top of page

אחד ביום - 52 ימים בשבי: שיחה עם שרון אלוני-קוניו

חמישים ושניים ימים הוחזקה שרון אלוני-קוניו בשבי חמאס. חמישים ושניים ימים יחד עם בעלה דוד, ועם יולי ואמה בנות השלוש. שרון והבנות כבר שישים ושבעה ימים בישראל - אבל דוד, עדיין שם, יותר זמן בלעדיהן מאשר איתן. ובעצם, כל זמן שהוא שם, גם שרון עדיין שם. גם הבנות, לא בשבי פיזית כבר אומנם, אבל גם לא באמת משוחררות או חופשיות. אז הפעם, אנחנו בשיחה מיוחדת עם שרון אלוני-קוניו, שתספר לנו על הרגעים הקשים שבשבי, ועל הרגעים הקשים לא פחות שהגיעו אחריו.


[הערת המתמללת: הראיון בפודקאסט היה מלווה לכל אורכו בכי והתיפחויות. על מנת שלא לפגוע בקריאה השוטפת ולהסיט קשב מחשיבות הנושא, בחרתי שלא להוסיף זאת בגוף הטקסט]


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/02/2024.

[חסות]

[מוזיקה]

אלעד: היום יום חמישי, 1 בפברואר, ואנחנו אחד ביום, מבית N12.

אני אלעד שמחיוף, אנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

[מוזיקה]

אלעד: 52 ימים הוחזקה שרון בשבי חמאס. 52 ימים שהייתה שם יחד עם בעלה דוד ועם התאומות בנות השלוש, יולי ואמה שהוחזרה לידיה של שרון רק עשרה ימים אחרי שנחטפה. כי עד אז אמה הוחזקה בנפרד, לבד.

הן שלושתן כבר 67 ימים בישראל, אבל דוד עדיין שם. הוא יותר זמן בעזה בלעדיהן מאשר היה איתן. ובעצם כל זמן שדוד עדיין שם, גם שרון עדיין שם. גם הבנות, הן כבר לא בשבי פיזית אמנם, אבל הן גם לא באמת משוחררות, לא באמת חופשיות.

[מוזיקה]

אלעד: אז היום אנחנו בשיחה מיוחדת עם שרון אלוני-קוניו, שתספר לנו על הרגעים הקשים שעברה בשבי ועל הרגעים הקשים לא פחות שהגיעו אחריו.

שלום שרון.

שרון: שלום אלעד.

אלעד: נוהגים לשאול בנימוס מה נשמע, אני שואל לא רק בנימוס, אלא כי זו שאלה מורכבת.

שרון: מאוד, המצב לא משתנה, זאת אומרת שהמצב נשאר לא טוב.

אלעד: עד כמה זה מלווה אותך, ביום יום? החוויות שאת עברת, העובדה שדוד עדיין שם, הבנות, עד כמה זה נוכח?

שרון: כל היום, כל היום, זה כל היום שלי, זה רק סביב זה, אנחנו עדיין תקועים בשביעי לעשירי. זה כמו יום אחד ארוך שלא נגמר. על אחת כמה וכמה אחרי שחזרנו מהשבי ושם למעשה נאמר לנו מספר אזרחים הרבה… נמוך בהרבה ממה שבפועל יש שם.

ובגלל זה היינו בטוחים שיומיים-שלושה דוד [ייצא] אחרינו וכשיצאנו ולשמוע את המספר האמיתי… ושביב התקווה שככל שהעסקה המשיכה להתקדם, ואז ההתרסקות באותו יום שזה נפל, ומאז בעצם זה חוסר אונים, ייאוש, תסכול, עצב, הרבה מאוד עצב, גם שלי גם של הבנות. ואין כל כך איך להתאושש מזה עד שהוא לא יחזור.

אלעד: איך זה מלווה אותך? כלומר יש בכלל שגרה שדומה במשהו לשגרה אמיתית רגילה?

שרון: וואו. רחוק אלפי שנות אור מזה. אין שום שגרה, זאת אומרת שרוב היום שלי מסתכם בלשבת לחפש שביבי מידע באינטרנט, לחשוב עליו, לראות סרטונים שלו, הקלטות שלו לשמוע. להתמודד עם הבנות וכל השאלות שלהן עליו תוך כדי שמנסים למצוא את עצמנו בעיר אחרת בגן אחר בלי… בלי המשפחה שלנו, הקרובה של דוד שהייתה איתנו בקיבוץ. החיים השתנו אין שום שגרה זה אפס שגרה זה… פשוט עצב מתמשך של פשוט… תקווה, חוסר אונים והרבה חוסר ודאות שגורמת לייאוש.

אלעד: כשאת אומרת את מנסה למצוא מידע באינטרנט, מה הכוונה?

שרון: אני נכנסת לקבוצות הכי נוראיות שאפשר לדמיין. ומחפשת שביב מידע לזהות אותו באיזשהו סרטון, במשהו… אולי מעבירים ממקום למקום, כל דבר שאני אצליח כדי להוציא מידע עליו ואני מתה מפחד מ… מהעובדה שאולי הם יכולים לשחרר עוד סרטון היום של לוחמה פסיכולוגית כמו שאנחנו מכירים והפחד שהוא יהיה במניין הגופות הבא.

אלעד: כלומר יש פה החלטה שהיא מאוד לא מובנת מאליה שלך שאת אומרת אני לא רוצה להתנתק אפילו במימד הויזואלי הגרפי. מה את רוצה לראות הכל? את רואה הכל?

שרון: אני רואה הכל.

אלעד: כי מה? כי… כי איך זה מסייע, איך זה עוזר?

שרון: להרגיש שאני עושה משהו כי אני כרגע במצב של חוסר אונים. שאני מטבעי מאוד control freak והחוסר אונים הזה שאין לי שום דבר שאני יכולה לעשות כרגע. גם כשנסעתי לקיבוץ לפני כמה שבועות לראות את הבית בפעם הראשונה אחרי שחזרנו. ואני עומדת ליד הגדר ואני אומרת בעלי בסך הכל 10 דקות ממני. אני מסתכלת אני רואה את חאן יונס. ואין לי יכולת לעשות שום דבר. כלום.

אלעד: אני רוצה לחזור איתך לעולם אחר, לעולם שלפני 7 באוקטובר. איך היו החיים בניר עוז?

שרון: קסומים. תמיד אני אמרתי שזה המקום האידיאלי לגדל בו ילדים. זה מרחבים חופשיים, זה גן שכל יום מטיילים בחוץ, זה יום יער שלם שיש להם… שהיה להם בימי חמישי, זה קבוצה מאוד מאוד קטנה של ילדים, 11 ילדים בסך הכל בגן שלהם, כולם מכירים את כולם אתה יוצא להסתובב בקיבוץ, אתה רואה חברים, אתה הולך לכלבו, הקהילה שם היא מאוד מאוד מגובשת וכולם מכירים את כולם. ופשוט, אתה יודע, הרבה חופש להיות פשוט בחוץ לקחת הבנות לגני שעשועים ולאפשר להם לרוץ לאן שהן רוצות כי, אתה יודע, אין תנועה ערה של מכוניות כמו בעיר כמו שאנחנו עכשיו. והרבה זמן איכות שלנו עם הבנות, דוד תמיד היה מקפיד בתור עצמאי, לחזור לפחות ב-3-4 הביתה כדי תמיד לבוא איתי להוציא את הבנות מהגן.

תמיד היה לו חשוב זמן האיכות הזה איתנו, באמת היה אבא אידיאלי כמו שאפשר לראות בהרבה מהסרטונים שלו שמשתפים. אבא מאוד פעיל מאוד שטותניק ו… זה היה חלום, חלום שהתרסק לנו בשביעי לעשירי.

אלעד: את יודעת, הרבה מתושבי העוטף, בטח בקיבוצים, בשיחות איתם מתארים את החיים שם כל אחד והמינון שלו. 90 אחוז גן עדן 10 אחוז גיהנום, 95-85. וכל מה שאת מתארת נשמע הרוב המוחלט של הגן עדן, אבל בכל זאת הרי גם לפני 7 באוקטובר היו רגעים קשים.

זה השפיע עליכם באיזושהי צורה עם שתי בנות קטנות? זה משהו שדיברתם עליו, שקלתם את המשך החיים שלכם שם?

שרון: תראה, דוד הוא בן קיבוץ. הוא נולד וגדל בניר עוז. היו, היו מחשבות איפה להשתקע, במיוחד אחרי שהבנות נולדו עברנו איתם בגיל 10 חודשים את שומר החומות שזה היה לא פשוט. ופשוט החלטנו כדי למנוע בעצם את ה… איך נקרא לזה, פגיעה בנפש רכה, כל פעם שהיה משהו פשוט השתדלנו לברוח. לברוח משם עד יחלוף עד יעבור זעם. ובעצם ככה מנענו מהם את האחוזים הקטנים האלה של הגהנום. ובשאר הזמן זה באמת אפשר להם לחוות את כל הגן עדן שלקיבוץ היה להציע לנו.

אלעד: כלומר מה, צבע אדום ראשון ואתם כבר באוטו כזה? או שאני מגזים.

שרון: עוד לפני אם אפשר.

אלעד: אה, באמת? בדיבורים על התחממות?

שרון: לא בדיבורים, אבל אתה יודע ברוב המקרים אם היה משהו שהתחיל לקח איזשהו זמן תגובה. זה הרגע שבו אנחנו אורזים את הכל ונוסעים. לא… כמה שפחות לחשוף אותם למציאות נוראית של צבע אדום וריצה לממ"ד. הפעם היחידה שהיינו זה היה בשומר החומות כשהן היו בנות עשרה חודשים. ונשארנו שם שלושה ימים בערך עד שהחלטנו לקום וללכת. ואמרנו לא, לא עוד.

אלעד: וגם הגיהנום שחשבנו והעזנו בכלל לתאר לא מתקרב לגיהנום שקרה בשבעה באוקטובר. איך הבוקר הזה נראה מבחינתכם?

שרון: אחותי הגיעה להתארח אצלי עם אחיינית שלי. והיינו ערב לפני בארוחת שישי אצל חמותי בהרכב מלא, שלא היה לנו הרבה מאוד זמן. כל המשפחה הגרעינית כולל הבני זוג פלוס אחותי ואחיינית שלי. והם ישנו אצלנו בחדר שינה, אני הבאתי מזרון וישנתי עם הבנות בממ"ד ודוד ישן בסלון.

ובשש וחצי בבוקר הוא פתאום מעיר אותי ואומר לי, יש צבע אדום. אמרתי לו, על מה אתה מדבר? והוא אומר, מלא מלא צבע אדום. אמרתי לו, לך תעיר מהר את דניאל ואמיליה. כולנו רצים לממ"ד.

אתה יודע במחשבות שלי זה כאילו, אוקיי, קרה משהו משמעותי. חשבנו עוד מבצע כלשהו. ואני במחשבות שלי הכי נורא זה לחשוב טוב מתי יגמר הצבע אדום שנוכל מהר לקחת תיק ולנסוע מכאן.

ובערך שלושת רבע שעה אחרי זה בסביבות 7 ורבע כבר קיבלנו את ההודעה שיש מחבלים בתוך הקיבוץ. ובעצם להחזיק חזק את הדלתות ובגדול תתפללו לטוב. ופתאום אתה מתחיל לקבל הודעות בקבוצות 'הם אצלי', 'הם אצלי', 'הם אצלי' מכיוונים שונים לחלוטין בקיבוץ. ואתה כבר מבין שלא מדובר בשניים. שמדובר פה במשהו הרבה יותר גדול ואז מתחילות להגיע הודעות על 'הם שורפים לי את הבית', 'זה נורה', 'זאת נורתה'.

אלעד: ברגעים האלה של ההודעות, שאני מניח שאת כמי שמכירה את הקיבוץ, כבר יודעת לזהות לפי הגיאוגרפיה של ההודעות מאיפה זה מגיע ושזה הולך ומתהדק, מה קורה בתוך הממ"ד? אתם נמצאים כולכם ו… על מה מדברים? מה עושים? מה עושים עם הילדות?

שרון: פניקה מוחלטת קודם כל. זה אני עם ילדה אחת יושבת עליי מנסה לקרוא תוך כדי את ההודעות ולהבין מה נגד מי מי נגד מי ו… אחותי בינתיים עם הבת שלה נותנת לה קצת לשחק עם הטלפון כדי להסיח את הדעת. הסתבר אחרי זה בדיעבד רק כשהשתחררנו, כי הפלאפונים שלנו נשארו בממ"ד, אז גילינו שאמיליה צילמה אותנו. יש ממש תמונות מתוך הממ"ד מהרגעים הקשים האלה שהיא מצלמת את דוד מחזיק את הדלת ואותי מסתכלת בבהלה על התכתובת של ההודעות של הקיבוץ. וככה זה ניסה קצת להעסיק את אמה ויולי שאמיליה איתם ודניאל בפניקה ואני בפניקה ודוד מחזיק את הדלת ופשוט לא עוזב.

זה אימה שכאילו אני לא… זה, זה ממש אתה אומר לעצמך, אלוהים שישמור אותי, זה חלום, זה… אני צריכה להתעורר זה לא, זה לא באמת קורה. אתה גם מבין שזה כבר חלום בלהות, סיוט שאתה לא מאמין שזה אשכרה קורה.

ואז הם נכנסו אלינו הביתה והתחלנו לשמוע את הצרחות בערבית. והם הופכים שם את כל הבית ואז מגיעים להילחם איתנו על הדלת ואני אמרתי זהו, זה קורה. לא יודעת, כאילו, אתה יודע דלתות של הממ"ד לא בנויות להחזיק נגד חדירות של מחבלים אלא יותר דלת הדף פשוט לרקטות אבל זה היה מצב שאני מבחינתי כבר השלמתי עם זה שאנחנו הולכים למות. על אחת כמה וכמה אחרי שהם כבר הבעירו את הבית. ושלחנו את ההודעות פרידה להורים.

אלעד: ובכל זאת נלחמתם. דוד החזיק את הדלת. באיזשהו שלב אמרתם נצא מהחלון. זה… אולי זו שאלה קצת סתומה, אבל זה מה זה? אינסטינקט כזה? זה יצר הישרדותי שיוצא ברגעים האלה?

שרון: כן, כי אתה… שומע את הילדות שלך מתחילות להיחנק. אתה מרגיש את החנק, ואתה אומר כאילו אני חייב אוויר, זה משהו… אני חושבת שכל בן אדם היה מרגיש את הצורך. בדיעבד גם זו הייתה הכוונה שלהם להבעיר את הבתים בין אם שישרפו בפנים ובין אם להבריח החוצה כדי לירות. אנחנו ראינו את זה ממקרים אחרים, אבל פה זה היה באמת ממקום של אני לא מסוגלת לראות איך… איך אנחנו כולנו פשוט נחנקים פה למוות בסבל הזה. הילדות כבר צרחו, בכו, נחנקו, השתעלו. זה הסיוט הכי נורא של כל הורה לראות את הילד שלך גוסס לך מול העיניים. ואז קיבלנו את ההחלטה לפתוח את החלון.

אלעד: ומה קורה אז? כי אתם כבר יודעים בשלב הזה שיש מחבלים בחוץ ולא מעט.

שרון: נכון, בהתחלה דוד מתחנן ממני לא לפתוח את החלון. אני אומרת לו, מה… מה אתה רוצה שנעשה, שנשב פה פשוט ונגסוס למוות? הם לא יצליחו לחלץ אותנו אין פה צבא אין פה שום דבר. אף אחד לא הגיע אלינו. ואמרתי לו, אני פותחת את החלון. ודוד יצא ראשון והעברתי לו את יולי. ואז אני רואה חוליה של מחבלים מתקרבת ופשוט אני אומרת לו באותו רגע, קח את הילדה ותברח וסוגרת את החלון.

וכבר בשלב הזה, כבר עוד לפני כבר, ניתקו לנו את החשמל אז היה חושך מוחלט ואין לנו אוויר ופשוט החדר כבר נהיה שחור שאנחנו כבר לא רואים אחד השני אפילו. ואז אני מנסה לפתוח עוד הפעם את החלון אחרי איזה דקה שתיים. ואני רואה מחבל נעמד מולי עם קלצ'ניקוב. ואני צורחת לאחותי, תסגרי את החלון ואנחנו סוגרות והוא נותן שתי יריות. ובאותו רגע אני חושבת שאני כבר ויתרתי. אני כבר אמרתי, טוב, זה, זה הסוף שלנו פשוט להיות פה בממ"ד ולהחנק למוות. אני כבר לא רואה איך אנחנו מצליחות לצאת אני פחדתי פחד מוות כאילו שיירו בנו ש… אתה יודע, זה מפחיד לחשוב על המוות שלך. זה…

ואז אני התחלתי לאבד הכרה בגלל שאיפת העשן ודניאל אומרת שהיא ניערה אותי ואמרה לי תפתחי את החלון עדיף שיגמרו אותנו בירייה מאשר להיחנק פה לאט. אלה היו אשכרה שתי האופציות שלנו, להיחנק או שירו בנו. זה…

תראה, אני מספרת את זה ואני אומרת כאילו לספר את זה זה מרגיש כמו סיפור של מישהו אחר שאני מספרת אני עדיין לא במקום אפילו שאני מצליחה… לעכל או לעבד את העובדה שאנחנו אלה שעברנו את זה. זה משהו שהוא לא נתפס הרוע הזה.

ופתחנו את החלון. וחוליה בערך של חמישה מחבלים מוציאים אותנו החוצה. משכו אותי ראשונה אני קרסתי על הקרקע. הוציאו את דניאל ואמה ואמיליה ופשוט אותי גררו לבד למקום אחר. חלק על הברכיים חלק על הרגליים מה שהצלחתי כי לא כל כך הייתי בהכרה.

אלעד: הרגע הזה שבו מפרידים אותך מכולם ומתחילים לגרור אותך למקום אחר, אמרת שאת ככה חצי בהכרה. החצי שנמצא בהכרה, מה עובר בראש?

שרון: הולכים לאנוס אותי ולהרוג אותי. אמרתי אין סיבה אחרת בעולם שיגרור אותי משם לבד מחבל. זה… מחשבה… הכי קשה. רגע הכי קשה, של כאילו אתה יודע יש כל כך הרבה רגעים ביום הזה שאתה אומר יכולתי למות בהם, ובאמת אולי 3-4 רגעים שבאמת כבר הכרנו, היינו מוכנים כבר להכיר בעובדה שזה קורה, בין אם זה בשריפה ובין אם זה כשהוא גרר אותי ובין אם זה הפגיעה שלנו בשדות בדרך לעזה. וכל פעם אתה אומר לעצמך, זהו זה הסוף, זה… ככה זה הולך להיגמר. הולכים לאנוס אותי ולהרוג אותי.

ובמרכאות למזלי גררו אותי לכיוון הטרקטור שדוד ויולי כבר נתפסו ונלקחו אליו והוא פשוט צעק להם זאת אשתי תביאו אותה לכאן וכולם בטרקטור התחילו לצעוק. ובאמת הביאו אותי לשם ואני רואה שאחותי, הבת שלי ואחיינית שלי לא איתי.

אלעד: וכשאת עולה על הטרקטור ודוד איתך שם ואת רואה שאתם בעצם עם ילדה אחת ולא עם 2 ואת לא רואה את דניאל ואת אמיליה את רואה משהו?

שרון: לא. הפרידו אותנו ברגע שיצאנו מהחלון, לקחו אותם לכיוון אחד אותי לכיוון אחר. היא לא ראתה שאני נעלמתי ואני לא ראיתי שהיא נעלמה. פשוט בשניה, בשניות הם עשו את זה. ואז דוד שואל אותי על הטרקטור איפה אמה? אמרתי לו, לקחו אותה. גרר אותי לבד, הוא לא נתן לי לקחת את אמה איתי. לקחו אותה עם דניאל ואמיליה למקום אחר.

אלעד: יש לי [לאלעד] גם אמה בבית, אז זה חודר… זה… חודר אישי. אני מנסה לדמיין את הסיטואציה שאתם יושבים על הטרקטור, מתחילים כבר מה, לנסוע לעזה על הטרקטור?

שרון: כן. יוצאים מהקיבוץ לשדות. ומתחילים לנסוע. אנחנו, אנחנו קילומטר וחצי אווירי, זה נסיעה של כמה? 5-7 דקות עם הטוקטוק הזה הטרקטור שהיינו עליו. מאוד מהר אנחנו מגיעים לשם עם עצירה בדרך כלשהי שירו במחבלים ואז ניסינו לברוח לשדה. אבל… מהר מאוד העלו אותנו על עוד טרקטור.

ואתה מתחיל לשמוע את ההמון צועק ומתחיל להרביץ לנו ואני אומרת לעצמי, אלוהים שישמור אותנו אנחנו בעזה. ו… תרחיש שכאילו אני אומרת לעצמי, בסיוטים הכי גרועים שלי אני לא האמנתי שאני אהיה חטופה לעזה.

גם בשלב הזה אתה עוד לא יודע גם להגיד לאן לוקחים אותך. אני מבחינתי אמרתי, טוב, עם כל המכות פה שהולכות על הגב של כולנו הם בטח יקחו אותנו לאיזה מקום מרכזי ויעשו לנו לינץ'. וכל מה שעובר לי בראש זה, אלוהים שישמור אותי איך אני אראה אותם הורגים את בעלי ואת הילדה שלי מול העיניים שלי.

פשוט היה יום מזעזע בכל כך הרבה רמות, שאיך אחותי אמרה את זה באחד הראיונות, עוד לא המציאו מילים שיתארו את הרגשות של מה שאנחנו עברנו שם בשביעי באוקטובר. עוד לא המציאו את זה, עוד אין דרך להמציא את זה, כי אנחנו עוד בעצמנו לא מסוגלים לעבד את זה אבל… אימה זה מילה קטנה מדי.

אלעד: מדברים בזמן הזה? מישהו אומר משהו?

שרון: אני כבר לא כל כך זוכרת, הייתי די אאוט, אני רק זוכרת שדוד אמר לנו לרדת, לקפוץ מהטרקטור לרדת לשדות וכולנו פצועים מרסיסים ו… אני אומרת, טוב מה עכשיו, אנחנו לא יכולים לרוץ לאנשהו, אנחנו מצליחים להתקדם אולי 50 מטר לשדה.

ואתה מתפלל שאיזה מסוק יראה אותנו. ודוד מחזיק את יולי שהיא פשוט בדממת אלחוט, נראה לי פשוט בהלם מכל מה שקורה. וכמה דקות אחרי זה כבר הגיע מחבל עם נשק שלוף ואומר לנו, תעלו לטרקטור הבא שהגיע עם כל הביזה שהייתה עליו שהם לקחו מהקיבוץ, שזה אותו כבר סרטון מפורסם שלנו נלקחים לעזה.

אלעד: המחשבות על אמה?

שרון: נונסטופ. אני ממש אפשר להגיד בעשרה ימים הראשונים אאוט לגמרי. רק חושבת על איפה היא, אם היא בכלל בחיים, אם חטפו אותה. כי אנחנו לא ידענו מה הולך בקיבוץ אם צבא הגיע, לא הגיע. אבל אני בראש שלי כבר הנורא מכל קרה. אמה מתה.

אלעד: וזה כשאתם, לוקחים אתכם לעזה, ואתם מגיעים אחרי הנסיעה הנוראה הזו וישר לוקחים אתכם למקום שבו תהיו כל התקופה?

שרון: לא. אנחנו עברנו שני מקומות. ובהתחלה זה היה איזשהו כאילו מקום ששם פיצלו אותנו, הלכנו אני דוד ויולי לבית של משפחה, ואחרי עשרה ימים בערך הועברנו למקום השני.

אלעד: שמה קורה בבית הזה, המשפחה נוכחת? נמצאת?

שרון: אנחנו בחדר נפרד, סגור כל הזמן, עם שני מחבלים איתנו בחדר. 24/7. אתה מבקש ללכת לשירותים. מקלחות אין כל כך מה לדבר, זה היה אולי אחת באותו יום שהגענו. ממש שאלו אותנו, מה אתם מתקלחים כל יום? אמרנו, כן, כאילו… הגיוני ואז ניסינו לבקש מהם לפחות אם לא אנחנו אז תנו לנו לפחות לקלח את הילדה. ואז הייתה הפסקת מים גם ו… תנאים היו לא קלים.

המשפחה, אתה שומע הכל. האישה בהתחלה הכינה לנו שם אוכל. ואחרי כמה ימים הילדים היו נכנסים להסתכל עלינו כאילו אנחנו בכלוב, כמו בגן חיות שמסתכלים על חיות, מדברים בערבית, צוחקים. ממש כמו להרגיש בגן חיות כאילו אתה לתצוגה.

אלעד: יולי בזמן הזה? מה מסבירים לה? מה אומרים לה?

שרון: אין כל כך מה להסביר. אנחנו אומרים לה שבחוץ מסוכן, שבחוץ יש אנשים רעים. היא כבר הבינה את זה ברגע שכל מה שקרה בשביעי באוקטובר. ואומרים לה שכאן אנחנו… כאן שומרים עלינו כאן אנחנו מוגנים.

והכי שבר לי את הלב זה שבערך יומיים אחרי שאנחנו שם היא מתעוררת בבוקר ואומרת לי, אמא אני חושבת שאני רוצה עכשיו לשחק קצת עם אמה. ואני ודוד פשוט מתרסקים. אני… בכינו כל כך הרבה מולה. באמת, זה משהו שכאילו בחיים לא חשבנו שנעשה, תמיד… ויכוחים או הסתייגויות או בכי, אף פעם לא מול הבנות, זאת תמיד היתה האימרה שלנו, שלא יחשפו לזה. מבחינתם הכל ורוד וטוב. ולראות אותנו נשברים… אני מסבירה לה שעכשיו זה לא כל כך אפשרי כי אמה עם דודה דניאל בבית אחר ואנחנו מקווים שעוד מעט אנחנו נפגש.

אתה יודע, זה למכור לוקשים כי אתה לא באמת יודע מה יעלה… מה יוליד יום. אתה יודע איך אתה קמת, לא יודע איך הוא הסתיים.

אלעד: זה להמשיך ולנסות לייצר איזה… איזה בועה סביב הילדה גם בתנאים האלה.

שרון: בועה… בחדר של 12 מטר רבוע שמחולק לשניים בינינו לבינם, 6 מטר… 6 מטר רבועים בשבילנו. גם היא כבר איבדה את זה כבר.

כבר הבנו שם שזה לא יהיה קל להשתקם מזה אם בכלל יתמזל מזלנו לצאת משם.

אלעד: כלומר היו מחשבות על זה שאתם עכשיו הולכים להישאר ב 6 מטר האלה פרק זמן ארוך מאוד מאוד?

שרון: כן. ביום הראשון שלקחו אותנו לשם אמרנו להם, כאילו, מה קורה עכשיו, אנחנו פה? אז אמרו לנו, כן. הם כולנו אמרו לנו, אתם יודעים שבועיים-שלושה זה נגמר אתם הולכים הביתה. ואני אומרת לעצמי, אלוהים שישמור אותי שבועיים שלושה? זה היה נשמע לי כמו נצח… ואז רק לגלות שגם זה לא בכלל היה על הפרק כמו שהם חשבו כנראה שיקרה, שנתקפל מהר מאוד.

וזה לא קרה וזה המשיך והמשיך והועברנו למקום אחר.

אלעד: העבירו אתכם מאותה דירה לבית חולים.

שרון: נכון.

אלעד: איך, איך, איך נעשה המעבר הזה בכלל? יום אחד פשוט באים אומרים קומו ויוצאים?

שרון: לא. הפגיזו את הבית שלידנו ורוב הקיר שם קרס איפה שאנחנו התחבאנו ואי אפשר היה מן הסתם להישאר שם יותר. והוחלט להעביר אותנו באמבולנס לבית חולים.

אלעד: כלומר הפגיזו, הכוונה היא, הפגזות של צה"ל.

שרון: כן.

אלעד: שזה משהו שליווה אתכם אני מניח בכל עשרת הימים שם בדירה.

שרון: כל ה-52 ימים.

אלעד: ברור.

שרון: שומעים את זה בכל מקום, שמצד אחד אתה אומר, זה, זה מעודד, כי אוקיי נלחמים, זה לא ששוכחים אותנו, זה לא שלא קורה פה שום דבר. אבל גם המחשבה של האם באמת יודעים איפה אנחנו? זה… זה פחד שאתה לא יודע, אתה שומע את המטוס ואתה כבר יודע שהגיע בום. זה לא כמו שיש לך כאן את ההכנה של הצבע האדום, שאומנם זה היה רק 15 שניות אבל אתה אומר לעצמך, יש לך את ההכנה הנפשית הזאת של שנייה. שם אין לך את זה. זה פשוט משום מקום מגיע. אז זה מאוד קשה. זה משהו שמלווה אותנו עד עכשיו.

אלעד: וההחלטה שלהם להעביר אתכם, את אומרת זה לא קרה ברגע, מה אתם עדים לדיונים, לשיחות, לאיזה התלבטות? או איך בדיוק זה קרה?

שרון: תקשיב, הם, הם הופתעו בעצמם, הם לא האמינו, אתה ראית את הבלבול על הפנים שלהם, של מה קורה עכשיו, מה קרה פה. כי הם כל הזמן דאגו לנו להגיד לנו ש, איך הוא אמר לנו את זה, 'אמן', 'אמן'. 'אמן' זה כאילו בטוח, כאן בטוח. ראינו איזה בטוח זה היה. אז גם הם הופתעו. כנראה שהם לא חשבו שיתקפו שם.

והיה בלבול. זה היה איזה חצי שעה ואתה מתחיל לשמוע את ההתגודדות בחוץ כבר ואנחנו בטוחים שיודעים שאנחנו שם. ומתים מפחד שהולכים להרוג אותנו. והם הולכים, מתייעצים, עם בעל הבית, חוזרים, טלפון, קווי כמובן. מדברים, חושבים. ואחרי 20 דקות מביאים אמבולנס, לא אומרים לנו לאן אנחנו הולכים. ומגיעים לבית חולים. קודם כל למחסן שם ליד ואז לבית חולים.

אלעד: אני תוהה אם לעבור מקום אחרי הפצצות כאלה שהגיעו ממש כמעט עד אליכם זה באיזשהו מקום יותר מפחיד או יותר מרגיע? כי את הולכת אל הלא נודע, את נוסעת למקום שאת לא יודעת מהו.

שרון: שום דבר לא מרגיע בעזה. לא משנה איפה היית, איפה התרגלת, כמו שאמרתי לך, הכל משתנה בכל שנייה נתונה. אז אתה לא באמת יכול להרגיש בטוח איפשהו. אתה לא באמת יכול להרגיש, אה אוקיי הגעתי למקום שעכשיו אני יכול להיות שקט לגביו.

בשום שלב לא היה לנו, לא הייתה לנו את התחושה הזו. תמיד תמיד תמיד הפחד. וגם לא… לא רק מהמצב של הלחימה, אלא מצב שכאילו אומרים יום אחד בהיר, טוב זה לא מתאים לנו יותר, דורש יותר מדי טיפול בואו פשוט נהרוג אותם.

יכול להיות מיליון סיבות למה יחליטו להרוג אותנו שם. איזה פחד שאתה יודע כל יום אתה גם סגור בחדר אתה כבר מאבד השפיות כבר זה…. זה לא אנושי. זה לא אנושי הניסוי האנושי הזה שעשו עלינו.

אלעד: וגם שם, אני בטוח, כמו בעשרת הימים הראשונים, שאלת והתעקשת והמשכת לשאול אם מישהו יודע משהו על גורלה של אמה.

שרון: כל הזמן. כל הזמן. ואני אומרת להם תחפשו אותה, ומסבירה להם שהיא תאומה זהה והיא נראית בדיוק כמו יולי. והם אומרים לי, בטח בתל אביב, היא בתל אביב בטח, אל תדאגי. איזה תל אביב? אני ראיתי את האנשים שהוציאו אותנו מהחלון, תל אביב היא ממש לא נמצאת שם.

ואז נכנסים, רוצים לעשות לנו איזה שהוא סרטון נכנסים כמה חבר'ה עם מצלמה ו… הסיפור המוכר שאני שומעת בכי מבחוץ. אני תופסת את דוד ברגל ואני אומרת לו זאת אמה! הוא בטוח שאני כבר איבדתי את זה לחלוטין. הוא אומר לי, איזה אמה? מה אמה? איפה אמה איפה אנחנו… ופתאום הבכי מתחזק ונכנס לחדר ומוסרים לנו את אמה.

ואני פשוט…. הייתי בטוחה שאני הולכת להתעלף שם באותה שנייה באמת זה… אני ודוד התחלנו לבכות, ואנחנו לא מעכלים את זה, והיא בהיסטריה והיא לא מזהה אותנו כי אנחנו, אתה יודע, לבושים בחיג'אב ו… אתה אומר לעצמך, איך לעזאזל? איפה לעזאזל היא הייתה? למה רק עכשיו החזרתם לי אותה? זה הרבה אושר על זה שהחזירו לי, אבל ניסיון להבין איפה היא הייתה עד עכשיו.

ואחרי שהעניינים קצת נרגעו ניסינו גם לשאול אותה, בעצם להבין מה קרה ברגע היציאה מהחלון. והיא סיפרה שהאיש נשפך באדום כשהם היו על העגלה בדרך לעזה. משפט שבחיים לא יצא לי מהראש שילדה בת שלוש אומרת אותו. וכששאלתי אותה מה דודה עשתה, אז היא אמרה לי ישבה. והייתי בטוחה שזהו, שבדרך לעזה גם הרגו את דניאל ואמיליה. ואני אומרת לה איפה את היית? והיא אומרת לי שמות של שתי נערות מהקיבוץ שלנו. וחשבתי, אמרתי, אוקיי, אז היא הייתה איתם כל העשרה הימים האלה. אחרי זה התברר לנו שזה היה רק לילה אחד ושכל שאר הזמן היא הוחזקה לבד, לעזה.

אלעד: איך… איך… איך מתמודדים עם כזה דבר? איך… איך…

את יודעת, אני חושב על החזרה של כולכם, וכמה שעוטפים ומדברים על עזרה ותמיכה, ואת מקבלת לידיים שלך את אמה, אחרי עשרה ימים, והיא ילדה בת שלוש. איך בכלל אפשר לספק משהו בסיטואציה כזאת? איך אתם בכלל החלטתם מה עושים ואיך עושים ואיך מדברים? כלומר זאת נשמעת לי כמו סיטואציה פשוט בלתי אפשרית.

שרון: קודם כל פועלים מתוך רגש באותו רגע. זה לנסות להרגיע אותה קודם כל, שרתי לה את השיר שתמיד אני שרה להם כשאני מרדימה אותם בלילה, או כשהן בוכות. והיא קצת נרגעה. ואחרי כמה דקות היא כבר חזרה לשחק עם יולי כאילו הם לרגע לא הופרדו. זה נותן קצת נחת. ו… אין דרך נכונה לפנות. מצד אחד מאוד פחדנו לדבר איתה על זה כדי לא לעשות לה יותר נזק אם היא עברה משהו קשה. מצד שני אתה חייב לדעת גם כדי לנסות לטפל בה, אם חלילה עשו לה משהו, אם חלילה הרביצו לה, אצל מי הייתה, מי שמר עליה… פרטים שעד היום אין לנו אותם במלואם, אבל ממה שאנחנו מבינים היא לא… לא התעללו בה בשום צורה, היא פשוט הוחזקה אצל משפחה.

אלעד: אתם לא נשארתם שם הרבה זמן לבד רק אתם, כי גם חטופים אחרים הוכנסו לחדר. מעניין אותי מה זה עשה המפגש הזה פתאום עם אנשים, חלקם חברים מהבית, שאתם מגלים שנמצאים בסיטואציה דומה לשלכם?

שרון: אני לא אכנס לפרטים של השמות, כי זה היה כמה פעמים שנכנסו ויצאו אבל… זה קשה. כולם היו מניר עוז, למעט אחת. ו… אתה מתחיל להבין כאילו, שמה לעזאזל קרה באותו יום בשביעי לעשירי, כל אחד נותן את השביב מידע שלו ממה שהוא הצליח להבין, לראות… בשורות רעות שאתה שומע גם, על אנשים שאנחנו כבר, שהם יודעים כבר להגיד שנרצחו באותו הזמן ואתה אומר לעצמך… אתה איפשהו מתחיל כבר להשלים העובדה שכאן אתה הולך לחיות.

אלעד: כי מה? מה פתאום, איזו הבנה פתאום מתחדדת שאת אומרת ממקום של שבועיים זה המון, למקום של אולי זה עכשיו מצב קבוע?

שרון: מהרבה לוחמה פסיכולוגית שלהם.

אלעד: שהם אומרים לך?

שרון: כן. שהם אומרים שויתרו עלינו, שרק המשפחות שלנו מפגינות, שכל עסקה שמובאת לראש הממשלה הוא דוחה אותה… פשוט נותן לנו את התחושה שוויתרו עלינו, שכרגע ההישג הצבאי זה מה שחשוב. שאנחנו פשוט נשכחנו מאחור.

אלעד: וזה עובד?

שרון: ככל שהימים עוברים, כן. כי בהתחלה אתה אומר לא, אין סיכוי, אין סיכוי. טיק טק מוציאים אותנו מפה, אנחנו אזרחים, כאילו מה… הם יעשו את הכל. ככל שהימים עוברים אתה מתחיל לקבל את הגזרה. אתה מתחיל באמת להאמין שוויתרו עליך. ואתה אומר, בין אם מרצון ובין אם לא, אבל אתה אומר, זה כרגע המצב הנתון. כאילו, גם אם נלחמים עלינו כנראה כרגע זה לא מניב שום פרי. ואנחנו כאן. וכל מה שעולה לך בראש זה גלעד שליט ורון ארד. אני אומרת איך זה עכשיו לראות את הבנות שלי פה גדלות בעזה. ומחשבות קשות. מאוד.

אלעד: ומה זה עושה?

שרון: שובר. נפשית. הרבה פעמים הייתי שם ממוטטת נפשית והודיתי לאלוהים שהיו איתי כאלה נשים מקסימות מהקיבוץ שלקחו פיקוד על הבנות וכולם נהפכו שם להיות דודות וסבתות ו… כשאני ודוד פשוט קרסנו נפשית אז הם היו שם לגבות אותנו, כשהם קרסו נפשית אנחנו גיבינו אותן. היה שם המון, כאילו… אחד מעודד את השני כי פשוט כל יום מישהו אחר, רובנו, נשברים וכל פעם צריך לנסות לעודד מחדש. ואז אתה שומע שיש עוד צד מחו"ל שמתערב וזה נוסך בך איזושהי תקווה ו… גם זה בסוף לא יוצא לפועל ואתה עוד הפעם נשבר, אתה עוד פעם הרשית לעצמך לקוות, ושוב פעם זה נופל. אתה כבר מתחיל ממש להשלים עם העובדה שזהו, אתה נשאר פה.

אלעד: כלומר מה, התקווה היא דבר מסוכן בשבי?

שרון: התקווה אצלי הלכה קפוט בשבי. אני כבר באיזשהו שלב, לא זוכרת כבר באיזה שלב, אמרתי כבר, לא מאמינה יותר בכלום, לא מאמינה שנצא מכאן, לא רואה סיבה להתפלל. פשוט יאללה, תתעוררו, תשלימו עם זה שאנחנו כאן. אין מה לעשות.

אלעד: אמרת את זה לאחרים כלומר?

שרון: גם, כן.

אלעד: ואיך הם הגיבו?

שרון: שאסור, שצריך להמשיך להתפלל, ולחשוב חיובי, ושיוציאו אותנו, ופה… ואתה יודע, גם להם יש את הרגעים שפתאום הם נשברים ומרגישים את החוסר תקווה הזה. אבל אני הייתי המיואשת מכולם, לדעתי. במיוחד שאני כל יום רואה את הבנות שלי, במיוחד שהם היו, כשהיינו משכיבים אותן לישון, ואני ודוד מסתכלים עליהם, ואני אומרת, מה… מה עשינו רע שילדות בנות שלוש צריכות להיות מוחזקות בשבי, בעזה? וזה שובר אותך. אתה פשוט מסתכל עליהם שתי מלאכיות קטנות, ישנות. נאלצות להתמודד עם… להיות בחדר סגור, בלי צעצועים, בלי אוכל בלי כלום. מדברת על גם ימים קשים שגם ממש ממש לא היה מה לאכול. וכולם הוציאו מהפה בשבילן. וגם זה היה מעט מדי. ואתה אומר לעצמך כאילו… מה עשינו רע? איך הגענו למצב הזה?

אלעד: מתי התחיל איזשהו דיבור או הבנה שאולי הולכים לקראת שחרור?

שרון: היו כמה פעמים כאלה שהם נתנו לנו את התחושה הזו. אבל אני זוכרת שהיה יום אחד מסוים שממש שמענו צהלות. ואתה יודע מצד אחד אמרנו, או שחלילה הם פגעו במישהו מאוד מאוד חשוב, או שמשהו מתקדם. ואז הם הביאו לנו את הבגדים הארוכים. אותם בגדים מפורסמים שאיתם יצאנו. ואנחנו די לא היינו בטוחים. אתה אומר זה שני סנריוז [תרחישים] מאוד שונים. קיצון אחד זה או שהולכים פה, מלבישים אותנו טוב טוב לחורף, כי יש לנו עוד זמן לבלות כאן ונהיה קר. או שמתארגנים לשחרורים.

ולמחרת הוציאו את אחת המבוגרות מהחדר שלנו והעבירו אותה לחדר אחר וביקשו ממנה למדוד את המעיל, אז הבנו שזה קורה. עד שהם באמת הסכימו להגיד לנו שזה קורה, זה היה באותו יום שהחליטו לקחת את דוד. ואז נודע לנו שבאמת יש עסקה. אמרו לנו שהעסקה כרגע כוללת נשים וילדים ואותו לוקחים למקום עם גברים אחרים. ואז אמרו לנו שזה עסקה של ארבעה ימים, ארבעים חטופים.

אלעד: הם אמרו את זה בגאווה? בשמחה? בפנים חתומות?

שרון: אתה יודע, אחד מהם בא ושואל אותי, למה את בוכה? אמרתי לו, הם לקחו את בעלי, איך אתה שואל אותי דבר כזה בכלל? ואז זה פעם ראשונה שאמרו לי, אבל אחותך יוצאת היום. ואני אמרתי, אם היא יוצאת היום סימן שהיא נפגעה קשה. כי מי יוצא ראשון, ביום הראשון? פצועים קשה, מבוגרים. מה שתיארנו לעצמנו שיקרה.

אלעד: עד אז בכלל לא ידעת שהיא בחיים.

שרון: לא ידעתי שום דבר. מבחינתי לפי התיאור של אמה, היא מתה. זה משהו שליווה אותי בכל לילה, האשמה שהיא באה לבקר אותי, שהיא נשארה לישון אצלי, שבגללי זה קרה לה. להרגיש את האשמה על זה שבין אם היא מתה או בין אם היא פצועה זה קרה בגללי. במרכאות.

אלעד: אני קצת חושש לשאול על רגע הפרידה מדוד.

שרון: הרגע הכי קשה בחיים שלי. זה הרגע ש… שבאמת שבר אותי. לא, לא ידענו כמה זמן יש לנו. ואנחנו פשוט מתחבקים שם. זה היה בסוף איזה שלוש שעות שאני פשוט מתחננת בפניו שיקחו אותי איתך, אני רוצה לבוא איתך, אני לא רוצה שתהיה לבד. יטפלו בבנות, המשפחות שלנו ידאגו להם, אני לא יכולה להשאיר אותך לבד. ובוכים. והוא בוכה ואומר לי, אני מת מפחד. אני בוכה, והבנות בוכות ואומרות, שלא ייקחו את אבא שלנו, למה לא לוקחים אבא אחר? הוא התחיל למכור להם סיפורים שהם רק הולכות, שאבא רק הולך לעזור למבוגרים ועוד כמה ימים הוא גם יבוא לבית של סבא וסבתא. רגע הכי קשה בחיים שלי.

אלעד: וזה לא שבאמת הייתה לך בחירה, אבל זו תחושה נוראה של להיות קרועה בין בעלך לבין הבנות.

שרון: נכון. הוא כל הזמן אמר לי, מהרגע שנחטפנו, למרות שהם כל הזמן אמרו לנו שמשפחות יצאו ביחד, הוא אמר לי, את תראי, הם יפרידו את הגברים בסוף. ייקחו את הגברים לבד. והוא צדק. לצערנו הרב הוא צדק. לא היה לנו שום סיי בזה. פשוט עובדה.

אלעד: ואני מניח שזה מאוד שינה את הימים שבאו אחר כך. ואם היית מיואשת לפני, איך זה השפיע?

שרון: כן, נשארו לנו עוד בערך שלושה ימים, יומיים וחצי עד השחרור שלנו. בלילה הראשון אני הייתי אאוט לגמרי. כל הבנות שם גיבו אותי. ו… למחרת ניסיתי לתפקד כמה שאני יכולה, אבל גם הבנות, הרגשת את השינוי בהתנהגות שלהם, הם גם כבר איבדו את זה. והחוסר שלו הורגש מאוד. עוד עכשיו הוא מורגש, אבל שם בכלל כשזה עוד היה טרי. ו… בלית ברירה נאלצתי להעמיד פנים בשבילן לפחות, כדי לתפקד. ואני מודה לאלוהים שהיה לי את הנשים שם שהיו איתי בחדר, המדהימות מהקיבוץ שלי ששמרו על השפיות שלי, ושמרו על הבנות שלי, במיוחד שאני וקרינה ו… שום דבר לא באמת יכול להיות אבא, רק הוא. הוא צריך לחזור.

אלעד: כשלקחו אתכם והעבירו אתכם לצלב האדום, התמונה הזאת נחקקה אצל כל כך הרבה אנשים. איך היה הרגע הזה? זה רגע… איזה רגע… שוב, את יודעת, אי אפשר להשתמש במילים כמו משמח, אבל יש הקלה מסוימת? איך זה מרגיש?

שרון: זה נותן תקווה פעם ראשונה שאתה מבין ש… משהו מתקדם, שזה באמת הולך אולי לקרות, אבל אתה אומר לעצמך עד שאני לא יוצא מעזה שום דבר לא סופי. וזה אותו דבר כמו שעכשיו אומרים לי עם העסקאות. כולם, אתה יודע, חברים וכאלה, אומרים, איזה יופי, משהו מתקדם. ואני אומרת, תקשיבו לי, עד שאני לא אראה אותו פה לידי אני לא מאמינה בכלום. אני לא מפתחת תקוות על כלום. אני כבר פיתחתי כל כך הרבה פעמים בשבי תקוות. כל כך הרבה פעמים פיתחנו תקוות שהלכו קיבינימט, אז… אני לא יכולה להרשות לעצמי לפתח את התקווה הזאת.

וגם כשכבר עברנו לצלב האדום, הפחד הזה, כי אין להם שום נשק באוטו, כלום. והאנשים שם קופצים בדרך. ואני כל הזמן שואלת, מתי אנחנו מגיעים כבר, מתי אנחנו מגיעים כבר, כולי פקעת עצבים. ואז כשהגענו לכרם שלום, והיא פתחה את החלון, והוא אמר לה שם איזה משהו בעברית החייל, איזה משהו בעברית, אני פשוט… יצאה ממני איזושהי זעקה כזאת ובכי היסטרי ורעידות בכל הגוף שלא להאמין שזה נגמר. אבל אתה רק חושב שזה נגמר, כי דרך ההתאוששות של כמה ימים אתה אומר לעצמך, הסיוט רק התחיל. במיוחד כש… אתה יודע, הייתה לי עוד תקווה בשלושה ימים הראשונים אחרינו כשהמשיכו. [לשחרר חטופים]

ואז באמת כשהפסקת האש נפלה אני הבנתי ש… הסיוט שלי רק התחיל. אני חיה את השביעי לעשירי עד היום.

אלעד: כשאת אומרת 'הסיוט' את מדברת על זה שדוד שם, כלומר עוד בכלל לא הגענו לשלב שבו את מתחילה לעכל ולטפל בנפש שלך.

שרון: בדיוק. אני עוד לא יכולה בכלל להתחיל לעבד ולעכל את מה שקרה שם ולהתמודד עם זה כמו ש… רוב האנשים שעברו את השביעי לעשירי יכולים. כי אני מבחינתי עדיין שם, הוא שם ואני שם, הלב שלי קשור בשלו ועד שהוא לא יחזור או ש… לא רוצה אפילו להגיד את האופציה השנייה, אבל עד שלא תהיה ודאות כלשהי אני… תקועה.

אלעד: את יודעת משהו מאז שעזבתם?

שרון: לא. רק שהוא הורד למנהרות. זה הכל.

אלעד: ומה אומרים לבנות, שכמו שאמרת, שואלות?

שרון: את האמת. בהתייעצות כמובן עם פסיכולוגית. יש להם הרי פסיכולוגית, אתה יודע, אנחנו, עוד לא היה מקרה כמו שלנו של פדויי שבי, אז הכל הוא מאוד ניסיוני, אבל זה טיפול של טראומה בגיל הרך. והיא אמרה להגיד להם את האמת. אני יודעת, אבא עדיין בעזה, אנחנו מאוד עובדים קשה על לנסות לשחרר אותו משם, ואנחנו מאוד מקווים שבקרוב הם יחליטו שגם תורו לחזור. שהוא יחזור אלינו. וזה… זה סיפור שאני לא יכולה להבטיח להם באמת שהוא אמיתי, אבל זה כרגע הנרטיב שאיתו אני צריכה ללכת, כי הן יודעות מה זה עזה, הן יודעות ששם אבא נשאר, וכל הזמן השאלות מתי הוא חוזר, אני רוצה את אבא. וזה כל פעם לחזור על אותו נרטיב של אבא עוד שם, הם עדיין לא משחררים אותו, ואנחנו מחכים. מחכים בקוצר רוח כבר ליום שהוא יחזור אלינו. אז בינתיים בהצעתה, אחת מציירת לו ציורים, והיא מאוד מתרגשת ושומרת, לא נותנת לאף אחד לגעת בזה. השנייה יותר הדחיקה, ורק עכשיו היא קצת מתחילה יותר לדבר עליו, שזה טוב, זה הטיפול של הילדים. זה היה הרבה יותר טוב מאשר שכמעט חודשיים היא לא דיברה עליו ועכשיו היא מתחילה לדבר - אני בוכה, אני כועסת כי אבא לא כאן. משפטים שלא דמיינת על עצמך שילדה בת שלוש תגיד ש… [הן] כל כך חכמות שלצערי הברכה הזו היא קללה כרגע, כי ההבנה שלהן היא מעל ומעבר והן מבינות כל מה שקורה סביבן וכל מה שקרה סביבן. וזה מקשה על תהליך ההחלמה שלהן. במיוחד שזה לא באמת, אתה יודע, אוקיי, סיימנו חוזרים לפחות לסביבה מוכרת. לא. זה הבית נשרף, אין מגורים יותר בניר עוז, זה להתחיל הכל מאפס במקום אחר ועוד בלי אבא. מציאות מחורבנת.

אלעד: יש כעס?

שרון: הרבה. על זה שהפקירו אותנו. איפה כולם היו? אני תמיד אמרתי לעצמי וגם לאחיינית שלי אמיליה שלמרבה האירוניה שאלה אותנו באותו יום שישי, אז לא… לא יהיה לנו פה צבע אדום, נכון? אמרתי לה, מה פתאום, ממי עכשיו הכל רגוע, הכל בסדר. וגם לאחותי תמיד אמרתי, זה נראה לך כל כך קרוב אבל את הרבה יותר נגיד בטוחה פה מאשר במרכז. יש לנו פה את הצבא יש פה את החומות את הזה… איפה כל זה היה בשביעי לעשירי? איפה?

רק בשתיים בצהריים הגיעו לקיבוץ שלנו אחרי שכבר אזרחים תושבים התחילו לצאת ולעזור אחד לשני. כל המחבלים כבר לא היו שם, כל האספסוף לא היה שם. הם הספיקו לשחק כדורגל במגרש שלנו, לשבת ולאכול בבתים של אנשים… אז כן, יש הרבה כעס.

אלעד: אז אני שואל אותך לסיום שרון שתי שאלות, בתור מי שמאוד לוקחת שליטה ומאוד מפוכחת, מה בעצם את עושה עכשיו ומה את רוצה שיקרה? והשאלה השנייה היא מה אנחנו יכולים לעשות, כולנו?

שרון: תראה, בגדול מה שאני מנסה לעשות, עם כל הקושי שבדבר, זה להשמיע את הזעקה שלו ואת של כולם, מה שהם לא יכולים לעשות בעצמם. כי לא משנה כמה הם ינסו להשתיק אותנו אנחנו לא נשתוק, כי… הם לא יכולים לזעוק את זה, ואם הנושא הזה ירד מסדר היום והחשיבות שלו תרד מסדר היום, הם פשוט יינמקו שם. ואנשים שוכחים את זה כי אולי זה לא המישהו הקרוב אליהם, אבל זה יכל לקרות לכל אחד אחר. זה ביש מזל שזה קרה לנו, אבל אנחנו צריכים שכולם יעמדו מאחורינו כמו משפחה אחת גדולה. וכשאני יצאתי, ולראות מה נהיה מהמדינה, אני פשוט הייתי בהלם, הלם מוחלט לראות את ההתאחדות של כולם. ואני מאמינה שזה היה מנוע לחץ הכי גדול בעסקה הראשונה שהחזירה אותנו.

בגלל זה אני אומרת לכל מי ששומע, תמשיכו להילחם איתנו, זה לא מספיק לנו להיות המשפחות לבד, אנחנו צריכים את כל עם ישראל, זה לא עניין פוליטי בכלל, זה פשוט עניין שכולנו מקדשים את הערך של החיים פה במדינה הזו, בניגוד ל… אתה יודע מי. אבל אם לא יעזרו לנו להשמיע את הצעקה הזו ואת החשיבות הזו, ולשים את זה על סדר היום, כדבר ראשון, כל יום, לפני הכל, כי לכל שאר הדברים יש את הזמן שלהם, אבל לבעלי, לגיסי, ולכל שאר החטופים אין את הזמן הזה. אנחנו רואים את זה בסרטונים הנוראים שהם מוציאים, אנחנו רואים את המצב שלהם. אנחנו העדנו על המצב שלנו שם. הם כבר עברו [בשבי] את הכפול זמן מאיתנו. זה לא הולך ונהיה טוב יותר.

וככל שאנחנו נחכה יותר, אנחנו פשוט נקבל גופות. זה הכל. אז כמו שהעם המדהים הזה התגייס ועדיין מתגייס, אני רק מבקשת שימשיכו עם זה, להמשיך להשמיע את זה לעולם, להמשיך לגייס כל אדם בעל השפעה שבאמת יכול להניע משהו, גם בעסקה, גם במודעות, כל דבר כי… אנחנו יודעים איך זה מצטייר בעולם. אנחנו… אנחנו צריכים שיבינו באמת מה קורה כאן. ואנחנו צריכים את כולם לצידנו. וזה מה שאני, לפחות כשאני מדברת, מנסה לעשות, לעורר את המודעות לתנאים הקשים שהיו שם, ללוחמה הפסיכולוגית, לטרור הפיזי שאנחנו יודעים שעברו שם ועוברים שם. אני, תודה לאל, לא נחשפתי לזה, אבל שמענו עדויות גם בוועדות בכנסת על נשים שנפגעו מינית, על גברים שנפגעו, על מכות, על התעללות, על… זוועות שאי אפשר בכלל לתאר. ואם זה לא מדגיש את הדחיפות בהוצאה של כולם משם, אבל כולם עד אחרון החטופים והגופות אז אני באמת לא יודעת מה עוד צריך כדי לעורר פה מישהו.

אלעד: משהו שאת רוצה להוסיף?

שרון: שאם בדרך לא דרך, זה יגיע לדוד, שתדע שכמה אני אוהבת אותך, ולא מוותרת עליך והבנות מאוד מתגעגעות אליך, ואני מתגעגעת אליך. ואתה חייב לחזור אלינו. חייב.

[מוזיקת סיום איטית]

אלעד: שרון, תודה רבה.

שרון: תודה לך, אלעד.

אלעד: וזה היה אחד ביום של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק חפשו אחד ביום הפודקאסט היומי העורך שלנו הוא רום אטיק. תחקיר והפקה דני נודלמן, שירה אראל ועדי חצרוני. על הסאונד מור הרטוב. יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו. אני אלעד שמחיוף אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

11 views0 comments

Comments


bottom of page