אחד ביום - שנה חדשה, רחוק מהבית

היום מתחילה שנה חדשה בבית הספר: זה רגע מרגש, מתראים עם כולם אחרי החופש הגדול. אלא שהשנה לא מעט תלמידים, וגם מורים- לא יחזרו לבית הספר 'שלהם': עמית דאי ושי-לי אקרמן למשל, שניהם עולים לכיתה יב', וגם המורה, גדעון ריאטי, יתחילו את שנת הלימודים הזו רחוק מהבית, בבתי ספר חדשים- והם לא לבד. הפעם, אחרי שנתיים של מלחמה, ולמרות שגם לצפון וגם לדרום מותר כבר לחזור, אנחנו עם האנשים שאחרי הרבה מחשבה, בחרו להתחיל את שנת הלימודים החדשה רחוק מהבית.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/09/2025.

[חסות]

[מוזיקת פתיחה]

אלעד: היום יום שני, 1 בספטמבר ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

[מוזיקת פתיחה מסתיימת]

עמית: אני עמית, אני משדה נחמיה, בן 17. אני מתחיל כיתה י"ב ב"תיכון מגידו" ב… בעין השופט, וגר בגבעת עוז.

אלעד: אם הייתם שואלים את עמית דָאִי אם הוא יגיע לרגע הזה, לקו הסיום של התיכון לכיתה י"ב, לא תמיד הוא היה אומר לכם שהתשובה היא חיובית.

עמית: מאוד תלוי בתקופות. יסודי הייתי בלאגניסט לא נורמלי. היה לי הפרעות קשב מאוד מאוד קשות והיפראקטיביות, ו… עם ה… עם השנים הבית ספר גם לא כל כך הצליח להכיל את זה. בכיתה ה' העבירו אותי לחינוך מיוחד של בעיות התנהגות, שעה וחצי מהבית. הייתי נוסע כל בוקר. מהרגע שאמרו לי שאני… שמעבירים אותי לחינוך מיוחד, מאוד רציתי לחזור ל… לרגיל, לכיתה רגילה, לחברים, לבית. וזה… זה לדעתי מה שדחף אותי בעיקר, גם התוכנית של הבית ספר עצמה, שהיינו הולכים בימי חמישי ל… ל"זיו נעורים" בעכו, ל… לעשות פעילות תוך כדי אה… גלישה או קיאקים או כל מיני דברים כאלה. הכל ביחד, מאוד דחף אותי להבין מה אני רוצה להיות, ואת הדרך שאני רוצה לעשות.

[מוזיקת רקע]

אלעד: בהרבה עבודה קשה, בהרבה התמדה, עמית הצליח לשנות כיוון. הוא למד להתמודד עם כל מה שהפריע לו להיות תלמיד טוב. הוא למד ללמוד, ללמוד טוב, וחזר לבית הספר יחד עם החברים. בשנת 2023 עמית התחיל כיתה י' בתיכון עמק החולה בכפר בלום עם המון שאיפות ועם המון תקוות.

עמית: גם לא תמיד זה היה ברור שאני אגיע למקום הזה של לקראת הסיום ו… ובגרויות וזה, כזה תמיד משהו שמאוד דיברו עליו אבל הוא, עד התיכון לא קרה באמת. ובעצם כן, זה היה מאוד מרגש, כביכול, להתחיל את התיכון אבל… אבל הבנתי שאני עם מטרה ו… ולסיים עם הציונים הכי גבוהים שאני יכול ולעשות את המקסימום שאני יכול כדי להגיע למקום הכי גבוה.

שי-לי: אז אה… אני שי-לי. אני עוד ממש חמישה ימים יהיה בת 17. אני ממש מחכה לזה. אני עולה לכיתה י"ב, ובמקור אני משדרות, גרתי בנהלל ועכשיו אני… ספציפית עכשיו בזמן ה… קרוב הזה, אני גרה בראשון עכשיו.

אלעד: גם שי-לי אקרמן מתחילה היום את הלימודים בכיתה י"ב, ואצלה התיכון לא היה שאלה של 'אם', אלא שאלה של 'נו, מתי כבר?'

שי-לי: חיכיתי ממש לתיכון. כאילו, אני חושבת שבמיוחד בשנתון שלי, כאילו אתה אתה נורא מחכה להגיע לתיכון, כי כאילו כשאתה מגיע לתיכון, אתה פתאום מבין, 'וואו, אני גדול! עוד קצת ואני עוזב', כאילו… אתה פתאום לומד חומר הרבה יותר קשה, ופתאום בגרויות צצות לך, עד כמה שזה נשמע מפחיד, אבל, אתה פשוט מחכה כבר. וללמוד נושאים חדשים וגם ברמה של לעשות כאילו מגמות, אם זה תיאטרון, אם זה גאוגרפיה, ללמוד עוד דברים שאתה באמת באמת אוהב ורוצה לחוות. אני חושבת שכאילו, כשרק… כשהתחיל כיתה י' כבר חיכיתי כאילו להתחיל תיכון ולהיות מהגדולים. ממש, כאילו ממש חיכיתי לזה.

[מוזיקת רקע]

אלעד: כששי-לי ועמית הציגו את עצמם, אפשר כבר היה להבין חלק גדול מהסיפור שאנחנו נעסוק בו היום. למקרה שפספסתם, אני אסביר. שניהם לא נמצאים במקום שבו הם אמורים להיות. שניהם התפנו מהבתים שלהם אחרי שבעה באוקטובר, עברו לגור במקומות חדשים, ועברו ללמוד בבתי ספר חדשים. עכשיו, כשהתחילה שנת הלימודים החדשה, שנתיים אחרי, כשהם בשנה האחרונה ב-12 שנות הלימוד שלהם, עמית ושי-לי יכולים לחזור, יכולים לחזור הביתה לבית הספר. אבל שניהם בחרו שלא. והם לא לבד. [מוזיקה מתגברת] אז הפעם על שני תלמידים ומורֶה שהגיעו לכיתה י"ב, אבל אחרת ממה שחשבו. אחרי הרבה אתגרים, הרבה קשיים ובעיקר, מרחוק.

[מוזיקת רקע מסתיימת]

שי-לי: עזבנו את שדרות אחרי יומיים וחצי בממ"ד. עזבנו ב-9 לאוקטובר בצהריים. נאלצנו לבחור כאילו… אם בורחים או לא. כאילו, זה או חיים או מוות. ואז ישר טסנו משם ונסענו לנהלל. תוך כדי, כאילו, אמרנו לא אכפת לנו מה, אנחנו נוסעים לצפון. לא משנה מה. פשוט אבא שלי מתחיל לנסוע לצפון, אין לנו מושג לאן, אין לנו מושג מה. אני, אח שלי התאום, אמא שלי, בטלפונים לחפש מקומות. בטלפונים מחפשים, מחפשים, מחפשים, לא מוצאים. מחפשים, לא מוצאים. ואז כבר היה שלב שם, אמרנו, 'טוב, בוא נעצור באיזה מקום, נהיה שם'. הבנו, לא מתאים לנו, כאילו, כי במקום הזה היה מפוצץ במשפחות, כאילו, משפחות שגם ברחו. ואז אנחנו ממשיכים לחפש, ואז מצאנו את נהלל. מצאנו אנשים הכי מתוקים שיש, שהציעו לנו לבוא ולגור אה… כאילו בית מעליהם, שהם במושב שקראו לו נהלל, אני לא הכרתי את נהלל, האמת, לפני השביעי לעשירי.

[מוזיקת רקע]

אלעד: בזמן ששי-לי והמשפחה שלה עשו את הדרך מהדרום לצפון, עמית עשה את הכיוון ההפוך. מהצפון הרחוק, שדה נחמיה, המשפחה התחילה לנסוע לכיוון דרום.

עמית: בתחילת המלחמה, כאילו, התפנתי לאורנית, לסבתא ו… ושם אחרי שבועיים, כבר, שלושה שבועות התחלנו אני ואחותי התחלנו ללמוד שם בתיכון. אז כן כזה, פתאום, הבנו… אוקיי, אנחנו לא נלמד בעמק החולה את השנה הזאת כנראה, או לפחות את חלקה, וזה לא הולך להיראות כמו שחשבנו שזה הולך להיראות, כאילו, פתאום נפלה כן איזה הבנה שזה לא הולך להיות שגרתי כמו שחשבנו שזה יהיה.

אלעד: לאמא של עמית היה מאוד חשוב שלמרות המעבר, למרות המציאות הלא יציבה הזו שנוצרה, תהיה לבן שלה מסגרת החינוכית. יהיה לו לפחות עוגן אחד, בית ספר. אז די מהר עמית הצטרף לתיכון באורנית והתחיל כיתה י' בסביבה חדשה לגמרי.

עמית: זה הרגיש מאוד מוזר שכל החברים מפוזרים בכל הארץ, ואתה לא יודע מה, מתי תחזור הביתה ותחזור לחיות חיים רגילים. אז בהתחלה זה הרגיש כאילו… היה לי קצת קשה, מאוד רציתי את הסוג של החברים שלי ולא, לא קיבלתי את זה לגמרי בבית ספר שמה וב… זה, וזה היה קצת כאילו מאתגר מצד אחד, מצד שני אממ… כאילו, זה נתן לי להיפתח לאנשים אחרים.

גדעון: גם שי-לי, שחיכתה כבר להיות תיכוניסטית, מצאה את עצמה בבית ספר תיכון, כן, אבל בית ספר חדש. בית ספר בנהלל. מקום שהיא לא הכירה בו איש.

שי-לי: לפני השביעי לעשירי, כאילו אתה יודע מה זה מסגרת, אתה יודע מה זה בית ספר, אתה בא, נכנס, לומד. משהו שאחרי השביעי לעשירי, שגם כאילו באים ושמים אותך בבית ספר שאתה לא מכיר, עם אף אחד, אתה לא יודע איך מתנהל שם, אתה לא יודע מי הילדים שם, אתה לא יודע מי המורים שם. אתה לא מכיר שום דבר שם, שמשהו שלי היה מאוד מאוד קשה. אני יכולה להגיד שכאילו איך שהתחלנו בית ספר, היה לי ממש ממש ממש קשה לשבת ולהתחיל ולפתוח מחברת ולהתחיל ללמוד. כאילו אני יכולה להגיד שאחרי שלושה חודשים, ארבעה חודשים כאילו, ועד היום אני עדיין לא קולטת את מה שעברתי. אשכרה מצפים ממני עכשיו לשבת וללמוד? אפילו ברמה שהיה הכי שקט בכיתה, לא יכלתי לשבת וללמוד מרוב המחשבות ומרוב הדברים ומרוב… כאילו, אתה לא יודע מה לעשות עם עצמך. באותו שלב התפוצצה לי הבועה בתור "תיכוניסטית רגילה". השתנה לי כל התודעה, וכאילו, זה הגיע לשלב שכאילו… שדיברו איתי על בגרויות, זה אפילו לא עניין אותי. פתאום אתה בא בתור מפונה, ומישהו שחווה את כל הדברים האלה, אז גם היה בי די כעס. כי אף אחד לא יכול להבין אותי שם, אף אחד לא יכול להבין, מי זאת הילדה הזאת שעברה את השביעי לעשירי בשׂדרות. אף אחד לא יכול להבין אותך, אז היה לי ממש קשה, עוד יותר קשה, כי אף אחד מהשכבה שלי, אף אחד מהחברים שלי, אף אחד לא יכול להבין מה אני חווה.

עמית: החברים כבר אחרי חודשיים-שלושה כבר התחילו לחזור הביתה, ונשארנו אני ועוד כמה חברים היחידים שמפונים, וכל החברים בבית, והבית ספר בצפון בערך נפתח. ובסוף, אה… אני רוצה לחזור לבית ספר, אני רוצה לחזור לחברים בקיבוץ, ל… לבית. ו… המלחמה, כן, לאט לאט רק נהיית יותר ויותר גרוע שמה, כי התחילה במאוד מקום נמוך ורק התפתחה והתפתחה. אבל היא לא הרגישה משהו שאי אפשר להתמודד איתו, באותה תקופה לפחות. וגם לא ממש ידעתי מה קורה שם, אבל מאוד היה חשוב לי לחזור לחברים שלי, לחזור לסביבה שאני מכיר ואני אוהב.

[מוזיקת רקע]

אלעד: כן, גם עמית התגעגע לחברים שלו, לאלו שגדלו איתו ויכולים להבין הכי טוב את מה שהוא עובר. כמה חודשים אחרי שהתחיל את כיתה י' בבית הספר באורנית, עמית התחיל ללחוץ על אמא שלו שתאפשר לו לחזור הביתה, לצפון, לבית הספר בכפר בלום. בסוף, אמא הסכימה. ועמית חזר.

עמית: עכשיו, ההרכב מאוד מצומצם, היינו שני כיתות במקום שבע בתוך השכבה. מאוד מאוד מעורבב, מאוד מאוד שונה. זה הרגיש מאוד מאוד אה… מאוד מוזר. למדנו ארבע שעות ביום, ארבע ימים בשבוע, כי זה מה שהיה אפשר ללמד. באמצע היום אזעקות. כל מי שיש בבית ספר נכנס לאותו מקלט צפוף ו… וזה משהו שהוא כבר די בשגרה, שכמעט כל יום תופסת אותנו באמצע היום אזעקה, ואז כבר כאילו, גם לנו כבר, אנחנו לא יכולים להקשיב יותר, ובערך נגמר היום כאילו.

אלעד: שנים של עבודה קשה היו בסכנה לרדת לטמיון. כל המאמץ שעשה עמית כדי להתמודד עם הקשיים, כדי להפוך לתלמיד טוב יותר, הכל עמד עכשיו במבחן, בבית הספר שלו, בצפון - בית ספר שהפך בחסות המלחמה למעין מוסד חינוכי מאולתר.

עמית: אז אה… הגיעו המבחנים, הגיע תקופת המבחנים. והבנתי שזה לא המקום, אה… שאני יכול לעשות בו גם את י"א. כי אם אני אעשה בו את י"א, זה באמת לזרוק לפח את כל העבודה הקשה שעשיתי. והגעתי למצב שאני אומר לאמא ש… אם אני לא מוצא לי מקום שהוא טוב לי, אחר, אני נושר.

אלעד: חסות אחת וממש מיד חוזרים.

[מוזיקת רקע]

[חסות]

אלעד: עצרנו בנקודת השפל של עמית ושל שי-לי, שני תלמידי תיכון שנאלצו להתפנות מהבתים שלהם בעקבות המלחמה, ועברו לבתי ספר חדשים, שבהם מאוד התקשו, עד כדי כך ששניהם שקלו לפרוש מהלימודים בכלל. זה לא סוף הסיפור שלהם. אבל ביום שבו נפתחה שנת הלימודים, חשבנו שיש עוד צד ששווה להביא, עוד סיפור שרצינו להביא.

למשל, הסיפור של גדעון ריאטי, מי שבמשך שנים לימד בתיכון בקריית שמונה.

[מוזיקת רקע]

גדעון: הבית ספר בקריית שמונה, "תיכון אורט דנציגר", הוא בית ספר מדהים. זה למעשה זה הבית החינוכי שלי. אני, תפקידי היה מחנך בתיכון, י'-י"ב, רכז ספרות וגם קשור למשלחות לפולין.

אלעד: את תחילת שנת הלימודים של 2023, גדעון פתח בדף חלק. הוא היה אמור לחנך בשנה ההיא כיתה י', תיכוניסטים חדשים, עבורו - תלמידים חדשים שהוא לא הכיר.

גדעון: מאוד, מאוד מרגש. תמיד להתחיל מחזור זה… זה התרגשות, להכיר את התלמידים החדשים, זה צוות מחנכים חדש. אז אני אישית מאוד התרגשתי, אבל אה… מהר מאוד השנה הזאתי, אתה יודע, הסתיימה.

אלעד: כבר ב-8 באוקטובר, גדעון והמשפחה התפנו מהבית שלהם בכפר בלום, ונסעו דרומה לערבה, אל ההורים שלו.

גדעון: איפשהו בנאיביות שלי, ביני לבין עצמי חשבתי שבטח תוך אה… שבועיים, חודש, נחזור לצפון. ובדצמבר כבר הבנתי שזה לא יקרה. הבית ספר שלנו, כן, לזכותו ייאמר, שלקח לנו עניין של שבוע שבועיים, רגע לחדש את הקשר עם התלמידים. התחלנו לעבוד על טבלאות אקסל, לראות כל תלמיד באיזה מלון הוא נמצא, מי איתו, מי איש הקשר, ובעצם אנחנו, המחנכים של בית ספר, התחלנו ליצור קשר ברמת היומיום עם התלמידים, להבין כל אחד איפה הוא נמצא, ובהמשך גם קמו מרכזי לימוד של בית ספר בכל מיני מקומות בארץ. עשינו טיולים שנתיים, אספנו את כולם מכל הארץ, מאילת ו… בעצם מטבריה עד אילת, אספנו ועשינו טיולים שנתיים, וניסינו לקיים מפגשים, אבל כמו שאמרת, זאת לא הייתה שנה רגילה וזה לא היה דומה לשום דבר.

[מוזיקת רקע]

אלעד: השיחות האלה עם התלמידים היו מאוד מוזרות. בסוף, מה אפשר לומר לכיתה חדשה שהתפזרה בכל הארץ? מה אפשר לומר כשאתה מחנך, ובעצמך, אתה נמצא מרחק מאות קילומטרים מבית הספר?

גדעון: לגמרי. עכשיו בוא תשמע יותר מזה. אני לא מכיר את התלמידים האלו באמת. מה… מה היינו ביחד, אה… שבוע? שבועיים? אנחנו לא… לא מכירים אחד את השני. זה היה קשר מאוד מוזר אפילו, הייתי אומר. כי אני מתקשר למישהו שאני לא באמת מכיר, ואני מנסה להבין, ואני מנסה… וכמו שהוא עכשיו תקוע באיזה מלון ב… לצורך העניין, בטבריה או ב… תל אביב או באילת, אני גם נמצא מחוץ לבית שלי, אני נמצא מחוץ לחיים שאני מכיר. כמובן שזה קשר מאוד חשוב, אבל אה… לא יודע, הקשר היה מוזר. הוא היה מוזר, הוא לא היה קשר טבעי. אה… הייתי שמח להכיר אותם שנה קודם.

אלעד: די מהר, היה ברור שהניסיון לתחזק איזה קשר בשלט רחוק בין חברי הכיתה, הניסיון להחזיק את כיתה י' כ-ישות מגובשת אחת, נועד לכישלון. כמו עמית, כמו שי-לי, גם בני הכיתה של המחנך גדעון התמודדו עם כל כך הרבה אתגרים וקשיים שזה פשוט לא עבד. גם המורה, גדעון בעצמו, הקשיים האלה הרי לא פסחו גם עליו.

גדעון: היה קשה לקבל החלטה אם אני חוזר או לא חוזר, כי המלחמה המשיכה כל הזמן בצפון. כלומר, גם אם אני אגיד 'כן, אני חוזר', אין לזה שום תוקף, כי פיזית לא יכלתי להיות שמה. אני חושב שסביב אפריל-מאי החלטתי שאני אשאר עוד שנה בדרום. בעיקר בעיקר בעיקר בשביל היציבות של… שלי, אבל, ושל זוגתי, אבל יותר מזה - של הילדים שלי. הבנתי שאני חייב לתת להם… להם ולעצמי איזושהי יציבות. אני מדבר איתך על תקופה של כל יום, ממש אני נזכר בזה, כל יום, מחשבות ביני לבין עצמי. אני חוזר, אני לא חוזר. מה יהיה נכון לעשות? האם כדאי לי להיכנס להשתלב בבית ספר בערבה? האם לא כדאי? עכשיו, ככל שהמחשבות האלה קיימות ומתגברות, אתה לא מצליח בשום צורה להניע את החיים שלך מחדש.

[מוזיקת רקע]

אלעד: ההתלבטויות היו שם כל הזמן, אבל באופן כללי לא באמת הייתה שאלה. המשפחה של גדעון כבר התמקמה בערבה. הם התגברו על קשיי המעבר, הילדים שלו התאקלמו במערכת החינוך. כל זמן שבית הספר התיכון שהוא עובד בו בקריית שמונה, היה סגור, לא באמת היה טעם לחזור חזרה צפונה. אז התשובה הייתה מאוד ברורה.

אלא שאז בית הספר "דנציגר" נפתח. וגדעון באמת היה צריך לקבל החלטה.

גדעון: למעשה, פורים האחרון היה הזמן שחזרו לקריית שמונה, ופתחו את בית ספר. לא הייתי שם, אבל מאוד מאוד התרגשתי. וכן, ומפורים הייתה הייתה לי התלבטות, כי כאמור טוב לי בקריית שמונה ואני אוהב את הבית ספר, אבל בכל זאת העדפנו לתת עוד שנה רגע ו… המעבר הראשוני, ברור שהוא היה מטלטל, והוא גם היה כמובן, מן הסתם, לא לא במכוון ואף אחד לא רצה אותו, אבל הוא כל כך הורגש על הילדים שלי, נגיד את זה ככה, שאנחנו אמרנו לעצמנו, 'לא, אנחנו לא נעשה את זה עכשיו עוד פעם'. אני עם עצמי, כן, כל הזמן מחשבות, וזה… וזה לא פשוט, אבל לעת עתה זה… זו ההחלטה. והנה מחר מתחילה שנת לימודים חדשה ואני עדיין פה, בערבה.

אלעד: כן, גם את שנת הלימודים הזו גדעון פתח כמורה בערבה ולא בקריית שמונה. הכיתה שקיבל לחנך לפני שנתיים, היום היא כבר כיתת י"ב. כיתה מעורבת של תלמידים שהתפזרו וחלקם, לפחות, חזרו בחזרה. הם תלמידים שלמדו במקומות שונים, ברמות חינוך שונות. עכשיו הם אמורים לחזור להיות יחד, כיתה אחת. ומולם ניצבים מורים. גם המורים התפזרו. גם ביניהם חלק לא חזרו. גם המורים לימדו תלמידים אחרים, בכיתות אחרות, נושאים אחרים. וגם המורים אמורים מהיום, לכאורה, לחזור לשגרה, כאילו לפני המלחמה.

גדעון: אני לא יודע להגיד לך באחוזים, אבל מהצוות שהתחלנו את כיתה י', ארבעה מורים לא חזרו, אני חושב, מתוך עשר כיתות. יש חבר טוב ש… הוא ומשפחתו היו בתאילנד. אני לא יודע כמה הוא יחזור. חבר אחר שעבר לגור בעמק יזרעאל. חברה שעברה לרעננה. כאילו, לא כולם חוזרים. הרוב חוזר והרוב מדהים כמובן, וכל מי שחוזר זה מדהים. אבל לא כולם חזרו.

[מוזיקת רקע]

אלעד: שאלנו את כתבנו בצפון, גיא ורון. לפי הנתונים הרשמיים כ-20% מתושבי קריית שמונה לא חזרו לעיר. אבל צריך לקחת בחשבון שגם הנתונים האלה עלולים לבלבל. כי יש את מי שאומר שבתוך אותה חמישית אפשר למצוא בעיקר משפחות צעירות עם ילדים קטנים. ובכך אם מסתכלים בתוך כיתות א', אפשר לראות בקריית שמונה אפילו עד 40% של כיסאות ריקים ואלו כיסאות שפעם היו מלאים. גדעון, שנשאר בערבה, הוא אחד מאותם אנשים שבינתיים לא חזר לקריית שמונה.

וגם עמית. עמית כבר חזר ללמוד בצפון. התקשה, רצה לפרוש, מצא את עצמו שוב מחפש בית ספר חדש, ושוב נלחם כדי ללמוד ולהצליח. עמית מצא בסוף את מוסד "שומרייה" של "השומר הצעיר" במגידו. משפחה מקומית נידבה עבורו את מה שנקרא "דירת חיילים", שם הוא גר לבד. המשפחה הזו הציעה לדאוג לו כל זמן שהוא שם. בית הספר המקומי הסכים לצרף את עמית לשורותיו, וזה המקום שבו הוא יסיים את לימודי התיכון שלו.

עמית: התחלתי עם פערים, כמובן. לאט לאט התאקלמתי ומצאתי את המקום שלי, גם חברתית, מדהים כאילו. אני מת על החברים פה ו… פשוט עם הזמן זה… זה היה בסדר לגמרי.

אלעד: גם שי-לי בנהלל. שי-לי שכל כך רצתה להיות תיכוניסטית עם החברות שלה, והגיעה למצב שבו שקלה לנשור מהלימודים. היא חיפשה את המקום הנכון עבורה. כשהבינה שהמשפחה שלה לא מתכוונת לחזור לשדרות, היא מצאה את 'תוכנית היל"ה'. בהתחלה היה לשי-לי קשה מאוד לחשוב על עצמה שם. 'תוכנית היל"ה' מוגדרת בין היתר כפרויקט חינוכי לנוער בסיכון. אבל אז היא הבינה - היא בסיכון. היא בסיכון חברתי, היא בסיכון אקדמי, היא בסיכון לפרוש מהלימודים, בסיכון לסטות לגמרי מהמסלול שבו התקדמה בהצלחה מכיתה א' ולמעשה עד היום.

[מוזיקת רקע]

שי-לי ועמית, כמו גדעון, וגם אחרים, החליטו להישאר רחוקים. להתחיל את שנת הלימודים הזו במקום שבו הם לא היו אמורים להיות בו - בית ספר בערבה, כיתה ב"שומרייה" או חלק מ'תכנית היל"ה'. זו שנת לימודים שנייה שנפתחת בצל המלחמה, ועבורם, מה שהיה פעם אחר, חדש, הפך כבר להיות מוכר. זו הפכה להיות שגרת הלימודים החדשה.

שי-לי: אני לא אשקר, אבל לא, אין מחשבות על לחזור לשדרות. יש לי חברה שם, שהיא… אני נורא נורא נורא קרובה אליה. שהיא אומרת לי, 'תקשיבי, יש פחד…' יש את הפחדים האלה, כי אומנם אין אזעקות כמו שהיה, אבל כשיש אזעקות היא נורא נכנסת ללחץ ולפחד. כי, כאילו, היא באותו ממ"ד שהיא הייתה בשביעי לעשירי. היא באותו מקום, היא באותה נקודה. וגם אני כאילו יכולה להגיד שכל פעם שאני נכנסת לממ"ד, אני קצת נרתעת, כי זה נורא מפחיד אותי עד היום. כאילו, יש את הכאב הזה שאתה רוצה לחזור לחברים שלך, אני רוצה לחזור לחברות שלי, אבל מחשבות על לחזור אין על הפרק. כאילו, זה לא משהו שאני רואה את עצמי חוזרת לשדרות או… או המשפחה שלי חוזרת לשדרות, זה לא משהו שאני חושבת שיקרה.

עמית: ההחלטה הנכונה היא בעצם ל… לסיים את י"ב באותו מקום שכבר התחלתי בו את י"א ולעשות את זה כמו שצריך. תמיד יש איזושהי מחשבה בראש של לחזור. אבל אני מבין באיזשהו מקום, שאם אני יחזור אה… זה כאילו, זה יכול לעשות לי בלאגן הרבה יותר גדול, ואני מעדיף כבר איפה שהתחלתי - לסיים, עם כמה שזה קשה, לסיים פה את י"ב בעצם.

[מוזיקת רקע]

אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. תודה לשי-לי, לעמית ולגדעון.

אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה דניאל שחר, הילה פז, עדי חצרוני ושירה אראל. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

[מוזיקה מסתיימת]

[חסות]