיים שלי, הייתי תמיד אומר שאני הפוך ממנו, וזה… עד שיום אחד פתאום [מצחקק] התחוור לי, שזה שאני הפוך ממנו זה אומר שאני ממש דומה לו. [צוחק] אם אתה נגטיב של מישהו, אז אתם ממש דומים, זה רק פשוט נגטיב. אבל זה ממש דמיון גדול.

‏אני כאילו, הוא היה כאילו בן-אדם שלא מאמין בכלום ואני מאמין בזה, והוא היה זה ואני זה, חשבתי… ואני יותר יצירתי והוא יותר מדעי, אבל עדיין בדברים המסויימים, ה… בחריצות, בלעבוד כל הזמן, בלרצות אה… להצטיין, בהרבה דברים שהם הדרייב הבסיסי, אז אנחנו דומים.

‏והיה לו קול נמוך. אני זוכר את היום שפתאום הקול שלי נהיה טיפה יותר נמוך משלו, זה רגע חשוב [צוחק]. היה לי, [בקול דק] היה לי קול של ילד עד שיום אחד אמרתי לו, [בקול נמוך] 'אבא, גם אני פה, אוקיי? ערב טוב'.

‏ואמא שלי בי, כן, אני מרגיש אותה בי בהמון דברים. זה קשה לי גם לשים את האצבע על מה. אבל אני מרגיש מאוד תמהיל של שניהם, כזה יין ויאנג כזה של החום וקור ושל, של גישות אנליטיות ויצריות, רגש מול שכל וכמו מין, כמו מין שחייה כזאת צורנית של שני ה… שני הצדדים האלה שמתרחשים בי.

‏דפנה: שאלתי בעיקר כי כשאני קיטרתי אחרי שההורים שלי מתו שהם נורא חסרים לי, לשאול אותם אפילו כל מיני דברים, או סתם לספר להם ולשמוע את הפידבק שלהם, כי הוא תמיד היה משהו שלא יכולתי לחשוב עליו בעצמי, תמיד זה היה משהו שהפתיע אותי. ואז המון אנשים מסביב תמיד אמרו לי, אבל את יודעת, אבל את חיית איתם כל-כך הרבה שנים, את יודעת מה הם היו אומרים, את יכולה להגיד את זה לעצ… כאילו, ותהיתי אם עוד אנשים מצליחים… אני לא מצליחה לחוות את זה באמת ככה.

‏גלעד: אני לא מרגיש את המחסור שלהם. אני חייב לומר, אני לא יודע אם זה נשמע טוב או רע, אבל זה לא משהו שחסר לי. לא חסר לי האינפוט שלהם, לא חסר לי הפידבק שלהם. חסר לי החיבוק, חסר לי הנשיקה, חסר לי סתם להיות. חסר לי הכלום הזה של, של מה שאנשים לוקחים כמובן מאליו.

‏כשאני פוגש אנשים עם הורים שיש להם הורה אחד או שניים, זקנים ומעצבנים אותם, אני אומר להם, 'תקשיב, שחרר. הגיע זמן לבטל את עצמך. התהפכו היוצרות. עכשיו אתה צריך להתחשב בהם. הם לא ישתנו כהוא זה, אפילו לא מילימטר'. בדיוק היום הסברתי לאיזה נהג מונית שנסעתי איתו ודיברנו על זה. "אתה לא בא להר ואומר לו 'זוז טיפה ימינה'.", לא, אתה אפילו לא תדמיין לעשות את זה. אתה גם לא תגיד לו 'בוא'נה קשה לי לעלות למעלה, אז אולי תוריד את השיפוע'. לא, אתה תעלה בשיפוע, אתה תזיע ויהיה לך חם. והשמש תקפ… תשרוף אותך בדרך לשם. זה ההורה שלך, ואתה צריך להתמודד עם זה ותהיה טוב אליו ות… cherish the moment, you know.

‏דווקא המובן מאליו זה מה שאני, אני לא צריך את ה… לא מרגיש ש… אני באיזשהו שלב באמת הרגשתי שאני התנתקתי מהם, עברתי את השלב הזה של, של כאילו אני לא, לא צריך את ה… לא צריך את האישור שלהם ולא צריך את הזה. אני יותר רוצה אולי שיהיו גאים בי? כן. אבל היום? היום זה לא מה שחסר לי. היום אני חושב שמה שחסר לי זה שהם יכירו את הבנות שלי או… מה שחסר לי זה ש… לשבת ולראות יחד סתם טלוויזיה מטופשת. דברים שהם חסרי משקל. דווקא אותם, הם בעיניי הדברים המהותיים.

‏דפנה: אני תמיד אומרת לחברות "תנצלו את הזמן לכמה שיותר חיבוקים, כמה שיותר להחזיק ידיים וכמה שיותר לגעת וכמה שיותר להגיד דברים חמים".

‏גלעד: כן. צריך גם, צריך גם לסגור את החשבון לפני. המון, אני מכיר המון אנשים שהחשבונות שלהם לא סגורים עם ההורים המתים שלהם, וזה בעיניי, אני לא רוצה להגיד פתטי, אבל יש בזה משהו באמת, grow up, כאילו. אתה לא יכול להמשיך לריב עם, עם אבא שלך שנפטר, אתה לא יכול. זה בזבוז אנרגטי וזה הורס אותך, כי הוא כבר לא פה.

‏דפנה: אתה אמרת בהתחלה שהמוות של אמא שלך היה כל-כך קשה שזה הכין אותך לכל מיני דברים מאוד קשים שחווית אחר-כך.

‏גלעד: זה, מה זה הכין אותי? זה היה עוד שלב, זה שלב מכונן ביציאה מגן עדן, כן. בלהכיר מה זה מוות, להכיר מה זה צער ש… זה צער שגם אין לו, אין לו מקבילה. זה לא משהו שאתה יכול להתכונן אליו וזה גם לא משהו שאתה יכול להבין. היעדר של אדם קרוב אליך זה לא משהו שניתן להכלה. זה פשוט מוזר. ו… וזה, זה לוקח ממך את המילים. אני זוכר שנלקחו ממני המילים. אדם שמילים הם הדבר שהכי קל לי להשתמש בהם, פתאום נעלמו. שקט. דממה. זה, זה אי-אפשר, אי-אפשר להכין אדם לדבר הזה, זה רק כשזה קורה לך, וטוב שכך, כי, כי אין צורך.

‏זה נגיד, אני תמיד אומר, את יודעת, יש דברים שבבית ספר צריך להסביר. נגיד, איך להתנהג לנשים, איך, איך להתנהג בדייטים, איך להתנהג כלכלית. איך… כי אני אומר נשים כי זה עולם גברי, כן? אם זה היה עולם הפוך אז… כל מיני דברים, לתקן את העולם, להתחיל לעבוד על זה, איך, איך לחסוך, איך, איך לעשות, תעשו כלים מוקדם יותר, תעשו שאתם לא תַפְתֵחוּ, ת… תחטפו את השוק אחר-כך בזוגיות ותריבו כי "אתה לא עושה כלום". אבל להכ… ללמד את ההכנה למוות לא הייתי עושה. זה צריך לבוא כשזה בא. לא צריך לסבול לפני ולא צריך, לא צריך to overthink it ולא צריך לבנות סדנאות להתכוננות לדבר הזה. לא! זה בא, וכשזה בא, זה וואו.

‏עכשיו עוד פעם, יש אנשים שזה קרה להם אחרת ממני והרבה יותר מאוחר, יותר טבעי. אבל מתי שזה לא יבוא, זה כאב עצום שפותח דלת לשלב הבא. ואני רואה בזה השלב הבא. זה שלב הבא של גדילה, שלב הבא של הכלה של כאב ואיך בעצם לעבוד איתו. ואי-אפשר להפוך לאדם שלם ללא, ללא המעבר דרך טבעות האש.

‏אני, הרבה פעמים הייתי מרגיש אחרי שאיבדתי את שני הוריי ובדרך איבדתי עוד הרבה דברים נוספים, הרגשתי שאני, אף אחד לא רואה, אבל אני בעצם אבק, אני כולי עשוי אבק. כי שברו אותי כל-כך הרבה פעמים שכבר אי-אפשר לשבור אותי, חברים. עוד פעם, דיברנו על החלקים, אז שוברים אותך פעם אחת, אז שני חלקים רואים אותם, visible. ארבע חלקים עדיין רואים, 8 רואים, אבל כשזה כבר 2,056, שזה 4,000, שזה 12,000 חלקים, איך? אתה לא… איך, איך תשבור? אתה לא יכול לשבור, אני קטן מדי. כל, כל חלק בי קטן מדי. אתה תעביר דרכי חרב היא תעבור דרכי כמו אבק דק, אני אחזור להיות מי שאני. אתה לא יכול לפגוע בי. זה בונה, זה מחזק.

‏דפנה: איבדת הרבה אנשים פרט להורים שלך? נתקלת במוות?

‏גלעד: את סבתא שלי, סבתא שלי מתה לי בידיים, אמא של אמא שלי, כי הם היו בחו"ל. הייתה חולה והיא מתה בדיוק כשהם היו בחו"ל. אמא שלי מתה, אבא שלי מת, ובתקופה הזאת גירושים, ואיבדתי את הכל, והיו הרבה דברים ולאורך החיים עוד יש הרבה-הרבה דברים שמזמנים לך כאב. וכל הדברים האלה, פשוט לאט-לאט הרגשתי שהם מחזקים אותי. פשוט דרך הכאב אתה נהיה יותר חזק ודרך החישול אתה מפתח יותר חמלה ולא קשיחות. מצד אחד אתה כן יותר קשוח, כלומר, לא יותר קשוח, יותר חזק, דווקא לא יותר קשוח, יותר חזק, אבל הרבה יותר חומל. והמנעד של החוויות גדל. כלומר, בגלל שחוויתי כל מיני סוגים של אושר גדול וסבל גדול, אז המניפה של החוויות גדלה. ככל שהמניפה של החוויות גדלה, אתה מזדהה עם יותר אנשים. אתה מאתר אנשים שסובלים כמוך או ששמחו כמוך. אתה רגיש להרבה יותר דברים.

‏אם אתה פתאום משמין 20 קילו, אתה יודע מה מרגיש אדם שכלוא בגופו. אתה מאבד אמא, אתה יודע מה זה בן-אדם שמאבד אמא. אם אתה מאבד את הקול שלך, אתה יודע מה זה להיות בן-אדם שעומד עם רכב תקול ולא מסוגל לקרוא לעזרה. יש כל מיני רגעים שעוזרים לך להבין את העולם בצורה כזאת, שפעם הבאה כשאתה תחלים, אתה תהיה אדם טוב יותר וחזק יותר.

‏דפנה: יוצר יותר טוב.

‏גלעד: אממ… אני לא, אני ביצירה לא מרגיש שאני צריך להיות יותר טוב, אלא אני צריך להיות בתנועה. זה לא ספורט, אני לא ספורטאי, אני לא צריך לנצח אף אחד, ואני אגב נֶצח, שימי לב שהנצח מסתתר בניצחון, לא מחפש את הנצח בשום צורה.

‏דפנה: כן, אולי בחרתי את המילה לא טובה. אני לא התכוונתי טוב, התכוונתי אולי יותר עשיר. יש עושר יותר גדול של יצירה.

‏גלעד: הדגש שלי הוא לא על… פשוט, "יותר" זה לא המילה, אלא תמשיך להיות בתנועה. כי יוצר בתחילת הדרך הוא כולו בו… הבוסר הזה, אחרי שהוא כבר מוצא את קולו ואז בא נגיד האלבום הראשון או הזה, הזה שכולם דיברו עליו. הרבה פ… הרבה אמנים לא שורדים את זה. אחרי האלבום השני - המשבר האלבום השני, ואז מ… אתה צריך כל הזמן להיות רעב, כל הזמן להיות סקרן, כל הזמן להיות נפעם, לשמר את זה, לשמר את ההתפעמות. זה, זה לא להיות יותר, אלא זה, זה כל הזמן להיות.

‏דפנה: בן כמה אתה?

‏גלעד: אני בן 55.

‏דפנה: זה גיל טוב להמשיך לשמר בו את ההתפעמות. רוב האנשים ויתרו הרבה קודם.

‏גלעד: [צוחק] אני באמת אומר לך, אני מרגיש לפעמים כאילו אני, אני, אני באמת מרגיש שהקיום שלנו הוא ניסי. אין לי דרך אחרת להגיד את זה. ואני, וזה מצחיק כי כשמי שמכיר אותי ויודע מה עברתי, אז הוא מבין שמה שאני אומר אני מדבר מתוך האש, לא מתוך איזה, לא מתוך שפע ומתוך נוחות, אלא דווקא מתוך זה שזה הכל, כאילו, זה בעבר שלי וזה, זה הפך משריפה לאור.

‏דפנה: אני אשמח אם תקרא עוד איזו שהיא פסקה מאיפשהו שאתה רוצה בספר.

‏גלעד: אני אקרא קטע מ"ההוא והזונות", שזה הסיפור הראשון. בכל הסיפורים האלה בעצם מה שמאחד אותם, כאילו שעובר בהם כחוט השני, זה בעצם מוות של נקרא לזה דמות אב. בכל אחת מהן יש את הדבר הזה שהוא מניע. כלומר, ברגע שהדבר הזה מגיע, הוא מניע, וזה מתקשר גם למה שדיברנו. מוות יכול לעצור אנשים, להכניס אותם לדיכאון, להכניס אותם למיטה, להפסיק את ה… את היצריות ואת החיים. אבל זה גם יכול להניע אותך להבין, 'בוא'נה, אל תבזבז את הזמן. תן בראש, תתעורר, תעוף על החיים עם הדמעות בעיניים'.

‏אני אקרא קטע, "ההוא והזונות" זה סיפור שבעצם מתנהל בשני, בשני מישורים. יש את הסיפור עצמו, שזה מסופר על שלישייה רומנטית של גבר מבוגר ושתי נשים צעירות, שלושתם יוצרים.

‏דפנה: מגיעים לאיזה יישוב קטן ופורעים את הסדר…

‏גלעד: כן, נכון.

‏דפנה: …ומערערים את כל החיים של האנשים מסביבם.

‏גלעד: נכון. מעצם זה שהם חיים חיים אחרים. אבל במישור השני הסיפור מתנהל בזה שהסופר מספר על ה… על חיבוטיו ומחשבותיו ותהיותיו על הסיפור עצמו שהוא כותב.

‏[מקריא]

‏"פעמים רבות אני מוצא שאני מתבסס על הנחות יסוד שלא הנחתי על הנייר.

‏כלומר, אני כותב דברים שנשענים על פרטים שלא טרחתי להזכיר. לעיתים כי הם נראים לי בנאליים, לעיתים מאחר שהם לדעתי באותו רגע מובנים מאליהם, או פשוט כי לא שמתי לב שלא ביססתי את הדבר כפי שנדרש.

‏הנחתי תקרה ללא עמודים תומכים. המון מילים מפוטרות שבכלל לא התקבלו לעבודה.

‏אולי זה קורה גם כי חושב שאם אהיה בלתי מובן, אשמור על מסתורין שיגן עלי מפני המובן מאליו. משמיט את הרצפה מתוך שאיפה להיות סוגה עילית.

‏"בין השורות" הוא אמנם מקום שבו הכל קורה, במובן של מרחב שבו הדמיון של הקורא יכול להשלים פערים ללא סייג. אבל צריך להיזהר לא לתת לשירה לרצוח את הסיפור.

‏כן, אני חושש שאני נוטה ככותב לתת להשמטות השיריות עדיפות בהיררכיה.

‏כלומר, משמיט גשרים שנחוצים להבנת הנקרא כדי שייווצרו תהומות.

‏משמיט בסיס כדי לחוש ריחוף.

‏משמיט אדמה לשם שמיים.

‏לשם שירה.

‏הקונקרטיות כאויב המסתורין.

‏אבל, בסיפור הזה במיוחד חשוב לי שהשיריות לא תחבל ברהיטות, לא תמנע את שמגיע לו.

‏יש לי סיפור לא קצרצר לספר ונדרשים פה יסודות יציבים יחסית.

‏קרב בין שירה ופרוזה הוא קרב טוב."

‏[מוזיקת סיום]

‏דפנה: גלעד, תודה רבה.

‏גלעד: תודה לך.

‏דפנה: מאוד נהניתי גם מהספר וגם מהשיחה.

‏גלעד: כיף לשמוע.

‏[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה