top of page

אחד ביום - מגדלת כנפיים: יומן פרידה מאיתי סעדון

Updated: May 7

יש עכשיו בישראל המון הורים שמצד אחד מייחלים להודעה ומצד השני חרדים מהודעה. הם מייחלים להודעה שתבשר שהכל בסדר, שהילד שלהם בסדר, שיצא להתרעננות, שהצליח לרגע להתחבר ולעדכן שהוא מחוץ לשטח האש, שהוא בריא. ובמקביל הם חרדים מהודעה אחרת, זו שמלווה בדפיקה בדלת, בקצינים מבשרים, זו שאומרת שההודעה הראשונה מהילד כבר לא תגיע, ששום דבר כבר לא יהיה בסדר.

את ההודעה הזו, הנוראה, קיבלו ההורים של סמ"ר איתי סעדון, בן 21, מפקד טנק בגדוד 52 חטיבה 401. שבועיים לפני שאמור היה להשתחרר מצה״ל, ולהתחיל את המסלול בדרך לחלום שהיה לו מאז שהיה ילד - להיות טייס, איתי נהרג בעזה.

אמא של איתי, ליאת, ליוותה אותו לאורך כל הדרך ותיעדה את המסע שלו בבלוג שלה "מגדלת כנפיים - מיומנה של אמא לטייס בפוטנציה". אז היום היא תקרא עבורנו את היומן שכתבה בזמן שאיתי ז"ל יצא בעקבות החלום שלו לקבל כנפיים של טייס, וכדבריה קיבל עכשיו כנפיים של מלאך.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/01/2024.

[חסות]

היום יום שני, אחד בינואר, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12.

[מוזיקה]

אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

[סיום מוזיקה]

אלעד: יש עכשיו בישראל המון הורים, שמצד אחד מייחלים להודעה, אבל מהצד השני חרדים מהודעה. הם מייחלים להודעה שתבשר להם שהכל בסדר, שהילד שלהם בסדר, שהוא יצא להתרעננות, שהוא הצליח לרגע להתחבר ועדכן שהוא כבר מחוץ לשטח האש, שהוא בריא. במקביל, ההורים האלה חרדים מהודעה אחרת, זו שמלווה בדפיקה בדלת, בקצינים המבשרים. זו שלמעשה אומרת שההודעה הראשונה המרגיעה, מהילד, כבר לא תגיע, ששום דבר כבר לא יהיה בסדר.

את ההודעה הזו, הנוראה, קיבלו ההורים של סמל ראשון איתי סעדון בן 21, מפקד טנק בגדוד 52 חטיבה 401, שבועיים לפני שהוא היה אמור להשתחרר מצה"ל, שבועיים לפני שאיתי היה אמור להתחיל את המסלול בדרך לחלום שהיה לו מאז שהיה ילד, להיות טייס. שבועיים לפני, איתי נהרג בעזה. ואימא של איתי, ליאת, כמו שאימהות דואגות ואוהבות עושות, היא ליוותה אותו לאורך כל הדרך.

היא הייתה שם, עד כמה שאפשר, והיא גם תיעדה וכתבה את הבלוג "מגדלת כנפיים - מיומנה של אמא לטייס בפוטנציה", והיום, ביום ה-87 למלחמת אוקטובר 23', ליאת סעדון תקרא עבורנו חלק מהיומן שכתבה בזמן שהבן שלה, איתי ז"ל, יצא למסע שלו במטרה לקבל כנפיים של טייס, וכדבריה, קיבל עכשיו כנפיים של מלאך.

ליאת: [מקריאה]

17 באוקטובר 2018, תכירו את א'.

הבלוג הזה הוא על א' שחולם להיות טייס. בעצם הוא לא עליו, הוא עליי, אימא שלו, זו שאומרת לו תמיד שחלומות צריך להגשים. אני לא מכירה הרבה ילדים שממשיכים להחזיק בחלום שלהם מגיל חמש. לי יש ילד כזה והוא נחוש. צריך לפחות שלוש שנים כדי להגשים חלום כזה, אולי אפילו יותר. זו דרך ארוכה והיא רצופה אתגרים ופחדים. אני מתרגשת מאוד בשבילו, וכשאני מתרגשת - אני כותבת.

[מוזיקה]

בגיל ארבע הוא צייר מטוסים, בגיל שש הוא בנה דגמים, בגיל שמונה הוא ידע לזהות אותם בשמיים. "איך אתה יודע שזה בואינג 747?", "אימא באמת, את לא רואה שיש לו ארבעה מנועים?". בגיל תשע הוא רכש את הסימולטור הראשון שלו והתחיל לחסוך שקל לשקל ולשכלל את שולחן הכתיבה המעופף שלו. בגיל 13 היה טייס ליום אחד והשתתף בנחיתה של מטוס אל על. בגיל 16 הוא קיבל צו ראשון. וכאן, הבלוג הזה מתחיל.

[סיום מוזיקה]

מאז נחת הצו בתיבת הדואר שלנו ההתרגשות שלו גדולה. "הנה זה קורה אימא, מה שחיכיתי לו כל החיים!". אחר כך באו הפחדים, "ומה אם אני לא אצליח? ומה אם לא יהיו לי הנתונים?". שאלתי אותו, "מה דעתך שאני אתעד את הדרך?", "בסדר אימא, תכתבי", "ומה אם יהיו כישלונות?", "תכתבי גם עליהם אימא". "ואם בסוף לא תהיה טייס?", "אני אהיה טייס, אם לא בצבא אז באזרחות. את יודעת ש"לופטהנזה" מציעים קורס טייס בחינם לכל מי שמוכן להיות טייס אצלם? אני רק צריך ללמוד גרמנית".

[מוזיקה]

7 בינואר 2019, היום הקובע של הנתונים.

הבוקר הוא קם חצי שעה מוקדם מהרגיל, בשבע וחצי הוא צריך להתייצב בלשכת הגיוס ויש לו שעה נסיעה, לא כולל פקקים. הוא היה לחוץ, ראיתי את הכתפיים שלו רועדות כשהוא ישב לשתות את התה של הבוקר. "קר לך?", "לא, זה מהתרגשות". לפני שיצא מהבית הספיק להקיא. תגובה מוכרת שלו למצבי לחץ. זה הקל עליו במקצת.

[סיום מוזיקה]

חתיכת דרך עומדת לפניו וזהו רק הצעד הראשון. הראשון, ובמידה מסוימת המלחיץ ביותר. הרי מה יותר גרוע מלא לעבור מיונים לקורס טייס? לא להיות מוזמן אליהם בכלל. זה החשש הכי גדול שלו, שלא יהיו לו הנתונים, שלא יקבל את ההזדמנות. דפ"ר, קב"א, פרופיל, המספרים שיוזנו בסוף היום למחשב הצה"לי יקבעו את עתידו.

אתמול הוא התאמן מעט באפליקציה שמדמה את המבחנים בצו ראשון. "אני צריך לחזור על כפל וחילוק". "אמרת שאתה רוצה חיבוק?", מצאה אחותו הקטנה פרצה בגדר הקשיחות שלו, "לא, אמרתי כפל וחילוק". "יופי, אז חיבוק", היא התקרבה לעברו והוא זז בצעד מהיר והם התחילו להתרוצץ בכל הבית כמו שהיו קטנים.

[מוזיקה]

היא רודפת אחריו והוא מתחמק ממנה, וכולנו יודעים שהיא אף פעם לא תצליח לתפוס אותו. רק אם יתן לה. אפשר בבקשה להשאיר אותם עוד קצת ככה?

[מוזיקה]

4 בפברואר 2019, 70, 54, 97.

כמו סיסמה לפתיחת הדלת הראשונה במסע, כך הופיעו הנתונים בזה אחר זה. דפ"ר 70, קב"א 54, פרופיל 97. "יש!", כתבתי לו בוואטסאפ המשפחתי כששיתף את כולנו במספרים המשמחים. שבוע מתוח של המתנה הסתיים.

[מוזיקה]

25 באוקטובר 2019, אל תתנהג כמו טייס.

כשעזבנו את יפן ירד גשם. טייפון קטן בדרך, ככה ראינו בתחזית. הטייס הודיע שצפויה לנו המראה ברוחות חזקות.

[סיום מוזיקה]

א' היה מבסוט. רק תנו לנער אקשן בטיסה. את הלילה האחרון העברנו במלון סמוך לשדה התעופה. מעל המיטה שלו עמד חלון גדול שהשקיף למסלולי ההמראה והנחיתה. "הייתי יכול לגור פה", הוא אמר. לפעמים אני חושבת שהוא בא לטיולים בחו"ל רק בשביל הטיסות.

באחד הימים בטיול, בין סושי לראמן, נחת סוף סוף הזימון לירפ"א א' בתיבת המייל שלו. תשעה חודשים שהוא ממתין לזימון הזה, כמו הריון. "אולי בינתיים תוריד אפליקציה ותתכונן למבחנים?", הצעתי לו לייעל את הזמן. "בסדר אימא, [בחוסר סבלנות] כשאקבל את הזימון. אולי בינתיים תכתבי פוסט?", החזיר לי בהצעת ייעול משלו. אתמול הוא בכל זאת עשה באינטרנט מבחן לדוגמה. הלך לו טוב. בא להראות לי את התרגיל, משהו עם קוביות ופאות שצריך להתאים ביניהן, לא הבנתי כלום. "מה, זה נורא קל ", הוא אמר, ואחותו אמרה "אל תתנהג כמו טייס, תבוא למבחנים צנוע בלי לחשוב שאתה יודע הכל".

בנחיתה היה ערפל כבד, אפילו לא ראינו את הכנפיים של המטוס מהחלון. "איך הוא ינחת ככה?", נחרדתי, וא' הסביר שיש הגדרת מינימום, כלומר הגובה שמותר למטוס להגיע לנחיתה מעל הקרקע, כשהטייס מסתמך רק על המכשירים בלי לראות את המסלול. "ואם נגיע לגובה הזה והטייס עדיין לא יראה?, הקשיתי. "אז הוא יעלה חזרה ולא ינחת. אל תדאגי אימא, כל טייס מתחיל יודע את זה". במושבים שלפנינו ישבו ישראלים. ראיתי שגם הם מקשיבים להסברים. כשהצג הראה שיש עוד דקה לנחיתה, בבת אחת נעלמו העננים וראינו את המסלול. א' אמר שמכאן זו נחיתה קלה, אפילו לא היינו קרובים למינימום. כשהגלגלים נגעו סוף סוף בקרקע, הישראלית שישבה לפנינו הסתובבה ושאלה "הוא בקורס טייס?" [מוזיקה] "הוא מתכנן", עניתי לה.

בעוד יומיים הוא יתייצב בתל השומר למיון הראשון. "עדכנת בבלוג?", הוא שאל. "אתה בטוח שאתה רוצה שאני אכתוב לפני המיון? ואם לא תעבור?", אני מנסה לגונן עליו ואולי על עצמי מפני כישלון בפרהסיה. "אימא!", הוא מזכיר לי, "הרי סיכמנו שמתעדים הכל".

[סיום מוזיקה]

9 בנובמבר 2019, ירפ"א ב'.

הפעם הוא נסע למיונים בהתלהבות יותר מאשר בחשש. חברים שכבר התמיינו סיפרו לו על הסימולטור. לא' יש סימולטור שהרכיב עם השנים על שולחן הכתיבה שלו. חוץ מכך שזה ממלא שעות רבות ביום שלו, זה תירוץ מצוין לא להכין שיעורים במתמטיקה, כי אין מקום לפתוח ספר. הסימולטור מדמה באופן די מדויק טיסה אמיתית, כולל מזג אוויר בזמן אמת, ותקשורת עם מגדלי פיקוח לאורך מסלול הטיסה. כשטסנו לפני כמה שנים לסופ"ש זוגי בפראג, הנער שנשאר בבית, הזין לסימולטור את פרטי הטיסה שלנו, סוג המטוס ומסלול הטיסה, והמריא יחד איתנו בשעה היעודה. כשנחת כעבור ארבע וחצי שעות שלח לנו וואטסאפ עם דו"ח מסכם, כולל כיסי האוויר שהיו לנו בדרך.

"נראה לי שאני ממש איהנה היום", הוא התרגש כשיצא מהבית, "סימולטור אמיתי, של הצבא!". את שלב הסימולטור הוא סיים בהצלחה, מה שהעביר אותו לשלב השני של המיון, מבחני אישיות. אוסף בלתי נגמר של שאלות שמחרפנות אותך עד שהאישיות שלך יוצאת בלי מסכות. "שאלה אחת אני זוכר במיוחד", הוא סיפר לי אחר כך. "שאלו מה התכונות החזקות שלי ומה החלשות. כתבתי הרבה דברים בחזקות, מילאתי את כל השורות". "ומה כתבת בחלשות?", שאלתי. "שלפעמים אני עף על עצמי יותר מדי". [בקול מחויך] צחקנו בקול שנינו. ואז הוא הרצין והוסיף, "שמתי לב שאני מייחס תחרות לדברים שאין להם משמעות תחרותית. למשל, רציתי לעבור טסט ראשון, לעומת החברים שלי שנכשלו, ולהצליח בסימולטור בלי שתהיה לי אף שגיאה, כי ראיתי אחרים שטועים". "ומה אתה חושב על זה?", שאלתי. "אני מפסיד פעמיים, כשאני מנצח אני נתפס כשוויצר. כשאני מפסיד אני מתבאס על עצמי על כלום. הרי אין לי באמת תחרות עם אחרים, רק עם עצמי. מספר המקומות לא מוגבל, כל הטובים יכולים להיות טייסים".

[מוזיקה ברקע]

הבטיחו תוך חודש לתת לו תשובה אם עבר לשלב הבא. שוב אנחנו במצב המתנה.

21 בינואר 2020, הוא הרגיש שעתידו אבוד.

"אם הוא ישאל אותך איך אתה מתנהג במצבי לחץ, תספר לו על הפעם ההיא שהייתם לבד בבית, ואחותך שפכה על עצמה מים רותחים, ואתה בלי להתבלבל טבלת אותה במים קרים והצלת אותה מכוויה חמורה". "בסדר, אימא" [בחוסר סבלנות], "וגם תגיד לו שאתה לא מושפע מלחץ חברתי ולא מעשן עם כל החברים". "אוקיי, אימא!" [בחוסר סבלנות]. "אתה חושש מהפסיכולוג?", "לא, אימא, אני מפחד שיגלו שאני עיוור צבעים". [צוחקת]

א' נסע לתל השומר וגילה שהפסיכולוג הוא פסיכולוגית, והיו לה שאלות לגמרי אחרות. [אומרת בחיוך] בשאלון האישיות הופיע המשפט הבא: 'הוא הרגיש שעתידו…' - השלם את החסר. א' השלים - 'אבוד', והדליק נורה אדומה אצל הפסיכולוגית. "זה מה שעלה לי בראש באותו רגע", הסביר לה א', והנורה האדומה של הפסיכולוגית המשיכה להבהב. "אולי זה בגלל שאם אני לא עובר את המיונים, אני ארגיש לרגע שעתידי אבוד. אבל כבר בניתי אלטרנטיבות". הנורה של הפסיכולוגית כבתה לרגע, "איזה אלטרנטיבות?", וא' פירט על טופס 55. ידעתם שאפשר להגיש בקשה לקורס טייס אחרי שנה בצבא? גם אם לא עברת את המיונים בפעם הראשונה? הוא גם סיפר לה על קורס טייס אזרחי בישראל, ואפילו על לימודי תעופה בחו"ל. האלטרנטיבות עבדו. הפסיכולוגית נתנה לו אור ירוק, ושלחה אותו להמתין לרופא בסוף המסדרון.

אז א' כשיר מבחינה אישיותית, עכשיו צריך לבדוק כשירות גופנית. הרופא הצבאי חיבר אותו לאק"ג, שם לו אוזניות והשמיע קולות, הרחיב את אישוניו בטיפות, ובדק אם הוא עדיין רואה. כך התברר שא' שלנו שומע מצוין, רואה טוב את כל הצבעים, אבל הלב שלו עושה רעשים. "כנראה שיש לך אוושה", הודיע הרופא, "אל תדאג, זה עניין שכיח, אני שולח את התוצאות לקרדיולוג, תקבל תשובה תוך שבועיים-שלושה".

[מוזיקה]

29 באפריל 2020, לפעמים צריך קורונה בחיים.

בסיום הצפירה של יום הזיכרון, פעם ראשונה שאנחנו עומדים כולנו בבית, ולא מפוזרים בלימודים ובעבודה, ראיתי שהעיניים שלו מבריקות. "השנה אני מרגיש אחרת, אולי כי זה מתקרב אליי". בבקשה תהיה טייס, התחננתי בלב, אני אשן יותר טוב.

[סיום מוזיקה]

ובכן, הלב של א' תקין, והוא קיבל זימון לגיבוש במרץ. נכנס א' ללחץ והתחיל להתאמן בעצימות גבוהה מדי. והנה בעיה חדשה - חשד לשברי מאמץ. אורתופד, פיזיותרפיסטית, מנוחה, והגיבוש בעוד שבוע. שלחנו מכתב לצבא: א' סובל מכאבים ברגליים, מבקשים לדחות. "מה יהיה?", נלחץ א'. "יהיה בסדר", הרגעתי אותו, ובעיקר את עצמי. "אני לא ארפה מהטלפון עד שתקבל אישור דחייה". בסוף הצבא התקשר אליי, יש קורונה, הגיבוש בוטל.

[מוזיקה]

"מה אתה מדמיין?", שאלתי אותו. "את שיחת הטלפון של אחרי, שהם מתקשרים להודיע לי שעברתי". "גם אני", חייכתי, "מדמיינת את הפוסט של אחרי, כותבת ומספרת לעולם שהלכת לגיבוש וחזרת פרח". "לא, אימא, את ממש לא רוצה שאני אחזור משם פרח. את יודעת מה זה פרח בשפה הצבאית?", "אלוהים שתשמור, התכוונתי פרח טייס!".

4 בנובמבר 2020, מה מזג האוויר בחצרים?

התעוררתי בחמש בבוקר מגשם חזק שדפק על החלון. הושטתי יד לטלפון והקלדתי בעיניים מסונוורות מהמסך. "מזג האוויר בחצרים", גוגל ענה, "מעונן חלקית". טוב, לפחות הוא לא רטוב.

[סיום מוזיקה]

כבר ארבעה ימים שהוא בלי שעון. האם נותרה בו תחושת זמן? לא' יש תחושת כיוון פנימית, הוא אף פעם לא מאבד את הצפון. "זה כאילו שיש לי מצפן בתוך המוח", הוא הסביר לי פעם. ילד שלי, שרק לא תלך לאיבוד.

6 בנובמבר 2020, גיבוש.

דבר ראשון התנפלתי עליו בחיבוק ולשמחתי הוא הסכים לשהות בו קצת יותר מהרגיל. ואז התיישבנו מולו כולנו, אבא, אימא ואחותו, והוא סיפר דקה אחר דקה מה עבר עליו מרגע שיצא מפתח הבית לפני חמישה ימים, ועד הרגע שנכנס בו עכשיו שוב. אני רוצה לדעת הכל, הכל. כל מחשבה שחלפה בו, כל רגש, כל שביב ייאוש והבזק תקווה, גם אם יתערבבו ביניהם. ואחרי ששמעתי הכל, הנה הדברים כפי שנשמעו מהצד שלו:

"איך שעלינו על ההסעה בנקודת האיסוף, פקדו עלינו לכבות טלפונים. וכשסוף סוף ירדנו, צריך להסתדר בשלשות, ושלושים שניות לפרוק את התיק, להפקיד ציוד, לשנן, ולזכור מה עושים אם אחד מאיתנו מתעלף. ואני מרגיש את הבחילה מטפסת לי בגרון, ואנחנו הולכים מפה לשם ומשם לפה, כל הזמן תיזוזים, הוראות, פקודות, משימות, זחילות בזווית של עשרים מעלות. אני בולע מלא חול, אין לי אוויר ואני מרים את היד, כי אמרו שאם אי אפשר יותר, שלא נלך מעבר לקצה, שנבקש חובש. במרפאה, החובש אומר לנו, אני לא היחיד שהגיע לשם: 'מפה ילך ויהיה יותר קשה, ואם נראה לכם שאתם לא יכולים, אז אולי היה עדיף שלא'. עמדתי מולו ואמרתי, 'אין מצב, לא אכפת לי כמה פעמים אצטרך לבוא למרפאה, אני לא פורש'.

היום השני היה יותר קשה מהראשון. הקפצות, תיזוזים ואין לי רגע לעצמי, אסור לדבר, רק במשימות ורק על המשימה, ואין לי מושג מה הם רוצים ומה הם בודקים וכל הזמן אני מזכיר לעצמי, פשוט תהיה עצמך. עשר פעמים בשעה אני נשבר, מה אני צריך את זה בכלל? וממשיך בכל זאת. ביום השלישי כבר היה יותר טוב.

"מה השתנה ביום השלישי?", אני שואלת אותו.

"כלום, פשוט כבר עברתי חצי דרך, אז ברור שאני לא פורש עכשיו. וגם השתפרתי, הבנתי יותר טוב איך להתארגן עם ההקפצות, להכין גרביים נקיות בתוך הנעליים מראש. וגם הכרתי יותר טוב את המגרש של הזחילות. כל הזמן הסתכלתי על המטוסים בשמיים, הם דווקא לא אמרו שאסור. לפי המיקום של השמש, הבנתי שהם טסים בשעות קבועות, וככה התארגנה לי תחושת הזמן.

אחת המשימות הייתה דיון קבוצתי על דילמה מוסרית בשדה הקרב. אומרים לך שנשארת רק אתה וחבר פצוע בלילה בשטח האויב. לא תצליחו לחזור יחד לגבול לפני הבוקר. זה או שאתה מציל את עצמך, או ששניכם נופלים בשבי. אנחנו צריכים כקבוצה להגיע להסכמה, מה עושים? הרוב אומרים שאין ברירה, צריך לחזור לבד לגבול ולנסות להזעיק עזרה. ואני ועוד כמה בודדים טוענים שבשום אופן לא מפקירים פצוע. המפקדים שואלים, הגעתם להסכמה? לא? אז תמשיכו. ואנחנו ממשיכים בדיון ועוד כמה משתכנעים ועוברים לצד שטוען שאין ברירה. ובסוף נשארתי רק אני, שאומר שאין מצב, אני לא מפקיר פצוע. ואני מבין שאני היחידי שתוקע את ההסכמה, ואולי זה לרעתי כי המפקדים יסמנו אותי עכשיו כעקשן, וכל הקבוצה תוריד לי במבחן הסוציומטרי. אבל לא יכולתי, אימא, לא יכולתי לחשוב שאני משאיר חבר פצוע בשדה הקרב, פשוט לא יכולתי".

"איך אתה מסכם?", אני שואלת, והוא אומר, "זו הייתה חוויה מיוחדת שאני לא רוצה לעשות שוב". אני מחייכת ומושיטה לו ידיים לכיף באוויר, והוא מצמיד את הידיים שלו לשלי, ופתאום, לשבריר שנייה, אני על השטיח, וידיו הקטנות מונפות באוויר, ואנחנו עושים יחד א-ווי-רון.

[מוזיקה]

9 בנובמבר 2020, לצערנו.

הוא מראה לי את מסך הטלפון שלו. הודעת SMS שמתחילה במילה 'לצערנו'. וזהו, כל המילים אחריה כבר לא חשובות. אני מניחה יד על כתפו, וביד השנייה רוצה לאסוף את הדמעות שנושרות מעיניו, אבל מתאפקת, שיזלגו. תכף גם שלי.

[סיום מוזיקה]

"א' היקר, לצערנו לא עברת את המיונים לטיס", המילים מההודעה מתחילות לחלחל להכרה. אבל אני לא נותנת להן להחליש אותי, עכשיו אני צריכה לחזק אותו. "אתה עדיין חולם להיות טייס?", אני שואלת. "ברור", הוא אומר. "יופי", אני מלטפת את ראשו ופורעת את שערו, "זה כל מה שאתה צריך כרגע. החלום שלך גדול הרבה יותר מאופן מימושו. אתה תמצא את הדרך".

28 בינואר 2021, ליקום יש חוש הומור משובח.

כשאבא של א' זומן למיונים לטיס הוא אמר לפסיכולוג, 'עזבו אותי מטיס, אני רוצה שריון'. הגיע לבקו"ם וביקש שריון. נתנו לו הנדסה קרבית. ככה זה בצה"ל, לקציני מיון יש אג'נדות משלהם. א' מאוד רצה טיס, לא עבר את הגיבוש וביקש הנדסה קרבית. נתנו לו שריון. תודו שזה מצחיק.

סוף דבר.

א' שלנו שרצה להטיס ציפור ברזל, הסתפק בינתיים בזחל מפלדה. א' התאושש מהר מהתשובה השלילית. עוד באותו היום הלך לעבודה שלו בגלידריה, "שמתי מוזיקה טובה באוזניים והיה לי כיף". וכבר למחרת חזר לטוס בסימולטור המפואר על שולחן הכתיבה שלו. הוריד הרבה מפות, תכנן מסלולי טיסה, הראה לי זוויות וכיווני המראה. ראיתי איך הוא מחזיר לעצמו את הביטחון בכישורי הטיס שלו. הודעות התמיכה מחברים לא הפסיקו לזרום, וא' אמר לי, "כיף לגלות שיש לי חברים טובים, אבל אני מרגיש שאני לא באמת צריך את זה. אני מעודד מבפנים. אני יודע מה אני רוצה ויודע מה הדבר הבא". "מה הדבר הבא? ", "נפתחים לי עכשיו מלא מיונים. אנסה להגיע ל"יהלו"ם", הסיירת של הנדסה קרבית, ומשם טופס 55, ואבקש לנסות שוב להיכנס לקורס טיס".

א' לא הצליח להתקבל ליהלו"ם. "איך הם לא קיבלו מוכשר כמוך?", הזדעקתי. "נו אימא, את יודעת כמה אנשים מוכשרים נופלים בין הכיסאות בצבא?". ושוב אני נפעמת ממנו, מהילד הזה שכל כך בטוח בידיעת עצמו, במי שהוא, ובמי שהוא יכול להיות, שגם המערכת הגדולה הזו, צבא ההגנה לישראל, לא מצליחה לערער אותו.

"זה רק בינתיים, עד שיתנו לי שוב לנסות קורס טיס". זה הילד שלי. הוא יודע מה הוא רוצה. ואני רק צריכה להיות שם בשבילו ולהשתדל לא להפריע. הוא הראה לי שהוא מדורג מקום 11 בעולם באתגר הנחיתה בסימולטור. הילד לא עבר גיבוש טיס, אבל בהחלט יודע לנחות נחיתה רכה.

16 בנובמבר 2023, כנפיים של מלאך.

במהלך השנה האחרונה החל לתכנן את לימודי הטיס שלו באזרחות. כמו כל דבר שתכנן ברצינות וביסודיות, גם הפעם עשה עבודת מחקר מרשימה. פתח אקסל של רשימת בתי ספר לטיסה באירופה, הזין מידע על תוכנית הלימודים ומחירים, דיבר עם אנשי קשר ורשם לעצמו יתרונות וחסרונות. "מצאתי שאחד מבתי הספר הטובים באירופה נמצא ביוון!", הוא סיפר לי בהתלהבות. שמחנו כולנו, כך יוכל להיות קרוב לבית ולחברה. אבל אז, הסתבר שבלי דרכון אירופאי זה בזבוז זמן ללמוד באירופה. גם זה לא ריפה את ידיו, והוא הרחיק לאמריקה. ושוב פתח אקסל, ושוב יתרונות וחסרונות, ואחרי הרבה ברורים החליט - קנדה. "מושלם שם אימא! התנאים טובים, יש רק בעיה אחת. מתחת למינוס 28 מעלות מבטלים את אימוני הטיסה. אבל לפחות אני אדע איך זה לטוס במינוס 27".

[מוזיקה]

א' הצליח לחסוך יותר ממחצית הסכום הדרוש, ותכנן בקיץ 2024 לעבור לארץ קפואה ולהתחיל ללמוד תעופה.

ואז פרצה המלחמה הארורה.

איתי סעדון נפל בקרב ברצועת עזה, ביום השני בנובמבר 2023. בגיל 21 נגדע חלומו.

יהי זכרו ברוך.

[מוזיקה]

אתמול, 15 לנובמבר 23', היה תאריך השחרור הרשמי שלו מצה"ל. תקלה איומה בלוח המחוונים של היקום, סטייה מהנתיב, איבוד קשר. לפעמים חלומות מתנפצים לרסיסים.

אני כותבת את הפוסט הזה, ישובה על המיטה של א', הריח שלו עדיין ספוג בסדינים. תכננתי לשים לו חדשים ונקיים ברגע שתיגמר המלחמה. או שלפחות יודיע שהוא יוצא להפוגה. המלחמה תיגמר יום אחד, אבל א' כבר לא יגיע, ואת הסדינים אצטרך להחליף בסופו של דבר.

ה-21 בנובמבר 2023.

הבוקר הלכתי לבנק. סידורים. את הדרך חזרה החלטתי לצעוד ברגל. הייתה שמש נעימה, ומישהו לידי אמר שהוא ממש אוהב את העונה הזו בתל אביב. ופתאום שמתי לב שבאמת נגמר הקיץ. טיילתי בין המבנים לשימור של שרונה, ומשם ירדתי לרחוב הראשי וחלפתי על פני תחנת הרכבת הקלה, והרגשתי חו"ל. את החו"ל הזה של הטיולים המשפחתיים שלנו. שוטטות ברחובות לא מוכרים, נסיעה ברכבות תחתיות, סקרנות לגלות מקומות חדשים. תחושת הרפתקנות שטפה אותי, וכל כך שמחתי לגלות שאני עוד מסוגלת להרגיש. להרגיש תחושות שהן לא צער ואבל.

[מוזיקה]

ואז הוא בא. שוב. הוא פשוט הצטרף אליי להליכה. בהתחלה הוא ניסה לחקות את הליכתי שלי, מתאים את קצב צעדיו ורוחב פסיעתו לאלה שלי, ועושה לי פרצופים של "הרגליים שלך קצרות מדי" [בקול זועף-מחייך]. אחר כך הוא התחיל לדלג והוא אפילו זמזם משהו, ולפתע התגלגל מצחוק, "אימא תראי איזה כיף פה". ותוך כדי הדילוגים הוא התכווץ, כמו עליסה בארץ הפלאות, ונהיה ילד. הילד הקטן שלי, עם השיער החלק והחיוך המתוק והעיניים הנבונות. ועכשיו הייתי צריכה להתאים את קצב צעדיי, לרגליו הקטנות.

ככה המשכנו ללכת, וכל מי שהסתכל עליי ברחוב ראה אישה עם חיוך רחב ודמעות בעיניים. הלב שלי התפקע מכאב, מאהבה, משמחה. הוא ליווה אותי עד הבית, וכשנכנסתי בדלת והשארתי אותה פתוחה כדי שגם הוא ייכנס, הוא אמר, "לא, לא, תסגרי, תראי איך אני יודע לעבור דרכה". אני לא יודעת מהם החזיונות האלה, אולי הם פרי דמיוני הקודח, אבל הם מרגישים אמיתיים מאוד. והאמת שזה לא משנה, כי היום, בפעם הראשונה מאז הדפיקה בדלת, חייכתי באמת מהלב.

[מוזיקה]

אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. תודה גדולה וחיבוק גדול לליאת ולכל משפחת סעדון, ששיתפו ונתנו לנו את הזכות להכיר קצת יותר טוב את איתי, זכרו לברכה.

העורך שלנו רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, רוני הרניב, דני נודלמן ועדי חצרוני.

תודה גם לאפרת מירון שסייעה בהפקה.

על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן גם מחר.

[מוזיקה]

[חסות]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

33 views0 comments

Comments


bottom of page