top of page
ליאת קמחי

אחד ביום - לשקם את כפר עזה

אחרי הטבח בשבעה באוקטובר נאלצו תושבי קיבוץ כפר עזה להתפנות מביתם. השבוע, לאחר שהיו מפוזרים במשכנות ארעיים ברחבי הארץ, רבים מהם עברו להתגורר בקיבוץ רוחמה שבנגב. מי שאחראי על המעבר הזה מהצד של כפר עזה הוא ציון - לא קיבוצניק ולא תושב המקום, אלא איש חינוך מירושלים שהפך כמעט בכל מובן לחלק מהקהילה. הפעם אנחנו עם ציון רגב, מנהל תוכנית החומש במערכת החינוך של מזרח ירושלים ובשנה האחרונה מנהל הקהילה של כפר עזה, שמספר מנקודת מבטו על הקהילה שמנסה להשתקם בזמן שעדיין מחכה לשובם של חמישה מבניה ובנותיה, ועל איך נראית על המציאות החדשה.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/10/2024.

[חסות]

[מוזיקה]

אלעד: היום יום שלישי, 1 באוקטובר, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

בשנות הארבעים של המאה הקודמת, הוקם בנגב קיבוץ רוחמה. יש לקיבוץ הקטן הזה חתיכת היסטוריה. היה שם יישוב יהודי חקלאי עתיק לפני אלפי ומאות שנים. במלחמת העולם הראשונה, המשק שם נחרב לחלוטין בקרבות. בתחילת המאה ה-20, נוסד בשטח היישוב היהודי הראשון שהוקם בנגב. כמאתיים משפחות חיות בקיבוץ רוחמה היום והוא היישוב המזרחי ביותר במועצה האזורית שער הנגב.

בערך רבע שעה נסיעה משם, פלוס מינוס, נמצא קיבוץ אחר.

[פריטת מיתרי גיטרה]

הקיבוץ הזה הוקם בשנות החמישים. אחד הקיבוצים המערביים ביותר במועצה האזורית שער הנגב. היו בו, בקיבוץ הזה, בערך את אותו מספר תושבים. הקיבוץ הוא כפר עזה.

והשבוע, הקו שבין שני הקיבוצים הוותיקים האלה התקצר. כי תושבי כפר עזה שנאלצו להתפנות מהקיבוץ שלהם אחרי הטבח הנורא ב-7 באוקטובר, אחרי ש-64 מחברי הקיבוץ נרצחו ו-19 מחבריו נחטפו, אז השבוע רבים מתושבי כפר עזה עברו להתגורר בקיבוץ רוחמה, לפחות לעתיד הנראה לעין.

מי שאחראי על המעבר הזה מהצד של כפר עזה הוא מנהל הקהילה, ציון רגב. הוא בכלל לא מכפר עזה, הוא בכלל לא קיבוצניק, הוא איש חינוך מירושלים, מנהל תוכנית החומש במערכת החינוך של מזרח ירושלים. אבל בשנה האחרונה, ציון הפך כמעט בכל מובן לאיש כפר עזה, לחלק מהקהילה.

ציון: אתה יודע מתי אני הרגשתי שאני הופך להיות חלק מהקיבוץ? סיפור אמיתי לגמרי, שבאחד הלילות חלמתי שאני בממ"ד ואני מחזיק את הדלת ויש מחבלים בחוץ. עכשיו אני לא הייתי בקיבוץ, לא הייתי בממ"ד. מרוב ששמעתי סיפורים כאלה, ממש חלמתי שזה עובר עליי, אני מחזיק את הדלת ואני… אמרתי "אוקיי, אני מתחיל להיות… אולי מתקרב לקיבוץ כפר עזה".

[מנגינה]

אלעד: ומנקודת המבט שלו, מהאופן שבו הוא חווה את מה שקורה בכפר עזה בחודשים האלה, אפשר ללמוד המון על המציאות החדשה של קיבוצי ויישובי העוטף אחרי שבעה באוקטובר. אז הפעם אנחנו בשיחה עם ציון רגב, מנהל הקהילה של קיבוץ כפר עזה.

שלום ציון.

ציון: אהלן.

אלעד: את כפר עזה, אתה הכרת בכלל לפני שבעה באוקטובר? יצא לך נניח להיות שם מתישהו?

ציון: האמת שלא. הבן אדם היחידי שהכרתי מכפר עזה היה את אופיר ליבשטיין, שהיה ראש המועצה, הכרתי אותו מאיזה פרויקט שעשינו לפני הרבה מאוד שנים. לא הכרתי אף אחד מכפר עזה. האמת בקושי ידעתי להגיד בדיוק איך איפה זה אפילו על המפה. חוץ מזה להגיד שזה ליד הגבול, לא ידעתי להגיד הרבה על כפר עזה.

אלעד: אז תסביר לי, אתה איש חינוך, היית מנהל הפנימייה בבויאר בירושלים, אתה עובד עכשיו על מערכת החינוך במזרח ירושלים, ונחשפת, כמו כולנו בטלוויזיה, לאסון הנורא שקורה בדרום בשבעה באוקטובר. אבל בכל זאת, מה לך ולקיבוץ על הגבול שאפילו לא ידעת למקם אותו על המפה?

ציון: אני מזכיר שאני בתקופה הזו, אני מנהל תוכנית החומש במזרח ירושלים, הראש שלי עסוק באיך העסק שמה לא מתחמם, ואיך בתי הספר שמה לא הופכים להיות… נכנסים לתוך כל המלחמה. אבל כמו כולם, יושב בבית ו… במשרד ואומר, רגע, חייבים לעשות משהו. זה לא הגיוני שאני אשב פה. ומתחיל לחפש מה לעשות.

פנו אליי, ביקשו ממני אולי לבוא למלונות, זה היה ממש בימים הראשונים, למלונות בים המלח, לעזור להקים בתי ספר. אני ככה בודק כל מיני אופציות של איפה אני יכול לעזור. כמו כולם, תחושת ה"אני חייב לעשות משהו". ואז מגיע טלפון של חברה בשם תקווה, שהיא קשורה לקיבוץ כפר עזה. אומרת לי "ציון, אנחנו צריכים את העזרה שלך, תבוא לשפיים". בלי יותר מדי פרטים. בעיקרון, היא אמרה "יש אנשים שרוצים לתרום כסף, אנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה, תבוא לעזור".

אני נכנס לאוטו, נוסע לקיבוץ שפיים, מלא אנשים, בקושי נותנים לך להיכנס…

אלעד: ומה ראית שם, כשהגעת לשפיים, למלון שאליו פונו לפחות חלק מהתושבים של כפר עזה?

ציון: הביטוי שנצמד לי לראש, זה "גיהנום הכל כלול". אתה נכנס לשפיים, אתה רואה על הדשא פודטראקים, ומתנדבים, וסלבים, ודוכנים, נראה לך לרגע שאתה הגעת ל… באמת לקלאב-מד כזה, מקום של נופש, מלא אנשים. ואתה מביט ימינה, ואתה רואה רשימה, "הלוויות של היום". עשר לוויות, שבע לוויות. אתה מסתכל שמאלה, אתה רואה חמ"ל לוויות, זרים, נרות. נכנס עוד קצת פנימה, רואה בצדדים, אנשים יושבים במין מעגלים, כאילו אם רק טיפה זזת ימינה-שמאלה מהקלאב-מד הזה, מהמרכז, אתה מבין שזה כאילו מצד אחד נראה כמו קלאב-מד, מצד שני, זה נראה גיהנום, זה נראה כמויות של לוויות, וכמויות של אזכרות, וכמויות של פרחים. וזהו, ככה, אני ככה פגשתי את קיבוץ כפר עזה.

אלעד: אתה הגעת כדי לגייס כספים, ואנחנו בימים, בשבועות, שאחרי שבעה באוקטובר, אז אני תוהה הכסף הזה שגויס, למה הוא נועד? מה היו הצרכים הדחופים של אותם ימים?

ציון: בשלב הראשון, הסיפור של הגיוס כספים, היה איזה מין הבנה, שזה כסף שנצטרך אותו. ובעיקר אנשים רצו לתת, אפילו לא ידענו להגיד למה. אבל אנשים נורא רצו לתת, ואנחנו, היה לנו בראש… מהר מאוד הבנו… ובדיעבד, אם אני הולך… מסתכל קדימה, הכספים האלה, זה הכספים שמצילים את כפר עזה היום. הם אלה שבמידה רבה מחזיקים את הקיבוץ גם היום. הבנו שצריך לאסוף כמה שיותר, על מנת שתהיה לך את היכולת לקבל החלטות, ולא להיות תלוי באף אחד.

כי אתה אומר "אוקיי, אז מה יהיה עם החינוך? ומה יהיה עם הרווחה? ומה יהיה עם היישוב הזמני?" ולאט לאט, התחלנו לדבר קצת על לאן… מה עושים? הצוות הזה של ה-2-3-4 אנשים, שהיינו מחוץ לכפר עזה, היינו יכולים להיות כאלה, חצי צעד אחורה, כשכולם היו הולכים ללוויות, וחוזרים, ובאמת שבורים, אנחנו יכלנו רגע קצת לשבת, ולחשוב, 2-3-4 צעדים קדימה. והתחלנו לבנות את האסטרטגיה של קיבוץ כפר עזה.

אלעד: תסביר לי את הכניסה שלך פנימה, ממי שהגיע, די במקרה, לעזור עם גיוס כספים, ולפי מה שאתה מתאר, תוך ימים, מצאת את עצמך עם צוות מצומצם בונה אסטרטגיה לקיבוץ. זה מה? זה קרה גם במקרה? או שמשהו שאב אותך, לתוך העשייה הזו?

ציון: וואו, זה קשה. תראה, הדבר שמאוד בלט, מאוד בלט בימים האלה, זה שני דברים. אחד, נכנסת לעולם של חוסר אמון, אנשים לא האמינו בכלום, ובאף אחד. לא במדינה, לא בצבא, ובשום דבר. זה מין חוסר אמון מטורף. זה פעם אחת, והשני זה חוסר ודאות. וחיפשו רק… במה להאחז, ואתה… לאט לאט מצאתי את עצמי במקום שבו אנשים רגע מסתכלים אליך, ורגע אפילו קצת נתלים בך, שאולי אתה תדע להגיד קצת יותר טוב, ואולי אתה תיתן טיפה ודאות, ואולי גם קצת יאמינו בך, זה פעם אחת.

פעם שנייה, אתה מתחיל להיחשף לסיפורים. אתה מתחיל לפגוש את האנשים, זה לא לראות את זה בטלוויזיה. זה לשבת עם אורי אפשטיין, שהוא היה המנהל העסקי של הקיבוץ, שאיבד את הבן שלו, נטע. ואיבד את אמא שלו, ואיבד את הגיס שלו, ואיבד את האחיין שלו, ולשבת איתו. ופתאום הדבר הזה הופך להיות מאוד מאוד אישי.

כל האנשים האלה שאתה רואה אותם בטלוויזיה רגע, ופתאום הדבר הזה מחבר אותך, שזה הרבה הרבה מעבר לאיזה אתגר מקצועי, זה כאילו… ואני הבנתי די מהר שמחפשים משהו להיאחז בו, מישהו להיאחז בו, וזה לא יכול להיות כנראה מישהו מהקיבוץ, כי אנשים בקיבוץ עוד היו מאוד מאוד מאוד עסוקים באבל, ובצער, ובחוסר ודאות. ופשוט נשאבתי לזה, האמת, ימים שלמים, מהבוקר עד אמצע הלילה, עוד יום ועוד יום ועוד יום, אתה לא יכול לעצור, זאת אומרת, כל הדברים האחרים זזו הצידה, המשפחה… בעבודה האחרת שלי, במזרח ירושלים, ביקשתי מראש העיר, משה ליאון, שיאפשר לי לפנות יותר זמן לכפר עזה. לשמחתי הוא אישר את זה, ונשאבתי לשמה, ולא יצאתי משם מאז, האמת, זה הפך להיות מאוד אישי, מאוד מאוד.

הסיפורים, כל מי שנכנס אליך רגע למשרד, או יושב איתך, וזה ממש ריטואל, הוא מתחיל לספר לך מה היה בשביעי באוקטובר. ואתה רואה את זה בעיניים, זה לא בטלוויזיה, הוא יושב לידך ואתה מרגיש את האימה הזאתי של לשבת בממ"ד, להחזיק את הידית, כשבחוץ מנסים לפתוח את הדלת. ואתה רואה את האימה בעיניים שלהם, כאילו, אתה רואה את זה. זה כאילו שואב אותך. והדרך חזרה לירושלים, משפיים, וואי, הרבה… הרבה דמעות בדרך חזרה.

אלעד: אז זהו, אני רוצה לשאול אותך על החיבור הזה, ועל מערכת היחסים הזו שפיתחת עם התושבים בכפר עזה. כי אני מניח שיש איזשהו פער, אני אקרא לזה אולי אפילו פער תרבותי, בין קיבוצניקים לבין ירושלמי. אז איך החיבור המאוד אישי הזה עבד ביניכם?

ציון: לא רק שאני ירושלמי, אני במקור קריית מלאכי, אז זה כאילו, לכאורה, כאילו זה הכי הצד השני של קיבוץ, כן? עיירת פיתוח וכולי, כל ה… [מגחך] איך נקרא לזה? כל הסטריאוטיפים הללו.

האמת בהתחלה לא הבנתי את השפה, כאילו, לא הבנתי את ה-DNA. אני מבין בניהול, ניהלתי, אני יודע לנהל מצבים מורכבים, עשיתי את זה. אבל זה, זה כאילו אתה בעולם אחר, וגם בסיטואציה שהיא לא דומה לכלום. אבל, אני חייב להגיד, באמת, שדי מהר, היו שם אנשים שהבינו שנדרשת פה גם קצת שפה אחרת. זאת אומרת, מישהו צריך לבוא מבחוץ, שהוא לא קיבוץ, ולהסתכל על המערכת של הקהילה, לא בעיניים של הקיבוץ, כי העיניים של הקיבוץ לא התאימו לנהל את הסיטואציה.

אני אתן רגע דוגמה, כן? היה די ברור שאתה צריך להקים שמה מערכת ארגונית, שהיא כמו עיר קטנה. זאת אומרת, תראה, לפני השביעי באוקטובר, הייתה עובדת סוציאלית של המועצה, שהייתה באה, פעם, יום בשבוע, כמה שעות בשבוע. פתאום ברור שאתה צריך להקים מחלקת רווחה, שהיא יודעת להתעסק במשפחות שכולות, ובחטופים, ובמשבר, אתה… מערכת חינוך, אתה צריך להקים מערכת חינוך. אתה צריך לנהל אנשים שנמצאים בשפיים, אנשים שנמצאים במלונות, זאת אומרת, היה ברור שצריך דווקא להביא שפה.

אלעד: ואיך הגיעה ההצעה שתתמנה למנהל הקהילה של כפר עזה?

ציון: אמרתי, התחלתי בגיוס משאבים, ולאט לאט… אני אומר, היה שם ואקום, לא היה שמה… לא היה… מנהלת הקהילה הקודמת, היא, בעלה נפצע, ואז היא לא יכלה… זה. ולא היה מישהו שיכל… כאילו באופן… לא יודע, כאילו הדברים התחילו, אני נכנסתי לאיזה חור, והתחלתי, אוקיי, להגיד "אוקיי, אז בוא אני אעזור". מצאתי את עצמי בונה תקציב לקיבוץ, עומד מול תקומה, מכין את הזה… ובאיזשהו שלב, לא היה… כאילו, פנו אליי, כאילו, זה נהיה, כאילו, חצי טבעי כזה, "בוא תהיה".

אני חייב להגיד שמאוד מאוד התלבטתי, מאוד מאוד. יש הבדל בין זה שאתה מתנדב, ואתה זה, לבין שאתה לוקח את האחריות עליך. ההתלבטות שלי הייתה… באמת, אם אני, לא מהפחד, או לא מהחשש, או לא מהקושי, לא זה. אם אני לא בטעות אעשה טעויות, ואם אני לא בטעות אפגע באנשים, ואם אני לא אהיה מספיק רגיש, כי אני לא מכיר את המערכת, ואני יכול אולי לפגוע במישהו. אבל זה קרה, כאילו, קצת באופן טבעי.

הקטע הוא שביקשו ממני להיות מנהל קהילה, לא עשו לי הנחות, הייתי צריך להציג את עצמי בפני האסיפה, למרות שהייתי מועמד יחיד. הייתי צריך להיבחר. ניצחתי את עצמי, התמודדתי מול עצמי ב… זה היה תהליך ממש סדור ומאוד מאוד ברור. והיו כאלה שתהו, אם אתה לא באת מקיבוץ, איך אתה מבין?

אני חושב שדי מהר, מה שהיה ברור להם שאולי צריך פה דווקא, דווקא יש יתרון בלא להיות מהקיבוץ, וגם לא להיות קצת קיבוצניק, כי אתה יכול, מביא רגע פה, זה כאילו מערכת אחרת.

אלעד: להיות מועמד יחיד, ועם כל מה שהקיבוץ התמודד איתו אז, ועדיין, אתה היית צריך לעמוד בפני האסיפה, והייתה הצבעה או בחירות, זה כנראה הדבר הכי קיבוצניקי ששמעתי בחיי. ואנחנו מדברים היום, אני מניח שנבחרת.

ציון: נבחרתי ברוב קולות, היו גם כאלה שהצביעו נגד. [מגחך] ואז אמרו לי "אל תתרגש, כי בכל הצבעה בקיבוץ יש כמה שהם מצביעים נגד". אבל זה בסדר, זה גם לגיטימי לגמרי.

אלעד: לגמרי. ואז נכנסת לתפקיד. תפקיד שבין הסמכויות השונות שלו, בין המטרות שיש לו, בטח בתקופה כזו, זה לא רק לנהל את הקהילה של כפר עזה, אלא גם לעזור בשיקום הקהילה. גם לשקם במידה מסוימת את החברים בקהילה, את האנשים.

ציון: אני חייב להגיד שהאנשים של קיבוץ כפר עזה, זה זן… באמת, שקשה להסביר אותו. לצד שבר גדול, עצב, חוסר אמון, חוסר ודאות, כשאתה בחוסר ודאות אז ההתנהלות שלך היא הישרדותית, כן? איפה אני אגור? מאיפה יהיה לי כסף? וכולי וכולי. לצד זה, אתה רואה עוצמות, שבאמת אי אפשר לתאר אותן.

אי אפשר לתאר, כשאתה עובד עם ורד ליבשטיין, שהבעל שלה, אופיר, היה ראש המועצה והוא היה אחד מחברי כיתת הכוננות והוא נהרג די בתחילת האירוע. הבן שלה, ניצן, נרצח בדור-צעיר, אמא שלה, בלהה, נרצחה, האחיין שלה… ו-ורד כזו, בשלושה חודשים האחרונים, עומדת לצידי, בהתנדבות מלאה, ועוזרת לי לנהל את כל המעבר לרוחמה בעבודה מסביב לשעון, באופטימיות. זאת אומרת, זה מישהי שכל ה… יש את כל הסיבות בעולם להיכנס לאיזה חדר ולא לצאת ממנו. ואתה רואה הפוך! ואתה רואה את ורדה גולדשטיין, שאיבדה את הבן שלה ואת הנכדה שלה, והכלה שלה הייתה חטופה בעזה עם שלושת הנכדים שלה. והיא עסוקה איתי בימים האחרונים, באיזה שלט נתלה על הגדר של קיבוץ רוחמה להגיד להם תודה שהם מארחים אותנו. זה באמת זן… כאילו, לפעמים אתה אומר לורד "תגידי, מאיזה חומר אתם עשויים? כאילו, איך?"

אבל גם היו… יש גם דוגמאות אחרות של אנשים ש… קשה להם, והתפקוד קשה, וההישרדות היא בראש סדר הזה… אבל… אני חושב שהתפקיד שלי היה ועודנו, זה הדבר הזה שנקרא קהילה. כי בסוף אתה מבין, כמה עוצמה יש לדבר הזה. כמה הדבר הזה הוא חזק. כמה הוא… אם יש מקום לשיקום, או לאופטימיות, או… זה לא… הם לא מסתכלים מה המדינה תעשה, מה הצבא. כאילו, האמון שמה הוא מאוד מאוד קטן, אלא אתה מסתכל על השכנים שלך, ועל החברים שלך, ועל הדור-צעיר, ומשם אתה שואב את הדבר הזה. והדבר הזה הוא עם כוחות, שבאמת, הם מדהימים. אני יכול לתת כל מיני דוגמאות של אירועים, באמת, שהיו, שאתה מבין את הדבר הזה, סתם דוגמא, כן? לפני משהו כמו חודש, היה מפגש הסיום של כיתה י"ב, קבוצת מישמיש.

[הקלטה ממפגש הסיום] נער 1: "ערב טוב. בערך מאז המגילה, אנחנו קבוצת מישמיש, מנדנדים לאורית שאנחנו רוצים מסיבת י"ב. השנה, פנינו אליה שוב, ואחרי עבודה קשה, הנה אנחנו כאן, במופע י"ב שלנו!" [קריאות ומחיאות כפיים]

ציון: אתה יודע, אירוע. בשנה רגילה, סבבה, עולים על הבמה, עושים איזו הצגה מצחיקה וכולי. השנה, זה היה ממש ביוני, היה מסיבת הסיום.

[הקלטה ממפגש הסיום] נער 1: "השארנו באולם חמישה כיסאות לחטופים שלנו: קית', אמילי, דורון, גלי וזיו. קיווינו שיחזרו. בכל מקרה, כשהם יחזרו, אנחנו מבטיחים להם שידור חוזר של המופע. לא משנה איפה נהיה, נגיע במיוחד." [מחיאות כפיים]

רק צריך להגיד, על הבמה עומדים חבר'ה צעירים מכיתה י"ב, שההורים שלהם נרצחו חלקם, עומדת מישהי שהייתה חטופה בעזה והיא חלק מהקבוצה, היו כאלה שחברים שלהם נהרגו, היו כאלה שהיו בממ"ד וכן הלאה וכן הלאה, ומעלים הצגה עם מלא אופטימיות, עם מלא הומור גם על עצמם.

[הקלטה ממפגש הסיום]

נער 2: "שלום לכולם, ולמי שלא מכיר אותי, אני הנציג של ביטוח לאומי, [צוחקים בקהל] ויש לנו מלא כסף שלא באנו לתת לכם. [מחיאות כפיים] כן, מי הבא בתור?"

נערה: "שלום! אני צריכה מענק הצטיידות בבקשה."

נער 2: "מענק הצטיידות? מה יש לצייד? לכי לתקומה."

נער 3: "אני צריך מענק אכלוס."

נער 2: "אכלוס? מה יש לאכלס? לך לגור עם אמא שלך."

נער 3: "לך לגור עם אמא שלך!"

[צחוקים ומחיאות כפיים]

ציון: והחלק היותר מעניין ומרגש עד דמעות, היה להסתכל על הקהל. לשעה, פתאום אתה רואה כמה הם היו כמהים לראות את החבר'ה הצעירים האלה, עם חיוך, עם קצת… עם הרבה עצב, כן? אבל עם חיוך, ועם צחוק, וראית את החום הזה של הקהילה, ווואלה, שמה נפל לי האסימון. זה המקומות של העוצמה, הם פשוט לא רצו להיפרד, הם ישבו שם האנשים בקהל וישבו וישבו. והתחבקו. אז אני אומר, הסיפור הזה של הקהילה הוא חזק, והאתגר זה איך אתה משמר את זה, איך אתה מחזק את זה בתנאים לא פשוטים.

[מוזיקה]

אלעד: חסות אחת, וממש מיד חוזרים.

[חסות]

אלעד: ציון, שלושה חודשים של התנדבות בסיוע לקיבוץ כפר עזה אחרי שבעה באוקטובר הפכו למינוי שלך למנהל הקהילה. ואמרת, הליך מסודר - היה, אסיפה - הייתה, בחירות - היו, אבל… קהילה? קהילה עדיין הייתה? כי אפילו במובן הכי בסיסי, הגיאוגרפיה, הקהילה הזו שהפכת למנהל שלה, הייתה מפוזרת על פני כמה מקומות, על פני כמה ערים.

ציון: זה אולי ה… אחד האתגרים הכי גדולים, שהיה ועודנו. אז קודם כל יש קבוצה מאוד גדולה שנמצאת בשפיים, וקיבוץ שפיים עשה עבודה מדהימה בקליטה.

[הקלטה] תושב שפיים: "ברוכים הבאים לקיבוץ שפיים, מתארחת אצלנו מזה שמונה חודשים קהילה מדהימה ואמיצה מכפר עזה, קהילה עקורה מביתה שהופקרה על ידי המדינה. קהילת כפר עזה וקהילת שפיים נפגשו בנסיבות עצובות מאוד. בחיים לא ניתן לחבר או חברה שלנו ליפול, תמיד נעמוד כקהילה לעזור ולתמוך בהם, במיוחד ברגעיו הקשים ביותר. הערבות ההדדית בין הקהילות עצמן עוצמתית וחזקה שבעתיים, והנה ההוכחה חברים."

ציון: אבל לא כולם שם. ואז חלק, נגיד כל המבוגרים נמצאים במלון בתל אביב, ויש עוד קבוצה שנמצאת ברייכמן, במעונות, ועוד כאלה שמפוזרים בכל מיני מקומות. וזה חתיכת אתגר, כי יש תחושה של חלק שמי שלא נמצא בשפיים אז הוא לא חלק מהקהילה, ואולי הוא קצת נדחק החוצה ואולי ההחלטות לא מתקבלות… לא משתפים את כולם, והאירועים הם בשפיים, אז איך מביאים את כולם. בקיצור זה אתגר שהוא היה, הוא… הולך ו… הוא לא נגמר, כי מתחיל המעבר לרוחמה, ולא כולם באים לרוחמה, ויש קבוצה שלא מגיעה לרוחמה, ששמה זה המבנה, זה היישוב הזמני שמוקם עבור קיבוץ כפר עזה. עדיין 184 משפחות יגיעו לרוחמה, שזה המון, המון, המון, עוד ביטוי לחוזק של הקהילה, שבחרו, דרך אגב, כולם בחרו, זה… אף אחד לא הכריח. אבל עדיין יש קבוצה שלא באה. איך אתה משמר את החיבור הזה, זה אתגר מאוד מאוד גדול, שאנחנו עובדים עליו.

אלעד: מעניין. תן לי דוגמה לאירוע כזה, שבו הרגשת שהקהילה שהייתה מגובשת לפני 7 באוקטובר, פתאום מצאה את עצמה מפולגת, בעקבות האירועים הנוראיים שקרו לה באותה שבת.

ציון: אחד האירועים המכוננים שהיו לנו בקיבוץ כפר עזה, אני יכול היום בדיעבד להסתכל עליו כאירוע מכונן, היה סביב טקס הדלקת המשואות ביום הזיכרון. אני מזכיר שהיה, לפני הטקס בהר הרצל, היה הדלקת אבוקות זיכרון. אוקיי? זה היה… הקדים את הטקס, וביקשו להדליק 12 אבוקות מכל מיני מקומות בעוטף, אחד מהם ביקשו מאיתנו, קיבוץ כפר עזה, להדליק שמה אבוקה בדור-צעיר. התנאי שלנו היה… כמובן חשדנות, שזה לא יהיה משהו מטעם המדינה וכולי וכולי. לכן התנאי שלנו היה שאנחנו ננסח את הטקסט. הייתה הסכמה, ובאמת ההנהלה של הקיבוץ החליטה, ונבחרו שתי נשים שידליקו את המשואה, אבוקת הזיכרון.

והיה כבר מתוכנן יום צילומים. ויום לפני הצילומים קמה קבוצה מהקיבוץ ואמרה "בשום פנים ואופן! איך יכול להיות? המדינה שבגדה בנו, איך אנחנו הולכים להשתתף בטקס הזה?" ונפתח רגע דיון סוער, מורכב, קשה. חלקו בין משפחות שכולות למשפחות שכולות. חלק אומרים "צריך להשתתף", חלק אומרים "לא צריך להשתתף". ואתה מבין שהדבר הזה הולך רגע לקרוע לך את הקהילה.

ואז התלבטנו מה לעשות ואני החלטתי, החלטנו, שבעצם אנחנו עושים אסיפת קיבוץ, ומציגים… יבואו נציגים של שני הצדדים. כל אחד יציג את עמדתו. מישהו ש… דרך אגב שני הנציגים שהיו שניהם משפחות שכולות. זה היה מפגש טעון, עצוב, כואב, שקשה לתאר.

ובאמת היה המון דמעות, המון דמעות. אבל בסוף הדיון, וזה בדיוק הכוח של הקהילה, אנשים קמו, התחילו להתחבק אחד עם השני, ובכו אחד עם השני, וכולם אמרו "לא מעניין אותנו, כן ישודר, לא ישודר, אנחנו לא רוצים להתפרק".

וממש היה כל כך הרבה דמעות, אבל הדבר שהכי בלט היה, שזה לא משנה מה אנחנו חושבים, דבר אחד אנחנו לא רוצים להפסיד, זה את הביחד שלנו. דרך אגב, בסוף הייתה הצבעה, והרוב כן, ברוב לא גדול, דרך אגב, היה כן להשתתף בטקס.

[הקלטה מטקס הדלקת האבוקות]

קריין: "אבוקת הזיכרון הראשונה, תודלק בקיבוץ כפר עזה."

קריינית: "את אבוקת הזיכרון שתידלק בשכונת הדור הצעיר, לזכר חללי קיבוץ כפר עזה, ידליקו ורד ליבשטיין, חברת הקיבוץ, שאיבדה ביום הנורא ההוא את בעלה אופיר, ראש מועצת שער הנגב וחבר כיתת הכוננות, את בנה ניצן, את אימה, בלהה אפשטיין, ואת אחיינה, נטע אפשטיין. ושחר הינדי, חברת הקיבוץ, אשתו של אבי, סגן רבש"ץ כפר עזה, שיצא מביתו להילחם יחד עם חבריו מכיתת הכוננות, ונפצע פצעי מוות…"

ציון: אני חושב שזו הייתה נקודת מפנה מאוד מאוד גדולה. אני הלכתי בימים האלה עם תחושה קשה מאוד, שזה באמת, אתה רגע לפני שהעסק מתפרק לך, אבל בסוף לא, זה לא רק שלא התפרק, זה אפילו התחבר עוד יותר.

אלעד: מתי הייתה איזושהי נקודה שבה בפעם הראשונה הרגשת שכבר לא מסתכלים רק על הכאן ועכשיו, על ההישרדות, אלא שצריך לקבל החלטות לגבי העתיד של הקהילה? מתי זה קרה?

ציון: אני חושב שהנקודה שבה התחלנו להסתכל קדימה, זה שהיינו צריכים לקבל החלטה מה השלב הבא. והיו גם כן סביב זה, היו דיונים ודיבייטים וכאלה, לאן רוצים, לא רוצים, יישוב כזה, יישוב כזה. והוחלט שעוברים לרוחמה, או מקימים את היישוב הזמני ברוחמה. ברור שלקיבוץ כפר עזה לא ניתן יהיה לחזור בשנתיים-שלוש הקרובות, גם כי יש בו הרבה הרס, וגם כי אנשים צריכים לשקם את עצמם רגשית.

דרך אגב, קיבוץ כפר עזה גם פה קיבל החלטה, בעיניי יוצאת דופן, לחזור למועצה האזורית שלך. אתה חוזר לשער הנגב, אתה חוזר חזרה ואתה מתקרב, אמנם לא בקרבה גדולה לגבול, אבל… עדיין רוחמה עדיין מרוחקת, אבל עדיין אתה חוזר דרומה, אתה חוזר לבית ספר, ואתה חוזר לאזור, וזה רבע שעה מקיבוץ כפר עזה.

אז ההחלטה הזאת הייתה איזושהי נקודה שבה, בעצם, זה היה, כאילו מתחילים להסתכל קדימה, אוקיי? ולחשוב רגע לאן העתיד. והתהליך הזה גם היה תהליך מאוד מאוד רגשי ועמוק. יושבים אנשים ומתלבטים באמת, נקרעים. סבא שאומר, או הורים שאומרים "רגע, ילד אחד שלי לא רוצה לחזור, רוצה להישאר במרכז, ילד אחד שלי רוצה לחזור, אני… איפה אני אהיה?"

או אנשים שבאמת מפחדים. מפחדים. הם אומרים "אוקיי, אני עדיין… אם נגיע לשם, עדיין שומעים פיצוצים, עדיין לא שומעים פיצוצים". שוב, עדיין הכל מלווה בהמון המון חששות, שום דבר לא קל. להקים יישוב זמני ברוחמה זה לא קל, לעבוד עם תקומה, לעבוד עם המדינה, משרדי ממשלה. תשמע, זה להקים קיבוץ חדש, כן? זה להכפיל את קיבוץ רוחמה. קיבוץ רוחמה סדר גודל של כ-200 משפחות, באים 184 מקיבוץ כפר עזה. זה מהלך מאוד מאוד מורכב. אבל אתה מתחיל לראות ניצנים של אנשים שמסתכלים קדימה.

אלעד: ואני מבין, ציון, שבין הבתים שנבנים עכשיו, מתאכלסים עכשיו בקיבוץ רוחמה, יהיו גם בתים שיעמדו, כרגע לפחות, ונקווה שזמן קצר ככל האפשר, הם יעמדו ריקים, ומחכים לחברי קיבוץ כפר עזה שיחזרו מהשבי.

ציון: כן, אמרתי, חלק מאותו פצע שדיברתי עליו, זה כשאנחנו עכשיו מתכננים את רוחמה, יש חמישה בתים שמחכים לאמילי, ולגלי, ולזיו, ולדורון, ולקית', בתים שמחכים להם. זה הרבה יותר מסימבולי, אנחנו באמת באמת מקווים ומתפללים שהבתים האלה… גם אפילו מתכננים מי יגור ליד מי, ולמי אתה שומר, וכולי וכולי. כמובן, בהתייעצות עם המשפחות. המשפחות שלהם הם חלק מהקהילה, ובאמת כשאתה מדבר על שיקום, זה פצע. זה פצע פתוח, כואב, שכל פעם שאתה מתקדם צעד קדימה, אתה לא יכול, כאילו, משהו עוצר אותך.

ואני באמת רוצה לנצל את ההזדמנות ולהגיד לכל אותם אלה שלא… לא יודע, שלא מבינים, או שמתנגדים לעסקה, אני מזמין אותם לשבת, עשר דקות, חצי שעה, שעה, עם המשפחות האלה ולדבר איתן ולהבין את עומק הכאב והקושי. רק בשביל להבין את זה, שכל… כאלה שזרקו ביצים על משפחה… ואומר לי אבא של אחד החטופות, שהוא היה באחד המחאות בעד העסקה, ומישהו עובר לידו ואומר לו "הלוואי שהבת שלך תישאר שמה". אני באמת… אתה… אבל כשזה בתוך הקהילה שלך, זה משהו שאתה… הוא כל הזמן שמה. ולכן אני אומר, הנושא הזה הוא אחד הפצעים הגדולים, הכואבים. אנשים לא מבינים את זה. ולכן אני אומר, זה פצע פתוח, כואב, קשה, שכשמדברים על שיקום, הוא כל הזמן שם.

אלעד: אנחנו מתקרבים ליום השנה, לשבעה באוקטובר. איך אתם נערכים למה שבאופן טבעי יהיה יום מאוד טעון, יום מאוד קשה?

ציון: אני אגיד שזה לא יום. קודם כל, אנחנו כבר, כמעט חודש לפני או יותר, אתה מתחיל באירועי… באזכרות, 11 חודש, כל יום, כל יום, יש אזכרה, שתיים, אני מזכיר, 64 נרצחים בקיבוץ כפר עזה. אז כל התהליך הזה מתחיל הרבה לפני. ממש צוות אזכרות, וצוות שמלווה כל משפחה, וכולי וכולי.

לגבי השביעי באוקטובר, היו כל מיני התלבטויות איך לציין את זה. אבל ראשית הייתה החלטה, אני חושב של הנהלת הקיבוץ, לא לקחת חלק באירועים הממלכתיים הרגילים. כמונו, כמו יתר היישובים, עדיין יש איזו תחושה של חוסר אמון במערכות. עדיין יש קושי עם הצבא, יש קושי עם המדינה, זה לא פוליטי בשום צורה, אני באמת אומר. זה לא פוליטי בשום צורה, יש איזה עוד חוסר אמון מובנה. לכן התקבלה החלטה לא לקחת חלק בזה. מה שכן, אנחנו עושים בשביעי באוקטובר, את הבוקר, אנחנו נתחיל בשש וחצי, בקיבוץ עצמו, כיתת הכוננות תוריד את הדגל לחצי התורן, בשעה שבה התחילה המתקפה, יחד עם חברי כיתת הכוננות המקורית שחצי ממנה נהרגה בהגנה על הקיבוץ. נדליק אבוקת זיכרון.

בערב אנחנו מקיימים אירוע לקהילה שבו יהיה טקס קצר, אבל אנחנו השנה, הצוות המדהים של הקיבוץ החליט שעושים איזשהו מיצג גדול, שמתאר את ה… אירועי השביעי באוקטובר, ממש מיצג אומנותי, עם תחנות, אספו מלא חומרים, השתתפות הרבה מאוד אנשים מהקהילה בתוך הדבר הזה, ובעצם מי שיבוא, אז קודם כל זה יהיה המשפחות והקהילה עצמה ביום הראשון, יוכל רגע לעבור בין ה… הודעות הוואטסאפ, ובין האנשים שנרצחו, ובין החטופים, ובין התקווה, ורגע לראות את ה… מבעד לעיניים שלהם, את השביעי באוקטובר. אז ככה אנחנו נציין את השביעי באוקטובר. זהו, זה הדרך שלנו.

אלעד: יש חשש מהיום הזה?

ציון: כן. כן, זה פצעים פתוחים. זה פצעים פתוחים. זה, זה, אתה מרגיש באוויר את המתח, את התכונה. אני אגיד שחלק מהאנשים, דרך אגב, מקיבוץ כפר עזה, בוחרים לא להיות בשביעי באוקטובר בארץ, ככל שיהיו טיסות, כן? אבל בוחרים גם קצת להתרחק. בוחרים לקחת מרחק, יש גם כאלו, שזה קשה מדי עבורם הדבר הזה. אבל אני אומר, אני, אני, אנחנו, ברור לנו שצריך לעבור את היום הזה, ואת התקופה הזו, זה לא רק השביעי באוקטובר, כן? זה שמחת תורה אחר כך, וכולי, באיזושהי תקווה או מחשבה, שאחרי זה יפתח… דלת חדשה.

אני אגיד שאתמול הייתי באחת האזכרות, וסבא שכול, או אבא שכול, סליחה, שהבת שלו נרצחה עם הבעל שלה בשביעי באוקטובר, אז הוא אמר לי "תקשיב, אחרי…", הייתה אזכרה לפני שבוע, הוא אמר לי "תקשיב, אחרי האזכרה, זו הפעם הראשונה שהצלחתי להירדם לילה שלם".

כאילו, יש איזה משהו סימבולי רגע, שצריך לעבור אותו, והשביעי באוקטובר, כל מה שסביבו, צריך לעבור את זה, בתקווה שמשהו רגע נשאיר מאחורה, קצת, טיפה, לאיזשהו פרק זמן, ונסתכל קדימה.

אלעד: אז אפרופו להסתכל קדימה, ברמה האישית, יש כבר מחשבות? אתה יודע עד מתי תישאר מנהל הקהילה של כפר עזה?

ציון: אני התחייבתי, כשהתקבלתי ונבחרתי ברוב קולות, [צוחק] אז אני אמרתי שאני אהיה איתם עד החזרה לקיבוץ כפר עזה, אחרי זה אני לא יודע. אז אני מניח שעד החזרה לקיבוץ כפר עזה, בטח עוד שנה וחצי, שנתיים לפחות, אחרי זה, אלוהים גדול.

[מוזיקה]

דרך אגב, אחד מהמשימות שלי, אני חושב, אני מקווה, זה לעזור לבנות את המנהיגות הבאה, ברור, המנהיגות של הקיבוץ לא צריכה להיות של בן אדם מבחוץ. זאת אומרת, כאלה שצריך לגדל אותן בתקופה הקרובה, על מנת שהן יהיו המנהיגות של הקיבוץ, אז זה צריך להיות מבפנים.

[מוזיקה]

אלעד: ציון רגב, תודה רבה לך.

ציון: תודה לכם.

[מוזיקה]

אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה דניאל שחר, דני נודלמן, עדי חצרוני ושירה אראל. על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף.

אנחנו ננצל את תקופת החגים להפוגה קטנה, אבל "אחד ביום" יחזור אליכם לפרק מיוחד בשבעה באוקטובר שבו נציין שנה ליום שבו העולם של כולנו התהפך. אז מכולנו כאן, שתהיה לכם שנה טובה יותר, שנה שקטה יותר, בעיקר, שנה בטוחה יותר. אנחנו נשתמע בקרוב.

[מוזיקה]

[חסות]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

21 views0 comments

Comments


bottom of page