על החיים ועל המוות - עם דפנה לוי - 156. אילה דנגור
- נחמה אריאלי
- Aug 5
- 30 min read
את השם אילה דנגור מכירים בעיקר מי שאוהבים את התיאטרון שלהם יותר פרינג׳י, חד והרבה פעמים מצחיק מאוד. היא השתתפה בהפקות של האינקובטור, תיאטרון נוצר, תיאטרון הקרון, אנסמבל פלייבק, היא יצרה הצגות עצמאיות, עם ובלי בובות וגם זכתה בפרסים, בין השאר בפסטיבל עכו ובפסטיבל חיפה. אני היכרתי אותה במופע היחיד שלה ״חיה להפליא״, המבוסס על חיה, ובעיקר על מותה של אמה. אילה – שלדבריה חיפשה מה לכל הרוחות אפשר לעשות עם הכאב העצום שהיא חשה – הפכה את הפרידה הזו, שנכפתה עליה בגיל צעיר מאוד, לערב שבו אי אפשר שלא לצחוק ולבכות ושוב לצחוק ולבכות.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 29/11/2024.
קריין: "על החיים ועל המוות", עורכת ומגישה דפנה לוי.
[מוזיקה]
[מוזיקת רקע]
דפנה: את השם אילה דנגור מכירים בעיקר מי שאוהבים התיאטרון שלהם יותר פרינג'י, יותר חד והרבה פעמים מצחיק מאוד. היא השתתפה בהפקות של "האינקובטור", תיאטרון "נוצָר", תיאטרון "הקרון", אנסמבל "פלייבק". היא יצרה הצגות עצמאיות עם ובלי בובות, וגם זכתה בפרסים, בין השאר בפסטיבל עכו ובפסטיבל חיפה. אני הכרתי אותה במופע היחיד שלה, "חיה להפליא", מופע שמבוסס על חייה, ובעיקר על מותה, של אמא שלה. אילה, שלדבריה חיפשה מה, לכל הרוחות, אפשר לעשות עם הכאב העצום שהיא חשה, הפכה את הפרידה הזאת, שנכפתה עליה בגיל צעיר מאוד, לערב שבו אי-אפשר שלא לצחוק ולבכות ושוב לצחוק ולבכות.
אילה: אני בת 34 וגדלתי במושב עמינדב. ואמא שלי הייתה בובנאית, ו… אז נחשפתי מגיל מאוד צעיר לעולם התיאטרון, ויכול להיות שזה גם מה שגרם לי אחר-כך, בין היתר, ל… ללכת לתיאטרון וללמוד משחק. היא הייתה, וואי, היא מגיל מאוד צעיר התחילה לגלות את עולם הבובות, ואז היא טסה לצרפת לאיזה חצי שנה, קצת יותר, ופשוט למדה בובות. היא ואח שלה היו עושים… פשוט יושבים כל הלילה - זה מה שהיא הייתה מספרת - יושבים כל הלילה, חושבים על רעיון למופע, כותבים מופע, ויום אחר-כך מתחילים לעבוד עליו. הם עשו כמה מופעים ביחד, של תיאטרון חזותי, ושל בובות, ושל אמנות כזאתי… כן. אז א… אז אני, כאילו כל יום הולדת זה היה, היה לי הצגה. והיה לי את ה… זה ממש ככה גדלתי.
דפנה: שאמא שלך שיחקה אותה בתור שחקנית יחידה, או שהיא גייסה גם…
אילה: כן, כל פעם המציאה משהו. לפעמים היא הייתה נותנת לנו גם לעשות איתה, אם היינו ממש, כאילו, כשהיינו רוצים. אבל לרוב זה היה פשוט, היינו דורשים הצגות, כל יום הולדת היה איזה…
דפנה: מדהים. והייתה לה במושב סדנה כזאת, של בניית בובות?
אילה: במושב לא, אבל היא הייתה עושה, היא הייתה עושה הרבה. והייתה גם פשוט עושה המון הצגות. אחר-כך היא חלתה. כשאני הייתי בת שלוש, היא חלתה פעם ראשונה. אז בעצם התדירות של זה ירדה אחר-כך. אבל, אבל זה תמיד היה. וכל סוג אמנות - זה, ופסיפס, ופה, ופשוט אין סוף, כזה. כן, זה עולם, אין אותו המון בא… יש את תיאטרון "הקרון" שהם הקימו כזה, כמה חברים שלה הקימו אותו, והיא הייתה מהראשונים שהיו בו. אז אני מכירה את החבורה [במלעיל] הזאת, אבל זה באמת לא, זה לא הרבה בארץ.
דפנה: כן. רגע, בכלל לא אמרנו איך קוראים לאמא שלך.
אילה: אה, קוראים לה רוחל'ה.
דפנה: והיא גדלה בבאר שבע, זה אני יודעת כי הייתי בהצגה…
אילה: נכון.
דפנה: ומישהי בקהל אמרה שהיא זוכרת אותה מהילדות בבאר שבע.
אילה: נכון, זה היה קטע. לא הבנתי מאיפה היא צצה, זה היה ממש קטע. כן, היא גדלה בבאר שבע. אני לא… אין לי מושג, לא הייתי… סבתא שלי אחר-כך גם הייתה בבאר שבע, אבל זה, לא הייתי בבית שבו היא גדלה או משהו כזה, לא…
דפנה: ואיך היא התגלגלה להיות מושבניקית?
אילה: היא הכירה את אבא שלי. אבא שלי במקור מרמת גן היה. אבא שלי גם נפטר, לפני שנה. הוא היה במקור מרמת גן, פשוט כל-כך שנא את העיר. פשוט בחיים לא פגשתי בן-אדם שכל-כך שונא, ומגיע לטבע והכל נרגע. אז היה לו חבר מאוד טוב שגר בעמינדב, קנה את ה… זה, וזהו, מאז אנחנו שם.
דפנה: אז את גדלת בטבע.
אילה: גדלתי בטבע. וגם לי יש את הדבר הזה שאני צריכה טבע, חייבת טבע.
דפנה: אבל היום את בתל אביב, לא?
אילה: לא, אני, אני נודדת המון. וואו, ממש. אבל עכשיו אני חזרתי לעמינדב לקצת, ואז אני טסה. אז א…
דפנה: לארצות הברית.
אילה: לארצות הברית.
דפנה: אז אמרת שאמא שלך חלתה פעם ראשונה שאת היית ילדה מאוד קטנה. אז זה אומר ש…
אילה: הייתי בת שלוש.
דפנה: זה ריחף שם כל הילדות? את הבנת משהו, או שזה הייתה איזה אפיזודה והמשיכה הלאה?
אילה: אני חושבת שכן. אני כבוגרת שכחתי מזה, ואז במחלה השנייה שלה פתאום דברים חזרו אליי. אני ממש זוכרת שהייתי קמה בבוקר, ועושה לה ככה, כאילו מחזיקה לה את העין גבוה, גבוה, גבוה, עד שהיא הייתה פותחת את העיניים. כל בוקר, בודקת שהיא חיה.
דפנה: בת כמה היית?
אילה: קטנה. ארבע, שלוש-ארבע כזה אני חושבת שזה היה. אני ממש זוכרת את זה, שהייתי באה אליה למיטה ועושה את זה, יכול להיות שלא הייתי מודעת ל-למה אני בדיוק עושה את זה. אבל זה ממש זיכרון חזק שלי. לבדוק שהיא… ואני זוכרת גם את הקרחת, ואת זה שילדים היו אומרים, "אה, לאמא שלך יש פאה, לאמא שלך יש פאה", ואז היא אמרה לי יום אחד, "תגידי להם, 'שטויות במיץ עגבניות'". כל פעם שמישהו היה אומר לי, הייתי אומרת לו, "זה שטויות במיץ עגבניות", וזהו. ואז איכשהו זה היה מסדר את העניינים על המשפט הזה.
דפנה: אותך זה הבהיל - קרחת ופאה ודברים כאלה?
אילה: אני חושבת שזה הרתיע אותי. גם לא הבנתי, היינו ב… מושב של תימניות כזה, אז לכל הסבתות היו מטפחות, זה היה הסבתות. ואמא שלי הייתה לפעמים שמה מטפחת, ושנאתי את זה, כי אמרתי לה "את כמו הסבתות התימניות". ובאמת יש קטע ביומן שאני ממש אחרי שנים נזכרתי, באמת ביומן הזה, ידעתי שהוא קיים, אבל לא באמת הבנתי איזה יומן מטורף זה, זה פשוט יומן שהיא כתבה מהיום שבו נולדתי עד איזה גיל 11 שלי, אבל ממש ברמת כמעט כל יום היא כתבה משהו.
דפנה: עלייך?
אילה: עליי. עליי ועל אח שלי.
דפנה: שני יומנים נפרדים, או…
אילה: לא, זה ביומן אחד.
דפנה: יומן האמהוּת של אמא שלך.
אילה: ממש. 'אילה נולדה בתאריך ככה וככה', 'אילה בת חודש', 'אילה מתחילה לכתוב', 'עכשיו, אני קשה לי לכתוב כי אילה מפריעה לי', ואז רואים מלא קשקושים שלי על היומן [צוחקת קלות], משהו מטורף. ואז אמרתי, "טוב, מעניין מי הייתי בגיל שלוש, מה קרה שם?" והיו לי תשובות אחר-כך. ראיתי.
דפנה: מה מצאת שם ביומן?
אילה: שאני כועסת נורא. עליה, על זה שהיא לא באה איתי, יש את זה גם בהצגה, שלא… שהיא לא באה איתי לגן, והיא לא באה לגן שעשועים, ושהיא שוכבת במיטה, ואת הפחד הזה שאני אהיה כמו חנה. חנה, היה לה לול של ביצים, זאת הייתה חנה, עם מטפחת. ואמרתי לה שאני מפחדת להיות כמו חנה, עם מטפחת. שאני שונאת את זה שאני יודעת שאני אהיה כמוה מתישהו. ממש קטנטונת, אמרתי את זה. כן, וחלומות שהיא… שהיא כזאתי ידעה שסיפרתי לה, של פחדים, של פחדים על ה… על הדבר הזה.
דפנה: דיברו איתך אז בכלל? או שזה פשוט משהו שהיה ידוע בבית שאמא חולה ומשהו לא בסדר?
אילה: דיברו איתי… אני לא ידעתי, שוב, אני לא זכרתי את זה, אבל ביומן ראיתי כמה שיחות, היא כל הזמן שאלה, 'זה בסדר שאת כועסת, את יכולה להגיד שאת כועסת'. כי באמת היה קשה לכעוס, כי היא הייתה חלשה. זה היה מין כזה, מין מצב כזה של מה… איפה, איפה… מאוד-מאוד כעסתי על זה שהיא חולה. ואז בגיל עשר גם, זה גם משהו שמופיע ביומן, שהיא אומרת, 'אילה, אני חושבת שכדאי שנדבר על מה שהיה שם, ומה שזה, ושאם יש לך…', ואז, כי אני כאילו, מה שכתוב שם זה שאני אומרת, לה 'די כבר! סרטן, סרטן, סרטן, זה היה ונגמר, ואני לא רוצה לדבר על זה! אני בכלל לא זוכרת את זה'.
דפנה: אבל נאמרה המילה המפורשת, כי אני נתקלת גם היום עוד באנשים שאומרים, "המחלה".
אילה: [בטון סרקסטי] "המחלה".
דפנה: כן.
אילה: כן. כן, נאמרה. נאמרה. אז זה באמת קטע, זה היה… אחר-כך, אחרי שהיא החלימה, זה לא היה קיים מבחינתי. אבל כשהיא חלתה שוב, פתאום הבנתי דבר… פתאום חזרו אליי דברים. שנים לא… בגיל 23 היא חלתה שוב. רק בגיל איזה 25…
דפנה: כשאת היית בת 23. כן.
אילה: כן. כן, כן, שאני. 20 שנה אחר-כך היא חלתה שוב. ואז פתאום התחברו לי כל מיני דברים.
דפנה: איך זה נודע שפתאום היא חולה שוב, אחרי 20 שנה?
אילה: היה לה חסימת מעיים, והם לקחו אותה לבית חולים, והיא הייתה מאוד מבוהלת. ואז אבא שלי שלח לי הודעה, אני ממש זוכרת את זה, שלח לי הודעה שהם בבית חולים, וממש זה היה, כמה ימים אחר-כך גילו שזה שוב חזר. זה היה נורא. כן.
דפנה: ואז את תיעדת כל דבר? אני שואלת, משום שבהצגה שלך "חיה להפליא" יש כל-כך הרבה זיכרונות, וכל-כך הרבה רגעים קטנים ומובחנים, מכל התהליך של המחלה של אמא שלך, ושל המוות שלה, ושל ההתמודדות של המשפחה אחרי מותה, שאני תוהה אם את בזמן אמת ניהלת יומן או רישום או…
אילה: אז גם היה את זה, היה את ה… לכתוב תוך כדי, בעיקר ברגעים כזה של… היו כל מיני דברים, כמו משפטים שאנשים אומרים לך בזמן מחלה. אני זוכרת את זה שבכלל חיכיתי לתעודת זהות שלי, ופשוט הייתי כל-כך עמוסה, ששם - זה גם מופיע בהצגה - אבל שם זה נכתב, זה היה פשוט רשימה אינסופית של עצות של אנשים, לְמה לעשות בזמן שאמא שלך חולה, כשאת יודעת שאין מה לעשות, אבל הם מתעקשים לתת לך את התשובה.
דפנה: כמו מה?
אילה: כמו סודה לשתייה, כמו למה ש… 'למה היא אוכלת כך וכך', כמו 'למה לא ניסיתם את זה?' זה פשוט אינסופי, זה… שרביטן, היה איזה… והיא ניסתה הכל, היא ניסתה גם את השרביטן הזה, שזה איזה מין…
דפנה: שזה סוג של צמח.
אילה: …צמח כזה.
דפנה: כן.
אילה: שהלכו מהמדבר להביא לה את זה.
דפנה: זה, את יודעת, זה נשמע כמו שם של איזה קוסם.
אילה: כן, ממש, ממש. אז לא, לא כתבתי כל הזמן, אבל ה… איתה הייתה המון יצירה בזמן אמת. גם ה… הדבר הזה של ה-אק"ג בבית חולים. היא איפשרה לדברים האלה לקרות, ל… אני שמעתי את ה… את הצליל הזה של ה-אק"ג, והתחלתי לעשות לה ריקוד סטריפטיז בבית חולים, וההתגלגלות שלה מצחוק, היא… באמת, היא מחוברת לצינורות, אבל האפשרות שלה להסתכל [בהתפעלות] ופשוט להיות איתי בזה, מאה אחוז. אז היא נתנה לי במה לזה, היא נתנה במה.
דפנה: מאיפה את מצאת, אבל, את הכוח להמציא את הדבר הנורא מצחיק הזה? את אומרת את זה, וצריך לזכור שלא כל מי שמקשיב לנו עכשיו ראה את ההצגה.
אילה: נכון, נכון. אני אתאר: זה בעצם היה איזה מן א… אני מניחה ממש באמצע הלילה, שה-אק"ג כבר התחיל לחרפן לי את המוח, ובאמת איזה מצב קצה - שגם את נורא מפחדת, גם את נורא מתו… וזה כבר את מגיעה, את כבר עוברת את הקצה של עצמך. ואז פשוט התחלתי לרקוד לה, על הקצב של ה-אק"ג.
דפנה: של המכונה שעושה ביפ כזה.
אילה: של ה… טו-טו-טו. היא מתחילה, זה… היא מתחילה לצחוק, ואני הולכת לעמוד אינפוזיה, ופשוט הופכת אותו לעמוד כזה של מופעי סטריפטיז, וזה היה, הלכתי לוילון, הֵזַזְ… לקחתי אלכוג'ל, מרחתי אותו על הגוף, זה היה מדהים, זה היה רגע מדהים. זה היה מדהים בגלל שהיא… באמת יכולנו לצלול לעולם אחר לרגע. יכולנו להפוך את הבית החולים הנוראי הזה, ל… באמת, לעשות ממנו רגע אחר.
דפנה: אבל הבית שלכם תמיד היה בית כזה שהיה בו הרבה הומור? כל השנים האלה?
אילה: עם אמא שלי כן. עם אמא שלי כן. גם אבא שלי היה מאוד מצחיק, אבל היה לו את ה… זה היה אחרת, זה היה ההומור שלו. עם אמא שלי זה היה הומור משותף. ואיזה מן יכולת להתחבר ברגעים מסוימים וזה. אני חושבת שה… בגלל שידעתי שכל-כך אפשר להצחיק אותה, אז המוטיבציה לזה הייתה מאוד גדולה. ידעתי שאני יכולה לשמח אותה, כי היא תש… כי היא תשמח כזה. כי…
דפנה: ברגע שהתגלתה המחלה שוב, זה היה תהליך ארוך? זה הייתה תקופה ממושכת שהיא הייתה חולה?
אילה: זה היה ארבע וחצי שנים.
דפנה: כן.
אילה: זה הרבה זמן. אבל בתוך זה היה שנה וחצי שהיה בסדר יחסית, וגם בזמן הזה אני עשיתי חידוש להצגה שלה, והיא לימדה אותי תיאטרון בובות.
דפנה: של איזה הצגה?
אילה: זה נקרא "על שלוש פנדות וזהבה אחת". וזה, כשאני הייתי בת שלוש, היה לה את "על שלושה דובים וזהבה אחת". ואז היא חלתה בפעם הראשונה, והפסיקה. חברה שלה, נעמי יואלי, עשתה את זה במקומה. ואז היא שאלה אותי, כשסיימתי "בית צבי", "את רוצה לעשות את זה?" אמרתי לה, 'פחחח, נראה לך? מה, זה? מה לי ולבובות?'. זה עיצבן אותי, [בלגלוג] אני שחקנית כל הקריירה לפ… [דפנה צוחקת] כאילו, הייתי הכי… ואז טסתי לנפאל, ופתאום הבנ… פתאום הבנתי, 'וואי, אמא שלך חולה'. פתאום זה, פתאום הבנתי. ואז אמרתי לה, "אמא, בואי, בואי נעשה את זה".
דפנה: זה נשמע לי פריווילגיה נהדרת, להיות מסוגלת לעשות את ההצגה שהיא הפסיקה.
אילה: וואו, זה מדהים. וזה, וזה… מעבר לזה שהיא לימדה אותי, והיא כל-כך חלק מזה, זה פשוט… א', באמת יש לי, כל פעם שאני… אין, זה, זה היא, זה פשוט רגע להיכנס לעולם שלה.
דפנה: מה קורה בהצגה הזאת, ואיך הדובים הרגילים הפכו לפנדות?
אילה: למה הם הפכו לפנדות? הם הפכו לפנדות, נראה לי, בגלל שהם… שפשוט פנדות נורא ח… זה נורא חמוד, והחלטנו שכאילו זה פשוט, זה גם היה IN באותה תקופה, אמרנו 'פנדות עכשיו הולך, יאללה, בוא נלך על…' כזה, [דפנה צוחקת] פתאום לכולם היו פנדות בכל מקום. אז כן, זה היה מסע. היה לי קשה נורא, והייתי נורא מתוסכלת תוך כדי, כי זה כל-כך הרבה תשומת לב ל… זה פשוט מטורף, בובות.
דפנה: זה הצגת יחיד…
אילה: כן.
דפנה: …שלך, עם בובות? ומה קורה בה?
אילה: בעצם זה הסיפור הקלאסי של זהבה ושלושת הדובים, אבל הפכנו את זה, קצת כזה תחכמנו את זה - שזהבה היא בעצם נורא חצופה, ובואו נשים את הדברים על השולחן, היא כאילו באה לבית של ה… זה, לוקחת, אוכלת, שוברת, הולכת, כאילו, והדובים, אוי ואבוי, מסכ… הדובים הם כאילו מוצגים כ"הרעים" בסיפור הזה, ואמרנו, יש פה משהו קצת לא סבבה, באיך שזה מוצג. אז עשינו את זה הפוך, שאני ילדה, שיש לה את הבובה שלה, זהבה, וזהבה היא כאילו האגו שלה, זהבה מנסה כל הזמן, [בטון מציק] 'זה, תעשי, תקחי, תאכלי, ת…' אבל בעצם הילדה היא, תוך כדי, היא מכירה את הדובים, והיא מתחברת, והאבא דב נותן לה מקום שהיא יכולה לחלום, והאמא דובה חושבת שהיא נורא מתוקה, ומלמדת אותה להכין דייסה, והדובי דב, הוא מאמין, הוא מאמין לה שהיא יכולה לעוף כזה, וזה, אז בסוף בעצם היא מתחברת איתם, והיא כן אוכלת מהדייסה, אבל היא מצטערת וזה, והדובי אומר לה שהחיים הם לא שחור ולבן.
דפנה: שזה אמירה יפה מפיה של חיה שחורה. [צוחקת]
אילה: כן, זה הקטע, כן, זה הסיסמה של הפנדות, שהחיים הם לא שחור ולבן…
דפנה: זה נהדר.
אילה: למרות שאכלת מהדייסה, את עדיין חברה שלי.
דפנה: והספקת שאמא שלך תראה אותך מופיעה עם ההצגה הזאת?
אילה: כן, כן. זה כן, היא ראתה אותה הרבה. והיא עדיין רצה פה ושם, זה קטע.
דפנה: אז אני מניחה שבאמת היכולת הזאת להשתמש בהומור, זה מה שמציל מפני א… להשתגע מזה.
אילה: כן. וואו. זה היה… וואי, אני לפעמים לא יכולתי, כן, לא יכולתי להכיל רגעים מסוימים. ישר זה היה, נגיד א… היה את הקטע של ה… שיש בהצגה של השיר "החרא בן זונה". זה היה רגע שהתחלתי…
דפנה: תפרטי…
אילה: כן.
דפנה: אל תקחי בחשבון שכולם זה…
אילה: כן, כן.
דפנה: אוקיי, כן.
אילה: אז פשוט היה ממש קשה, כבר היא הייתה במצב לא טוב, והתחלתי לשיר לה, [שרה במנגינה של "בוקר בא"] "חרא, חרא, חרא-חרא-חרא, חרא, חרא, חרא בן זונה". ו… [מצחקקת] לאט-לאט אני רואה את החיוך שלה עולה. ואז ישר אני מבקשת ממנה, 'יאללה, בוא נשיר את זה. [שרה] חרא, חרא, חרא…' והיא שרה את זה, 'חרא בן זונה, בן זונה'. ובאמת היה משהו בדבר הזה של רגע אחד לצאת מה… מהמציאות.
דפנה: איפה ישבתם ככה ושרתם? בבית החולים?
אילה: לא, זה היה… זה היה במיטה, על ה… כשהיא הייתה במיטה, בבית.
דפנה: בבית.
אילה: כן. ואז גם כשהייתי רואה אותה שוב באיזה מן נפילה כזאת, הייתי ממש, [מתרגשת] "חרא! חרא! בן זו…", כאילו באמת, רק שנייה באמת ל… לשמח אותה, לגרום לה לחייך. אני חושבת שזה הדבר שהכי פחדתי ממנו, בגלל שהיא הייתה כל-כך שמחה וכל-כך מלאת אור, באמת, ב… אני לא הכרתי דבר כזה, האור שהיה בה. אז לא יכולתי לשאת את המחשבה שהיא לא תהיה שמחה, שזה יפיל אותה, שזה יפיל את הרוח שלה.
דפנה: איך זה השפיע עליכם בתור משפחה?
אילה: מעניין. כאילו, היה משהו בַּ… אני מרגישה שזה מאוד קרב אותי ואת אח שלי.
דפנה: שמה ההפרש ביניכם?
אילה: שנתיים וחצי.
דפנה: אה, אתם קרובים.
אילה: כן. ואת אמא שלי, אבל אבא שלי נשאר איפשהו מרוחק, היה לו מאוד קשה, אני לא יודעת בדיוק להגיד, או שהוא…
דפנה: מאיזה עולם הוא הגיע?
אילה: הוא היה כל הזמן משנה. אבל הוא היה גם קבלן בניין, וגם בונה גגות, וגם עבד עם נרקומנים, לימד ערבית ולימד יוגה, ופשוט כל פעם משהו אחר. אני חושבת שהיה משהו אצלו שכשהיה לו קשה, הוא היה מרחיק. לעומת אמא שלי, שהיה לה את ההפך, שהיא קרבה כשהיה לה קשה. אבל הוא, כשהיה לו קשה הוא היה מרחיק, הוא היה רוצה שיעזבו אותו, הוא היה רוצה להתמודד לבד, לא ידע להביא את הקושי הזה החוצה. אני גם לפעמים מרגישה את הדבר הזה שכשקשה, אני, אני יכולה להיסגר דווקא. ואז אני חושבת באמת על כל הזמן, על זה שיש את האפשרות השנייה, אבל באמת היא לא פשוטה תמיד. לפעמים כשקשה, זה יכול להיות בלתי נסבל להיות עם אנשים מסוימים או…
דפנה: אבל אמא שלך, את אומרת, ידעה לבקש עזרה, נגיד.
אילה: כן, כן. אמא שלי ידעה גם לבקש עזרה וגם לתת כל הזמן, אני חושבת.
דפנה: גם כשהיא הייתה חולה?
אילה: ממש. כל הזמן. היא פשוט אהבה כל-כך. אני עד עכשיו לא מבינה, באמת אני לא מבינה את זה, זה באמת חידה מבחינתי. כי כשקשה, זה קשה לתת. כשכואב לך, כשאת… אבל היא גם, היא גם דיברה על זה שהיה משהו בחוויה הזאת של לתת ולקבל אלינו ולחברות שלה, שזה משהו שהיה לה מדהים בתקופ… זה משהו שהיה לה גם לפני, אבל משהו בתקופה הזאת העצים את זה עוד ועוד. היא אמרה לי, ממש לפני שהיא נפטרה היא אמרה לי, 'אם, אם הייתי כשהייתי ילדה הייתה לי חוויה לבד-ית, לא הייתי בודדה. אבל היה לי חוויה שאני בן-אדם יחיד בעולם. עכשיו אני מרגישה שאני מחוברת עם המון-המון חוטים'. והיא אמרה 'אני… הדבר הזה של ה… שאת לא צריכה לחפש שיאהבו אותך, את אוהבת וזה פורץ ממך. אז שזה פורץ ממך זה כוח'. כי היא גילתה שם משהו, חוותה שמה משהו חזק. וואי, הייתי שמחה רגע לשאול אותה על זה שוב, באמת. כי אני, אני ממש מרגישה, לפעמים אני תופסת את עצמי ואני אומרת, 'אילה תזכרי, תזכרי מי הייתה אמא שלך'. כי אני יכולה להתעצבן על שטויו… ולהיות ממורמרת, ממורמרת על דברים, שהם באמת… ימים להיות ב… במין דיסטנס מהעולם ו…
דפנה: על איזה דברים?
אילה: אני יכולה להגיד עכשיו נגיד, זה לא דבר קטן. זה דבר גדול, אבל אחרי שאבא שלי נפטר, באמת, בוא נגיד, 80% מהאנשים באו לי לא בטוב. 'ת… לכו, אל תתקרבו'. כאילו אם יש מסננת כזאת בתקופה הזאת, שכשיש אֵבל של אנשים, אז ה… זה הייתה מסננת עם חורים גדולים.
דפנה: כן.
אילה: ממש בקלות אנשים נפלו. ממש. וזה קטע, כי, כי ברור שהם יטעו. ברור, אתה לא יכול לא לטעות, אני חושבת. זה צריך להיות כל-כך ספציפי כדי שתדע מה להגיד או איך להתנהג, זה כל כך א…
דפנה: ודי ברור שלא הייתה כוונה רעה.
אילה: וברור שהייתה רק כוונה טובה. ועדיין משהו בהגנות, משהו ב-לשמור ב… שכל העור חשוף. זה היה לי מאוד קשה להיות עם אנשים שהם לא בשפה בדיוק, או אומרים דברים שהם לא רגישים אליי, ושהם מטרגרים אותי, או כזה.
דפנה: למי כן נתת להתקרב?
אילה: הממ. אני חושבת שאנשים שממש מדברים את הכאב שלהם, כזה שזה חלק מה… שהם לא מפחדים מכאב. אני חושבת ששם היה לי יותר קל. ש… שזה… שזה לא… אין, אין ממה להיבהל. זאת אומרת, יש ספקטרום רחב של רגשות, והכל סבבה. יחסית. גם הם עצבנו אותי לפעמים. אבל ב… הרגשתי שאני יכולה להביא את עצמי.
דפנה: זאת אומרת, דווקא זה שאנשים לפעמים במצב כזה הולכים על קצות האצבעות, זה עיצבן אותך.
אילה: כןןן, כן. כן, כן. או שנורא… או שהולכים על קצות האצבעות, או שלהפך, לא הולכים בכלל על קצות הא… זה גם, כאילו, [מרימה את הקול] 'ממה זה קרה?' 'איך זה קרה?' 'מתי זה ק…?' מה, אני לא מכירה אותך, תשחרר אותי. למה, מה זה התחקור הזה עכשיו? אולי תשאל 'איך את? איך את מרגישה?' גם, גם הרגשתי אחרי שזה קרה, אנשים שאלו אותי, "מה נשמע?" וזה מדהים, אמרתי לאנשים, אם הם היו שואלים אותי, "איך את?" ולא את ה"מה נשמע?", רק, "איך את?" היה לי הרבה יותר נוח אחר-כך לדבר עם אותם אנשים. פשוט רק שיכירו בזה שקרה משהו, שישאלו "איך את?", שיהיה משהו קטן בשאלה של ה… שמתייחס איכשהו ל… לדבר הזה, שיודעים שקרה לך, כזה.
דפנה: אני מניחה ש… שזה מה שהם ניסו לשאול.
אילה: נכון.
דפנה: שלאנשים מאוד-מאוד קשה לדייק בהתנסחות שלהם.
אילה: נכון.
דפנה: אבל זה מן כזה להגיד, 'אכפת לנו ממך, איכפת לנו שכואב לך', או… אני מקווה שזה מה שהם מנסים להגיד.
אילה: לגמרי, זה בטוח מה שהם מנסים להגיד. אני חושבת שיש משהו פשוט ב… כן, איזשהי, משהו פה לא מוכן למוות, בחברה. וכשאת חוֹוה את זה, את מרגישה נורא לבד בגלל זה, וכשאנשים מגיבים בצורה שהיא מנותקת, זה פשוט נורא מדגיש כמה את לבד בתוך זה. הלוואי ופשוט אנשים היו… כן, שהיינו יותר מצליחים לדבר את הדבר הזה. כי גם ה"שלא תדעי עוד צער" הזה, זה ש… זה שקר. זה ש… את תדעי, הרי, זה באמת את תדעי. את…וכשאת יודעת, אני חושבת שזה אחד הדברים הכי קשים - שאת יודעת שזה לא האובדן האחרון שלך. את יודעת את זה.
דפנה: בזה יש משהו בלתי נסבל. נכון?…
אילה: וואו!
דפנה: …שמגיעים לאיזה מקום שכל-כך כואב, ואת יודעת שאין בזה עירבון לשום דבר עכשיו.
אילה: כן.
דפנה: לכלום.
אילה: כן. הדבר היחידי זה שאני יכולה להגיד, שאני אומרת תודה על האנשים שבחיים שלי, הרבה יותר מלפני שידעתי מה זה כש… כי אני יודעת, לצערי, אבל אני יודעת שזה זמני.
דפנה: אז נשארו דברים פתוחים? נשארו דברים ש…
אילה: אני לא יודעת אם יש משהו שאני מרגישה… אני, אני חושבת שתמיד צץ עוד משהו. אחרי שאבא שלי נפטר, היו לי כל מיני שאלות לשאול אותה. היה לי הרבה, הרבה דברים, גם כשאת מתבגרת, את מבינה עוד ועוד דברים, ואז בא לך לשאול עוד, אבל זה לא שנשאר משהו לא סגור. זה פשוט הדבר הזה ש… שתמיד יש עוד. תמיד יש עוד. תמיד 'אם, אם היינו עכשיו, אז היה ככה וככה'. ואם… כזה, בעיקר. זה משנה אותך כזה. זה באמת משנה אותך. אם… נגיד אני חושבת על זה שאמא שלי איבדה את אח שלה, כשהוא היה בן 36, היא הייתה בת שלושים ו… לא, היא הייתה בת 28.
דפנה: מה קרה לו?
אילה: סרטן. יש לנו הרבה במשפחה, זה די אממ…
דפנה: גם אבא שלך זה סרטן?
אילה: לא, לא. אבא שלי זה סיפור אחר. אבא שלי בחר לשים סוף לחיים שלו. היה לו כאבי גב וזה, והוא סבל והחליט ש… אז זה מורכב…
דפנה: כן.
אילה: וקשה, זה, זה גם אחר מאוד. נחווה אחרת, מאוד-מאוד.
דפנה: אבל התחלת להגיד על אמא שלך ואח שלה.
אילה: כן, שבעצם היא חוותה אובדן ש… הם היו נורא קרובים. והיא סיפרה שמשהו במוות שלו גרם לה לחיות יותר. זאת אומרת, לא שזה לקח מהכאב, היא דיברה עליו המון. אבל לא הרגשתי שהיא הייתה באיזה אבל נורא גדול. הרגשתי שהיא במשימת חיים כזאת דווקא. זה מענ…
דפנה: את מרגישה שהיא באמת חייתה בווליום גבוה?
אילה: זה לא היה בווליום גבוה, זה היה בנוכחות נורא-נורא נוכחת. כאילו, אם עכשיו היא… זה באמת קטע, אני מדברת על זה, זה נשמע כזה, זה, אבל זה באמת היה ככה. היא עכשיו יוצרת משהו, אז היא פשוט בזה, היא באיזשהי אפשרות כזה להיות. עכשיו צוחקים, אז צוחקים. עכשיו זה… אבל גם עכשיו כואבים, אז כואבים ובוכים. היה גם מלא כאב בתוך הדבר הזה. אין סוף כאב בתוך הדבר הזה של המחלה ו…
דפנה: שגם את זה היא חלקה איתך? היא סיפרה לך כמה היא סובלת?
אילה: כן. הכאבים, הטיפולים, הפחד, הפחד מלהיפרד, הכאב מלהיפרד. השיחה, יש בהצגה שיחה שאנחנו מדברים, שזה בעצם הקלטה שנכנסה להצגה. אבל זה, זה הקלטה שבה בעצם מתחילה מזה שאנחנו בוכים כולנו. ואז היא אומרת, "אני רוצה להיות איתכם בכל רגע ורגע". אז אני אומרת לה, "אבל איך נדע את זה שאת איתנו? מה, תעשי לנו סימן?" ואז ישר נאחזה. "נעשה סימן, כן, אוקיי, בואו נחליט שנייה, כאילו…" [מצחקקת] ואז פשוט השיחה הזאת התגלגלה ל… 'אם תהיי חתול', 'וואי, אמן שלא תהיי חתול', 'אני שונאת חתולים', 'רק שלא תהיי חתול'. [צוחקת] אני כבר פחות שונאת חתולים. [דפנה צוחקת] אבל מין… 'איך אני אדע? גם על… אמא, אבל נגיד שתהיי חתול, אז מה? אז כאילו, אז תעשי, אם תעשי ככה בראש…' טוב, בסוף סיכמנו שהיא תפיל משהו.
ואז מאז, כל פעם שמשהו נופל, אני, אני רק אומרת, 'וואי, איזה עצבים, למה זה נפל?' וזה. ואז אני אומרת, 'איזה קטע בכלל…' כאילו, זה היה הסימן, אבל זה תמיד כשמשהו נופל, את מתעצבנת, את מתבאסת מזה. אני אומרת לעצמי, 'מעניין, מעניין אם זה…'
דפנה: יש לי חברה טובה שכל פעם שאיזה פרפר לבן מגיע לאיזשהו מקום, אז היא מחליטה שזה סימן מאמא שלה. [אילה מצחקקת] אז לפני כמה ימים נכנסה לי פה לסלון פתאום חיפושית משה רבנו. [אילה מהמהמת] אז חשבתי, אולי זאת אמא שלי, לכי תדעי. [אילה מהמהמת בהבנה] דווקא נחמד אם הם היו יכולים לתת איזה סימן…
אילה: ממש!
דפנה: שגם היינו יודעות א… לפענח.
אילה: הרגשת אבל משהו?
דפנה: לא, רק שלפני שאמא שלי מתה, אני עשיתי אתה הסכם שהיא תיתן סימן איזה שהוא. לא קבענו אז…
אילה: אָהה!
דפנה: לא החלטנו על סימן ספציפי, היא רק אמרה לי, "אם יש שם משהו, אני אמצא דרך לבשר לך".
אילה: וואאו! ו… אבל היה לך איזשהי הרגשה מתישהו?
דפנה: לא. לא שום סימן של נוכחות וכאלה דברים.
אילה: לא.
דפנה: את היית נורא צעירה כשכל זה קרה, בת 20 וטיפונת.
אילה: עשרים וש… כאילו 27 היא נפטרה, כשהייתי בת 27.
דפנה: ואיפה היית בחיים שלך באותו זמן?
אילה: וואו, מעניין. אני הייתי… את יודעת, מין שחקנית שמחפשת את עצמה, אני חושבת שזה משהו שהוא כזה… מין כזה הצגות, פה, שם. הדבר הראשון שעשיתי כשהיא נפטרה, זה טסתי להודו לאיזה חודשיים.
דפנה: למה דווקא להודו?
אילה: לא יודעת, אמרו לי, "הודו, הודו זה מרפא, הודו זה…" [צוחקת קלות] האמת שזה עשה לי טוב. זה היה קטע לטוס פתאום במשבר כזה, אבל זה גם באמת עשה טוב בסוף, תוך כדי…
דפנה: איך בילית את החודשיים האלה בהודו?
אילה: אז בהתחלה קצת טיילתי, ואז הלכתי לאשראם של מדיטציות. ועשיתי פשוט מלא מדיטציות, וזה עזר, זה עשה טוב. רקדתי בלי סוף, פשוט רקדתי. גם שרקדתי, מאוד הרגשתי את אמא שלי. זה קטע… זה קטע שחשבתי שזה, אני מרגישה אותה כשטוב לי, בעיקר. אני מרגישה אותה כשאני מחוברת לעצמי. וכשאני לא, אני לא מרגישה אותה. אז שם היה משהו שפתאום, רגע, היה שמחה נורא גדולה כזאת, אז פתאום הרגשתי, [בהקלה] 'אה, אוקיי'.
דפנה: את דומה לה?
אילה: פיזית?
דפנה: פיזית, לא פיזית.
אילה: מעניין, אני חושבת שכן, בדברים מסוימים, וגם מאוד שונה. נראה לי אני טיפוס א… פחות שקט, הרבה פחות ש… אני סוערת, אני יכולה להיות עצבנית נורא.
דפנה: כן, כשאמרת מדיטציות, רציתי לשאול אם הצלחת לשבת חצי שנייה אחת על התחת בלי לזוז.
אילה: הצלחתי, אחרי שרקדתי שעתיים. זה היה הזה. אבל זה היה המזל שם, שהיה מלא לזוז, מלא לצעוק, להוציא, להוציא, להוציא, להוציא, ואז אפשר לשבת ולעשות מדיטציה. אבל כן, אני, אני זה, תזזיתית, פה, שם. כן, הרבה יותר אמ… אבל אני חושבת שהמקום של ה… אהבה לחיים, וה… לראות את הטוב, היא כן, קיבלתי ממנה את זה. וגם היא, קיבלתי גם את ה… כשאני שוכחת את זה, אז אני פשוט גם… יש לי את הזיכרון של… כאילו, יש לי את הדבר הזה שלוקח אותי לשם בחזרה.
דפנה: את הזכרת קודם את ההקלטה הזאת שמופיעה בהצגה לקראת הסוף…
אילה: כן.
דפנה: …איך יצא שהקלטת את זה?
אילה: וואי, זה…
דפנה: זה סדרה של הקלטות? זה דברים שבמכוון הקלטת?
אילה: היא לא ידעה שהקלטתי. אין לה מושג, לא אמרתי לה את זה. גם הרגשתי אחר-כך, [בחשש] 'וואי, לא יודעת אם זה סבבה בכלל, לשים את ההקלטה הזאת', בסוף החלטתי שכן. הייתה מישהי שראיתי באוטובוס יום אחד. סתם, בחורה שלא הכרתי. ישבנו. את יודעת, וזה, התחלנו לדבר. היא סיפרה לי על זה שאמא שלה נפטרה. ואז אמרתי לה, 'וואי, איזה קטע שאת אומרת, אמא שלי… כזה, בסוף, בסוף ה… ימיה, כזה'. אז היא אמרה לי, 'תצלמי - ותתעדי - הכל!' ולא חשבתי על זה לשנייה, לפני שהיא אמרה את זה. לא חשבתי על זה, לא ידעתי איך זה מרגיש כשאין כבר. ובאמת? וואי, באמת, זה היה מזל שהיא אמרה את זה. ומאותו רגע התחלתי לתעד, ואז שמעתי את השיחה הזאת, והרגשתי, "או מיי גאד, קורה פה משהו חזק". אני רוצה לשמור את זה, אני רוצה ל… הקלטתי.
דפנה: מה עוד היה בהקלטות האלה? הקלטת בטלפון, בחשאי?
אילה: כן, [דפנה צוחקת] הקלטתי בטלפון, שמתי לידה. אז היה גם את הדבר הזה שאמרתי שהיא, של החוויה הזאתי של ה… של הלבד, שהיא סיפרה לי על זה שהיא עכשיו מחוברת עם המון חוטים. היה כל מיני איחולים, ואמונה כזה בהמשך הדרך. גם הרבה כאב מהפרידה. היה שם הרבה, הרבה על זה ש… כן, הרבה על ה… על המה יהיה אחר-כך, וכזה, את מה שהיא מקווה שיהיה אחר-כך.
דפנה: זה שינה אותך כמי שמשתתפת בשיחה, העובדה שאת ידעת שהיא מוקלטת? זאת אומרת, ברגע שפתחת הקלטה, זה הפך אותך קצת למראיינת גם?
אילה: האמת שלא. אני גם שמעתי את זה אתמול, אמרתי, אני… איזה… אה, אני בוכה שם לגמרי, אני כולי באיזה, אני… פשוט היה לי, אמרתי, 'אני חייבת לשמור את זה איכשהו'. זה ממש מדהים שיש את זה, כי זה נותן המון כוח לחזור לדבר הזה, כי כשאת לבד ו… וואי, איזה, זה יש משהו בלהיות יתומה משני הורים. נורא לבד, נורא לבד. כל טעות שאת תעשי, את תעשי אותה וזהו, אף אחד לא… אמרתי את זה לאנשים שכאילו… עם אבא שלי היה לי יחסים פחות קרובים, היה יותר מורכב. אבל גם אם הייתי יכולה עכשיו לדבר איתו ולהתעצבן עליו על זה שהוא לא מבין אותי? וואי! איזה כיף, שאני יכולה… שיש מישהו שאני יכולה להתעצבן עליו, על זה שהוא לא מבין אותי. כי אין את זה עם עוד אנשים. כאילו, אולי עם בת-זוג.
דפנה: אנשים אחרים לא חייבים לספוג את זה…
אילה: נכון!
דפנה: …הם יכולים לטרוק את הדלת וללכת.
אילה: נכון, מה, הם לא חייבים לך שום דבר. וזה קטע, הדבר הזה של…
דפנה: עם אח שלך זה לא כך?
אילה: אני לא… אני לא יכולה להגיד לו… אני יכולה להגיד לו, 'אוף, אתה לא מבין אותי'. אבל בתכלס, אני תוך כדי מרגישה גם שזה לא… אני כל הזמן גם לא רוצה לה… יש איזה משהו של - גם הוא עובר את זה. זה כל הזמן זה… הוא לא יכול להיות הכתובת המרכזית להכלה של הכאב ש… כי, כי גם הוא עובר, אנחנו מדברים מאוד משותף על כל מה שעברנו שם ביחד, כל הזמן. אבל לבוא שמישהו רגע נטו יכיל את זה, ויהיה פנוי לזה, זה…
דפנה: אבל גם אבא שלך עבר את זה, בעצם.
אילה: נכון, אבא שלי עבר את זה. אבל שוב, אבא שלי, אבא שלי קצת סגר. הוא לא היה פנוי כל כך ל-לדבר על זה. בסוף הוא קצת דיבר על זה, ממש, ממש קצת.
דפנה: אחרי שאמא שלך מתה זה לא שבר את המחיצה הזאת? לא היה פתאום הכרח לדבר על זה גם איתו?
אילה: אני חושבת שזה גם הרבה מה שהרחיק, כי ההתמודדות שלו הייתה, 'אני ממשיך לחיות. אני חייב להמשיך, למצוא זוגיות, לטייל, לעשות מה שאני צריך כדי לחיות'. ואני הייתי מאוד במקום של לדבר על זה, לדבר על זה. בכלל, אני כזאת, אני צריכה לדבר על זה, זה לא סתם עשיתי הצגה. זה מוזר לי והזוי לי שעוברים חוויה כל-כך קשה ולא מדברים אותה. ושהסביבה לא מדברת אותה גם. אז אמרתי, 'עם מי תדברי אם לא עם המשפחה שלך?' אבל אצלו זה לא, זה לא עשה לו טוב לדבר על זה, זה הציף אותו מדי. אז הוא פשוט לא, הוא לא היה בנכונות להיכנס לשיחות על זה.
דפנה: ועד שהוא התאבד, הוא הצליח להמשיך לחיות? הוא מצא זוגיות, הוא טייל את הדברים שהוא רצה לטייל, ו…?
אילה: כן, כן, כן. אני חושבת שגם היה את הכאב מן הסתם. אבל אני חושבת שהוא גם כן א… לא יודעת, וואי, זה מורכב, מורכב הנושא הזה.
דפנה: כי את מזכירה את זה באיזה חצי משפט בהצגה.
אילה: נכון.
דפנה: ואז חשבתי לעצמי, טוב, היא אמנית ויוצרת, היא תצטרך לעשות הצגה נוספת על אבא שלה.
אילה: נכון, נכון. יש לי הרבה דברים טובים לספר על אבא שלי. אני רוצה לעשות הצגה, אבל אני אצטרך מה זה הרבה זמן להחלים מכל זה רגע. אבל כן, אבא שלי היה מספר סיפורים, מעולה. אז יש לי הרבה סיפורים.
דפנה: את זוכרת משהו שאת יכולה לספר?
אילה: של אבא? כל דבר היה ממציא, אבל נגיד היה לו אף מאוד ארוך לאבא שלי. היה מין עיראקי, שעיר כזה, עם אף ארוך. ופשוט היה… היינו בטיול ביוון חודש אחרי שאמא שלי החלימה כשהייתי ילדה. טיול החלמה. כדי שנלך, כדי שנעשה את המסע, הוא היה אומר, טוב, מספר סיפור, משאיר את המתח של הסוף, ואומר לנו, 'אוקיי, אם אתם רוצים לשמוע את ההמשך, אתם חייבים ללכת עוד'. [מדברת ומתנשפת] אה, אה, את יודעת, זה… [דפנה צוחקת] אז אחד מהסיפורים היה על זה שבעצם איך היה לו אף ארוך. זה המכשפה, הייתה מכשפה אחת ברמת גן, והיא גרה שמה בבית הקטן שלה, וכל הזמן היה צועק עליה, 'מכשפה, מכשפה, מכשפה עם אף ארוך, מכשפה עם אף ארוך'. ואז יום אחד היא יצאה אליו ואמרה לו, 'אמן יהיה לך אף ארוך שיגדל ויגדל, וכמה'… ו… הוא פשוט סיפר את זה בפרטים, הוא היה אומר, 'אני מרגיש ששורף לי בפנים, ואני לא מבין מה קורה לי', וזה, ומאז יש לו אף ארוך. 'אחר-כך נהיינו דווקא חברים טובים, סבבה, אבל היא אמרה לי, אין, את האף אני אין, אין לי איך לשנות את זה. זה מה שנתתי, נתתי'. [צוחקות]
דפנה: זה מתבקש שזה יגיע מתישהו לבמה, את יודעת.
אילה: כן, זה מתבקש.
דפנה: איך נולדה באמת ההצגה על אמא שלך? כי את מאוד חשופה שם, את מספרת דברים מאוד כואבים, ואני רוצה להגיד לך שמהצד של הקהל אני ראיתי הרבה מאוד בכי.
אילה: כן?
דפנה: [מהמהמת] כאילו, הכל נורא הומוריסטי, הרבה מוזיקה עם הרבה שירה, אבל זה נורא ריגש את הקהל, ברמה שאני הייתי בטוחה, דרך אגב, שכולם מוזמנים שלך, כי כולם כל-כך הזדהו…
אילה: וואו.
דפנה: …שהפתיע אותי אחר-כך שהם שאלו שאלות. [אילה צוחקת] אמרתי, "זה אנשים שלא מכירים אותה".
אילה: יואו, איזה כיף.
דפנה: כן.
אילה: זה נולד, קודם כל, באמת שלפני שהיא נפטרה. אמרתי לה, "אני הולכת לעשות מזה הצגה", והיא אמרה שהיא חושבת שזה לא רעיון טוב עכשיו. ממש, היא ממש גוננה עליי, אמרה לי, "אילה, זה קשה מדי". אני הרגשתי אחד - מכל… כמו שאני אומרת פה עכשיו את הדבר הזה של ה… שאלה הזאת, של איך היא עשתה, איך היא חוותה את הגם וגם הזה, שהיא גם דיברה עליו, שזה גם קשה, אבל זה גם, גם האהבה הזאת שהיא חוותה, והצחוקים שהיו, זה היה בשבילי תעלומה, באמת. וגם אפשרות. של… אפשרות, שנמצאת שם, שאני רואה מול העיניים. אמרתי, "אני חייבת לספר על זה".
אחר-כך זה היה, "מה אני עושה עם כל הכאב האינסופי הזה, ששינה אותי מקצה לקצה, מה אני עושה איתו? אני לא יכולה סת… וגם בגלל הכאב, את רואה דברים אחרת, כל דבר אני ראיתי אחרת. זה ש… זה שאנשים מצפצפים בכביש, ישר אמרתי, "או מיי גאד, אתה לא יודע מה קרה ל…" כאילו כל דבר קטן שקרה, אמרתי, "איזה טירוף זה, אנחנו חיים בעולם, שכל הזמן אנשים מאבדים, אבל כולם מתנהגים באיזה צורה מסוימת, שהרבה פעמים היא מאוד לא רגישה". איזה קשה זה. איזה קשה זה. זה עולם קשה. ללכת… אם, אם הלב באמת נשבר עכשיו, וואו. ואין, לא, אין לך פטוֹר, אין לך זה - 'אָהה, יש לך עכשיו חצי שנה חופש'. אין את זה, זה היה בשבילי, כל הזמן איזה מן… [שואפת בקול]
דפנה: זה היה טוב אם כל מי שנשבר לו הלב, יכול היה לקבל מן תעודה כזאת, של 'לי לא מציקים עכשיו, איזה שנה שנתיים'.
אילה: מ-מ-ש! ממש. גם חשבתי על זה, כמה תשומת לב מישהו שנשברה לו היד? מציירים לו, ומקשטים לו, וזה, וחופש. אבל הלב, הלב לא רואים אותו, אבל [בכאב] וואי. מה זה, לא מגיע לו איזה…? באמת. אז הרגשתי שאני חייבת א… גם בגלל שכל-כך הרגשתי שאנשים ב-default מתעלמים מזה. בשיח. אז אני אמרתי, 'אני חייבת, אני חייבת לדבר את זה'. פשוט כתבתי בלי סוף. כי אמרתי, כי כל הזמן עלה בי המון כאב, אז טוב, אז, אז מה? אז אני אכתוב. זה כלי שיש לי, אני אכתוב פשוט. ואז לאט-לאט זה התחבר. אחד לשני.
דפנה: את יכולה לבצע משהו?
אילה: מה? אני אשים… אולי אני אשים את זה עם המוזיקה, אולי. כאילו יש לי את הפלייבק, ואז אני יכולה לשיר את "נפרֶדת" אולי.
דפנה: אז רק תשימי את הכל ליד המיקרופון, או משהו שנשמע את הכל.
אילה: טוב, אבל להגיד על זה משהו, אבל?
דפנה: כן.
אילה: אז אני אגיד על זה, על השיר הזה, שהיה איזה… אוקיי. היה איזה יום אחד, [מצחקקת] שזה, הייתי עם מורה בבית ספר, ו…היה איזה שיחה כזאתי של סיכום, שה… בעצם סיכום שנה. אז היא שאלה על פרידה, ואיפה זה פוגש כל אחד ואחד. ואז אחת דיברה, זה שבדיוק הכלב שלה נפטר, ואחד דיבר על זה שהוא שונא להיפרד מ… זה, ולהתחיל מחדש, אבל כל מיני דברים שהרגישו לי מאוד שגרתיים כאלה, ואני יושבת שם, ומחכה שיגיע תורי. פשוט יצאתי משליטה, באמת. התחלתי להגיד לה, [בהתרגשות] 'מה פרידה? כל הזמן זה פרידה. את קמה בבוקר, את נפרדת ממי שהיית אתמול. את זה, שערה לבנה, זהו, את כבר לא צעירה, הכל זה פרידה. הכל זה…' כאילו, ממש נת… והיא נב… הרגשתי שהיא ממש… זה לא, זה היה מוגזם כזה. וזהו, ואז כתבתי על זה וזה, וחשבתי על זה שבאמת החיים האלה הם רק פרידה, כל הזמן. ואז עשיתי עם עצמי אלתור בבית, ופשוט הדמות של הזקנה התחילה, התחילה להיווצר מהאלתור ולשיר. ואז, אז… טוב, אז אני אשיר את זה.
[שרה בליווי פלייבק]
"את נפרדת [ברי"ש מתגלגלת] מהשַׁד
נפרדת מחיתול
נפרדת מלבקש על הידיים בטיול
ובגן את כבר נפרדת מלהיות הכי מיוחדת.
את נפרדת ונפרדת ונפרדת.
ובבית הספר נפרדת מתמימות
מלהיות יצור חופשי, מחמימות
אך את גם נפרדת מבית ספר
דווקא אז זה די בסדר ש…
את נפרדת ונפרדת ונפרדת.
את נפרדת ונפרדת ונפרדת ונפרדת ונפרדת.
את נפרדת, את נפרדת, כן, את נפרדת, ונפרדת, ונפרדת.
מהאהבה הראשונה, ששבּרה ת'לב
ועוד פרידות בדרך
שוב להתאהב
ואחרי שנים סוף סוף נפרדת מהדפוס ששם עיכב.
כן הבנת?
ככה זה כשאת…
נו, זה חוזר על עצמו.
מנעורים, מההורים, מאהבות ומפחדים,
מחלומות, מכעסים, מכוח פיזי, חברים,
ואחרי כל זה כשאת נפרדת בעצמך,
את אולי יכולה להיפרד גם ממך."
דפנה: אוי, איזה יופי. [אילה צוחקת] וככה, בלי הכנה מראש, בלי תרגילי חימום קולי, [הצחוק של אילה מתגבר] סתם, את יושבת לך כאן, אני זורקת לך את הבקשה לשיר. נהדר, נהדר, נהדר.
אילה: אני רק אגיד על זה עוד משהו: בגלל שזה לא יהיה כאילו אאוט אוף קונטקסט, שבעצם זאת זקנה, זאת דמות של זקנה בהצגה, שהיא כאילו תהיה אני כשאני… כזקנה, אבל שיש לה פרספקטיבה [עם רי"ש מתגלגלת] ואז אני מתחילה להגיד שתהיה לי גם אולי רי"ש מתגלגלת.
דפנה: כמו שיש לזקנים.
אילה: כמו שיש לזקנים, כי כל מיני סימפטומים כבר התחילו להופיע אצלי, כמו גלידת פיסטוק, כמו להתעניין בשפה העברית, כמו אין סוף דברים שפתאום מתחילים להופיע. זהו, אז א… אז משם היא התחילה הזקנה עם הרי"ש. [דפנה צוחקת] אממ…
דפנה: זה שינה אותך במובן הזה גם, של המחשבות על א… החיים של עצמך, וה… איך לחיות אותם, והעובדה שהם יסתיימו יום אחד?
אילה: וואו. כן, בטח. זה שינה. אני חושבת שגם לפעמים אני צריכה לשחרר את זה, כמו למשל תקופות שפתאום את… אני מ… שקצת, נגיד כמו השנה הזאת, שבאמת שנת אבל. וקשה. לקבל את זה שזאת שנה קשה, ולא רק לחשוב, [נושמת בקול] "הזמן כל-כך קצר, ואני עצובה, ומה, אבל החיים קורים. אבל…" להיות באיזשהי אפשרות גם, גם רגע לנוח, מהידיעה הזאת שהחיים האלה [לאט ובהדגשה] נורא - קצרים, ולהצליח לקבל בהם עוד חלקים, ולא כל הזמן לדרוש מהם להיות ה"וואו" הזה, שגם על זה אני מדברת בהצגה, ה"וואו" הזה שאת רוצה, כי את יודעת שזה קצר. את אומרת, "אם כבר זה קצר, שיהיה - שיהיה!".
דפנה: אני חושבת שאם כבר זה קצר, אז שיהיה לפחות חלק מזה בשקט, ברוגע.
אילה: כן.
דפנה: "וואו" זה גם מעייף לפעמים.
אילה: "וואו" זה גם מעייף, חד-משמעית. ממש. נכון. כן, שיהיה שקט כ… שלווה. נכון, "וואו" זה גם יכול מאוד לעייף. וגם הציפייה ל"וואו" כבר ירדה לי, תודה לאל. אבל עדיין לפעמים אני מרגישה את הדבר הזה של - 'יש לך פה, באמת יש לך פה זמן קצוב'. ומתוך זה איזשהו לחץ. כן. גם, אבל שוב, כמו שאמרתי מקודם, זה ממש גורם לי להעריך את מי שכן בחיים שלי. ממש. ממש. את זה שעכשיו, עכשיו הם בחיים. ממש. זה נכון, וגם יש לפעמים את הצד השני של - את מרגישה שלא פתרת משהו ש… כזה של המורכבות שאת נשארת עם איזה משהו לא פתור. אבל אמא שלי אמרה לי… וואי. היה לי איזה יום אחד שחזרתי, אממ… היא הייתה בהוספיס. הלכתי לבקר אקסית שאמא שלה נפטרה. שלושה שבועות לפני שאמא שלי נפטרה. וחזרתי וזה, וכאילו לא התגברתי עליה כזה. ואמא שלי כבר שמעה את זה כל-כך הרבה. עכשיו, לא היו הרבה פעמים שהיא הייתה אסרטיבית. אבל כשהיא הייתה אסרטיבית, זה היה כנראה מסיבה מאוד טובה. והיא אמרה לי, [בתקיפות] "אילה, מספיק! פרידה זה עוד משהו שקורה בחיים, וככה צריך להתייחס לזה". כאילו זה גם, זה גם משהו שאני… טוב, בסדר, נכון, זה קורה, בסדר, אבל, אבל גם כמה, כמה, לאן זה לוקח אותך? כמה את נותנת לזה…
דפנה: מה באמת עוזר לך עכשיו להתמודד, שנותרת יתומה משני ההורים?
אילה: וואי, זאת שאלה טובה. אני חושבת שאני עדיין בַּ… אני רק עכשיו מתחילה קצת לצאת, נראה לי, מה… מהשוק הזה. אבל אני חושבת שזה תמיד פשוט לעשות דברים שהם א… לשיר, לרקוד, לטייל, לראות טבע, להיות… לעשות דברים שהם ישר מחוברים למקומות שמַחְיים את הנפש. שהם הדברים שאת יודעת שאת אוהבת אותם. זה העוגנים האלה שאת אומרת, "אוקיי, אם אני אָזִין את זה, אז, אז דברים יתחילו לפרוח כזה".
דפנה: כמה שנים עברו מאז שאמא שלך מתה?
אילה: שבע בדיוק. עכשיו, עכשיו עוד ארבעה ימים. שבע.
דפנה: כשאת מעלה את ההצגה, את מרגישה את השוני בין הפעמים הראשונות שסיפרת את הסיפור לבין עכשיו, או היכולת שלך לקלוט את התגובות מהקהל? ראיתי שהמון אנשים רוצים לדבר איתך אחר-כך, לספר לך.
אילה: הממ. אני מרגישה את השוני מאוד ב… איפה אני ביחס לזה. בהתחלה, זה היה… זה היה מאוד טרי בהתחלה, ו… ועצם זה שזה נחשף, זה היה הרבה יותר חשוּ… כאילו, זה היה הרבה יותר מפחיד שקהל חיצוני יראה את זה, ואוי ואבוי, זה כאילו קצת בידיהם.
דפנה: לא היה יותר מפחיד שהמשפחה תראה את זה?
אילה: לא, זה היה ממש-ממש מדהים.
דפנה: כן?
אילה: גם כשאבא שלי ראה את זה, זה היה לי מדהים שהוא רואה את זה, וחשוב מאוד, גם פתח בינינו שיח אחר לגמרי אחר-כך. פתוח, ופתאום זה איפשר לו לדבר איתי אחרת. אולי כי זה הרחקה מסוימת. הוא גם דיבר איתי על הילדה שהייתי ועל המחלה של אמא כשהייתי קטנה וכזה. אבל לא, המשפחה כבר מכירה. קהל חיצוני… בעיקר ההקלטה של הסוף. זה היה לי הכי… כי אמרתי, זה משהו שאמא שלי אומרת, זה הקול שלה. היא לא יודעת, היא בוכה שם.
דפנה: כן, גם אני בכיתי שם. [אילה צוחקת קלות]
אילה: את ההקלטה…
דפנה: אי-אפשר לשמוע אותה בלי לבכות.
אילה: וואו, כן. אז זה, זה היה לי הכי א… הכי קשה. לפעמים זה עדיין קשה לי, בעיקר הקטע הזה של ההקלטה. אבל אני גם באמת מרגישה שאני כל-כך רוצה להשמיע אותה, שזה איזשהו… זה נותן לי את ה… 'אוקיי, זה טוב. זה טוב שאת עושה את זה, ו…' אני חושבת שזה הרבה פעמים הזמן מטשטש קצת. נגיד, היום חשבתי על זה, שאני, אם עכשיו היית שואלת אותי איך היא שותה את הקפה שלה, אני לא זוכרת. נגיד, זה דבר קטן כזה, אבל לא בטוחה שאני זוכרת. פתאום חשבתי על זה - סתם, דברים קטנים כאלה, ומן הסתם דברים יותר גדולים, כמו מה היא הייתה אומרת, אז לפעמים אני צריכה רגע זמן כדי באמת-באמת להבין מה היא הייתה אומרת. וההצגה מחזירה אותי אליה. אני… אין, אין, אין ברירה כזה, זה, זה נורא… אני מפחדת שההצגה הזאת תפס… שהיא תפסיק. כי אז זה יהיה עוד פרידה.
דפנה: את תצטרכי מתישהו לעשות, כאמור, את ההצגה על אבא שלך.
אילה: נכון, נכון.
דפנה: אני רצינית.
אילה: כן, אני יודעת. אני, אני יודעת, אני יעשה אותה. הדבר היחידי שרציתי עוד לספּר, זה ספר שהיא כתבה. היא כתבה ספר, אני הבאתי אותו, אבל לא יודעת אם יש לנו זמן לזה, אבל…
דפנה: יש לנו זמן למה שאנחנו רוצות.
אילה: היא כתבה ספר בזמן המחלה על שחרזדה, ואז בסוף שירים של… שהם פשוט על ההתמודדות שלה עם המחלה, אבל שחרזדה ב… ברעיון הזה של מישהי שיש עליה גזר דין מוות…
דפנה: אלא אם כן היא מצליחה לספר סיפור עוד לילה ועוד לילה…
אילה: עוד לילה ועוד לילה…
דפנה: …ועוד לילה ולדחות את זה.
אילה: ולדחות את זה. ואיך היא כל פעם מוצאת את הכוחות לעשות את זה. אז א… היא כתבה את הספר הזה, ממש ב… כפרידה כזה. הבן של אח שלה, מתן, של אח שלה שנפטר, הוא בעצם לקח את הציורים של עמי, שזה אבא שלו, אח של אמא שלי, ופשוט כל הספר הזה זה ציורים של עמי. זה יצא איזה מין דבר כזה, וזה באמת היה… זהו, זה מדהים שיש את הס… היא עשתה… ההשקה הייתה בהוספיס. כולם באו, זה, וקראו מהספר. טוב, אני, אני אקריא לך, ואת תבחרי אולי.
דפנה: בסדר.
אילה: טוב, אז בסוף ה… בסוף הסיפור של שחרזדה, היא כתבה:
[מקריאה]
"אִם אֵין אוֹר בִּקְצֵה מִנְהָרָה אוֹ דּוֹמָה שֶׁכָּבָה
וְחֹשֶׁךְ נֶעֱרָם שִׁכְבָה עַל שִׁכְבָה
אִם כָּל שֶׁיְּדַעְתֶּם תָּלוּי עַל בְּלִימָה
אִם לֹעַ הַר גָּעַשׁ מַכְרִיז מִלְחָמָה
אִם לְלֹא אַתְרָאָה תִּרְעַד אֲדָמָה
אִם צוּנָאמִי שׁוֹעֵט לְעֵבֶר הַחוֹף
גַּם אֵם הַדֶּרֶךְ רַבָּה, לֹא רוֹאִים אֶת הַסּוֹף
זִכְרוּ, שֶׁחְרֶזָדָה חָרוּז לֶחָרוּז תֶּאֱסֹף
תְּפוֹגֵג אֶת הָאֹבֶךְ תְּגַלֶּה אֶת תִּפְאֶרֶת הַנּוֹף!"
דפנה: עוד אחד.
אילה: עוד אחד. זה, זה מעניין, וואי. מעניין מה אני אקריא. אוקיי.
[מקריאה]
עוֹשֶׂה אָדָם אַתְּ זִבְלוּ אוֹצָר
"צָרָה שֶׁאַחֲזָתְנִי בְּיָדָהּ הָאַחַת
חָפְרָה לִי בּוֹר בְּיָדָהּ הָאַחֶרֶת
וְשָׁמְטָה אוֹתִי לְתוֹכוֹ.
כְּכָל שֶׁהֶעֱמִיקָה לַחְפּוֹר
כָּךְ הִגְבַּהְתִּי לְטַפֵּס.
כָּל אֶבֶן שֶׁיָּכֹלְתִּי לִפְשוֹט יָדִי אֵלֶיהָ
נְטַלְתִיהָ.
מִלֵּאתִי אֶת הַבּוֹר
אַף עָרַמְתִּי עֲרֵמוֹת
עָשִׂיתִי לִי אוֹצָר.
יָשַׁבְתִּי בְּתוֹכוֹ וְהוּא יָשַׁב בְּתוֹכִי.
רָאֲתָה אוֹתִי צָרָתִי, יוֹשֶׁבֶת בְּאוֹצָרִי
שָׁמְטָה יָדֶיהָ
פָּנְתָה וְהָלְכָה לָהּ."
אולי ניתן עוד אחד.
דפנה: כשאמרת שהיא כתבה ספר, הייתי בטוחה שהיא כתבה ספר ילדים.
אילה: אה, לא.
דפנה: ממש לא.
אילה: לא. למרות שהסיפור של שחרזדה יש בו משהו ילדי. פה זה משהו שהוא לא רק אופטימי.
[מקריאה]
'אֵיךְ יִשָּׁמֵר אָדָם מִפְּנֵי רמ"ח אֲבָרָיו
שֶׁאִם יָקוּם מִי מֵהֵם עָלָיו
וְהֵם רָבִּים, רמ"ח רמ"ח
וְהֵם רָבִּים, שס"ה שס"ה
וְהָאָדָם אֶחָד.
אֵיךְ יָקוּם?'
וזה האחרון.
[מקריאה]
אֶהְיֶה עִמָּדִי
"גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת
לֹא אִירָא רָע
כִּי אֲנִי עִמָּדִי.
אֶשָּׂא עֵינַי אֵלַי,
מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי?
עֶזְרִי עִמִּי
זוֹכֶרֶת אֶת שְׁמִי
רְווּיָה וְחָיָה לְהַפְלִיא
אֲנִי בָּאָה אֵלַי
בִּבְרָכָה."
דפנה: מאוד אופטימי.
אילה: היא ידעה לבקש עזרה, והיא ידעה גם, אני חושבת שגם בתוך זה היה, היו רגעים של לבד. לגמרי. בסוף-בסוף-בסוף זה גם, את לבד עם כל הדבר שאת חווה, ואת, והפחד שלך, והכאב שלך, וה… כן.
דפנה: ככה גם באבל?
אילה: וואי, זה מאוד עוזר שמדברים על זה, ושיש אנשים שחוו את זה גם שאפשר לדבר איתם. אני תמיד א… אח שלי תמיד אומר, "אין על מי שאיבד. [צוחקות] אין, אין. אין על מי שאיבד". כי את כאילו, כי אפשר לדבר, ואפשר להבין. יש איזה הזדהות וגם אפילו איזה צמא לדבר על זה, אני חושבת.
דפנה: אני מזדהה מאוד.
אילה: כן, כן.
דפנה: כן. [מוזיקת רקע] אילה, אני מאוד מודה לך על השיחה הזאת, נורא ריגשת אותי.
אילה: איזה כיף, תודה רבה. אני שמחה מאוד.
[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments