אחד ביום - כל האמת על אחד ביום

בפברואר 2021 העלנו לאוויר את "אחד ביום". לא היו אז המון פודקאסטים בארץ, וגם לא המון מאזינים. חמש שנים אחרי, עולם הפודקאסטים נראה אחרת לגמרי, ולנו יש את הזכות להמשיך לעשות את מה שהתחלנו אז. ולמרות שנגענו באינספור נושאים, בכל השנים האלה יש דבר אחד שלא דיברנו עליו: עלינו. אז לרגל שנת 2026 אנחנו עם פרק מיוחד בו נענה על שאלות המאזינים שקיבלנו בקבוצת הפייסבוק שלנו, "אחד ביום הפודקאסט היומי". הפעם, אנחנו עם כל מה שרציתם לדעת על "אחד ביום".

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/01/2026.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום חמישי, 1 בינואר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏[הקלטה] קריין: "מאות מיליוני מאזינים בעולם כבר התמכרו לפודקאסטים, תוכניות שמע להאזנה בנייד או במחשב בכל זמן, בפקקים באימון בטיול…"

‏אלעד: בפברואר 2021 העלינו לאוויר את "אחד ביום", הניסיון שלנו לייצר בישראל פודקאסט יומי. לא היו אז המון פודקאסטים בארץ, גם לא היו המון מאזינים, ומצאנו את עצמנו נדרשים להסביר לקהל הפוטנציאלי שלנו מה זה בכלל פודקאסט, ואיך אפשר להאזין.

‏[הקלטה] קריין: "היכנסו לאפל פודקאסט או לספוטיפיי, חפשו את "אחד ביום" ולחצו על מעקב. כך תקבלו התראה על כל פרק חדש שיוצא ותוכלו לפתוח איתו את הבוקר, כל בוקר. האזנה נעימה."

‏אלעד: כמעט חמש שנים עברו מאז. הכל השתנה. בישראל כבר יש המון פודקאסטים, יש המון מאזינים, ולנו יש את הזכות להמשיך לעשות את מה שהתחלנו אז. הניסיון שלנו לייצר פודקאסט חדשות יומי הפך ל… הפך ל"אחד ביום", הפודקאסט שאתם מאזינים לו עכשיו.

‏[מוזיקה]

‏כמעט חמש שנים אנחנו מספרים לכם בכל יום על הפוליטיקה בארץ ובעולם, מספרים לכם על המלחמות שלנו וגם של אחרים, אנחנו דיברנו כאן על כלכלה ועל תרבות, הגענו לחלל, פיצחנו את האטום, צללנו לתוך ה-DNA, שמענו את השפה הסודית של חיות ושל צמחים, ניהלנו שיחה מלאת תובנות עם AI. בכל השנים האלה יש דבר אחד שלא דיברנו עליו - עלינו. לא דיברנו על איך עושים את "אחד ביום", וזה למרות שאתם שאלתם והתענינתם ומאוד רציתם לדעת. אז לרגל שנת 2026 שבאה עלינו, בתקווה, לטובה, אנחנו עם פרק מיוחד של "אחד ביום". ביקשנו מכם, בקבוצה שלנו בפייסבוק "אחד ביום - הפודקאסט היומי", לשאול את כל מה שאתם רוצים לדעת על הפודקאסט. אתם שאלתם וצוות "אחד ביום" כאן כדי לענות.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏אז השאלה הראשונה היא של עומרי בורכוב. הוא שאל אותנו איך בכלל נוצר הרעיון לעשות את הפודקאסט במתכונת הנוכחית שלו, ואת התשובה ייתן העורך שלנו, רום אטיק.

‏רום: אז בתחילת 2017, הניו יורק טיימס השיקו פודקאסט חדש בשם "The Daily". הרעיון מאחוריו היה פשוט אבל גאוני - לספר את החדשות כסיפור. ההשראה ל-"Daily" הגיעה מפודקאסטים נרטיביים כמו "This American Life" או "Radiolab" שהן תוכניות דוקומנטריות ערוכות ומתוסרטות. ב-"Daily" לקחו את הטכניקות שפותחו בפודקאסטים האלה והחילו אותן על חדשות. אני עפתי על זה, כי זה פשוט הרגיש לי כמו קונספט שמתאים בול לתקופה שאנחנו חיים בה. תקופה שבה הכל כל כך מהיר וכאוטי שאתה מספיק לקרוא רק את הכותרות. אבל כותרת אף פעם לא באמת עומדת לבדה. יש הקשר, יש היסטוריה, יש סיפור. גם האמריקאים עפו על הקונספט הזה וה-"Daily" הפך להצלחה ענקית, שאחריה נולדו עוד מלא מלא פודקאסטים יומיים ברחבי העולם. ב-2020 חברת החדשות הקימה אפליקציה חדשה בשם N12, בטח שמעתם עליה, וצעד מתבקש היה להרים פודקאסט. אז חיברו ביני לבין שמחיוף, עשינו דייט בזום, היה כיף, ויצאנו לדרך גם עם עדי, דני ויאיר. עשינו משהו כמו חמישה-שישה פיילוטים, שבהתחלה היו מבוססים יותר על רעיון של אחד על אחד, של אלעד עם אחד מהכתבים שלנו. זה היה נחמד, אבל לא יותר מזה.

‏[מוזיקה]

‏אני חושב שנפל לנו האסימון בפיילוט על אלכסיי נבלני, שהיה מנהיג האופוזיציה ברוסיה ומת לפני שנתיים.

‏[הקלטה] אלעד: "ב-20 באוגוסט נבלני עולה על מטוס מטומסק למוסקבה. זו אמורה להיות טיסה של ארבע שעות וחצי, נבלני המתין בטרמינל, שתה כוס תה. זמן קצר לאחר שעלה על המטוס נבלני חש ברע, וההידרדרות הייתה מהירה ואלימה. הוא התפתל מכאבים, זעק, צרח." [נבלני זועק מכאב]

‏רום: בפרק הזה הלכנו עד הסוף על פודקאסט נרטיבי. אלעד ממש כתב סיפור, תסריט, שהוספנו לו גם חומרים ארכיוניים ומוזיקה. ומאז ועד היום זו התוכנית.

‏[מוזיקה]

‏אלעד: שאלתם הרבה על איך נראית העבודה. בר פרייס שאל, כמה זמן לפני השידור הפרק מוקלט? בת אל פלוריאן לניאדו שאלה למשל, כמה שעות אנחנו עובדים על כל פרק? אז בת אל, בחישוב ממוצע שעשינו, 20 שעות לפרק מהרגע שבו אנחנו מעלים את הרעיון ועד שהפרק משודר. לפעמים, וזה קורה לא מעט אגב, כל התהליך הזה יקרה באותה יממה. אבל כל פרק הוא מאוד שונה והעבודה על כל פרק היא מאוד שונה. אז ננסה לתאר כאן, באופן כללי, את תהליך העבודה. הצצה כזו למאחורי הקלעים. השלב הראשון שלנו הוא לבחור נושא לפרק. נעמה פלוטניק שאלה אותנו איך אנחנו מחליטים איזה נושאים, שמועלים על ידי המאזינים בקבוצה בפייסבוק, יקבלו בסוף פרק ואיזה לא. רונן ירוחם שגב, הוא שאל אם היה פרק שרצינו לעשות ומסיבה כלשהי לא הסכימו שנעשה. אז בינתיים, רונן, לא. הסיבות היחידות שבגללן לא עשינו פרק שרצינו לעשות הן ענייניות בלבד. התהליך הוא שבשבוע רגיל אנחנו אוספים סיפורים אקטואליים מהחדשות בארץ ובעולם, אנחנו עוברים גם על הפוסטים שלכם, על ההודעות שאתם שולחים לנו בפייסבוק, ופעם בשבוע כל הצוות עורך ישיבת תכנון. ככה למשל נשמע חלק מהישיבה שעשינו אתמול.

‏[הקלטה]

‏רום: "אז רק לגבי ראשון, כאילו, יש פשוט פרק שאני מתלבט לגביו. יש את יוּנה על אפסטין, שהיא זמינה מחר והיא יכולה, וזה הקלטה מחר אז גם זה נוח לקראת יום ראשון. אני מתלבט כי א', אנחנו… זה קרוב יהיה לפואנטס יחסית, ואז כזה שני פרקי אמריקה. אומנם זה רביעי וזה ראשון."

‏עדי: "אה, לי זה נשמע כן רעיון טוב. אני חייבת לומר שלא מפריע לי שזה קרוב יחסית לפואנטס. כאילו, זה נושאים מאוד שונים, וזה משהו… ואני מרגישה שאפסטין פיילס זה כן גם משהו שמאוד מעסיק פה, אז אני חושבת שכן…"

‏אלעד: בסוף הישיבה, בשאיפה, אנחנו בוחרים רשימה של נושאים פוטנציאליים שמעניינים אותנו ושאנחנו חושבים שיעניינו גם אתכם. ואז אנחנו מתפצלים. מתפצלים לשלב השני, שלב התחקיר. זה השלב שבו דניאל, שירה, עדי והילה צוללות לתוך כל אחד מהנושאים ברשימה ובודקות, כמו שתשמעו מהילה פז, אם יש בנושא הזה פרק או לא.

‏הילה: בשעה הראשונה של התחקיר אני מרגישה לפעמים קצת כמו שרלוק הולמס. קיבלתי משימה ועכשיו אני יוצאת לפתור את התעלומה. [מוזיקה שמחה] כל מה שידוע לי הם כמה פרטי מידע שרשמתי מהר תוך כדי שדיברנו. הרבה פעמים הן כוללות מילים שאני אפילו עדיין לא מכירה.

‏[הקלטה] קולות מהצוות: "מה עם משבר המים באיראן?", "דני אבדיה", "ציר פילדלפי", "השערת הסימולציה", "צמחים מדברים", "אבעבועות הקוף", "חייבים לדבר על ג'יין גודול", "אפשר לעשות על האסטרונאוטים שנתקעו בחלל", "מי רצח את טופאק?"

‏הילה: עכשיו אני צריכה להבין את הנושא כמה שיותר לעומק וכמה שיותר מהר. בראש שלי זה כזה: Go Go Go! אני פותחת מסמך דוקס, שמה אותו במסך הימני, פותחת את הדפדפן במסך השמאלי ומתחילה ללקט מידע. אני קוראת, אני מחפשת סרטונים שמפשטים את הנושא.

‏[הקלטה]

Jake Roper: “Let’s say we want to simulate two hundred billions humans with an average life span of 50 years.”

‏הילה: אני שואלת את עצמי, האם יש כאן סיפור? והאם זה הזמן לספר אותו או שצריך לחכות לעוד התפתחויות? אני קוראת עוד, מצליבה טענות ועובדות, מחפשת הוכחות, אני מתכתבת עם הצ'אט וכל משפט שלי מתחיל ב"תראה לי על מה אתה מסתמך בתשובה שלך". לפעמים אני פשוט נזכרת באנשים שאני מכירה שאולי היה להם איזשהו קשר לנושא והם יוכלו להסביר לי את זה בשפה פשוטה.

‏[הקלטה]

‏[צליל חיוג]

‏דובר בטלפון: "הילה פז! אני לא מאמין!"

‏הילה: "היי! מה קורה? אה, לא דיברנו מלא זמן, אני פשוט עובדת על איזה תחקיר ורציתי לשאול, כי נזכרתי שאתה, אתה שירתת בתקופה בסוריה נכון?"

‏הילה: אם אני חושבת שיש כאן פרק, אני מסדרת את המידע שיהיה מהלך שלם של סיפור וגם כדי לזהות את החורים. מה חסר לי? אני מחפשת תשובות. לפעמים גם אחרי חיפוש ארוך אני לא מוצאת. למשל, מה הקריטריונים כרגע ללהיות לקטור בקרנות הקולנוע? האם כל מקורות ההכנסה של ג'פרי אפסטין ידועים לנו? האם למריה מצ'אדו יש קונצנזוס בוונצואלה?

‏אלעד: השלב הבא, אחרי שהגענו למסקנה שהנושא שעניין אותנו הוא כזה שהוא באמת מעניין, שמסתתר בו סיפור שאפשר וראוי לספר. אז השלב הבא הוא למצוא את האדם שיעזור לנו לספר אותו. דורית פלט שאלה אותנו איך אנחנו מאתרים את המומחים שמתראיינים. נטלי שיר שאלה אם המרואיינים יודעים על השאלות מראש. אז לא, הם לא. אבל עדיף שעל הנושא הזה יענו שירה אראל ודניאל שחר.

‏שירה: בהרבה מהפרקים מה שאנחנו מחפשים זה מומחית או מומחה לדבר. אנשי מקצוע או חוקרים, שיוכלו לספר לנו את הסיפור מתחילתו ועד סופו. לפעמים יש לנו כבר בראש שֵׁם רלוונטי. כתב של חדשות 12, מישהו ממאגר המומחים שצברנו לאורך השנים, או אפילו מרצָה שהעבירה לנו קורס באוניברסיטה, אבל לפעמים זה לוקח יותר זמן. וככל שהנושא יותר איזוטרי, ככה זה יותר מורכב. אז איך אנחנו מוצאות את ההיסטוריונית שחקרה את הסכסוך בצפון אירלנד? את האיש שבמקרה כתב תזה על המקורות היהודיים של סופרמן, או את החוקר שיוכל לדבר על ההצלחה של טיילור סוויפט? בגדול, נוברות. אנחנו מחפשות מאמרים אקדמיים, ציטוטים בכתבות, ספרים שנכתבו על הנושא, בודקות במחלקות הרלוונטיות באוניברסיטאות ובמכוני מחקר. ממש כל דבר אפשרי. עד שאנחנו מוצאות את האדם הנכון.

‏דניאל: אבל החיפוש הכי מעמיק והכי לא פשוט הוא עבור סוג הפרקים שאני באופן אישי הכי אוהבת. פרקים שמספרים סיפור של אנשים, דוברים שהם עצמם ממש חלק מהסיפור. כמו בחור אוסטרלי מבונדיי לפרק על הפיגוע בסידני, תלמיד אוניברסיטה בניו יורק לפרק על המחאות בקמפוסים, או תושב העיר לוד שבאמת חווה ירי לבית שלו, שמרגיש על בשרו מה זה אומר לפחד לחיות בעיר שאתה גר בה. מדובר פה בחקר של ממש, וכל האמצעים כשרים. סטוקינג על 200 בפייסבוק, אינסטגרם, טוויטר, להתקשר לחבר ההוא שפעם חי ב… לדבר עם החבר שסיפר לי על חבר שלו שאמר ש… לפעמים גם מגיעים לעשרות טלפונים, עד ששומעים את האיש בצד השני ואומרים לעצמנו: בינגו! כי סיפור טוב הוא לא מספיק לפעמים. צריך למצוא את הדובר שידע לדבר ברהיטות, שיהיה מעניין, שייתן את התחושה שגם אני נמצאת שם. ובסוף בסוף, בגלל שזה ממש לא מובן מאליו להיחשף בשמך ובקולך, צריך גם שהוא יסכים.

‏אלעד: יש שאלה, או לפעמים גם תלונה, שחוזרת על עצמה לא מעט. ישראל אדם קניג, הוא שאל למה יש נושאים שבהם אנחנו מביאים רק צד אחד. עכשיו, אני חייב לומר לכם בכנות שמכל הדברים שאפשר לומר על "אחד ביום", זו הטענה שהכי מציקה לי. והיא מציקה כי אני יודע את האמת, אני יודע מה מניע אותנו. האמת היא שאנחנו תמיד שואפים לאיזון. לא בשם איזה עיקרון עאלק קדוש, אלא כי זה מה שמעניין אותנו, המורכבות. בפרק שעשינו על התיקון לחוק המאבק בטרור, חוק ההסתה סלאש חוק ההשתקה, אפילו חרגנו מהכלל הראשון שהצבנו לעצמנו ביום הראשון של העבודה, הכלל שאומר שלא נראיין אישי ציבור מכהנים. אנחנו הבאנו אז את חבר הכנסת קרויזר מיוזמי החוק, כי אחרי כל סבב החיפושים ששמעתם, לא מצאנו אפילו אדם רלוונטי אחד מחוץ לכנסת שתמך בחוק או ידע להציג את הטיעונים בעד החוק. גם בפרקים אחרים שבהם יש לנו דובר אחד, אנחנו תמיד מקפידים לעשות שיחות רקע, לקרוא את כל הטיעונים, כדי לפחות להביא אותם בפרק. האם אנחנו מושלמים? לא. ולא תמיד אפשר להביא את כל מגוון הקולות. אבל במקום שבו יש מורכבות, לנו תמיד יהיה שם עניין. וכשאפשר להביא כמה קולות מכמה צדדים, זה תמיד מה שנשאף לעשות. אני אומר לכם גם בגאווה וגם בביטחון, מעטים המקומות שמביאים מגוון קולות כמו "אחד ביום", ונדמה לי שיכולתם לשמוע שהעניין הזה באמת מציק לי. אז נשים את הסוגיה הזו, ברשותכם, בצד, כי נדמה לי שזה שלב לענות בו על עוד כמה שאלות שעלו. שאלתם אותנו על החסות. אז האמת היא, אנחנו לא מעורבים בצד המסחרי בכלל, אפילו לא קצת.

‏כשאני אומר בכל פרק "חסות אחת וממש מhיד חוזרים", בעצם למשך כמה שניות הפרק יוצא לחלוטין מהידיים שלנו.

‏[חסות]

‏אלעד: טוב נו, מה לעשות. גם בפרק על "אחד ביום" צריך הרי חסות. אז נמשיך. השלב הבא אחרי שמצאנו נושא, תחקיר, ומצאנו מרואיין, הוא שלב ההקלטה, הראיון. ערן גבאי שאל איך זה לעבוד מרחוק, מלונדון, עם צוות שכולו נמצא בארץ? אז כן, הצוות נמצא בישראל, אני בלונדון, המרואיינים או שמגיעים לאולפן שלנו בנווה אילן, לאולפן בתל אביב, לפעמים מקליטים מאולפנים חיצוניים, לפעמים הצוות נוסע לשטח, ולא פעם המרואיינים יכולים גם להקליט את עצמם, אחרי הדרכה מדוקדקת מצידנו, כמובן.

‏[הקלטה]

‏איש צוות 1: "5, 4, 3, 2, 1 בדיקת סאונד. תעדכנו אותי אם הסאונד הזה תקין."

‏איש צוות 2: "אוקיי אז אנחנו נעשה ניסיון נוסף ואנחנו מקווים שהפעם זה הפעם האחרונה, נכון?"

‏איש צוות 3: "הפעם זה בלי המזגן, הילה, ואני גם מקבע את הכיסא באופן שאני לא יזוז כאילו יותר מדי מהסטנד. הסטנד זה ממש איפה שאני…"

‏אלעד: בתשובה לשאלה של מידד פריינטא, האם הראיונות תמיד נעשים בשיחות מרחוק או שמדי פעם גם אני יושב עם המרואיין פנים מול פנים? ולגבי השאלה של נטלי שיר, אם הראיון הוא בלייב או שהשאלות מוקלטות מראש והמרואיינים עונים בנפרד? אז א', בגלל המרחק, למעט ביקורי מולדת בארץ, הראיונות כולם מרחוק. ותמיד, תמיד, הראיונות מוקלטים כשיחה בזמן אמת, שבה אני מדבר עם המרואיין. אז הראיון מסתיים, ואז מגיע השלב החמישי, שלב העריכה. בידיים שלנו נמצא חומר גלם שיכול לנוע בין חצי שעה וגם לשעתיים. אנחנו מקבלים תמלול מלא של השיחה ואז מתחילים לערוך אותה. מירב לשם גונן שאלה אותנו: מה המבנה של פרק? איך יוצרים רצף לוגי ומסקרן? ועל זה תענה עדי חצרוני.

‏עדי: יש בדיחה פנימית כזאת בצוות, שאחרי כמה חודשים ב"אחד ביום", המוח שלך מתחיל לערוך אנשים בלייב. אני יכולה לשבת לקפה עם חברה, היא תספר לי סיפור ובראש אני יודעת. את זה הייתי חותכת החוצה, כאן צריך תיווך בקריינות, ופה הפואנטה הגיעה מאוחר מדי. אבל כשאנחנו יושבים לערוך פרק, וזה החלק האהוב עליי בעבודה, זה לא רק בראש. אנחנו עורכים את הגלם עם תוכנת עריכת סאונד ומסמך תסריט, אנחנו קוראים לו "שלד", ובתכל'ס, בונים את הסיפור, עם התחלה, אמצע וסוף. כל פרק אנחנו שואלים את עצמנו מה הנקודה הנכונה להתחיל בה? איך שומרים על המתח? איך בונים את הפרק ככה שהמאזינים לא ילכו לאיבוד? או איפה צריך קריינות של אלעד כדי להבין יותר טוב את הסיפור או להדגיש איזו נקודה? השאיפה היא שבסוף הפרק אתם המאזינים תהיו במקום אחר מזה שהתחלתם בו. עם איזו מחשבה או ידע או רגש שפשוט לא היה שם קודם. את כל זה אנחנו מפלפלים עם תבלינים כמו קטעים ארכיוניים או מוזיקה, וכשהשלד הזה עומד, אז אלעד נכנס לתמונה.

‏אלעד: היי. [רעש של הקלדה] שמעתם את זה? זה בגדול מה שקורה בשלב הזה. אני כותב. אני כותב את הפתיח, את קטעי הקישור בין התשובות של המרואיין, אני כותב את מה שאתם שומעים ממש עכשיו. ואחרי שאני מסיים לכתוב, יש לנו מסמך מלא, עם כל הקטעים כתובים, אני מתיישב מול מיקרופון ומקריין אותם. ואז הכל עובר לעורך הסאונד. יובל ברוסילובסקי או מי ש… אתם יודעים, גם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו. ולא, בתשובה לשאלה שעלתה בפייסבוק, הוא לא הבן של יגאל בשן זכרו לברכה. יאיר בשן עורך הסאונד.

‏יאיר: אני חושב שהכי מגניב זה שבאיזשהו מקום אני המאזין הראשון של הפרק. בשלב שכל הצוות כבר שוחה בחומר, אני בעצם נפגש איתו בפעם הראשונה. אז מעבר לעבודה הטכנית, אני גם משתדל להאזין לתוכן באוזן הכי נקייה ולהתחבר לרגש ולתחושה שהסיפור מביא, וגם להתאים אותם במוזיקה ובאפקטים לפי הצורך. לפעמים מוזיקה באה לסמן שזה רגע שצריך לשים לב אליו, לפעמים היא בונה מתח או מסמנת מעבר בין נושאים, ולפעמים דווקא היעדר מוזיקה הוא זה שיוצר את הריכוז. אז אני צריך להיות קשוב לתוכן כדי להבין איפה הכי נכון להכניס אותה, איפה היא צריכה להסתיים וגם איזה סגנון מוזיקלי יהיה הכי נכון לרגע הזה. ברמה הטכנית, אני דואג שכל ההקלטות והגלמים שמגיעים אליי יוצאים בצורה ברורה למאזינים ונשמעים בווליום אחיד ביחס לכל האלמנטים הנוספים בפרק. חלק מהעבודה היא שימוש בכלי עיבוד שמע כדי לוודא שאיכות השמע של ההקלטה ממש מתוקנת או משתפרת למען ההבנה של כל מילה.

‏[הקלטה] ד"ר שביט: "ובאופן שהוא חסר כל פרופורציות לסיפור הזה של הרימייקים של דיסני, הפך לסנסציה תקשורתית ומלחמת תרבות עולמית, ובאופן שהוא חסר כל פרופורציות ל… לסיפור הזה של הרימייקים של דיסני, הפך לסנסציה תקשורתית ומלחמת תרבות עולמית. הסיפור פה הוא הרבה מעבר."

‏יאיר: קצת מצחיק לחשוב על זה ככה, [צוחק] אבל אם אני עושה את העבודה שלי טוב והמיקס טוב, אז אף אחד בעצם לא ישים לב [צוחק] או יחשוב על זה שהמיקס טוב, כי הפואנטה זה להעביר חוויה שוטפת.

‏אלעד: כל מה שתיארנו כאן עד עכשיו הוא יום עבודה אידיאלי, כזה שיש בו נושא ברור, יש תחקיר, יש מרואיינים, הכל הולך חלק. אבל נו, אתם יודעים, אתם הרי שאלתם, מה קורה אם פתאום מתרחש אירוע לא מתוכנן? עדן הרמן, היא שאלה איך נראית שגרת עבודה ביום שבו קורה אירוע מתגלגל, כשהכל עדיין לא ברור וצריך להוציא פרק? בר פרץ שאל מה הפרק שעשינו ולא תכננו לעשות, בגלל מקרה חדשותי גדול ששינה את התמונה. מיכאל פרידמן שאל אם היה לנו פרק בשלבי עריכה מתקדמים שפתאום הפך ללא רלוונטי, בגלל אירוע חדשותי דרמטי. אז הדבר הראשון שעלה לי לראש הוא הפרק שהיה אמור לעלות בשמונה באוקטובר 2023, פרק שעשינו על הסכם הנורמליזציה המתגבש בין ישראל לבין סעודיה. הפרק הזה, כמובן, לא עלה לאוויר באותו בוקר. בליל הכטב"מים הראשון מאיראן, שלפנו את צביקה חיימוביץ', לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית, מאולפן הטלוויזיה, והקלטנו איתו שיחה בארבע לפנות בוקר, שיחה שעלתה פחות משעתיים אחר כך לאוויר. ליל הפיטורים של גלנט, גם הוא הוביל אותנו לזרוק פרק אחר לפח. ובכלל, הדבר הזה קורה לא פעם. האמת היא שלרוב אנחנו מסיימים לעבוד על פרקים מאוד מאוחר, ממש בשעות הקטנות של הלילה. כך שאם יש פתאום שינויים, קטנים או גדולים, אנחנו לגמרי על זה כדי לעדכן. ועכשיו, אחרי שסיימנו את העבודה על הפרק הוא משוחרר לאוויר, לאוזניים שלכם. חמישה פרקים בשבוע. ויפעת קלמר, היא אמרה שהיא תשמח לקבל קצת סטטיסטיקות. איזה פרק לדוגמה הכי מואזן? כמה מאזינים יש לנו בממוצע? אז לצערי לא נוכל לענות על הכל, אבל על מה שכן נוכל לענות יענה שוב רום אטיק.

‏רום: אוקיי, אז ככה. הפרק המואזן ביותר של "אחד ביום" בכל הזמנים הוא הפרק הראשון בסדרה שלנו "חצי אדם חצי נחש", שהגיש יגאל מוסקו. הפרק המואזן ביותר ב-2025 הוא "כל האמת על הדיפ סטייט". פרק מאפריל, עם אדם קלין אורון, חוקר תאוריות קונספירציה, שסיפר לנו על המקורות ההיסטוריים של תיאוריית הדיפ סטייט. השנה היו לנו 864 מאזינים מאיראן, 127 מקטאר ו-5 מאזינים מסומליה, שבטח זועמים על חוסר האיזון בפרק על סומלילנד. בסך הכל היו לנו השנה מעל 12 מיליון הורדות. לדעתי זה וואו. אוהבים כל אחד ואחת מכם.

‏אלעד: לגמרי. וזה באמת וואו. אנחנו לא יכולנו לדמיין לפני חמש שנים שאלו יהיו המספרים שלנו ושנמשיך כל הזמן גם לצמוח. לפי לא מעט מדדים, כבר חמש שנים כמעט, "אחד ביום" הוא הפודקאסט המואזן בישראל. זה מרגש ומשמח אותנו מאוד. ורגע לפני שנסיים, יש עוד שאלה שחזרה על עצמה לא מעט, על פרקים ספציפיים שנגעו בנו במיוחד. ליהי גרשון שאלה מה הפרק שהיה לצוות הכי מעניין לעשות ואיזה פרק נתן לנו בוקס בבטן? סיוון עבאס שאלה מה הפרק הכי אהוב עלינו? דגנית עיטם שאלה איזה פרק היה לנו הכי קשה לשדר בזמן המלחמה? וענבל פישמן שאלה איזה פרק היה הכי קשה רגשית לעשות ולמה? וואלה, קשה לבחור. וכל אחד מאיתנו חשב הרבה לפני שמצא את התשובה הנכונה עבורו.

‏עדי: אז אני בחרתי בפרק שיצא אי שם, בנובמבר 2021, כש"אחד ביום" אפילו לא היה בן שנה, וכולנו היינו צעירים יותר. קראו לו "הרדיו של האסירים". הצוות דאז, רום אטיק, דני נודלמן ואני, יצאנו להקלטת שטח שאני לא אשכח בחיים. היעד - המחלקה לאלימות במשפחה בכלא "רימונים". הגענו לשם לקראת יום המאבק באלימות נגד נשים לפרויקט משותף עם רדיו פוקוס, תחנת רדיו של אסירים בישראל. בחדר גדול בבית הכלא ישבנו עם תמיר אשמן שמטפל בגברים אלימים ושלושה אסירים במדים כתומים. כולם מרצים עונש מאסר על עבירות חמורות של אלימות במשפחה.

‏[הקלטה] אסיר: "רצחתי. כמובן זה… זה הסוף, זה התוצאה הסופית, אבל יש לזה כל כך הרבה דברים, יש שם כל כך המון דברים, עד ש… עד שהגעתי למקום הזה, כל כך הרבה רגשות שהרגשתי ולא… לא נתתי להם ביטוי מהמון המון סיבות."

‏עדי: המטרה הייתה קשה לעיכול, לדבר עם התוקפים. המחשבה הייתה שאם הקול שלהם יגיע לאוזניים הנכונות בחוץ, אולי זה ימנע את מקרה האלימות הבא. אמנם עברו מאז כמה שנים ויותר מ-1,000 פרקים של "אחד ביום", אבל הפרק ההוא עדיין מכווץ לי את הבטן. זה היה הפרק הראשון שהמחיש לי עד כמה המדיום הזה של פודקאסטים, וספציפית "אחד ביום", מאפשר לגעת בנושאים הכי מורכבים, בצורה שפלטפורמות אחרות פשוט לא מאפשרות.

‏דניאל: הפרק שהכי נשאר איתי הוא פרק שעלה ביוני האחרון ונקרא "כשהמלחמה חודרת הביתה" [כך במקור]. הגענו אליו אחרי הרבה מחשבות. מאוד רצינו לספר את הסיפור של החיילים שחוזרים הביתה ורואים שמשהו השתנה בהם, אבל לא ממש ידענו איך והיינו צריכים קצת זמן כדי שזה יתגבש אצלנו. עד שנתקלנו בכתבה של דוקטור דניאלה שבאר שפירא, שהכותרת שלה הייתה "חיילים חוזרים הביתה והאמהות שלהם מפחדות מהם". יצרתי קשר עם דניאלה והיא סיפרה על התסמינים של פוסט טראומה, על המלחמה הנוכחית, על איך זה נראה בבית עבור אותם הלוחמים שחוזרים. הבנו שהאלימות הזו מושתקת, שגברים, במקרה הטוב לא רוצים לדבר עליה, ובמקרה הרע לא מודעים לה. רצינו גם לדבר עם מישהו שיכול לספר על זה בגוף ראשון וידענו שזה לא יהיה פשוט למצוא, אבל בסוף מצאנו. מצאנו את יונתן.

‏[הקלטה] יונתן: "אני צועק, אני חסר סבלנות וזה הגיע לנקודה שאני תופס את עצמי כמעט מכה את הבת שלי. וזה נורא. [בקול שבור] ממש ריתקתי אותה, והבנתי שעברתי את ה… את הקו האדום. זה… זה לא יכול לקרות יותר. ואני חייב לעשות עם זה משהו, ואני חייב לנסות לדבר על זה ולטפל בזה כי זה לא אני. זה… אני לא יכול לחיות עם האדם הזה."

‏דניאל: ההקלטה של השיחה הזו הייתה כל כך עוצמתית, ובסופה נשארנו שלושתנו, יונתן, אלעד ואני, ושתקנו יחד במשך כמה דקות. ממש לקח לנו רגע להירגע מהסיטואציה הזו. וכשהפרק עלה קיבלנו כל כך הרבה תגובות, הבנו שנגענו פה במשהו. גם יונתן עצמו סיפר לנו שהוא קיבל המון תגובות ושהפרק הזה עשה שינוי של ממש בחיים שלו. הוא אמר לנו שהוא הבין את הכוח שבלשתף, שהסביבה שלו עכשיו מבינה אותו יותר. נשארנו בקשר מאז, והוא מדי פעם מעדכן אותנו בשלומו ובהתקדמות שלו בטיפול בפוסט טראומה. זה פרק שריגש אותי מהרגע הראשון וממשיך לרגש אותי גם הרבה אחרי ששודר.

‏שירה: אחד מהפרקים שהכי נשארו איתי עלה ממש לא מזמן. הוא נקרא "שבוע אחד בנובמבר", שבו ציינו 30 שנה לרצח רבין. כשהתקרב התאריך היה לנו ברור שנעשה פרק מיוחד, אבל קצת שברנו את הראש. לא היינו בטוחים איך לחדש ומה לומר. ואז הגיע הפיצוח. בישיבת צוות, אלעד פתאום נזכר שאחרי שרבין נרצח, העלו אותו לשיחה טלפונית בשידור בערוץ הילדים, לתוכנית מיוחדת כזאת, שבה ילדים סיפרו על התחושות שלהם בעקבות הרצח. התלהבנו ושאלנו אותו אם הוא חושב שאפשר להשיג את ההקלטה הזאת. לצערנו הבנו שזה לא אפשרי, אבל אז עלה רעיון אחר. למה שלא פשוט נחזור אחורה בזמן ונראה מה היה פה בימים שאחרי הרצח. בתור פריקית של היסטוריה וארכיונים, הפרק הזה התאים לי בול, כי העבודה עליו הייתה קצת שונה מבדרך כלל. הפעם לא חיפשתי מרואיינים, אלא במשך ימים שלמים, שעות על גבי שעות, צללתי למעמקי הארכיון של חדשות 12, צפיתי בכל מה ששודר בשבוע אחרי שרבין נרצח.

‏[הקלטה] בנימין נתניהו: "תשמע, קודם כל הייתה פה באמת טראומה לאומית נוראה. עכשיו השאלה היא מה עושה אומה בטראומה כזאת? אסון כזה היה יכול לשמש מנוף ללכד את העם, ובמקום זה מה שאני רואה זה ניסיון לנצל את האסון להכפשה ולהסתה נוראה נגד מחנה…"

‏שירה: כשזה קרה, הייתי בת שנה, אז לא זכרתי מה היה פה, אבל הטקסטים ששמעתי בקטעי הארכיון האלה היו לי מאוד מוכרים. ואולי הבגדים משנות ה-90 והגרפיקה המיושנת הסגירו שמדובר בהיסטוריה, אבל כשהעברתי את הכל לפורמט של אודיו פתאום מרחק הזמן התקצר. הרגשתי שאני ממש שם בכיכר עם כל האזרחים שבאו להדליק נרות.

‏[הקלטה] עובר אורח: "בְּעָלְמָא דִי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ."

‏שירה: או שאני חולפת ביחד עם ההמונים על פני הקבר בהר הרצל.

‏[הקלטה] עוברת אורח: [בבכי] "איזה נכס הלך למדינה."

‏שירה: וזה בדיוק הקסם הרדיופוני הזה, שמאפשר למאזינים להרגיש שהם חלק ממשהו רחוק ולא מוכר.

‏אלעד: תראו, אני אהיה ממש מעצבן ואני אומר לכם שקשה לי לבחור. באמת, זה ממש מגרד לי בגוף לחשוב על פרק אחד בלבד שאני אוהב במיוחד. הפרקים הקשים יותר עבורי היו באופן טבעי השיחות עם משפחות החטופים. כששרון קוניו למשל, סיפרה לי על השבי שלה ושל יולי ואמה, כשלי גם יש אמה קטנה בבית, אז זה בוקס. אבל הפרקים שחשובים לי במיוחד הם הפרקים שיצרו הנשים ששמעתם כאן - "לאן נעלמו מועדוני החשפנות" של עדי, סדרת "בשבי" שיצרה שירה אראל יחד עם לי נעים, הפרק המיוחד בסדרת ההתנתקות על שכונת הקרווילות האחרונה שיצרה הילה, והסוף של "מטה החטופים", פרק שיצרה דניאל. אלו פרקים עשירים, פרקים מרגשים, פרקים מעשירים ומחכימים שאני ואנחנו מאוד גאים בהם. כל הדבר הזה לא היה מתאפשר בלי התמיכה שאנחנו מקבלים גם מצד קשת, מצד חברת החדשות, ובמיוחד מצד N12 ואבי אטיאס. אז גם להם תודה ענקית מאיתנו.

‏אז זהו, אני מקווה שהצלחנו לענות על השאלות שלכם ולעזור לכם להבין יותר טוב את "אחד ביום". אנחנו מאוד מעריכים את זה שאתם איתנו, מאזינים לנו, מגיבים לנו, משתתפים איתנו. זו באמת זכות גדולה עבורנו.

‏אז מכולנו, רום, עדי, שירה, דניאל, הילה, יאיר ויובל, זה היה "אחד ביום" של N12.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.

‏[מוזיקה]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה