מאז שנילי מרגלית חזרה מהשבי היא מרגישה שהחיים שלה התפצלו לשניים. יש את נילי של לפני, שחיה בניר עוז מוקפת בחברים ובמשפחה, ונילי מרגלית האחות, ששרדה את השבי וידועה באיך שטיפלה במבוגרים ששהו איתה במנהרה בעזה. מהרגע שחזרה היא גם מנסה להשתקם, ובצעדים קטנים לומדת איך לחיות מחדש. הפעם, אנחנו בשיחה עם נילי על השבי, אבל גם על מה שעובר עליה מאז שחזרה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/01/2025.
[חסות]
[מוזיקה]
לי: היום יום רביעי, 1 בינואר. אני לי נעים ואתם על "בשבי", מבית "אחד ביום", סדרת שיחות עם החטופות והחטופים שחזרו מעזה.
נילי מרגלית, בת 41, עבדה כאחות בחדר המיון בבית החולים סורוקה. את הלחץ והעומס הגדול שבעבודה, איזנו החיים בקיבוץ השקט והפסטורלי שבו נולדה, קיבוץ ניר עוז. היא התגוררה שם בבית משלה, יחד עם הכלב שלה, נצ'י, משם גם נחטפה בשבעה באוקטובר, וחזרה בעסקה אחרי 55 ימים. הפעם אנחנו בשיחה עם נילי על השבי, אבל גם על מה שעובר עליה, מאז שחזרה.
[המוזיקה מסתיימת]
לי: נילי מרגלית, שלום.
נילי: שלום.
לי: מה שלומך?
נילי: אהה… אני אף פעם לא יודעת איך לענות על השאלה הזאת. לא יודעת, אין לי תשובה. אין לי תשובה למה שלומי. עכשיו, ברגע זה, נוח לי, חם לי, יש לי פה מים לידי, אז אני בסדר.
לי: זאת אומרת, את הולכת לבייסיק.
נילי: כן, תמיד לבייסיק. אז כל עוד יש את הצרכים הבסיסיים, יש לי עכשיו אוויר, אני נושמת, אני יכולה לנשום טוב, יש לי בגדים חמים, אני מרגישה יחסית בטוחה, אני לא צריכה לפחד כל הזמן, למרות שאני קצת כן, אבל… אז זה, אז זה בסדר. אחרי זה הדברים האחרים מתחילים להשתבש, הדברים האחרים בפירמידה. כל ה…
לי: כמו מה?
נילי: כמו… כאילו ההיבטים, בעיקר ההיבטים הנפשיים, של הקושי ה… לא הפיזי, אלא הנפשי, החוסן, כל הדברים שנפגעו אחרי השבעה באוקטובר.
לי: עד כמה את חיה את השבי ביום יום היום?
נילי: הוא כל הזמן איתי, אני לא חיה את השבי, אבל הוא כמו שק עליי [צוחקת קלות]. כאילו אני סוחבת תיק של שבי, ולפעמים הוא יותר כבד, ולפעמים הוא קצת פחות כבד, אבל הוא כל הזמן שם, כל יום, כל יום כל היום, כל הזמן.
לי: את מצליחה גם לסגור אותו לפעמים, או שהוא כאילו נוכח, לשים אותו בצד?
נילי: כן, כשאני חוזרת הביתה, לקהילה, לחברים, למשפחה, להיות נילי או נלי, כמו שג'ון היה קורא לי, או נילס, כמו שדוֹדוֹ היה קורא לי, או נילוש, כמו שאביב היה קורא לי, ולא נילי מרגלית, ואז יש רגעים שאנחנו מצליחים ככה, לשבת ולצחוק, כמו שהיינו צוחקים פעם. זה אחרת, אבל זה עדיין רגעים של… של הנה, שוב פעם, כולנו יחד, כאילו, כמו שהיינו עושים פעם, במרפסת, יושבים, מדברים, שותים, צוחקים, וזה רגעים, זה רגעים קצרים, כי הם מלווּים כל הזמן באובדן. אני חושבת שאחרי השבעה באוקטובר, אני חזרתי לעולם שבו יש איזשהו… היררכיה של זוועות, והשבי הוא לא הכי גבוה בהיררכיה הזאת…
לי: מה יותר גבוה?
נילי: האובדן, זה האובדן של אבא, זה מתחיל, גם בזה, באובדנים האלה, יש איזה שהיא היררכיה, זה האובדן של אבא והאובדן של החברים, והאובדן של הבית האישי שלי, שהוא שרוף ולא נשאר ממנו זכר, האובדן של הקהילה שלנו, האובדן של המרחב שהיינו חיים, עברנו מקיבוץ למרחב עירוני, זה הסתגלות שהיא לא פשוטה. אחרי זה יש את החברים שעדיין לא איתנו, שצריך להשיב אותם, את החטופים. אני לא חזרתי… זאת אומרת, השארתי מאחוריי אנשים, ויש שם עדיין אנשים שחיים, אני בטוחה, אני מקווה שהם חיים ואני מתפללת, ואני… שחייבים לחזור אלינו. החיים שאני חייתי, רק הרבה יותר גרוע. כאילו כמה שגרוע היה לי, עכשיו הרבה הרבה יותר גרוע, ואנחנו לא מצליחים להחזיר אותם, אנחנו מרגישים שאנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים, ואנחנו… וממשלת ישראל בוחרת אחרת.
לי: את מצליחה בכלל לדמיין את זה יותר גרוע? כי לכם היה כל כך גרוע.
נילי: יש לי משפט שאני חושבת שאני, מאז שחזרתי, אומרת איתי, שכל פעם שחשבתי שזה לא יכול להיות יותר גרוע, זה הופך להיות יותר גרוע. אנחנו בתקופה הכי גרועה בהיסטוריה של מדינת ישראל, ואז זה מדרדר. אם עכשיו יקרה משהו לעסקה והיא תשתבש והיא תטורפד כמו שהיא טורפדה עד עכשיו, אז מה הסיכוי? אז אין סיכוי. אז לאיזה עתיד? כאילו זה גם האובדן של הערכים, אז זה היררכיה כזאת של זוועות וסיוטים, והשבי, שהיה נורא ואיום, סיוט, אני לא מאחלת את זה לאף אחד, אבל… הוא נמצא שם קצת למטה.
[מוזיקה]
לי: אז אני רוצה לחזור איתך לאותה שבת. את גרת לבד בקיבוץ?
נילי: כן.
לי: וההורים שלך גם גרים בקיבוץ, היית איתם בקשר בבוקר?
נילי: עם אימא שלי, כן. היא אמרה לי שהיא בממ"ד, והייתי איתה כבר בקשר, ככה שכבר התחלתי לשמוע את הצעקות בערבית, לקראת, מאוחר, לקראת שמונה וחצי, ואמרתי לה שיורים פה ושיש פה מחבלים, והיא אמרה לי, "כן, אני יודעת, את בממ"ד, הבית נעול?" אמרתי לה, "כן", וזהו, ולא… לא נפרדנו או משהו, כי אני מתחילת האירוע לא… לא הבנתי, לקח לי הרבה מאוד זמן להבין. בראש שלי האמנתי שאני גרה במקום הכי בטוח בעולם, באמת האמנתי בזה.
לי: ואבא שלך כל הזמן בחוץ, בשעות האלה.
נילי: נכון. אבא שלי כבר בשבע וחצי בבוקר יצא, היה איזשהי הפוגה קלה בין המטחי טילים, ואבא שלי יצא, והוא נתקל בהם, בעצם בקבוצה הראשונה שנכנסה דרך השער הדרומי. אבל לא ידעתי, כי לא… שוב פעם, לא, כאילו… כשהבנתי שיש מחבלים כבר… לא ידעתי מה קורה איתו, אבל גם, לא הבנתי. כאילו, לא הבנתי שיש מחבלים שבאים להרוג, שבאים לחטוף, לא הבנתי. לא הבנתי גם כשחטפו אותי, שחוטפים אותי, ומה קורה איתי ולאן אני הולכת, כאילו, זה היה כל כך מהיר… פתאום אני… ב… כאילו, מה אני עושה בח'אן יונס? מה קורה פה? כאילו, זה כל הזמן, אני זוכרת את עצמי, מה קורה פה? מין… מה קורה פה? מה קורה פה? ועד למנהרה, כאילו, ועד… וגם בימים הראשונים, אני זוכרת שאני עדיין שואלת, "מה קורה פה, זה לא הגיוני, זה חלום, זה לא קורה, כאילו, זה פשוט לא קורה".
לי: תחזרי איתי לרגע שבו את מבינה שהם חוטפים אותך, כאילו, מה עושים, מדברים איתך, מסבירים לך?
נילי: לוקחים אותי בידיים, כאילו, פשוט לקחו אותי, הייתי בממ"ד, הם נכנסו לממ"ד, לקחו אותי בידיים, וגם, בהתחלה אני הולכת איתם לרכב שלי, כי אני בטוחה שהם יגנבו לי את הרכב, ובזה זה ייגמר, ואז פתאום הגיע הקלאב קאר, ואז שמים אותי על הקלאב קאר, [מוזיקה מתחילה להתנגן] ואז הנסיעה היא נסיעה נורא מהירה של ארבע, חמש דקות, לא יותר. אני זוכרת את ה… כשנסעתי בקלאב קאר, את ההמון שאני רואה, מולי המון אנשים רצים לכיוון ניר עוז, וגם אז אני לא מבינה מה המשמעות של זה, את המשמעות של ההמון האנשים האלה רצים לכיוון ניר עוז, ונשים וילדים, וכאילו, אני אבין רק שאני אחזור ועוד הרבה אחרי, וביניהם אני רואה טרקטורון שנראה בדיוק כמו הטרקטורון של אבא שלי, זה הטרקטורון של אבא שלי, זה בדיוק כמו הטרקטורון של אבא שלי.
[המוזיקה נפסקת]
לי: ומי נוסע עליו?
נילי: נוסע עליו איזה נער צעיר שנוהג, ויושב שמה ילד בן ארבע, חמש, שש, זהו, כאילו, ובאמת מגיעים לקלאב קאר, מגיעים לח'אן יונס, אני פוגשת את תמי ברכב שהכניסו אותנו.
לי: את מבינה שזה ח'אן יונס או בדיעבד?
נילי: לא, זה אני… אני מבינה שזה ח'אן יונס, כי אני יודעת איפה ח'אן יונס נמצאת. כאילו, אני יודעת שניר עוז נמצא מול ח'אן יונס, נסענו ישר, כאילו, איפה, איפה נלך? לא נגיע לרפיח. אז אני מבינה שזה ח'אן יונס, שמו אותנו ברכב והכניסו אותנו למנהרה, וזהו, בהתחלה, כמו שתמי מתארת את זה, הגענו ל"חדר קבלה", ושם אני רואה עוד הרבה אנשים מניר עוז, רובם היו מניר עוז.
לי: כולם חברים, מכרים?
נילי: כן, את כולם אני מכירה, ניר עוז זה קיבוץ קטן, שקט, פסטורלי, באמת, כאילו… כולם מכירים את כולם, כולם קשורים לכולם, באיזשהי דרך כזו או אחרת. אם זה כבעלי מקצוע, אם זה כמשפחות שחזרו לגור עם ילדים ונכדים וסבא וסבתא. את עדינה, שהיא עדינה וסעיד, שהם חברים של ההורים שלי, גרים בית ממול, אבא שלי וסעיד מכירים מגיל 16, ביחד עם אלכס דנציג, שגם היה במנהרה הזאתי, חיים פרי, הוא אבא של נועם פרי, בת קבוצה שלי, אנחנו גדלנו בלינה משותפת. ניר עוז זה קיבוץ איטי קצת [צוחקת], בהתפתחות שלו.
לי: של פעם.
נילי: הוא של פעם, כן. וכאלה היינו, אנשים של עבודה, של משפחה, של חברים, של קהילה, קהילה מאוד חזקה. הרבה מאוד פעילויות בקהילה.
לי: ואיך זה להגיע לחדר הקבלה הזה ולראות את כולם פשוט במנהרה יחד איתך?
נילי: זה, זה הזוי, זה הזוי, זה "מה קורה פה?" כאילו לא דמיינתי את זה, זה לא היה קשור לעולם שלי בשום צורה. להיחטף, להיחטף בקבוצה, להיחטף בקבוצה של קשישים, נשים, ילדים, זה איך? לא הייתה לי שום מחשבה כזאתי.
לי: אתם מצליחים לדבר בשלב הזה?
נילי: קצת, מעט. קצת, כל אחד מספר בקצרה את הסיפור שלו, של איך הוא הגיע, זה שלב קצר, זה לא… אין לי זמנים, אבל אני מניחה שזה היה בסביבות השעתיים, שעה, ואז יש את החלוקה לקבוצות, ואני… כשאני פוגשת את עדינה שם, אז אנחנו אומרות שאנחנו הולכות ביחד, בגלל שאנחנו חברות טובות, בגלל ההיכרות הקרובה בינינו. אמרנו שאנחנו לא עוזבות אחת את השנייה. עדינה גם הייתה המטפלת שלי, מכיתה א', עד ו', אמרנו שאנחנו, אימא ובת, ושאנחנו הולכות ביחד. כאילו, לא נתנו להם בכלל את האפשרות הזאתי של להפריד בינינו. נצמדנו אחת לשנייה, וזהו. כשהלכתי עם עדינה, בעצם, הגענו לחלל שבו היינו, הקבוצה הזאתי, הקבוצה שהייתי בה, שהם מניר עוז בעצם, עם עוד ארבע מנירים, וג'ימי, והיו איתנו שני תאילנדים, אחרי זה הגיע גם יורם. כאילו, בהתחלה היה מן משחק כזה, פתאום מגיע בן אדם, הולך כאילו, נשאר לילה, הולך, כאילו, היה מן… הם החליפו, הם העבירו, עד שאחרי כמה ימים זה התקבע על הקבוצה שלנו.
לי: ומהר מאוד לקחת על עצמך את תפקיד האחות.
נילי: כן.
לי: איך זה קרה?
נילי: אני חושבת שאמרנו שאנחנו כאילו, ש… חתיארים, חתיארים, חתיארים, כאילו, שאנשים זקנים, הם צריכים תרופות, כאילו, זה הדבר שהכי הפחיד אותם, אז זה מיד עלה, כאילו, תוך דקות עלה, שמה הם יעשו פה עכשיו בלי התרופות שלהם? בלי אוכל, בלי מים, אפשר להסתדר בלי התרופות? אנשים מבוגרים לא יודעים להסתדר. אז העניין הזה של התרופות עלה מהר מאוד, ואז אחד מהשומרים פשוט ביקש שמישהו יעשה רשימה של תרופות. עכשיו, היות ואני מכירה את כל האנשים שיושבים, אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה, כי לי יש את הכלים ואת הידע, אז זה התחיל משם. באמת לעבור אחד אחד, לראות מה הפציעות, לראות לאיזה תרופות זקוקים, מה הוא לוקח בבית, לעשות גם איזשהו מן סינון כזה, כי יש תרופות שחייבים, תרופות כרוניות שאי אפשר להסתדר ביניהן, ויש כל מיני תרופות שיכולים להסתדר. מבחינתי זה היה להסתדר 24 שעו… כשאני… כשאני חשבתי על התהליך ועשיתי לי את המיון הזה בראש בצורה המקצועית, מה דחוף ומה לא דחוף, זה היה ל-24 שעות, אני לא…
לי: מה, אפילו לא חשבת…
נילי: לא, מי חש… מי ישאיר פה ילדים? כאילו, נשים, זקנים, ילדים, מה כאילו, מי ישאיר אותנו? היה לי ברור מאוד שאני… שהתהליך שאני עושה בראש הוא, לראות איך אני מסתדרת ב-24 שעות הקרובות, כאילו, כי אחרי זה אנחנו הולכים הביתה, אז זה היה באמת רשימה מאוד קצרה של תרופות שאי אפשר בלעדיהם לשרוד 24 שעות.
לי: ומה היה מצבם של החטופים באמת?
נילי: הרבה היו פצועים, הרבה מהחטיפות היו מאוד אלימות. זאת אומרת, בין אם זה מכות תוך כדי החטיפות, ובין אם זה בגלל הנפילות מהאופנועים, הנסיעה המאוד מהירה, הרבה מהחטופים… תמי נפלה, ו… אז היו קצת פציעות גופניות, לא מאוד חמורות, אולם היו בהכרה מלאה, מדברים לעניין, צלולים, זאת אומרת, לא היה שם איזשהו מקרה חירום דחוף שעכשיו צריך להגיע לבית חולים, אז כשחשבתי ועשיתי את הרשימה הזאת של התרופות, באמת עשיתי תרופות הכי חשובות של 24, 48 שעות, וזהו.
לי: גם המחבלים חשבו את זה, אגב?
נילי: אני לא יודעת, אני חושבת שכן. אני לא יכולה לדעת מה הם חושבים.
לי: לא אמרו לכם?
נילי: לא אמרו, לא אמרו לנו. אנחנו… אני כן, מה ש… בשיחות אחרי זה, בתוך השבי, הם חשבו שזה ייגמר מאוד מהר. זה היה אמור להיות שבוע, שבועיים. זאת אומרת, להתחיל לנהל… כאילו, שישראל… שינהלו משא ומתן על… במשך שבוע, שבועיים, והם ישחררו. שוב פעם, אני לא ידעתי על חיילים חטופים, כאילו, אני ראיתי שני חיילים חטופים, אבל נניח לא ידעתי, לא ידעתי שזה קרה בעוד קיבוצים, לא ידעתי על פסטיבל הנובה, לא ידעתי מה קרה בבסיסים, בנחל עוז, כאילו, זה היה מבחינתי, מי שהיה כאן, זה היו החטופים.
לי: ואז נוצר, אני מניחה, זאת אומרת, עובר יום, עוברים יומיים, נוצר איזה סוג של סדר יום, המתנה.
נילי: בהתחלה עבר יום, ועברו יומיים, ואני חושבת שהיומיים, שלושה הראשונים, היו יומיים של שוק. של מעט מאוד דיבורים, של מעט מאוד תנועה. מי שקם, קם רק לשירותים. מעט מאוד דיבר… כולם היו בשוק. בשוק, בשוק, בשוק.
לי: ניסית להבין מה קרה לאמא שלך, לאבא שלך?
נילי: הייתה לי הרגשה מאוד מאוד חזקה, שאבא שלי לא בחיים, כשהבנתי שהם נכנסו להרבה בתים בשכונה הזאתי, וש… מכל מיני סיפורים ששמעתי על מה שהיה, אז… הסיפור שאני סיפרתי לעצמי בשבי זה, שהוא היה עם אמא בממ"ד, והוא יצא להגן עליה, והוא כנראה… שהוא לא בחיים, כי הוא… לאבא שלי יש רישיון, היה לו רישיון לנשק, אז אהה… שהוא יקח את הנשק האישי שלו ויצא בעצם, וישמור על אמא שלי, יצא מהממ"ד, אבל שהוא לא ישרוד את זה, וידעתי די בהתחלה, כאילו הרגשתי שאבא שלי לא שורד את זה, וחשבתי שאמא שלי בסדר, וידעתי גם שאח שלי והאחיין שלי, כאילו, מאוד האמנתי שהם בסדר כי… כי ידעתי שהם מסוגלים לשמור על עצמם. כאילו, אני מכירה את אח שלי, אני יודעת שהוא מסוגל להגן על עצמו ועל הבן שלו, אז כאילו לא היה בי איזשהו פחד, וגם, וזה מתוך איזשהו חוסר הבנה או חוסר יכולת לעכל את האסון שקרה בניר עוז, כאילו, לא… כשהייתי בשבי, לא הייתי באסון שקרה לניר עוז, הייתי עסוקה בלשרוד.
לי: אני חושבת על זה שיש… מניחה שלקחַת תפקיד בשבי, כמו נגיד החובשת, זאת שדואגת, זאת שמתקשרת מול השומרים, זה עוזר לשרוד.
נילי: כן, אני חושבת שכן, כי זה מה שהעסיק את המחשבות שלי רוב הזמן, ובמקום לחשוב על מה קרה בניר עוז, במקום לחשוב על מה קרה לאבא שלי, על מה קרה לאמא שלי, על מה קרה לאחיינים שלי, לאח שלי, לכלב שלי, שגם לא חשבתי ש… הוא שרד בסוף, אבל לא ידעתי שהוא שרד, כי הוא יצא מהבית, אז הייתי בטוחה שהם… הרגו הרבה כלבים, שמעתי שהם הרגו את הכלבים, או לדאוג לחברים שלי, שאני לא יודעת מה איתם, ואין לי שום דרך לדעת איתם, אז להפעיל את המוח כל הזמן בלהתעסק בענייני הרפואה… וגם, ולחשוב קדימה, איזה תרופות יש לי, איזה תרופות אני צריכה, מה… אם אנחנו נשארים פה עוד כמה ימים, מה הולך להיגמר, כאילו אני כל הזמן מעריכה אותם מחדש, אני מעריכה את התפקוד שלהם, אני מעריכה את ה… היה לי, בהתחלה היה לי מד לחץ דם, שזה מאוד עזר, וגם היה לי שעון, כאילו הם נתנו לי שעון, כי אמרתי להם שאני חייבת שעון.
לי: למה חייבת?
נילי: בגלל התרופות, כי צריך לדעת, לתת תרופות בבוקר ובערב, אי אפשר לחיות ב… אנחנו לא יודעים אם בוקר או ערב, מי שלוקח תרופות צריך לדעת מתי בוקר, מתי ערב.
לי: האמנת שאנשים בני 80 ישרדו את זה, לאורך זמן?
נילי: כשהייתי שם? כן, כש… כמו שאני ראיתי אותם, אמרתי, אנחנו מוציאים אותם היום, הם ישרדו, כאילו הם יכולים לשרוד, אבל הם צריכים לצאת עכשיו. כן הבנתי שזה עניין של ימים, זאת אומרת, כאילו, כן הייתה בי המחשבה, מה אני עושה כשהם יתחילו להדרדר. זאת אומרת, אם אנחנו לא יוצאים, עוד ועוד, מצבם הבריאותי יתחיל להדרדר, וגם אז ניסיתי להריץ כל מיני תרחישים, ומה… להיזכר בכל מיני דברים, כאילו, להפעיל את המוח, לחדד אותו כמה שיותר, כדי ש… מה אני עושה אם הוא ידרדר, ומה… פתאום מישהו מתעלף לי, אז מה עושים? הרי יש סדר פעולות שצריך לעבוד לפיו, וזה כמעט קרה, כי למשל, חלק מהאנשים שקיבלו תרופות נגד סכרת, עכשיו, יש להם סכרת, אז הם לוקחים תרופות באופן קבוע לסכרת. עכשיו, הם רגילים, זה בא… זה חלק מהרוטינה של הבוקר, לתת את התרופות האלה, אבל כשאין מספיק אוכל, ולוקחים את התרופה הזאתי, אז היא מורידה את הסוכר בדם, ואז מרגישים לא טוב, וזה קרה, אז זה היה, נגיד, ההבנה שלי, כאילו, רגע, אוקיי, אז עכשיו מפסיקים לקחת, אין לנו… אנחנו לא אוכלים מספיק בשביל שהם יקחו את התרופות לסכרת שלהם. אמרתי להם, "אל תיקחו את התרופות לסכרת, רמת הסוכר שלכם היא לא מספיק גבוהה בשביל…"
לי: כן. וואי, זה מידע חשוב.
נילי: כן. עכשיו, הם לא… זה היה להם קשה לקבל את זה, אבל כאילו, מה, אני אוכל, אבל כן אכלתי חצי פיתה, ועם חצי פיתה, צריך… כשאוכלים בבית חצי פיתה, כן צריך לקחת כדור, אבל כשאוכלים חצי פיתה ביום, לא צריך לקחת את הכדור אחרי החצי פיתה, כי היא מפצה על השאר, אז כאילו, הכל מאוד דינמי. כאילו, אין יום שדומה ל… שזה מצחיק, אבל כאילו לא… הכל אותו דבר, אבל עדיין אצלי בראש הכל, כל הזמן עבד, עבד ועבד, ובגלל המקצוע הזה, וזה מה ש… אני חושבת שהצליח לשמור עליי שם, לשמור עליי, על הנפש שלי. לא להשתגע, כי סביר ש… היה אפשר להשתגע אחרת.
לי: ועד כמה התפקיד הזה של להיות זאת שמטפלת, להיות האחות, עוזר לך גם מול המחבלים באינטראקציות, קיבלת יחס אחר?
נילי: אני חושבת שהם סמכו על הדברים ש… כאילו, בגלל שהם הבינו שאני אשת מקצוע, אז הם סמכו עליי. הם הבינו שאני לא אומרת את הדברים סתם, בין אם זה היה עם התרופות, ובין אם זה היה הצורך שלנו בוויטמינים, כאילו, אמרתי, אי אפשר, כאילו, אנחנו חיים פה בלי… אנחנו לא חשופים לשמש, אנחנו לא אוכלים פה שום פירות, שום ירקות, אז הלכו להביא לנו תפוזים, והייתי אסרטיבית כשהייתי צריכה, אבל מצד שני, כאילו, גם תיווכתי אותם לקבוצה לפעמים. כאילו, הייתי צריכה לתווך אותם לקבוצה, ולא תמיד…
לי: כמו מה?
נילי: כמו שפתאום החליטו להזיז אותנו. כאילו, את כל הקבוצה הם החליטו להזיז. עכשיו, כאילו, התחילו, "מה?" ו"למה?" ו… אין למה. כאילו, מה, מה למה? עכשיו הם אומרים לזוז, אנחנו קמים וזזים, כאילו, צריך להבין את הקונספט של השבי, זה הקונספט. לא, אין לך שליטה שם. יש מישהו ששולט עליך, לך אין שליטה, והוא מחליט בשבילך, מתי תאכל ומתי תשתה, ומתי תלך לשירותים, ומתי תלך לישון, ומתי תקום, וזה באלאנס, וצריך לשמור על זה, כי היינו ביחד בסופו… גם הם היו איתנו, מתחת לאדמה, באותם תנאים, אותו אוכל, באותו חמצן, אני לא מרחמת עליהם, כן? לא, הם בחרו, להם הייתה את הבחירה, לי לא הייתה את הבחירה להיות בתנאים האלה, להם כן הייתה את הבחירה, והם עדיין בחרו לעשות את זה, אבל הם גם היו שם, וכשלא היה אוכל, אז לא היה להם אוכל, זה לא שהם עשו בכוונה, גם הם היו רעבים.
ולא אכפת לי שהם היו רעבים, אבל כשאין אוכל, אז כולם רעבים, כל בני האדם שחיים באותו מקום רעבים, אז זה לא משנה מאיזה צד הם, או כשאין אוויר, או כשההפצצות מתקרבות אליך, אז הן מתקרבות לכולם, הן יכולות לפגוע בכולם, אז הפחד עולה, אז החרדה עולה, אז פתאום כאילו מתחילים… תנועה שלהם, והם יותר בלחץ, ופתאום, "אל תדברו", כאילו… ואם הן משתיקים אותנו, אז הן משתיקים אותנו, אז עכשיו לא מדברים, כן, כי הן החליטו, אני לא יודעת למה הם החליטו, ואני יכולה להתווכח עם ההחלטה הזאתי.
לי: ואני מנסה ככה לחשוב, באמת, יש הרבה מאוד זמן להעביר, יש לכם קצת שיחות ביניכם, החטופים?
נילי: כן, יש לנו הרבה שיחות בינינו, כאילו זה מה שאנחנו…
לי: קשות או אופטימיות?
נילי: גם וגם. האופטימיות אני לא בטוחה, שיחות קשות, ושיחות מצחיקות, שיחות עצובות. אנחנו מכירים אחד את השני, לא נפגשנו פתאום, אז מדברים הרבה על הסיטואציה הזאתי, ועל מה יהיה, ומה יקרה, ו… מדברים על המצב הנוכחי, איך אנחנו מנסים לבקש עוד אוכל, איך אנחנו מנסים לשפר את תנאי המצב שלנו, ואם נבקש את זה, אולי כן יגיע בסוף עוד שמיכה, שלמישהו לא יהיה קר, ומעבירים. כאילו, סיפורים, הרבה סיפורים. כאילו, הם אנשים מבוגרים, אז היה להם מלא סיפורים לחלוק. [צוחקת קלות]
לי: יש רגע מצחיק, שאת זוכרת ככה שהוא היה… רגע "חיובי", במרכאות, בשבי?
נילי: יש רגעים מצחיקים. יש כל מיני התנהגויות של אנשים שיכולות להצחיק, ויש רגעים שאתה פתאום מאבד את זה. אני זוכרת שהייתה לי איזה התפרצות צחוק מטורפת באמצע הלילה, כאילו פשוט התחלתי לצחוק. לא יודעת, כאילו צחוק של ייאוש, צחוק שמגיע כאילו, ממקום שכאילו, שוב פעם, מה קורה פה? איך, איך… התפרקות כזאת של הייאוש הזה שאתה מבין, לא, מה זאת, ההזיה הזאתי, איפה אני נמצאת? איך זה קורה? זה לא הגיוני, כאילו, זה לא… שוב, לא יודעת.
לי: אני מניחה שגם היו רגעים מאוד מאוד לא פשוטים, מה הרגע הכי קשה שאת זוכרת מהשבי?
נילי: אני חושבת שלעזוב את השבי היה הרגע הכי קשה. באופן פרדוקסלי קצת, אבל לעזוב את השבי היה לי הרגע הכי קשה. הבשורה ש… הייתי צריכה, שבישרו לירדן ו… אני ויורם, ולהגיד לו ששירי והילדים, שעד אז לא חשב… כאילו, אני לא האמנתי ששירי והילדים חטופים. לא, זה בכלל לא היה בלקסיקון, אני יודעת שירדן מאוד דאג ו… אבל כאילו כל הזמן ניסיתי לחזק אותו, שלא, הם לקחו אותך מהבית, הם השאירו את שירי והילדים, שירי והילדים, בסדר, כאילו, תחשוב ככה, ששירי והילדים, שאתה חזק מספיק כדי לחזור לשירי והילדים, אתה חזק, ולאורך כל הזמן הזה, זאת העבודה שעשינו, בלחשוב על זה שאנחנו חזקים מספיק כדי לחזור למשפחות שלנו, ואז להגיד, לשמוע את זה, שהם אומרים ששירי והילדים, זה הגרסה שלהם, כן, כמובן שאין לזה הוכחות, אבל שירי והילדים נהרגו בהפצצה של צה"ל, זה גם, א', זה אומר ששירי והילדים היו חטופים ועברו את הגיהנום הזה, שזאת מחשבה נוראית, ובעצם הם לא בחיים, ולראות את ירדן ככה, ולדעת שלוקחים אותי בעצם, מוציאים אותי החוצה, מוציאים אותי בכוח.
לי: והוא נשאר שם.
נילי: והוא נשאר שם, ואני לא יכולה להיות איתו ברגע הזה, אני לא יכולה לנסות ולעזור לו רגע, להגיד לו, אנחנו לא יודעים, יכול להיות שזה רק הטרור הפסיכולוגי, אנחנו… אין לנו ודאות, תאמין, תישאר באמונה, תישאר חזק, כאילו, אני לא יכולה לעשות את זה, אז זה היה הרגע הכי קשה. לעזוב אותם, להשאיר אותם מאחורה.
לי: וזה גם לא ברור מאליו שאת יצאת, כי כביכול, את לא בקריטריונים ה…
נילי: אני לא ידעתי את זה, זה בדיעבד, לא, אני אומרת שאני פה במזל. שהיה לי מזל. היה לי מזל בגלל החטיפה שלא הייתה אלימה, היה לי מזל בגלל שהגעתי… בשבי, הייתי עם קבוצה של אנשים ששמרנו אחד על השני, והיה לי מזל כי השתחררתי. כי בקלות יכולתי להישאר שם.
לי: זה היה ברור לך שאת משתחררת? כי יצאת אחרונה בסבבים.
נילי: לא, זה לא היה ברור. כאילו, כשהתחילו השחרורים, הם לקחו את עדינה ואת חנה, הם הוציאו את עדינה וחנה פרי. פתאום, ברגע אחד, בלי… לא ידענו שזה הולך לבוא, הם פשוט אמרו להם, בואו, תעברו, אתן משתחררות, ואז לאט לאט הבנו שיש עסקה וידענו שהיא כמה ימים, יש הודנה כאילו, של כמה ימים, שאנשים השתחררו. הבנו שזה הנשים המבוגרות והילדים, ושזה כולל רק 50 אנשים. אני חושבת שזה מה שהם אמרו לנו, זה מה שאני זוכרת, שבעסקה הזאתי ישתחררו רק 50 אנשים, אז היה לי ברור שאני לא משתחררת בהתחלה, כי קודם הילדים ישתחררו וקודם הנשים ישתחררו, ואנחנו נגיע ל-50 וזהו.
לי: ולגברים שאיתך ברור שהם נשארים.
נילי: אז יש את המחשבות שקיימות, שהם… המחשבות האופרטיביות, מה שקורה עכשיו, כאן ועכשיו. זאת אומרת, אני יודעת שיש עסקה, אני יודעת שישחררו 50, אני לא יודעת אם אני בין ה-50 או שהגברים יישארו, או כל מיני דברים כאלה, וזה עניינים של כאן ועכשיו, ויש את המחשבות היותר עמוקות, היותר פנימיות, אני… אני חושבת שאני האמנתי שאני אשתחרר, זאת אומרת, לאורך כל ה-55, ידעתי שאני משתחררת. לא יודעת איך, זאת אומרת, זה איזה מין תחושת בטן כזאתי, או אמונה, או אני לא יודעת איך אפשר לקרוא לזה, או… כמו שהייתה לי תחושת בטן שאבא שלי לא בחיים, ככה הייתה לי תחושת בטן שאני משתחררת. עכשיו, גם כשהשתחררתי, אמרתי, אוקיי, אז הם ישתחררו אחריי, כאילו, לא הבנתי שזה יום אחרון לעסקה, לא הבנתי שיש פה איזה… לא ידעתי, כאילו, אמרתי, אני יוצאת, אנחנו נתראה, אנחנו כאילו… עכשיו, שתביני, חשבנו שאנחנו יוצאים, אני וחיים, פרי, חשבנו שאנחנו יוצאים ואנחנו כאילו… הצלב האדום יעביר אותנו לאיזה מקום שיש בו טלפון, ונתקשר הביתה שיבואו לקחת אותנו. כאילו, זה מה שעובר לנו בראש. בניר עוז המספרים, כאילו, בגלל שזה קהילה, אז כאילו, רוב המספרים זה אותם מספרים, ורק השלוש ספרות אחרונות משתנות. אז אתה זוכר המון מספרים של המון אנשים, אתה לא צריך לזכור… אז כאילו, אני מזכירה לחיים, אני אומרת לחיים מה המספר של הבת שלו, של נועם פרי, שהיא בת קבוצה שלי, כי אני יודעת את המספר שלה בעל פה.
לי: כן.
נילי: ואני יודעת שאני יודעת, כי אני חושבת, איזה מספר אני מכירה, אבא לא יענה לי, אני יודעת את המספר של דני, של אח שלי, בעל פה. אז כשאני חוזרת הביתה ואני מרימה את הטלפון למישהו שיבוא לקחת אותי מהמעבר, [צוחקות] שיבוא לקחת אותי מהמעבר, אז כאילו שכל אחד יהיה לו מספר טלפון, כי זה מה שחש… כאילו, עד כדי כך, הסרט הזה היה משוגע.
לי: כן. אז תחזרי איתי לרגע שאת מבינה שאת יוצאת.
נילי: אני פשוט יוצאת, פשוט לוקחים אותי, ואני יוצאת.
לי: פרידה מיורם, חיים, אלכס?
נילי: לא הספקתי, כאילו זה היה ממש חיבוק ונשיקה אחד אחרי השני, מאוד מאוד מהיר, ואז אמרו לי על הקטע של ירדן, ואז בעצם סיפרנו לירדן, ואז לקחו אותי משם. זאת אומרת, לא הייתה אינטראקציה נוספת בינינו.
לי: ואת מאמינה שתראי אותם בקרוב?
נילי: כן, בטח. ברור לי שאני אראה אותם בקרוב, כאילו, כי ברור לי שהנה, עכשיו אני אצא ואני אספר לכולם באיזה תנאים הם מחזיקים, ואנשים יתפסו את הראש ויגידו אוי ואבוי ויוציאו אותם, אבל זה… אבל אז חזרתי.
לי: איך לחזור? זה בטח שוקינג.
נילי: בימים הראשונים שחזרתי, אני חשבתי שחזרתי לגיהנום. אני חזרתי לגיהנום, לא חשבתי, אני הרגשתי שעברתי לגיהנום. כאילו, עם השבי ידעתי להתמודד. ידעתי, ידעתי מה המקום שלי, ידעתי מה התפקיד שלי, ידעתי מה קורה בבוקר, ואני לא יודעת איך להתמודד עם הגיהנום הזה שאני חיה בו. הסיפורים הגיעו אליי לאט, לאט, כאילו אחד אחרי השני, אחרי השני… על הבית שלי, שנשרף, גיליתי, אני חושבת, שלושה או ארבעה או חמישה ימים אחרי, שאמרתי לאח שלי, שצריך לנסוע לניר עוז, להביא את הדברים מהבית, והוא אמר לי, "אין לך בית". והחברים שלא נמצאים, ואני חוזרת ומיד יש שבעה על אבא. אנחנו כאילו, יושבים שבעה.
לי: אה, רק אז בעצם גילו…?
נילי: כן, לא רק אז בעצם גילו, אלא יש ועדה שמחליטה על לחלוט את התיק, שיש מספיק ראיות שהוא לא בין החיים, וזה מספיק בשביל לקבוע את המוות ולהחליט שהוא לא בין החיים, ושהוא חטוף שאינו בחיים, והוועדה הזאת התכנסה ביום רביעי, וביום חמישי בבוקר, כשההודעה הייתה אמורה לצאת, בעצם השם שלי הופיע ברשימה, אז המשפחה ביקשה לחכות יום נוסף, וביום שישי בבוקר, אני חזרתי, הגענו לבית חולים ב-2 או 3, אני לא יודעת מתי, ובבוקר של יום שישי הודיעו לנו באופן רשמי כמשפחה, הצבא, מי שצריך.
לי: אז גם חזרת לבשורות מאוד קשות.
נילי: כן, חזרתי בעיקר… כל, כל דבר היה קשה כשחזרתי. כל דבר עדיין מאוד קשה, אבל כשחזרתי זה היה… להושיט את הלחי לעוד סטירה, וזה… אני חייבת להגיד שאני עדיין מושיטה את הלחי לסטירות האלה, כאילו הן לא מפסיקות לבוא. אחת אחרי השנייה.
לי: מאיפה את מקבלת אותן?
נילי: מחטופים שהם היו חיים בשבי וכבר לא בחיים, מאלעד קציר, והידיעה על דולב יהוד, ואחרי זה הידיעה על האנשים שלנו, של ניר עוז, שהייתי איתם, שנרצחו בשבי, שהיו יכולים, כולם, אחריי, לחזור בעסקה בינואר, על כרמל גת והירש, שהיו יכולים לחזור בחיים, וממשלת ישראל בחרה לא להחזיר אותם, את ההבנה הזאתי שיש פה ממשלה שבוחרת להקריב את החיים שלהם, זה סטירה מאוד מצלצלת. קמים איתה בבוקר כל יום.
לי: יש איזושהי תחושת אשמה כזה, אני זאת שהצלחתי לשרוד, והם לא?
נילי: בטח. כן, כן.
לי: את מצליחה לחזור לשגרה שלך עכשיו, לחזור לסורוקה?
נילי: לא, אני עסוקה בלנסות לשקם את עצמי. הייתה לי תקופה, שניסיתי לחזור לעבודה, אבל אז, תוך כדי, קיבלתי את הבשורות המרות, על אלעד קציר, ואז עוד פעם על דולב יהוד, ו… ואמרתי שאני לא יכולה לחזור, אני לא יכולה לחזור ולהיות בעבודה ולהיות כולי, מה שהתפקיד הזה דורש ממני, ושפתאום תבוא בשורה מרה, כאילו אני לא יכולה להיות בשני המקומות האלה, אני לא יכולה לתת את התשומת לב שלי מספיק למקצוע הזה, בלי להיות צמודה לטלפון ולחכות שתגיע בשורה טובה, לא שתגיע בשורה מרה, ואז שמגיעה בשורה מרה. חנה קציר שנפטרה, הלכה לעולמה, זה גם… זה גם סטירה, כי זה לא מגיע לה, זה לא מגיע לה, להיפרד מהחיים כמו שהיא נפרדה מהם. לא, זה לא מגיע לאף אחד מניר עוז, כי יש עוד כמה אנשים מבוגרים שהלכו לעולמם מלב שבור, מלב שבור, וזה לא מגיע להם, ואני כל הזמן, זאת אומרת, אני כל הזמן עסוקה בעניין הזה של… שוב פעם, אבא שלי, אבא שלי עדיין שם, יש לי חברים טובים שאני מחכה שיחזרו. אני יכולה לדמיין איך זה מרגיש, אבל בעיניי זה כזאת טעות, כי איך שהם מרגישים היום זה לא איך שאני הרגשתי. כאילו, גם אם אני מדמיינת, זה לא כמו שאני מדמיינת. אי אפשר לדעת איך הם מוחזקים, באיזה מצב הם נמצאים, זה הכי גרוע שיש.
לי: חשבת שהראיונות שעשית, לא היו רבים, אבל עשית כמה, והניסיונות שלך מאחורי הקלעים להפעיל לחץ על הממשלה, יעזרו? כאילו, היה לך את ה… היה בך את התמימות הזאת?
נילי: כן.
לי: סליחה.
נילי: כן, כי א', כן, קצת תמימה אולי, אבל גם כי כשבחרתי לעשות את מה שעשיתי, אמרתי, שאם אני מתגייסת לזה, אני מתגייסת באמונה הכי גדולה שאני יכולה לגייס. האמונה הזאתי היא כאילו, נראית נאיבית, אבל היא עזרה לי לעשות את הדברים האלה, ואז לגלות שוב ושוב מפח נפש שהם לא עזרו. אז זה גם, זה להתרסק כאילו כל פעם מחדש. אני עדיין חושבת שזה… שאני לא עושה מספיק למענם, אז זה… זה גם תחושת אשמה מאוד גדולה, מצד שני, אני לא תמיד מסוגלת. לא תמיד מסוגלת לקום מהמיטה, לא תמיד מסוגלת לספר את הסיפור.
לי: זהו, תיארת שאת באמת, בהליך שיקום, איך את מגדירה את זה על הרצף, נגיד אחד זה מצב קשה, ועשר זה איך שהיית פעם, איפה את?
נילי: אז אני לא חושבת שיש לזה רצף שאפשר להעמיד את זה.
לי: כן.
נילי: אני חושבת שתהליך שיקום הוא תהליך מאוד סיזיפי, הוא עליות ומורדות, וההתקדמות היא בצעדים מאוד קטנים, ולפעמים חוזרים אחורה, ולפעמים יש צעד גדול. אני חושבת ש… כן התחלתי להתנדב בכפר קדמה, שזה כפר נוער, אבל ההתנדבות שלי היא… כאילו, אני אומרת שהם מתנדבים לעזור לי, לא אני מתנדבת אצלם, אז אני עובדת שם פעם בשבוע בנוי. כאילו החזרה הזאתי למרחב הפתוח ולאדמה, ל-להתלכלך, להתבצבץ, ללבוש בגדי עבודה, זה מחזיר אותי ל…
לי: ניר עוז?
נילי: כן, למי שאני, באמת, אז אני מאוד אוהבת וזה מאוד עוזר לי, וכל מיני דברים כאלה, אני עושה תהליך אילוף עם הכלב, עם נצ'י, עם הכלב שלי. זה דברים שממלאים אותי, וגם כל מיני טיפולים כאלה, טיפולים אחרים.
לי: ועד כמה העובדה שהחטופים עדיין לא חזרו, משפיעה לרעה על השיקום שלך?
נילי: [נאנחת] אני מאוד לא אוהבת אמרות שחוקות, אבל האימרה הזאת שאין שיקום עד שהם לא חוזרים, ויש את האימרה הזאתי, ואני חושבת שאנשים לא מבינים עד כמה זה משמעותי. זאת אומרת, עד כמה זה אחד תלוי בשני, שאין שיקום עד שהם לא כולם חוזרים. אי אפשר, אי אפשר לקבל החלטות, אי אפשר להחזיר את הביטחון שלנו, שלי, במדינה עד שהם לא חוזרים. אי אפשר לשקם את הבית. אני לא יכולה להחליט איפה אני רוצה לגור. אין לי בית, אין לי… אז נכון, יש מענה זמני, אבל מוקצב בזמן, וצריך בזמן הזה לשקם את הקהילה, את האנשים של הקהילה במקומות אחרים, וצריך לקבל החלטות, אבל אי אפשר לקבל החלטות כשאני לא יודעת מה קורה עם החברים שלי שנמצאים שם, בכל הרמות אי אפשר לקבל החלטות כשהם לא שם, ושיקום חייב להתחיל כשיש לנו איזשהו בסיס ערכים שאנחנו מאמינים בו, ועכשיו, כל עוד הם שם, יש איזשהי תחושה שכל הערכים שגדלתי עליהם, והאמנתי בהם, כאילו נוזלים בין הידיים.
אני יודעת שיש המון אזרחים ישראלים שנלחמים ללא הפסקה על העניין הזה של "ערבות הדדית", על "קדושת החיים", "ואהבת לרעך כמוך", על הערכים היהודיים הבסיסיים האלה שאני גדלתי עליהם, אבל כל עוד הם שם, זה אומר שממשלת ישראל משנה את הערכים של מדינת ישראל. תשנה את הערכים של מדינת ישראל, זה אומר שאם פעם, כשאני נסעתי לחו"ל, טסתי לטיול שלי, ידעתי שאם קורה לי משהו, חלילה, בבוליביה או בפרו, יש לי למי לפנות, יש אנשי קשר, יבואו לעזור לי, ויש שם מאה אנשים, הם נמצאים מרחק קילומטר וחצי מהבית, ולא מביאים אותם, משאירים אותם שם. בשביל… היום אני חושבת שזה… בשביל פוליטיקה, בשביל פוליטיקה. עוד סטירה שאני מקבלת כל פעם, זה לראות איך מתייחסים למשפחות חטופים, לראות איך משחיתים שלטים של חטופים, לראות איך המשטרה מתייחסת בהפגנות, כאילו, איך אפשר? אני מאוד מאוד מנסה להישאר לא פוליטית.
לי: למה?
נילי: כי החטופים הם לא עניין פוליטי, והתחושה הזאת שיש אנשים, שיש צד שבכוח הופך את המאבק הזה למאבק פוליטי, ושאם אני אדבר על החטופים, אז אוטומטית אני אצא השמאלנית הזאתי, הבוגדת הזאתי, שמאשימים אותי, שאני… שאם ישחררו רוצחים עם דם על הידיים, אז יאנסו אלף בנות. זאת לא המציאות, מה זה לא המציאות, זה… אני חושבת שזה מניפולציה על אנשים, שכדי להסיט אותם מהדבר שהוא הכי חשוב כרגע לרוב אזרחי המדינה. זה הדבר הכי חשוב לרוב אזרחי המדינה, אין פה, בזה אין לי ספק. אז אתה רואה את הפילוג והשיסוע הזה, וזה נורא קשה, כי שוב פעם, אתה חושב על איזה מדינה, מה יהיה פה בסוף? מה יהיה פה בסוף? מה יהיה פה, מה יקרה כשאנחנו… הם יחזרו חלילה וחס, ואני לא מאמינה שזה יקרה, אני מאמינה שיחזרו בחיים, אני חייבת להאמין בזאת, אין לי פריבילגיה אחרת, אבל אם לא, איזה מדינה נהיה? מה זה אומר עלינו? כחברה, מה?
לי: את מרשה לעצמך לדמיין את הרגע הזה שהם חוזרים עם כל השיחות על עסקה ו… ברקע?
נילי: בטח, כן, אני מדמיינת, כן. א', לא ראיתי, בגלל שחזרתי ביום האחרון, אז לא נחשפתי ל… לכל מה שהלך פה בישראל בשבוע הזה של השחרורים, וכן, ואני מדמיינת את איך הם חוזרים, ואני מדמיינת איך הם משתקמים, ואיך אני יכולה לעזור להם בתוך זה, כי אני מרגישה שאם אני אוכל לעזור להם, זה יהיה ה… [נאנחת] זה יהיה המשמעות, ככה אני אצליח למצוא בזה איזשהו משמעות, איזשהו כוח, כי אני לא יכולה לעזור להם איפה שהם שם עכשיו, אני לא מצליחה לעזור להם. אז אם אני מצליחה לעזור להם בשיקום, אז זה יתן לי איזשהו חוסן, איזשהו כוח. אז אני חייבת לדמיין את זה, כי בשביל זה קמים בבוקר היום, בשביל שהם יחזרו.
לי: זו… כן, זו הסיבה שלך בעצם, זה מה שאת מרגישה. זו המהות.
נילי: יש לי עוד מהות, אבל זו העיקרית. יש לי חברים, ויש לי משפחה, ויש לי כלב, ויש לי… יש לי חיים. לא כל כך מדויק. זאת אומרת, אני צריכה ללמוד להתחיל לחיות מהתחלה, את החיים, כי בלוויה של חנה קציר, אז החתן שלה דיבר, עמיר, הוא אמר שיש את חנה או חנצ'וק, ויש את חנה קציר, שהיא שורדת השבי, של אחרי השבעה באוקטובר. אז כאילו, אז יש את נילי, ויש את נילי מרגלית האחות, וזה חיים אחרים ש… החשיפה הזאתי לתקשורת היא לא נוחה.
לי: בטח בא לך לחזור לאנונימיות שלך.
נילי: כן, אני… כולם יחזרו והכל ייגמר, ואז אני אחזור למקום השקט שלי.
לי: גם לכאן התלבטת לא מעט אם לבוא.
נילי: נכון.
לי: אני זוכרת.
נילי: כי זה קשה, כל פעם שאני מדברת על זה, אז קופצים לי כל מיני זיכרונות חדשים, שלא תמיד מתאימים שהם יגיעו. כאילו, הדיבור על זה מחזיר אותי לשם, מחזיר אותי אליהם. הם נורא חיים עדיין. אבא שלי חי, וחברים, וג'ון, וטימור, ודודו, ואביביק, הם נורא חיים עדיין, אני עדיין מחכה שהם יחזרו. כאילו, אי אפשר להתאבל, אין את ה… עד שהם לא חוזרים, אין את היכולת הזאתי להתאבל, ואמרנו קודם על נילי החדשה, בשביל שאני אתחיל את החיים, כאילו, בשביל שאני אלמד לחיות בעולם החדש הזה, אני חייבת את היכולת להתאבל, להבין מי ישנו, מי איננו, כי גם מי שאיננו, עדיין כל הזמן איתנו. אני אגיד איתנו, ולא רק איתי, כי הוא איתנו. הוא מאוד נוכח בתוך ה… בתוך הקהילה, בתוך החיים של כל אחד ואחד מאיתנו, אז לדבר, זה קשה, זה קשה, זה מציף, זה עצוב, מה שאנשים לא יודעים, זה שלי באופן אישי, לוקח כמה ימים להתאושש מכל ראיון, או כל פעולה כזאת שאני עושה, ש… אני מרגישה מרוקנת, אני מרגישה מרוקנת, ולוקח לי זמן למלא את הכוחות מחדש, כאילו לחזור רגע עוד הפעם לשגרה קבועה, שאתה קם בבוקר עם הכלב, לעיסוקים הפרטיים של האדם הפרטי, ואז עוד הפעם, ככה לצאת, להיחשף שוב פעם עם הסיפור הזה בעין הציבור.
[מוזיקה]
לי: אני ממש מקווה שלא הקשנו עלייך יותר מדי.
נילי: [צוחקת קלות] לא. אני בדרך כלל מגיעה כשאני כבר מוכנה.
לי: מישהו בממשלה יצר קשר, דיבר איתך כשחזרת או אחרי שחזרת?
נילי: אחרי שחזרתי, לא. בתקופה האחרונה היו הזמנות של משפחות חטופים, לבית ראש הממשלה לפני כמה חודשים.
[המוזיקה נפסקת]
לי: הלכת?
נילי: לא. וגם, ניר עוז לאחרונה, בגלל שעדיין 29 חטופים הם מניר עוז, שזה שליש מהחטופים, אז הזמנו הרבה שרים ומהממשלה לסיורים, וגם אני, יצא לי להדריך סיור כזה.
לי: את מי?
נילי: את אורית סטרוק.
לי: איך זה היה?
נילי: זה היה מאוד קשה. כי שוב פעם, כי אני מגייסת את כל הרגש, ואת כל ההתמודדויות, ואת כל הסיפורים שאני לא מעוניינת להתעמת איתם ביום יום, ולא… ואת כל הזוועות שקרו בניר עוז, ואני מעבירה אותם ומספרת אותם, אני מרגישה שהם עוברים לי דרך הגוף, שהסיפורים האלה עוברים לי דרך הגוף, לספר אותם ו…
לי: הרגשת ממנה אמפתיה?
נילי: אני חושבת שהרגשתי ממנה אמפתיה. אני… וגם לסיור הזה באתי ב… כשאני אומרת, "אני יודעת שזה לא יעזור מצד אחד, אבל אני חייבת לגייס את כל התקווה והאמונה שבי, שכן זה מה שיביא לשינוי", ואז המפח נפש הזה, שזה לא עזר וזה לא שינה שום דבר, אבל אני עדיין חושבת שחברי כנסת, וגם ראש הממשלה צריך לבוא לראות את ניר עוז. הסיור בו הוא באמת מטלטל.
[מוזיקה]
לי: כן, הסיור, המציאות, המציאות שמטלטלת, אין מה לומר.
נילי: המציאות מטלטלת, כן.
לי: נילי, מקווה שלא הקשנו יותר מדי, והיה מאוד מאוד חשוב ומלמד לשוחח איתך, ואני כל כך מקווה שנעשה איזה closure כשכולם יחזרו, בתקווה.
נילי: הלוואי, אמן.
לי: תודה רבה, נילי.
נילי: תודה.
לי: וזה היה "בשבי", מבית "אחד ביום". מוזמנות ומוזמנים להאזין ב-N12 ובכל אפליקציות הפודקאסטים לשיחות הקודמות בסדרה. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, עדי חצרוני ודניאל שחר, על הסאונד יאיר בשן.
אני לי נעים. אנחנו נהיה כאן גם מחר.
[המוזיקה מסתיימת]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments